שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה ב׳

א

שמח"ת

ב

ויהי בישורון מלך, להבין למה יחס אותם הכתוב כאן בשם ישורון, הענין דלשון מלכות נופלת רק אם עושין מחמת ציווי המלך, לא מחמת דעתו ורצונו של אדם מחמת עצמו רק הוא נמשך אחר ציווי השי"ת, אך זה הוא אם הוא עומד ישר כאשר בראו השי"ת כמ"ש כי עשה את האדם ישר לא בשום נטי' לשום צד, כי אחר החטא חלק הרע שבאדם מושכהו לצד הרע, אך אם האדם הוא בתשובה ומשליך ממנו את חלק הרע יכול להיות הולך בתמימות ונמשך אחר ציווי יתב' ועי"ז באין לאחדות, כי באם עושין כל אחד מחמת הוראת שכלו אי אפשר להיות באחדות, כי אין דעתן של אדם שוות, אבל כשעושין ונמשכין אחר ציווי השי"ת כולם עושין כאיש אחד בלב אחד, ולמדה זו באו במ"ת שמחמת שהיו בתמימות ואמרו נעשה ונשמע ולא חקרו לידע טעם הדבר, אף שצריכין לידע הטעם וללמוד ולהבין הדברים זהו אחר הקבלה, אבל הקבלה צריכה להיות בתמימות אף שאינן יודעין הטעם, וכן עשו בנ"י במ"ת, ועי"ז נעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד ואז נעשה השי"ת מלכם, ובכן יוצדק אז השם בישורון מלך בהתאסף כו':

ג

ברש"י ויאמר ה' מסיני בא פתח תחילה בשבחו של מקום, ולהבין מה שבחו בזה שרצה ליתן התורה לאו"ה, והענין דלכאורה מה הי' הס"ד לתת להם התורה והלא הכל גלוי לפניו יתב' וידע שלא יקבלוה ובפרט לפמ"ש המהר"ל ז"ל דהתורה היא היפוך טבעם:

ד

אך כוונתו יתב' להורות שבח ישראל דהאור ניכר מן החושך כמ"ש ויתרון כו' כמו כן מזה שאו"ה לא רצו לקבל התורה ניכר לכל העולם שבח ישראל שקבלוה, וגם בזה יסתם פי המקטריגים כמו בלעם שאמר מוטב שיהי' נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, ובמה שלא רצו לקבלה הם מעידין בעצמם שאינן ראויין בעצם להתורה, ולהיפוך ישראל הם בעצם ראויין לתורה ואף אם יקרה זמן מן הזמנים שימצאו קצת מישראל שלא יקיימו את התורה הוא רק במקרה, והמקרה לא יתמיד:

ה

בפסיקתא דראוי הי' בלעם לאמר ז' ברכות אך מחמת שהי' צר עין אמר הקב"ה שמרע"ה יאמרוהו, הענין, דשבעה הוא בטבע כמנין שבעת ימי בראשית, והי' גם בלעם יכול לומר, אך מרע"ה יכול לומר אף יותר משבעה כי הוא יצא מחומריות כמ"ש מן המים משיתיהו, ולכך הי' רצון הקב"ה שאף השבעה יאמר הוא, כדי שאף מה שהוא בתוך הטבע יהי' בו ג"כ למעלה מהטבע, ומפני זה כשאדם מתחיל בעבודה לעשות אל ידאג לומר לא אוכל לגמור, כי הגם שלפי טבעו ודעתו לא יוכל לגומרו, מ"מ יכול נוכל לה כי הכל הוא למעלה מהטבע: