בית יעקב על התורה, בראשית כ״ד

א

ויאמר אלהים יהי אור. כתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. ואיתא ע"ז בגמרא (פסחים דף נ.) זה אור שיקר בעולם הזה וקפוי לעולם הבא. כי בעוה"ז אדם משתוקק לאור והוא יקר, מפני שיקר נקרא מה שאין ביד האדם להמציא לעצמו והוא האור, כי אין ביד האדם להאיר לעצמו להגיה חשכו במה שהוא מוטבע ומשוקע בו וזה הוא רק ביד ה', לפי שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה:), והש"י צמצם את האור בעוה"ז כדי שיקנה אותו האדם ע"י עבודה ויגיעה רבה. אבל לעתיד, שיגמרו כל הברורים, לא יהיה האור יקר, כי יפתח הש"י את אורו הגדול, וכל אחד יקבל האור כפי הכלי קבול שהכין, לא ע"י עבודתו. ואז יהיה עיקר היקרות בהכנת הכלי קבול מי שהכין לו יותר, כי בעוה"ז יכול האדם להגדיל ולהרחיב כלי קבלתו ע"י עבודתו ביראת ה', אבל לעתיד שלא יהיה עוד עבודה, רק מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אז עיקר היקרות יהיה בהכלי קבול^עהוהרחיב ביאורו בזה בסוד ישרים שמיני עצרת אות יט: וביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצל"ה, כי בעולם הזה הוא האור יקר מאד, רק כלים לקבל מהם בעתיד את האור יכולים לקנות שפיר בעוה"ז. אבל לעתיד, שוב אין להשיג שום כלי קיבול, כי מי שלא הכין עצמו מערב שבת אין לו מה שיאכל בשבת. אכן, האור יהיה לעתיד בזול מאד, רק כלים אין להשיג אז לקנות. לזה צריכין לקנות כלים בעוה"ז, כדי שיהיה בעתיד במה שיקבל את האור. ועיקר הכלי קיבול לאור הוא הצמצום והסבלנות שסובל האדם בעד כבוד שמים בזה העולם. וכפי שסבל האדם, כך יהיה לו לעתיד כלים לקבל את האור. ועיין עוד שם אות יג בהרחבת הדברים.. ועיקר יסוד הכלי קבול הוא יראת ה', כדכתיב (ישעיה לג) יראת ה' היא אוצרו^עוכמבואר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה כי המצוה [א]: כי כן הציב השי"ת בעוה"ז שהכלי הוא של האדם וזה נקרא יראת שמים, ומה הוא הכלי של האדם, העיקר הוא דמאיך גרמהי למשרא עליה גאותא דקוב"ה., היינו מי שמרבה להרבות בעוה"ז כבוד ה', שהוא נסתר עתה, אבל לעתיד שיהיה מלא כל הארץ כבודו, אז העיקר יהיה מי שהכין לו כלי קבול יותר גדול כן יוכל לקבל אור יותר גדול. ובפרשה זו נזכר ל"ב פעמים אלהים^עזכמבואר ענינם בכמה מקומות בזוהר הקדוש ונתפרטו בזוהר חדש – תיקונים כרך ב' דף פה:., והוא להכניס היראה שנתהווה מעלמין דאתחרבו לבל תתפשט הבריאה בגודל תקיפות. כי עלמין דאתחרבו נחרבו מפני שלא היה בהם מיזוג המדות, מפני שנחסרה להם היראה, כי עוד זכרו מקור מחצבתם שנאצלו מהמאציל ב"ה, והיה להם תקיפות יתירה להתפשט בכל מדה ולא רצו להתכלל במדה המתנגדת למדתם, וכל זה מחמת שראו שהם נבראים מהש"י היה להם תקיפות להתפשט, ובעבור זה לא היו יכולים לקבל האור ולכן נתבטלו לגמרי והרחיק אותם הש"י ממקורם (כמו שנתבאר לקמן בענין מה). וכשנבנו אחר כן מחדש, נבנו ע"י כמה הסתרות, שלא יהיו סמוכים כל כך לראות את מקור מחצבתם, ויהיה נקבע בהם היראה שלא יתפשטו במדתם, אבל כל אחד צריך לצמצם במדתו ויתן מקום גם למדת חברו למען יתכלל בה שיתכללו זה בזה^עחעניין זה נתבאר לקמן פרשת ויחי אות ו ד"ה כי כל: כי כל הענין מעלמין דאתחרבון היה שהיו משוללי התכללות, ומי שעמד במדת החסד לא היה יכול להתמשך ממנה ולהתהפך למדת הגבורה, וכן העומד במדת הגבורה לא היה יכול להטות למדת החסד. ויען שאין לשום מדה מצד עצמה כלום, בלתי מה שנמדד לה מהשי"ת, ולזה נקראו מדות. וכל הויות המדה עם הנאחזים בה הוא רק כל עוד שיאיר הש"י בתוכה, אבל כשהשי"ת מוציא אורו ממדה זו ומלביש את האור במדה אחרת להנהיג בה את העולם, ואין בכח הנאחזים במדה הראשונה להתמשך ממנה ולהתהפך אל מדה האחרת, אזי נתבטלו כל הנאחזים בה. אבל כאשר נמצא בהנברא מאור הבורא, אזי יש התכללות המדות, ויכולין להתהפך בכל פעם לאיזה מדה שמאיר השי"ת, וזה נקרא עולם התיקון שקיים לעד, משום שיש בו התכללות המדות.. והיראה יקנה האדם ע"י טוב בחירתו, כדכתיב (פ' עקב י) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואף דאיתא בגמרא (ברכות לג:) אטו יראה מלתא זוטרתא היא, אבל ע"י עבודה יוכל האדם להגיע להיראה, והוא הכלי שלעתיד יקבל בה האדם הארת ה':