אהבת דוד ט״ו

דרוש ט"ו. לשבת הגדול

פ"ק דר"ה רבי יהושע אומר בניסן נולדו אבות בפסח נולד יצחק בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל:

אחד מהשרים אשר בא בארצו בן טובים והשר אדוני הארץ עינה אותו ויקחהו לעבד לו והכביד עליו עבודתו בבית ובשדה יום ולילה לא ישבות באכזריות ועבודת פרך אשר לא היתה כזאת לשום עבד וכמוהו לא נשמע שר אכזר שיענה איש אחד על לא חמס ולא די שלקחו לעבד אלא כי בחרונו יבהלהו ומידי יום יום מוסיף לענותו בכמה עינויים ועבודה קשה:

ויהי היום מלך גדול גבור ונורא אשר אבי העבד הזה היה משרתו שר וחשוב. כשמוע כל עניני השר וקלקול מעשיו המכוערים אשר הפליא להרע לעבד הזה. שלח אליו שר אחד נאמן ביתו לומר שלח תשלח העבד הזה לעצמו באין אומר ואין דברים. וזה השר השורר על ארצו הכובש העבד הזה טח מראות עיניו ודימה המלך הגדול אותו כמוהו והרחיב פה לבזות ולהתריס נגד המלך הגדול כאלו שקול ישקל לו. וחרה אף המלך הגדול ושלח משלחת מלאכי רעים חיל של ברבריין אכזרים וימיתו כל אנשי השר וכל עם ארצו וישימום כעפר לדוש והעבד הזה יצא בדימוס לעיני השמש ביד רמה:

והנה חכמי יועצי הדור המתפלספים נחלקו לג' כתות כת ראשונה זאת אומרת כי כל זה עשה לשר המלך הגדול יען לא הכיר בגדולתו וחשב בדעתו כי גם הוא כמוהו וביזהו וזלזלו אי לזאת הקצף יעלה עד להשמידו ולהראות כי מאפס ותהו נחשב נגד רוממותו אך אם היה מכיר ערכו ושליטת המלך הגדול ונכנע לפניו ויהיו דבריו בתחנונים וקבל שלא לענות העבד יתר מדאי כי אם יהיה אצלו כעבד פשוט נתרצה המלך הגדול אלא שגאותו וסכלותו גרם. וכת שניה העמיקה כי המלד? הוסיף חרון אף על זלזולו אך עיקר הדבר בעבור היות העבד ההוא בן משרתו אשר שרת אותו בכל לב ולכן הצילו מהיות עבד. וכת שלישית אמרה כי איברא שהוא בן משרתו החביב אבל פתגם אשר נעשה יען העבד מצא חן בעיניו כי הוא מצד עצמו ראוי לזה:

וגדולי הפלוסופים המכריעין בכל דבר הם אמרו שאם המלך הגדול כשהוציא העבד הזה סילק השגחתו ממנו ושלחו לנפשו לגור באשר ימצא מורה ובא כי כל מה שעשה ויוצא את כלי זעמו ושפך חמתו על השר ועמו היה בעבור כבודו אשר ביזהו כאחד הרקים ויפה דיברו הכת הראשונה ברם אם אחר שיצא העבד הכניסו לחצר מלכותו ועשה את עולת"ו ופרשו עליו אור הדרו הא ודאי כי בכל אופן שעשה השר לא יניח העבד אצלו והכר יכירנו להצילו מעבדות לחירות ויט אליו חסדו ואמיתו:

ועדיין יש ספק אם כל מעשה המלך הוא הוא בשביל היותו בן משרתו רעה המלך או אם הוא כי מצא חן בעיניו גם מצד עצמו בעצם אדם. ואף גם זאת שר"ו חכימיא הספק הזה דאם כששלח אצל השר להוציא ממסגר אסיר שלח כזאת לומר אליו עד מתי מאנת לענות את בן אהובי ושלחתו לנפשו. אז דברי אמת ניכרין שהכל בשביל משרתו החביב. אבל אם בראש אמי"ר הלא כה דברו אליך השר אנכי מצוך למהר לשלח את האיש שכבשתו לעבד אשר לא כדת ראה קראתי בשמו אלי יבא. אז נראה דגם הוא מצד עצמו מצא חן בעיני המלך נוסף על אהבת אביו. וכל השומע הכרעת הפלוסופים יבין את זאת כי טעמם ונימוקם עמם וידיעתם מכרעת בחכמה ודעת:

והא מילתא יוצאה בהינומא בעניננו ממש עבדים היינו לפרעה וימררו את חיינו וה' ברחמיו שלח משה בחירו ופרעה ברשעו אמר מי ה' וכו' וכיוצא כמשז"ל וינגע ה' לפרעה ולעמו ויוציאנו ביד רמה והאיכא תלתא ספיקי הנאמרים יאמרו בגוים כי הכל על זדון פרעה אשר התריס נגד ה' ואין זה אמת כי בצאת ישראל ממצרים ה' הולך לפניהם יומם והאכילם את המן וכל הנוראות של קי"ס וכהנה רבות א"כ אינו משום כי פרעה ח"ו זלזל בכבודו יתברך. אך עדיין יש ספק שמא כל זה בעבור האבות אהובי עליון הגם שישראל אינם חשובים וספונים. וגם זה אינו כי תחילת דיבר ה' בני בכורי ישראל. שלח עמי ויעבדני וכיוצא א"כ למדנו כי מלבד אהבת האבות הם עצמם מצאו חן בעיניו יתברך. ושרש משל זה מרז"ל והאר"ש רחבת:

ובזה נבין פ' ישעיה סימן ס"ג בכל צרתם לו (לא) צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם. חוץ דרכנו פירשתי בעניותי בחקירת רבני אשכנז דכ"י הקב"ה כהן ולפי המשל איך נשא ישראל במעמד ה"ס והלא שבויה אסורה לכהן ותירצו דקי"ל דכהן שפדה את השבויה הרי זה ישאנה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי עכ"ד והוינן בה דדין זה בשבויה דעלמא אך אם זו השבויה היא קרובתו או בת אהובו אשר כנפשו בכגון זו נראה דאין לומר חזקה לא שדי איניש זוזיה בכדי כי הוא עשה מאהבה אשר אהבה מצד קורבה או אהבת אביה. אך קי"ל דשבויה אמה מעיד עליה והשכינה כ"י עמנו וז"ש בכל צרתם לו צר דכ"י שכינה בגלות ועי"ז לא צר כשהם מותרים לכהן כ"י דאמה מעידה עליה. וכי תימא אמאי אתי עלה מכח אמה ת"ל בפשיטות כיון ומלאך פניו הושיעם לא שדי איניש זוזי בכדי ומותרת לכהן. לז"א ליתא להא דאע"ג דאמרינן הכי בשבויה דעלמא מ"מ הכא הוי כקרובתו ובת אהובו דליכא חזקה ואסורה ולזה צריך טעם לו צר דאמה מעידה עליה ואז וינטלם וינשא"ם לשון נשואין כל ימי עולם דאמה היא מעידה עליה ומותרת לכהן כדבר האמור:

ולפי דרכנו אפשר דמלבד הכרעת הפלוסופים עוד יש להכריע דהגם דפרעה היה נכנע לפניו יתברך בעי ומתחנן שיהיו ישראל אצלו לעבדים לא עלתה לו דכ"י השכינה עמהם וצריך כ"י להושיע השכינה והנה הרב עיר וקדיש הרשב"א הלוי ז"ל בספר ברית הלוי כ"י כתב דמדברי הזהר במקום אחד נראה דאין גלות השכינה אלא בגלות הזה האחרון וזה נגד היסוד שאמרו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם וכו' ומסיק דהשכינה היתה עם ישראל בכל הגליות אך בחינת שכינה בגלות אינה כי אם בגלות הזה זהת"ד בקצור וא"כ יש לנו ג' הוכחות דכל מה שעשה לפרעה ולמצרים אינו על שהתריס פרעה נגדו יתברך ואמר דברי שטות אלא בכל אופן הגם שהיה פרעה נכנע ותחנונים ידבר היה מוציא את ישראל לחירות. א' דהשכינה עמהם כל זמן שהם בגלות וצריך להוציאם לחירות. שנית שקראם בשמם בני בכורי ישראל מאהבתם. שלישית דאחר יציאתם הפלא לעשות נסים ונפלאות מן ובאר וענני כבוד וכהנה רבות. וז"ש בכל צרתם לאפוקי מה שנראה דלא יש שכינה בגלות כי אם עתה לז"א בכל צרתם בכל מקום שגלו כ"י לו צר. ומזה תבין דמוכרח ומלאך פניו הושיעם אף כי ידבר פרעה תחנונים. ועוד באהבתו ובחמלתו הוא גאלם שאמר בני בכורי ישראל וחיבה יתירה נודעת. ועוד ראיה מכרחת כי אחרי צאתם לא זז מחבבם וינטלם וינשאם כל ימי עולם בכל כבוד ויקר תפארת. ועוד זאת יתירה שלקחנו ה' לו לעם ונתן לנו את תורתו:

ואפשר דרך אסמכתא טעם מחודש לד' כוסות כי הנה זכינו לד' מעלות יצ"מ עצמה וב' שברוב רחמיו הראה חיבתו עמנו וקראנו בשם בני בכורי ישראל וג' שאחר צאתנו ממצרים הרבה נפלאותיו עמנו וד' שלקחנו לעם ונתן לנו את תורתו:

ועוד אפשר לומר שהם כנגד ד' דברים שהיה בישראל שאין כל העם כדאי להם א' שלא שינו שמם ב' שלא שינו לשונם ג' שהיו גדורים בעריות ד' שלא היה בהם דלטורין. וכשנדקדק נמצא דהני ד' שנזהרו הם תקון לשכינה כי נודע שהשכינה נקראת שם בסוד ויעש דוד שם והם לא שינו שמם ונקראו בשם קדשם. ב' שלא שינו לשונם לשון גימטריא שכינה גם שפה גימט' שכינה והם שנזהרו בלשונם נדבקו בשכינה. ג' עריות נודע דהפגם ח"ו בשכינה והם נזהרו. ד' לשון הרע נודע שהוא אחד מד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה. ולהיות שהם נזהרו בד' אלה זכו לגאולה ולעומתם ברוך יאמרו בד' כוסות כי כוס כינוי לשכינה:

ומתוך הדברים באר"ש באנו לתיקון השכינה והיתה ארש"ת שפ"ה אחת כאן בד"ת ר"ת שבת פרישות הודאה ובפרטיהם אדברה וירוח לי בס"ד. ראשון הוא תחילה למקראי קדש שבת בעזר משדי ובזה תלויה הגאולה דאמרו רז"ל דאין ישראל נגאלים עד שישמרו את השבת ואמרו רז"ל אלמלא שמרו בני ישראל שני שבתות מיד היו נגאלים. ובספר דעת קדושים שנדפס מחדש להגאון מהר"ר רפאל כ"ץ אב"ד דק"ק או"ה למושב לו נר"ו פירש דף י"א במ"ש ביומא דף ל"ו דבי רבי שילא אמרי כיון שבא לאדם דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור והשתא כל המחלל שבת כאלו עובר על כל התורה כלה ונמצא דבשבת באו כל העבירות לידו ונשמר בשתי שבתות שנשמר פעם ראשונה ושניה ושוב אינו חוטא וכשכל ישראל ישמרו ב' שבתות שוב אינם חוטאים ויפרה ישע ותבא הגאולה עכ"ד ועפ"ז אפשר לפרש מאמרם בילקוט פ' בשלח שומר שבת מתרחק מהעבירה שנאמר ושומר ידו מעשות כל רע ע"כ ונקדים מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ו מהירושלמי גבי אם היה רגיל להדיר הנאה דבתרי זמני רגיל מקרי ע"ש והכא כתיב שומר שבת דהוא רגיל והוא ששמר שני שבתות ואז הוי באו עבירות לידו שני פעמים ולא חטא דשוב אינו חוטא וז"ש שומר שבת מתרחק מן העבירה והיינו בשתי שבתות וז"ש ושומר ידו מעשות כל רע:

ובזה נבין פ' ישעיה סימן ל' כי כה אמר אדני אלהים קדוש ישראל בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם וכו' ואמרו ויקרא רבה פ"ג אין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת שנאמר בשובה ונחת תושעון. ואפשר להסכים מאמר זה עמ"ש אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות ודריש בשובה ונחת על שתי שבתות ע"ד שכתבו התוס' ריש פרק איזהו נשך דארחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר ע"ש וה"נ על שתי שבתות נקט בשובה ונחת דבשתי שבתות תושעון. והיינו כמ"ש הרב הנזכר דנזהרים מהעבירות שני פעמים וזהו שנ"ט בהשקט ובבטחה שבאו עבירות ונשמרתם תהיה גבורתכם לבלתי תחטאו שום חטא:

ומתוך זה נבא להבין מאי דכתיב בדברות אחרונות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה"א משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת ולא נאריך בדקדוקים. ונקדים מאי דנשאל מרן ז"ל בתשובות א"ה דיני כתובה סימן ב' על מנקת מזנה והביא שם מי שהורה שמוטב שתנשא ונתיר אסור קל ולא יבואו לידי איסור חמור כמו שהתירו פ"ק דשבת אם הדביק פת בתנור לרדותו שלא יבא לידי איסור סקילה וה"נ נתיר כדי שלא יבואו לידי איסור נדה וקדשה וכתב מרן דלא דמי דהתם ממילא בא איסור סקילה משא"כ בנ"ד דלא יבא לידי איסור חמור אלא בקום עשה. ועוד דהתם איסור סקילה חמורה ולכך התירו שלא יבא לידי איסור סקילה משא"כ בנ"ד זהת"ד:

ואני בעניי זה לי ארבעים שנה שהרגשתי על דברי מרן ז"ל דהאמרינן פרק השולח דף ל"ח אמר רב חנינא בר רב קטינאה א"ר יצחק מעשה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין ומבואר שם דמנהג הפקר נהגו בה ודחינן איסור לעולם בהם תעבודו. ומוכח מהפוסקים וכן ממרן בש"ע סימן רס"ז דין ע"ט דאפילו בסתם שפחה וכדברי רבינא שם גם אמרו פרק שלשה שאכלו דף מ"ז ושם בגיטין דר"א נכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו ופריך דאיכא איסור לעולם בהם תעבודו לדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני ע"ש פרק שלשה שאכלו ופסקו ג"כ בש"ע שם. והא דשפחה הוא נגד שני חילוקי מרן דאינו בא ממילא כרדיית הפת ואינו בא לידי איסור סקילה ומאי קאמר מרן ז"ל וגם מהר"י מינץ התיר בנדון זה של מרן והביא ראיה מדין שפחה הנז':

ובטרם אבא לישב קצת דברי מרן אביע אומר דמסוגית ברכות למדנו דאמרו בפירוש דדחינן איסורא דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים ומההיא דשפחה למדנו דדחינן איסורא כדי שלא יחטאו רבים ומוכח דהגם דכל האיסור נדחה דחינן משום מצוה דרבים. ומכאן נראה סייעתא למ"ש הרב שבלי הלקט אהא דאמרינן בר"ה דף ל"ב שופר של ר"ה לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה וכו' ואמרו בגמרא מ"ט שופר עשה וי"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והוו בה קמאי דתיפוק ליה דאפילו עשה דדוחה ל"ת בעינן דבעידנא דמעקר לאו קא מקיים עשה והכא ליכא בעדנא ואמאי אצטריך לומר די"ט עשה ולא תעשה. והרב שבלי הלקט תירץ דלגבי רבים לא בעינן בעידנא ומשו"ה אצטריך לטעמא די"ט עשה ולא תעשה. ומסתייעא מילתיה מסוגיין דמשום מצוה דרבים דחינן איסור עצמו כ"ש דלא בעינן בעידנא דמעקר לאו:

ועלה על לב דיש להביא דמות סייעתא למה שנשאל הרב בית דוד י"ד סימן נ"ו דרבינו יהודה חסיד ז"ל כתב בצואותיו לא יתוץ תנור וכירים אם מותר לנותצם לעשות כל הבית קדש שילמדו בו רבים והשיב דאין לחוש מכמה טעמי חדא שכתוב בצואה להשתמש במקום ההוא ומשמע לצורך עצמו אבל בנ"ד שמקדיש כל הבית לת"ת לית לן בה ועוד דוקא שהוא לצורך יחיד אבל לצורך רבים אין סכנה וכ"כ רי"ח בצוואות לא יעשה מרחץ בתוך ביתו אלא אם עשאו לרחוץ רבים בו וכו' ועוד דכתבו הגמ"י והמרדכי בפסח שחל להיות בא' בשבת והתקופה בלילה שלפניו ולא חשו ולשו במים ואמר רי"ח שומר מצוה לא ידע דבר רע ועוד כתב דליל שמורים הוא לה' וכ"ש במצות ת"ת דרבים זהת"ד עש"ב ולכאורה טעם זה דלצורך רבים ובפרט בנ"ד דהוא מצוה דרבים יש לסייעו מסוגיין דאפילו עשה דחינן משום מצוה דרבים:

אבל במעט קט יש לדחות ראיות הרב ז"ל ובטרם נבא העי"ר על הגמי"י והמרדכי ממ"ש בש"ס בפסחים דף ק"ט ע"ב דפריך הש"ס על ד' כוסות והיכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה והתניא לא יאכל אדם תרי וכו' אמר ר"נ אמר קרא ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מן המזיקין רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה רבינא אמר ד' כסי תקינו רבנן דרך חירות כל חד מצוה באפי נפשה היא. ונהירנא שהקשה הרב חוות יאיר דמאי פריך הא בסמוך אמר עולא עשרה כוסות אין בהם משום זוגות דעשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל ואי ס"ד עשרה יש בהם משום זוגות היכי מתקני רבנן מילתא דאתיא לידי סכנה. וא"כ ה"נ נימא דד' כוסות אין בהם משום זוגות מדתקנו להו רבנן. ולק"מ דמוכח מהש"ס דידעי ודאי דד' איכא זוגות וא"כ לא מצי לומר כעולא ולהכי אצטריכו הני שינויי. אמנם לדברי הגמי"י והמרדכי דהתירו מי התקופה משום שומר מצוה לא ידע דבר רע מאי פריך בגמרא על ד' כוסות ותו יש לדקדק למאן דנקט טעם ליל שמורים דהא חזינן רבא ורבינא דהוו בתראי לא הונח להם בטעם זה ומהדרי אטעמי אחריני:

ונראה פשוט דלק"מ דהגמי"י והמרדכי מיירו בנפלה התקופה והיה מוכרח לשאוב המים כדי ללוש במים שלנו ואתרמי התקופה אח"כ ואי אפשר במים אחרים שלנו אלא באלו אז שפיר כתבו דשומר מצוה לא ידע דבר רע בכה"ג דהוא מילתא דאתי באונס ובעל כרחו של אדם אבל הש"ס אעיקרא דדינא פרכא איך מתקני רבנן מילתא דאתיא לידי סכנה וכאן בתחילה אין לומר שומר מצוה לא ידע דבר רע דבתחילה אין ליכנס בזה וכן יש לומר דה"ט דרבא ורבינא דלא ניחא להו בשינויא דרב נחמן דליל שמורים דסברי דאין לתקן בתחילה דבר שיש בו סכנה ולומר ליל שמורים. ורבא לטעמיה דאמר בפסחים דף ס"ד גבי נועלין דלתות העזרה דרבא אמר נועלין תנן ולא סמכינן אניסא וכ"ש הכא דאיכא סכנה דאין לסמוך ולתקן בדבר של סכנה על סמך ליל שמורים. ואפילו לאביי דאמר ננעלו תנן דסמכינן אניסא הכא מודה דאיכא סכנה ודאי ואין לסמוך. ומעין דוגמא יש לתרץ למאי דמקשים על אביי דאמר דסמכינן אניסא דא"כ אמאי אין מניחין לכ"ג לאכול חלב בערב יה"כ ובירושלמי פ"ק דיומא פריך עלה ולא מנסים שהיו במקדש אמר רבי אבין ע"ש לא תנסו א"ר יוסי ברבי בון כאן במקדש ראשון כאן בשני והשתא לאביי דקאי במקדש שני כדמוכח ממ"ש שם דהא דתנן שאין העזרה ננעלת ע"כ אדם כעקביא דאביי מתרץ לטעמיה ננעלת מאליה ורבא נועלין אותה אלמא מיירי בבית שני. וא"כ לאביי דננעלו תנן אמאי אין מניחין לאכול חלב. וי"ל דמאחר דטבע הדבר שמאכל חלב וביצים מרגילין בכה"ג לא סמכינן ואיכא לא תנסו. ומכ"ש בד' כוסות דהוו זוגות פריך בפשיטות דהיכי מתקני וכו':

ועוד יש לחלק דלא אמרה מעיקרא אביי אלא התם דאיכא שוערים והדבר ניכר אם ישארו ל' כדי שיהא נשחט הפסח בג' כתות. אבל בענין אחר לא סמכינן אניסא ובהכי ניחא מאי דהקשה הרב מהר"ב ברזילי ז"ל דלאביי אמאי הוה במקדש אמה כליא עורב ושלחנות של שיש והרב מהרח"א ז"ל תירץ דשאני הכא דהזבח נפסל סבר אביי דלא תבא תקלה משא"כ התם. ואני בעניי הקשתי עליו דהרמב"ם פסק דאם שחטו כלן בבת אחת כשר. אמנם עפ"י האמור לק"מ דדוקא הכא דאיכא שוערים וניכר הדבר סמכינן משא"כ התם. ומכ"ש בדבר דאיכא סכנה דלא סמכינן ומשו"ה פריך על ארבעה כוסות דאיך מתקני וכו' בדבר דאיכא סכנה:

ולפ"ז הלכו ראיות הרב בית דוד מהגמי"י והמרדכי דלא אמרו שומר מצוה וכן ליל שמורים אלא כשהדבר באונס ולא סגי בלא"ה אבל לא מהני הני טעמי ליכנס בסכנה כמו שנראה ברור מסוגיין וא"כ בנ"ד אין לנתוץ לכתחילה תנור וכיריים לעשותו בית תלמוד וליכנס בתחילה לסכנה. וגם מאי דאתאן עלה למ"ש הרב דהוא לצורך רבים והביא ראיה מהמרחץ שאסר רי"ח לבנותו אלא לרבים. אין ראיתו ראיה דהתם מה שאסור ביחיד זה עצמו אם עושהו לרבים שרי אבל בנ"ד נותץ ואח"כ בונה ואח"כ יהנו רבים. ומה שהוכחנו מסוגיין דדחינן עשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים אינה ראיה דהא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא ולגבי סכנה אין להתיר משום מצוה דרבים:

אבל מאי דסייעינן לדברי הרב שבלי הלקט מסוגיין לכאורה הוי סייעתא דאפילו עשה דחינן כ"ש דמשום מצוה דרבים לא בעינן בעדנא. ולפ"ז יש לעמוד דלפי מ"ש התוס' פ"ק דביצה דף ח' דרבא בשבת דף כ"ד לא סבר די"ט עשה ולא תעשה אלא קסבר די"ט לא תעשה לחוד הוא ועמ"ש התוס' בשבת דמ"ש בביצה לתירוץ שם כתבו דהוא דוחק וכבר כתבנו דמסוגית פרק שלשה שאכלו מוכח דמשום מצוה דרבים דחינן עשה וכ"ש דלא בעינן בעדנא וא"כ מה יענה רבא למשנת ר"ה דשופר של ר"ה לא עולין באילן וכו' ליתי עשה דשופר ולידחי ל"ת די"ט. והרב חוות יאיר בגופא דשמעתא דר"ה הקשה דאמאי אצטריך לטעמא די"ט עשה ול"ת ת"ל דבעינן בעידנא ונדחק בזה. ואשתמיטיתיה דברי הר"ן בסוגיא דהקשה קושיתו ותירץ דהש"ס קושטא דמילתא קאמר. וגם הש"ל תירץ לגבי רבים לא בעינן בעדנא כמדובר. ובשלמא הש"ל אינו מצוי אבל הר"ן בסוגיא קשה:

ועל הר"ן יש לדקדק דאמאי דחיק אנפשיה לומר קושטא דמילתא. ומה גם לדברי התוס' דביצה הוא פלוגתא דרבא ס"ל די"ט ל"ת לבד. לימא כמ"ש הש"ל כי ברבים ליכא בעידנא:

ונראה לישב להר"ן ולדעת התוס' דרבא ס"ל די"ט ל"ת לחוד ולתשובת מרן דאתאן עלה והוא דכתב הר"ן פרק השולח עלה דהמשחרר עבדו עובר בעשה דאינו עשה גמור דא"כ היכי דחינן ליה משום מצוה דעשרה בבית הכנסת. והנה מרן בכ"מ סוף ה' עבדים הביא דברי הר"ן הללו על דברי הרמב"ם שם. וק"ק דהרמב"ם ז"ל סבר דהוא עשה גמור כמ"ש בפתיחת ההלכות ומנאו למצוה לעבוד בעבד כנעני לעולם וכ"כ בספר המצוות. ואפשר דמאי דמייתי מרן בכ"מ הוא דוקא למ"ש הר"ן בשם יש מתרצים. אבל לענין מ"ש הר"ן דאינו עשה גמור לא הוצרך לפרש דהרמב"ם חלוק עליו דמבואר בפתיחת ההלכות. ולפי דברי הר"ן נמצא דאין ראיה מסוגין דמשום מצוה דרבים לא בעינן בעידנא דלא דחי אלא עשה שאינו עשה גמור וא"כ נימא דאף דבמצוה דרבים בעינן בעידנא ובכן הטעם פשוט דשופר של ר"ה לא עולין וכו' משום דליכא בעדנא. ל"ק להר"ן דאיהו לא סבר כהרב ש"ל ולדידיה יחיד ורבים כי הדדי נינהו ובעי בעידנא. וזה דעת רבא לפי התוס' דביצה דסבר די"ט הוא ל"ת לחוד וטעם לא עולין דבעינן בעידנא:

ובכן ולך תעלה ישוב לתשובת מרן הנזכר דהרואה יראה דמלבד השני חילוקים שחילק מרדיית הפת עוד חילק דאיסור רדיית הפת הוא איסור קל אבל איסור מנקת איסור דרבנן חמור וסכנת הולד. ועל זה סמך מרן לדינא לאסור במנקת מזנה דאין ראיה משפחה שהתירו עשה דלעולם בהם תעבודו שהיתה מזנה דלעולם בהם תעבודו י"ל דאינו עשה גמור כמ"ש הר"ן וכ"כ הריטב"א בשם רבו דהוא אסמכתא ע"ש וא"כ אין להתיר מנקת מזנה דהוא איסור חמור וסכנה ואע"ג דהרשב"א וסיעתיה סברי דהוא עשה גמור ונדחה בשביל מצוה דרבים מ"מ אין להתיר מנקת דהוא איסור חמור וסכנה כיון דהוי פלוגתא והרואה יראה דמרן שם הוכיח למורה ההוא והקצ"ף יענה דכותב בלי הבנה ואיך מלאו לבו לדון ולהורות. ומשו"ה להורות לו שלא עיין כל צרכו דחה ראית רדיית הפת בג' חילוקים ואע"ג דבב' חילוקים יש להשיב כל עצמו דמרן להורות לו דבמקום שעמד לא ישב. אבל לדינא הוא סומך על חילוק השני ולא חש להאריך:

ונמצא דיש לדחות ראית מהר"י מינץ. וקשה על הרב שבות יעקב ח"א סימן צ"ה דפסק דדוחין איסור מנקת משום מצוה לקיים דברי המת וסמד? על ראית הרב מהר"י מינץ והאריך ע"ש. ותימה דיש לדחות ראית מהר"י מינץ ז"ל ומה דמות יערוך מצוה לקיים דברי המת או מצוה לשמוע דברי חכמים ולקיים גזרותיהם דהם בלאו דלא תסור. וכבר אני בעניי כתבתי בענין זה ואביזריה בבר"י א"ח סימן א' וסימן נ"ה ומחב"ר סימן רנ"ד ופ"ע ריש שבת וכסא דוד דרוש ז':

ומדברי הר"ן הנז' שכתב בההיא דלא עולין באילן דקושטא דמילתא קאמר הש"ס די"ט הוי עשה ול"ת ולא אתי עשה ודוחה ל"ת ועשה נראה להביא ראיה למה שנסתפק הרב מש"ל בריש הלכות שופר בהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה הלא תעשה אם לוקה או לא מי אמרינן כיון דקי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת נמצא שאין כאן לאו כלל אלא עשה לחודיה ומשום דעבר אעשה לחוד לא לקי או דילמא כיון דנצטרף העשה עם זה הלאו אלים כחו דהאי ל"ת ואף אם בטלו כדי לקיים עשה אחר לוקה. והשתא אי אמרת דכי איכא עשה ול"ת ועשה דלא דחי העשה ל"ת ועשה וזה עבר הלאו וקיים העשה דאינו לוקה משום העשה. א"כ מאי קאמר הר"ן דקושטא דמילתא קאמר הש"ס ולא היה צריך דליכא בעידנא. הא נפיק מינה חורבא דאי אמר הש"ס דאינו בעידנא אם תקע שופר ודחה ל"ת לוקה דכיון דאינו בעידנא לא אתי עשה ודחי ל"ת ולקי על הלאו. אבל השתא דאמר מטעם די"ט עשה ול"ת אם תקע שופר ועבר ל"ת ועשה לא לקי על ל"ת כיון דהלאו נדחה מפני עשה ולא נשאר אלא עשה ואין לוקין על עשה ומאי קאמר הר"ן דקושטא נקט. אלא מוכח דסבר הר"ן דגם בענין עשה דלא דחי ל"ת ועשה אם עבר הלאו לוקה כיון דנצטרף עשה עמו ומשו"ה קאמר דקושטא דמילתא נקט הש"ס. והרב מש"ל הוכיח מתוס' חולין דף קמ"א דריב"א סבר דאינו לוקה משום דהלאו כמאן דליתיה עש"ב וצריך להתישב בדבר:

עלה בידינו דהרמב"ם והרשב"א וסיעתם סברי דלעולם בהם תעבודו הוא עשה גמור ואפ"ה נדחה בעבור מצוה דרבים ולכן ר"א שחרר עבדו שיהיו עשרה בבהכ"נ לזכות רבים לענות קדיש וקדושה ותפלה בצבור. והריטב"א בשם רבו והר"ן סברי דהוא עשה קיל עשה דלעולם בהם תעבודו והוא אסמכתא ומשו"ה נדחה בעבור מצוה דרבים ובזה פליגי מרן והר"י מינץ ז"ל במנקת מזנה אם יש להתירה לינשא כמש"ל. ובזה נבא להבין מאמרם ז"ל בזהר הקדוש ז"ח בסתרי תורה פ' וישב דכשבאו ישראל למרה קטרגה מדה"ד שישבו במצרים רד"ו שנה עשרים שנה לכל אחד מהשבטים ועשרה שנים נתכפרו להם בעבור שמתו השבטים שם ועתה קטרגה מדה"ד כי כתוב בתורה שבע על חטאתכם וצריכים לחזור למצרים להשתעבד שבע פעמים וז"ש ויצעק אל ה' צעקה מדה"ד ויורהו ה' עץ החיים דא אוריתא ונתן להם השבת במרה לכפר דההוא צדיקא בשביעאה אחיד זהו תורף דבריו ונישב קצת ע"פ הדין בס"ד. ובריש כל אתוון יש להבין אחר שיצאו ממצרים וקי"ס ונמחלו כל עונותיהם בשירה כמשז"ל ואחר כל השבח הזה קטרגה מדה"ד והי"ל לקטרג קודם צאתם ומה נתחדש למדה"ד בקי"ס. וה' ברחמיו רחם ויורהו עץ התורה ויצא עם שבת והגם דפירש דההוא צדיקא בשביעאה אחיד אפשר לתת טעם על פי הפשט כפי עניותנו. ונקדים מאמרם ז"ל למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים בפניהם. ופירש הרב פרשת דרכים דישראל עע"ז במצרים בשוגג ואם דינן כבני נח חייבים מיתה ואם דינן כישראל פטורים ובקי"ס קטרג שר מצרים דעע"ז. והנה יוסף סבר דדינם כב"נ והשבטים סברי דדינם כישראל וקשיא ליה אמאי וישנאו אותו אטו מ"ד מילתא דאוריתא שנאה תעורר ותירץ כדי שיקרע וכו' דאם כיוסף היו חייבים כדין ב"נ ולא היה נקרע. אך לדידהו דדין ישראל יש להם ניצולו דעע"ז בשוגג ישראל פטור ומשו"ה שנאוהו כדי שיקרע זהת"ד בקיצור נמרץ. ולפק"ד לא נתישב דאטו שבטים נאמר דידעו שעע"ז ושיקרע הים. ותו אז"ל הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף דכתיב וינוס ויצא החוצה וזה כמעט סותר דברי הרב. ואני בעניי בכסא דוד דף קי"א פירשתי להעמיד דרך הרב ז"ל במ"ש דר"מ מכרזי עליה ברקיעא הזהרו בו ובתורתו ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל דהיינו דקאמרו רז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דהי"ל להכריז הזהרו בדוד ובתורתו וכו'. ואז"ל שהשבטים לא הי"ל חטא אלא מכירת יוסף וז"ש למה וישנאו אותו ולא נשמרו שלא יבואו לידי חטא ויכריזו עליהם משמים לז"א כדי שיקרע וכו' כדי שהם יפרסמו שדינם כישראל וגלוי וידוע לה' כדי שיקרע וכו'. וכתבנו דגם יוסף הצדיק הן כל יקר ראתה עינו דבשלשתן לקה וחזר מסברתו וידע דאחיו כיונו להלכה וז"ש הים ראה וינוס דגם יוסף חזר והודה דדינם כישראל זהת"ד עש"ב:

איכו השתא דרך דרש אפשר דישראל נגאלו ממצרים ואם הגלות היה על גזרת בין הבתרים אף שעדיין לא נשלמה גזרת ועבדום ת' שנה אמרינן דנדחה ועבדום מפני מצוה דרבים שנצטוו בפסח ומילה דטלה ע"ז של מצרים. ואם הגלות היה על מכירת יוסף כבר נשלם החשבון ותסגי בהא דהכתוב אומר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל וכו'. ומדה"ד לא קטרגה דעד עתה אפשר דדינם כב"נ ועשה דועבדום קיל דיש כמה טענות ריבוי וקושי השעבוד והוי כלעולם בהם תעבודו דקיל. ואם הגלות על יוסף מאחר שדינם כב"נ די בזה. אך עתה בקי"ס דלא ניצולו כי אם שיש להם דין ישראל ועע"ז בשוגג פטור וה' עשה שישנאוהו מסיבת שיש להם דין ישראל כדי שמזה ימשך שיקרע הים כאמור. לכן עתה קטרגה מדת הדין שהוברר דיש להם דין ישראל א"כ חייבים במכירת יוסף כדין ישראל הגונב נפש מאחיו כמש"ה גונב נפש מאחיו מבני ישראל ומיהו בהיות שהיו צדיקים וראוים להכריז עליהם והיה סיבה מאת ה' שיקרע הים תיסגי בעבדות לכן במרה ויצעק אל ה' מדה"ד צעקה אל ה' מדת רחמים שגלות מצרים בעבור מכירת יוסף וכתוב בתורה שבע על חטאתכם ולא דחינן ליה בדברים כיון דיש להם דין ישראל והוא עשה גמור ומשום מצוה דרבים מצוה אחת לא דחינן ליה כדעת מרן במנקת מזנה דאיסור מנקת איסור חמור ולא דחינן משום איסור קדשה ונדה ואתי כדעת הר"ן והריטב"א בשם רבו לזה הוצרך ויורהו ה' עץ עץ החיים היא התורה כלומר בזה לדחות עשה דשבע על חטאתכם משום דרבים יקיימו כל התורה לכ"ע מדחי. והגם שעתידין לקבל התורה לא מהני דזהו מדת רחמים. לראות הטובה שעתידין לעשות אד מדת הדין אינה מצלת בעבור העתיד לכן נתן להם תכף השבת שהוא כאלו קיים כל התורה. ובזה לכ"ע נדחה העשה משום דרבים יקיימו התורה כולה:

אמור מעתה בזה יובן פסוק וזכרת כי עבד היית וגו' והנה ארז"ל שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציוך ה"א במרה והביאו רש"י ז"ל בפירושו. וז"ש וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה"א משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ודחה עשה דועבדום משום מצוה דרבים. אך קטרגה מדת הדין במרה דיש לכם דין ישראל וכתוב בתורה שבע על חטאתכם ואינו נדחה על כן ציוך ה"א לעשות את יום השבת שהוא כמקיים כל התורה ומשום מצוה דרבים כי האי נדחה העשה. ולכן יהיה בין עיניך כי לא ניצולת כי אם בעבור השבת שהוא כמקיים כל התורה והתבונן והכונן לשמור את יום השבת:

א"נ אפשר במה שכתבנו בכמה דוכתי דהא דאמור רבנן דקושי השעבוד השלים ת' שנה של גזרת בין הבתרים ה"ד אם ישראל יש להם דין בנים אבל אם יש להם דין עבדים נכ"ה לא ינכ"ה משני שעבודם. ואמרו ז"ל דמהשבת מוכח דיש לנו דין בנים דאי לאו אין משתמשים בשרביטו של מלך ולכן גוי ששבת חייב מיתה וזה רמז וזכרת כי עבד היית ויוציאך ביד חזקה קודם הזמן על כן ציוך ה"א לעשות את יום השבת להורות דיש לך דין בן וקושי השעבוד משלים:

או ירמוז במ"ש בזהר הקדוש דהזכיר בתורה ן' פעמים יצ"מ להורות דנתגלה מקום החירות ן' שערי בינה וע"כ יצאו. וכתב הגאון החסיד מהר"ר אלעזר ז"ל בספר מעשה רקח שלו במסכת שבת דשבת הגדול רומז לבינה ויומא דשבתא רומז לבינה ובמסכת פסחים כתב דגאולת מצרים ממ"ט שערי בינה דבהם הי"ל השגה משה רבינו ע"ה ע"ש באורך ובזה שמעתי מעט"ר אבא מארי זלה"ה שהיה מפרש מאמרם ז"ל שלח נא ביד תשלח ביד ר' עקיבא והבאתיו בשמחת הרגל ע"ש.

וזה רמז קראין וזכרת כי עבד היית ויוציאך ה"א ביד חזקה ובזרוע נטויה והיינו מצד הבינה על כן ציוך לעשות את יום השבת כי יום השבת רומז לבינה כמדובר:

ויתכן כי זה טעם מ"ש שבת שלפני הפסת קורין אותו שבת הגדול וכמו שהתורה הקדושה רמזה זכירת יצ"מ ן' פעמים לרמוז לן' שערי בינה וכבר ידוע דבכל שנה אור התקדש חג יאירו ההארות שהאירו ביצ"מ ולרמז זה שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לרמוז לבינה כי משם היתה יצ"מ וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות בב"א ויש לרמוז כי הגדול גימטריא מ"ט עם הכולל דגאולת מצרים ממ"ט ש"ב כמ"ש הרב מהר"א זלה"ה כאמור:

ועוד רמז במ"ש בזהר הקדוש ע"פ גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו אימתי אקרי גדול ואימתי אקרי מהולל כשהוא בעיר אלהינו שהם ביחוד עליון ובזה פירשו צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל. והשכינה כ"י היתה בגלות ואור פסח היה יחוד עליון ואז כ"י איקרי גדול וא"כ השכינה שהיא שבת. נכון לקרותה שבת הגדול שבת מהגדול דביחוד נקרא גדול ולכן לשמוח בשמחת השכינה שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול כי בפסח מאירים אורות גדולים ויהיה יחוד ואז הוא שבת הגדול:

ואבא היום לחלוקת פרישות שעיקר התשובה היא עזיבת החטא ולעשות גדר כל אחד לפי הפרצה אשר פרץ יצרו מתוך חומרו ושלח את בעירו עתה יעשה נ"ר ליוצרו ויפרוש מהרגלו ויקדש עצמו במותר לו וזו מ"ע לדעת הרמב"ן קדושים תהיו דאחר שציוה על המאכלות ועל העריות אפשר לאדם להיות נבל ברשות התורה במשתאות התר ונשים רבות בכתובה וקדושין ולזה ציונו הוא יתברך. קדושים תהיו כלומר אף בהתר כמ"ש קדש עצמך במותר לך וזהו פרישות מהמותרות אפילו שלא יש בהם איסור כי אם לאכול מאכל התר וכיוצא ועל זה ציוה הקב"ה קדושים תהיו. והדברים ק"ו שצריך לעזוב את החטא ולישמר במה שנכשל ובפרט בחג הקדוש הזה אשר הפליא חסדיו עמנו. ומ"ט ימי העומר שבעה שבועות כנגד ז' ימי ליבון שמטהרת עצמה כן שבעה שבועות לטהרנו ולפרוש מכל טומאה כאשר כתבו קדמונינו ז"ל:

ואפשר עוד לתת טעם כי בהיות ישראל במצרים ירדו לשערים מ"ט ש"ט כן לעומתם מ"ט ימי העומר לפרוש ממ"ט ש"ט כל יום לפרוש משער אחד עד כי במ"ט יום בני ישראל יוצאים ביד רמה והיו נכונים לקבל התורה. וא"כ הימים האלה נזכרים ונעשים ומסוגלים לפרוש מאשר חטא על הנפש ופגם בחלקי נפשו ועתה ישוב וניחם ויפרוש מעט מעט מהקליפה עד היותו טהור נקי כפים ובר לבב ויכון זה מאד לפי מ"ש מז"ה בחס"ל דבכל שנה ל' יום קודם פסח ה' ברחמיו מוציא נשמות ישראל מהקליפות מעט מעט עד שבליל פסח נמצאו כל נשמות ישראל חוץ מהקלי' כמ"ש במ"א וא"ש שתכף ימי העומר לפרוש במ"ט ימים ממ"ט ש"ט ועיקר הכל לעשות גדר וסייג לכל אשר ימצא שם בדק וכמ"ש ז"ל משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה כי האיש אשר ימלא את ידו לה' לשוב בתשובה טרם כל צריך לפרוש מעבירות שבידו דאי לא"ה אם יעשה מצוות עוד טומאתו בו עליו נאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וכו' וכמש"ה מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו' סור מרע ועשה טוב ור"ת לרשע. לשון. רום. שבת. עריות:

לשון הוא עיקר התורה כמש"ה מות וחיים ביד לשון. ובעוה"ר כמה חוטא בלשון ואינו מרגיש. והכל בא שעושים ועד וקובעים עצמן למושב לצים והריוח הוא גדול שבשעה אחת ידברו לשון הרע. שקר. גנות חבריהם. ליצנות. חנופה. וכל אחד מהם אינו מקבל פני שכינה. הביטו וראו שכל תכלית ביאת העה"ז הוא לזכות בתורה ובמצוות לאור באור החיים וליהנות מזיו השכינה והם עושים קביעות להתרחק ושלא לקבל פני שכינה אוי לאותה בושה וכלימה:

ובזה נבין פ' אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. והוא מהראשונים נ"ן בתוספת נפך בס"ד כי מ"ש אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי הוא ממהר"ר שמשון גומיץ פאטו זלה"ה ופ' חם לבי וכו' הוא ממורינו הרב שארנו מהר"א יצחקי ז"ל ואני בעניותי פירשתי השאר וחיברתי קשר הפסוקים. ונקדים מ"ש בערכין דף ט"ו לעולם אל יספר אדם טובתו של חבירו שמתוך טובתו יבא לגנותו וכתב הרמב"ם בהלכות דעות דהיינו בפני שנאיו והקשו עליו הרב מגן אברהם והרב פר"ח זכרם לברכה ממ"ש פרק גט פשוט דף קס"ד דאמר ר"ש ברבי דספר תהלים כתב טוב יהודה חייטא כתביה וא"ל רבי כלך מלה"ר וקאמר דהיינו משום דלא יספר טובתו וכו' ונעלם מהרבנים ז"ל דהרמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דאבות כתב בהדיא דמעשה הזה היה בפני שנאיו ע"ש. ומיהו פשט הסוגיא נראה דאין לספר כלל בטובתו של חבירו אפילו שלא בפני שנאיו. והנה כתבו המקובלים ז"ל דמי שפוגם בברית הלשון ודאי יבא לפגום בברית המעור וז"ש אמרתי אשמרה דרכי דרך גבר מחטוא בלשוני כי בשמירת הלשון נשמר המעור. א"נ שתחילת השמירה הוא לשמור הלשון כמש"ה מי האיש החפץ חיים וכו' נצור וכו' וזהו תחילה ואח"כ סור מרע וכו' וז"ש אמרתי אשמרה דרכי תחילת הכל מחטוא בלשוני. ומלבד שאיני חוטא לדבר לשון הרע וכיוצא. אשמרה לפי מחסום שלא לספר בטובת חברי בפני שנאיו כמ"ש הרמב"ם אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. אמנם משום ספק דנראה דבשום אופן לא יספר לזה נאלמתי דומיה שלא ליכשל באבק לשון הרע החשיתי מטוב שלא לדבר בטובת חבירי כלל. וכאבי נעכר שצריך ליזהר מאד ועיני רעה בשל אחרים שאינן נזהרים. חם לבי כי בהגיגי תבער אש לומר איכא נורא בי פלניא בזה הוא חטא כאלו דברתי בלשוני לה"ר כמ"ש בש"ס:

רום כמש"ה לבלתי רום לבבו. כי הגאוה הוא כופר בעיקר ומזה יבא לכעס שהוא כעע"ז ואמרו כל הכועס בידוע שעונותיו מרובים וכו' והוא מבואר ע"פ האר"י זצ"ל והזהר הקדוש שנפשו הולכת ובא לו נפש מסט"א. וכל קבל דנא העניו מכפרין עונותיו וכאלו הקריב כל הקרבנות ואין תפלתו נמאסת וכמה מעלות טובות רבות כמ"ש במ"א:

ובזה נבא להבין פ' מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה משרים בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבר פי לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ תמוך אשורי במעגלותך בל נמוטו פעמי אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי שמע אמרתי הפלא חסדיך מושיע חוסים ממתקוממים בימינך שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני. ונקדים מ"ש בזהר הקדוש בסבא קדישא ע"פ לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך דהוא בדיחא דמלכא ואמר חטאתי לקיים דבריך שאמרת שאיני יכול לעמוד בנסיון בדבר ערוה וכן אמרו בש"ס פרק חלק. ואנו בעניותנו נרחיב הדברים כי הרמב"ם חקר אם ידיעתו מכרעת איך דן לאדם ויש שכר ועונש והסכים דודאי ידע והבחירה ביד האדם ואין ידיעתו כידיעתנו וכתב הרב מהר"ם אלשיך ז"ל דודאי כלפי מחשבתו יתברך רצה שהבחירה תגביר. אך דיבורו יתברך גזרה וכמ"ש צדיק ורשע לא קאמר. וכפ"ז דקדקתי בעניותי משנת הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון ופירש הרמב"ם ז"ל הכל צפוי שהוא יודע תעלומות ועתידות. ועכ"ז הרשות נתונה והבחירה ביד האדם. ולזה בטוב העולם נדון ויש שכר ועונש עכ"ד ולפי דברי מהר"ם אלשיך ז"ל מה טוב ומה נעים מ"ש הכל צפוי דהוא הסתכלות במחשבה:

ומזה למד הרב כבוד חכמים שבכל יום יקבל המצוות בדיבור שהרי יש הפרש בין מחשבה לדיבור לענין שכר ועונש כמ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל. עוד נקדים מ"ש פרק כסוי הדם א"ר יצחק מה אומנותו של אדם בעה"ז יעשה עצמו אלם יכול אף לד"ת ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם ופירש"י שעושה עצמו כמישור שאינו מקפיד. וז"ש מלפניך משפטי יצא על ענין ב"ש לכפר לי שאוריה לא נגע בה והיא בת זוגי וזהו מלפניך יודע תעלומות עיניך תחזינה משרים מה שאני עניו והענוה מכפרת בחנת לבי שלא הי"ל יצה"ר כמשז"ל על פ' ולבי חלל בקרבי והיינו דקאמר בחנת לבי דייקא. ועכ"ז בחנת נסיתני ופירש' שתנסני על ערוה וזהו פקדת לילה ואמרת דלא מצינא למיקם וזה גרם צרפתני בל תמצא דכיון דיצא מפיך בדיבור הוי גזרה כמ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל זמותי בל יעבר פי כמ"ש בזהר הקדוש זממא נפל בפומי בל יעבר פי שאוכל לעמוד בנסיון. ועתה רמז שהוא יתברך אמר לא מצית למיקם ודיבורו גזרה וזהו למען תצדק בדברך דייקא שהדיבור הוא גזרה תזכה בשפטך להיות שכר ועונש דצדיק ורשע לא קאמר והבחירה בידו כשלא יש דיבור. וגם קבלת המצוות צריך שיהיה בדיבור החמור ממחשבה וא"כ הוכרחתי לחטוא והוא בעצם מה שדרשו בזהר והש"ס למען תצדק בדברך דייקא אשר דברת. וזה רמז פה לפעלות אדם בדבר שפתיך כמו שפירשו הראשונים ז"ל דהכל נגזר מאתו יתברך חכם או טפש וכיוצא שאר מדות וידיעות הכל בדבר שפתיך שגזרת חכם עשיר אך צדיק ורשע לא קאמר והבחירה בידי אני שמרתי ארחות פריץ וזה מוכיח דהדבור הוא גזרה ואמרת דלא מצינא למיקם. תמוך אשורי וכו' הענין במשז"ל דדוד הע"ה היה אומר למחר אני הולך לטרטיאות ולהתענג בבנינים נאים ולמחר היה הולך לבית המדרש. והוינן בה בעניותין שאמרו ז"ל ברית כרותה לשפתים ויישבנו דהיינו כשפיו ולבו שוין או לפחות כשלא היה לבו חלוק. אבל דוד המע"ה בלבו היה חושב להפך ואין כאן ברית כרותה לפיו כיון שלבו חלוק. ועתה כי הוא אמר שהדיבור חמור דצדיק ורשע לא קאמר. מסדר צלותא תמוך אשורי שאמרתי למחר אני הולך וכו' במעגלותיך שאלך לב"כ וב"מ כי לא אמרתי אלא בעבור היצה"ר ולבי להפך ואתה תעזרני בל נמוטו פעמי. ועוד חוזר למ"ש עיניך תחזינה משרים שאני עניו כמ"ש על משרים תשפטו בני אדם. וז"ש אני קראתיך כי תענני אל כי העניו תפלתו נשמעת כמ"ש על רבי עקיבא שהיה מעביר על מדותיו ומשו"ה נענה ועכ"ז אני שואל מרחמיך וזהו כי תענני אל כמש"ה חסד אל כל היום. הטה אזנך לי שמע אמרתי ולא בסוג תנו לו ואל אראה פניו. הפלא חסדיך מושיע חוסים אפשר במ"ש לעיל משם הרב מהר"ם אלשיך ז"ל במשז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכיון דטרח עד שהרג היצה"ר היה ראוי להכריז הזהרו בדוד ובתורתו כמ"ש בסוף קידושיןז על ר"מ אלא שאם חטא יחיד וכו' ועתה שכבר חטאתי ושבתי הפלא חסדיך להכריז ממתקוממים שתושיעני מסט"א הקמים עלי בימינך בכח התורה שנתנה בימין שאני עוסק בה שמרני כאישון בת עין שלא יתעללו בי הסט"א להחטיאני בצל כנפיך תסתירני מהמקטרגים:

שבת מלבד שצריך ליזהר מאד מחילול שבת כי המחלל שבת כאלו עבר על כל התורה כלה ובנפשו דיבר אם יזלזל בהוצאה שום דבר מן העיר לשדה וכיוצא. ומה נדבר על דבור חול בשבת דהוא מפורש בדברי קבלה ממצוא חפצך ודבר דבר ובזהר החמירו הרבה. ומה נצטדק על אמירה לגוי לעשות מלאכה ממש להדליק או לכבות וכיוצא שהוא איסור גמור וכבר כמה פעמים אמרנו וענינו בענינים אלו ולא עוד אלא כי מה שאוכל ולובש צריך שיכוין ויקבע בדעתו שהוא לכבוד שבת דוקא לא זולת וזה פירשו המפרשים ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם ורז"ל אמרו לך להנאתך ולטובתך וז"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם כלומר דבר שהוא להנאתכם כאכילה ולבוש וכיוצא צריך שיהיה קדש שתכוונו דוקא לכבוד שבת ולא להנאתכם כלל. וז"ש שומרי שבת וקוראי ענג שהם שומרי שבת במה שקוראי ענג לענג השבת הם שומרי שבת שיהיה לכבוד שבת דוקא לא להנאת הגוף ומה יתאונן אדם חי שבזה תלוי גאולת השכינה וגאולת ישראל ובנין בית המקדש וכמש"ל משם רז"ל דאין ישראל נגאלים עד שישמרו את השבת. ומה יענה האדם ליום פקודה המחלל שבת בדיבור שקובע עצמו יום ולילה למושב לצים ודברים האסורים אפילו בחול. ולא די עצם העון שהוא כעובר על כל התורה אלא שבזה מעכב גאולת השכינה וגאולת ישראל ובעוה"ר גדל חילול ה' וחילול התורה ה' יזכנו לחזור בתשובה ולשמור שבתות ה' כמצותן:

עריות בזה הוא עיקר התגברות היצה"ר והסתכלות בעריות הוא עון פלילי וכמ"ש ביומא אר"ל טוב מראה עינים מהלך נפש טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של דבר והקשה הרב מהר"ם ן' חביב ז"ל מאי אתא לאשמועינן ותירץ ללמד שלא נאמר מה יש בראיה לז"א לישמר מראיה וזש"ה טוב מראה עינים ע"ש וכיוין הרב לדברי תוספות ישנים ודברי הסמ"ג והוא דין פשוט בהרמב"ם וש"ע. ורבינו יונה ז"ל כתב דהמסתכל בנשים הוא מומר לדבר אחד. ואמרו רז"ל בש"ר פ' ט"ו למה נמשלה האשה לגפן אמר הקב"ה אל תאמר והואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופסה ואין לי עון או שאני מגפפה ואין לי עון אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר שכן שלמה אומר לא ינקה כל הנוגע בה וכו' וכל הנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו וכו' ע"ש ואני בעניי כתבתי במ"א שמאמר זה לא הביאו הרמב"ן בספר המצוות ופשטו מורה כדעת הרמב"ם ולא ראיתי למחברים שהביאו מאמר זה ועתה ראיתי שהרב מהר"ם די לונזאנו ז"ל בסוף דרך חיים הביאו ע"ש. וראוי למי שיש לו לב לפרוש עצמו מהבלי העולם ולהשתדל לקיים כל הגדרים וסייגים שעשו רז"ל שכלם נאמרו למשה רבינו ע"ה מסיני:

נמשך לזה זו שאלת חכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר ציוה ה"א אתכם אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ואפשר דבן חכם ידע תרי"ג מצוות בשרשן ופירושן ומידי יום יום שומע זה מדרבנן זה גזרת חכמים וכיוצא לזה שאל מה העדות והחקים והמשפטים אשר ציוה ה"א אתכם חכמי הדור ספרו נא לי העדות והחקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהינו אתכם כי אתם בעלי תורת הקב"ה ויש לכם כח לתקן ולגזור. אף אתה אמור לו כי אין חכמים מוסיפים חק חדש וכיוצא על הכתוב בתורה רק כל מעיינם לשמור העשה ול"ת וזהירות וזריזות מצוותיו יתברך אשר ידעת. וז"ש כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' כי כל מילי דרבנן הם ענפי שמירת מצוות כהלכות הפסח שהם עושים גדר שלא יבא לידי שבירת עצם ודיני צלי וכיוצא. וגם אין מפטירין וכו' לכבד המצוה שישאר הטעם וכן הם כל דברי סופרים לגזור לשמור המצוות או לכבד והדור מצוה וכיוצא. ולא שעושים מצוות חדשות לגמרי:

א"נ אפשר במ"ש הרמב"ן ז"ל דיעקב אע"ה נשא שתי אחיות להיותו בח"ל וזו שאלת חכם מה העדות וכו' אשר ציוה ה"א אתכם יושבי ח"ל וזה מדבר כלפי בני הגלות כי המצוות משפט אלהי הארץ והרי יעקב אע"ה בח"ל נשא שתי אחיות. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כלומר אנו שקבלנו התורה כל דבר שהוא חובה כהלכות הפסח חייבים לעשות בח"ל ופסח עצמו עשו בארץ מצרים ובמדבר אלא שעתה נאסרו הבמות וצריך בה"מ אבל בלא"ה היינו עושים בח"ל וכן כל חובת הגוף. ודע אין מפטירין אחר הפסח וכו' והטעם שאף שיחרב הבית ויתבטל הק"ף ישאר הטעם כי עוד נחזור לקיימו ולכן אנו חייבים במצוות בח"ל. ונבא לחלוקת הודאה בס"ד:

הודאה מי שנעשה לו נס צריך להודות ולשבח לאל המושעות וכתבו גורי האר"י זצ"ל כי באמירת וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול להודות לך. להודות לך פירושו שהפה לא נברא כי אם להודות ולשבח לשמו יתברך ויזכור זכירת מרים. ומה גם ביצ"מ דאמרו בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא עצמו יצא ממצרים. ובזה פירשו המפרשים פ' חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. הכונה חסדי ה' אזכיר כעל כל אשר גמלנו כאלו החסדים האלו עשה עמנו וגמלנו לנו עצמינו. הגם ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם לדור ההוא כרחמיו ולא לנו ממש כי אם לפנים בישראל זה כמה וכמה דורות עכ"ז צריך להראות כאלו גמל אותנו ממש כמ"ש חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים:

ולפי פשוטו אפשר דבגאולה העתידה נודה לה' על ישועתנו ונזכיר חסדי ה' ביציאת מצרים וזהו שינוי הלשון חסדי ה' אזכיר שהפליא לעשות ביצ"מ וזהו זכירה. וגם תהלות ה' על הגאולה בזמנה. והדר מפרש כעל כל אשר גמלנו ה' לנו בזמן גאולה שצריכים להודות. וגם נזכיר יצ"מ ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו:

ומתוך זה נבין משנת אראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצי"מ בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח. והרמב"ם פסק פ"א דק"ש כבן זומא וצריך להבין אמאי שבק חכמים ופסק כבן זומא. וכבר אני בעניי בקונטריס שמחת הרגל עמדתי על זה. ועתה אומר דרך דרש. ונקדים מ"ש הרב יערת דבש ח"ב דף ק"ב במ"ש בו ביום בא יהודה גר עמוני א"ל מה אני לבא בקהל א"ל ר"ג אסור אתה א"ל רבי יהושע מותר אתה א"ל ר"ג הכתיב לא יבא עמוני וכו' א"ל רבי יהושע וכי עמונים ומואבים במקומם הם עומדים כבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם א"ל ר"ג הכתוב אומר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר חזרו א"ל רבי יהושע הכתוב אומר ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו והתירוהו לבא בקהל. ויש להבין למה בא דוקא בו ביום ולא קודם וגם דברי רבי יהושע דמתיר משום דכתיב ושבתי שבות עמי והלא אין להוכיח אם לא שבו כישראל או לא והוי ספק וספיקא דאוריתא לחומרא ואיך התיר רבי יהושע. אמנם הרמב"ם פסק במנין המצוות דאל תצר את מואב אינו נוהג לדורות אלא בימי משה והראיה דכתיב במשיח וירשו שער הנגב שהוא עמון ומואב וזה ודאי דמצוות לא יהיו בטלות לימות המשיח אמנם הרמב"ן השיג עליו וס"ל שנוהג לדורות רק שכבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות והותר ארצם למשיח ולפ"ז רבי יהושע ס"ל כהרמב"ן שבלבל סנחריב את כל האומות ועדיין לא שבו ומותר גר עמוני לבא בקהל. וכל זה לרבי יהושע דמצוות אין בטלות לימות המשיח אך למ"ד בטלות אין קושיתם מהמשיח קושיא ואין הכרע אם שבו. וראב"ע דריש כל ימי חייך הלילות דס"ל דמצוות אינן בטלות לעת"ל וא"כ לא צריך קרא לרבות לימות המשיח דהוי כמו כל המצוות ומשו"ה דרש כל לרבות הלילות. וא"כ קודם לזה היו דורשים כחכמים להביא לימות המשיח וא"כ מצוות בטלות לעת"ל דאל"כ אמאי אצטריך להביא לימות המשיח וא"כ דמצוות בטלות לעת"ל אין מקום להקשות קושית הרמב"ם ממשיח ואין הכרע אם שבו עמון ומואב אם לא והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא ולהכי לא בא יהודה גר עמוני אך בו ביום שנצח בן זומא שדרש כל ימי חייך לרבות הלילות והיינו דמצוות אינן בטלות לעת"ל וא"כ קשה איך ירש משיח ארץ עמון ומואב ועכצ"ל כמ"ש הרמב"ן לפי שבלבלן סנחריב ועדיין לא שבו לזה בא לבקש התר והתירו רבי יהושע שפיר עכ"ל הרב יערת דבש:

ולפי דבריו א"ש דפסק הרמב"ם כבן זומא ונקבעה הלכה לפנים בישראל דמזכירין יצ"מ בלילות דקי"ל דאין מצוות בטלות לימות המשיח ולא אצטריך כל להביא לימות המשיח ומוכרח כל ימי חייך לרבות הלילות:

אמנם לא אכחד דמ"ש הרב מהר"י הנז' דהרמב"ם הביא ראיה דכתיב וירשו שער הנגב דמצוות לא יהיו בטלות והם עמון ומואב. דבריו קשים חדא דהרמב"ם לא הביא ראיה זו רק בתוך דבריו בשרש ג' דמצוות אל תצר וכו' אינם נוהגים לדורות כאשר יראה הרואה. גם מ"ש וירשו שער הנגב דהוא עמון ומואב הוא אגב שטפיה דהרמב"ן בסוף חיבורו במצוות כתב שראוי שימנו ג' לאוין עמון ומואב ושעיר מצוות לדורות אלא שבא סנחריב ובלבל והותרו עמון ומואב על דרך שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון וכתיב וירשו הנגב את הר שעיר ע"ש והכתוב הוא וירשו הנגב את הר עשו וא"כ מ"ש וירשו שער הנגב שהוא עמון ומואב לא יכון אלא הוא וירשו הנגב את הר עשו והוא שעיר ואינו עמון ומואב:

ולישב דעת הרמב"ם נראה דסמך עמ"ש בקמא דף ל"ח דא"ל הקב"ה למשה לא כשעלתה על דעתך עלה על דעתי שתי פרידות יש להוציא מהם רות ונעמה. וא"כ כשיצאו רות ונעמה בטל אל תצר את מואב ואל תצורם. ומ"ש במדרש דדוד הע"ה דן בסנהדרין משום שהם פרצו גדר היינו להשיב לפי דעתם אבל האמת שכבר יצאו השתי פרידות. וכן ראיתי שכתב מהרימ"ט בח"מ סימן ק' קרוב לזה. ושוב ראיתי שכ"כ בשיטה מקובצת משם רבינו ישעיה ותלמיד רבינו פרץ ע"ש. והיינו טעמיה דהרמב"ם שכתב שאינן נוהגות לדורות:

ומעתה מה שהקשה בספר אמרי נועם בס' שופטים דאיך אלישע ציוה להלחם עם מואב והכתיב אל תצר את מואב וכו' ע"ש. וכפי האמור לק"מ דאל תצר אינו מצוה לדורות רק עד שיצאו שתי פרידות וכבר יצאו בימי דוד הע"ה וכמ"ש רבינו ישעיה דגם נעמה באה בימי דוד הע"ה כדמוכח בש"ס. ומלבד זה אני בעניי כתבתי עליו בספר הקטן ראש דוד פרשת בלק. ובאתי לכלל קצת ישוב בספר הקטן דברים אחדים דף קס"ג ע"ש:

ולדעת הרמב"ן ז"ל צ"ל דאע"ג דאמרינן בקמא דמשום שתי פרידות אמר אל תצר מ"מ הוי ציווי לדורות מדחזינן דוד הע"ה שהוצרך לילך לסנהדרין והוצרך ללמוד דהם פרצו גדר תחילה כמ"ש במדרש וגם אמרו דנענש קצת כמ"ש במדרש והביאו חרמב"ן שם: ולדעתו דרך דרש אפשר לדקדק מ"ש ראב"ע הרי אני כבן ע' שנה ולא זכיתי וכו' הכונה דבא ללמד ראב"ע דזאת התורה כל אחד קבל חלקו מסיני ואותו החידוש מיוחד לו לבדו ואי אפשר לחכם אחר לאומרו. וגילה זה באומרו הרי אני כבן ע' שנה כלומר. הרי אני כבן שבעים שנה שנתמנה לנשיא דהגדולה מכפרת כמשז"ל ואהדרו ליה תמניסר דרי חיורי ונעשה לו נס והוא כבן ע' שנה וא"א שהעונות מעכבין לכוין אל האמת כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל שהרי נתכפרו עונותי. וגם רמז באומרו הרי אני כבן ע' שנה למ"ש רבינו האר"י זצ"ל דהיה גלגול שמואל הנביא ע"ה שהי"ל נ"ב שנה ותמניסר שהיה לו הם ע' ושמואל הנביא ע"ה הורה הוראות בן ב' שנים כשהביאוהו לעלי כמשז"ל ואמרו לא משכחת לה צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי ויששכר ואני כהן ולוי שהיה שמואל הע"ה. וגם רמז שדעתו כדעת דהע"ה שהיה בן ע' שנה וסבר דציווי אל תצר לדורות שהוצרך ללמוד מסנהדרין מטעם דהם פרצו וכו' וא"כ המשיח שיירש עמון ומואב הוא מטעם דבא סנחריב וכו' וא"כ אין המצוות בטלות לימות המשיח ולא מצית למדרש כרבנן דכל להביא לימות המשיח דלא אצטריך דהמצוות אינן בטלות לימות המשיח. ועם כל זה שאני לוי וכהן ונתכפרו עונותי. וגם קבלתי עלי עול תורה דכתב הרב יערת דבש דף ק"א ע"ב דאמרו באבות דרבי נתן דעונת נשיא הוא מחדש לחדש בפני ביטול בה"מ ובזה פירש שם מ"ש איזיל אמלך בדביתאי וכמו זר נחשב. אך קי"ל דחמר ונעשה גמל צריך ליטול רשות מאשתו דממעט עונתה. והשתא דהוא נשיא ונתמעט עונתה פעם אחת בחדש צריך לימלך בה עכ"ד. וא"כ קבלתי עלי שעבודא דאוריתא ועם כל זה לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות הגם שהייתי נקי מעון וכהן ולוי וקבלתי עול בית המדרש והייתי בסברת דוד הע"ה דציווי אל תצר לדורות והיה נקל לדרוש כבן זומא לא זכיתי עד שדרשה בן זומא כל לרבות הלילות דלימות המשיח אין אנו צריכים דמצוות אינן בטלות. משום שזה חלק בן זומא וא"א לומר החידוש בלעדו. וזה דקדק עד שדרשה בן זומא דהול"ל עד שאמר בן זומא אלא דכבר נשמתו אמרה קודם שבא לעולם כמ"ש שהיה הקב"ה אומר אליעזר בני אומר פרה בת שנתה וכתב הרב מהר"ם אלשיך ז"ל דהיינו להשפיע אור בנשמתו שיאמר חידוש זה בבואו לעה"ז וכן בן זומא עתה דרשה ברבים מה שכבר אמר בשמים קודם בואו מפני שהוא חלקו.

ואפשר לומר דרך דרש דגם רבנן לא פליגי על סברת בן זומא וגם הם מודים דהמצוות אינם בטלות לימות המשיח רק דסברי דימי חייך העה"ז בכללו ימים ולילות דהכל נכלל בימי חייך. וריבויא דכל אתא לימות המשיח דסד"א דהגם דהמצוות אינם בטלות מ"מ זכירת יצ"מ תפוק ותעול זכירת גאולת עולם בימות המשיח קמ"ל דגם זכירת יצ"מ היא מכלל המצוות שאינן בטלות ואין נגרע שום מצוה ואדרבא מהכא שמעינן דהמצוות אינן בטלות. ובהכי ניחא טובא דהמגיד הביא כל המשנה גם סברת חכמים דגם הם מודים דמזכירין יצ"מ בלילות והוא בכלל ימי חייך העה"ז כמדובר:

ולפ"ז אפשר לומר דרך דרש ודרך אסמכתא פ' הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים. והוא כי התורה נקראת חסד כדכתיב ותורת חסד על לשונה ואמרו פ"ד דסוכה תורה לשמה זוהי תורה של חסד. ובספר ארץ החיים מזמור ס"ג פירש אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי וחסדו היא התורה ע"ש. וז"ש הודו לה' כי טוב שנתן התורה לעולם אף לעת"ל אין המצוות בטלות וז"ש כי לעולם חסדו היא התורה לעולם אף לעת"ל. והראיה יאמרו גאולי ה' הגאולה העתידה שאין על ידי בשר ודם אלא על ידו יתברך וזהו גאולי ה' שאינה אחריה שעבוד. ואפ"ה יאמרו וישבחו אשר גאלם מיד צר פרעה דמזכירין יצ"מ לעת"ל אף כי בעת ההיא מארצות קבצם ממזרח וכו' והיה טעם לבטל זכירת יציאת מצרים עכ"ז המצוות אינן בטלות וזו בכלל לכן אנחנו מודים כי לעולם חסדו היא התורה נצחית לעולם.

א"נ אראב"ע הרי אני וכו' עם הקדמת שהלילות נחשבו כמ"ש בשמחת הרגל. ובזה ליל שמורים. א"נ במה שפירש הרב מהר"י דוד פסקת רשע במעשה שאדם אחד נפל ואטלע וכו'. ובזה ליל שמורים ככתוב שם: