אהבת דוד ט״ז

דרוש ט"ז. לשבת כלה

ד' סיון תקנ"ח בס"ד ולחם התמיד עליו יהיה ופרשו עליהם בגד תולעת שני

במדרש פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי יונתי שנזדווגת לי במרה במצוות תמתי בסיני שנתממו לי ואמרו נעשה ונשמע (זה נסחת ילקוט כ"י):

לדעת בארץ אמריק"א שהאויר שם משונה משאר חלקי הישוב אסיא אפריקא אירופא למשל יש שם אילן דמרגג תאוה לעינים וטוב למאכל ויש בו תועלת לפי מזג ואויר ותכונת הארץ ההיא אבל סם המות נתון בתוכו כי לפי מתיקות הפרי ימשך לאכול הרבה והוא מסוכן אחוז בחבלי פרקי בדקי מיתה ורבים שט"ו ונסתכנו. ונמצא חכם גדול מאד יחיד בחכמות ובפרט בחכמת הטבע ובכל הארץ יצא קו תהלתו וכלם עונים אחריו כי יחיד בדורו הוא ויחכם מכל האדם וברוב חכמתו ורוח מבינתו ורוחב דעתו מצא חיים סמא דחיי מורכב בהרכבה קולטת מכל עש"ב יהיה מותר עשביה"ם כסף וזהב אשר כל אדם האוכל ממרקחת זו אשר ראה והתקין מורא לא יעלה מאכילת פרי האילן המועיל ורגיל בארצו כי זה וזה אכילת פירות עם המרקחת גורם השקט ובטח ועלתה בידו הבריא"ה ובריא אולם חיה יחיה. והרבה עשו כן והועילו על הארץ ועל הפירות מדהרות דהרות כי מעשה רוקח אהני אצולי ואגוני וצדקו יחדיו וענין זה נודע בשערים. ונתפרסם מאד. ומאחר עלות שבח יקר וגדולת המרקחת הזה המוכן ומצוי לרוב בארץ מעשה ידי אמן ומזומן ויקראו שמו מן. מעתה כל איש מאנשי הארץ ההיא אשר לא יטול מלוגמת המרקחת ויאכל מהאילן אשר הוא רגיל באקלים ההוא יעשה בנפשו שקר ומשחית נפשו הוא יעשנה ודמו בראשו והוא שוטה רשע וגס רוח. והוא שנוי ומשוקץ ומתועב מכל אשר רוח בו התחלת חכמה כי למראה עיניו ישפוט כי האיש הזה חרפת אדם ובזוי עם שיכול להציל נפשו וגופו ברפואה אמיתית גלויה ומפורסמת שרירא וקיימת מוכנת ומזומנת ותהי לו שוכנ"ת:

וכיוצא בדבר הזה הוא איש ישראל איש הן בארץ אמריק"א העוה"ז המוריק פנים ואויר העולם משונה מכל חלקי העולמות עליונים למעלה מאד מאד. והנה בעה"ז מצוי היצר הרע אשר יש בו תועלת לאכול ולשתות כדי חייו וכיוצא משאר עניני העולם הנצרכים. ועצות היצר ומרמותיו ותחבולותיו רבו כמו רבו ומראה כי שיח וכי שיג לו להמציא לו תענוגות ומסכת שמחות מעדנים לנפשו והן הנה חבלי שאול ומוקשי מות ורבים אשר המית בכשפיו הרבים. ואולם אלהינו מרחם מקור חכמה לא כלו רחמיו רח"ם רחמתי"ם לראש גבר נתן לנו תורתו תורת אמת תורת חיים אשר אמיץ כחה לבטל היצר הרע ולינצל ממנו והעוסק בתורה חי בעולם הזה בהשקט ובטח ויגז שלוי"ם בשלוה ומסמני מלמעלה מנה והקרן קיימת לו לעה"ב נשב"ע ונוטל ונהנה מזיו השכינה במעלות אחז בינ"ן של קדושים בני עליה בני העולם הבא בעולם שכלו טוב ועולם שכלו ארוך:

הנה כי כן כל איש מישראל אשר יניח ידו מהתורה והמצוות וגבר עמלק כי יצרו מתעהו מדרך חיים לדרכי מות נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגיו כסלים בעה"ז והניחו יתרם בשאול אשר הוא הולך נזיקין וחבלות בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. כי יוצר הכל ברחמיו הרבים הוא אמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין והתורה מצויה ומזומנת לכל אשר ימלא את ידו ויסך אלוה בעדו כן יתן לידידו כח וגבורה לינצל מיצה"ר וכמ"ש פ"ק דקדושין דף ל' ת"ר ושמתם סם תם נמשלה התורה בסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו וא"ל בני כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואי אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי הוא מעלה נומי כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אי אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ עכ"ל. ויש לדקדק אמאי אצטריך משל. ותו להבין לשון סם ותבלין. ונקדים מ"ש בסוטה דף כ"א ע"א אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעדנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא מתקיף לה רבא אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא מצוה בין בעדנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא:

והנה הרב המופלא ח"ק מהר"ח ן' עטר זלה"ה בספרו אור החיים ריש פ' בחוקותי כתב דל"ק לרב יוסף מדואג ואחיתופל דמאי דקאמר רב יוסף דתורה מצלא מיצה"ר אף בעידנא דלא עסיק בה היינו בעוסק בתורה לשמה ודואג ואחיתופל הוו עסקי בתורה שלא לשמה ומשו"ה נלכדו בשחיתותם עכ"ד. ואחר זמן רב בא לידי ספר עיון יעקב וראיתי שכתב גם כן לתרץ לרב יוסף דשאני דואג ואחיתופל דטינא היתה בלבם כמ"ש פרק אין דורשין ע"ש ואמרו פרק חלק תורתן מן השפה ולחוץ ולא בלב:

והתוספות הקשו לדעת רב מ"ש בבריתא דרבי מנחם בר יוסי מה נר אינו מגין אלא לפי שעה אף מצוה אינה מאירה אלא לפי שעה ותורה כאור שהיא מגינה לעולם והשתא מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה למאי אי לפורענות מגינה לעולם. ואי ליצה"ר אינה מגינה לעולם כלל. ותורה מגינה לעולם למאי אי לפורענות מצוה נמי ואי ליצה"ר גם תורה אינה אלא לפי שעה בעידנא דעסיק בה. ועוד הקשו התוס' במ"ש לקמן הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא דהלא לא ניצול מיצר הרע בעידנא דלא עסיק בה והם ז"ל תירצו דסתם ת"ח מהרהר בתורה תדיר. אמנם לדעת רב יוסף הני תרי קושיי דהתוס' לא קשו כלל כמבואר:

ומצאתי בילקוט כ"י והוא מסודר על דרך פסיקתא רבתא וכתוב שם וז"ל ועוד שנו רז"ל דבין בעדנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא כלומר מגנא מן היסורין ומצלא מן החטא אבל המצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא ודואג ואחיתופל דהוה להו תורה הרבה ביותר האי דלא אגנה עלייהו משום דטינא היתה בלבם בעלי עבירות היו ולא עסקי בתורה לשמה הה"ד כי נר מצוה ותורה אור כשם שהנר אין מגינה אלא לפי שעה כך המצוה וכו' ותורה אור מה האור מאיר ובא לעולם כלו כך התורה מגינה בעה"ז ובעוה"ב עכ"ל. עיניך הרואות דמדרש זה עלה בידינו כרב יוסף וכמ"ש הרב עיון יעקב והרב אור החיים ז"ל ולפ"ז דריש מה נר לפי שעה וכו' והרי הוא כמבוא"ר לפי דברי התוספות דדרשת נר מצוה נמשלה המצוה לנר שהוא לפי שעה מתוקמא שפיר כרב יוסף ואריך:

ומעתה נבא לביאור המאמר ושמתם סם תם ופירש"י שלם שאינו חסר שום הצלה וצריך לדעת מאי למימרא שהוא סם שלם. אמנם לדעת רב יוסף גם עושה מצוה בעידנא דעסיק בה אצולי מצלא מיצה"ר. ברם בעידנא דלא עסיק בה לא מצלא. משא"כ תורה דבין בעדנא דעסיק בה בין בעדנא דלא עסיק בה אצולי מצלא מיצה"ר וז"ש סם תם שלם שאינו חסר שום הצלה לאפוקי דלא תימא כרבא דבעידנא דעסיק בה דוקא הוא דמצלא לז"א סם שלם דכיון דעוסק בתורה הוא סם שלם דמציל אף בעידנא דלא עסיק בה ואינו כעושה מצוה דאינו סם שלם דבעידנא דלא עסיק לא מצלא. ולהכי נקט המשל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה. כי כתבו גורי האר"י זצ"ל דבעת שנברא אדם הראשון היו חלקי האדם ובעלי חיים מתוקנים ומבוררים ולא נשאר כי אם לברר הצומח והדומם ולזה נצטוה על עץ הדעת ובזה היה נתקן הכל ובחטא אדה"ר נתקלקל הכל ומזה בא היצה"ר הקשה בכל. וז"ש לאדם שהכה את בנו מכה גדולה כלומר ברא דחטי אבוהי לקייה ועי"ז היה היצה"ר אימתני ותקיף. והניח לו רטייה על מכתו היא התורה אשר נתן לו בחסדיו הרבים. ודימה העסק בתורה לרטיה דהגם שהרטיה על המכה מ"מ כמה פעמים בעודו עוסק בצרכיו אינו מרגיש ולא עלה על לב מהרטיה ואעפ"כ מועלת הרטיה ומצלת מהמכה גם התורה כיון שאדם עוסק בה וקבל עליו עול תורה אף כשהוא מוכרח לעשות צרכיו ואינו עוסק בתורה אצולי מצלא מיצה"ר וכדעת רב יוסף. וז"ש בני כל זמן שהרטיה עליך דהיינו שקבלת עליך עול תורה ודקדק לומר בני כמ"ש בזהר הקדוש מאן דעסיק באוריתא אקרי בן להקב"ה. ואז אכול מה שהנאתך וכו' דהתורה כמו קרבנות כמשז"ל אינו צריך לא עולה ולא חטאת וכו' ואין צריך סגופים ותעניות דעוסק בתורה לשמה כפרה כתיב בה כקדשים. ורחוץ בין בחמין בין בצונן רומז שלא יחוש למקרי ופגעי העולם כי הוא נשמר דאגוני מגנא מן הפורענות וז"ש ואי אתה מתיירא שלא יירא מן המכה שהוא היצה"ר דאצולי מצלא. ואגוני מגנא מן הפורענות. ואם אתה מעבירה שפורק ממנו עול תורה וזהו ת"ח הפורש מן התורה. הרי היא מעלה נומי דהוי מעוות שאין יכול להתקן. ואמר כך אמר הקב"ה לישראל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין דייקא דהוי כמו מניח סם בחיטין שלא ירקבו וכיוצא וכך המקבל עול תורה ועוסק בה אף בעידנא דלא עסיק זאת התורה אשר ס"ם לו בדרך לאגוני ולאצולי ואם אתם עוסקים בתורה אי אתם נמסרים בידו וכו' והוא על דרך שכתב הרב פר"ח בי"ד סימן פ"ג על חקירת רופא על דג שנמצא בים ספרד הנקרא שטינקא"ס מרינו"ס דיש לו קשקשים והוא סם המות ואיך התורה התירתו וכמ"ש הרב מעד"מ והשיב הרב פר"ח דהתורה התירתו לרוב התועלת שבו והסם המות הרקחים מוציאים אותו וצדיקים ילכו בם וכו' ועיין במחב"ר שם. וכן הוא ביצר הרע שבראו הקב"ה לרוב התועלת היוצא ממנו להתנהג בעה"ז לצורך חיותו ולהגדיל שכר הצדיקים וכבר מקור חכמה השי"ת ראה והתקין להוציא הסם המות וז"ש אמר הקב"ה בני בראתי יצר הרע הכונה בני זה לתועלתם בראתי יצר הרע ולסם המות שבו בראתי תורה תבלין וצדיקים ילכו בם וכו':

ועל פי האמור אפשר להבין פסוקי מזמור ל"ז פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ואפשר לפרש במ"ש פ"ק דברכות מהו דתימא דינא שלמא בעלמא קמ"ל דדינא נמי היינו תורה וז"ש פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט כאשר ידבר משפט היינו כמו פי צדיק יהגה חכמה דדינא נמי היינו תורה. א"נ במ"ש אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה וכו'. ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל דקודם שיבא הצדיק אומר הקב"ה הלכות משמו להשפיע לו קדושה שכשיבא לעה"ז יוכל לומר ההלכות ההם. וזה רמז פי צדיק יהגה חכמה דהקב"ה אומר משמו קודם וזהו יהגה לעתיד וכשיבא לשונו תדבר משפט. ומיירי בגברא רבא דהגיע לפרשת דרכים דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא דניצול מכלם כמ"ש שם פרק היה נוטל וידוע שעיקר תורה לשמה והנה צור"ף הענוה שאז מכוין אל האמת כמ"ש פ"ק דעירובין שהלכה כב"ה מפני הענוה וידוע מ"ש פ"ק דע"ז דהתורה בסופו נקראת על שמו של הת"ח כדכתיב ובתורתו יהגה ופירשו המפרשים דכשהוא גברא רבא נקראת התורה על שמו. וז"ש פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט דהוא גברא רבא ודן דין אמת. ועכ"ז הוא אומר תורת אלהיו בלבו כי אינו גברא רבא שהתורה נקראת על שמו ולפי רוב הענוה סובר שהיא תורת אלהיו ואינו מחשיב עצמו כגברא רבא. אז גם בעידנא דלא עסיק בה שהיא בלבו דקבל עול תורה. דע כי גם בעידנא דלא עסיק בה לא תמעד אשוריו ואצולי מצלא מיצה"ר כדעת רב יוסף. צופה רשע לצדיק בעידנא דלא עסיק בה היצה"ר הרשע צופה שאינו עוסק ומבקש להמיתו. ה' לא יעזבנו בידו דסגולת התורה היא דאצולי מצלא אף בעידנא דלא עסיק בה. ולא ירשיענו בהשפטו דהתורה מכפרת כקרבנות:

והרב החסיד מהר"ח כהן זלה"ה בספר ארץ החיים פירש צופה רשע לצדיק דהיצר הרע מכניס בלבו גאוה או מכעיסו. אך ה' לא יעזבנו בידו מה שזוכר ה' שמורה הענוה כי בכל כ"ב אותיות לא יש אות שאינו בגימט' יותר מאותיות הוי"ה שמורה על ענוה ובענוה מבטל היצה"ר ממנו ולא ירשיענו בהשפטו ע"ד כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על פשעיו עכ"ד:

ועל פי זה אפשר לפרש פ' שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט הכונה שויתי ה' אנכי הרואה דשמו יתברך האותיות הם מספר קטן מכל האותיות שבא"ב שזה מורה ענותנותו יתברך כאמור ועי"ז אני מתחזק בענוה ואהניא לי התורה והענוה להצילני מיצה"ר וזהו כי מימיני שרומז לתורה בל אמוט הכונה דהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא בין בעדנא דעסיק בין לא כדעת רב יוסף:

ובעדנא דעסיקנא הם ימי רצון אשר זכינו קרבת אלהים במעמד הר סיני ובטובו הגדול חיינו בתורת חיים תורתו תורת אמת א"כ אדברה נא במעמד הר סיני ובמעלות התורה איזה דבר בס"ד:

כבר נודע שהוא מ"ע לזכור מעמד הר סיני וכבר אמרנו וענינו כמה טעמים בזה. והן עתה חוזר ומגיד כי טעם זכירה זו הוא דבמעמד הר סיני כתיב בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אתם ראיתם וכו' ואמרו רז"ל ויחן שם ישראל באחדות אחד באיש אחד ובלב אחד. ויען כי האחדות הוא עיקר הכל ואמרו רז"ל והוא באחד כשישראל הם באחדות השכינה שורש לזה נצטוינו לזכור מעמד הר סיני שנהיה באחדות אחד כשם שהיינו במעמד הר סיני שהיינו כאיש אחד. ומה גם כי הוא פתח תקוה לגאולה העתידה דנחרב הבית בשביל שנאת חנם ואיך יתכן שיבנה הבית ועודם בשנאת חנם ועל ידי זכירת מעמד הר סיני נהיה באחדות כאיש אחד:

ואפשר לפרש ולרמוז בכתוב במ"ש פ"ק דקדושין האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת דאתתא לבי תרי לא חזיא והכא במעמד הר סיני ישראל נמשלו לכלה והוא כחתן כ"י כידוע מכמה מדרשי רז"ל ואמרו רז"ל לך אל העם וקדשתם לשון קדושין כמ"ש בתנחומא פ' קדושים ובשאר מדרשים ואמרו דהב' לוחות היו קדושין ומשה רבינו היה שליח קבלה לקבל הקדושין. וא"כ צריך שיהיו כל ישראל באחדות א' שיהיו כלם נחשבים כאחד שיועילו הקדושין שאם לאו יהיו קדושין לחצאין. ושליח קבלת הקדושין צריך שיהיה דוקא משה רבינו ע"ה שהוא כלול מכל נשמות ישראל והוא באחד ובקבלתו הקדושין נמצא שכל ישראל קבלו הקדושין. ואפשר שטעם זה אהני נמי למה שניתנה תורה בחדש סיון שמזלו הוא מזל תאומים לרמוז לישראל שכל איש יחשוב שכל ישראל הם תאומים שיצאו מבטן אחד והם חשובים כאחד כי בזה יוכלו לקבל הקדושין שכל ישראל נחשבים כאחד והם קדושין שלמים. וזה לא יכון אלא בענוה שכל אחד בעיניו איננו גדול מחבירו והיו לאחדים:

וזה רמז הכתוב בחדש השלישי שהוא מזל תאומים המורה אחדות כמו תאומים שיצאו מבטן אחד בשעה אחד וגם הוא מורה הענוה שאין לאיש להתגדל על חבירו אלא הרי הוא כמוהו והיו תואמים ויחדיו יהיו תמים. גם רמז החדש השלישי הוא סיון והוא גימטריא קכ"ו גימטריא ענו כמ"ש רבינו אפרים ז"ל והוא מספר אדני ברבוע שהעניו מרכבה לשכינה ומה טוב כי ענו גימט' אדני בריבוע לרמז זה. וכל זה רמז הכתוב באומרו בחדש השלישי שהוא תאומים והוא סיון. לצאת בני ישראל מארץ מצרים שהיתה מלאה גלולים ביום הזה שכבר עברו שבעה שבועות כנגד שבעה נקיים ששומרת הכלה. באו מדבר סיני ואמרו בעירובין דף נ"ד אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תורה נתנה לו במתנה וזש"ה וממדבר מתנה ע"ש. וזה רמז באו מדבר סיני. כי מדבר סיני גימטריא שלום שלמי"ם הם והיו לאחדים ועוד רמז מדבר שנעשו ענוים כמדבר שהכל דשין. גם סיני גימט' ענוה עם הכולל. ויסעו מרפידים שהיו נפרדים וזה רמז רפידים פרידים כמשז"ל ועתה נסעו ממה שהיו במחלקת נפרדים. ויבואו מדבר סיני שראו שהקב"ה הניח כל הר וגבעה ונגלה על הר סיני שהוא נמוך ושפל להורות שהוא יתברך כ"י חפץ בענוה וגם במדבר שהכל דשין בו. ויחנו במדבר ויחן שם ישראל כאיש אחד ובזה יכונו הקדושין דישראל הם כגוף אחד והיא כלה נאה וחסודה וצביאת כלתא דא והוות ליה לאנתו. וזה טעם ומשה עלה אל האלהים כי שליח הקדושין צריך שיהיה כלול מכל נשמות הכל"ה אתה עושה בישראל. ויקרא אליו שהיה עניו. ה' ששם הויה ברוך הוא מורה הענוה כמש"ל שלא יש בכל האותיות מספר קטן כמו אותיות השם ברוך כי אלף גימט' קי"א בית גימט' תי"ב גימל גימט' פ"ג וכן על זה הדרך. וגם מן ההר שהוא הר נמוך ושפל כי רצוני בענוה. לאמר כה תאמר לבית יעקב אין בית אלא אשה שהיא כלה כלולה וצריך ענוה כי בזה הכל יהיו כאחד כגוף אחד כי אין אשה מתקדשת לחצאין ואתה שליח קדושין כלול מכלם. ותגד לבני ישראל דברים הקשים כגידין אם יהיו נפרדין ח"ו:

וטרם אעלה על אר"ש בשארית הכתובים אביע אומר נמשך להאמור מאמרם ז"ל בשוחר טוב מזמור ס"ט אמר שלמה מה יפית ומה נעמת אהבה על הים ורואים להקב"ה היו יפים ונעימים ראו אותו בסיני נעשו ישרים כשנתן להם התורה שנאמר יצפון לישרים תושיה ואומר הטיבה ה' לטובים ולישרים ראוהו נכנס לאהל מועד נעשו צדיקים שנאמר רננו צדיקים בה'. וכן הוא במזמור קמ"ט בשינוי. וראוי להבין התיחסות התוארים האלו בין הפרקים הללו. ואפשר כי הנה על הים ראו כבוד ה' כמשז"ל ראתה שפחה על הים וכו' ומזיו השכינה קלטו ויאור להם ונעשו יפים ונעימים ועד"ז ארז"ל בילקוט כ"י חכמת אדם תאיר פניו בשעה שעמדו ישראל בסיני ניתן עליהם מזיו של מעלה הה"ד ויצא לך שם בגוים ביופיך וכשראוהו בסיני שבחר בהר נמוך וכ"י ירד על הר סיני נעשו ישרים פירוש ענוים כמו שאמרו בסוף פרק כיסוי הדם יכול יגיס דעתו ת"ל משרים ופירש"י ז"ל כמישור ארץ חלקה שנוחה לידרס והיינו שהוצרכו בהר סיני להיות ענוים ומזה נמשך האחדות כגוף אחד שאין אשה מתקדשת לחצאין כדבר האמור וזש"ה יצפון לישרים שהם ענוים תושיה שבהיותם ענוים והיו כאחד זכו לתורה ונתקדשו. והנה פירשו המפרשים ז"ל כי לגודל רחמי ה' מלבד שהשכינה שורה באהל מועד היתה שורה על הצדיקים כאשר היתה באמנה זאת לפנים וזש"ה ועשו לי מקדש להשרות שכינתי ואעפ"כ ושכנתי בתוכם ממש עכ"ד וזש"ה ראוהו נכנס לאהל מועד נעשו צדיקים כדי שגם עליהם תשרה שכינה שנאמר רננו צדיקים בה' השורה עליהם ירונו וישמחו שמלבד השראת שכינה באהל מועד שורה על הצדיקים אלו הן הגולי"ן גילה אחר גילה גילת ורנן:

ומעתה נחזור להבין איזה רמז בקראין בס"ד ונקדים מ"ש הרמב"ם פי"א דמכירה דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה עכ"ל הרמב"ם ז"ל. וענין זה לעמוד עליו ברב עוביו ורוב היקפו במ"ש ראשונים ואחרונים באמת הוא דבר שאינו קצוב וכעת אין המקום אתי אמנם לפוטרו בלא כלום אי אפשר אמרתי אדברה שנים ג' גרגירים לפי העת והזמן אגב רהטאי בס"ד:

הנה הראב"ד השיג עליו ממ"ש בכתובות דף ק"א ע"ב אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ואוקמה בדלא אמר אתם עדי ואמר חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא ר"ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא תנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה ה' שנים מאי לאו כי האי גוונא לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כו"ך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה והרי דלרבי יוחנן לא אצטריך לאוקומה בשטרי פסיקתא וקנה והרי דבר שאינו קצוב קנה וכתב הרב המגיד דהוה מצי למימר התרצן ולטעמיך וכמה דוכתי איכא כי האי גוונא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר:

והרב עדות ביעקב סימן ס"ו דף קס"ה ע"ד כתב דמהך סוגיא יש להוכיח כדברי הרמב"ם דהא כי פריך מדתנן הנושא וכו' קאמר מאי לאו כי האי גוונא ופירש"י מאי לאו כי ה"ג דמוסר לו שטר בעדים וכתוב שקבל כו"ך ואין שם קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום בידה מאי למימרא. ואם איתא דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אימא דאיירי בשטר חתום בקנין וקמ"ל דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא ודאי דס"ל דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב וחייב לזונה משום דאיירי בשטרי פסיקתא ואה"נ דהוה מצי למימר ולטעמיך זהו תורף דבריו עש"ב:

ולי ההדיוט אינה ראיה כלל דתסגי לן למימר כמ"ש הרב המגיד ז"ל דלדעת הרמב"ם הוה מצי למימר ולטעמיך הגם דחייב אני לך מנה בשטר חייב הכא היכי מחייב הא הוי דבר שאין לו קצבה. ולא אמר ולטעמיך. אבל להביא ראיה אפכא ממאי דאמר מאי לאו כי האי גוונא דאי לא מאי למימרא דהכונה דלא מצי למימר דהא אשמועינן דהוי דשא"ק דהדין הוא להפך. לא מן השם הוא זה דא"כ מאי פריך לר"ל ותימה על עצמך. ואם כונתו דאמאי הש"ס לא אוקמה בכי האי גוונא ואה"נ דהמקשן לא נכנס בזה גם בסגנון זה אינה ראיה דלדעת החולקים על הרמב"ם ס"ל דאין זה חידוש דאדם מתחייב בשטר וקנין בדשא"ק דמהיכא תיתי דלא יתחייב ומשו"ה אוקמ' בשטרי פסיקתא. וממאי דלא אמר ולטעמיך שמעינן דאדם מתחייב בדשא"ק:

עוד הקשה הרמב"ן על הרמב"ם ממ"ש בגטין דף ן' ע"ב על מאי דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדין וקאמר טעמא רבי חנינא מפני שאין קצובין אלמא מבני חרי גבי אע"ג שאינם קצובים. וכתב הרב עדות ביעקב דף קס"ז ע"ד דהרמב"ן ובעה"ת הקשו כן על הרמב"ם לפי שלא ראו פירוש המשנה להרמב"ם דשם גילה דעתו הרמב"ם ופירש לאכילת פירות כיצד ראובן גזל קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע וכו' כשיבא שמעון לגבות הפירות מראובן ומה שהפסיד גובה מה שהפסיד אף ממשעבדי וגובה הפירות מנכסים בני חורין ע"כ ולא רצה הרב בפירוש המפרשים דגזל שדה ומכרה לאחר וזרעה ועשתה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מהלוקח דאע"ג שקבל אחריות אינון ועמלהון ופירי דידהון הרי הפירות דשא"ק ואינו מתחייב זהת"ד. ואני הדל לא זכיתי להבין דבריו דהרי הרמב"ם כתב פ"ט מהלכות גזילה דין ח' הגוזל שדה ומכרה ואכל הלוקח פירותיה מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותן מן הגזלן מנכסים בני חורין וכתב הה"מ דהיינו דתנן אין מוציאין לאכילת פירות וכו' והיינו ודאי שקבל האחריות המוכר שהוא גזלן אינון ועמלהון ופירי דילהון והרי שגובה אפילו שנתחייב דבר שאינו קצוב ושפיר קא מותיב הרמב"ן. ומאי אהני לפסקי הרמב"ם בחיבורו במה שפירש בפירוש המשנה ועמ"ש הרמב"ם פכ"א דמלוה:

והרב פני משה בח"ב סימן ל' כתב משם הרב מהר"ש חייון סימן ל' דע"כ לא סבר הרמב"ם הכי אלא היכא דמתחייב בדבר שאין לו קצבה בלא כסף ובלא מחיר אך אם נתן לו דבר מה כדי שיתחייב בחיוב זה אף שהוא בדבר שאינו קצוב חל החיוב אף לסברת הרמב"ם דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה וכתב הרב פני משה על דברי מהר"ש חייון הללו ויש אתי לסייע ולהכריח דעתו זאת דאלת"ה קשיא להרמב"ם מסוגיית הנזיקין דר' חנינא קאמר טעמא שאין מוציאין לאכילת פירות מפני שאין קצובים ודוקא ממשעבדי אבל גבי מבני חרי ולסברת הרמב"ם אי אינם קצובים אף מב"ח לא ליגבי דחיוב אין כאן ובפרט דהרמב"ם פוסק כטעם רבי חנינא פכ"א דמלוה אלא צ"ל לדעת הרמב"ם דכשהמתחייב מתחייב בשביל שום הנאה אז מתחייב אף בדשא"ק ומוכר שדהו הא קמתהני שמקבל המעות זהת"ד:

וזה קרוב לשלשים שנה שתמהתי על הרב פ"מ דנראה דחדשות הוא מגיד בסוגיא זו דהנזיקין כאלו הוא היולדה והמחזיקה. וזו של כת הקודמין היא וממנה קשיתיה להרמב"ן על הר"מ כמבואר בבעל התרומות. ותו דמהר"ש חייון שם בסימן ל' רמזה דכתב דבזה תירץ לקושית הרמב"ם מהא דפרק הנזיקין דאין מוציאין לאכילת פירות. ותו בתשובה שם סימן יו"ד ובביאורו בסימן ס' כתבה באורך ומה חידש הרב פ"מ ז"ל ואחר זמן ראיתי שכבר קדמנו הרב משנה למלך פי"א מהלכות מכירה שהשיג כן על הרב פ"מ. ועוד יש לי ההדיוט לדקדק על הרב פ"מ דמייתי ממ"ש הרמב"ם פכ"א דמלוה ושם לא כתב הרמב"ם אלא דלא יגבה השבח והפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדים שאלו דברים שאין להם קצבה ע"ש. ומהא ל"ק דזה מורה דהרמב"ם מפרשה דגזל שדה מלאה פירות כמו שפירש בפירוש המשנה ואין זה ענין למתחייב בדשא"ק וכמ"ש הרב עדות ביעקב. והו"ל לאתויי מפ"ט דגזילה דשם כתב דהגוזל שדה ומכרה דמשלם הפירות שאכל לבעל השדה וחוזר וגובה מהגזלן מב"ח וזהו משום שבתחילה כשמכרה הגזלן נתחייב ללוקח גם בפירות ואינם קצובים כמ"ש רבי חנינא והוא פסק כר' חנינא פכ"א דמלוה. דמהשני דינים מוכח דבין שגזל שדה עם הפירות בין שגזל שדה ומכרה ואח"כ עשתה פירות ללוקח וטרפם ממנו הנגזל שגובה מב"ח דגזלן ובפירוש המשנה חדא מינייהו נקט. ועתה נתחזקה קושית הרמב"ן ונתאמץ תירוץ הרב בני שמואל דהשתא דיש לפרש דהגזלן גזל שדה ופירותיה ובזה אמרו דגובה מב"ח אמאי הרמב"ם קאמר דה"ה בגזל שדה ומכרה והלוקח אכל הפירות שהוציא השדה וגובה מהגזלן מב"ח והרי אין אדם מתחייב בדשא"ק. ונתחזקה הקושיא על הרב עדות ביעקב דהוי הפך דבריו שהוא הקשה על הרב ב"ש שם דף קס"ז בסופו דמפירוש המשנה הנזכר יש להוכיח דלא כהרב בני שמואל דכתב דבקבל הנאה מתחייב בדשא"ק דאם איתא אמאי הר"מ בפי' עזב פירוש המפרשים ואוקמא בגזל שדה מלאה פירות ע"ש. ולפי האמור מדבריו בחיבורו משמע דלא שאני ליה ובפי' חדא מינייהו נקט. ואדרבא הוא ראיה חותכת לדברי הרב מהרש"ח דגם דיש פירוש באין מוציאין לאכילת פירות מרווח כפירוש המשנה סבר דה"ה בגזל ומכר ונתחייב בפירות דגובה מנכסים בני חורין:

והרב מהרש"ח בביאורו בסימן ס' כתב דבזה מתישב נמי מה שהקשה הרמב"ן ממ"ש מה שתעלה מצודתי מכור לך דלא קנה משום דאינו ברשותו הא מה שעלתה קנה אפילו דהוא דשא"ק דהתם נמי איירי במכירה וכיון דיש צד הנאה גמר ומקנה ואעפ"י שהרמב"ם פכ"ב מהלכות מכירה כתב מה שתעלה מצודתי נתון לך ל"ק דעיקרא במכירה מיירי כמ"ש מה שאירש מאבא מכור לך אלא דרצה ללמדנו נמי דין זה בנתינה ולאו דוקא דאי בנתון אף במה שעלה לא קנה דהוי דשא"ק עכ"ל. וקצת יש להרגיש על הרב מש"ל פי"א דמכירה שהביא תירוץ הרב גדולי תרומה לזה דהתם כיון שגם הלוקח לא ידע ואפשר שיהא פחות ממה שקונה ושיער בשיווי הדמים ונמצא מפסיד ועכ"ז סבר וקביל גם המוכר אף דאפשר דיהיה הרבה גמר ומקנה והקשה לו ממ"ש הרמב"ם נתון לך ע"ש. והרב דראה דברי מהרש"ח בביאורו סימן ס' כמו שהזכירם בסמוך מאי מקשה על הרב גד"ת כבר מהרש"ח שתירץ על דרך הרב גד"ת ראה ויתר מ"ש הר"מ נתון ואי לא הונחו דבריו גם על הרב מהרש"ח הי"ל להקשות. ואפשר דכונת הרב דהרב גד"ת הי"ל להרגיש מדברי הר"מ פכ"ב ולתרץ. ואעיקרא דברי מהרש"ח הם דחוקים ולא חש הרב מש"ל להם בהיות שהרב גד"ת לא נזכר מדברי הרמב"ם:

אמנם הרב מהרש"ח סבר דכיון דהאי לישנא דמה שתעלה מצודתי נתון לך הוא חידוש מהר"מ דלא אפשר דכך היה גירסתו בש"ס פ"ק דמציעא דף י"ו יכולנו לומר דהרמב"ם רצה ללמד דדין זה הוא גם במתנה ולא נקטיה לדיוקא ואי הוה לשון הבריתא כך היה יותר מקום לדקדק בלשון הבריתא מדיוקא חדא דלשון הבריתא דייק טפי מלשון פוסק בצד מה. ותו דהרמב"ם יש מקום לומר דבא ללמד דזה הדין הוא במתנה ולא חש לדיוק דסמך על מה שביאר פי"א דאין אדם מתחייב בדשא"ק. אבל אי הוה לשון בריתא יש מקום לדקדק מאחר דאינו מפורש דין דשא"ק לא במשנה ולא בבריתא. והנה יש להעיר על הרב כנה"ג סימן רי"א אות ד' שכתב וז"ל יראה דאף במתנה אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו משפט צדק ח"ב סימן י' עכ"ל דאמאי הוצרך ללמוד זה מהרב מ"צ והם דברי הר"מ והעתיקו מרן בש"ע שם מה שתעלה מצודתי נתון לך וספר מ"צ איננו פה עמנו. ואפשר דהרב מ"צ גופיה הוכיח מהר"מ והרב כנה"ג לא חש להאריך:

והדבר מוכרח שהם דברי הר"מ שהרי לשון הבריתא מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין. ואוקמא ר"י סיפא אירש משום כבוד אביו תעלה משום כדי חייו ונראה מהברייתא דרישא וסיפא החלוקות שוות אלא דבסיפא קאמר היום והיינו כדתרגמה ר' יוחנן. ותו דהכי גריס הרי"ף ולא נמצאת גירסא זו שכתב הרמב"ם. ולכן נראה שהרמב"ם חידש זה וכתב מצודתי היום נתון לך. זה נראה יושר הדבר. הגם דיש לדחות:

עוד ראיתי להרב מהרש"ח בביאורו שהוקשה לו מערב דכתב הרמב"ם דאינו ערב בדשא"ק ואף ע"ג דערב הוי אסמכתא ובההיא הנאה דהימניה גמר ומשעבד נפשיה ותירץ דסובר הר"מ דלא מהני האי הנאה לדחות אסמכתא ודשא"ק. וק"ק על הרב בית דוד ח"מ סימן י"ג דף ח"י ע"ב שהוקשה לו על חילוק הרב מהרש"ח דלא אמרה הר"מ אלא כשמתחייב בכדי מערב כמו שהקשה הריטב"א ז"ל ותירץ דכיון דלית הנאה ממש לא גמר ומקנה ומאי דסמך על אמונתו לא חשיב ליה הנאה במעות עכ"ד. ולא זכר דכבר הרב מהרש"ח עצמו עמד על זה ותירץ וטפי מעלי תירוץ מהרש"ח מתירוצו כמבואר:

וידיד נפשי חתני החכם השלם עצום ורב כמה"ר אברהם פארדו נר"ו הי"ו ההוא אמר דלכאורה קשה לדעת הרמב"ם מ"ש פרק הפועלים מעשה בר' יוחנן בן מתיא שבנו פסק מזונות לפועלים וא"ל אם אתה עושה כסעודת שלמה אין אתה יוצא י"ח שהם בני אברהם יצחק ויעקב. והוי דבר שאינו קצוב ואין כאן חיוב. ותירץ דמבואר בש"ס דסעודת אברהם אע"ה קצוב תלתא תורי לתלתא גברי כמ"ש בש"ס עכ"ד. ולפי דברי הרב מהרש"ח ל"ק דבההיא הנאה דהאמין לפועלים שיהיו פועלי אמת וצדק והפועלים האמינו בו גמר בעה"ב ומשעבד נפשיה אף בדבר שא"ק. א"נ אפשר דהא מיהא עיקר החיוב יש דמנהג המדינה ליתן מזונות מתחייב בדשא"ק. א"נ יש מקום לומר דכיון דהוא ת"ח מתחייב ע"ד שכת' מהרימ"ט בדבשב"ל וה"נ בדשא"ק וצ"י:

עוד הקשה ידידי נר"ו מעובדא דירושלמי פרק החולץ דקבל רבי לזון לי"ב יבמות ובניהם חדש העיבור ובאו הם ול"ו ילדים ויהיב לון עכ"ד. ונראה די"ל דדמי למתחייב בשעת נשואין. א"נ התם נדר ובנדר מתחייב וכמ"ש הרמב"ם פכ"ב דמתחייב בנדר בדשב"ל וכיוצא. א"נ כתשובת מהרימ"ט הנז'. והנה כתב הרב כנה"ג סימן ס' אות מ"ד דבמתחייב ע"י שליח בדשא"ק גם לדעת הרמב"ם מתחייב ועמ"ש בספר חשק שלמה אות מ"א ואכמ"ל.

ובזה נבא אל הביאור כה תאמר לבית יעקב כלשון הזה וכסדר הזה כמ"ש במכילתא. דהנה הכא הקב"ה הוא מחייב לישראל בדשא"ק שיהיו ישראל שומעין בקולו לכל אשר יבטא ולשמור בריתו ולהיות גוי קדוש ואין שיעור לקדושה וכל זה דשא"ק. וגם הקב"ה כ"י מתחייב בדשא"ק שיהיו סגולה מכל העמים ומבואר שיהיו ניכרים שיש להם טובות יותר מכל עם. והנה החיוב הוא על ידי שליח משה רבינו ע"ה ומועיל גם להרמב"ם כמ"ש הרב כנה"ג. גם לפי מ"ש הרב מהר"ש חיון דלדעת הרמב"ם נמי בקבל הנאה מתחייב בדשא"ק א"כ ישראל קבלו הנאה שהוציאם ממצרים וקרע להם הים וג' מתנות טובות מן ובאר וענני כבוד ומתחייבים בדשא"ק. וגם כ"י קבל הנאה שהכינו עצמם לקבל התורה והאמינו בו ובמשה וכיוצא. והנה לפי שיש לפקפק בדברי הרב כנה"ג כמ"ש בספר חשק שלמה לכך אמר ה' כה תאמר כלשון הזה לאפוקי דלא יסבור משה כהרב כנה"ג דע"י שליח מתחייב בדשא"ק ויאמר לישראל אתם ראיתם אשר עשה ה' במצרים ויבא אתכם אליו ועתה שמעו בקולו ושמרתם בריתו ועד"ז הכל לזה אמר כלשון הזה וכסדר הזה שהם דברי ה' כאלו לא יש שליח. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים אש"ר גימט' דצ"ך עד"ש באח"ב ואביא אתכם אלי וא"כ קבלתם טובה גדולה ובהא מודו הרמב"ם ורבותיו דאדם מתחייב בדשא"ק וא"כ יכולים אתם להתחייב בדשא"ק. וכי תימא העיקר כדעת הריטב"א ורבו ריש פרק הנושא דהרמב"ם ורבותיו לא שנא להו בין קבל הנאה ללא קבל ודלא כהרב מהרש"ח. לזה אני אומר ועתה אם שמע וכו' כלומר ועתה שהוא שעת נשואין אליבא דכ"ע מתחייב בדשא"ק וכמ"ש הרמב"ם בהדיא אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי. ולא תימא דאלו הטעמים אני אומר למה שאני אומר והייתם לי סגולה מכל שהוא דשא"ק. לא בי היא כי לי כל הארץ ולגבי דידי ליכא דשא"ק כי אנכי היודע ועד. אבל אלו ההקדמות הם בשבילכם וז"ש ואת"ם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כל זה ואתם בעבורכם כי קבלת דברי שתשמעו והיותכם גוי קדוש הוא דשא"ק ובעבור זה הוא שהוצרכתי לטעמים שאתם חייבים בדשא"ק:

א"נ אפשר לרמוז במ"ש אתם ראיתם וכו' במשז"ל דהחזיר התורה לעשו וישמעאל ולא רצו ופירשו בזהר הקדוש פ' בלק דח"ו שס"ד ליתן התורה להם כי חלק ה' עמו רק כדי שלא יתקנאו א"ה וחילו פניו שיתנה לישראל ושר עשו נתן מתנה שיוכלו לדון ד"מ דהחרב ניתן לעשו. וישמעאל נתן מתנה שיוכל ב"נ למחדי באתתיה עש"ב. ובזה אפשר לפרש פ' עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכון יה אלהים הכונה עלית למרום שבית שבי שלקחת התורה. ולא עוד אלא לקחת מתנות באדם שכל המלאכים נתנו מתנות למשה רבינו ע"ה. ואף סוררים עשו וישמעאל שסרו מהתורה נתנו מתנות ורמז לשכון יה אלהים שם רמז המתנות שנתנו ישמעאל למחדי באתתיה וזהו לשכן יה דאיש ואשה שזכו יה ביניהם וע"י דחדי ב"נ עם אתתיה שם יה ביניהם וז"ש לשכן י"ה. אלהים דין שיהא רשות לב"ד לדון ד' מיתות. וא"כ סוררים שנתנו כתף סוררת לקבל התורה. נתנו מתנות ישמעאל למחדי וזה רמז לשכן יה ועשו דין וזה רמז אלהים שהוא בחינת דין:

וכדי לישב דעת ישראל פתח ואמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כלומר מה שחזור חזור עם התורה לעשו וישמעאל לא יעלה על לב דהיה לאמת רק למראה עינים דוקא שהרי אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים עשר מכות ואשא אתכם על כנפי נשרים ותחת אשר הייתם נטמעים בעמקי הקליפות ביררתי נשמתכם ואביא אתכם אלי ונכנסתם בשערי קדושה. ואיך יתכן ליתן התורה לעשו וישמעאל אבל היה לטובתכם. ועתה שכבר סרה קנאתם אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם בריתי שהוא שבת לחד מ"ד במכילתא ורמז להם דשבת נצטוו במרה וכל דנטיר שבת אקרי בן להקב"ה ואיך יתכן דרצה ממש לתתה לא"ה אלא הכל לטובת ישראל ומכל זה תשכילו כי כל אשר אמרתי להם לקבל התורה לא היה בעצם רק למראית העין. והייתם לי סגולה מכל העמים אוצר חביב רמז שכל נשמות ישראל הם באוצר בפני עצמו כמ"ש בכמה דוכתי משם מז"ה ז"ל:

כל קבל דנא אמרו ישראל כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע ופירש הרב תורת חיים כי ישראל ידעו שהקב"ה החזיר התורה לעשו וישמעאל ולא רצו לכן אמרו נעשה נגד עשו שלא רצה ונשמע נגד ישמעאל שלא רצה ומשו"ה הקדימו נעשה לפי שהקב"ה פתח לעשו תחילה עכ"ד כפי הרשום בזכרוני ונרחיב דבריו קצת כי הנה אלה רשעים שמם נאה ומעשיהם כעורים כי עשו שמו מלשון עשיה וזר מעשהו לא רצה לעשות מאמר הקב"ה. וכיוצא בו ישמעאל לשם שבו שמע אל היה צריך להיות שומע אמרי אל והיה אוטם אזנו. ולכן ישראל אמרו אנן בדידן נשלים חסרונן נעשה כנגד מה שהי"ל לעשות עשו. ונשמע נגד מה שהי"ל לשמוע לישמעאל:

ובזה נבין מסרה ונשמע פתגם המלך נעשה ונשמע ונשמע קולו בבואו אל הקדש (עיין פתח עינים פ"ק דע"ז בסגנון אחר) ונקדים דכתבו המפרשים דלשרי עשו וישמעאל אמר להם לקבל התורה בדרך גזרה והרמנא דמלכא ולכן לא רצו ולישראל נתן התורה בחיבה יתירה נודעת. וז"ש ונשמע פתגם המלך לשרי עשו וישמעאל שיקבלו התורה בהרמנא וגזרת מלך וזה רמז פתגם המלך מאמר המלך המצוה לעבדיו ולא רצו. אמנם ישראל אמרו נעשה ונשמע נגד עשו וישמעאל. ולישראל היה באהבה וחיבה וז"ש ונשמע קולו בבואו אל הקדש קדש ישראל עליון יתן קולו כאב את בן ירצה:

א"נ ונבין מדרש הובא בספר גור אריה פ' תרומה א"ר ברכיה לא היתה תורה צריכה להתחיל אלא מהחדש הזה לכם מפני מה פתח בבראשית בשביל שהקדימו ישראל נעשה לנשמע והוא תמוה. ואפשר במ"ש רש"י א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית שלא יאמרו לסטים אתם וכו'. ועתה אפשר לומר דאם ישראל לא היו רוצים התורה כשקבלוה יש להם טענה שלא היו רוצים לקבל התורה והקב"ה נתן להם א"י כדי שיקבלוה. אבל כשאמרו נעשה ונשמע והורו בזה רוב חשקם בתורה א"כ יאמרו א"ה שלסטים הם שנטלו ארץ כנען. ולזה פתח בבראשית להורות דהארץ שלו והוא נתנה לטוב בעיניו. והגם דלפי זה מודים א"ה שהארץ של הקב"ה ואינו לגמרי כדדריש רבי יצחק. דרך דרש אפשר לומר דמדהוצרכה התורה להתחיל בראשית ולא החדש הזה מהא שמעינן שהוא להורות דהוא נתן ארץ כנען לישראל ולא יטענו לסטים אתם והיינו דאמר במאמר הנז' מפני מה פתח בבראשית משום שהקדימו עשיה לשמיעה:

ועוד אפשר לומר דרך דרש כי הנה כתבו המפרשים דמלאכי השרת היו רוצים התורה בטענת דינא דבר מצרא. ולדחות טענה זו יש שני תירוצים אחד שמלאכי השרת לא שייך גביהו אלא חלק הסוד וישראל שייכי בסוד ובפשט וא"כ אי לקחי לה מה"ש איכא פסידא דמוכר וזכו ישראל. ועוד יש תירוץ אחר דהתורה נתנה במתנה ולא שייך במתנה דינא דב"מ. ודרך דרש אפשר דידעו ישראל דה' נותן התורה במתנה. ובזה נכנסו בספק שמא אינו רוצה לתת להם כי אם חלק הפשט דאי ס"ד דרוצה לתת סוד ופשט אמאי אצטריך לתת התורה במתנה. הא אפילו דיהיה דרך מקח ליכא דדב"מ כיון דישראל זוכים בסוד ופשט. ומפני ספק זה נתחכמו לומר נעשה ונשמע כמו המלאכים דכתיב גבורי כח עושה דברו לשמוע בקול דברו לרמוז שהם רוצים חלק הסוד כמו שרוצים מלאכי השרת אלא דישראל בשתים עלתה להם סוד ופשט. ולזה פתח בבראשית דשם גנוזים מעשה בראשית ומעשה מרכבה כמו שרמזו בזהר הקדוש ורבינו האר"י ז"ל ונתרצה הקב"ה לתת לישראל הפשט והסוד. וגם במתנה דבעין יפה הוא נותן ולקחו אפילו ענותנותה וצדקתה כמשז"ל. וז"ש ר' ברכיה לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה שהם המצוות כפשטן. אך פתח בבראשית שהם רזין עילאין משום שהקדימו עשיה לשמיעה שהורו שרוצים להיות כמה"ש נמי ליקח חלקי הסוד גם כן:

ובזה יתבאר מאי דתנן פ"ג דאבות חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו והכפל אינו מובן. אמנם עפ"י האמור א"ש חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שנתן להם התורה במתנה ובזה נתבטלה טענת המלאכים דאין דין בר מצרא במתנה. ולפי שאמרו נעשה ונשמע שדימו היות כמלאכי השרת ורצו חלק הסוד חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שהוא חלק הסוד וזהו שאמר חיבה יתירה וגם שבו נברא העולם:

א"נ אפשר דכיון דהפליאו לעשות במה שאמרו נעשה ונשמע אז גילה הקב"ה דהתורה לא היתה אלא לישראל ומה שהחזירה לאומות העולם אינו אלא לטובתם שלא יקנאו בהם ופתח בבראשית שהעולם נברא בשביל ישראל שהם ראשית תבואתו כמשז"ל ופרסם כבודם וגדולתם של ישראל וזהו שאמר לפי שהקדימו עשיה לשמיעה דהיה חשוב לפני ה' וכמו שאמרו בתנחומא פרשת אמור א"ר לוי כל פעולות טובות ונעימות ונחמדות שעתיד הקב"ה לעשות עם ישראל אינן אלא בשכר פעייה אחת שפעו ישראל בסיני ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. לכך פתח בראשית להורות שהם עיקר העולם:

ומעתה נבא לרמוז במסרה כפי הדרכים שאמרנו במאמר וכפי הדרך הראשון הכי פירושה נעשה ונשמע ולפי שאמרו נעשה ונשמע שהוא מופת חותך שקבלו התורה בחיבה יתירה אם כן אין לטעון דבשביל שיקבלו התורה נתן להם ארץ ישראל ונשמע פתגם המלך פתח בבראשית להראות שהוא יתברך נתן הארץ לישראל על דרך שכתבנו לעיל וז"ש ונשמע קולו בבואו אל הקודש ארץ ישראל המקודשת. וכפי הדרך השני כן הוא הרמז. נעשה ונשמע וגילו שרוצים גם חלק הסוד כמלאכי השרת ונשמע פתגם המלך בראשית וזכו גם בסוד ונשמע קולו בבואו אל הקדש מתרפס ברז"י כס"ף:

א"נ אפשר ונקדים מה שאמרו פרק ר' עקיבא ויתיצבו בתחתית ההר מכאן מודעא רבא לאורייתא והקשו התוספות דהרי אמרו נעשה ונשמע ועיין שם מה שתירצו. והרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו ז"ל תירץ שלא רצו לקבל עתה היינו עסק התורה דמה שאמרו בתחילה נעשה ונשמע היינו קיום המצוות ועתה מיאנו לעסוק בתורה וזוהי המודעא שהיה להם בעסק התורה ובהכי מתורץ קושית הרשב"א ז"ל דמאחר שהיה להם מודעא איך נענשו. ולפי האמור לא קשיא דנענשו על קיום המצוות שעברו על עשין ולאוין וכריתות ומיתות ב"ד דבזה לא היה מודעא עכ"ד הרב הנז' ז"ל. ואמרו בתנחומא פרשת קדושים וז"ל ויתן להם ארצות גוים כל מה שנטל הקב"ה מהגוים נתן לישראל ארצות כסף וזהב שדות וכרמים לא נתן להם את כל אלו אלא כדי שיעסקו בתורה שנאמר בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו הללויה והם לא עשו כן אלא ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם טמאו אותה עכ"ל ובזה יובן המסרה נעשה ונשמע ואמרו בילקוט כתב יד שאמרו נעשה על קיום העשין ונשמע הלאוין ולא נעבור עליהם עכ"ד. וזהו כונת המסרה נעשה ונשמע על קיום הלאוין והעשין אד על עסק התורה היה להם מודעא. ונשמע פתגם המלך שכפה עליהם ההר וא"ל אם תעסקו בתורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם וכי תימא הרי יש להם מודעא. לזה אמר ונשמע קולו בתורה הקול קול יעקב בבואו אל הקדש ארץ ישראל שנתן להם כדי שיעסקו בתורה כמ"ש בתנחומא ובטלה המודעא:

אמנם יש לדקדק במאמר תנחומא האמור דפתח בעסק התורה וסיים והם לא עשו כן אלא ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם וזהו שעברו על המצוות. ויראה בהקדים מה שאמרו בנדרים דף פ"א על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שבא הקדוש ברוך הוא ופירשו בעצמו ויאמר ה' על עזבם את תורתי ואמר רב יהודה אמר רב על שלא ברכו בתורה תחילה והדבר תמוה דברכות התורה לרוב הפוסקים הם מדרבנן. ואפילו לדעת הפוסקים דסברו דברכות התורה הם מדאורייתא הלא ברכות אינם מעכבות. ותו אעיקרא דדינא פירכא מה זו שאלה על מה אבדה הארץ והלא היו מפורסמים עונותיהם ע"ז ג"ע ש"ד. ומה השיב הקב"ה על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה והיל"ל תוקף העבירות אשר עשו:

והרמב"ם בתשובה הביאה בשיטה מקובצת מציעא על דף פ"ו במ"ש מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת מבניהם ת"ח רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחילה דאמר רב יהודה אמר רב מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה. וכתב הרמב"ם וז"ל שהדבר האסור הוא היות איש ת"ח נמצא שם ועולה לפניו כהן עם הארץ או מי שהוא גרוע ממנו בחכמה וקורא תחילה ולהיות שהם מיעטו כבוד התורה ואין קורין תחילה אלא קורא אחר פחות מהן לקו רובם שאין תורה יוצאה מבניהם לפי שמה שאמרנו כהן קורא ראשון וכו' אין זה אלא בשוין וממה שיסייע הפירוש הזה הוא היות בעל המאמר הוא רב ובפירוש אמרו רב קרי בכהני לפני שמואל עכ"ל. ומ"ש דרב קרי בכהני לפני שמואל אינו מדוקדק דהא אמרינן במגילה דף כ"ב דרב היה מקדים לשמואל כמ"ש פרק מרובה וכי עביד ליה כבוד בפניו שלא בפניו לא עביד ופירש"י דרב בבבל ושמואל בנהרדעא. וא"כ לא יצדק אומרו לפני שמואל דשלא בפניו הוה. ומ"מ פירושו קשה לומר דמשו"ה אבדה הארץ דנהי דזה טעם למה שאין בניהם ת"ח לפי שמיעטו כבוד התורה. אבל שיהיה סיבה לחרבן בה"מ ולאבד הארץ אינו מתישב:

והר"ן בפירושו כתב מצאתי במגילת סתרים של רבינו יונה דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא דעל עזבם תורתי כפשטיה משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין בתורה היו תמיד ולפיכך חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפירשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי לב שלא היו מברכין בתורה תחילה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהיה ראוי לברך עליה שלא היו עוסקין בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז"ל ונאים וראוין למי שאמרם עכ"ל הר"ן ז"ל:

ואפשר לדקדק כפ"ז תיבת תחילה שהוא יתר ודי שיאמר שלא ברכו בתורה אמנם מאחר שרוע לבם לא גילו אותו שהיו עוסקים בתורה תדיר ולבם הלך חשכים בבזוי התורה לכן כשהיו עולים בס"ת בצבור מברכין אך בתחילת היום כשקמים ועוסקים בתורה לא היו מברכים שלא היתה חשובה בעיניהם וז"ש תחילה כלומר כשקמים והיו עוסקים בתורה לאפוקי שמברכין בעלייתם לקרות בס"ת בצבור וגונבים דעת הבריות. והנה הרב פר"ה בא"ח סימן מ"ז הוכיח מהא דלא ברכו בתורה תחילה דברכת התורה הויא דאוריתא ע"ש. ויתישב דרך זה שכתבנו בעניותנו לדעת הרב ב"ש שכתב דברכת התורה בקריאת ס"ת היא דאוריתא. והגם דהרב פר"ח שם סימן קל"ט דחה דברי הרב ב"ש. מ"מ מתשובת הרמב"ם הנז' שפירש הא דאין מברכין בתורה דהיינו בקריאת ס"ת שקורין פחות מהן ראשון בס"ת ונסתייע מרב דקרי בכהני משמע דגם ברכת התורה על קריאת ס"ת היא מדאורייתא ולדעת זה יש לפרש כמו שכתבנו. ועדיין קשה להבין שאלת על מה אבדה הארץ דהרי היה ע"ז ג"ע ש"ד:

ואפשר לומר על פי דברי רבינו יונה ז"ל ובפרט אם נצרף דברי מהר"י מולכר הנז' דהמודעא היה על עסק התורה. והוא דהשאלה היתה על מה אבדה הארץ דהגם דהיה להם עבירות גדולות זו היא שקשה איך באו לזה מאחר דישראל חוטר מגזע האתנים אבות העולם ונשמתם טהורה מאוצר נשמות טהורים ומה גם שעוסקים תמיד בתורה והתורה מבטלת יצה"ר איך באו לידי עבירות חמורות כאלו ונוקשו ונלכדו. ונשמת שדי בקרבם ועסק התורה לא אהנו להצילם וזו שאלת חכמה ונשאלה לחכמים ולנביאים ולא פירשוה. עד שבא הקב"ה ופירשה על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה והיינו שלא ברכו בתורה תחילה. דכשקורא בתורה לשמה אגוני מגנא ואצולי מצלא מיצה"ר וכמ"ש הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. אבל אלו היו מחזיקים במודעא שהיו אנוסים על עסק התורה והיו מבזים התורה ולא ברכו בתורה תחילה שאינה חשובה להם ואין חייבים לעסוק בה. והשתא במקום שהתורה תצילם מיצה"ר היה להם להפך כי לא עסקו בתורה לשמה שהיו חייבים רק כקורא דרך סיפור ושלמות והיו מבזים התורה בלבם וע"כ לא ברכו עליה דאינם חייבים ויש להם מודעא. ובכל לימודם שלט בו הסט"א ואדרבה היה סיוע ליצה"ר ונפלו ברברבתם עבירות חמורות. וזה לא ידעו החכמים והנביאים עד שפירש הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי בקיום המצוות מאחר שלא הלכו בה לשמה ועי"כ באו לעבירות חמורות ואבדה הארץ:

והיינו מ"ש בתנחומא שהקב"ה נתן להם ארצות גוים כדי שיעסקו בתורה והם לא עשו כן ללמוד תורה לשמה אלא דרך ביזוי וע"י כן ויטמאו אותה לארץ בדרכם ובעלילותם שנלכדו בעבירות חמורות כדבר האמור:

ועל פי זה נבין בריתא אריב"ל בכל יום ויום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ואומר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה שנאמר וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. והדקדוקים רבו. ואפשר לפרש על פי האמור דמה שכפה ההר היה על עסק התורה והן בעון קצת החזיקו בזה והגם שהיו עוסקים בתורה בלבם היו מבזים אותה ולא ברכו בתורה תחילה שאין להם חיוב ולא נחשבה בעיניהם. דר"ת וכמה גדולים סוברים דמ"ע שהז"ג דנשים פטורות אם רצו מקיימין אותן ומברכות עליהן. א"כ הגם שסברי דלא יש להם חיוב כיון שעוסקים בה הי"ל לברך ע"ד מ"ש ר"ת. אלא דלא היתה חשובה בעיניהם לז"א אריב"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב שכפה עליהם בזמן מתן תורה על עסק התורה ואין בהם תבונה דגם עתה בידו יתברך להמיתם ואין מידו מציל. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שאינם מחשיבים אותה שכל שאינו עוסק בתורה בעבור התורה כלומר לשמה. אעפ"י שהוא עושה בסתר בלבו. נקרא נזוף בפרסום לכל צבא השמים:

ברם העוסק בתורה הוא בן חורין ויתבאר עם מ"ש רבני אשכנז דחמשה אלהים גימט' ת"ל היו צריכים לישב במצרים וכל קושי השעבוד היה פ"ו שנים ונשארו שמ"ד ובזכות משה רבינו ע"ה כי שמו הקדוש אחד יתר על שמד ניצולו. ואלו השמד נפרעין בשעבוד מלכיות ולזה נקרא שמד. וגברא רבה דיש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה אין שמד שולט בו כי זכות משה רבינו ע"ה המאיר בו יש אות יתר על שמד ומבטלו זהת"ד. וז"ש שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וזכה או יזכה לניצוץ משה רבינו ע"ה ואלים לאפקועי שמ"ד. וכל מי שעוסק בתורה הרי זה לאפוקי בעל מצוות מתעלה כי המצוות הם בנפש כמ"ש האר"י זצ"ל והוא בז"ח והעוסק בתורה הוא ברוח ולהכי קאמר הרי זה מתעלה מנפש לרוח משא"כ המצוות דהעוסק בהן לבד מתקן הנפש. וז"ש ומנחליאל במות תרתי נפש רוח:

נמשך לזה נבין מ"ש בחולין דף מ"ו ההוא פולמוסא דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף פגע בהו רבי זירא א"ל ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה. ופירש בספר גור אריה חדש פ' וישלח ותורף דבריו דאיכא פלוגתא נשתייר מהכבד כזית במקום מרה או במקום חיותא ולמ"ד במקום חיותא היינו דכי ליכא כזית טריפה שאינה יכולה לחיות. ולמ"ד במקום מרה דניקבה המרה טרפה והגם שעתה לא ניקבה סופה לינקב. והפולמוסא עתה בא בשביל ממון ורבנן פטירי אך יש לחוש דאם לא ימצא ממון יהיה סכנת נפשות ואז רבנן חייבים. וז"ש להם דלא יפה עשו לברוח דכזית שאמרו במקום מרה דאף ע"ג דעתה לא ניקבה סופה לינקב ומשו"ה טריפה והי"ל לחוש דהגם דפולמוסא עתה בשביל ממון סופו סכנת נפשות ואז הם חייבים גם הת"ח וא"כ הי"ל להיות שם שמא יהיה ספק נפשות כשם דבעינן כזית במקום מרה משום דחיישינן דשמא תנקב זהו תורף דבריו ז"ל (ומ"ש שם בשם הר"ן ומעד"מ אגב ריהטא לא ראיתי שכתבו הכי). ואפשר לומר להפך דהשבח השביח לרבה ורב יוסף דברחו כיון דאינו ברור שיבא לידי ספק נפשות ועל הרוב הכל הוא לממון וזהו שקראם ערוקאי דאם לא עשו כהוגן לברוח לא היה קוראם ערוקאי לגנאי. אלא דרצה לומר דמזכירים אותם לשבח דברחו. וזהו שאמר להם כזית שאמרו במקום מרה כלומר דודאי במקום מרה אם לא נשתייר כזית סוף המרה לינקב ולהכי מטריפינין. אך בדבר שאינו ודאי ואדרבא על הרוב אינו בא לידי כך לא וגם הא דפולמוסא על הרוב אינו בא לידי ספק נפשות ויישר כחם שברחו ולהכי קראם ערוקאי לשבח דכדין עשו:

והרב כתנות אור פירש במ"ש המגיד למרן הקדוש דבעינן כזית במקום מרה לאגנא עליה ממקטרגים דליהוי האי כזית חוצץ באפיהו וכד לא אשתייר כזית כיון דליכא מאן דחייץ באפי סט"א מסאבא האי סטרא שלטא עליה וז"ש ערוקאי מהאי פולמוסא שהוא סט"א כדי שלא ישלוט עליכם וסוד ה' דכזית שאמרו במקום מרה שלא ישלוט סט"א וצריך לחוץ כזית ולהפסיק מפני המקטרגים כך אתם צריכים שלא ישלוט סט"א וצריכי למערק שלא יראו אתכם ויריעו לכם זהת"ד:

ואני בעניי אפשר לומר ע"פ הקדמתנו דרבנן קדישי אשר אור נגה אליהם ניצוץ משה רבינו ע"ה לא עליהם יהיה השמ"ד. כי מש"ה הוא אחד יותר ממספר שמ"ד ומגן עליהם. ואפשר דה"ט דרבי פ"ק דבתרא דאמר אין פורענות בא אלא בשביל עמי הארץ. וכבר כתבנו בעניותנו במקום אחר דהטעם דבזמן תנאים ואמוראים כל תלמידי חכמים היו קדושים ומארי דעובדין בעלי הנפש. היינו דאז כל התלמוד היה על פה ואשר נדבה רוחו ללמוד היה צריך ימים ולילות לחזור בקול רם על תלמודו שלא ישכח. וקדושת התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא וכמה מלאכים נבראים מן הלימוד והם עזרם ומגינם. ועוד אשכחן דהאמוראים היה להם אפר פרה והיו נטהרים והלימוד טהור וקדוש. זאת היתה להם כי כלם קדושים. ונוסף עוד בימי רבי דאלים זכותיה אכלהו רבנן כי היה צנור להמשיך ממנו שפע קדושה וטהרה לכלהו רבנן. ואם כן אינו רחוק דכלהו רבנן בימי רבי הי"ל איזה ניצוץ משה רבינו ע"ה הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו. ומשו"ה קאמר רבי אין פורענות בא אלא בשביל עמי הארץ. וכלהו רבנן לא עליהם יהיה שמ"ד כי הכל יש להם ניצוץ משה רבינו ע"ה לפי קדושת לימודם או לכל הפחות מרחף עליו והוא מוכן לכך. והיינו דאמר ר' זירא לרבה ורב יוסף ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה דכזית לבד אהני לחוץ ולהפסיק הסט"א. וק"ו שאתם חומה נשגבה וניצוץ משה רבינו ע"ה אשר ודאי בקרבכם אהני להגין מסט"א ולא הייתם צריכים לברוח כי אליכם לא יאונה צרת שמד. אלא דרבה ורב יוסף מרוב ענותנותם לא רצו להורות דניצוץ משה רבינו ע"ה בקרבם ולא מסתפו מן שמדא. וזהו שבחם לברוח והיינו דקאמר ערוקאי לשבח דזה הוא לרוב ענותנותם דלא החזיקו עצמם שיש בם ניצוץ משה רבינו ע"ה. דהרי כזית בעלמא מגין במקום מרה. וכ"ש אשלי רברבי כותייהו (ועיין לעיל דרוש י"א בסופו שכתבנו בסגנון אחר בס"ד):

חוזרנו לחיוב זכירת מעמד הר סיני שיש טעם אחר לזכור שבמעמד הר סיני כפה עלינו ההר וא"ל אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. ובידו יתברך לעשות כן בכל עת וצריך לירא ממנו יתברך ולעשות רצונו. ועוד כתבו המפרשים שנקרא חג השבועות רמז לשתי שבועות כי אנו בני ישראל נשבענו שלא להחליפו ח"ו ולפי רוב ענותנותו גם הוא נשבע שלא יחליפנו באומה אחרת. ונבא לבאר מ"ש בש"ס פרק האשה דא"ל הקב"ה להושע ישראל חטאו א"ל רבש"ע כל העולם שלך העבירם באומה אחרת אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה אני אומר לו לך קח אשה וכו' כיון שידע שחטא התחיל מבקש רחמים על עצמו וכו' עמד ובקש רחמים ובטל הגזרות והתחיל וברכן שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים וכו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. וצריך להבין מאי קסבר הושע דאמר העבירם באומה אחרת. ותו אמאי הקב"ה לא א"ל תכף כי לא טוב עשה לומר העבירם באומה אחרת ועשה כל הסבוב הזה. ותו לדקדק אומרו מה אעשה לזקן זה. ואפשר בהקדים מ"ש מרן בב"י בי"ד סימן רל"ו וז"ל כתב רי"ו בשם המפרשים ב' שנשבעו לעשות דבר אחד ועובר אחד מהם על השבועה השני פטור וא"צ התר על השבועה וכ"כ הגהות מרדכי דשבועות סימן תשפ"ג והביא ראיה מפ"ק דסוטה ואח"כ הביא תשובת ר"ש משאנץ שהיה מקובל כן בענין שדוכי איש ואשה שקבלו עליהם חרם תקנת הקהלות לינשא לאחר זמן דמי שעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר וא"צ התר חכם וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו עד שבא זקן אחד וא"ל כי שניהם אסורים וכו' עכ"ל. והרב ט"ז כתב שהראיה מפ"ק דסוטה משבועת יוסף שא"ל משה רבינו אם אתה מגלה עצמך מוטב ואם לאו אנו מנוקים משבועתך והאריך ע"ש ובאמת שדבריו תמוהים דהתם משום אונס הוי והראיה היא ממ"ש הוחלה שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקור לי ולניני ולנכדי שהם הפלשתים פרצו גדר תחילה וכן כתבתי אני הדל בפתח עינים פ"ק דסוטה משם הרב כהונת עולם ע"ש. ועתה ראיתי שרי"ו בני"ד ח"ז לא הביא ראיה מפ"ק דסוטה אלא ממדרש שא"ל סנהדרין לדוד שהם פרצו גדר תחילה. והמרדכי בהגהות שבועות הוא הביא ראיה זו ומפורש שהוא ממ"ש הוחלה שבועתו ונעלם מהרב כהונת עולם שרי"ו לא הביא ראיה מפ"ק דסוטה אלא דוקא בהגהות המרדכי הובאה ראיה זו ומהרימ"ט נמי ח"מ סימן ק' סבר שרי"ו הביא מסוטה וגם לא זכר הרב כהונת עולם ז"ל שכבר קדמו בנקודות הכסף להשיג על הט"ז ביתר שאת וכן בספר חידושי הגרשוני השיגו ובב"י יש חסרון כמ"ש בנק"ה וצ"ל בב"י כמו שהבאתי הלשון. ומה שהביא ראיה רבינו ירוחם מהמדרש כן הביא באגודה בקמא וסיים ויש לדחות. ואיברא דיש לדחות שסנהדרין ודוד הע"ה לא אמרו כן אלא כלפי המואבים שטענו דכתיב אל תצר את מואב. אבל קושטא דמילתא מפני שכבר יצאו השתי פרידות טובות וכמ"ש בש"ס וכ"כ רבינו ישעיה וכמש"ל בדרוש ט"ו וכתבתי שם דכן דעת הרמב"ם ע"ש. והנה מרן בב"י דכתב דדברי רי"ו בשם המפרשים וקבלת ר"ש משאנץ נכונים בטעמם ודברי הזקן אפשר לפי מנהג מקומו ע"ש. אמנם מהר"ם מפאדוב"ה סימן ס"ו כתב דדברי הזקן עיקר דאף דהאחד עיכב והעביר הזמן וממאן לקיים אשר נתקשר בו מ"מ האחר באיסורו עומד דאולי ישוב ויחזור בתשובה לקיים אשר נתקשר בו ע"ש גם מהרימ"ט בח"מ סימן ק' כתב דהזקן יש בו טעם זקנים וכתב מהרשד"ם הביאו הרב כנה"ג דהרב הגדול מהר"י טאייטאצק ז"ל הורה הלכה למעשה כזקן. ובכנה"ג והרב כהונת עולם מביאין כמה אחרונים מערכה לקראת מערכה. ועוד כתב מהר"ם מפאדובה בתשובה הנז' דג' דנשבעו על דבר אחד והאחד עבר והב' נשארו דבאיסורם עומדים השנים. ועתה הקב"ה נשבע שלא ימיר לישראל בשום אומה וישראל נשבעו שלא ימירו ח"ו לה'. ועברו ישראל באנו למחלוקת הפוסקים. והושע היה סובר כדברי המפרשים שהביא רבינו ירוחם וכקבלת ר"ש משאנץ וכ"נ מתשובות הרא"ש שהביא מרן סימן רכ"ח בשנים שנשבעו לילך לא"י ע"ש ומטעם זה שסובר שכך הוא הדין וכמו שפסק מרן בש"ע לכך אמר העבירם באומה אחרת דכיון דישראל עברו על השבועה הקב"ה מותר משבועתו וא"צ התרה. ובהיות שיש פנים הנראין לדין זה מגדולי הפוסקים. אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה דרך צחות והלציי רמז לסברת הזקן שאמר לר"ש משאנץ דעדיין האחר אסור שמא ישוב וזהו לזקן זה מכלל דאיכא אחר שמגדולי האחרונים סוברים כמו הזקן. ולכך הקב"ה סיבב הדבר עד שא"ל בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מה' קנינים שקניתי בעולמי ישראל תורה שמים וארץ ובית המקדש ואתה אמרת העבירם באומה אחרת כיון שידע שחטא וכו' הכונה שהעיקר בעלמא כדעת הזקן דב' אסורים שמא יחזור האחר בתשובה וא"כ כ"י הקב"ה עדיין בשבועתו כיון דאפשר לישראל לחזור בתשובה. ותו דמצינו בעגל שניצולו בעבור אברהם יצחק ויעקב וז"ש בני בני בחוני בני אי"ו. ועוד דשאני הכא דישראל עיקר העולם וכל מעשה בראשית תלוים אם ישראל יחזרו למוטב בתשובה שלימה יש להם קיום ואם לאו חוזר העולם לתהו ובהו. ומצינו דכשיש ב' סברות מקילים בהפסד מרובה וכ"ש הכא שנאבד העולם ועוד שדין זה שייך בין אדם לחבירו לא כן כלפי שמיא שהוא יודע דישראל עתידין לחטוא ונשבע דכ"י שבועתו קיימת. ועוד דהאיכא ודאי צדיקים והו"ל כג' וד' שנשבעו דהאחרים באיסורם עומדים הגם שהאחד עבר. והושע היה סבור דאזלינן בתר רובא ורוב ישראל עברו. ולפי האמת לא חשיב רובא דכל אחד מהצדיקים שעומדים בצדקם הוא חשוב ככמה וכמה אלפי ישראל. ומכל זה לא סגי שלא כיוין להלכה אלא דגם לפי דעתו שהוא כהרא"ש ורבינו ירוחם ור"ש משאנץ דסברי דהאחר מותר יודו בנדון זה. וז"ש כיון שידע דחטא כלומר לא די שלא כיוין להלכה אלא דאף כפי האמת יש לחלק ולא שת לבו לזה התחיל וכו' ובטל הגזרות וברכן. וז"ש הקב"ה קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם כלומר לפי דעתך שב' נשבעו והאחד עבר גם השני מותר תכף לדידך אתם לא עמי שעברתם על השבועה ואנכי לא אהיה לכם דגם אני מותר. ואח"כ הושע הרגיש ואמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר ואמרו ביומא כאן בזמן שעושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושים רצונו של מקום. ופירשו ז"ל דבזמן שעושים רש"ם כל אחד חשוב ככמה אנשים ורמז בזה שטעה שאין כאן רוב דהצדיקים נחשבים הרבה וכיון דהצדיקים עדיין בשבועתם גם הקב"ה צריך שיקיים כמ"ש מהר"ם מפאדובה בג' שנשבעו. ועוד רמז דעת הזקן שהאחר אינו מותר דאפשר לעובר שישוב בתשובה וז"ש והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי דבעל תשובה באותו פרק באותה אשה והיה שמחה במקום אשר יאמר להם לא עמי יאמר להם בני אל חי ותשובה מועלת דבתחילה נקראו עמי וכשחטאו לא עמי. ובתשובה יאמר להם בני אל חי מדרגה יותר מעמי. ורמז ג"כ שא"א להעבירם דהם בנים ואפילו יהיו כמו שיהיו הם בנים ולא יצוייר שאינם בניו. וא"כ מכל הטעמים האלו כ"י הוא עומד בשבועתו כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו לא יחליפנו ולא ימיר אותו ומצא כדי גאולתו ושב לאחוזתו בשלם סוכו ומעונתו איש אשר כברכתו ברוך המחזיר לציון שכינתו בב"א וממהר האלהים לעשותו:

ואפשר לרמוז זה בפסוקי יחזקאל סימן ך' והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם. ויש לדקדק כפל היו לא תהיה. ועוד להבין מה היתה סברת ישראל ומה שמץ דבר יעלה על לב לפרוק עול ח"ו. ועוד נהיה כגוים כמשפחות הארצות יתר וכפול. ועוד אם לא אינו מתישב הול"ל חי אני נאם אדני אלהים כי ביד חזקה וכו'. ואפשר ע"פ האמור כי הנה לדעת היש מפרשים שהביא רבינו ירוחם וקבלת ר"ש משאנץ דפסק מרן ז"ל כוותיהו איש ואשה שנתקשרו לינשא לזמן והאחד העביר המועד הב' מותר לינשא ואחר שנשא מותר גם המעכב וזה היה דעתם של ישראל לפרוק עול ובזה כ"י יהיה מותר הקב"ה להעבירם באומה אחרת ואז הם מותרים כמו הגוים. וידוע מה שמקשים עמ"ש רז"ל דלעשו אמר מה כתיב בה לא תרצח ולישמעאל א"ל לא תנאף ומיאנו לקבל התורה והלא הם מז' מצות בני נח. ותירצנו בעניותנו שהם סברו דאבותיהם הראשונים קבלו כגון נח וכיוצא והם חייבים ותולדותיהם פטורים דלא היה כח באבות לשעבד לבניהם וסברו שמותרים בז' מצוות. והבל יפצה פיהם דזו גזרת ה' עליהם ועל זרעם ואפילו ברית שכורתים המלכים חל עליהם ועל זרעם כמ"ש הכנה"ג י"ד סימן רכ"ח הגהת ב"י אות רנ"ה וכ"ש אלהי עולם ה'. וז"ש והעולה על רוחכם שאתם סוברים שהוא רוח חכמה שתעברו אתם וא"כ אהיה מותר אני ואח"כ אתם מותרים היו לא תהיה שניהם לא יכונו שאין אני מותר ואיני ממיר אתכם באומה אחרת ואתם תעמדו באיסור וזה כפל היו לא תהיה לרמוז דב' דברים אין להם קיום. אשר אתם אומרים אחר שאני ממיר אתכם אתם מותרים נהיה כגוים שלא קבלו התורה ופקע איסור שבועה. וכי תימא גם הגוים קבלו ז' מצוות בני נח. לז"א כמשפחות הארצות שהאבות קבלו ומשפחותיהם דורות העתידים מותרים שאין כח באבות לשעבד משפחות ודורות הבאים. חי אני נאם אדני אלהים. אם לא הגם שאני אמיר ואתם לדעתכם מותרים. לא. אין התר לז' מצוות מפני שזה דיבור מלך העולם שחל על דורות הבאים וזהו נאם ה'. ואעיקרא העיקר כדעת הזקן שאמר לרבינו שמשון שאפילו העביר אחד המועד הב' אינו מותר דיכול לשוב. גם אתם בחימה שפוכה אמלוך עליכם ואתם תשובו ואני עומד בשבועתי כדעת הזקן:

ודע דמוכח מרעיא מהימנא ח"ג דף קכ"א דלא כפה ההר במתן תורה אלא על עמי הארץ וכ"כ בפירוש בספר אספקלריא המאירה והובא בהגה בזהר למטה בדפוס ליוורנו ע"ש ובזה מימינו אש דת למו דורשי רשומות אמרו דת למו אותיות תלמוד שהוא עיקר התורה. אף חובב עמים עמי הארץ. כל קדושיו ת"ח ששונים תלמוד בידך. והם עמי הארץ תוכו לרגלך שכפה עליהם ההר כדי ישא מדברותיך:

נחזור למאמרינו. ונקדים מה שחקרו רבני אשכנז דענין ישראל עם הקב"ה נמשל ככלה לחתן וקי"ל דכהן לא ישא שבויה וניחא להו דקיימא לן כהן שפדה השבויה הרי זה ישאנה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי. והוינן בה דזהו בשבויה דעלמא אמנם כאשר יהיה האופן שזאת השבויה היא אהובתו וקרובתו אין ראיה דפדאה במעותיו על דבר צר"ה קרוב"ה וא"כ ישראל חוטר מגזע האתנים הקרובים אליו והדרא חקירה למקומה. אמנם אעיקרא לק"מ שאמרו רז"ל במדרש ובזהר הקדוש כי במרה בדקן כסוטות ויורהו ה' עץ וישלך אל המים ומבואר בזהר שבדק לאנשים נמי. ואפשר שהטעם דכתב הרמב"ם דאם בא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו. ולכן בדק האנשים להורות כי לא חטאו האנשים. וא"כ המים בודקין את נשיהם. ומאחר שנבדקו ונמצאו האנשים ונשים יחדיו כשרים והיו תואמים ישרים ותמימים א"כ בריש גלי הותרה הכלה כלולה לכהונת עולם. וז"ש אחותי וארז"ל אחותי שנתאחו לי במצרים כלומר שמשם נתיחדו להתחבר כ"י בה' כל"ה בעיניו להוציאה והוא כחתן. והשתא דהוא כ"י כהן והיא שבויה וכדי שלא נאמר כתירוץ רבני אשכנז ז"ל דטעמא דקי"ל כהן שפדה את השבויה ישאנה. לז"א רעיתי כמו אהוב וריע וא"כ אין ראיה ממה שפדאה כדבר האמור. אמנם הטעם הוא יונתי שנזדווגה במרה כלומר ששם נבדקו כסוטות ונתפרסם טהרת הכלה הכלולה. ומתוך כך תמתי שנתממה בסיני שפסקה זוהמתם כמשז"ל ועי"ז זכו לומר נעשה ונשמע כמלאכי השרת וזכות תורה אגוני מגנא ואצולי מצלא ובא לציון גואל בב"א אכי"ר:

אמרתי אעלה ב' ג' גרגירים. דשייכי לעיל בדברים אמורים בעזר משדי עושה אורים:

א. רבינו האר"י ז"ל כתב דקודם ק"ש באומרו וקרבתנו מלכנו יזכור זכירת מעמד הר סיני. לשמך הגדול יזכור זכירת עמלק להודות לך יזכור זכירת מרים שהפה נברא להודות לה' ולא לדבר לה"ר. זהת"ד. ונראה דבמעמד שלשתן שייכי ויהי הקשר אמיץ. ונקדים מ"ש בשוחר טוב סוף מזמור ט"ל. מרפא לשון עץ חיים זו התורה מכאן אתה למד שלא נתן הקב"ה תורה לישראל אלא כדי שלא יהיו עסוקין בלה"ר ולא בדברי הבטלה וכן דוד הוא אומר מי רוצה לקנות העה"ב אמרו ומי יכול לקנותו א"ל בזול שנאמר מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע עכ"ל. ואפשר דה"ט דמ"ד בערכין דמי שדיבר לשון הרע יעסוק בתורה והוא תקונו דכיון דלא נתנה תורה אלא שלא יהיו עסוקין בלה"ר סוף דינא כתחילת דינא שמועלת התורה לתקן אשר חטא בלה"ר. ובזה אפשר להוסיף גרגיר אחד בפ' אשית בישע יפיח לו אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ כי הנה הרב מהר"י מולכו ז"ל פירש אחר שאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות אמר אשית בישע כלומר מצאתי תקנה למדבר לשון הרע להושיע נפשו יפיח לו אמרות ה' אמרות טהורות שילמוד תורה ובזה מתקן הלה"ר עכ"ד. ואפשר לומר דהכתוב מביא ראיה שהתורה תקון למדבר לה"ר שהרי עיקר מה שנתגלית התורה היה שלא יעסקו בלה"ר וז"ש כסף צרוף בעליל לארץ לשון גילוי כמ"ש פ"ק דר"ה הכונה שהתורה שהיא כסף צרוף נתגלית בארץ בעבור לה"ר. ומינה דהיא תקנה למי שדיבר לה"ר. והשתא א"ש דהני זכירות אשר אדם לו זכר באמור וקרבתנו מלכנו וכו' שייכי אהדדי זכירת מעמד הר סיני והנה צור"ף זכירת עמלק שבא על ביטול תורה כמשז"ל על פ' ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים על שרפו ידיהם מדברי תורה. כי התורה ניתנה שלא לדבר לה"ר ואתיא זכירה מעשה מרים שלא נברא הפה כי אם להודות לך ולשבחך ונמצא ג' זכירות ענין אחד ורוח אחד להם:

ב. בדרך הראשונים בפ' והיה מספר בני ישראל שהבאתי לעיל עדיין יש להבין. דהש"ס מוקי והיה מספר באינן עושין רצונו של מקום ומה הלשון והיה מספר דלשון והיה הוא שמחה ולשמחה מה זו עושה כשאינן עושים רצונו של מקום. וכבר כתבתי בעניותי בנחל שורק על ההפטרות בס"ד. ועתה אני אומר בסגנון אחר. כי הדעת נותנת דאשר חטא לה' אין תשובה מועלת ק"ו ממי שחטא למלך ב"ו דאחת דתו להמית ואם יעשה תשובה בכל אופן אצולי לא מצלא מהמיתה. אמנם אלהינו מרחם ומקבל התשובה וזדונות נעשות לו כזכיות וז"ש והיה מספר יש לנו שמחה שלימה דאפילו אינם עושין רצונו של מקום דאז קרי בהו מספר בני ישראל עכ"ז יש תשובה והקב"ה מקבלם ואז אשר לא ימד ולא יספר דנחשב כל אחד ככמה אנשים. והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם שעוו ופשעו באותם המקומות. יאמר להם בני אל חי בעבור אותם המקומות דזדונות נעשו להם כזכיות. וזהו שמחה אחרת מלבד עיקר התשובה שמועלת ולהכי נקט שנית והיה במקום וכו' לשון שמחה נוסף על והיה מספר ונתן טעם שמועלת התשובה דיש להם דין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול וז"ש בני אל חי שהם בנים:

ג. בענין ב' שנשבעו. אפשר לפרש מדרש חזית וז"ל אמר יחזקאל לפני הקב"ה רבש"ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך מתקיים את עליהם או לא א"ל איני מתקיים עליהם הה"ד בן אדם דבר אל זקני ישראל הלדרוש אותי אתם באים מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי ולשרוף היכלי ולהגלות בני לבין או"ה ואח"כ אתם באים לדורשני חי אני אם אדרש לכם באותה שעה בכה יחזקאל ואמר ווי לשנאי ישראל אבדה שארית יהודה וכו' מן דנפקין חמ"ו מן גביה דיחזקאל נגלה הקב"ה ואמר ליחזקאל מה את סבור שאיני מתקיים עליהם מתקיים אני עליהם וכו'. ואפשר דהבין יחזקאל כמ"ש מהרימ"ט ח"מ סימן ק' הנז"ל דדברי הזקן שאמר לרבינו שמשון ששניהם אסורים יש בהם טעם זקנים דאיך נאמר דמפני שזה העביר המועד שיותר כנגדו לינשא האי אית ליה תקנתא והאי לית ליה תקנתא לכך שניהם אסורים מלינשא אלא כופין את העובר לקיים ויכנוס אא"כ נשא אחד שכבר נתפרדה החבילה שכנגדו מותר וכו' וההיא דסוטה עלה הפורץ לפניהם הותרו גם המה עכ"ל בקצור. וסבר יהזקאל דזהו שאמר הקב"ה מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי וכו' והוי כההיא דפלשתים שפרצו גדר. וא"כ גם הקב"ה מותר להעבירם ח"ו באומה אחרת ומשו"ה בכה יחזקאל ווי לשנאי ישראל וכו'. ואח"כ הקב"ה אמר מה אתה סבור שאני מותר ומשו"ה איני מתקיים וכו' לא כי אני מתקיים וכו' דודאי הצדיקים הם באמונתם והו"ל כנדון מהר"ם מפאדובה ז"ל דג' שנשבעו ועבר אחד השנים הם באיסורם וכמ"ש לעיל. וגם מטעמים אחרים שכתבנו לעיל בס"ד:

ובזה אפשר לרמוז פסוקי מלאכי כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם למימי אבותכם סרתם מחוקי ולא שמרתם שובו אלי ואשובה אליכם וכו'. הכונה אני ה' לא שניתי להעביר אתכם באומה אחרת ועדיין אני מקיים שבועתי שאם ח"ו הייתי מעביר היו שנאי ישראל כלים אבל מטעם דלא שניתי אתם לא כליתם וכי תימא ומה חידוש הוא זה דכ"י מקיים שבועתו. ודאי לו יאתה לקיים. לז"א למימי אבותכם סרתם מהקי דלשון הסרה אינו נופל רק על הסרת הדבר מכל הדבר כמ"ש הרב באר שבע בתוספותיו להוריות על דף ד' ע"ש וא"כ לדעת הרא"ש ור' ירוחם וסיעתם כיון שאתם סרתם מחקי אני מותר להעביר אתכם באומה אחרת וגם לדעת הזקן שאמר לרבינו שמשון משאנץ דשניהם אסורים יש מקום לומר דבהא מודה דדמי לפלשתים שפרצו גדר וזהו החידוש דעם כל זה אני קיים בשבועתי. ואתם שובו אלי ואשובה אליכם וע"י התשובה זדונות נעשות כזכיות והו"ל כאלו לא חטאתם ודוק ואפשר לרמוז ר"ת אני ה' לא הוא איל ירמוז משז"ל דאלמלא זכות עקידת יצחק לא היה העולם יכול לעמוד מפני הדין וזה רמז איל שנשמת יצחק דכורא נכנסה באיל ונשחט כמשז"ל וכמו שכתבתי בעניותי במקומו בס"ד. וס"ת כי אני ה' לא גימט' הויה שהוא מדת רחמים כי לא כלו רחמיו: