אהבת דוד ט׳

דרוש ט' לשבת תשובה

ו' תשרי שנת תקנ"ז בס"ד

ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם.

במדרש בשעה שעקד אברהם אע"ה את יצחק אע"ה אמר רבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה:

איש באנשים מוצלח ופקח נתגבר על אנשים שרים שוררים ובאונו שרה על נגידים על כן שנאוהו השרים וישטמוהו בעלי חצים ולא מצא מנוח לכף רגלו על כן בחר להסתופף בחצר מלך לחסות תחת כנפיו וישנס מתניו להתחזק בעבודת המלך ושמירת חצר מלכות בכל לבו והצליח עד שמצא חן בעיני המלך ויט אליו חסד ויאמר לו עמוד על משמרתך והזדרז בעבודתך ואשימה עיני עליך להצילך מכל אויביך הקמים עליך ועוד אתן לך עושר ונכסים לרוב ואגדיל כסאך מעל כל השרים ואתנה בריתי על כל הדברים האלה ביני וביניך ובין זרעך עד עולם רק אם ישמרו בניך את דרכם ללכת בכל דרכיך בכל עבודת חצר המלכות ומשמרת הבית (מסח) וישבע לו על הדבר הזה. וישמע האיש וייטב בעיניו וישתחו לאפיו וקבל עליו עבודת המלך וחצרות גדולתו עם כל תנאיו. ויעבוד את המלך הוא ובנו ובן בנו והצליחו בעבודתו ויגדלו עד מאד והרבו עושר וכבוד וסגולת מלכים. ודור רביעי או דור חמישי כאשר שמנו ועשתו מאסו בעבודת המלך ומשמרת ביתו ומיאנו בשירותו ויפרו בריתו ומיחו במה שעשה אביהם הראשון מקבלת עול מלאכת המלך ושבועתו ופקפקו בה לאמר מי נתן כח ביד אבינו למכור אותנו ביד המלך לצמיתות הלא לנו ולבנינו רשות ויכולת לשוב מאחריו ולעזוב עבודתו והיינו נקיים מאלתו. ויאמר המלך עתה כדבריכם כן הוא אם תנקו מהיות עבדים לפני גם אנכי נקיתי הפעם מכל אשר הבטחתי אתכם וכל מוצא שפתי אפיר וילכו לדרכם גם המלך נסתלק מעליהם ויעביר כרוז בכל מלכותו כי אנשים ההמה אינם תחת משמרתו ושלא יטלו עוד פרס מאתו והעביר מהם כל כבודו וכה עשה המלך לאיזה יחיד או יחידים מהמשפחה הזו אשר נתנו כתף סוררת ויפרדו מאחיהם והעבירו עול המלך מעליהם והיו לנפשם. גם המלד? הפר בריתו ויסירם מהיות לו עבדים והכריז עליהם שיחיד או יחידים אלו יצאו מכלל שמירתו ונדחו מכלל עבדיו. וכשמוע השרים אשר היו אויבים מקדם קדמתה הכרוז על כל המשפחה או איזה יחידים מהם. נקמו נקמתם ועשו בהם שפטים אשר לחרב ואשר לשבי לשלול שלל ולבוז בז והנשארים דלו מאנוש נעו:

וכל מלכי הארץ והשופטים יודעי דעת כלם עונים ואומרים כי אין למלך שום חטא בזה ודמם בראשם כי המלך לא הזיקם לנקום נקם שבעתים אל חיקם ח"ו רק החטאים האלה בנפשותם הם באוות נפשם פרקו עול הפרו ברית וגם המלך סילק השגחתו וכבודו מעליהם כשם שהם סלקו עצמם משירותו. וממילא באה עליהם את כל הרעה כי רבים שונאיהם והיו יראים לגשת בעוד שנקרא שם המלך עליהם. ועתה דכרוזא קרי בחיל דהמלך שלחם לנפשם וכל שום שיש לו לא יקרא עליהם זה היום שקיוו לבלע ולהשחית:

וכל מן דין הכי קר"ה לעם בני ישראל כי הנה יעקב בחיר שבאבות עקב את אחיו פעמים ובאונו שרה עם גדולים ונשטם מעשו ויברח שדה ארם ועם לבן גר ויעש בריחי"ם וירב בלבן ויעש באושי"ם ביושב הארץ הכנעני ולא היה לו מנוח כי אם לחסו"ת בנועם כמש"ה לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי ובהיותו ישר עם אל ויעקב איש תם יושב אהלים יעקב בחר לו יה והבטיחו לשומרו מכל אויביו ויצל"ח יעקב בכל דרכיו וכרות עמו הברית לו ולזרעו והברית הזו בכל תנאיו ביארו באר היטב במעמד הר סיני ובפרשיות הבריתות סוף דבר כל התורה תבא ותעיד כי בהיות ישראל על משמרתם ומעמדם גם הוא יתברך עזרם ומגינם להם חומה מימינם ולא יטה לארץ מנלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם. ואם ח"ו ישראל יסורו מאחריו ויקראו תגר על אבות ראשונים אשר באו בברית הזו וימאנו לומר אין רצונינו בברית הזה אז יסלק ה' השגחתו ושמירתו ויונחו למקרה ופגע ואויביהם יאכלום בכל פה וכמו שמפורש בנביאים ויעזבו וכו' וימכור אותם וכו' (משל זה מס' באר יצחק דף ג"ן משם הרב העקידה בשינוי קצת עש"ב):

ובזה פירש הרב באר יצחק אשכנזי שם מאמר מדרש חזית וז"ל אמר יחזקאל לפני הקב"ה רבש"ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך מתקיים את עליהן או לא א"ל איני מתקיים עליהם הה"ד בן אדם דבר אל זקני ישראל ואמרת אליהם הלדרוש אותי אתם באים מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי ולשרוף היכלי ולהגלות בני לבין או"ה ואח"כ אתם באים לדורשני חי אני אם אדרש לכם באותה שעה בכה יחזקאל ואמר ווי לשנאי ישראל אבדה שארית יהודה שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד וכו' מן דנפקין חנניה מישאל ועזריה מן גביה דיחזקאל נגלה הקב"ה ואמר ליחזקאל מה אתה סבור שאיני מתקיים עליהם. מתקיים אני עליהם בודאי הה"ד כה אמר ה"א עוד זאת אדרש לבית ישראל אלא שביק לון ולא תימר להון מידי אשבוק להון מהלכים על תומם הה"ד הולך בתום ילך בטח עכ"ל. ויש לדקדק מה כונת הקב"ה באומרו אתם גרמתם וכו' הלא הם צדיקים גמורים ותו דח"ו יש חילול ה' אם חנניה מישאל ועזריה ח"ו נשרפין. ופירש הרב הנז' בדברי הרב העקידה הנז' דכונת הקב"ה אתם גרמתם להחריב ביתי וכו' כלומר וממילא ידוע לכל שאינם תחת ממשלתי עוד לפי זה אין כאן חילול ה' אף שלא אדרש להם כי כבר העביר כרוז כמשל הנז' עכ"ד:

אמנם עדיין יש לדקדק במאמר הנז' להבין לשון מתקיים עליהם הול"ל מצילם או לא. ותו מה שבכה יחזקאל ואמר ווי לשנאי ישראל אבדה שארית יהודה. ותו דהקב"ה נשבע ואמר חי אני אם אדרש לכם ואח"כ עוד זאת אדרש ורש"י ז"ל הרגיש בזה ואמר שהקב"ה חוזר בו על הרעה אבל קשה דהכא נשבע. אמנם אפשר לישב על פי דברי הרב הנז' והוא דיחזקאל היה מסתפק דאע"ג דפרסם ה' שביטל שמירתו מ"מ עדיין ישנו לקיום התנאים אצל הצדיקים על דרך שכתבו התוס' בשבת דף נ"ה בשם ר"י דאע"ג דזכות אבות תמה מ"מ לצדיקים עדיין יש זכות אבות וכן סבר יחזקאל דלצדיקים יש קיום ההבטחות וז"ש מתקיים את עליהם כלומר הקיומים וההבטחות יהיו עליהם שצדיקים גמורים הם וכשהקב"ה אמר איני מתקיים וכו' הבין דכונת הקב"ה אתם גרמתם להחריב ביתי וכו' שהוא גזרה שוה אף לצדיקים שנודע שאינם תחת ממשלתי ועל זה בכה יחזקאל דנמצא שאבדה שארית יהודה דהכריז שאינם תחת ממשלתו עוד אפילו הצדיקים ודא עקא כי מוכח דהעונות גברו כ"כ ונתבטלו כל ההבטחות שנסתלק הקב"ה מעליהם מכל וכל גם לצדיקים והונחו למקרה ופגע. ואח"כ אמר ה' ליחזקאל מה אתה סבור שאיני מתקיים עליהם וכבר סלקתים מהיות לי עבדים ולא יזכר שם ישראל אפילו הצדיקים. דע שהשכינה עמהם וכבר אמרתי ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וכו' בעבור זאת שהיא השכינה כמ"ש בזהר הקדוש ומה שנשבעתי הוא מצד עצמם וזהו חי אני אם אדרש לכם בשבילכם. אבל בשביל השכינה אני אדרש וז"ש עוד זא"ת אדרש לבית ישראל והיינו בשביל זאת שהיא השכינה ועד"ה היא בית ישראל ואני מתקיים עליהם שהקיום נשאר בצדיקים:

ועפ"ז אפשר לפרש פסוקי מלאכי כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם למימי אבותיכם סרתם מחוקי ולא שמרתם שובו אלי ואשובה אליכם וכו'. ונקדים מה שפירש הרב באר יצחק שם עפ"י הקדמה ומשל הנז' פסוק התשפוט אותם התשפוט בן אדם את תועבות אבותם הודיעם ופירש יונתן לשון ויכוח וה"פ אם ישראל יבואו לויכוח עמך מצד שהקב"ה הבטיח לישראל לשמרם מכל אויביהם ולהצליחם בכל דרכיהם ועבר על הבטחתו אז תועבות אבותם הודיעם כלומר במה שאבותיהם פרקו עול מעל צואריהם עול מלכות שמים גם אני אסלק שמירתי מעליהם עכ"ד. ונקדים מ"ש הרב ש"ך ז"ל עה"ת כי בגאולת מצרים הוסיף אחד על אלהים ונעשה רחמים והוא גימט' פ"ז גימט' אני ה' וז"ש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך אות יתר על אלהים ונעשה רחמים עכ"ד. ומצינו דתדיר בתורה וגם בנביאים נקט לשון אני ה' והוא רחמים ובזה יצאנו ממצרים ותדיר הוא מרחם עלינו וז"ש כי אני ה' לא שניתי כלומר אני ה' שהוא רחמים לא שניתי תמיד אני מטה כלפי חסד ואומר אני ה' וזהו לא שניתי ובזה אתם בני יעקב שכרתי ברית עם יעקב ונתקיימו התנאים מצד לצד ועכ"ז לא כליתם שהרי למימי אבותכם סרתם מחקי וכיון שאתם פרקתם עול גם אני הייתי צריך לסלק שמירתי וגם הבטחותי מעליכם ועכ"ז אני ה' מדת רחמים יתר על אלהים אחד כדי למתקו ואני אומר הראשונות לא תזכרנה שובו אלי ואשובה אליכם וזהו מצד רחמים דאל"ה שורת הדין לסלק את שמירתי מעליכם:

ובזה אפ' לפרש פסוקי יחזקאל סי' ל"ו ואפיץ אותם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים ויבא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו וכו' ואפשר דה"פ ואפיץ אותם בגוים ויזרו בארצות. כדרכם וכעלילותם שפטתים. כמו שהם סרו מאחרי ופרקו עול גם אני אסלק שמירתי. ויבא אל הגוים בלשון יחיד. כלומר על דהפרו ברית ופרקו עול גם אני סלקתי שמירתי ובאה להם הרעה ובזה לא יש חילול ה' דנודע בגוים דכיון שהם סרו ופרקו עול גם אני סר מעליהם ויונחו למקרה ופגע. ומה עשו כשבאו לבין הגוים עשו עצמם חסידים כאלו שלום ביניהם והם כמו איש אחד וז"ש ויבא אל הגוים כאלו כלם כאיש אחד ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה לא פרקו עול ונוהגים כמנהגם ואחדות ביניהם ועכ"ז מארצו יצאו וזה חילול ה' שהם מראים לעיני הגוים כי הם מחזיקים בברית והוא יתברך ח"ו שלחם מארצו שאינו יכול לשמרם וביטל הוא יתברך התנאי והוא חילול ה' ואם היו אומרים שהם חטאו ופרקו עול אז לא היה חילול ה' דכמו שהם פרקו עול גם הקב"ה פרק עול שמירתו אבל עתה שהראו עצמם שהם תחת עולו והם באחדות הוא חילול ה':

וכל הני מילי הם בכלל ופרט שאם איש אחד יחטא ופרק עול מצותיו מיד גם הקב"ה מסלק שמירתו מהאיש ההוא ויונח למקרה ופגע ואויביו שהם הסט"א וא"ה הנמשכים מהם יעשו בו שפטים לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד גדולה תשובה וע"י התשובה יתוקן הפגם שעשה ושב ורפא לו. וע"פ האמור יובן מ"ש המפרשים ויסודתם בהררי קדש רז"ל דכאשר האדם פורק עול מלכות שמים ובא לידי עבירה כשיוצא מפתח ביתו מכריזין עליו דא הוא נזיפא דמאריה שבקא דמאריה נפק מרשותא דמאריה וכיוצא וטעם כרוז זה להודיע דכיון דהוא פרק עול מלכות שמים מעליו. גם הקב"ה נסתלק משמירתו ובבא אליו איזה פורעניות לא יש חילול ה' דהבטיח וכרת ברית לכל זרע יעקב לשומרם מכל רע. דכיון דהוא נסתלק מעבודתו יתברך גם ה' סילק שמירתו ממנו. ובזה ניחא משז"ל דהסט"א לוקחת ניצוצי נפשו ומכניסה בעמקי הקליפות וכן ניצוצי תורתו ומצותיו נפלו בחלקו של טורף ונטמעו בקליפות והטעם דמאחר דה' סר מעליו אויביו שהם הסט"א מושלים בנפשו וגופו לעשות כרצונם:

ובזה יובן פשט מאמר הפסיקתא שאלו לחכמה חוטא מה עונשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות שאלו לנבואה חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדף רעה שאלו לתורה חוטא מה עונשו א"ל יביא קרבן ויתכפר שאלו להקב"ה וא"ל יעשה תשובה ויתכפר. הכונה חוטא שהוא תדיר חוטא מה עונשו לזה אמרה החכמה הנפש החוטאת בהוה היא תמות דכיון שהוא חוטא בהוה מורה דנסתלק משמירת מצותיו ופרק עול מלכות שמים מעליו ולזה גם ה' סר מעליו היא תמות והנבואה פירשה דאין הקב"ה מענישו רק הוא גרם לעצמו דגם ה' סילק שמירתו ועל כן אויביו שהם הסט"א עושים בו משפט ומפי העליון לא תצא הרעות רק חטאים תרדף רעה הסט"א להומו ולאבד נפשו וגופו. אך התורה דאמרו בזהר דכשנברא האדם אמרה תורה להקב"ה האי ב"נ אי לא תאריך רוגזך עמיה טב דלא אתברי והקב"ה הבטיח' שלכך ברא תשובה דאם ישוב יתכפר לזה אמרה תורה יביא קרבן ויתכפר דע"י הקרבן בוידוי שמתודה נכנס בקרבן אותו כח שנדבק בו מהסט"א ונשחט ונשרף ויש לו תקון כמשז"ל והתינח כשיש בה"מ ויכול להקריב קרבן אך בגלות ס"ד שלא יש לו כפרה לזה שאלו מהקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר כי הוא ידע יצרנו וקדמונו רחמיו דכשיעשה תשובה יתכפר. והנה ארבעה חלוקות אלו דברי חכמה ורוח נבואה ודברי תורה ומאמר ה' מכוונים לד' חלוקות שהיה רבי ישמעאל דורש חילול ה' עד ימותון והכן דברי חכמה הנפש החוטאת היא תמות. כריתות ומיתות ב"ד יסורין הנבואה דברה חטאים תרדף רעה. לאוין אמרה תורה יביא קרבן קרוב למ"ש ר"י יה"כ מכפר. עבר על עשה כה אמר ה' יעשה תשובה ויתכפר דלא זז משם עד שמוחלין לו:

וזה אפשר לפרש פ' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתנו ואמרו רז"ל בילקוט וקח טוב וקח נפש הכונה לא תסבור דכיון שפרקת עול וגם ה' סר מעליך אין עוד תקנה והופר הברית לעולם לא כי אלא שובה ישראל עד ה' אלהיך כלומר שה' אמר יעשה תשובה ויתכפר קחו עמכם דברים דברי וידוי כמשז"ל ושובו אל ה' כמ"ש הרמב"ם שהחוטא יעיד עליו ה' שלא יחזור עוד. אמרו אליו כל עון תשא וקח טוב שהיא הנפש כמ"ש האר"י ז"ל ומיוסד על דברי הזהר חדש שכל המצוות נצטוית הנפש ובעבור האדם על המצוות נפגמת הנפש והרוח נצטוית על תלמוד תורה וכו' ע"ש ובזה א"ש מה שאמרה החכמה הנפש החוטאת היא תמות הנפש דייקא והכי רהטי מקראי קדש ואשמה הנפש ואם נפש אחת תחטא ונכרתה הנפש וכיוצא. גם אמרנו בעניותנו בדרושים שהמתפלל להקב"ה בעת צרתו צריך שיזהר בדבריו לסתום עניניו כי רבים קמים עליו מהסט"א ורואים שאחר שזה נמסר בידם יש בו כח להנצל כי רחום הוא יתברך ושומע תפלה לזה מקטרגים בדבריו ולזה יעלים דבריו והקב"ה בוחן לבות וכליות הוא יודע כונתו ומרחם עליו. ובזה פירשנו בעניותנו פ' אמרי האזינה ה' בינה הגיגי דלשון בינה הגיגי לא יכון לצד עילאה. אמנם הכונה ה' שהוא מדת רחמים אמרי האזינה הן הן הדברים שאני אומר אמנם ברב רחמיך בינה הגיגי הגיון לבי שאני רוצה לומר לפניך ואינו אומר בפירוש כי ירא אנכי מהמקטרגים ה' ברחמיך יודע נסתרות בינה הגיגי. וכן הכא שבעל תשובה מתפלל על אבדן נפשו ושיחזיר ניצוצי נפשו ויוציאם לאור מהסט"א הוא אומר כל תשא עון דאף שלא היה עון מ"מ אפילו החטא נחשב עון בהיותי עובר רצונך ולכן אני אומר כל עון תשא ומעלים דבריו שבעל תשובה צריך להעלים דבריו כדי שלא יקטרגו כמו שכתבנו. וכ"כ רבינו האר"י זצ"ל דכתיב שובו אתיו ואתיו אמר בלשון תרגום כדי שלא יקטרגו עכ"ד. וכן אפשר שאומר כל תשא עון שיובן שלכל נושא העון אבל כונתו כל עון תשא שיסלח לכל העונות שוגג ומזיד וקח טוב ר"ל נפש כי טוב באתב"ש נפש ולהעלים אמר וקח טוב שתוציא נפשי מהחשך של הקליפות כי טוב באתב"ש הוא נפש ונשלמה פרים שפתנו בזמן שאין בה"מ קיים:

ולהיות היום הזה קדש קדשים וזה שמו שבת תשובה היום אביעה אגב ריהטא לאחוז בכללי התשובה אוחזה בסנסיניו לשים החוטא כל מעייניו לתקן עניניו ויכיר במה שפרק עול מלכות שמים ושורת הדין שלא יהיה לו תקנה כמאמר החכמה והנבואה אמנם גברו רחמיו לקבל שבים ויזהר להרבות שפע תחת פש"ע והוא ר"ת שבת פזור ענוה כי בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנ"ו שהם עיקרי תשובה וגאולה והדת נתנה. אימא רישא שב"ת משוש לבנו בס"ד:

כבר אמרנו וענינו על אחת כמה וכמה פעמים מה שאמרו רבותנו ז"ל במדרש ויקרא רבא אין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת שנאמר בשובה ונחת תושעון. והדבר פשוט דהרי אמרו רז"ל אשרי אנוש יעשה זאת אפילו עע"ז כאנוש נמחל לו בשמירת שבת ומאחר דכמה חטאות הצבור והיחיד שכיחי אין ישראל נגאלין עד שישמרו את השבת דע"י שמירת שבת נמחלים כל העונות והם מוכנים לגאולה. ואפשר לומר עוד ונקדים מ"ש בסנהדרין דף ל"א שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם ופירש רש"י כמשה רבינו שהוא בן בתיה והיה בעל תשובה. וצריך להבין אמאי כינוהו למשה רבינו ועוד אמאי אמר בר בתיה ולא אמר בר יוכבד. ואפשר במ"ש הרב עיר וקדיש מהר"א אזברי ז"ל בספר הקדוש ספר חרדים דלבעל תשובה יאיר בו ניצוץ משה רע"ה. והנה כתבנו בעניותנו בדרושים בפ' ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו דיש לדקדק דהי"ל לקרותו משוי ועוד כמה שמות היו לו כמשז"ל והקב"ה בחר בשם משה. ובודאי שהקב"ה שם בפי בתיה שם הקדוש של משה ומלבד כי על דרך האמת יש כמה סודות בשם משה כמו שרמוז בזהר הקדוש. ושם משה גימט' אל שדי שהוא בבריאה והתורה נתנה מבחינת בריאה על ידו וכהנה רבות. על פי הפשט אפשר כי למראה עינים הוא משוי אבל האמת כי הוא משה מסיר אחרים מגהנם כבתיה שנתגיירה והוציאה מגהנם. וגם היא ירדה על היאור לרחוץ מגילולי בית אביה. ושם קדוש משה סתם כי הוא המוציא ישראל מן הקליפות שהיו במ"ט ש"ט ומוציאם מעבדות מצרים ומוציא לכל בעל תשובה מגהינם שמאיר בו ניצוץ משה רבינו וזכותו יגן שיעלה בתשובה עילאה שרמוז בבריאה ששם אל שדי גימט' משה ומוציאו מגהנם וז"ש לדזיו ליה כבר בתיה שהוא משה רבינו דהאיר בו ניצוץ משה רבינו ואמר בר בתיה כי הוציאה מגהנם כמוך כמוה וקראתו משה כי הוא מוציא מגהנם וגם שנתעלית בתשובה עילאה שרומזת לבריאה ששם אל שדי גימט' משה ולכן זרח אור עליו. וגם תשובתו היה שכבש יצרו עם חנה כמשז"ל והובא המעשה באורך בסדר הדורות. והרמז כי חנה בגימט' ס"ג שהוא בבריאה ויען כבש יצרו עם חנה זכה לתשובה עילאה הרומזת לבריאה שמאיר שם ס"ג גימט' חנה וזכה לתורה שנתנה מהבריאה על יד ר' עקיבא בכח ניצוץ משה רבינו ע"ה בקרבו אור בו והיה דורש ברבים כמ"ש במעשה הנז'. ומכל טעמים אמורים כתבו לו לדזיו ליה כבר בתיה שלם. ואפשר דהיינו טעמא שאמרו פ"ק דע"ז אשריך רבי אלעזר ן' דורדיא ומלבד מ"ש רבינו האר"י זצ"ל אפשר להוסיף דהאיר בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ולכך קראוהו רבי שבכל בעל תשובה מאיר בו ניצוץ משה רבינו:

והנה הרב ספר חרדים רמז בפ' ואתה תצוה ויקחו אליך כלומר צוותא לבעל תשובה ויקחו אליך שמאיר בכל בעל תשובה ניצוץ משה רבינו וצריך שהתשובה תהיה כהוגן שמן למאור וכו' ע"ש ואפשר לרמוז עירוב פרשיות וכל יתדות החצר נחשת ואתה תצוה רמז כי היצר הרע עושה כמה יתדות וחיזוקים להדיח לאיש ישראל ועם כל זה נתן לו כח ה' לשוב ולינצל וזהו רמז לכל יתדות וחיזוקים החצר גימט' רוצח עם הכולל הוא היצה"ר הוא כח נחש ת' ארבע מאות איש דעשו. ועכ"ז כשיתעורר לשוב ואתה תצוה תהיה לו צוותא ויקחו אליך ניצו'ן אחך ממך ויחזרו בתשובה שלימה וזהו ואתה כמו שהחזרתם בעגל כן לכל בעל תשובה:

וזהו תפלה למשה כי תמיד מגן לישראל להחזירם בתשובה וזהו בטרם הרים יולדו הקדמת התשובה כמו שדרשו רז"ל בשוחר טוב. ומעולם ועד עולם בין כשבית המקדש קיים דיש קרבנות בין כשחרב ב"ה אתה אל חסד. ואמר אתה לאפוקי החכמה והנבואה והתורה אל חסד תשב אנוש לקבלו בתשובה מצד החסד:

ובזה נבאר פ' תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם בסגנון אחר ממה שביארנו זאת לפנים והוא דבהא שאמרו רז"ל על פסוק אשרי אנוש יעשה זאת וכו' שומר שבת וכו' אפילו עע"ז כאנוש מחול לו יש להסתפק דכתב הרמב"ם בריש הלכות ע"ז דבימי אנוש בתחילה לא היתה כונתם לעע"ז אלא היה כונתם לכבד לגלגל ולמזל שסברו שזה היה רצון הבורא שיכבדום וישתחוו להם ודור דור היו נמשכים בטעיות עד שבאו לעבוד ע"ז גמורה ע"ש. ועתה יש להסתפק אי הא דאמרינן דשומר שבת אפילו עע"ז כאנוש נמחל לו היינו דוקא שטעה כאנוש כי טוב לכבד למזל או לגלגל ושזה רצון הבורא יתעלה ובענין זה אהני שמירת שבת למחול אבל אם עע"ז ממש שמירת שבת לא מהניא ולזה נקט קרא אנוש. או דילמא נקט אנוש לרבותא דאפילו דהוא היה סיבה לדור ההוא ולכל דורות הבאים שיטעו בע"ז עכ"ז שמירת שבת עם התשובה אהני לכפר. וספק זה תלוי בספק אחר דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך והיינו אפילו עע"ז וכפר בעיקר יש תשובה אך יש ספק אי אמרינן עד ועד בכלל או אמרינן עד ולא עד בכלל דאי אמרינן עד ועד בכלל הוא אפילו עע"ז ממש. ואי אמרינן עד ולא עד בכלל יש תשובה לכל חוץ מע"ז. וכל צד אתי כיצד הספק האחר דאי אמרת עד ולא עד בכלל ולע"ז לא מהני תשובה א"כ מ"ש אפילו עע"ז כאנוש היינו כאנוש שלא כפר בעיקר אבל אם כפר בעיקר לא מהני תשובה ושבת לא מהני. ואי אמרת עד ועד בכלל ואפילו כפר בעיקר מהניא תשובה א"כ מאי דנקט כאנוש היינו לרבותא דאפילו דהיה סיבה וגרמא לכל ע"ז יש תשובה. ויש להכריע ספקות אלו ממה שאמרו רז"ל במדרש שהקב"ה אמר לדור הפלגה שישובו בתשובה והם כפרו בעיקר כמ"ש בב"ר. ואמרו ז"ל שם אשר בנו בני האדם בני אדם הראשון שחטא. ובזה נבא לביאור הפסוק תשב אנוש תשב אותיות שבת דמהני אפילו לאנוש וכמ"ש אם שומר שבת אפילו עע"ז כאנוש מוחלין לו וזהו תשב אנוש בשמירת שבת אותיות תשב. והשתא יש להסתפק אי נקט אנוש דלא כפר בעיקר או אפילו אנוש דגרם לכל ע"ז כמו שביארנו. לז"א עד דכא כלומר זה יתפשט במה שאני אומר עד דכא ר"ת דם כפירה אשה כמו שרמזו דורשי רשומות. וכי תימא מאי ראיה היא זו הרי גם באומרך עד דכא יש להסתפק אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל כדאמרן. לזה הכריע ותאמר שובו בני אדם דייקא שהם דור הפלגה דכתיב את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם ואמרת להם שישובו אפילו שכפרו בעיקר ובזה הופשטו הספיקות דעד דכא הוא עד ועד בכלל ותשב אנוש אפילו שהוא היה סיבה לכל ע"ז ושמירת שבת מכפרת אפילו לעע"ז ממש ולזה אנו צריכין שמירת שבת לגאולה כי בזה יתכפרו כל העונות:

ועוד נראה טעם כעיקר לזה ונקדים מ"ש בזהר חדש פ' וישב דבעבור מכירת יוסף היה גלות מצרים ואמרו בריש מדרש משלי לא נמשכו עשרה הרוגי מלוכה אלא בחטא יוסף רבי אבין אומר בכל דור עדיין החטא קיים עכ"ל. ולפי דברי הז"ח הטעם דלא שמרו את השבת דאם היה שמירת שבת היה מתכפר חטא יוסף והיינו נגאלים וז"ש רז"ל אלמלא שמרו שני שבתות היינו נגאלים וגם אמרו דאין ישראל נגאלים עד שישמרו שבת כמו שכתבתי במ"א ודוק. וכשבאו למרה קטרגה מדה"ד דהי"ל לישראל להיות שבע על חטאתם דישבו כ"ב שנים לכל אחד מהשבטים על שציערוהו דכ"ב שנים לא ראה אביו וכ"ב פעמים עשרה הם ר"ך הסר עשרה על שנפטרו השבטים שם ומאחר שישבו רד"ו שנה יצאו ומדה"ד היתה רוצה שישתעבדו עוד ז' פעמים כמנין זה וא"ל הקב"ה שישמרו שבת והיא תכפר דשביעאה ההוא צדיקא בה אחיד וכדאי היא לכפר ע"ש וכשנשמור שבת כהלכה יתכפר עון מכירת יוסף לגמרי ובא לציון גואל:

ובזה נבא לבאר פ' פ' תשא ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. ויש לדקדק להבין ב' פעמים לאמר ועוד להבין ואתה דבר יתר דכבר אמר לאמר. ועוד וי"ו של ואתה תחילת דיבר. ונקדים מ"ש הרב עיר וקדיש הנשי"א בדרשותיו כ"י בפירוש ויקח משה את עצמות יוסף עמו וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים דגלות מצרים בעבור מכירת יוסף כמ"ד ולא היו יכולים לצאת עד שקבל משה רבינו על עצמו חטא השבטים שחטאו עם יוסף ואז יצאו וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף כלומר כל עוצם ותוקף החטא שחטאו עמו. ואז וחמושים עלו בני ישראל ממצרים עכ"ד ואפשר דכשבאו למרה לא נתרצית מדת הדין בזה שקבל משה על עצמו והיתה רוצה להחזיר ישראל בגלות מצרים שבע על חטאתם עד שהקב"ה נתן להם השבת לכפרה דההוא צדיקא בשביעאה אחיד:

ואפשר להבין בזה כונת הכתוב כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד והוינן בה דבן חכם וצדיק כמוהו מה הלשון אומרת לאביו שלח שמני אלהים לאדון לכל מצרים להשתבח בתהלתו. ועוד הוא ציוה רדה אלי במצוה לאשר על ידו ואיה מצות הבן על האב וכבר בעניותנו ישבנו במ"א ולפי דרכנו כל דבריו בחכמה כי הנה מאשר הוא מושל בערות הארץ מינה נשמע דעומד בצדקו עד היסוד בו ולפיכך זכה למשול בערות הארץ ומאן דנטיר ברית איהו מלך כמ"ש רז"ל בזהר ובמדר] וזה אות שלא חטא ובשורה גדולה בשרו. ועוד הגיד לו דשעבוד זה איננו על גזרת בין הבתרים ת' שנה ולכן יהיה לו צער בנגע שמא יטמעו בן' ש"ט לכן בשרו דהגלות בשביל שמכרוהו וזהו רדה אלי כלומר רדו של גלות מצרים אלי עלי. וא"כ אל תעמוד אין לחוש שיהיו נטמעים ח"ו. ואפשר שרמז אל תעמוד ונקדים חקירה אחת שחקרנו כי הלא יוסף הצדיק ע"ה מחל לאחיו. ועוד הם בקשו ממנו מחילה והוא מחל להם ופייסם ודיבר על לבם ואחר מחילה בלב שלם מה מקום לשעבוד מצרים בעבור מכירת יוסף היכא שבעל הדבר כבר מחל בלב טהור. אמנם נראה דהשבטים חטאו ב' חטאות א' עם יוסף למוכרו ולצערו. ועוד חטאו למקום ב"ה כי יוסף כנגד היסוד קדוש מכרוהו לערות הארץ ואלמלא שיוסף עמד בצדקו היה נחרב העולם והיתה מושלת ערות הארץ בבחינת יסוד קדוש. וחטא זה גדול מאד כלפי שמיא ובפרט לפי גדולת נשמתם. וחלק זה לא נמחל ובעבור זה היה הגלות. וכבר ראיתי בספר חסידים שכתב דהגם דבן שחטא לאביו יכול אביו למחול ואב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ חייב בדיני שמים וה"ה בחטא השבטים עם יוסף ומ"מ אהני טובא מה שיוסף הצדיק מחל להם דאם ח"ו לא היה מוחל דא עקא כפולה ומכופלת וז"ש יוסף אל תעמוד כלומר הדבר נקל כי מה שנוגע לי אני מוחל והגלות על חטא המקום ויהיה נקל לצאת:

ולא זו בלבד עשה יוסף הצדיק חסד ותפארתו עבור על פשע אלא דהיה מבקש תקנתם ולזה ציוה בפניהם וטבוח טבח והכן לסעודת שבת רמז להם שיזהרו לשמור השבת וזה תקון לעונם כמו שעשה ה' ברחמיו שציוה במרה את השבת לכפר דשביעאה ההוא צדיקא בה אחיד. ובזה פירשנו מאמרם ז"ל אמר הקב"ה ליוסף אתה שמרת את השבת חייך שבן בנך עומד ומקריב בשבת שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד. ויש לדקדק אטו יוסף הצדיק לא קיים מצוה אלא זו ששמר את השבת. אמנם עפ"י האמור דשמירת שבת נתן לישראל דההוא צדיקא אחיד בשביעאה א"כ אם ח"ו יוסף הצדיק היה פוגם בצדיק היה פוגם בשביעאה דאחידא בצדיק ועתה ששמר הצדיק ודאי השב"ע השבי"ע לשביעאה דאחיד בצדיקא. וז"ש אתה שמרת את השבת והויא שמירה מעולה יען שמרת היסוד חייך שבן בנך עומד ומקריב בחנוכת המזבח שרומן למדת מ' בשבת שמתיחס למ'. ובא האות דהנשיא אלישמע ואמרו במדרש שהוא רמז על יוסף הצדיק ע"ה וכה אמר ה' אלי שמע ולאדונתו לא שמע ושמר היסוד ונתקן גם המ':

א"נ על פי דרכנו דלא סגי דיוסף הצדיק מחל לאחיו אלא שרמז להם שתקונם לשמור שבת ולזה ציוה בפניהם וטבוח טבח והכן. ומלתא כדנא אלהים חשב"ה וא"ל אתה שמרת את השבת שהראית לאחיך שמירת שבת למען ישמעו ולמען ילמדו שתקונם שמירת שבת. חייך שבן בנך מקריב בשבת וידוע שהקרבן מורה האחדות כמשז"ל ואתה היית עם אחיך לאחדים ולזה זכית שבן בנך מקריב בשבת שהקרבן מורה האחדות:

וזאת מצינו שאמרו רז"ל דמשה רע"ה יעץ לפרעה שיהיה לישראל יום מנוחה בכל שבוע ובזה יוכלון שאת העבודה ובחר להם השבת וכונת משה רבינו ע"ה שיהיה להם תקון בשמירת שבת על מכירת יוסף שבעבור זה הוא הגלות. עוד נקדים מ"ש הרב הנשי"א דמשה היה ג"כ בחינת יוסף. ובזה נבא לקראין ויאמר ה' אל משה לאמר. אמירה רכה. ואתה בוי"ו העטף כשם דבמצרים בחרת להם השבת לכפר עון מכירת יוסף וגם קבלת לחטא השבטים כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף כאמור א"כ אתה עתה תוסיף דבר אל בני ישראל לאמר בשביל אמירת מדה"ד שקטרגה שהי"ל שבע על חטאתם אך את שבתותי תשמורו אך מיעוט שמדה"ד מקטרגת לזה את שבתותי תשמורו שבתותי תרי הן ממלאכה והן מדיבור כי אות הוא ביני ובינכם לדורותכם לדעת שידעו שלהצילם ממדה"ד זאת עשיתי לדעת כי אני ה' מקדשכם. ולפי מ"ש לעיל דמשה מסייע לכל בעל תשובה אפשר שזה רמז ואתה שמשתדל בתשובה וניצוץ שלך בכל בעל תשובה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי כי בעל תשובה יש לו חסרון וזהו אך כי צריך שיעשה מצוות בכל אבר שפגם וצריך לדחות הסט"א מבית ומחוץ ולא אפשר אלא בשמירת שבת כמ"ש הרב דעת חכמה ז"ל והבאתי דבריו בכמה מקומות ומשם באר"ה:

והחרד לדבר ה' יסתכל השכל וידוע האי מרגניתא דלית בה טימי כי בחסדו יתברך אמר אות היא ביני ובינכם לדעת כי אני ה' מקדשכם ואיך לא תסמר שערת בשרו לחלל יקר תפארת השבת ונמצא שח"ו מעביר האות שנתן לו המלך מ"ה הקב"ה וכדי בזיון וקצף וכבר דרש רבינו הסמ"ג כי לכל איש הישראלי יש שני האותות כל יום ויום והם ברית מילה והתפילין בחול וברית מילה ושבת ביום השבת. ובשבת רמוזים הג' אותות כי שבת ר"ת שבת ברית תפילין כי בכל יום יש בנו שני אותות להיות לו לעבדים. ובא וראה ענותנותו יתברך כי הגם כי האותות הם כמו עבד המלך הנושא אות של המלך מ"מ האותות עצמם מורים שיש לנו דין בנים כי מהשבת מוכח דאנו בנים דאין משתמשין בשרביטו של מלך ושבת עליון וקדוש ניכר מאד בשמים ובארץ ואם אין אנו בנים לא היינו יכולים להשתמש בשרביטו של מלך וזה טעם גוי ששבת חייב מיתה כמ"ש המפרשים. ואות תפילין אנו משתמשין בשרביטו של מלך וכמ"ש תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו והדברים עתיקין. ואות ברית אמרו בזהר הקדוש דאי נטרין ברית אינון בנים. הרי דאותות אלו הגם כי לפום ריהטא נראה כי הם אותות שאנחנו עבדים. מ"מ האותות עצמם מוכיחים שישראל הם בנים וז"ש כי אות היא ביני ובינכם והגם שיראה אות עבדות ותהי להפך כי אות היא לדעת כי אני ה' מקדשכם ואתם בנים שמשתמשין בשרביטו של מלך. וזה רמז פ' והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים כי הנה יצ"מ בזכות התורה כמ"ש תעבדון את האלהים וכו' וכבר נתבאר כי מהתפילין מורה דיש לנו דין בנים. וכן מהתורה מוכח דיש לנו דין בנים ולגבי בן ליכא דדב"מ וז"ש לאות על ידך ומהתפילין מורה דאנחנו בנים למען תהיה תורת ה' בפיך דמהתורה ג"כ מוכח דאנחנו בנים כי ביד חזקה וכו' דבזכות התורה היה יצ"מ. וגם מהשבת מורה דיש לנו דין בנים כמ"ש לפנים וכתב מהר"י ביערת דבש כי מזל גדול שמ"ה לא ישמרו שבת דאי לאו לא היה תקומה עד"ש בזה"ק במילת ישמעאל וזה טעם משז"ל דאם שבת ח"מ שלא ידעו השרים ולא יכניסו בלבם כמ"ש בזה"ק ע"פ ויאמר אל עמו וז"ש גם במנוחתו לא ישכנו מעצמם. וז"ש ימים יוצרו ולו אחד שבת אכן ולא אחד בהם על דרך במנוחתו לא ישכנו וק"ל:

ומאחר עלות אחד מרבוא מקדושת השבת דמורה שאנחנו בנים ועי"ז מתכפר עון מכירת יוסף והוא עיקר הגאולה וכהנה רבות ונפלאות איך לא ילבש חרדה אדם אשר בעפר יסודו לעבור על דת ולהוציא מרשות לרשות ולילך ד' אמות בכמה דברים שאסור להוציא וגם לקבוע עצמו לדבר דברים בטלים ואסורים ועובר על ודבר דבר אוי ואבוי כי יעשה בנפשו שקר וכבר כמה פעמים דברנו ע"ז וכשם שהשומר שבת הוא כמקיים כל התורה ידיעת ההפכים אחת היא שהמחלל שבת כעובר על כל התורה כלה. והן בעון זהו המצאת היצה"ר שבלי טרחא בנקל מפיל לגהנם לשונאי ישראל כי אם רואה יהודי כשר שהוא נזהר לקום בשחר להתפלל ולומר תפלותיו בצבור וכיוצא משאר דינים כדת משה וישראל מה עושה היצה"ר מסיתו לדבר עניני סחורה בשבת או להוציא דבר קטן בשדה בשבת ומראה בדעתו כי מה איסור יש בדיבור בעלמא או הוצאת דבר הצריך לו ושאף סמי"ם מעלה עשן וכיוצא. ולא ידע כי כלת"ו היא דבזה מעט איסור שנראה בעיניו הרס הכל וחילל שבת וגם עובר על דברי חכמים חייב מיתה:

והן הנה מעצות היצה"ר להפילו בדברים שהוא חושב שהם קלים ובזה נלכד ועוד שהוא מתמיד בהם והקלות בהתמיד בהם נעשו חמורות וזה אפשר כונת הכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. הכונה וירא ה' אפילו מדת רחמים ראה כי רבה רעת האדם כי נתחכם היצר להסיתו בדברים קלים בהתמדה וז"ש וכל יצר מחשבות לבו רק רע רק מיעוט פירוש היצר במפתהו במיעוט רע כלומר באסורים קלים וזהו רק רע. וזה כל היום בהתמדה ומזה נעשה כעבות העגלה ונעשית רבה רעת האדם:

נמשך לזה אפשר להסמיך האמור בפ' מזמור צ"ד כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי. ולפום ריהטא נראין הדברים כפולים ופ' מי יקום לי עם מרעים דרשוהו רז"ל בהסתלקות משה רבינו ואין לו יחס כל כך. גם רבינו האר"י ז"ל כתב ברב שרעפי בקרבי תנחומיך ר"ת בשבת מכאן שהרהור חול מותר בשבת כמ"ש בלקוטי תורה הנדפס. ויש להבין מאי שיאטיה דשבת הכא. ולפי דרכנו אפשר כי לא יטוש ה' עמו שהוציאם ממצרים ואח"כ קטרגה מדה"ד במרה ונחלתו לא יעזוב כי עד צדק הגם שאמרו שירה עם משה רבינו ומשה רבינו נתכנה צדק כמ"ש בש"ט מזמור מ"ה צדק זה משה שנאמר צדקת ה' עשה והכונה עד צדק אף שמשה רבינו קבל חטא השבטים וכבר יצאו ממצרים והיה קי"ס עם כל זה ישוב משפט חזרה מדה"ד וקטרגה שישתעבדו שבע על חטאתם ואחר זה כל ישרי לב יהיו נקיים מי יקום לי עם מרעים כמשה רבינו שהיה מנהיג ורועה נאמן דזה שקבל חטא השבטים הועיל קצת בצאת ישראל ממצרים. לולי ה' עזרתה לי להליץ טוב כמעט שכנה וכו' שחזרנו למצרים והיינו נטמעים בכ"ב שנים ולא היה עוד תקומה. אמנם אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני בשבת כרמוז בר"ת ברב שרעפי בקרבי תנחומיך וכו' רמז שנתן לו שבת דההוא צדיקא בשביעאה אחיד. תנחומיך ישעשעו נפשי שאם נזכה לשמור ב' שבתות תפרה ישע הגאולה:

א"נ אפשר במ"ש הרמב"ם פ"ד דסוטה דין ד' קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו הראב"ד השיג עליו וז"ל והלא אמרו פתוי קטנה אונס הוא וכו' ע"ש ומרן בכ"מ כתב שהה"מ פ"ג דאסורי ביאה כתב בזה וכו' ול"נ שהראיה שהביא מפ"ק דכתובות ראיה טובה היא וכו' ועוד הביא מרן ראיה מנדה דף נ"ב והיא לא נתפסה אסורה וכו' ואיזו שקדושיה וכו' מוכח בהדיא דדוקא קדושי טעות כגון קדושי קטנה דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפירש"י שם והכריהו התוס' דבקדושי קטנות נמי מיירי הא בקדושי קטנות שאינם קדושי טעות כגון שקדשה אביה אסורה וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון ללאו בת מיאון עכ"ל. ודבריו תמוהים דהתם איירי שזנתה כשהיא גדולה וכמ"ש ויש לך אחרת שאעפ"י שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקדושיה טעות שאעפ"י שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת ובהא מחלקינן בקדושי טעות בקדושי קטנות שאם אינם קדושי טעות כגון שקדשה אביה וזנתה כשהיא גדולה אסורה אבל אם זנתה כשהיא קטנה אף שקבל אביה קדושיה אינה אסורה דפתוי קטנה אונס הוא כמ"ש הראב"ד ומה יוכיח הוכח מרן ז"ל וכן תמה עליו הרב מהר"ר יחיאל באסן ז"ל בתשובותיו סימן פ' ומ"ש שם לישב גם הוא ז"ל רמז שיש להשיב:

אמנם עלה על לב לומר כי הנה לשון הכסף משנה בנסחא שלפני כן היא וז"ל וליתא מקמי ההיא דפ"ק דכתובות וא"כ על מ"ש רבינו ממ"ש בנדה וכו' עכ"ל. ומבואר שיש בלשון ט"ס ומאחר שכן נראה דכצ"ל וליתא מקמי ההיא דפ"ק דכתובות וא"כ ממה שאמרו בנדה וכו' כצ"ל. ואפשר לומר דאין כונת מרן להוכיח דקטנה שקבל אביה קדושיה וזנתה כשהיא קטנה שהיא אסורה כדעת הרמב"ם דודאי אין לזה הוכחה אך כונתו דמאחר דסבר הרמב"ם מפ"ק דכתובות דיש לה רצון א"כ ההיא דנדה מתפרשת בקטנה שקבל אביה קדושיה וזנתה אפילו כשהיא קטנה דאסורה אבל בת מיאון מותרת וזהו מה שחלק הר"מ בין בת מיאון ללאו בת מיאון ומדוקדק הלשון וא"כ ממה שאמרו בנדה וכו' כלומר וא"כ דיש רצון לקטנה מההיא דפ"ק דכתובות ממ"ש בנדה וכו' הוא שחילק רבינו וכו' כלומר דמשם מקור סיום דברי רבינו והגם שאין שארית הלשון מדוקדק מ"מ נראה להליץ כן מתוך חומר הנושא. וניחא טובא שלא עשה אותה ראיה חדשה שהיל"ל ועוד נ"ל ראיה לדברי רבינו כאשר יראה הרגיל בשותא דרבנן:

וראיתי להרב הגדול מהרימ"ט בחידושי כתובות דף ק"א בסוגית פתח פתוח שכתב על דברי מרן וז"ל וכתב הרב מהרי"ק ז"ל שהראיה שהביא הרב המגיד פ"ג מה' א"ב מההיא דפ"ק דכתובות דבאשת ישראל שקבל בה אביה קדושין פחות מבת ג' שנים ויום א' דליכא אלא חד ספיקא היא ראיה טובה דאם איתא ספק ספיקא הוא ספק קטנה ספק גדולה ספק באונס ספק ברצון ואשתמיטיתיה למר מה שתירצו התוס' שם לקושיא זו דשם אונס חד הוא עכ"ל. ותימה על חכמת הרב ז"ל אשר ממרחק תביא לחמה והרי הרב המגיד ז"ל עצמו שהביא הראיה הוא עצמו שם כתב דחיה זו בשם קצת מפרשים שדחו זה דטעמא דקטנה משום אונס א"כ משום חד ספיקא אתה בא להתירה ואין זה ס"ס ע"ש. ומה לו להרב מהרימ"ט להביא מהתוס' והלא הה"מ עצמו דחאה וכבר כתבתי אני הדל בספר הקטן חיים שאל ח"א סימן פ"ה דיש לדקדק על מרן דכתב דהיא ראיה טובה וכבר ה"ה והתוס' דחאוה. אמנם נראה פשוט שכונת מרן הכ"מ דאע"ג דדחו ראיה זו מ"מ אפשר דהרמב"ם לא שוה לו דחיה זו כל שאתה צריך לומר ספק קטנה ספק גדולה ואת"ל גדולה ספק באונס ספק ברצון ובאומרנו ספק קטנה א"נ לומר בפירוש טענת אונס מיקרי ס"ס והיא ראיה טובה לדעת הרמב"ם ואין לחוש שדחו אותה המפרשים דהר"מ לא חש לה לדחיה זו זה נראה פשוט כונת מרן:

ואחזה אנכי להרב אמרי צרופה שבהקדמתו כתב שכמה דיני הרמב"ם נעלם ממפרשיו מקור הדין והוא ז"ל את מקורו הערה ובכלל כתב וז"ל ובהלכות א"ב פ"ג מה דכתב הבא על הקטנה שנשאת לגדול דנאסרה על בעלה ופתוי קטנה רצון והראב"ד מפזז ומכרכר דפתוי קטנה אונס הוא וכל נושאי כליו לא מצאו מענה לזה והוא ירושלמי מפורש להדיא במס' סוטה דיש פלוגתא בזה והובא בתוס' פרק כשם ופסק הרמב"ם כחכמים עכ"ל. ויש לתמוה עליו חדא דהרב המגיד פ"ג דא"ב שם ומרן בכ"מ פ"ב דסוטה הזכירו הירושלמי הזה ומדבריו מוכח דחידוש הוא שחידשה תורה דיליה ודבר זה נפתח בגדולים ואע"ג דהה"מ לא הזכיר אלא ירושלמי פרק המביא הרי מרן הזכיר ירושלמי פ"ק ופ"ב דסוטה. ותו שהוא כתב דפסק הרמב"ם כחכמים והוא להפך ואדרבא הה"מ מירושלמי זה הקשה שהוא הפך הרמב"ם דפסק דקטנה יש לה רצון ומרן בכ"מ כתב דדחה הירושלמי מכח הבבלי בפ"ק דכתובות וז"ל הירושלמי פ"א דסוטה שאלו את בן זומא מפני מה ספק רשות היחיד טמא א"ל סוטה מה היא א"ל רשות היחיד א"ל מצינו שאסורה לביתה. מילהון דרבנן פליגין דמר רבי זעירא רבי ייסא בשם רבי יוחנן קטנה שזנתה אין לה רצון להאסר על בעלה והא תנינן כל שאין בו דעת להשאל ספיקו טהור הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו טמא ברם הכא אעפ"י שיש בו דעת לישאל ספיקו טהור עכ"ל. הרי דרבנן אמרי דקטנה שזנתה אין לה רצון להאסר על בעלה ומשו"ה אמר דמילהון דרבנן פליגי על בן זומא כדמפרש ואזיל ומשום הכי הרב המגיד ומרן מר הקשה על הרמב"ם מהירושלמי ומר כתב דדחי הירושלמי מקמי הבבלי:

איברא דדברי הה"מ ומרן קשים וכמו שהקשה הרב קרבן העדה פ"א דסוטה שהרי בירושלמי מפורש דרבנן פליגי על בן זומא דלאו מסוטה גמרינן לספק טומאה ברה"י ואנן קי"ל דמסוטה גמרינן ומשו"ה פסק הרמב"ם דקטנה יש לה רצון ונאסרה דספק טומאה ברה"י ויש בה דעת לישאל ומאי קשיא להו להה"מ ומרן על הרמב"ם מהירושלמי ע"ש בתוספותיו. ואני בעניי מוסיף נפך דהרמב"ם ריש פט"ז מאבות הטומאות כתב ומפני מה החמירו בספק רה"י שהרי סוטה שנסתרה אעפ"י שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה וכתב הראב"ד א"א ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר מפני שאפשר להשאל על היחיד וא"א להשאל על הרבים עד כאן לשונו. ויש לדקדק מה היה צורך להראב"ד להביא טעם התוספתא. אכן נראה דהרמב"ם והראב"ד אזדי לטעמייהו דהרמב"ם סבר כבן זומא דמסוטה גמרינן ספק ברה"י שיש בו דעת להשאל טמא וא"כ קטנה יש לה רצון ואסורה ומשו"ה נקט כבן זומא דמסוטה גמר. והראב"ד סבר כרבנן דקטנה אין לה רצון להאסר על בעלה וא"כ הטעם דברה"י טמא כתוספתא שאפשר לישאל על היחיד. ומשו"ה הביא הראב"ד טעם התוספתא:

וראיתי למורינו הרב מהר"י הכהן זלה"ה בספר בתי כהונה ח"א בבית ועד דף ב' סוף ע"א שכתב וז"ל גם בהשגות הראב"ד שם ראיתי דבר מתמיה שכתב א"א בתוספתא וכו' מלבד שדבריו קשים מה השגה היא זו עוד ק"ל דמוכרח דסתמא דש"ס דילן בסוטה דף כ"ט פליגא לגמרי אהך טעמא שהרי אמרו דאצטריך למגמר מסוטה דאי מרב גידל דיליף שם בסוטה דף כ"ט והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא לא הא ספק יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור יאכל הא ספק לא כאן שיש בו דעת להשאל כאן שאין בו דעת להשאל והו"א בין ברה"ר בין ברה"י ואצטריך למגמר מסוטה וכו' ממילא משמע דברה"ר טהור דא"א לישאל לרבים אלא ודאי פליגא אהך טעמא וא"כ למה הרב מביא גדר הדחויה עכ"ל. ולפי האמור הא דספק טומאה ברה"י ללמוד מסוטה תלוי בדין קטנה אם יש לה רצון או אין לה רצון כמבואר מן הירושלמי והרמב"ם סובר דזנתה ברצון אסורה לבעלה משום דבש"ס בכמה דוכתי פרק כשם ופ"ק דחולין ופרק אין מעמידין ושאר דוכתי אמרו דמסוטה גמרינן דסט"ו ברה"י טמא וא"כ קטנה יש לה רצון ואסורה לבעלה. והראב"ד סבר דכיון דביבמות דף ל"ג ודף ס"א אמרו פתוי קטנה אונס הוא ובירושלמי קרו למאן דסבר הכי רבנן א"כ לאו מסוטה גמרינן וצ"ל כטעם התוספתא וכפ"ז היא השגה להר"מ שעיקר הטעם כתוספתא לפי מאי דקי"ל דפתוי קטנה אונס הוא והוא חולק על הרמב"ם דסבר קטנה יש לה רצון:

ומה שהקשה הרב קרבן העדה דמשמע בע"ז דף ל"ז דר' יוחנן סבר דמסוטה גמרינן ע"ש. לי ההדיוט נראה דאין ראיה מהתם דר' יוחנן אמר דדין ספק טומאה ברה"ר טהור הוא הלכה ואין מורין כן יהיה הלימוד כמו שיהיה:

עוד ראיתי להרב קרבן העדה שכתב וז"ל ועי"ל דהרמב"ם איירי בקטנה שיש בה דעת להשאל והא דאמרינן פתוי קטנה אונס הוא היינו בקטנה שאין בה דעת להשאל והה"מ ומש"ל מקשים הסוגיות אהדדי ובמ"ש ניחא הכל עכ"ל. ולי ההדיוט לא נהירא דלשון פתוי קטנה אונס הוא היינו אף בקטנה שיש בה דעת להשאל. ותו דקאמר הכי פרק ד' אחין גבי קטנות שאינן ראויות לילד ומסתמא הקטנות מקמי שראויות לילד בסמוך לזה רובן יש להם דעת לישאל והן יודעות בטיב הדברים ועל זה קאמר פתוי קטנה אונס הוא. ותו הרמב"ם דמפליג בין קדשה אביה לבת מיאון ליפלוג ולתני בקדשה אביה עצמה בין יש בה דעת לאין בה. ותו דטפי הו"ל לומר חלוקת אין בה דעת דחלוקה זו מפורשת בתלמוד פתוי קטנה אונס הוא והכי ארחיה דהרמב"ם לאתויי מאי דמפורש בש"ס כנודע:

ולישוב דברי הה"מ ומרן דעמדו לפניהם דברי הירוש' כחומת ברזל שהוא הפך הר"מ ובירושלמי מפורש דלרבנן דהתם לא גמרי מסוטה וקי"ל איפכא כמו שכתבנו לעיל. נראה דהוה פשיטא להה"מ ומרן דרבנן דירושלמי לא גמרי מסוטה הא דיש בו דעת לישאל דקטנה שזנתה אין לה רצון כדפריך בירושלמי ובודאי דגמרי לה מדרב גידל או לימוד אחר אבל לספק טומאה ברה"י שהוא טמא לכ"ע ילפי מסוטה וא"כ אין זה סותר מאי דאתמר בגמרין כיון דיש לימוד מסוטה מיהא לספק טומאה ברה"י וזה היה פשוט אצלם ומשו"ה הוקשה להם הירושלמי לדעת הרמב"ם:

וראיתי למהרימ"ט שם בחידושי כתובות שהקשה בירושלמי דאמר מילהון דרבנן פליגי דא"ר זעירא וכו' והכא אעפ"י שיש בו דעת לישאל ספיקו טהור ואם פתוי קטנה אונס הוא מאי ספקא שאפילו נבעלה ברצון לפנינו אינה נאסרת ומה לי שיש בו דעת לישאל. וכתב דמכח קושיא זו פירשו הרמב"ם דמיירי בבת מיאון והכי קאמר אין לה רצון שתאסר על בעלה פירוש דאין סברא דתרצה בקדושין כדי שתאסר עליו והוא ספק דאפשר שתרצה לקיים הקדושין ועל ירושלמי זה סמך הרמב"ם זהת"ד. ואני בעניי אומר דמלבד שהפירוש שפירש הרב ז"ל בירושלמי הוא דחוק מכמה צדדין עוד קשה דבת מיאון אפילו תתרצה בקדושין אין רצונה כלום דכל שהיא קטנה יכולה למאן אחר שנתרצית ואין כאן ספק. ותו דכפ"ז לבן זומא אפילו בת מיאון נאסרת על בעלה והוא דבר רחוק מן הדעת:

איברא דהקושיא שהקשה על הירושלמי קשיא. ואפשר לישב דדעת הירושלמי דאם אנו לומדים מסוטה ספק טומאה ברה"י טמא ביש בו דעת לישאל אנו צריכין לומר דגם קטנה שנסתרה שיש בה דעת לישאל אסורה מספק ומינה דכשודאי זנתה מכ"ש שיש לה רצון ונאסרה. אבל רבנן לא גמרי מסוטה ומסברא דאין לה רצון מכשרי בספקה וה"ה בודאה דפתוי קטנה אונס הוא. ומשו"ה נקט חלוקת ספק משום דכי גמר מסוטה מטמאינן בספק דיש בה דעת לישאל ומינה בודאה דנאסרה כיון דאין לה רצון בקטנה הוא מסברא אתא לימוד סוטה ומפיק מסברא לאוסרה מספק וה"ה לודאי זהו דעת הירושלמי. אמנם הראב"ד כבר כתבנו לעיל בדעתו ועוד יש לצדד בדעת הראב"ד דסובר דכיון דאשכחן בתלמודין דקאמר פתוי קטנה אונס הוא אית לן למימר דסבר תלמודא דידן דלעולם גמרינן מסוטה ספק טומאה ברה"י ויש בו דעת לישאל טמא ולא תקשי מקטנה דזו סברא חזקה ואלימא טובא דקטנה אין לה רצון ומאחר שכן לימוד סוטה שריר וקיים דכאשר בודאי אסורה אז גם ספיקא אסורה ברה"י דיש בו דעת לישאל אבל כאשר בודאי טהורה אינו בא לכלל לימוד מסוטה דהלימוד הוא כשודאי אסורה אז אנו לומדים לטמא מספק כסוטה. אבל קטנה דודאי מותרת דאין לה רצון מאן דכר שמה ללמוד מסוטה בספיקה:

ואני בעוניי זה קרוב לשלשים שנה שהבאתי ראיה לדעת הרמב"ם דקטנה יש לה רצון מסוגיית פ"ק דכתובות בסוגית פתח פתוח דאמרו שם וכ"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה וב"ש היתה קטנה כדמוכח פרק בן סורר ומוכח דאלמלא היה אונס היתה נאסרת ומכאן הוציא דינו הרמב"ם דקטנה יש לה רצון ואחר זמן מצאתי בספר אמונת חכמים וכו' וכתבתי על זה הלא הוא בספר הקטן חיים שאל ח"א סימן פ"ה ע"ש. ועתה ראיתי בספר מרכבת המשנה ח"ב שהביא ראיה זו אמנם רצה לישב כל הסוגיות ולכן כתב דמדאורייתא פתוי קטנה אונס הוא והיא מותרת וכמ"ש בסוגיות יבמות. אך מדרבנן חשיב פתוי קטנה רצון וז"ש גבי בת שבע אונס הוה דאלו הוה ברצון היתה אסורה לדוד מד"ס והאריך בזה וכתב עוד דאליעם אבי בת שבע היה פחות מבן י"ג כשנשאת בת שבע לאוריה וז"ש הלא זאת בת שבע בת אליעם ע"ש בדבריו באריכות:

ולי ההדיוט לא נחה דעתי הקצרה להוליד חילוק זה מדאורייתא לדרבנן מעצמנו. ותו דהרמב"ם ז"ל הו"ל לפרש דאסורה מד"ס דנ"מ טובא ובפרט שאינו מפורש והוא ז"ל הוליד זה לישב הסוגיות. ועוד דמהירושלמי דפ"ק דסוטה נראה דקטנה יש לה רצון מהתורה דהרי מסוטה גמיר מדאורייתא לעלמא בספק טומאה ברה"י ויש בו דעת להשאל טמא וחשיב קטנה כיש בו דעת לישאל ואסורה ומשו"ה קאמר מיליהון דרבנן פליגין דאמרי דאין לה רצון והרי יש בו דעת לישאל וטהורה ומשמע דאדינא דאוריתא קיימי:

ובזה נבא לדקדק פסוק שזכר הרב הנז' וידרוש לאשה ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי ודרך אסמכתא נאמר כי הרב קרבן העדה חילק דקטנה שיש בה שכל יש לה רצון כמש"ל וז"ש הלא זאת בת שבע כלומר אינה כתנוקת דעלמא אלא מצויינת לטובה ויש בה דעת וכי תימא הא היא בת אליעם שהיה קטן כשנשאת וא"כ אם קבל קדושין בעד ב"ש מאוריה היה קטן ואין כאן קדושין לז"א אשת אוריה החתי כלומר שאחר שגדל אליעם קבל קדושי בת שבע פעם אחרת. ודבר זה מוכרח דהא אמרו פ"ק דכתובות דב"ש קבלה גט דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וקשה מי קבל גט זה הא ב"ש היא קטנה וכ"ת אליעם בעד בתו. הא לא היו קדושין מעיקרא דאליעם היה קטן ומוכרח לומר דכשנשאת ב"ש לאוריה אליעם היה מופלא הסמוך לאיש כשקבל הקדושין וכבר ידעו דאינם קדושין וכשהשלים י"ג ויום אחד אז קבל מאוריה קדושין אחרים על ב"ש והיו קדושין דאוריתא וכשהלך למלחמה שלח גט לב"ש וקבלו אליעם כל זה צריך לומר. ובאותו פרק שדרש על ב"ש עדיין לא קבלה גט ולז"א אשת אוריה החתי וכמו שנראה ממ"ש רש"י בשבת דף נ"ו ע"א ע"ש:

אמנם דרך דרש אפשר לקיים מ"ש הרב מרכבת המשנה להפוך בזכות דהע"ה שאליעם היה קטן והיתה בת מיאון וז"ש כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכמש"ל. והוינן בה דלא שייך גט וכו' כדבר האמור. דהמנהג היה כי כל היוצא למלחמה שולח גט לאשתו בין קטנה בין גדולה בין שקבל בה קידושין בין בת מיאון כלם היו שולחין גט. ושוב אם יצטרך הגט ב"ד יעיינו ויוציאו לאור משפט אך הם במלחמה אין להם לדון בזה אגב טרדייהו ואין השעה צריכה לעמוד בדין ולזה גזרה שוה היה שכל אחד שולח גט ולעת מצוא יגמר הדבר על פי ב"ד וכתורה יעשה וז"ש כל היוצא כל דייקא יהיה באופן שיהיה. וכפ"ז אפשר דאליעם לא קבל קדושין משהגדיל. וזהו לישב ענין הגט כזה של המיאון אמנם לתירוץ הש"ס פ"ק דכתובות דלא אסרוה משום כל היוצא וכו' וכן מ"ש בשבת לקוחין יש לך בה דכל היוצא וכו' הוא שיטה אחרת והיינו כמ"ש בסמוך. אמנם דרך דרש ושלא יהיה ענין הגט מחלקת במציאות כתבנו לישב הענין כדאמרן. ואני בעניי מוסיף על דברי הרב מרכבת המשנה כמ"ש מהרימ"ט בחידושיו לפ"ק דכתובות דבת מיאון שזנתה הו"ל כאלו מיאנה בפירוש ע"ש:

ובזה אפשר לרמוז מ"ש בסנהדרין דף ק"ז דרש רבא מאי דכתיב כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאת עליו במכאוב וכן תנא דבי ר' ישמעאל ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד אלא שאכלה פגה. ויש לדקדק אמאי קפדי רבא ותנא דבי רבי ישמעאל לומר בת שבע בת אליעם אטו אי אמרי בת שבע לדוד לא ידענא מני. אמנם אפשר דבדקדוק נקטי הכי לומר דאליעם קטן ואין קדושין שקבל בעד ב"ש כלום וגם כשזנתה הוי כמיאנה וז"ש ראויה היתה בת שבע בת אליעם שהיה קטן לדוד שהיתה בת מיאון אלא שבאת עליו במכאוב דצ"ל כשזנתה מיאנה וזהו מכאוב. ותנא דבי רבי ישמעאל אמר הכי בת שבע בת אליעם שהיה קטן ובת מיאון היא אלא שאכלה פגה דהול"ל שתמאן כדין ושוב יקחנה. ומ"ש כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה הכונה טועה בחשבון שלא חשב שנות ב"ש ושנות אליעם והיינו כדאמרינן בעלמא טועה בחשבונו מנה וטעה וכיוצא:

ועם האמור נבא להבין פ' מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אוריה החתי הכית בחרב ואשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון. ויש לדקדק דממ"ש את אוריה החתי הכית בחרב ואח"כ ואשתו לקחת וכו' משמע דהקפידא שלקחה אחר שמת אוריה לאשה. ותו שבתחילה אמר את אוריה הכית בחרב ואח"כ כפל ואמר ואותו הרגת בחרב בני עמון והול"ל ברישא את אוריה הכית בחרב בני עמון ותו לא. אמנם אפשר דברוגז רחם יזכור להפך בזכות דוד והקפידא הוא משום חילול ה' אף דלענין הדין יש זכות תולה וז"ש מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו כי דבר ה' דבת שבע תהיה לך בזית אותו דרך בזיון ולא המתנת שיבא הדבר כתקנו. הגם כי על פי מיצוי הדין יש זכות דהיינו את אוריה הכית בחרב על שהיה מורד במלכות שאמרת לו רד לביתך והוא לא ירד כמ"ש התוס' בקדושין דף מ"ג בשם רבינו מאיר. ואיך היה יכול לילך לאשתו אלא שהיתה קטנה ואביה קטן והיתה ממאנת במה שזנתה כמ"ש מהרי"ט ומותר היה לילך אצלה דאחר מיאון ונשאת לאחר וכו' יכול להחזירה כמבואר סימן קנ"ה. ואשתו לקחת לך לאשה אחר שמת על דרך שאמרו בשבת לקוחים יש לך בה ולדרכנו ה"ט לסברת הראב"ד ושאר מפרשים דכתב הה"מ פ"ב דאישות דין ט' דבנים הרי הם כסימנים מהעיבור ואילך א"כ ב"ש דנתעברה כבר היא גדולה וקדושיך קדושין ולקוחים יש לך אתה בה לאפוקי אוריה דהיתה קטנה ומיאנה. אמנם דא עקא ואותו הרגת בחרב בני עמון דהיה חקוק בחרב שקוץ בני עמון וח"ו יהבת יקרא ליה כמ"ש בסבא דמשפטים:

ועתה נבא לרמוז בקרא לולי ה' עזרתה לי דאתאן עליה והנה כבר כתבנו דהרב מרכבת המשנה כתב בעד הרמב"ם דסבר דמדאורייתא פתוי קטנה אונס הוא וא"כ ב"ש מותרת לדוד דגם שהיה ברצונה חשיב אונס ומותרת לבועל וז"ש לולי ה' כלומר דמן התורה מיהא עזרתה לי מלשון אעשה לו עזר דמדאוריתא מותרת כמעט שכנה דומה נפשי דפגעתי באיסור ערוה. אם אמרתי מטה רגלי דמדרבנן אסורה חסדך ה' יסעדני דאמרת לדומה דאוריה לא נגע בה והיא מזומנת לי. ברב שרעפי בקרבי על המון העם שאינם יודעים כל זה. תנחומיך שאמרת לי דשלמה ימלוך בנה של בת שבע ישעשעו נפשי:

ועט לחננה בחלוקת הפזור והוא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד וכבר כפלנו ושלשנו במעלות הצדקה כי מכפרת כקרבנות ומכפרת על המזיד ובכח הצדקה אנו נגאלים כדכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ופירש רבינו אפרים ז"ל דהגם ששב אדם מעבירות שבידו צריך לתת צדקה כמ"ש אגרא דתעניתא צדקתא. ויראה הטעם במ"ש פ"ק דבתרא דטורנוסרופוס אמר לר"ע משל למלך שכעס על עבדו וכו' והוא א"ל למלך שכעס על בנו וכו' נמצא דמהצדקה שעושים מבורר הדבר שאנחנו יש לנו דין בנים ואפשר שזה טעם משז"ל פ"ק דבתרא הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בי"א דעל ידי מה שמפייסו בדברים טובים מראה בפירוש שמחשיבו א"ח את נפשו כאח מיצר בצרת אחיו וזה יותר ניכר דיש לנו דין בנים. משא"כ בנותן פרוטה כהרף עין אינו ניכר כל כך. וזה אפשר בפסוק גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל כלומר דמנתינת הצדקה נראה שהוא מחשיב העניים כבני אל חי. וא"כ איך יתגאה עליהם מאחר שהם בני אל חי וז"ש גבה עינים שהוא גאה ורחב לבב נדיב ובעל צדקה אותו לא אוכל דמגאותו ניכר שאינו מחשיב לכלום העניים ולכך מתגאה וממה שהוא עושה צדקה להורות נתן שהעניים הם בני אל חי וזהו לא אוכל דהוו תרתי דסתרן. וידוע דכתבו ז"ל דלגוים אין מועיל תשובה ולישראל תשובתו מתקבלת וכתבו המפרשים דהטעם דישראל הם בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול משא"כ אם הוא עבד וחטא אין לו תשובה דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וראה כי השב בתשובה מוכרח לעשות צדקה כי התשובה הוא מסיבת שאנחנו בנים. ואם יש לנו דין בנים מוכרח לעשות צדקה וז"ש רבינו אפרים ושביה בצדקה שהתשובה צריכה צדקה. מלבד טעם פשוט דבזמן שבה"מ קיים החוטא מביא קרבן ועתה שאין בה"מ קיים ואינו יכול להקריב קרבנות. א"כ מצינו חוטא נשכר שהרויח הקרבנות שהיה חייב לכך צריך לעשות צדקה במקום הקרבנות ולכך כתיב ושביה בצדקה שהתשובה צריכה צדקה. ואפשר זה רמז הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך והנה התשובה נקראת צדק כמשז"ל על פ' נוראות בצדק תעננו וז"ש צדק תשובה צדק צדקה תרדוף כמ"ש וזכור את בוראיך בימי בחורותיך כי שתים כהלכתן להורות שאנחנו בנים כדאמרן תשובה דאב שמחל וכו' צדקה כמשל רבי עקיבא למלך שכעס על בנו כמדובר. וגם תחיית המתים מורה שאנחנו בנים שהקב"ה מחיה מתים בעצמו ומוכרח שאנחנו בנים דכ"י הכהן מטמא לבנו כמ"ש הרב פרשת דרכים וז"ש למען תחיה בתחית המתים דכשיש לנו דין בנים הקב"ה מחיה מתים:

וכבר כתבנו בכמה מקומות מילי שפירי ויסעו מהר' שפ"ר בההיא דסלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לחיי העה"ב ה"ז צדיק גמור ומקשים התוס' דצריך שלא ע"מ לקבל פרס ותירץ הרב ז"ל דהכא מיירי שיצא י"ח וזה נוסף. וז"ש צדק צדק דייקא למען תחיה וירשת עכ"ד. ובזה פירשנו בעניותנו ונתנו דכתב רבעה"ט למפרע ונתנו כי מה שיתן יותן לו מאת ה' עכ"ד. ועפ"ז אפשר אם אחר ונתנו יש נתינה אחרת ורמוז למפרע אז יכול לתת שיהיה כופר נפשו כי בדבר נוסף יכול ע"מ לקבל פרס:

ומתוך זה נבא לבאר מאמרם ז"ל פ"ק דבתרא שאלו לשלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מ"ש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד וכבר בעניותנו כתבנו במאמר זה בקונטריסנו. ועתה נאמר דרך דרש ואסמכתא ומראש מקדמי ארש אימא מילתא בהאי קרא ונקדים אשר פירשתי בעניותי בפ' אם כסף תלוה את עמי את העני עמך במ"ש הרב העקידה פ' נצבים דמלך אחד שאל מעשיר גדול מהיושבים ראשונה במלכות יביע אומר רוב עושרו ופרשת גדולת יקר הונו ויאמר למלך כי אעבור בס"ך העושר שיש לי הוא כך וכך ויחר אף המלך כי לא היה הסך אשר אמר אחד אחוז מן החמשים שאמדוהו והוא נגלה לעין כל אז א"ל העשיר אל יחר אפך בעבדך כי כל העושר אשר ברשותי אינו מוחלט לי כי בידך אדני המלך לקחתו או אחרי מות מי יודע מי יקחנו. והמלד? שאל להגיד לו עושרי. ולכן אמרתי כו"ך כי זה העושר הוא ודאי שלי שהוצאתיו לצדקה ומ"ט וזה ודאי שלי. וזה רמז אם כסף תלוה את עמי. דע את העני מה שנתת לעני הוא עמך ואין זר שולט כי הוא חלקך ותמיד מצוי לך וזהו עמך:

ואתיא כי הא דאמרו פ"ק דבתרא דמונבז בשני בצורת בזבז אוצרותיו ואמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה בזבזת אוצרותיך ואוצרות אבותיך א"ל אבותי גנזו למטה ואני למעלה אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני במקום שאין היד שולטת אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני דבר שעושה פירות אבותי ממון ואני נפשות אבותי לאחרים ואני לעצמי אבותי בעה"ז ואני בעה"ב. וחלוקות אלו כלם רמוזים בפסוק זה פזר המפזר מעותיו הוא עושה נפשות וזהו נתן לאביונים להחיות לב נדכאים צדקתו שהוא לעצמו. עומדת שאינו שולט בו יד. לעד לעה"ב. קרנו תרום למעלה. אך מה שהם עושים פירות הוא בערבות כמ"ש בש"ט וז"ש קרנו להודיע שיש קרן ופירות והקרן למעלה אחר שכבר עשה פירות. והרי הדברים שאמר מונבז רמוזים בפ' זה:

אמנם כפי דרכנו יתבאר והכי פירושו. פזר אחר שפזר ונתן צדקות כפי שעורו. עוד נתן לאביונים כדי לזכות עה"ב או שיחיה בנו וכיוצא. צדקתו זו עומדת לעד לעוה"ב אף שהוא עשה לקבל פרס בתוספת דשרי. וגם קרנו ומזלו כפי אשר שאל בתוספת ירום בכבוד וזה חידוש שאפילו במה שעשה ע"מ לקבל פרס הגם שעושים מן השמים בקשתו עם כל זה צדקתו עומדת לעד. ולכן כאשר שואלים הלכו בו לשלמה הע"ה עד היכן כחה של צדקה. הוא ענ"ה יאי עניות"א צאו וראו מ"ש דוד אבא פזר וכו' דאף שעשה בתוספת לקבל פרס עם כל זה צדקתו עומדת לעד. א"נ אפשר במאמר שאלו לשלמה וכו' ונובין ונדון מה הלשון אומרת צאו וראו וכו' והן קדם אביע אומר דהרמב"ם בפירוש המשנה בריש מס' פאה כתב דאם יזדמן לפניו להלביש ערומים וכיוצא יתן חומש וממדת חסידות יתן יותר ע"ש באורך:

והוו בה רבנן דדברי הרמב"ם הללו סתרא"י נינהו ממ"ש בבבלי וירושלמי דבפירושא אתמר דאל יבזבז יותר מחומש ופריך בגמרין על מר עוקבא דבזבז פלגא ומשני ה"מ מחיים וכו' והכי אמרו בירושלמי שהיה אחד רוצה לבזבז יותר מחומש ולא הניחוהו. ואני בעניי בספרי זוטא ברכי יוסף בי"ד סימן רמ"ט באתי אל הישו"ב ותורף דברי דכלהו שמועי דאתמרו בשני התלמודים מיירו בנותן ומבזבז מעצמו בלי שאלה אך בחלקו"ת ישית למו לעניי עמו אבל כי יקרה פדיון שבוים או ראה ערומים וכיוצא אז יכול ליתן יותר מחומש. ושם על הברכי"ם הארכתי אני בעניי לדקדק דברי השני תלמודים ע"ש. ובזה אפשר לפרש ולרמוז בפ' נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וכו'. הכונה נתון ואם כבר נתון כדחזי מעשר או חומש. ואח"כ נזדמן שבוי או ערום תתן לו דייקא ולא ירע לבבך דאתה עובר על התקנה דאל יבזבז יותר מחומש. כי בגלל הדבר הזה מכלל דאיכא אחר שלא שאלו ולא אירע כזה. יברכך ה' אלהיך. והיינו דקאמר דוד המלך ע"ה בפסוק פזר נתן ר"ל אם פזר כבר כחיובו מעשר או חומש ולזה נקט פזר לכלול לנתן חומש דהוא פזור. ואח"כ נזדמן מקרה שבוי או ערום ואז נתן לאביונים יותר צדקתו עומדת לעד:

והיינו דדייק שלמה לומר צאו וראו מה שאמר דוד אבא פזר וכו' כלומר דבדבריו יש לפרש כמה פירושים. אבל יש להכריע כי הוא אמר פירוש לכתוב בתורה נתון תתן ולזה אמר צאו כלומר מכל הפירושים וראו להתבונן פירוש דבריו דהוא מפרש דברי תורה דכתיב נתון תתן לו ופירוש זה הוא הנכון. ומשם תשכילו כחה של צדקה דהגם דנתן חומש אם יזדמן שבוי או ערום וכיוצא שרי ליה ליתן. דמסתמא דדבריו בכלל דברי תורה וכמו שאמרו ליכא מידי בנביאי וכתובי דלא רמיז באוריתא:

ולפי זה נפרש קצת בסגנון אחר מהר' שפ"ר אפס קצהו. צדק צדק עיקר ותוספת למען תחיה על דרך סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני. ודע שאפילו בזה וירשת את הארץ עה"ב דמלבד דנעשית בקשתך יש לו שכר עה"ב. ורבינו אפרים ז"ל כתב וירשת אותיות ותשרי שיש לעשות צדקה בתשרי. ואני בעניי רומז כי הנה לבד משני ימי ר"ה ושבת וכפור נשארו ששה ימים וזה רמז וירשת ו' תשרי דהיינו ימי החול אשר בתוך עשרת ימי תשובה צדק צדק תרדוף:

ועט לדבר בחלוקת ענוה וגם במעלות הענוה אני בעניי לפנים הארש יסדתי והן עתה אומר כי כבר נודע כי הוא עיקר ויתד שהכל תלוי בו כי מי שהוא עניו מעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות ונמחלים עונותיו ונעשה מרכבה לשכינה. וזה אפשר שזה רמז הכתוב לא בשמים היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבד לעשותו. וכבר כתבנו בעניותנו מאד מאד הוי שפל רוח מאד רמז משה אברהם דוד ג' גדולי עולם מלכים ונביאים והיו ענוים כמ"ש אאע"ה ואנכי עפר ואפר ופירשו הקדמונים דעפר מועיל גם האפר מועיל אבל אם יתערבו עפר ואפר אבדו תועלותיהם וזהו שאמר ואנכי עפר ואפר מעורבין. ואפשר דלזה זכה למצות כיסוי הדם כמשז"ל דבזכות מה שאמר ואנכי עפר ואפר זכה למצות כסוי. ולפי דרך הנז' א"ש דיכולים לקיים מצות כסוי בעפר ואפר מעורבין. ומתוך דברים אמורים א"ש דב"ש פליגי דאין מכסין באפר ודחו לראית בית הלל מקרא דעפר שריפת החטאת דעפר שריפה אקרי עפר סתמא לא אקרי והקשו התוס' דהתנן פ"ק דביצה ואפר כירה מוכן הוא ותירץ ר"ת דמה שנחלקו ב"ש הוא באפר אוכלים. אבל מודו באפר עצים עש"ב. ודרך דרש אפשר לומר דמוכרחים ב"ש לומר דאפר עצים מיהא מכסין כי מצות כיסוי ניתנה לאברהם אע"ה בעבור שאמר ואנכי עפר ואפר. ומשמע מזה דמכסין באפר שאברהם אע"ה אמר ואנכי עפר ואפר ובעבור זה זכה למצות כסוי ודינא הוא דמכסין באפר:

ועוד אפשר לומר דרך דרש בנותן טעם לבית הלל דמכסין באפר וילפי דכתיב מעפר שריפת החטאת וב"ש סברי דעפר שריפה אקרי עפר סתמא לא אקרי. ותהי עלה הרב הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל הובאו דבריו במוצל מאש דת סימן ח' דקי"ל דלא אזלינן בתר שם ליווי בכמה משניות ובריתות כגון אזוב דבעינן אזוב סתמא ולא אזוב כוחלי וכו' ואיך הכא ב"ה ילפי מדכתיב מעפר שריפת החטאת שפיר קאמרי להו ב"ש דעפר שריפה אקרי עפר סתמא לא אקרי דהכי אמרינן בעלמא דאימעיט שם ליווי. ודרך דרש אפשר לומר דשאני הכא דהענין מוכיח בעצמו דמצות כיסוי בעבור אברהם אע"ה והוא אמר עפר ואפר ולהכי בגלוי מילתא בעלמא סגי דכתיב מעפר שריפת החטאת ודוק היטב:

ובמה שאמר דוד הע"ה ואנכי תולעת ולא איש יש להבין אמאי הוצרך לומר ולא איש ובאומרו ואנכי תולעת סגי וכמה הבדלים ומעלות בין תולעת לאיש מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ודרך צחות אפשר במ"ש הרב זכרון יוסף ז"ל שפלוסוף אחד אמר שאנו מושלים בבהמות לפי שאנו אוכלים מבשרם. והשיב חבירו א"כ התולעים ימשלו בנו שאוכלים בשר אדם ע"ש וז"ש ואנכי תולעת. ולא כתולעת שאוכל לאיש דבצד מה מושל בבשר אדם אלא כשאר תולעת והיינו דקאמר ולא איש כלומר ולא כתולעת שאוכל איש. או אפשר במ"ש רבינו האר"י זלה"ה ברמז עולת תמיד כי עולת אותיות תולע והוא בגימטריא שם קדוש והוא תולע דקדושה ומושל בתולע דסט"א. וז"ש ואנכי תולעת ולא תימא שכונתי על תולע דקדושה. אלא מה שאמרתי ואנכי תולעת היינו תולעת ממש ולא איש וק"ו שאיני מכוין לתולע דקדושה אלא תולעת ממש ודוק. ומשה ואהרן ונחנו מה כלומר שנינו מה דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש כמ"ש סוף כיסוי הדם וז"ש מאד תשים נגד עיניך משה אברהם דוד ר"ת מאד ואז הוי שפל רוח. וז"ש אל תאמר בלבבך כי קשה הדבר מאד לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזו. לז"א כי קרוב אליך הדבר מא"ד ר"ת משה אברהם דוד כלומר ענין התשובה הוא קרוב מאך אליך שאתה יכול להיות עניו כמשה אברהם דוד בפיך ובלבבך פיך ולבך שוו בשעוריהן באמת ואמונה ואז לעשותו תקיים כל התורה דכיון שהעניו מרכבה לשכינה אינו חוטא וכמ"ש ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו ואמרו רז"ל שכינה עמו והוא חוטא. וא"כ העניו שהוא מרכבה לשכינה אינו חוטא וממילא יקיים כל מצוה אשר תבא לידו:

ואל זה אביט יסבו בלכתן פ' ירמיה סימן ל"א כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים. ונקדים מ"ש הרב ספר חרדים דף ע' ונח מצא חן בעיני ה' ולא פירש למה אלא בשמו פירושו שהיה נח במעשיו בדבורו בהלוכו כמ"ש במדרש הנעלם ולכך מצא חן חן ונח חד הוא עכ"ל. ורש"י ז"ל כתב פ' יתרו על פ' ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר וז"ל ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ומחלוקות עכ"ל. ואמרו בתנחומא פ' עקב שלא בחר ה' בישראל שהם מקיימי מצות שהגויים הם מקיימים מצות יותר ולא משום שמשבחים שמו יתברך שהגוים משבחים יותר אלא משום הענוה חשק ה' בישראל עש"ב. וזהו הטעם שנתנה תורה בהר סיני וע"י משה רבינו העניו מכל האדם ובו בפרק שישראל היו בלב אחד נתן התורה בה"ס וע"י משה רבינו ע"ה דכיון דישראל היו בלב אחד מוכח דנתעטרו בענוה דאי לאו לא אפשר שיהיו בלב אחד והיו ראוים לקבל התורה וז"ש ויחן שם ישראל בלב אחד ונתעוררו עתה שהיו נגד ההר שהיה נמוך ומשה עלה וכו' שהיה עניו גדול ובמעמד שלשתן נתקבלה התורה. עוד נקדים מ"ש הרב מהרי"ד ז"ל בצמח דוד דף רל"ד משם הרב כלי יקר פ' מקץ שבחר הקב"ה באותיות הויה לשמו להורות ענותנותו ולהסיר מלב המכחישים השגחתו בתחתונים לכן בחר באותיות אלו כי הם המעט בחשבון מכל אותיות התורה שהרי כל אותיות התורה יעלו בקריאתם לחשבון רב כגון אלף גימט' קי"א בית גימט' תי"ב ואין לך אותיות שחשבונם מועט כאלו ולי נראה הטעם לפי ששם הויה מורה גדולתו שהוא מהוה הויות לכן שם מורה ענותנותו עכ"ל הרב צמח דוד. עוד נקדים מ"ש פ"ה דנדרים האומר קונם לביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור. וכתב הר"ן והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרו לאחר הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאם אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע ואם אמר בית זה אם נפל מותר והרשב"א בחידושיו פרק המביא תניין סבר דאף אומר בית זה ונפל אסור והריטב"א דחה דברי הרשב"א וסבר דאם נפל מותר ליכנס והביא ראיה מהמדרש אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת ולדעת הריטב"א אפילו אמר קונם לביתך אם נפל ובנאו מותר ליכנס בו וכמ"ש הרב פרשת דרכים באורך. ודרך דרש אפשר לומר דלא תקשי להרשב"א והר"ן מהמדרש שאמר למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת והוא דכתב מהרימ"ט ז"ל בדרשותיו פ' שמיני דבמשכן ובית ראשון ובית שני היה לנו דין ארוסין עם הקב"ה דהמשכן ושני בתים היו כחצר דידה. אבל בית שלישי שיבנה ב"ב אז יהיה חצר דידיה דכתיב בונה ירושלם ה' ואני אהיה לה חומת אש סביב ויהיו נשואין וכמ"ש רבי יוחנן פרק האשה תקראי לי אישי ככלה בבית חמיה זהת"ד. והשתא אפילו לדעת הרשב"א והר"ן דסברי דקונם לביתי אפילו נפל ובנאו אסור הכא דכשנשבע היה בית המקדש חצר דידה והוו כארוסין ונשבע הקב"ה אם יבואון אל מנוחתי. אבל לעתיד דבית ג' הוא חצר דידיה ואז הם נשואין פנים חדשות באו לכאן ואינו ענין לקונם לביתי דסברי הרשב"א והר"ן דנפל אסור דאף דאמר מנוחתי אבל היה חצר דידה והוי כמו אירוסין. ומה דמות יערוך לבית ג' מעשה ידיו יתברך וחצר דידיה והוא דין נשואין ודאי בכה"ג מותרים דור המדבר לבא. אבל בעלמא האומר קונם לביתי ונפל אסור. וע"פ דברי מהרימ"ט אפשר דרך הלציי פ' בונה ירושלם ה' והוי חצר דידיה ואז נדחי ישראל יכנ"ס לשון נשואין הכונס את הבתולה כי עד עתה היו ארוסין:

אמור מעתה אפשר לומר דמשו"ה פתח מצא חן במדבר משום דבעי למימר שיבואו דור המדבר לעתיד בבית שלישי כמו שנבאר. ובראש אמי"ר סיפר בשבח דור המדבר יוצאי מצרים שאעפ"י שבתחילה היה שנאה ביניהם ויסעו ויחנו במחלקת בבואם להר סיני דרך מציאה מצא חן והטעם שהיה נח כאיש אחד מסיבת שקנו הענוה. והם עם שרידי הנשארים מחר"ב גימט' רד"ו גלות מצרים ועי"ז שהיו לאחדים ומדת הענוה הלוך להרגיעו ישראל שימצא מנוח והשקט וזאת המנוחה למי שהוא עניו. ויאמר ישראל מרחוק ה' נראה לי נסתכלתי בשמו המיוחד דהגם שהוא מהוה כל ההויות שם אנו מוצאים ענותנותו שלא יש אותיות מעטי המספר כאותיות השם המיוחד והוא העירני מרחוק להתבונן בשמו ונראה לי בחוש שבחר בסיני ומשה ומשם קניתי הענוה ויחן שם ישראל. ועוד אפשר לרמוז במ"ש בספר ארץ החיים מזמור קי"ג דשם הויה כ"ו במ"ק ח' ואם תכפלהו בכל פעם יתמעט עד שיהיה המספר א' ע"ש. וכן אני מוצא בשם שדי וזה רמז מרחוק ה' רחוק גימט' שדי כלומר משם שדי ושם הויה אני מוצא הענוה כמ"ש בספר הנז' וזה נראה לי בחוש עתה בסיני (וראיתי לכתוב החשבון הנז' כי הספר אינו מצוי בכל מקום וז"ל השם הויה ב"ה גימט' כ"ו ובמ"ק ח'. ב"פ הויה ב"פ ח' הם י"ו במ"ק ז'. ג"פ הויה ג"פ ח' כ"ד במ"ק ו'. ד"פ ח' ל"ב במ"ק ה'. ה"פ ח' מ' במ"ק ד'. ז"פ ח' מ"ח במ"ק י"ב במ"ק ג'. ז"פ ח' נ"ו במ"ק י"א במ"ק ב'. ח"פ ח' ס"ד במ"ק י' במ"ק א'. נמצא יותר שתרבה הויה הוא מתמעט וז"ש בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו עכ"ל). ויאמר ה' ואהבת עולם אהבתיך שלא חשק בישראל כי אם בעבור הענוה כמ"ש בתנחומא על כן משכתיך חסד לקבל תורת חסד. וכי תימא דור המדבר אין להם תקנה אשר נשבע אם יבואון אל מנוחתי. לז"א עוד אבנך ופירש"י שני בנינים היו לך על ידי אדם לכך חרבו עוד אבנך אני בעצמי בית שלישי ונבנית לעולם עכ"ל. וז"ש עוד אבנך בית שלישי ואז אמרינן למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת. ואם נפשך לומר האומר קונם לביתי שאי אתה נכנס אפילו נפל אסור כדעת הרשב"א והר"ן לז"א אבנך אני עצמי בתולת ישראל דבמקדשים היה חצר דידה והיו ארוסין ועתה אני אבנה והוי חצר דידי ומשונה הקרקע והכל וז"ש בתולת ישראל דעתה הוא נשואין בחצר דידי ובהא כ"ע מודו דמותרים דהשבועה היתה לחצר דידה ועתה חצר דידי דהוא נשואין והם מותרים. ובמאמר פתוח כבר לעיל בדרוש ד' כתבנו בעניותנו בס"ד:

איכו השתא נתני פרקין פרק הנוש"א ה' אלהיך הוא רמז סוד ג' סעודות ז"א וחקל תפוחין וע"ק כידוע. עובר רמז לענוה עובר על פשע לפניך צדקה כמ"ש התוס' פ"ק דבתרא והני תלתא הנה הנם יסוד דרושנו אשר ממנו יוצא:

שפ"ע שבת פיזור ענוה שבכל אחת מהנה נמחלים העונות והוא סיבת הגאולה ככל הדברים אשר ראו עיניך אחת למעלה.

ואחשבה לדעת כי שלשה המה רמוזים בפ' קחו עמכם דברים וכו' ונקדים חקירה אחת שחקרו כת הקודמים דהרי פליגי רבי יוחנן ור"ל פרק האומר אי אתי דיבור ומבטל דיבור ואליבא דכ"ע לא אתי דיבור ומבטל מעשה ובתשובה בוידוי דברים לבד מספיק כמ"ש הרמב"ם והא לא אתי דיבור ומבטל מעשה הרע שעשה במאכלות אסורות או איסורי ביאה. ואפשר לישב כי הנה עיקר התשובה היא ההכנעה ובהיותו רשע מצחו כנחושה ופניו חזקו מסלע זאת קומתו קומה זקופה אדם חצו"ף. ועתה אשתני גופא מצח הרצון פנים מאירות בחוט של חסד שייף עייל שייף נפיק. א"כ הרי מעשה בגופו ואתו דיבור ומעשה הטובים וישרים ומבטלים מעשה ביש של העבירה. ועוד כי בהיותו רשע הסט"א נכנסת בתוכו והקדושה בורחת. ובשובו הולכת הסט"א וחוזרת הקדושה בקרבו. ובזה אפשר לרמוז במסרה וישנו את טעמו בעיניהם ויתהולל בידם. בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך. והיה טעמו כטעם לשד השמן. על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר. וחד וטעמו כצפיחית בדבש. ואפשר לפרש כי הרשע וישנו את טעמו הסט"א ויתהולל בידם כי אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ונמסר בידם של הסט"א. ואם נתעורר בתשובה לפני ה' ויעיד עליו יודע תעלומות כמ"ש הרמב"ם וז"ש בשנותו את טעמו לפני אבימלך מלכו של עולם ויגרשהו לסט"א וילך כמו שפירשו גורי האר"י זצ"ל. והיה טעמו כטעם לשד השמן כמו שפירש רש"י ז"ל ליש שמן דבש נוטריקון לשד. כלומר שעתה מחובר עם הנשמה ושכינה הנקראת שמן והתורה הנקראת דבש וזהו מעשה רב לגרש הסט"א ולהתחבר בקדושת השכינה והתורה. על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר ואתי דיבור של הוידוי ומעשה להבריח הסט"א ולידבק בקדושה ומבטל מעשה של העבירה. וכי תימא הגם שהוא מעשה רב אינו ניכר כי הכל מבפנים. לז"א וטעמו בויו מוסיף על השינוי אשר בקרב איש כי עד עתה העז איש רשע בפניו וחזותו מוכיח ירי"ע אף יסרי"ח ושאר הגוף גאה וגאון ועתה כל גופו מראה הכניעה אזור מתניו והענוה אזור חלציו וטעמו כצפיחית בדבש וזה מעשה בגופו ניכר זריז ונשכר ואתי מעשה ודיבור ומבטל מעשה ביש:

והוא הדבר אשר רמז קחו עמכם דברים דלכאורה אינו מובן מאי קאמר קחו עמכם דברים הול"ל דברו דברים אמנם רמז שיעשה מעשה בגופם בהראותם פנים מאירות והא גופא ידכה ישוח וז"ש קחו עמכם כלומר עם גופכם אשר נשתנה לטוב בהכנעה ושפלות דברים ושובו אל ה' דמהשם יתברך ניכר הענוה כמש"ל ועם זה הוי דיבור ומעשה. והרי חלוקת ענוה. אמרו אליו כל תש"א גימטריא שבת עם הכולל הרי חלוקה שנית. וקח טוב פזור לצדקה כמו שפירש"י משלי ג' אל תמנע טוב צדקה לעני. והרי אלה שלש עיקרים הם רמוזים בפסוקי שובה ישראל. ונבא להבין מאמר ש"ר פ' ל"ח קחו עמכם דברים זש"ה ארחץ בנקיון כפי וכו' ע"ש. ואפשר במה שנסתפק בספר אשד הנחלים אי חייב לצאת ידי שמים כגון אבק רבית או גרמא או ממון שאין תובע והוא מסופק אם יה"כ מכפר. ואני הדל הבאתי ראיה מלשון רש"י בכריתות דף כ"ה דבתשלומי ממון לא שייך כפרה כמ"ש בספרי הקטן דברים אחדים דף קס"ה וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך עבירות שביז אדם למקום קחו עמכם דברים ולא תימא דבא לצאת ידי שמים נכלל בעבירות שבין אדם למקום לז"א זש"ה ארחץ בנקיון כפי ואם חייב לצאת ידי שמים אין כאן נקיון כפים ומוכרח לשלם במיטבא אבל עבירות שבינו למקום יה"כ מכפר ויהא רעוא יסל"ח משמים ובא לציון גואל וזה רמזתי בנושא הוא ישמיד הוא רמז לשמו וכסאו יתברך דכתיב כי יד על כס יה ובמהרה יהיה שמו וכסאו שלם וזהו הו"א ישמי"ד גימט' משיח"ו כי המשיח ישמיד את כל הגוים ובפרט זכר עמלק ואז או"ה למושב לו יבא שילה ולו יקה"ת (לפ"ק) עמים אז ישיר ישראל ע"ם ז"ו גאל"ת (לפ"ק) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד במהרה בימינו אמן וכן יהיה רצון: