אגרת השבת, השער השלישי; בראשית היום

א

כאשר יש לתנועה המערבית ארבע תקופות בשנה, ככה יש לתנועה המזרחית. והנה מהבקר עד חצי היום חם ולח. כתקופת החום שהשמש עולה לפאת צפון, וככה עתה עולה לחצי השמים. ובחצי האחר יורדת, כנגד תקופת הקיץ. ומערב עד חצי הלילה כתקופת החרף. והרביעית כתקופת הקור. והנכון להיות תחלת היום, שהיא כוללת כל האדם, אחת מאלה הארבע נקודות.¹ כמו כן כתב ראב״ח: ״היום האמור בכלל הוא במדתו נוהג מנהג עגולה שהיא מתגלגלת, מפני שהוא מתחיל ממקום אחד וסובב והולך עד שהוא חוזר אל המקום אשר התחיל ממנו, ומיד הוא חוזר ונוהג כמנהגו לסבוב ואינו עומד, ואין אתה מוצא בו מקום ידוע שהוא ראוי להקרא ראש אצל כל אדם, לפי הסכמת דעתו נותן לו ראש ותחלה מאיזה מקום שירצה, כאשר אין לעגולה ראש ידוע, וכל מקום שאתה מתחיל ממנו אתה משים אותה ראש לה. וכן ראוי להיות מנהג היום. אלא כשאנו מעיינים בדבר היום עיון יפה, אנו מוצאין בו ארבעה רגעים שהן ראויין לשום אותם ראש היום ותחילתו, מפני שהחמה פונה בהן מצד אל צד בהקפתה אל מקום אחד, והוא במקום ההוא ממירה את ענין מהלכה, ואם אינה ממירה את ענין מהלכה בהקיפתה אל כל הארץ, תהיה ממירה את ענין מהלכה אל מקום פרטי. הרגע האחד מהן הוא עת זריחתה, מפני שהיא מתחלת לעלות על המקום שהיא זורחת עליו. והרגע השני הוא עת היות בחצי השמים, מפני שהיא מגעת במקום ההוא אל סוף גבהה ועליותה על המקום אשר זרחה עליו, ומכאן ואילך היא נוטה לערוב. והרגע השלישי הוא עת שקיעתה, מפני שהוא מתחלת לבוא תחת הארץ ולהסתתר מן המקום אשר זרחה עליו. והרגע הרביעי הוא עת היותה בחצי השמים אשר תחת הארץ, מפני שהיא מתחלת משם לעלות על הארץ והולכת לזרוח אל המקום אשר שקעה מעליו״ (העיבור, מאמר א, שער ט, עמ׳ 23).

ב

והנה חכמי המזלות החלו מחצי היום עד חצי היום אחר, עשרים וארבע שעות. וזהו יום שלם בחשבונם. והוא אמת לצרכם בעבור שני דברים, לא יבינום רק חכמי המדות.² עניין זה מבואר בראב״ח: ״המעיינים בחשבון מהלך הככבים והחוקרין על מדת הליכתן, הן צריכין לחקור על מהלך כל כוכב וכוכב כמה יהיה ביום אחד. ואלה מסרו תחלת היום או מעת היותה בחצי השמים אשר על הארץ, והוא מחצית היום, או מעת היות החמה בחצי השמים תחת הארץ, והוא מחצית הלילה. ואמרו אין אנו יכולן לשום תחלת היום ממקןם אחר, מפני שאין הימים והלילות שוין בכל העולם. אבל לילה אחת אם אתה מחבר אותה עם היום אשר היה לפניה, יהיו שניהם כמו כן יום אחד, אלא שמדתן לא תהיה שוה, מפני שהיום אשר לפני הלילה עודף או מקצר מן היום אשר אחריה. ואילו היינו חוקרים על מהלך הכוכבים בימים שתחלתן זריחת החמה או שקיעתה, היה אחד ממנו מתחיל לחקור עליהן מזריחת השמש עד זריחתה ביום אחד, ובו ביום היה אדם אחד מתחיל לחקור עליהן משקיעת השמש עד שקיעתה, לא היינו באים אל דעת אחד מפני החלוף אשר בין הימים והלילות. והיתה החקירה הזאת משבשת עלינו. ועכשיו כשאנו חוקרין עליהן, או מחצי היום או מחצי הלילה, אנו באין לעולם אל דעת אחת, מפני שהשיווי הנמצא בהן מן הדרך הזה. אם אתה מחבר מחצית יום ומחצית לילה שהן סמוכין זה לזה, מחברין כמו כן הן לפני היום הראשון הן לאחריו, לא תמצא היום הראשון עודף על השני ולא חסר ממנו. והוא המנהג בכל יום ויום. מפני שאם מחצית היום עודף על מחצית הלילה ביום הזה, תמצא ביום השני הדבר בחילוף, מחצית הלילה עודף על מחצית היום, ויהיו שניהם לעולם י״ב שעות מלאות. כי מהלך הגלגל מחצי השמים על הארץ עד מחציתה תחת הארץ שוה הוא למהלכו מחצי השמים תחת הארץ עד מחציתה על הארץ בכל מקומות הישוב. ואין מדת מהלכו ממעל לארץ כמהלכו מתחת לארץ, אבל פעמים עודף ופעמים חוסר. ולפי הענין הזה תמצא כל חושבי מהלך הכוכבים משימים תחלת היום בחשבונם או מחצי היום או מחצי הלילה, ואין החשבון נתקן להם אלא על הדרך הזה״ (העיבור, מאמר א שער ט, עמ׳ 23-24). בספר צורת הארץ (שער ב, עמ׳ 87– 92) חקר על העניין הזה, וסיים (עמ׳ 91): ״מפני זה ראויים אנשי החכמה לשום ראש הימים אשר חושבין עליהן את מהלכות הככבים מן מעמד החמה בקשת חצי השמים אשר על הארץ, והוא חצי היום, עד שובה אל המעמד ההוא. או מן מעמדה בקשת חצי השמים אשר תחת הארץ, והוא חצי הלילה, עד שובה אל המעמד ההוא. ולא יכלו לחשוב תחלת הימים לא כן מן עלות החמה על הארץ ולא מן שקיעתה מעל הארץ, מפני החלוף הנמצא בין הימים ולילותיהן משני הדרכים האלה, שהן חלוף המהלך וחלוף המעלות״. ואלו דברי רשב״ץ: ״חכמי תכונת הגלגלים, יש מהם שעשו התחלת היום או בחצי היום או בחצי הלילה. לפי שכל המקומות שהם על אורך אחד ואין ביניהם שינוי כי אם ברוחב, רצוני לומר שהם שוים במרחק מזרח ומערב אלא שהאחד יותר צפוני מהאחד, אלו המקומות כולם, אפילו היו אלף אלפים, חצי היום שלהם הוא שוה ברגע אחד, וישתנה שחרם וערבם. על כן הם בוחרים לעשות התחלה מהאמצע, רצוני לומר, חצי היום וחצי הלילה. ועוד, שלעולם יש מחצי היום לחצי הלילה י״ב שעות שוות בכל עיתות השנה, כי מה שיוסף חצי האחד יגרע חצי האחר. ועוד יש להם תועלת זה בענין מצעדי המזלות״ (ספר תשב״ץ, חלק א, סימן קט, עמ׳ רמו-רמז). ובעבור כי הצל בחצי כל יום קצר, ואין נטותו רק מעט, ויש פעמים שלא תוכל עין האדם לדעת זה. גם בכלי הצל גם בכלי הנחשת אין יכלת בחכם³ רבי יוסף טוב עלם (צפנת פענח, חלק א, עמ׳ 224) גרס ״באדם״ במקום ״בחכם״. לדעת רגע חצי היום. על כן הוצרכו קדמונינו לאמור כי תפלת המנחה שהיא בצהרים אחר חצי שעה,⁴ ״איזה היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה״ (תוספתא, ברכות פרק ג הלכה ב; הובאה בתלמוד בבלי, ברכות כו ב). כי אז תראה העין שהשמש נטתה לצד מערב. על כן ראוי להיות זאת ראשית היום רחוקה מן האמת. אף כי חצי הלילה, כי כל אדם לא יוכל לדעת זה.⁵ ״ידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחשת, ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה״ (פירוש שמות יא ד). וכך הכריע ראב״ח: ״אין אנו רשאין לסמוך עליהם [על חכמי המזלות] ולא ללכת אחריהן, מפני שמחצית היום ומחצית הלילה אינו דבר גלוי ומזומן לדעת כל אדם… וצריכין אנו שיהיה ראש היום וסופו גלוים ומפורסמים לכל אדם לתקן כל צרכיהם בעולם הזה״ (העיבור, מאמר א, שער ט, עמ׳ 24).

ג

והנה הנכון להיות ראשית היום הערב או הבקר. ובעבור כי חדש התורה הוא ללבנה, ואורה המתחדש לא יראה כי אם בערב, על כן ראשית היום מהערב ועד ערב שני.

ד

ועוד חפשתי ומצאתי כי חדש ניסן ראשון לתקון המועדים, בעבור כי בו יצאו אבותינו ממצרים. רק ראשית השנה לשמיטה וליובל באמת מתשרי,⁶ ״באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין ויובלות לנטיעה ולירקות״ (משנה, ראש השנה פרק א הלכה א). שפירושו בלשון כשדים תחילה, כמו ״ושריו למבנא״ (עזרא ה ב).⁷ ״סוד העבור כרבי אליעזר שאמר כי בתשרי נברא העולם, על כן נקרא ׳תשרי׳ בארמית, והטעם תחלה, כמו ׳ושריו למבנא׳ (עזרא ה ב)״ (שלוש שאלות, עמ׳ ב). והנה הערב דומה לתקופת החרף שהיא בתשרי.

ה

ועוד מצאתי כל הקדמונים מחשבים את המולד מתחלת הלילה. ועוד מצאתי בדברי חכמינו כי השלמים נאכלים ״לשני ימים ולילה אחד״ (משנה, זבחים פרק ה הלכה ז), ואלו היתה תחלת היום הבקר, לא יתכן להיות היום השלישי רק אחר שני לילות.⁸ אצל קרבן השלמים כתוב ״ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף״ (ויקרא ז טז-יז).

ו

וחפשתי עוד ומצאתי כי מקרה לילה או יום, או הנוגע בכל אשר יטמא לו, אמר הכתוב ״וטמאה עד הערב״ (ויקרא כב ו), שהוא סוף היום. כי אלו היה תחלת היום מהבקר, היה ראוי שיטהר מקרה לילה בסוף היום, שהוא לפנות בקר.⁹ ״מי שאירע לו קרי בלילה או ביום, כי כן כתוב ׳מקרה לילה׳ (דברים כג יא), והנה לא יטהר עד בא השמש שהוא סוף היום הראשון. ואילו כן שהוא עד בקר יום שני, היה ראוי שירחץ בבקר, כי אם אומרים כי היום והלילה שהוא אחריו יקרא ׳יום׳, הנה יהיה חצי היום טמא וחציו טהור, ואשר יארע לו קרי בתחלת הלילה, חצי היום שעבר טמא, גם חצי יום הבא. ואלה דברי התועים״ (פירוש שמות טז כה).

ז

ועוד מצאתי מפורש בראשון המועדים,¹⁰ כתוב ״בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות״ (שמות יב יח). מלשון ראב״ע לפנינו יש לומר שפירש ״בראשן״ — בראשון המועדים, כלומר, בחג הפסח. אולם, בפירושו לפסוק כתב: ״בראשון — אחז דרך קצרה, בעבור שהזכיר בתחלה ׳ראשון הוא לכם׳ (שמות יב ב), והנה טעם בחדש הראשון״. שנתנו השם לישראל לפני השבת, ״בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב״ (שמות יב יח), ואחר כך כתוב ״שבעת ימים״ (שם יב יט). והנה יום חמשה עשר מהערב שהוא יום הראשון.¹¹ ״הנה מצינו שאמר ׳שבעת ימים מצות תאכלו׳ (שמות יב טו), ופירש כי זה המספר מ׳ארבעה עשר [יום] לחדש בערב׳ (שם יב יח)״ (פירוש שמות טז כה). וכתוב ״[ולא ילין מן הבשר] אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר״ (דברים טז ד). וידוע כי בחצי הלילה היתה מכת בכורות (שמות יב כט), והנה כתוב ״ביום הכותי כל בכור״ (במדבר ג יג, ח יז).¹² בפירושו לבמדבר ח יז כתב: ״ביום הכתי — זמן, כמו ׳אתה עובר היום׳ (דברים ב יח)״. וכן כתב בפירושו לשמות טז כה: ״דע, כי ה׳יום׳ בלשון הקדש על שני דרכים…והדרך השנית שמלת ׳יום׳ נופל על זמן קרוב או רחוק, ׳ביום הכתי כל בכור׳ (במדבר ג יג, ח יז)״. ראה גם שיטה אחרת לבראשית א ה (עמ׳ קנט-קס). אבל לפנינו נראה שרצה להוכיח שהמלה ״יום״ כוללת גם היום וגם הלילה שלפניו, כ״ד שעות, ויום התורה יתחיל בערב. ובמקרא ״היום הזה יום בשורה הוא…וחכינו עד אור הבקר״ (מלכים־ב ז ט).

ח

ועוד מצאתי ביום הכפורים ״מערב עד ערב תשבתו שבתכם״ (ויקרא כג לב), וכתוב ״בעצם היום הזה״ (שם כג כט, ל) כרת על העושה בו מלאכה או האוכל, ואין הפרש להיות זה בלילה או ביום, כי תחלת ״עצם היום״ מהערב.

ט

והנה עדים נאמנים כי ראשית היום מהערב. וככה הם כל המועדים והשבת, כי כלם הם ״מועדי ה׳ מקראי קדש״ (שם כג ד). רק השבת לבדה נקראת ״שבת לה׳״ (שמות כ י, דברים ה יד), ששבת ה׳ במעשה בראשית.¹³ ״זה היום [שבת] סמוך לשם [שכתוב ׳שבתון שבת קדש לה׳׳] בעבור ששבת מכל מלאכתו ביום השביעי״ (פירוש שמות טז כג). מה שאין כן ביום הכפורים שכתוב ״תשבתו שבתכם״ (ויקרא כג לב), והעיר שם ראב״ע: ״יום השבת לא יקרא שבת ישראל כי אם שבת ה׳״. בפירושו הקצר לשמות לה ג (עמ׳ שנ) כתב: ״השבת לא תקרא ׳שבתכם׳ כי אם שבת השם, כמו ׳אך את שבתותי׳ (שמות לא יג). רק יום הכפורים נקרא כן, ׳שבת שבתון הוא לכם׳ (ויקרא כג לב), ולא מצאנו שאמר בו ׳שבת לה׳׳״. ובעבור היות השנה, גם היום, תלויים בשמש, כי השתים תנועות דומות זו לזו, על כן היתה השנה השביעית דומה לשבת. על כן כתוב בה ״שבת לה׳״ (ויקרא כה ב). וכאשר היא תחלת שנת השמיטה בימי תקופת החרף, ככה ראשית יום השבת בתקופת היום הדומה לחרף, שתחלתה הערב.

י

ואל תשתומם בעבור שכתוב ״שבתון שבת קדש לה׳ מחר״ (שמות טז כג), ולא הזכיר זה מהערב.¹⁴ ״רבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק, ואמרו כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו, כי משה אמר ׳כי שבת היום לה׳׳, ולא הלילה שעבר. גם אמר ׳מחר׳ (פסוק כג)״ (פירוש שמות טז כה). ועתה אפרש לך הפרשה לדחות הטוען. דע, כי השם לא צוה בשבת הראשונה שבה ירד המן ״לא תעשה כל מלאכה״ (שם כ י), עד יום מעמד הר סיני. כי בעבור שצוה משה ״עמר לגלגלת״ (שם טז טז), וצוה ״אל יותר ממנו עד בקר״ (שם טז יט), והנה לקטו ביום הששי שני העמר, והגידו למשה (שם טז כב).¹⁵ ״ויהי [ביום הששי] — ירד המן יותר מהמנהג כאשר יפרש, וישראל לקטו לחם משנה, כי משה צוה להם לעשות ככה. והם לא ידעו למה. ועוד, שהכתוב אמר ׳לקטו׳ ולא אמר ׳מצאו׳. ובאו הנשיאים והגידו למשה כי ישראל עשו כאשר צום, ושאלוהו מה יעשו, כי למה צוה ללקוט משנה ואיך יוכלו לאכלו״ (שם טז כב). והוא השיב ״הוא אשר דבר ה׳״ (שם טז כג). והטעם, כבר דבר לי השם זה לפני רדת המן, והוא ״והיה ביום הששי״ (שם טז ה).¹⁶ ״ויאמר — כבר אמר לו השם כי אתם חייבים לשבות מחר, שלא תעשו מלאכה אפילו אוכל נפש, כי מחר הוא יום שבת לה׳״ (שם טז כג). ואמר להם למה טעם משנה כי ״שבתון שבת קדש״ (שם טז כג), שהשם ישבות מחר. ולא גלה להם זה הסוד, ולא מה יעשו בעודף שצוה שיניחוהו.¹⁷ ״ואת כל העודף הניחוהו עד הבקר שאומר לכם מה תעשו. והנה לא הודיעם כי לא ירד מן ביום השבת, רק בבקר הודיעם זה הסוד״ (שם). ובקר יום שבת אמר להם ״כי שבת היום לה׳״ (שם טז כה), שהשם לא יוריד המן, ״היום לא תמצאוהו״ (שם), אל תצאו ללקט.¹⁸ ״עתה פירש מה יעשו בעודף המונח וגלה להם סודו כי לא ימצאוהו היום כי לא ירד״ (שם טז כה).

יא

וזה הפירוש הזכרתיו כנגד המינים שאינם מאמינים בדברי רבותינו שהשבת מערב עד ערב. ופירוש האמת מה שהעתיקו כי במרה נתנה השבת.¹⁹ ״תניא, עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם״ (סנהדרין נו ב). והזכיר הכתוב ״מחר״ ולא אמר ״זה הלילה״, כי דבר הכתוב על ההוה ברוב, כי ביום עושים הכל מלאכה.²⁰ ״משה לא דבר לישראל רק כנגד מנהגם, כאשר הזכרתי לך. כי מנהג ארצות ערלים אינם כמנהג ארץ ישראל במאכלם ובמלבושם ובנינם וענינם. כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחורף, ולא לעשות מלאכה רק ביום, על כן אמר ׳מחר׳״ (פירוש שמות טז כה). והנה פירוש ״שבת קדש״ — שישבתו, וככה עשו — ״וישבתו העם ביום השביעי״ (שם טז ל). ובירמיה כתוב ״לקדש את יום השבת לבלתי עשות בה [כל] מלאכה״ (יז כד).²¹ בפירושו לפסוק ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו״ (בראשית ב ג), כתב ראב״ע: ״ויקדש אותו — שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו״. והזכיר ״מחר״ שהוא היום כי דבר על ההוה. כמו ״יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב״ (תהלים קד כג). וכמו ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ (שמות כב ל), כי הוא הדין לנטרף בבית.²² ״הזכיר ׳בשדה׳ ההוה יותר, וככה הדין בנטרף גם בתוך העיר. וכמוהו ׳מקרה לילה׳ (דברים כג יא)״ (פירוש שמות כב ל). וככה ״מקרה לילה״ (דברים כג יא); ״ונפל שמה שור או חמור״ (שמות כא לג);²³ ״שור או חמור — או כל בהמה, והזכיר אלה שניהם כי הם נמצאים יותר״ (פירוש הקצר לשמות כא לג). כמו כן כתב ביסוד מורא: ״משפט ׳ונפל שמה שור או חמור׳ (שמות כא לג), דבר בהוה הנמצא יותר, וככה משפט הסוס והפרד והגמל״ (שער ב, פיסקה יא, עמ׳ 101). ורבים בתורה כאלה.

יב

ועתה אחפש במעשה בראשית, ואחל להשיב על האומר כי הלילה הולך אחר היום.²⁴ ״רבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק, ואמרו כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו…ופירשו ׳ויהי ערב ויהי בקר׳ (בראשית א ה) כרצונם, כי יום ראשון לא השלים עד בקר יום שני. ולא דברו נכונה״ (פירוש שמות טז כה, עמ׳ קו). אלו היה כן, למה לא אמר הכתוב מפורש ״מבקר עד בקר יום אחד״? או ״מאור עד בקר״? ולמה הכניס באמצע ״ויהי ערב״ (בראשית א ה)? והנה משמע הכתוב ״ויהי ערב ויהי בקר״ — כי מערב עד בקר הוא יום אחד, הפך מה שדבר בראשונה ״ויקרא אלהים לאור יום״ (שם).²⁵ ״עתה שים לבך להבין טפשות המפרשים ׳ויהי ערב ויהי בקר׳ אשר הזכרתי. כי הכתוב אומר ׳ויקרא אלהים לאור יום׳ (בראשית א ה), והוא מעת זרוח השמש עד שקעו, ׳ולחשך קרא לילה׳ (שם) מעת שקוע השמש עד זרחו. והנה הלילה הפך היום כמו שחשך הפך אור. אם כן איך יקרא מעת ערב שהוא עריבת השמש עד בקר ׳יום׳, והנה הוא לילה. והנה כתוב על אלה ׳לילה ליום ישימו׳ (איוב יז יב)״ (פירוש שמות טז כה, עמ׳ קו).

יג

ואשר הביא זה המפרש בצרה הזאת בעבור שחשבו רבים כי ״בראשית ברא אלהים״ (שם א א) כאלו כתוב ״בראשית בְּרֹא אלהים את השמים ואת הארץ, הארץ היתה תהו ובהו״, שהיתה נעדרת, והטעם שאיננה. והחשך העדר האור והטעם איננו.²⁶ ״החשך איננו כלום רק העדר האור״ (פירוש ישעיה מה ז). וזה הפירוש איננו נכון כלל. כי מה צורך היה לו להזכיר השמים אחר שלא פירש אם היו תהו כמו הארץ? ועוד מדרך הלשון מה הטעם לתוספת הוי״ו?²⁷ ״האומר כי פירושו ׳בראשית ברוא האלהים (ו)הארץ היתה תהו׳, איננו נכון. כי היה ראוי שיחל ׳ראשית׳, כמו ׳ה׳ קנני ראשית דרכו׳ (משלי ח כב). ועוד, מה טעם לו״ו ׳והארץ׳? ועוד, למה הזכיר הארץ לבדה והניח השמים? ועוד, ראינו כי הנביא אומר ׳ראיתי את הארץ והנה תהו׳ (ירמיה ד כג), והנעדר איננו נראה״ (שיטה אחרת לבראשית א א, עמ׳ קנה). ואין כמו זאת הווי״ן הנוספים בפועלים, כמו ״ביום השלישי וישא אברהם את עיניו״ (שם כב ד), ״ויעזב את עבדיו״ (שמות ט כא), כי הם כפ״א רפה בלשון ישמעאל,²⁸ ״וי״ו ׳ולא עליהם יהיה הגשם׳ כפ״ה רפה בלשון ישמעאל. וכמוהו ׳ביום השלישי וישא אברהם את עיניו׳ (בראשית כב ד), ׳ויעזוב את עבדיו׳ (שמות ט כא), ׳והאבן הזאת׳ (בראשית כח כב). ואין יכולת באדם לפרש זאת בלשון אחרת, כי לא ימצא זה הלשון כי אם בלשון ישמעאל ובלשון הקודש״ (פירוש זכריה יד יז). שמתכונת לשונם כלשון הקדש.²⁹ ״לשון ישמעאל קרוב מאד ללשון הקדש, כי בנייניו ואותיות יהו״א והמשרתים ונפעל והתפעל והסמיכות דרך אחת לשתיהן, וכן בחשבון, ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקדש״ (פירוש שיר השירים ח יא, הפעם הראשונה). ובשמות אין וי״ו נוסף.³⁰ אולם בפירושו לבראשית א א (עמ׳ יד) כתב: ״אל תתמה על וי״ו ׳והארץ׳, כי פירושו כפ״א רפה בלשון ישמעאל״. וכן כתב בפירושו לויקרא ז טז: ״וי״ו ׳והנותר ממנו׳ כפ״א רפה בלשון ישמעאל, וכמוהו ׳ויעזוב את עבדיו׳ (שמות ט כא), גם ׳והארץ היתה תהו ובהו׳ (בראשית א ב)״. ועוד, כי לפי הפירוש הזה לא יהיו הרוח והמים נבראים, וכתוב בספר תהלות על שניהם ״כי הוא צוה ונבראו״ (קמח ה).³¹ לשון הכתוב ״הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים. יהללו את שם ה׳ כי הוא צוה ונבראו״, ופירש שם ראב״ע: ״הזכיר שמי השמים והוא כדור אש שהוא סמוך אל כדור הלבנה, ואחר כן הזכיר כדור הסגריר — ׳והמים אשר מעל השמים׳. עד כה גבול העולם העליון״. גם החשך נברא, וכן כתוב ״יוצר אור ובורא חשך״ (ישעיה מה ז).³² ״אין מלת ׳ברא׳ כאשר חשבו רבים לעשות את שאינו ישנו…ומלת ׳ברא׳ כמו ׳וברא אותהן׳ (יחזקאל כג מז), לשון חתוך וגזרה, ואם זאת הגזרה מבנין הכבד. על כן כתוב ׳בורא קצות הארץ׳ (ישעיה מ כח) בעבור כי הקצוות אינן גופות. וככה ׳ובורא חשך׳ (שם מה ז), כי החשך איננו דבר רק הוא העדרת דבר. ובעל ספר יצירה יקראנה ׳תמורה׳, ׳תמורת חיים מות, תמורת עושר עוני, תמורת חכמה אולת׳ (פרק ד משנה א). והצל איננו דבר רק דמות העדרת דבר״ (שיטה אחרת לבראשית א א, עמ׳ קנה-קנו). כמו כן כתב בפירושו לישעיה מה ז: ״ובורא חשך — מגזרת בריאה, כטעם גזירה, כי החשך איננו כלום רק העדר האור״.

יד

והאמת כי הכתוב הזכיר השמים והארץ כי הכל כדור אחד, והשמים הם כמו הקו הסובב והארץ כמו המוצק באמצע.³³ לדעת ראב״ע ״השמים״ הנזכרים במעשה בראשית אינם הגלגלים הגבוהים רק הם הרקיע שמעל הארץ והם מקור יסוד האש: ״השמים בה״א הידיעה להורות כי על אלה הנראים ידבר…ולפי דעתי כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה״ (פירוש בראשית א א, עמ׳ יג). והנה הארץ היתה מכוסה במים מכל צד, וכן כתוב ״בל ישובון לכסות הארץ״ (תהלים קד ט).³⁴ ״הזכיר ׳בל ישובון׳ לאות כי בתחלה היתה הארץ מכוסה במים, ובחפץ השם דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה אחר שנברא האור שהיה עיקר״ (פירוש תהלים קד ט). והרוח סביב המים. ואלה הארבעה מוסדים, שהם השמים והארץ והרוח והמים, כי השמים כנגד האש.³⁵ מעשה בראשית הוא בריאת ארבעה היסודות ותולדותיהם, ואין המקרא מספר על בריאת העולמות העליונים: ״לפי דעתי כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה״ (פירוש בראשית א א, עמ׳ יג), ועוד שם: ״כי לא דבר משה על העולם הבא, שהוא עולם המלאכים, כי אם על עולם ההוייה והשחתה (העולם השפל)״ (שם א ב, עמ׳ יד). וככה ״לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה״ (איוב כח כה), ״כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה״ (שם כח כד).³⁶ ״לא יוכל האדם לדעת אלה הענינים כי אם הבורא לבדו שברא הארבעה המוסדות והם הארץ השמים והרוח והמים, והם נזכרים בשני הפסוקים״ (פירוש איוב כח כב). וככה ״מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ…מי תכן את רוח ה׳״ (ישעיה מ יב-יג). וככה ״מי עלה שמים וירד״ (משלי ל ד), והשלשה אחרי ״שמים״.³⁷ לשון הכתוב ״מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ, מה שמו ומה שם בנו כי תדע״. וככה ״״וזרח השמש״ (קהלת א ה) כנגד השמים, ״והארץ לעולם עמדת״ (שם א ד), ״סובב סובב הולך הרוח״ (שם א ו), ״כל הנחלים הולכים אל הים״ (שם א ז).³⁸ כל זה כתב ביסוד מורא: ״דברים רבים במקרא צריכים פירוש. כמו שהזכיר קהלת הארבעה שרשים, שהן שמים וארץ ורוח ומים. והנה ׳וזרח השמש׳ (קהלת א ה) כנגד השמים, ׳והארץ לעולם עומדת׳ (שם א ד), ו׳סובב סובב הולך הרוח׳ (שם א ו), ואינינו פיאה כלל, ו׳כל הנחלים הולכים אל הים׳ (שם א ז). ואלה ארבעתם נזכרים בפרשת בראשית, ׳את השמים ואת הארץ׳ (בראשית א א), ׳ורוח אלהים מרחפת על פני המים׳ (שם א ב). וכן ׳מי מדד בשעלו מים וגו׳׳ (ישעיה מ יב), ׳מי תכן את רוח ה׳ וגו׳׳ (שם מ יג). וככה ׳נוטה שמים כיריעה׳ (תהלים קד ב), ׳יסד ארץ על מכוניה׳ (שם קד ה), ׳עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט׳ (שם קד ד), ׳המקרה במים עליותיו׳ (שם קד ג). וככה ׳כונס כנד מי הים… ייראו מה׳ כל הארץ׳ (תהלים לג ז-ח). וככה הזכיר ׳בדבר ה׳ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם׳ (שם לג ו). וככה ׳לעשות לרוח משקל׳ (איוב כח כה), ׳כי הוא לקצות הארץ יביט׳ (שם כח כד). וככה ׳מי עלה שמים וירד וגו׳׳ (משלי ל ד)״ (שער א, פיסקה ו, עמ׳ 80–79). ואחר שהקו שהוא השמים, והמוצק שהוא הארץ, נבראים, הנה כל אשר בתוכם נברא כמוהם.³⁹ ״ויאמר הגאון כי הארץ כנקודה והשמים כחוט הסובב, ואחר שאלה שניהם נבראים, יהיו כל אשר בתוכם נברא, כמים וכאש״ (פירוש הרגיל לבראשית א א, עמ׳ יג). ובשיטה אחרת לבראשית א א (עמ׳ קנה) כתב: ״הגאון אמר כי בראשית בריאה ברא ה׳ השמים, שהם כמו הקו הסובב בעגול, והארץ, שהיא הנקודה האמצעית, ואחר שהקו והמוצק נבראים, הנה האש והמים, שהם בין הקו ובין הנקודה, נבראים, על כן לא הזכירם הכתוב״.

טו

ופירוש ״היתה תהו ובהו״ (בראשית א ב) — שלא היה בה אדם ובהמה, כאשר פירש ירמיה ״ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו״ (ד כג), ופירש הטעם אחר כך ״ראיתי והנה אין האדם״ (שם ד כה) ו״בהמה״ (שם ט ט).⁴⁰ ״ראינו כי הנביא אומר ׳ראיתי את הארץ והנה תהו׳ (ירמיה ד כג), והנעדר איננו נראה. גם הנביא פירש דבריו, והוא כי אין אדם ולא בהמה ועוף, כי משפט הנביאים לדבר ככה״ (שיטה אחרת לבראשית א א, עמ׳ קנה). גם רבי שמואל בן מאיר (רשב״ם) פירש כדברי ראב״ע: ״בראשית ברא אלהים וגו׳, כלומר, בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר, בעת שנבראו כבר השמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז ׳והארץ היתה׳, הבנויה כבר היתה ׳תהו ובהו׳, שלא היה בם שום דבר, כדכתיב בירמיה ׳ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ואל השמים ואין אורם…ראיתי והנה אין האדם׳ (ד כג-כה), ׳מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו׳ (שם ט ט). וזהו ׳תהו ובהו׳, חורבו מאין יושב״ (פירוש בראשית א א). וכן ״כאור שבעת הימים״ (ישעיה ל כו) פירוש ״שבעתים״ (שם).⁴¹ לשון הכתוב ״והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים, כאור שבעת הימים״, ופירש שם ראב״ע: ״שבעתים — פירושו כאשר פירש הנביא, ׳כאור שבעת הימים׳, והטעם כאור שבעת הימים מחובר״. כמו ״אשר אהיה״ (שמות ג יד) פירוש ״אהיה״ (שם).⁴² ״׳אהיה׳, פירושו ׳אשר אהיה׳״ (פירוש ראב״ע על אתר). וכבר פרשתי יסוד ״שבעתים״.⁴³ ״לפי דעתי שהיום הראשון היה אור ולא היה גדול. וביום השני גדל עד היותו סבת הרקיע ונראתה היבשה. וביום השלישי גדל עד שקבלה הארץ כח עליון להצמיח. וביום הרביעי גדל עד שנראו המאורות והכוכבים. וביום החמישי גדל עד שקבלו המים כח לשרוץ נפש חיה. וביום הששי גדל עד שקבלה הארץ כח להוציא בהמה וחיה. וביום השביעי היה שלם. וזה הטעם ׳יהיה שבעתים׳ (ישעיה ל כו), שבע פעמים. על כן אחריו ׳כאור שבעת הימים׳ (שם)״ (שיטה אחרת לבראשית א יד, עמ׳ קסא). וקדמונינו רמזוהו שאמרו ברביעי נתלו המאורות (חגיגה יב א). ומה נכבדה מלת ״נתלו״ למבין.⁴⁴ רבי יוסף טוב עלם פירש שלדעת ראב״ע המאורת כבר היו מקודם מעשה בראשית, ובשעת מעשה בראשית נתלו ברקיע. והיינו משום שמעשה בראשית הכתוב בתורה מספר רק על בריאת העולם התחתון ולא על בריאת גופי העולם העליון (צפנת פענח, חלק א, עמ׳ 28). והנה דברי ירמיהו מכחישין דברי האומרים כי ״תהו ובהו״ — שאין שם ארץ.

טז

והנה החשך היה לפני האור, וככה כתוב.⁴⁵ כדכתיב ״וחשך על פני תהום״ (בראשית א ב). והתנועה הגדולה⁴⁶ ״התנועה הגדולה״ היא התנועה היומית, כלשון ראב״ע בפירושו לתהלים יט ז: ״הזכיר תנועותיו כפי תולדתו באמת, שהיא הפך התנועה הגדולה״. כוללת זמן החשך והאור, והיא נקראת ״יום״, שהוא יום שלם, עשרים וארבע שעות.⁴⁷ כך משמע מפירושו הרגיל לבראשית א ה: ״טעם ׳יום אחד׳ הוא על תנועת הגלגל״. וכן כתב בפירושו לשמות לד כא: ״היום הידוע השלם הוא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבע שעות״. כמו כן כתב בפירושו הקצר לשמות לה ג (עמ׳ שנא): ״פירוש ׳יום׳ על שני דרכים. האחד היום והלילה. והשני זמן ועת. כמו ׳והיה ביום ההוא׳ (ישעיה ז כג, ועוד). וכן ׳אתה עובר היום את הירדן׳ (דברים ט א)״. אבל בפירושו לשמות טז כה (עמ׳ קו) אינו משמע כן: ״דע, כי ה׳יום׳ בלשון הקדש על שני דרכים. האחת כאשר הזכרתי, כל זמן שאור השמש עומד על הארץ כנגד כל מקום…והדרך השנית, שמלת ׳יום׳ נופל על זמן קרוב או רחוק. ׳ביום הכותי כל בכור׳ (במדבר ג יג), ׳אתה עובר היום׳ (דברים ט א), ׳אל ארץ אחרת כיום הזה׳ (שם כט כז), ׳והיה ביום ההוא׳ (ישעיה ז כא, ועוד). ורבים ככה״. כמו כן כתב בשיטה אחרת לבראשית א ה (עמ׳ קנט-קס): ״אחר שהערב לילה, איך יקרא הכתוב כי הערב והבקר יקראו ׳יום אחד׳. כי הלילה הפך היום, ואיך יקרא הלילה ׳יום׳? ואין טענה ׳מיום הכותי כל בכור׳ (במדבר ג יג), כי הטעם כמו עת. כדרך ׳אתה עובר היום׳ (דברים ט א). וככה ׳יום צעקתי בלילה נגדך׳ (תהלים פח ב). והאמת כי הלילה לא יקרא ׳יום׳. והנה כתוב ׳לילה ליום ישימו׳ (איוב יז יב). וכתוב ׳שלשה ימים ושלשה לילות׳ (יונה ב א)״. ואין טענה בעבור שהקדים להזכיר ״ויקרא אלהים לאור יום״ (בראשית א ה) לפני הלילה, כי כן משפט הלשון, כאשר יזכיר שני דברים יתחיל מן האחרון. כמו ״ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו״ (יהושע כד ד). וככה ״לך יום אף לך לילה״ (תהלים עד טז), והזכיר המאור הקטן שהוא מושל בלילה לפני הגדול שהוא נכבד ממנו.⁴⁸ לשון הכתוב היא ״לך יום אף לך לילה, אתה הכינות מאור ושמש״ (תהלים עד טז), ופירש שם ראב״ע: ״מאור הוא הירח. והזכירו לפני השמש בעבור שהשלים במלת ׳לילה׳. כי כן דרך המקרא״. . גם אין לטעון שאמר הכתוב ״יוצר אור ובורא חשך״ (ישעיה מה ז), כי הקדימו לפי שיש לו יתרון מן החשך, אף על פי שהחשך היה לפני האור. כמו ״יצחק וישמעאל בניו״ (בראשית כה ט). וכן ״שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו״ (שם מט לא), והוא קבר אותה.

יז

והנה בעבור שהזכיר ״ויקרא אלהים לאור יום״, הוצרך הכתוב לאמור איך תספור יום התורה, כי פירוש ״יום״ על שני דרכים.⁴⁹ זמן האור, וזמן האור עם החושך עשרים וארבעה שעות. ראה הערה 47. על כן אמר כי אלה שתי הראשיות, שהם ערב ובקר, כולל אותם יום התורה. כי פירוש ״ערב״ — הזמן שהצורות מתערבות ואינן נפרשות למראה העין,⁵⁰ ״ערב — קרוב מטעם חשך, ונקרא כך שנתערבו בו הצורות״ (פירוש בראשית א ה). כמו ״ויתערבו בגוים״ (תהלים קו לה). ו״בקר״ זמן שהצורות נבדלות ונכרות ומבוקרות,⁵¹ ״בקר הפך ערב, שיוכל אדם לבקר בינות הצורות״ (פירוש בראשית א ה). כמו ״לא יבקר הכהן״ (ויקרא יג לו), ״כבקרת רועה עדרו״ (יחזקאל לד יב). והנה מלת ״יום״ כוללת אלו השנים הזמנים, שתנועה אחת כוללת שניהם. וכמהו ״זכר ונקבה בראם…ויקרא את שמם אדם״ (בראשית ה ב), וכתוב ״ויעש [ה׳ אלהים] לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם״ (שם ג כא). והנה התבאר גם במעשה בראשית כי היום מערב עד ערב.

יח

וככה אמר המשורר ״ערב ובקר וצהרים״ (תהלים נה יח), ולא אמר ״בקר וצהרים וערב״. והזכיר השלשה רגעים שהאדם חייב להתפלל בהם.⁵² לשון הכתוב היא ״ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי״. ראב״ע פירש שם: ״ערב תחלת הלילה, ובקר תחלת היום, וצהרים חצי היום. וכל אדם יוכל לדעת אלה העתים במראה עיניו. רק בחצי היום לא יוכל להתבונן בצל רק כשיעבור קרוב בחצי שעה״. רד״ק בפירושו לפסוק הוסיף טעם: ״אלה הם עתי התפלה, שצריך אדם להודות לאל כשהיום משתנה״ כי הרגע השני [הרביעי?] בני אדם ישנים, וזהו ״חצות לילה אקום להודות לך״ (שם קיט סב).

יט

ובדניאל כתוב ״ויאמר אלי עד ערב בקר״ (ח יד), והוא חסר וי״ו, כמו ״שמש ירח עמד זבולה״ (חבקוק ג יא). והעד ״ומראה הערב והבקר״ (דניאל ח כו). והנה זה יום שלם. והטעם, אלפים יום שהיו ישראל בצרה בימי יון, כאשר פירשתיו במקומו. על כן אמר המלאך ״ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא״. ופירושו, אין צרך לפרש כי כן הם ימים שלמים כאשר נאמר לך.⁵³ ״על כן אמר המלאך ׳ומראה הערב והבקר אמת הוא׳, והטעם, שהוא כמשמעו ערב ובקר״ (פירוש ראב״ע על אתר).

כ

נשלמה בחפזון זאת האגרת, הודאה לאשר לו התפארת.

כא

והנה נתבאר באגרת הזאת, שקראתיה ״אגרת השבת״, שהיא אוגרת⁵⁴ ״אוגרת״ במשמעות אוספת ומקבצת, כמו שפירש ראב״ע על הפסוק ״ולא תאגר״ (דברים כח לט): ״תקבץ״. כל תשובותיה, ועל שם האגרת שראיתי בחלומי, מתי ראשית היום, גם ראשית החדש, גם ראשית השנה. והשם הנכבד שהוא ראשון בלי ראשית, ואחרון בלי אחרית, הוא יקרב קץ אחרית הימים, להשיבנו כימי עולם וכשנים קדמוניות. אמן.