אגרת השבת, השער הראשון; בראשית השנה

א

אמרו חכמי קדם כי שנת החמה בתוספת חלק ממאה ועשרים על רביעית היום הנוספת על הימים השלמים.¹חלק מק״כ ביום הוא חומש שעה שהוא רט״ז חלקים: ״חכמי הודו מוסיפים על רביע היום חומש שעה״ (פירוש ויקרא כה ט). וכן כתב בשלוש שאלות: ״אם תהיה שנתם [של הערלים] כשנת חכמי הודו, מהתחברות השמש עם כוכבי המזלות עד שובה אל המחברת, הנה יוסיף על רביעית היום חומש שעה״ (עמ׳ א-ב). וחכמי פרס אמרו כי התוספת חלק ממאה וחמשה עשר ביום.²״חכמי פרס אומרים כי התוספת חלק ממאה וחמשה עשר ביום״ (המולדות, תקופת השנים, עמ׳ רמ). חלק מקט״ו ביום קרוב לרביעית שעה: ״אם שנתם [של הערלים] כשנת נבוני פרס, שתחלתה מנקודה בגלגל שמוצקו יוצא ממוצק הארץ, עד שובה אל הנקודה, הנה יוסיף על רביעית היום קרוב מרביעית שעה, כי תהלוכות מקום גובה השמש יתר מתהלוכות כוכבי המזלות״ (שלוש שאלות, עמ׳ ב). וחכמי כשדים אמרו כי התוספת חלק ממאה ושבעים ביום. וחכמי יון אמרו כי החסרון מרביעית היום חלק משלש מאות ביום.³״תלמי וחביריו אומרים כי יחסר חלק משלש מאות ביום״ (פירוש ויקרא כה ט). והאחרונים אמרו, והם רבים, כי החסרון חלק ממאה וששה ביום.⁴״חכמים גדולים מישמעאל אמרו אחריו, כמו יחיי בן אבו מנצור וכמו אל מרדזי וכמו אבן אל מקפע ואל כתאני וג׳האלה, הסכימה דעתם כי החסרון חלק ממאה וששה ביום״ (ספר המולדות, תקופת השנים, עמ׳ רמ). ויש אומרים חלק ממאה ועשר ביום.⁵״חכמי ישמעאל דקדקו ומצאו שיחסר חלק ממאה ועשר ביום״ (הטעמים, נוסח א, שער ב, עמ׳ 44). ובפירושו לויקרא כה ט כתב: ״חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה [שנת החמה] לאור. כי חכמי הודו מוסיפים על רביע היום חומש שעה. ותלמי וחביריו אומרים כי יחסר חלק משלש מאות ביום. והוא קרוב ממהלך העבור. והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש, ואחרים מאה ועשר, ואחרים מאה ושלשים, גם מאה ושמונים. כי יש מי שהוא שנתו להשלמת המזלות מנקודה נראית. ויש מנקודת הגלגל הנטוי לימין ולשמאל. ואנחנו צריכים לקבלה״.

ב

ואלה המוסיפים גם הגורעים קרובים אל האמת. כי שנת המוסיפים היא מנקודת הגלגל שמוצקו רחוק ממוצק הארץ.⁶״מוצק גלגל השמש רחוק ממוצק הארץ, שהוא מוצק גלגל המזלות״ (העיבור, סוד העיבור, דף י עמ׳ א). וזאת השנה קרובה ממחברת כוכב עליון אל מחברתו פעם שנית.⁷״חכמי הודו אינם חוששים למחברת שני הגלגלים, רק שנתם הוא מהתחבר השמש עם כוכב עליון עד שובה פעם אחת [אחרת?] אל מחברתו״ (הטעמים, נוסח א, שער ב, עמ׳ 44) והנכון להיות התוספת חלק ממאה וחמישים. וזאת היא שנת חכמי משפטי המזלות. ושנת הגורעים מנקודת מחברת העגולות הגדולות,⁸ ״טעם השנה, שוב השמש אל נקדת מחברת שני הגלגלים הגדולים ששם תחלת הצפון״ (העולם, עמ׳ 9). ובספר הטעמים, נוסח א, שער ב (עמ׳ 44) כתב: ״יש מי שישים תחלת שנתו מרגע הכנס השמש בתחלת מזל טלה שהוא במחשבת הלב, והטעם בהכנסה אל מחברת שני הגלגלים הגדולים, אז ישתוה היום והלילה.״ או כפי מרחק השמש, וזאת היא שיצטרכו אליה כל האדם. והחסרון קרוב מחלק ממאה ושלשים ביום.⁹ ״שנת החמה באמת שיגרע יום בק״ל שנים״ (העיבור, סוד העיבור, דף ט עמ׳ ב). בספר המולדות ראב״ע סיים שהחסרון חלק מתשעים וששה ביום: ״האמת שהוא בדוק ומנוסה מהיום יותר ממאתים שנה, ולא נשתבש בו אפילו חלק אחד, שתהיה בין תקופה לתקופה פ״ו מעלות גם ט״ו חלקים ((86º15')÷60=23/96=1/4-1/96) (עמ' רמ). עוד כתב בספר העיבור: ״הנה תמה גדול, כי הנה זה יוסף על רביעית היום וזה יחסר. והנה יבוא בס׳ שנים קרוב מיום לפי שקול הדעת. והלא יכול לבדוק בזה הקל שבקלים, ואף כי אלו החכמים שהיו חכמי המדות ודקדקו כהוגן. והנה אגלה לך הסוד הזה, ושים לבך לדעתו. דע, כי שנת השמש תתחלק לשלשה חלקים. החלק האחד, מעת היות השמש החלק ראשון ממקום מחברת השנים גלגלים הגבוהים, ואז ישתוה היום עם הלילה. וזאת היא שנת תלמי וחכמי ישמעאל. והחלק השני, כנגד נקודה בגלגל השמש, שמוצקו רחוק ממוצק הארץ, וזאת היא שנת פרס. גם יש בחכמי ישמעאל מונים כן. והחלק השלישי, הוא מעת התחברות השמש עם כוכב אחד ממחנה המזלות, וזאת היא קרובה לחכמי הודו. והאמת שהוא חלק בק״נ״ (סוד העיבור, דף ח עמ׳ א). רבי יוסף טוב עלם בספרו צפנת פענח (חלק ב, עמ׳ 36) גרס כאן: ״חלק ממאה ושלשים ואחד ביום״. וכן מצינו חשבון זה בספר העולם לראב״ע (עמ׳ 10): ״הנכון כפי אמנתי שהוא [הגרעון] חלק מקל״א״. וכן בספר הטעמים, נוסח א, שער ב (עמ׳ 44): ״האמת כי החסרון הוא חלק ממאה ושלושים ואחד״.

ג

ובאה המחלוקת בעבור תנועת כוכבי גלגל המזלות. כי הקדמונים אמרו כי התנועה מעלה אחת במאה שנה.¹⁰ ״הקדמונים אמרו, ובטלמיוס עמהם, כי יתנועעו [כוכבי גלגל המזלות] למאה שנה מעלה אחת״ (הטעמים, נוסח א, שער ב, עמ׳ 44). והאחרונים אמרו בששים ושש שנים.¹¹ ״המדקדקים אחריהם מצאו כי תנועת מעלה אחת לששים ושש שנים״ (הטעמים, נוסח א, שער ב, עמ׳ 44). ויש אומרים בשבעים שנה.¹² ״הנכון שהתנועה [מעלה אחת] לשבעים שנה״ (הטעמים, נוסח א, שער ב, עמ׳ 45). וכן כתב בטעמים, נוסח ב: ״מצאנו שהוא [גלגל המזלות] מתנועע ממערב אל מזרח מעלה אחת בשבעים שנה״ (עמ׳ 2). וכלי הנסיון עשוים בדרך קרובה, כי לא יוכלו לחלק המעלות על שניים במעשה ידי אדם.¹³ ״אין יכולת בידי האדם להבין חלקים ראשונים ואף כי שניים״ (העיבור, סוד העיבור, דף ח עמ׳ ב). ובספר העולם כתב: ״הכלים העשוים לדעת בהן גבהות השמש בחצי היום, אם היו מדוקדקים היטב, יוכלו להוציא בהם הראשונים ולא השניים״ (עמ׳ 9). ויש אומרים כי בשתי נקודות המחברת שתי עגולות קטנות, על כן התנועה פעם עולה פעם יורדת.¹⁴ ״דע, כי מחלוקת גדולה בין חכמי המזלות בעלי הראיות ובין חכמי המזלות בעלי המשפטים והצורות. כי אנשי הצורות אומרים כי סדני הגלגל יעלו וירדו. ואחרים אמרו שיש גלגל קטן במקום מזל טלה ומאזנים שיתגלגל לצפון ולדרום״ (העיבור, סוד העיבור, דף י עמ׳ א). אלו דברי ראב״ח: ״חכמי הודו וכל יושבי פאת דרום והקדמונים מחכמי כשדים וכלדיים היה להם בככבים דעת אחד, והם סוברים שככבי שבת אינם מקיפים את כל הרקיע, אבל הם מתקדמים ומתאחרים שמנה מעלות מאופן המזלות למזרח ולמערב. והגורם למהלך הזה היה קוטב אופן המזלות, שהוא סובב על עגלה קטנה שמונה מעלות מאופן המזלות למזרח ולמערב. והקוטב מקיף את העגלה באלף ושש מאות״ (צורת הארץ, שער י, עמ׳ 196-197). והנה אין יודע באמת שנת החמה. ועתה אשוב לחפש על שנת התורה.

ד

אמר יהודה הפרסי כי שנות ישראל היו שנות החמה, בעבור שמצא המועדים בימים ידועים. כי הפסח באביב השעורים (שמות לד יח), ושבועות בקציר (שם לד כב), וסכות באסיף (דברים טז יג).¹⁵ ״אמר רבי יהודה הפרסי כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט הערלים. וראיתו ׳ושמרת את החקה הזאת למועדה׳ (שמות יג י), כי שנת לבנה איננה שוה. כי ימי החריש והקציר תלוים בהליכת השמש לבדו כפי נטותה לצפון או לדרום״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ ע). בספר העיבור כתב: ״יהודה הפרסי חבר ספר, ואמר כי שנות ישראל היו מחשבין לחמה, בראותו כי לא מצא ראיה על שנת הלבנה כמה חדשים היא, ואם לא שחשבון הלבנה הוא הנקבע, ומי אמר לנו שנספור ל׳ יום, ואם נקבל עדות החדש מפי גרים ונשים ואב ובן, ואצל מי יעידו העדים והנה ישראל בכל עיר ועיר, וראית הלבנה תשתנה בכל מדינה ומדינה״ (סוד העיבור, דף ח עמ׳ א). והנה מה יעשה, כי משה לא פירש כמה היא השנה?¹⁶ ״יהודה הפרסי אמר כי ישראל היו מונים בחשבון השמש. ואילו היה זה נכון, הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה, כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור״ (פירוש ויקרא כה ט). ומה יעשה במלת ״חדש״, כי מה יתחדש בשמש? והערלים, בעבור היות שנותם שנות השמש, ומצאו בשנה תמימה שנים עשר חדשי הלבנה, חלקו ימות השנה על שנים עשר להיות זה המספר קרוב מחדשי הלבנה, ועלה חדש אחד שלשים וחדש אחד שלשים ואחד.¹⁷ ״דע, כי אין לשמש חדש ולא אל הלבנה שנה, רק השנה תלויה בשמש לבדה. וכשבקשו המחשבים חדשים בחשבון הלבנה לא מצאו קרוב אל שנת החמה כי אם י״ב חדשים. וכן עשו הגוים בעבור כי שנתם הוא שנת החמה. ומצאו בשנת החמה י״ב לבנות, חלקו ימי השנה על י״ב, להיות חדשיהם קרוב מחדש הלבנה. על כן ל׳ יום חדש אחד, ויש מהם ל״א. ואף על פי שקבעו חדש אחד קטן בעבור מהלך השמש שהוא הרבה, רק עשו יותר ממה שהיה ראוי״ (העיבור, שער ב, דף ז עמ׳ א).

ה

גם אמר יהודה הפרסי כי שנות נח היו שנות החמה, בעבור שמצא ״בשנת שש מאות שנה לחיי נח״ (בראשית ז יא) בא המבול, ואחר כך אומר ״באחת ושש מאות שנה״ (שם ח יג).¹⁸ ראיתו היא כפי מה שכתב ראב״ע להלן (שער א): ״ראשית שנת כל אדם מרגע הולדו, ובשוב השמש אל הנקודה הראשונה שהיתה שם בתחלה תעלה לו שנה תמימה״, כלומר, שמחשבים שנות חיי האדם לפי שנות החמה. וכן כתב רבינו סעדיה גאון (רס״ג): ״הרי מנין הכתוב כאן הוא לימי נח, וידוע שחיי בני אדם נמנים לפי שנות השמש, כימיהם של כל הדברים הגדלים כגון העצים וזולתם״ (פירוש בראשית, פרשת נח, עמ׳ 342). על כן במספר החדש תוספת עשרה ימים, כי זה המספר קרוב לתוספת שנת החמה על שנת הלבנה.¹⁹ ״יש בין שנת הלבנה לשנת שמואל י׳ כ״א ר״ד (10 ימים, 21 שעות, 204 חלקים)״ (העיבור, שער ב, דף ה עמ׳ א). וזה המספר סותר דבריו, כי הנה הוא מודה כי החדש הוא ללבנה. ועוד אמר כי מצאה מנוח התבה אחר חמשה חדשים (שם ח ד), וכתוב שהיו ״חמשים ומאת יום״ (שם ח ג). והוצרך הגאון לשום תחלת שני נח מתשרי.²⁰ ״הגאון״ סתם בלשון ראב״ע הוא לפי הרוב רבינו סעדיה גאון. ואלו דבריו: ״היתה השנה ההיא מעוברת ומרחשון וכסלו שניהם מלאים. וכשאנו מתחילים למנות מי״ז במרחשון יהיה בסך הכל י״ד ממרחשון, כסלו ל׳, טבת כ״ט, שבט ל׳, אדר ראשון ל׳, ומאדר שני י״ז, שהם ק״נ יום בדיוק״ (פירוש בראשית לרס״ג, פרשת נח, עמ׳ 341-342) אבל ראב״ע השיג עליו: ״האומר כי בחשבון העבור היה עושה, וישים ׳בחדש השני׳ (בראשית ז יא) מרחשון, ותהיה השנה שלמה [לא דבר נכונה]. ולמה כל זה״ (פירוש הרגיל לבראשית ח ג). בשיטה אחרת לבראשית ז יא (עמ׳ קפא) הסביר: ״בחדש השני — הפשט שהוא אייר. ואם אמרנו שהוא מרחשון, לא יועילנו. כי לא יתכן להיות חדשי הלבנה כלם שלמים״. משמע שלדעתו, בשנה מעוברת אין לעשות את החדשים מרחשון, כסלו, ואדר א׳ כולם מלאים. וכן מצינו דעת חז״ל במסכת שבת פז ב. אולם, בספר העיבור (דף ב עמ׳ א) כתב ראב״ע שאפשר להיות שלשתם מלאים. וכן מצינו ברמב״ם, משנה תורה, הלכות קידוש החודש, פרק ח הלכה ח. ואולי היינו רק על פי סוד העיבור, ואינו כן לפי סיבוב הלבנה. ואין צורך, כי גם בחדשי שנת החמה יהיה המספר רב מהכתוב בשני ימים.²¹ ״האומרים כי הנה מצאנו מאה וחמשים יום חמשה חדשים, וזה לנו לאות שהם חדשי חמה, והנה לא דברו נכונה על דבריהם, כי שנים ימים יחסרו״ (פירוש בראשית ח ג). ראב״ע, בפירושו הרגיל לבראשית (ח ג), לא הכריע בעניין המבול אם התורה מנתה את השנה כפי שנות החמה או כפי שנות הלבנה. אולם בשיטה אחרת לבראשית ז יא (עמ׳ קפב) כתב: ״הנכון בעיני כי המספר כדרך שנת פרס או שנת מצרים שיעברו חדש אחד בתוספת חמשה ימים״. לפי דבריו, נכון החשבון שחמשה חדשים של שלושים יום לכל חודש עולה חמשים ומאת יום. ואלו היה נח מחשב שנות החמה, לא ייטיב ולא ירע.²² ״אפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה, או תחלת השנה מתשרי, לא נתנו המועדים על ידי נח״ (פירוש הרגיל לבראשית ח ג). וכן כתב בשיטה אחרת לבראשית ז יא (עמ׳ קפב): ״זה לא יזיק אם חשב נח חשבונו באיזה חשבון שהיה, וחשבוננו על יד משה ומפיו שמעוהו האבות והעתיקוהו, וחדשיו ללבנה״. על כן נחפש שנת התורה ממשה או מפי הקדושים המעתיקים. והנה נחל מהם.

ו

והנה מצאנו תקופת²³ ״תקופה״ במשמעות: ״תשובת החמה אל עצם מקומה מאופן המזלות בתחלת המולד או המאורע״ (ראב״ח, חשבון מהלכות הכוכבים, שער יט, עמ׳ קו). שמואל בלי תוספת או חסרון רביעית יום.²⁴ ״שנת שמואל היא שנת החמה, והוא אמר שהיא שס״ה יום ורביע יום בלא תוספת ומגרעת״ (העיבור, שער ב, דף ה עמ׳ א). דברי שמואל נמצאים בתלמוד בבלי: ״אמר שמואל… ואין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה״ (עירובין נו א). בכיפול ארבעה עולה שנה שלימה שס״ה ימים ושש שעות. וגם נמצאת ברייתא המיוחסת לשמואל, ושם שונים: ״חמה מהלך את המזל לשלשים יום וה׳ שעות גדולות (שעה גדולה מכילה שתי שעות רגילות מכ״ד) ורביע. נמצא גומר לי״ב מזלות בשס״ה ימים ורביע יום, שהן הי״ב חדשי השנה״ (פרק ה, עמ׳ 32). והיתה בימיו קרובה אל האמת, ועשה חשבון עולה לתלמידים.²⁵ ״אל תחוש לשעה ותפ״ה לחשבון תקופת שמואל, וידענו כי לא נעלם ממנו זה, רק תפש דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עג). כמו כן כתב בספר העיבור: ״יתכן ששמואל ידע זה, ותקן זה בדרך קרוב לאנשי דורו, כי אין יכולת בידי אדם להבין חלקים ראשונים, ואף כי שניים״ (שער ב, דף ח עמ׳ א-ב). ראב״ח כתב קצת שונה, ואולי זוהי כוונת ראב״ע אצלנו: ״החלק השלישי הם הנקראים מלמדי חכמת החזיון אומרים מדת שנת החמה היא רביע יום שלם על שס״ה, ואמר עליהם בטלמיוס… לא הטריחו עצמם לחקור עליו…כי לא היה רצונם להעמיד הדבר על בוריו אלא ללמד את העם ענין החקירה וצורת המהלך, ופעם אחת לתלמיד מספיק לו בבדיקה לדעת הענין וללכת אל הדרך, ומפני זה אתה מוצא בחשבונם קירוב וטעות״ (העיבור, מאמר ג שער א, עמ׳ 78). מה שכתב ראב״ע שבזמן שמואל תקופתו הייתה ״קרובה אל האמת״, מוסבר מדברי רבי שמעון בן צמח דוראן (רשב״ץ): ״לפי שבתקופת שמואל יש יתרון שעה ותפ״ה חלקים, אם כן תתרחק תקופת שמואל ותתאחר מתקופת רב אדא במחזור אחד שעה ותפ״ה. בשני מחזורים שתי שעות תתק״ע… וברע״ב מחזורים שיש מבריאת עולם קרוב לי״ז ימים. וזהו סיבת המרחק הגדול אשר בין שתי התקופות בזמנים אלו. ואף על פי שלא נמצא כל כך, כי לפי זה היה המרחק י״ז ימים, ואנו לא נמצא כי אם עשרה ימים או קרוב, הסיבה בזה כי שמואל הקדים תקופתו לתקופת רב אדא ז׳ ימים. כי רב אדא עושה אותה ט׳ שעות תרמ״ב חלקים לפני מולד ניסן, ושמואל עושה אותה ז׳, ט׳, תרמ״ב לפני מולד ניסן. ומפני שקדמה תקופתו לפני תקופת רב אדא ז׳ ימים, על כן אין המרחק ביניהם כי אם עשרה ימים. ואילו התחילו בשוה ליל ד׳ ט׳ תרמ״ב קודם תקופת (מולד?) ניסן, היה המרחק ביניהם י״ז ימים בקירוב, מפני שעה ותפ״ה היתרים. ובימי שמואל שתיקן זה היו שתי התקופות בשוה בזמן אחד בקירוב, מפני הקדימה הזאת שהקדים ז׳ ימים לתקופת רב אדא. והמחשבים השתי התקופות לא היה הבדל ביניהם, כי אלו מתחילים ז׳ ימים קודם אלו, והשעה ותפ״ה היו נבלעים באותם ז׳ ימים. אחר כן הוסיפה תקופת שמואל בכל מחזור על תקופת רב אדא שעה ותפ״ה מכל אותן מחזורים שהיו מאותו זמן שתיקן שמואל תקופתו עד הזמן הזה, ונתקבצו השעות וחלקיהן עד שנמצא שיש בין תקופה לתקופה קרוב לי״א יום״ (ספר תשב״ץ, חלק א, סימן קח, עמ׳ רמה-רמו, וראה הערות המהדיר שם). עוד יש לומר שלדעת ראב״ע, משך השנה הולך ומתמעט מיעוט קטן. ראה דברי אריה ליב ליפקין בסוף ספר ברייתא דשמואל הקטן (מהדורתו), עמ׳ 44: ״כתבו האחרונים, וכן הרגישו בזה התוכנים האחרונים, כי משך השנה הולך ומתמעט מיעוט קטן מאוד, רק במשך הזמן מתקבץ המיעוט לאיזה חשבון״. כאשר עשה בברייתא, שלא חשב שבעים ושלושה חלקים²⁶ ״השעה היא אלף ושמונים (1080) חלקים״ (העיבור, ראשית שער א). שהם נוספים על שתי שלשיות שעה בחדש הלבנה.²⁷ ״החדש כ״ט יום וי״ב שעות ושתי ידות שעה גם שתי שלישיות עשירית שעה וחצי תשיעית ששית עשירית השעה, והם תשצ״ג חלקים״ (העיבור, ראשית שער א). בברייתא דשמואל שבידינו שונים: ״הרוצה לידע מולד לבנה יחשוב מששבו חמה ולבנה כמה שנים, ויתן ד׳ ימים וארבע שעות גדולות לכל שנה ושנה, ומוציא את השעות בימים, י״ב שעות לכל יום, ויכלול השעות עם הימים. ואף שנים עיבורים יחשב כמה עיבורים באותן השנים, ויתן לכל חדש וחדש יום ומחצה ושליש שעה גדולה. ויוציא את מנין הימים והשעות מנין מצטרף ויכללם עם מנין של ד׳ ימים וד׳ שעות, ויוציאם ז׳ ז׳, והמותר יחשוב מתחלתו ליל ד׳, והיכן שכלה שם הלבנה מתחדשת״ (פרק ה, עמ׳ 29). ראב״ע העיר על ברייתא זו: ״אמרה הברייתא, הרוצה לידע מקום (מולד?) הלבנה יחשוב שנת העולם ויעשה מהם חדשים, ויתן לכל חדש כ״ט יום וחצי ושתי ידות שעה, שהם תש״כ חלקים. והנה חסר ע״ג חלקים, והנה התחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום. והנה יהיה המרחק בין חשבון מולדות מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום קרוב מחצי שנה״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עג). גם כתוב שתי תקופות הן, תקופת רב אדא²⁸ ״תקופת רב אדא כפי דעת חכמי העבור הגדולים, כי לעולם תהיה התקופה טרם חג הפסח. ועקרם כי מחזור המזלות שהיא י״ט שנים משנות החמה הן י״ט שנים משנות הלבנה עם שבעה חדשים, בלא תוספת ומגרעת. ואחר שידענו על דעת רבן גמליאל כמה ימי החדש ושעותיו וחלקיו, הנה נוכל לידע כמה ימי שנת החמה. והנה היא שס״ה יום וה׳ שעות תתקצ״ז חלקים י״ב שניים והשני קרוב לד׳ רגעים להיות החלק נחלק על י״ט (365 ימים, 5 שעות, 997 חלקים, 12/19 מחלק). והנה יש בין שנת שמואל ושנת רב אדא פ״ב חלקים וז׳ שניים מחשבון י״ט (82 חלקים, 7/19 מחלק)״ (העיבור, שער ב, דף ו עמ׳ ב). עוד כתב שם: ״אחר שידענו שהחדש הוא כאשר הזכרתי כ״ט י״ב תשצ״ג (29 ימים, 12 שעות, 793 חלקים), ערכנו המספר על רל״ה על חדש הלבנה, והנה עלו ששת אלפים ותשע מאות ותשעה ושלשים יום ושש עשרה שעות וחמש מאות וחמשה ותשעים חלקים (6939 ימים, 16 שעות, 595 חלקים). והנה טעם המחזור, כי בהשלמת המחזור שבו המאורות לחלק אחד, כל אחד בגלגלו כאשר היה בתחלה. והנה מזה החשבון נוכל לדעת כמה ימי שנות החמה ושעותיו וחלקי השעות. כי נחלק מספר ימי המחזור והשעות והחלקים על י״ט, והנה עלו שס״ה יום [ה׳ שעות] ותתקצ״ז חלקים וי״ב חלקים מי״ט בחלק אחד״ (שער ב, דף ג עמ׳ ב). בצנעא ותקופת שמואל בפרהסיא.²⁹ ״העד השני [שתקופת שמואל אינה מדוייקת], שאמרו תקופת שמואל בפרהסיא ותקופת רב אדא בצנעה. ולא יתכן שתהיינה שתי התקופות אמת, כי יש ביניהם קרוב מח׳ ימים. ורחוק הוא שתהיה התקופה שידעוה אפילו התינוקת שהיא בפרהסיא והיא הקלה היא האמת, ואשר הוא בצנעה ולא ידועה כי אם לחכמים מעט היא שקר״ (העיבור, סוד העיבור, דף ח עמ׳ ב). וכן כתב ראב״ח בשם רבי יצחק בן ברוך הדיין: ״אמרו שתי תקופות הן, תקופת רב אדא בר אהבה בצנעה ותקופת שמואל בפרהסיא. ואתה רואה מכאן כי תקופת רב אדא אשר היו מצניעים אותה ולא רצו לגלותה, היא היתה המדוייקת ועל סודה תקנו סוד העבור, וגלו את תקופת שמואל בפרהסיא מפני שרוב האומות חושבים את שנותיהם עליה״ (העיבור, מאמר ג שער ה, עמ׳ 93-94). וטעם שהיתה בצניעות בעבור משפטי המזלות, אם ידעו חכמיהם תקופת האמת.³⁰ ״בעבור שאמרו קדמונינו זכרונם לברכה שתקופת רב אדא בצנעא, פירשו בו חכמי הדור כי תקופת רב אדא הוא האמת. ובעבור שיודע יודע תקופת רב אדא מתי תכנס השמש במזל טלה, יוכלו המכשפים לעשות מעשים גדולים בעולם. גם אלה לא דברו נכונה, כי תקופת רב אדא איננה כאשר חשבו, כי היא כנגד גלגל המזלות איננה, רק כנגד גלגל השמש שמוצקו רחוק ממוצק הארץ. והנה נמצא המוצק משתנה בכל זמן. ודבר זה הוא ברור אצל חכמי המזלות בראיות לא יוכל איש להכחישם. ולפי דעתי שהיתה בצנעא בעבור שיוכל לדעת איש כל אשר יהיה בארץ בדרך חכמי משפטי המזלות״ (העיבור, שער ב, דף ו עמ׳ ב). ראב״ח כתב בשם רבי יצחק בן ברוך הדיין: ״ראיתי בספר אחד מספרי הקדמונים שאומר: שאלתי רבותי מפני מה אמרו תקופת רב אדא בצנעה? ואמרו לי מפני שכל מה שיהיה בעולם מרעב ושובע ומות וחיים תלוי במולד ובתקופה. וחששו חכמים שמא יעמוד אדם שאינו הגון ויחריב את העולם. ואני נוטה בכל לבי אל הדבר הזה ויודע שהוא דבר ברור״ (העיבור, מאמר ג שער ה, עמ׳ 94).

ז

והנה היום אין תקופת שמואל נכונה. והצל בכל יום בכל מקום לעד נאמן למשכיל.³¹ ״העד הרביעי שהיא [תקופת שמואל] נשחתת לעיני השמש הזאת, כי כל משכיל יוכל לראות זה בכלי הנחשת, גם בצל, אחר שידע כמה רחב ארצו. ובנטות השמש לסוף דרום או צפון יוכל לדעתו בצל. והנה יוכל לדעת היום שישתוה היום עם הלילה. והנה השמש נוטה מסוף צפון ועוד לא באה תקופת תמוז לשמואל קרוב מתשעה יום. והפך הדבר בתקופת טבת. והנה הצל לעד נאמן״ (העיבור, סוד העיבור, דף ח עמ׳ ב). ובפירושו לתורה כתב: ״היום יש בין תקופת האמת ותקופתו קרוב מט׳ ימים״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עג). ועוד כתוב ״כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן, עברה לההיא שנתא ולא תיחוש לה״ (ראש השנה כא א).³² טעם הדבר: ״זה אמת בעבור תנופת העומר, כי העומר הוא האביב, והאביב תלוי בשמש״ (העיבור, סוד העיבור, דף ח עמ׳ ב). והנה בשנה שעברה היתה תקופת ניסן בחשבון שמואל בחמשה ועשרים מניסן, והנה עברנו על דברי חכמינו.³³ ראב״ע הביא דוגמה זו בספר העיבור: ״הנה אנחנו היום בשנת ה׳ למחזור המולדות (שנת ד׳ אלפים תתק״ז). בשנת י״ו (שנת ד׳ אלפים תתקי״ח) יעבור חג המצות כולו ועוד לא באה תקופת שמואל, והנה עבר החג והשמש לא באה במזל טלה ולא השתוה היום והלילה. והנה לנו בשת עולם ונהיה בחשבונינו לעג וקלס לסביבותינו. כי הקל שבקלים יראה כי כבר השתוו היום והלילה בקרוב מי״א יום. חלילה חלילה. רק חשבונינו אמת, ואין לנו צורך לתקופת שמואל״ (סוד העיבור, דף ח עמ׳ ב). חלילה חלילה. רק עשינו החג במועדו. על כן תקופת רב אדא ישרה ממנה,³⁴ זו לשון ראב״ח: ״הראוי לסמוך עליו מדבריהם הוא דעת אפרכש ובטלמיוס האומרים שנת החמה הוא שס״ה יום ושש שעות פחות שני חלקים מכ״ה בשעה, שהן חלק אחד מג׳ מאות ביום. והיה הדעת הזה ראוי לסמוך עליו מפני שהוא יוצא על דעת רבותינו זכרונם לברכה את סוד העבור, ואין הפרש בין דעת זה בימי השנה ובין דעת רב אדא בר אהבה דבר שיהיה חושש לו מפני מיעוטו״ (צורת הארץ, שער ב, עמ׳ 76). כיוצא בזה כתב רמב״ם: ״ונראין לי הדברים שעל חשבון תקופה זו [תקופת רב אדא] היו סומכין לענין עבור השנה בעת שבית דין הגדול מצוי, שהיו מעברין מפני הזמן או מפני הצורך. לפי שחשבון זה הוא האמת יותר מן הראשון [תקופת שמואל], והוא קרוב מן הדברים שנתבארו באיצטגנינות יותר מן החשבון הראשון שהיתה בו שנת החמה שס״ה יום ורביע יום״ (משנה תורה, הלכות קידוש החודש, פרק י הלכה ו). כי לא תעבור תקופת ניסן המספר הנזכר.³⁵ ״תקופת רב אדא כפי דעת חכמי העבור הגדולים, כי לעולם תהיה התקופה טרם חג הפסח״ (העיבור, שער ב, דף ו עמ׳ ב).

ח

ואין צורך היום לחשבון המועדים לדעת התקופה.³⁶ זו לשון ראב״ח: ״אין אנו היום נצרכים לדקדק שעת התקופה, אחרי שנתקן מחזור העיבור על הדרך המחוכם אשר אנו חושבים אותו, ואין לנו צורך בתקופה כי אם לתקן יום השאלה, ואינו דבר מצוה גדולה שנחוש לה״ (העיבור, מאמר ג שער ה, עמ׳ 94).

ט

ועוד כי חשבונו מכחיש העבור,³⁷ ״העיבור״ הוא הלוח שבידינו לקביעת השנה: ״קביעות השנה גם החדש לבית דין היה. ועתה בגלות נסמוך על מעשה בית דין, והוא העבור״ (פירוש הקצר לשמות יב ב). ולשון רמב״ם: ״עקרי החשבון שמחשבין בזמן שאין שם בית דין שיקבעו בו על הראיה, והוא חשבון שאנו מחשבין היום, הוא הנקרא ׳עבור׳״ (משנה תורה, הלכות קידוש החודש, פרק ו הלכה א). כי ישאר לפי חשבונו בכל מחזור שעה גם תפ״ה חלקים.³⁸ ״שנת שמואל היא שנת החמה, והוא אמר שהיא שס״ה יום ורביע יום (365 ימים, 6 שעות) בלא תוספת ומגרעת. והנה יש בין שנת הלבנה (354 ימים, 8 שעות, 876 חלקים) לשנת שמואל יכ״א ר״ד (10 ימים, 21 שעות, 204 חלקים). וכאשר תחבר מספר שנות המחזור, ותחסר מן המחובר מהלך שבעה חדשים, שכל אחד מהם כ״ט י״ב תשצ״ג (29 ימים, 12 שעות, 793 חלקים), אז ישארו שעה אחת ותפ״ה חלקים״ (1 שעה, 485 חלקים) (העיבור, שער ב, דף ה עמ׳ א). ואין ראוי שישאר חלק אחד, כי לא יהיה מחזור שלם. גם כל חכמי הנסיון מודים כי תשע עשרה שנות החמה הם במספר מאתים ושלושים וחמשה חדשי הלבנה, על כן השבעה עבורים.³⁹ ״היתה קבלה בידם שלעולם יקבע בית דין שבע שנים בכל י״ט שנה, שהם רל״ה חדשים, והם ו׳ אלפים יום תתקל״ט, גם שתי שלישיות יום, גם תקצ״ה חלקים (6939 ימים, 16 שעות, 595 חלקים), ואלה הם י״ט שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. ואל תחוש לשעה ותפ״ה לחשבון תקופת שמואל״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עג). וכן כתב בספר העיבור: ״קבלה היתה ביד משפחת דוד איש האלהים שי״ט שנה משנות הלבנה, כל אחד כ״ט יום, י״ב שעות, תשצ״ג חלקים, כאשר העתיק רבן גמליאל, עם שבעה חדשים, הם י״ט שנה משנות החמה בלא תוספת ומגרעת. והנה המחזור הם רל״ה חדשים מחדשי הלבנה״ (שער ב, דף ג עמ׳ א). והנה התחבר היום מן היתרון קרוב מחצי חדש. אולי יודיעונו אוהבי תקופת שמואל מה נעשה מהם.

י

ועוד כי חָלַק הארבע התקופות בחלקים שוים,⁴⁰ ״אמר שמואל…ואין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה״ (עירובין נו א). וככה הם בגלגל השמש. ואיננו כן כנגד גלגל המזלות, בעבור שמהלך השמש משתנה כפי היותה קרובה או רחוקה ממקום הגבהות.⁴¹ ״תקופתו [של רב אדא] כנגד גלגל השמש, על כן חלקם בשוה. ובעבור שידענו שמוצק גלגל השמש רחוק ממוצק הארץ, שהוא מוצק גלגל המזלות, וגובה מקום השמש קרוב הוא מרביעית הגלגל ממקום מחברת הגלגלים הגבוהים, הוא הנקרא ׳קו הצדק׳. והנה השמש תכנס בשני ימים שלמים וחלק משעה בטלה כנגד גלגל המזלות קודם שתכנס בטלה כנגד גלגלה״ (העיבור, סוד העיבור, דף י עמ׳ א). והנה הולכת מרגע השתוות היום עם הלילה, שהיא תחלת התקופה, עד היותה בסוף צפון, שהוא ראש המזל המתהפך,⁴² ״המתהפכים הם טלה, סרטן, מאזנים, גדי, כי הם ארבע תקופות השנה ובהם מתהפך העת״ (משפטי המזלות, עמ׳ קנג). ואז יהיה סוף התקופה והיום הארוך, יותר מארבעה ותשעים יום ושעות רבות. וקרוב מזה המספר התקופה השנית. והנה השתים הנשארות הם כמו מאה ושבעים ושבעה ימים. וזה אמת בראיות גמורות.⁴³ ״העד החמישי [שתקופת שמואל אינה מדוייקת], שחלק התקופות בחלקים שוים. וזה כנגד גלגלה, רק כנגד גלגל המזלות לא יתכן. כי הנה יש בין תקופת ניסן לתקופת תמוז יותר מצ״ג יום, ותקופת תשרי לתקופת טבת פחות מפ״ט יום. והנה ידענו בבירור בראיות גמורות, אף על פי שהגיע השמש לרביעית גלגלה מראש מזל טלה כפי חלקיו, הימים יאריכו, (עם) [עד?] היות השמש כנגד רביעית גלגל המזלות״ (העיבור, סוד העיבור, דף ח עמ׳ ב).

יא

והנה מה תועלת יש לסופרים תקופת שמואל? ואלו היתה מחלקתו נכונה, מה תועיל לאנשי זה האי לדעת שעת התקופה, כי היא על ירושלים? כי השמש זורחת עליהם לפני שתזרח על זה האי כארבע שעות ישרות.⁴⁴ כך כתב ביסוד מורא, ספר הנכתב בעיר לונדון: ״הנה בין ירושלם ובין זה מקום האי ארבע שעות ישרות, שהשמש זורחת עליהם בתחלה בראיות גמורות מחכמת המזלות״ (שער א פיסקה ג, עמ׳ 71-72). וקדמונינו מודים בדבר זה, שאמרו ״מחדתא״ ו״מעתיקא״, ״לדידן״ ו״לדידהו״ (ראש השנה כ ב).⁴⁵ לשון התלמוד היא: ״אמר רב נחמן כ״ד שעי מיכסי סיהרא, לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא, לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא״ (ראש השנה כ ב). ראב״ע כתב על המאמר ההוא: ״מה שאמרו קדמונינו ׳מחדתא׳ ו׳מעתיקא׳, כנגד בני ירושלים ובני בבל. רובי המפרשים פירשוהו (עד) [על?] י״ב שעות שהן בין מזרח ומערב בישוב, על כן ׳לדידן׳ ו׳לדידהו׳. ואנו ידענו כי אין בין בבל וירושלים רק שעה וחלק שעה. אולי האומר ׳מעתיקא׳ ו׳מחדתא׳ יהיה כנגד קצה המזרח שהוא הראש עד סוף המערב. או כן על דעת היחיד. או על דרך שיתכן שתראה הלבנה אחר התקון כנגד גלגל המזלות״ (העיבור, סוד העיבור, דף יא עמ׳ א-ב).

יב

ועוד נחשוב כי התקופה על האי הזה. והנה היתה תקופת ניסן בתחילת הלילה, והנה תקופת תמוז תהיה אחר שבע שעות ומחצה.⁴⁶ ״אמר שמואל, אין תקופת ניסן נופלת אלא בארבעה רבעי היום, או בתחלת היום, או בתחלת הלילה, או בחצי היום, או בחצי הלילה. ואין תקופת תמוז נופלת אלא או באחת ומחצה או בשבע ומחצה, בין ביום ובין בלילה. ואין תקופת תשרי נופלת אלא או בשלש שעות או בתשע שעות, בין ביום ובין בלילה. ואין תקופת טבת נופלת אלא או בארבע ומחצה או בעשר ומחצה, בין ביום ובין בלילה. ואין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה. ואין תקופה מושכת מחברתה אלא חצי שעה״ (עירובין נו א). ואין הלילה באי הזה רק שבע שעות, והנה התקופה תהיה אחר זרוח השמש. וכל האומר כי התקופה על השעות המעוותות, שהם שתים עשרה ביום גם בלילה,⁴⁷ ״ויקראו ׳שעות מעוותות׳ מפני שכל יום נחלק לי״ב שעות, ומשתנה מספרם בכל יום״ (כלי נחושת, שער ו, עמ׳ טז). תקוה לכסיל ממנו.⁴⁸ ״לא יוכל טוען לומר כי שעותיו [של שמואל] הם שעות מעוותות, כפי כל לילה וכפי כל יום, כי בחלקים שווים חלק הכל בשוה״ (העיבור, סוד העיבור, דף ח עמ׳ ב — דף ט עמ׳ א). ראה תוספות עירובין נו א, ד״ה ״ואין בין תקופה״. כי איך יתכן להיות קשת מדתה בגלגל המישור מאה וחמש מעלות כקשת מדתה מאתים וחמשים וחמש מעלות.

יג

על כן חושבים המחשבים, בעבור שיעלו בכל מקום ששה מזלות בכל יום,⁴⁹ כך כתב ראב״ח: ״אנו מוצאים כל יושבי הארץ בכל מקום ובכל עת נגלה אליהם מן השמים ששה מזלות, שהם מחצית שלם מן הרקיע, ונסתר מהם המחצית השני והוא ששה מזלות. ומשם אנו דנין כי הארץ נתונה באמצע ממש. ורואים אנו מתוך זה כי גופה אינה נחשב למאומה לנגד גוף הרקיע העליון המכסה את הכל, ואליו אנו מקישים גוף הארץ בענין הזה. כי אלו היה גוף הארץ נחשב למאומה לנגד גוף הרקיע, היו כל שוכני הארץ לעולם רואים מן הרקיע פחות מחצים לעולם״ (צורת הארץ, שער א, עמ׳ 21). כי המזל עולה בשתים שעות.⁵⁰ רצה לומר שתי שעות מעוותות (זמניות). וזה כזב ותהו. כי לעולם לא יעלה מזל מן המזלות בכל הארץ בשתי שעות, אפילו במקום הקו השוה שהיום והלילה שוים לעולם,⁵¹ ״גן עדן תחת קוה השוה, שלא יוסיף היום ולא יחסר כל ימות השנה. וריקי מוח תמהו איך יתכן זה? וראיות גמורות בלי ספק יש עליהם״ (פירוש בראשית ב יא, עמ׳ כא-כב). ואף כי בכל מקום שיש לו מרחק רב מהקו. והנה מזל טלה באי הזה עולה בפחות חמישית משעה ישרה,⁵² ״טלה יעלה בכל מקום פחות ממעלותיו שבאו בחלקו שהם שלשים״ (העיבור, שער ב, דף ד עמ׳ ב). ומזל אריה עולה בשלש שעות פחות כמעט. ומכיר צורות הגלגל יראה זה בעינו. גם בלבנה בהיותה בראש החדש במזל מאזנים.⁵³ ״ידענו כי במולד תשרי אם היתה הלבנה ברביעית גלגלה העליון כנגד המוצק, יהיה המרחק בחצי היום שהוא נולד קודם חצות י״ד שעות, ושש שעות עד הלילה, הנה עשרים שעות״ (העיבור, סוד העיבור, דף יא עמ׳ ב). ובפירושו לויקרא כג ג (עמ׳ פא-פב) כתב: ״גם פעמים היה הקביעות בתשרי יום חמישי, ולא נראית הלבנה בליל שבת, והיה האויר זך, וזה יקרה בכל שנה שהמולד קרוב מחצי היום, והיתה הלבנה בחצי הגלגל הגבוה״. ״קראתיו ׳כלי נחושת׳ מפני :(astrolabe) גם כל אדם יוכל לראות הדמיון בעגול הנחשת כשהוא כדור וכאשר איננו כדור.⁵⁴ ״כלי נחושת״ הוא שם שראב״ע קרא לאצטרולב שרובם עושים אותו מנחושת״ (כלי נחושת, שער א, עמ׳ ז). ועל כן כל פתי שידע תקופת שמואל ושמות המזלות וחנכ״ל שצ״ם,⁵⁵ ראשי תיבות לשמות שבעה כוכבי לכת (״משרתים״): חמה, נוגה, כוכב־חמה, לבנה, שבתאי, צדק, מאדים. מחשב בלבו שהוא מחשב בתקופות ובמזלות, והוא לא שמע שמועת החכמה, אף כי יריח ריחה או יטעם טעמה.

יד

והנה התורה לא הצריכתנו לדעת מתי היא התקופה ויומה, אף כי שעתה. ושאלה היתה לפני הרב האיי למה נהגו ישראל הדרים במערב להשמר שלא ישתו מים בשעת התקופה.⁵⁶ היינו בתחילת כל תקופה ותקופה. מנהג זה הביא רמ״א: ״מנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות״ (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז, סעיף ה). והשיב כי נחוש בעלמא הוא. בעבור שהיא תחלת השנה או תחלת רביעתה, לא ירצו לשתות מים שימצאו חנם. על כן יאכלו בה כל מתוק להיות שנתם מתוקה.⁵⁷ ״כבר שאלו חכמי קרואן לרבינו האי זכרונו לברכה למה נהגו שלא לשתות מים בשעת התקופה. והשיב, ניחוש בעלמא הוא. כי בעבור היות התקופה תחלת השנה, על כן לא נהגו היהודים לשתות בה מים בעבור שאין להם דמים, על כן יאכלו כל מתוק להיות שנתם מתוקה״ (העיבור, סוד העיבור, דף ט עמ׳ א). ואני אומר מתוקה שנת העובד השם הבוטח בו לבדו. והנה היודעים תקופת האמת לא אמרו כי תזיק לאוכל ולשותה.⁵⁸ ראב״ח כתב כיוצא בזה: ״המנהג הנוהג בארצות האל שאדם נשמר לשתות מים בשעת התקופה דברי הבאי הם בעיני, כי אין אדם יכול לדעת שעת התקופה במקומו אם לא יהיה יודע כמה מרחק מקומו בארך מקצה המזרח, ולא יתכן זה לכל אדם. ואלו היה אדם מוצא לענין הזה זכרון בדברי הראשונים, היה לו לעיין בו ולתת טעם, אבל עתה כיון שאינו נמצא בדבריהם אין לנו לחוש עליו״ (העיבור, מאמר ג שער ג, עמ׳ 86). ודבר הניפוח הוא שיחת הזקנות.⁵⁹ ״אשר יחשבו כי כל האוכל או השותה בשעת התקופה ינזק ויתנפח, דרש הדורש הוא. כי הנה חכמי המזלות שידעו דעת ברורה תקופת האמת לא אמרו שיזיק כל מאכל או משתה בשעת התקופה. ואין דרך בחכמת התולדת שתזיק התקופה כלל״ (העיבור, סוד העיבור, דף ט עמ׳ א).

טו

ועתה אדבר על תחלת השנה. ואומר בתחלה כי כל עגול אין לו ראשית, רק ברצון איש ואיש.⁶⁰ ״העגול אין לו ראשית, רק כנגד המחל וכנגד הסמך הדבר אליו״ (פירוש תהלים קלה ז). אכן ראשית שנת כל אדם מרגע הולדו, ובשוב השמש אל הנקודה הראשונה שהיתה שם בתחלה תעלה לו שנה תמימה.⁶¹ ״ידוע שחיי בני אדם נמנים לפי שנות השמש, כימיהם של כל הדברים הגדלים כגון העצים וזולתם״ (פירוש רס״ג לבראשית, פרשת נח, עמ׳ 342). וכן כתב ראב״ח: ״שנת החמה הוא… זה הוא גדר השנה המפרש את טעמה והמעמיד את ענינה אשר עליו מונים כל האומות את שנותם וכל בני אדם את ימות חייהם״ (העיבור, מאמר ג שער א, עמ׳ 76). וראשית תקון מהלך השמש ממקום הגבהות.⁶² ״גבהות מקום הגלגל כאשר יגיע אליו המשרת במהלכו האמצעי אין צורך לתקון, כי אז יהיה מהלכו האמצעי כמו מהלכו המתוקן״ (אבן אלמתני, עמ׳ 297). ראב״ח הסביר את התיקון: ״סדר חשבון מעמד החמה במהלכה המתחלף. הוי יודע מעמד החמה במהלכה השוה לעת שתרצה לדעת מעמדה במהלך המתחלף, כאשר למדת לדעת המהלך השוה מן התאריך המתוקן. וכתוב המהלך השוה על הקלף ושומרהו. והוציא מן המהלך השוה ההוא גובה רום החמה שהיה בראש המחזור רנ״ז, ע״ה מעלות וחצי מעלה שהן ל׳ שברים. והנשאר מהמהלך השוה אחר הוצאת גובה הרום ממנו, הוא חק המרחב לחמה בעת ההיא…״ (ספר חשבון מהלכות הכוכבים, שער י, עמ׳ סו). כמו כן כתב רמב״ם: ״אם תרצה לידע מקום השמש האמתי בכל יום שתרצה, תוציא תחלה מקומה האמצעי לאותו היום על הדרך שבארנו, ותוציא מקום גובה השמש, ותגרע מקום גובה השמש ממקום השמש האמצעי, והנשאר הוא הנקרא ׳מסלול השמש׳…״ (משנה תורה, הלכות קידוש החודש, פרק יג הלכה א). וראשית תקון המשרת מרגע מחברתו עם השמש, כי אז יהיה המשרת בגבהות גלגלו הקטן.⁶³ ״לעולם לא יתחבר השמש עם אחד המשרתים העליונים שעליו, שהם שצ״מ (שבתאי, צדק, מאדים), רק ברגע היות המשרת בגבהות גלגלו הקטן״ (משפטי המזלות, עמ׳ קס״ו). ראב״ח כתב: ״הרוצה לדעת מקום חמשה הכוכבים האלה במהלכן המתחלף הנראה להם… וכשתדע שני המהלכות האלה שהן השוה והחק, תגרע גובה הרום לכוכב שאתה חושב לו ממהלכו השוה, ויהיה הנשאר מרחק מרכז מגובה רומו, ואתה מביא אותו אל לוחות תקון הכוכב…״ (חשבון מהלכות הכוכבים, שער י, עמ׳ סט-ע). גם הלבנה תהיה בגבהות גלגל המוצק.⁶⁴ ״עשו חכמי ישראל כחכמי המזלות להוציא מקום מחברת לבנה עם השמש במהלך האמצעי, ואחר כן יתקנו מקומם כפי המרחק ממקום גובהם״ (העיבור, סוד העיבור, דף י עמ׳ ב). עוד כתב שם (שער ב, דף ג עמ׳ ב): ״המהלך האמצעי הוא במהלך הלבנה בהיות על מרובע מקום גבהות גלגלה ושפלותה, אם היתה עם השמש או לנוכחה, כי אם לא היתה כן, היא צריכה לתקון אחר כנגד גלגלה הקטן שהלבנה בו״. ראה ראב״ח שכתב: ״מקום הלבנה כשהיא נדבקת בחמה בחלק אחד מן הרקיע במולד החדש בחשבון השוה, יהיה מרכז ההקפה עומד עם החמה במהלכה השוה בחלק אחד מאופן המזלות, אין ביניהם הפרש, ויהיה מרכז ההקפה בעת ההיא בנקודת גובה הרום מהאופן הסובל. ומן העת ההיא והלאה יהיה מרכז ההקפה מתגלגלת מגובה רום הסובל לפאת מזרח…״ (צורת הארץ, שער ג, עמ׳ 107-108). ואלה הראשיות אינן צריכות לכל אדם.

טז

על כן אמרו חכמי התולדת כי האמת להיות ראשית השנה מנקודת המחברת אשר משם תחל השמש להיות קרובה אל הארץ הנושבת.⁶⁵ ״טעם ה׳שנה׳ — שוב השמש אל נקודת מחברת שני הגלגלים הגדולים ששם תחלת הצפון״ (העולם, עמ׳ 9). וזוהי דעת חכמי יון וערב, הובאו לעיל בראש השער. וזו היא תקופת רב אדא.⁶⁶ חשבון שנת החמה לדעת רב אדא קרוב לזה של תלמי, נמצא שלדעת רב אדא השנה היא מהשתוות אביבית אחת עד השתוות אביבית שניה כדעת תלמי: ״תלמי אומר כי השנה חסרה מרביעית היום חלק אחד מש׳. ועל תקופת רב אדא קרוב מחלק מש״ס. ודעת תלמי קרובה לדעתינו״ (העיבור, סוד העיבור, דף ח עמ׳ א). וכן כתב ראב״ח: ״הראוי לסמוך עליו מדבריהם הוא דעת אפרכש ובטלמיוס האומרים שנת החמה הוא שס״ה יום ושש שעות פחות שני חלקים מכ״ה בשעה, שהן חלק אחד מג׳ מאות ביום. והיה הדעת הזה ראוי לסמוך עליו מפני שהוא יוצא על דעת רבותינו זכרונם לברכה את סוד העבור, ואין הפרש בין דעת זה בימי השנה ובין דעת רב אדא בר אהבה דבר שיהיה חושש לו מפני מיעוטו״ (צורת הארץ, שער ב, עמ׳ 76). רק היא על המהלך האמצעי, ותקונה קרוב.⁶⁷ ״אל תסמוך על תקופת שמואל, רק על תקופת רב אדא. אף על פי שהיא צריכה לשני תיקונים. האחד, בעבור שמהלך השמש פעם בארוכה ופעם בקצרה. וזה השינוי אינו במהלך השמש, כי שוה הוא לעולם, רק הוא כנגד מראה הנקודה בגלגל המזלות. והתקון השני בעבור תנועת גלגל קטן בראש טלה״ (פירוש שמות לד כב). בספר העיבור הסביר יותר: ״אפרש לך השנים תיקונים. התקון האחד שתקופתו כנגד גלגל השמש, על כן חלקם בשוה. ובעבור שידענו שמוצק גלגל השמש רחוק ממוצק הארץ, שהוא מוצק גלגל המזלות, וגובה מקום השמש קרוב הוא מרביעית הגלגל ממקום מחברת הגלגלים הגבוהים, הוא הנקרא ׳קו הצדק׳. והנה השמש תכנס בשני ימים שלמים וחלק משעה בטלה כנגד גלגל המזלות קודם שתכנס בטלה כנגד גלגלה. והנה יש בין תקופת האמת היום לתקופת רב אדא במהלך האמצעי שני ימים. ובעבור שמקום גובה השמש קרוב ממזל סרטן, שהוא סוף הצפון, ומקום השפלות קרוב ממזל גדי, שהוא סוף הדרום, על כן בין שתי התקופות קרוב משני ימים. ובעבור כי בתקופת תשרי השמש ברביעית גלגלה ממקום גבהותה, הנה יש לנו לחסר שתי מעלות פחות חלק אחד. ומרחק זה הוא מהלך השמש בשני ימים. על כן היתה תקופת רב אדא מחלוקת והתקופה של מראה עינים שוה בשוה. והתקון השני, דע כי מחלוקת גדולה בין חכמי המזלות בעלי הראיות ובין חכמי המזלות בעלי המשפטים והצורות. כי אנשי הצורות אומרים כי סדני הגלגל יעלו וירדו. ואחרים אמרו שיש גלגל קטן במקום מזל טלה ומאזנים שיתגלגל לצפון ולדרום. על כן תהיינה מעלות השמש בחצי היום אם הגלגל בצפון יותר מאשר הם באמת, והפך הדבר כאשר יהיה הגלגל בפאת דרום. והשתבשו על מספר המעלות. יש אומרים שהם שמונה. ואחרים אמרו שהם עשר מעלות ושתי שלישיות מעלה. והנה תלמי המלך קרב מדרך העבור, והוא האמת כנגד גלגל המזלות בלא התקון הראשון. והנה היום חייב האדם להוסיף ארבע מעלות, ועוד יגיע עד שמונה״ (סוד העיבור, דף י עמ׳ א). וזאת היא ראשית שנת יודעי בינה לעתים לדעת המעשים.⁶⁸ כתוב ״ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל״ (דברי הימים-א יב לג). ראב״ע פירש בו: ״׳יודעי בינה לעתים׳, כבר פירשו רבותינו זכרונם לברכה (בראשת רבה, פרשה עב סימן ה, ועוד) שהיו מחשבי עיבורי השנים״ (פירוש קהלת ח ה). גם זאת תחלת שנת היונים הראשונים.⁶⁹ ״תלמי וחביריו אומרים כי יחסר חלק משלש מאות ביום, והוא קרוב ממהלך העבור״ (פירוש ויקרא כה ט, עמ׳ צג-צד). וזאת היא תקופת ניסן. והפרסים יחלו שנתם מתקופת תמוז, והכשדים מתקופת תשרי, והנוצרים מתקופת טבת. רק השבוש בא להם בעבור כי מספר שנת החמה בחשבונם איננו נכון.⁷⁰ ״אין שנתם [של הערלים] מדוקדקת היטב, כי קבעוה שס״ה ימים שלמים ורביעית היום, וזה אינו אמת כלל״ (שלוש שאלות, עמ׳ א).

יז

וכאשר נחפש לדעת שנת התורה, מצאנו כתוב ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ (שמות יב ב), והוא ראשון לחדשי השנה. וכתוב ״היום אתם יוצאים בחדש האביב״ (שם יג ד), וכן ״שמר את חדש האביב״ (דברים טז א).⁷¹ ״פירוש ׳אביב׳ כמו בִּכּוּר, כי הוא מגזרת ׳אב׳, שהוא כמו ראשון לאשר הוליד, או חכם לתלמיד שלמד, וכתוב ׳כי השעורה אביב׳ (שמות ט לא). והעד, שאמר בחג שבועות ׳בכורי קציר חטים׳ (שם לד כב)״ (פירוש שמות יג ד). ובפירושו לשמות כג טז הגדיר את האביב שלפנינו: ״הוא בכורי השעורים״. והטעם כי חשבון ישראל בחדשי הלבנה, והנה החדש שימצא אביב בארץ ישראל הוא ראשון לחדשי השנה. וראש החדש ראשית השנה, עברה התקופה או לא עברה.⁷² ולא כדעת הנוצרים: ״הערלים יפרשו…ויהיה ׳בחדש האביב׳ (שמות יג ד) [לדעת הערלים] — שנכנסה החמה במזל טלה״ (שלוש שאלות, עמ׳ א). אולם, אף על פי שראש חודש ניסן יכול להיות לפני התקופה, אבל רוב חג הפסח מוכרח להיות לאחר התקופה, כדברי חז״ל: ״שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כד חזית דמשכה תקופת טבת עד שתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה, דכתיב ׳שמור את חדש האביב׳, שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן״ (ראש השנה כא א). רק שיש לבית דין לשמר שיעשה הפסח והאביב נמצא,⁷³ ״תנו רבנן, על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה״ (סנהדרין יא ב). אולם אף על פי שיש לבית דין לשמור את האביב, אבל אין האביב המבחן היחידי שיש להתחשב בו: ״אתן לך כלל, אף על פי שישראל בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב, לא היה עבור השנה מסור להם כי אם לבית דין, שהיה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב, ככתוב במשנה״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עב). ובפירושו לדברים טז א (עמ׳ רסא) כתב מפורש שלפעמים אין האביב הקובע: ״המכחישים אמרו כי לא נעשה פסח בלא אביב, וכבר השיבותי על הבליהם. גם אנחנו נודה כי בית דין היה מסתכל לאביב״. בעבור תנופת העמר.⁷⁴ תנופת העומר היא ביום שני של חג הפסח: ״כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה׳ לרצנכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן״ (ויקרא כג י-יא). וברוב השנים דבק האביב בתקופה. ויש פעמים שירחק מעט בעבור רוב הגשמים או שתהיה שנת בצרת.

יח

והנה תחלת שנת ישראל על פי בית דין, כאשר הוא כתוב ״ויועץ המלך״ (דברי הימים־ב ל ב) חזקיהו. והנה עִבֵּר השנה לעצת בית דין, והפסח שעשה היה בחדש הראשון.⁷⁵ אף על פי שכתוב ״ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחדש השני. כי לא יכלו לעשות בעת ההיא, כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלם״ (דברי הימים־ב ל ב-ג), לדעת ראב״ע חגגו את הפסח בחודש הראשון אלא שעיברו ניסן בניסן, ולכך קראו הכתוב ״חדש השני״. והשם הנכבד קבלו בראיות ברורות.⁷⁶ ״חלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה, כי הכתוב דבר עליו לא סר מכל מצות ה׳ ימין ושמאל (ראה מלכים־ב יח ו). גם הוא אמר בתפלתו ׳זכר נא את אשר התהלכתי לפניך [באמת ובלבב שלם] והטוב בעיניך עשיתי׳ (שם כ ג)…והנה עיבר השנה, והפסח שעשה פסח ראשון היה, ובמועדו נעשה. והעד, כי השם נגע האוכלים בפסח בלא ככתוב (דברי הימים־ב ל יח), ואם לא נעשה במועדו למה נגעם השם, אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו. ואלו חטא חזקיהו, איך התפלל בעדם, ושמע השם תפלתו וירפא העם (שם ל כ)״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עג-עד). רק שגג שגגה קטנה, שלא עִבֵּר השנה ביום שֶעָבַר לפני החדש הראשון, וזהו ״עבר ניסן בניסן ולא הודו לו״ (משנה, פסחים פרק ד הלכה ט).⁷⁷ ״אם טען הטוען, הלא החכמים זכרונם לברכה לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן. התשובה, אמת אמרו, כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר אם הוא צריך לעבר השנה או לא. והנה חזקיהו לא עשה כן, כי שגג שגגה קטנה לעבר השנה בראש חדש״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עד).

יט

וכאשר יבא חדש לבנה פעם אחרת בימי האביב בארץ ישראל, אז תעלה שנה אחת, בין שתהיה השנה שנים עשר חדש או שלשה עשר. על כן לא קראו בלשון הקדש חדש האביב ״ניסן״ רק ״ראשון״. וככה כל החדשים. על כן לא תמצא בעשרים וארבעה ספרים שמות החדשים הנודעים היום, שתחילתם ניסן, רק בספרי בני הגולה.⁷⁸ ״ניסן ואייר וסיון וכל שמות החדשים אינם לשון קדש, כי אם לשון כשדים. על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם, רק בנבואות זכריה ודניאל ועזרא ומגלת אסתר שהיו בגולה. וככה הפירוש [לפסוק ׳בחדש הראשון הוא חדש ניסן׳ (אסתר ג ז)] — בחדש הראשון, שנקרא ניסן בלשון כשדים״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עא). מקור לזה בתלמוד ירושלמי: ״אמר רבי חנינה שמות חדשים עלו בידם מבבל. בראשונה ׳בירח האיתנים׳ (מלכים־א ח ב), שבו נולדו אבות, מתו אבות, נפקדו אימהות. בראשונה ׳בירח בול׳ (שם ו לח), שבו העלה נובל, והארץ עשויה בולות בולות, שבו בוללים לבהמה מתוך הבית. בראשונה ׳בירח זיו׳ (שם ו לז), שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין. מיכן והילך ׳ויהי בחדש ניסן שנת עשרים׳ (נחמיה ב א), ׳ויהי בחדש כסלו שנת עשרים׳ (שם א א), ׳בחדש העשירי הוא חדש טבת׳ (אסתר ב טז)״ (ראש השנה, פרק א הלכה ב). והנה ראשית שנת ישראל איננה מיום התקופה, רק מיום ראש חדש הלבנה. ואחר שידענו כי זה ראשון, נעשה המועדים בחדש השביעי ממנו. כי אם היה הפסח בימי אביב השעורים, יבא חג שבועות בקציר וסכות באסיף.⁷⁹ ראב״ע בא לפרש המשך הפסוקים ״את חג המצות תשמר…למועד חדש האביב…וחג הקציר…וחג האסף״ (שמות כג טו-טז). פירושו הוא שאם יחוגו את הפסח בחדש האביב, אז יבוא חג שבועות בימי הקציר, וחג הסוכות בימי האסיף. השווה פירושו הקצר לשמות יג ד (עמ׳ רסד): ״טעם ׳בחדש האביב׳, שיעשו אותו בימי אביב, כאשר אמר על חג עצרת ׳חג הקציר׳ (שמות כג טז). ואם זה הראשון נעשה בימי אביב השעורים, לעולם השני יהיה בימי תחלת קציר חטים, אז יבוא חג סוכות באסיף״.

כ

ועוד⁸⁰ עתה בא להוסיף שלכמה עניינים מתחילים את השנה מחודש תשרי. וכך כתב בספר העיבור: ״לולא כי לא ארצה להאריך הייתי מביא ראיות מן התורה שתחלת השנה מתשרי. הלא תראה הכתוב אומר ׳לא תזרע׳ (ויקרא כה ד) ואחר כן ׳לא תקצור׳ (שם כה ה). ושנת השמטה תוכיח. גם היובל בעשר לתשרי. וקריאת התורה בתחלת השנה, לא בחציה. על כן כתיב ׳תקופת השנה׳ (שמות לד כב). רק ניסן הוא תחלת יציאתנו ממצרים. גם קדמונינו תקנו בראש השנה ׳זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון׳ (תפילת מוסף לראש השנה)״ (שער ב, דף ה עמ׳ ב־דף ו עמ׳ א). בפירושו לשמות יב ב (עמ׳ עד) כתב: ״האומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים, הנה חדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי ותאמרו כי הוא ראש השנה? והתשובה, כבר הזכירו חז״ל כי ׳ארבעה ראשי שנים הם׳ (משנה, ראש השנה פרק א הלכה א)״. מצאנו כתוב בסכות ״תקופת השנה״ (שמות לד כב), וכתוב ״בצאת השנה״ (שם כג טז). והנה יום צאת השנה שעברה תכנס השנה הבאה.⁸¹ ״וחג [האסיף תקופת השנה] — כתוב בשני מקומות, ושם ׳בצאת השנה׳ (שמות כג טז), כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת״ (פירוש שמות לד כב). משמע ש״תקופת השנה״ פירושו התחלת סיבוב השנה. ומצאנו כתוב כי צוה ה׳ מצות הקהל לקרא כל התורה⁸² אולם במשנה שונים: ״קורא מתחלת ׳אלה הדברים׳ עד ׳שמע׳, ו׳שמע׳, ׳והיה אם שמוע׳, ׳עשר תעשר׳, ׳כי תכלה לעשר׳, ופרשת המלך, וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה״ (סוטה, פרק ז הלכה ח). בחג הסכות בשנת השמיטה (דברים לא י-יג), וכתוב ״למען ילמדו״ (שם לא יב). ואיננו נכון להיות זה אחר חצי השנה.⁸³ ״ראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא כה ט-י). ועוד, כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (דברים לא י-יא), ׳למען ישמעו ולמען ילמדו׳ (שם לא יב). ואם בתחלת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות. והנה חצי שנה עמדו בטלים״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עד). ואל יקשה בעיניך מלת ״מקץ שבע שנים״ (שם לא י),⁸⁴ כוונתו לפסוק ״ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות״, שמשמע שמצוות הקהל היא בשנה שלאחר השמיטה, בשנה השמינית. כי הנה כמהו ״מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו״ (ירמיה לד יד). כי שנים קצוות יש לכל דבר, והנה יש לו ראשית וסוף.⁸⁵ כך פירש ראב״ע על אתר: ״מקץ שבע שנים — תחלת השנה״ (פירוש דברים לא י). אולם במשנה שונים: ״פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר ׳מקץ שבע שנים במועד וגו׳׳ (דברים לא י)״ (סוטה פרק ז הלכה ח), פירשו ״מקץ״ — בסוף. והיתה תחלת שנת השמיטה בתשרי, שהוא החדש השביעי, בעבור כי אז יחל חצי השנה שהזריעה תהיה בו. וככה כתוב בשנת השמיטה ״לא תזרע(ו)״ (ויקרא כה ד), ועוד ״וזרעתם את השנה השמינית״ (שם כה כב).⁸⁶ ״אמרו הצדוקים, כי ׳תבואתנו׳ ראיה כי תחלת השנה מניסן. ואין זו ראיה, כי יתכן להיות פירוש ׳תבואתנו׳ — מה שתוציא הארץ מעצמה. ואם אמרו לא תקרא ׳תבואה׳ כי אם ׳ספיח׳, הנה לנגדם ׳מן השדה תאכלו את תבואתה׳ (ויקרא כה יב)״ (פירוש ויקרא כה כ). בפירושו לשמות יב ב (עמ׳ עד) כתב: ״נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדת, שאמר בתחלה ׳לא תזרעו׳ (ויקרא כה יא) ואחר כך ׳ולא תקצרו׳ (שם), כי הזריעה סמוכה לתשרי ולא לניסן. ועוד, אם שמנו תחלת השמיטה מניסן, מי שזרע בשנה הששית לא יקצור בשנה השביעית, כי הקציר אחר ניסן הוא, וכבר נכנסה שנת השמיטה. גם לא יזרע בשנת השמיטה. והנה כי דברי חכמינו זכרונם לברכה הם נכונים״.

כא

ואפרש לך ״ועשת את התבואה לשלש השנים״ (שם כה כא).⁸⁷ כתוב ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. וזרעתם את השנה השמינת ואכלתם מן התבואה ישן, עד השנה התשיעת עד בוא תבואתה תאכלו ישן״ (ויקרא כה כ-כב). ראב״ע פירש על אתר: ״הנכון בעיני שפירוש ׳ועשת את התבואה׳ — שאתן ברכה בששית שיספיק ויוסיף עוד שנה, ובשנת היובל יהיו שלש שנים בלא תוספת״. דע, כי רגע נשאר ביום התורה חשוב כמו יום. ״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״ (שם יב ג), והנה הנולד ביום ששי לפני בוא יום השבת חצי שעה, הוא נמול בקר יום הששי, והנה לא עלו לו מעת לעת שבעה ימים שלמים.⁸⁸ ״המשל, שנולד ביום ששי לפני שקוע השמש בעיר הזאת שהיא רדוס בתקופת תמוז, והיום ארוך ט״ז שעות שלימות, והנה יומל הבן בקר יום ששי שהוא יום שמיני כפי חשבון התורה, והוא יום שביעי ואיננו שלם רק יחסרו ט״ז שעות״ (פירוש דניאל א א). וככה יום בשנה חשוב שנה.⁸⁹ ״יום אחד בשנה חשוב שנה״ (ראש השנה ב ב). והנה יש מי שיספור אותה, ויש מניחה על השלימה.⁹⁰ ״משפט העברים פעם יום בשנה חשוב שנה, ופעם לא יחשבו שנה עד תמה. הלא תראה כתוב כי דוד מלך ארבעים שנה (מלכים־א ב יא), ובמקום אחר הוסיף ששה חדשים (שמואל־ב ה ה). וכתוב כי מלך נדב בשנת שתים לאסא (מלכים־א טו כה), ומלך בעשא אחריו בשנת שלש לאסא (שם טו כח). וככה תמצא ׳שתים עשרה׳ (מלכים־ב ח כה) גם ׳אחת עשרה׳ (שם ט כט). ו׳שמונה עשרה׳ (ירמיה נב כט) גם ׳תשע עשרה׳ (שם נב יב). ורבים ככה״ (שיטה אחרת לבראשית יא י, עמ׳ קפח). והנה כתוב ״תשאו את עונותיכם ארבעים שנה״ (במדבר יד לד), וזה המעשה היה בשנה השנית, והשם לא יעניש לפני העון. על כן מספר הארבעים הוא שלא עברו את הירדן עד ״בעשור לחדש הראשון״ (יהושע ד יט) בשנת אחת וארבעים. והפך זה ״אכלו את המן ארבעים שנה״ (שמות טז לה). ובמקרא ה״שבע עשרה״ (מלכים־א יד כא) היא ״שנת שמנה עשרה״ (שם טו א),⁹¹ ״הלא ידענו כי ירבעם ורחבעם בחדש אחד מלכו, והנה כתוב כי רחבעם מלך שבע עשרה שנה (מלכים־א יד כא), וימלוך אביה בנו תחתיו בשנת שמונה עשרה לירבעם (שם טו א)״ (פירוש דניאל א א). גם ״תשע עשרה״ (ירמיה נב יב, ראה שם נב כט).⁹² ״׳שמונה עשרה׳ (ירמיה נב כט) גם ׳תשע עשרה׳ (שם נב יב)״ (שיטה אחרת לבראשית יא י, עמ׳ קפח). ובפירושו לדניאל א א הסביר: ״הנה מלך יהויכין בנו שלשה חדשים ותפשו נבוכדנצר בשנת שמונה למלכו, והיא שנת עשתי עשרה ליהויקים, ומלך צדקיהו עשתי עשרה שנה, והיא שנת תשע עשרה למלך נבוכדנצר, והנה בשלשה חדשים נהרג יהויקים וגלה יהויכין בנו. ואל תתמה בעבור שתמצא כתוב ׳בשנת שבע׳ לנבוכדנצר (ירמיה נב כח), וככה על צדקיהו היא ׳שנת שמונה עשרה׳ (שם נב כט), כי במספר המלכים כאלה וכאלה״. ״ובשנת אחת עשרה״ (מלכים־ב ט כט), ו״בשנת שתים עשרה״ (שם ח כה). ואחזיהו מלך ״בשנת שבע עשרה ליהושפט״ והוא מלך שנתים (מלכים־א כב נב), ומלך אחריו יהורם אחיו ״בשנת שמונה עשרה ליהושפט״ (מלכים־ב ג א). וככה רבים.

כב

והנה ״ועשת את התבואה לשלש השנים״ (ויקרא כה כא), האחת חצי השנה הששית, וכל השנה השביעית, וחצי השנה השמינית, כי ״עד בא תבואתה״ דבק עם ״השנה השמינית״ (שם כה כב), כאלו הוא כתוב ״וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד בוא תבואתה, ותספיק לכם עד בוא השנה התשיעית״.

כג

וכמוה ״מיום הראשון עד יום השביעי״ (שמות יב טו) איננו דבק עם הקרוב אליו, רק עם ״כל אוכל חמץ וגו׳״ (שם) הרחוק.⁹³ כתוב ״שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם, כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל, מיום הראשון עד יום השבעי״, ופירש בו ראב״ע: ״דע כי ׳מיום הראשון עד יום השביעי׳ אינו דבק בקרוב אליו שהוא ׳ונכרתה׳, רק אם ׳כל אוכל חמץ׳״ (פירוש שמות יב יט). וככה ״וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים״ (שם יד ל) — וירא ישראל, על שפת הים, את מצרים מת. כי ״ירדו במצולות כמו אבן״ (שם טו ה), וכתוב ״תבלעמו ארץ״ (שם טו יב).⁹⁴ ״כתוב כי המצריים טבעו בים, והים לא השליכם אל היבשה, כי כן כתוב ׳תבלעמו ארץ׳ (שמות טו יב). על כן פירוש ׳וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים׳ — שהיו ישראל על שפת הים וראו מצרים מת כאשר טבע״ (פירוש שמות יד ל). אולם בפירושו הקצר לשמות יד ל כתב: ״יש ממצרים שהשליכם הים אל שפתו אחר שמתו, ויש שצללו כעופרת ובלעתם הארץ למטה מהים״. וככה ״לבא מפניך במצור״ (דברים כ יט) דבק עם ״ואותו לא תכרות״ (שם).⁹⁵ כתוב ״כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אתו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדת״ (דברים כ יט-כ). ראב״ע כתב שם: ״זה פירושו. כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה. והטעם, כי חיי בן אדם הוא עץ השדה…׳ואותו לא תכרות׳ דבק עם ׳לבא מפניך במצור׳. הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו. ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור. והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר ׳וכרת ובנית מצור׳״. ורבים ככה.

כד

והיובל הוא ״שבע שבתות שנים״ (ויקרא כה ח). ותחלת היובל מיום הכפורים, וכן כתוב ״ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמשים שנה״ (שם כה ט-י).⁹⁶ משמע שאין דעתו כדעת המשנה ששונים בה: ״באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות״ (ראש השנה, פרק א הלכה א), ובתלמוד בבלי הקשה: ״יובלות באחד בתשרי הוא, יובלות בעשרה בתשרי הוא, דכתיב ׳ביום הכפורים תעבירו שופר׳ (ויקרא כה ט)? הא מני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא, דתניא ׳וקדשתם את שנת החמשים שנה׳ (שם כה י) מה תלמוד לומר. לפי שנאמר ׳ביום הכפורים׳, יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ואילך, תלמוד לומר ׳וקדשתם את שנת החמשים׳, מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה…״ (ראש השנה ח ב). אבל ייתכן שכוונת ראב״ע כאן היא שהיובל אינו מתחיל בכל תוקפו עד יום הכפורים, כמו שרואים מהמשך התלמוד שם. והנה תחלת שנת השמטה כמו תחלת שנת היובל.⁹⁷ משמע שלפי דעתו גם שנת השמיטה מתחילה מיום הכפורים ולא מראש חודש תשרי, ואין דבריו מתאימים עם המשנה בראש השנה ששמיטה מתחילה מאחד בתשרי. ואל תשתומם בעבור שלא החלה השנה מיום הזכרון, כי אם חשבנוהו שהיה ראש חדש ניסן ביום תקופת האמת, צריכה התקופה השלישית באמת להוסיף כעשרת ימים, בעבור תוספת מהלך שנת החמה על שנת הלבנה. גם בעבור היות מהלך החמה מתמהמה. על כן היתה ראשית השנה ביום הכפורים או בסכות.

כה

ודע, כי אין ללבנה שנה, כי היא תקיף כל המזלות בעשרים ושבעה ימים ושלישית יום.⁹⁸ ״ידענו כי מהלך הלבנה בגלגלה בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות, עד שובה אל הנקודה בעצמה, הם כ״ז יום ושלישית יום בקירוב״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ ע). בספר הלוחות של ראב״ע (דבריו הובאו בצפנת פענח, חלק א, עמ׳ 13) כתב חשבון יותר מדוייק: ״הלבנה… סבבה כל הגלגל בכ״ז ימים וז׳ שעות ותשע״ה חלקים (27 ימים, 7 שעות, 775 חלקים)״. ובעבור כי שנים עשר חדשי הלבנה קרובים משנה תמימה, נקראת ״שנת לבנה״.⁹⁹ דברי ראב״ח: ״השנה נאמרה בעיקר על שנת החמה, ובדמיון הדבר על דרך הדבור נאמרת על שנת הלבנה״ (העיבור, מאמר ג שער א, עמ׳ 76). אורך שנת הלבנה חשב ראב״ע: ״שנת הלבנה שנ״ד יום ושמונה שעות וארבעה חומשי שעה ושתי שלישיות חלק אחד מששית עשירית השעה, שהם מ׳ חלקים שניים (354 ימים, 8 שעות, 876 חלקים)״ (העיבור, שער ב, דף ג עמ׳ א). ובה יחשבו הישמעאלים. על כן יבאו מועדיהם, פעם בקיץ פעם בחרף.¹⁰⁰ ״הישמעאלים, בעבור שמועדיהם תלוים בימי חדשי הלבנה, ותחלת החדש מליל ראות הלבנה, וראו כי י״ב חדש יש בשנת החמה, לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה, כי אין בין שני המספרים רק י״א יום. על כן שמו כל שנותיהם שנות הלבנה. וכל שנה ישתנה מועד פסחם אחורנית י״א יום, עד שיהיו ל״ג שנות החמה הם ל״ד שנות הלבנה, כי אלה אינם על דרך התולדות״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עא). ושנות ישראל תהיינה שוות בכל תשע עשרה שנה לשנות החמה באמת. והנה חשבון ישראל לבדו הוא האמת.¹⁰¹ ״הנה התברר לך כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנות החמה, וחדשינו תמיד חדשי הלבנה, וברוך השם שהדריכנו בדרך ישרה״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עג).

כו

ודע, כי אין בחשבון הכשדים אדר שני, כי חדשיהם אינם חדשי הלבנה, רק חלקים שנים עשר בשנת החמה. וכתוב ״בחדש הראשון הוא חדש ניסן״ (אסתר ג ז), פירושו ככה: כן היה בשנה ההיא, כי בשנת העבור יהיה חשבון החדש הראשון (באדר) [באייר]. על כן אין נכון לתרגם ״בראשון״ (יואל ב כג) — ״בניסן״,¹⁰² כך תרגם רבי יונתן בן עוזיאל על אתר. רק בעבור שיבינו אנשי הדור.