שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה א׳

א

שנת תרע"א שמ"ע

ב

עצרת היא בלא כלי המצוות מחמת שהיא למעלה מהכלים, דבכל ימי הסוכות המצוות הן כלים לקדושת היום, והטעם הוא שהאהבה שבאה לאדם להשי"ת ביו"ט מחמת ההתקרבות והתגלות אלקית תהי' בחפץ המצוה שלא ילך לצד אחר ח"ו, ושמ"ע אינו צריך שמירה דאז הוא למעלה מהכלי:

ג

ובזה מובנת הגמ' יומא (ב':) לענין פז"ר קש"ב כו', דלכאורה אינו מובן דבאם לדבר אחד הוא תשלומין יחשב כל הרגל טפל לחג הסוכות, אך הטעם דלענין עשי' הוא טפל שמצד עצמו אין בו כ"כ עשי', וא"כ להצריכו פרישה שהיא למען עשי' העבודה, שפיר אמרי' מי איכא מידי דהוא א"צ פרישה וטפל דידי' צריך פרישה:

ד

הענין שקורין בשמ"ע עשר תעשר דבמע"ש קונים בקר וצאן כו', וכתיב למען תלמד וגו' היינו דהאכילה ושתי' יהיו למען תלמד וגו', וזה גופא שמ"ע דבעינן לכם, והוא למען תלמד והבן:

ה

עצרת היא מלשון קליטה, הענין שיהי' נקלט אצל האדם כל המצוות והעבדות שעשה עד כאן:

ו

בפסיקתא דעצרת היתה צ"ל חמשים יום אחר סוכות כמו שבועות יע"ש, הענין חמשים יום כנגד נ' שערי בינה, והטעם שהוא תיכף לא כמו שבועות אחר הפסח, הוא משום דבפסח הי' בלא אתעדל"ת כמ"ש ואת ערום וערי', רק הכל בחסד עליון, ולכך היו צריכין הכנה וזיכוך, משא"כ סוכות אחר עשיית כל המצוות סוכה ולולב יכולין לבוא תיכף לשמ"ע, למען יעשה העבודה בכח ההוא אח"כ בביתו, ובזה שניתן תכף השמ"ע על להבא הוא רמז להאדם שאל יפול בעצמו אחר סוכות לומר מה נשאר אצלי אחר כל אלה, כי השמ"ע ניתן ע"ז האופן שאח"כ יתחיל לעשות, ובמעשיו הטובים שעושה אדם אחר שמ"ע נקלט הכל בפנימיות הלב, והבן:

ז

שמחה היא התגלות האורות ובלילה נתקבצו בלב ולכך לילה הראשון אינו מחוייב בשמחה, ולילי יו"ט האחרון נתרבו לשמחה מחמת שאז כבר היתה שמחה לפניו וכיון שפתוח מכבר שוב אין נועלין:

ח

להבין למה אין למדין עצרת מפסח שלא יהי' בו ב"ת, הענין דהרדב"ז כתב דמחמת שמצה היא מאכל קשה לאדם לכך לא הטריחה התורה לאכול יותר מז' ימים ולולא זה היתה המצוה לאכול יותר מז' ימים, א"כ מי שאוכל יותר מז' ימים, א"כ אינו עושה היפוך הכוונה, משא"כ סוכות שניתנה לשמירה, וכל ענין סוכות היא ענין בטחון שבוטחין בהשי"ת שא"צ שמירה יותר, א"כ מי שיושב יותר מורה שצריך עוד שמירה, א"כ הוא היפוך הכוונה יתב':

ט

עשו לי סעודה קטנה, הענין לא תלך רכיל פרש"י ליכול קורצא בי' מלכא להורות חיזוק ושנתקבלו הדברים, ומדת טובה מרובה, בכן ע"י סעודה מורין חיזוק הקדושה שמשיגים ביו"ט שישאר לעולם אף לאחר יו"ט, וזה בכל שבעה ימים, דשבעה הוא מהטבע כנגד ז' ימי בראשית, והטבע היא משכחת, משא"כ שמיני שהוא למעלה מהטבע א"צ חיזוק:

י

ובזה מובנת הגמ' שבת (ק"ל.) כל מצוה שקבלו בשמחה היינו מילה עדיין עושין אותה בשמחה פרש"י עושין משתה כו' עד לית כתובה דלא רמי בה תיגרא, וקשה הלא עינינו רואות שבסעודת נשואין עושין משתה גדול יותר מסעודת בר"מ, ולהנ"ל יובן דסעודת נשואין היא עוד מענין ז' ימי בראשית והם ז' ימי המשתה, ולכן צריכין ז' ברכות להשיג קדושת השם יו"ד וה"א איש ואשה, לכן צריכין סעודה גדולה לחיזוק, ואין ראי' מזה שעושין בשמחה, שהרי בלא"ה הסעודה נצרכת, משא"כ מילה שהיא בשמיני א"צ סעודה באמת ואעפי"כ עושין, א"כ ראי' שעושין אותה בשמחה, ולכך בשמ"ע רק פר אחד איל אחד, דבכל ימי הסוכות יש לאו"ה ג"כ אחיזה כיון שהם מז' ימי הטבע לכן צריכין קרבנות מרובין לחיזוק, משא"כ שמ"ע שאין להם שום אחיזה די בפר אחד: