שולחן ערוך, יורה דעה רצ״ו: דיני כלאי הכרם וכלאי זרעים ובו ס"ט סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני כלאי הכרם וכלאי זרעים ובו ס"ט סעיפים:
הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואינו לוקה משום לא תזרע כרמך כלאים עד שיזרע בא"י חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן אם חפה אותם בעפר לוקה וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם מזרעים שנגמרים ועם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ ואין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה:

ב

אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות:

ג

אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה והגפנים ושורפין את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורים בהנאה ושורפים אותם ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן:

ד

אחד הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קידש ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואתו ולא קידש גפן חבירו סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קידש אחד מהם ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קידשו:

ה

הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרים בהם ואלו קיימן בעל הכרם היה מקדיש אותם לכל אדם כמו שביארנו:

ו

האנס שזרע כלאים בכרם חבירו אם נשתקעו הבעלים אע"פ שלא נתייאשו הרי זה קידש מן התורה ואם לא נשתקעו הבעלים אע"פ שנתייאשו אינו מקדש אלא מדברי סופרים:

ז

הרוח שעקרה פארות הגפן ושלחה אותם על התבואה יגדור אותם מיד ואם אירעו אונס ולא סילקן הרי אלו מותרים ולא נתקדשו:

ח

אנס שזרע את הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחולו של מועד ואם לא מצא פועלים יוסיף להם עד שליש בשכרן בקשו ממנו יותר או שלא מצא פועלים הרי זה מבקש בנחת וקוצר ואם נשתהה הזרע עד שיגיע לעונה שמקדש הרי זה קידש ויאסרו שניהם:

ט

מאימתי תבואה או ירק מתקדשים משישרישו וענבים משיעשו כפול הלבן:

י

כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הם בוסר וזרע בתוך ירק או תבואה והשרישו ה"ז לא קידש ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנאה מקצתן נעשו כפול הלבן ומקצתן לא נעשו את שנעשו נתקדשו ואת שלא [נעשו] מותרים:

יא

ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או מיני ירקות ולקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנאה ואם השריש אסור:

יב

גפן שיבשו העלים שלה ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קידש וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קידש ומכין אותו מכת מרדות אבל עציץ נקוב הרי הוא כארץ:

יג

היה עובד בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסיערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם וצמחו הרי זה לא נתקדש שנאמר אשר תזרע וזה לא זרע וחייב לעקור כשיראה ואם קיימן הרי זה קדש ואם סיערתו הרוח לפניו וראה הזרעים שנפלו לכרם הרי זה כזורע וכיצד יעשה אם צמחו העשבים יהפכם במחרישה ודיו ואם מצאם שנעשו אביב ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו שהכל אסור בהנאה ואם מצאם שנעשים דגן הרי זה תשרף ואם ראה אותם וקיימם הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכות להם:

יד

הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעה אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמותו מקיימים רוב העם באותו מקום כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קידש האירוס והקיסו' ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינם כלאים בכרם הקינדוס וצמר גפן הרי הם כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם וכן כל מיני דשאים שעולין מאליהן בשדה הרי הם מקדשים בכרם ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש:

טו

הקנים והורד והאטדין (פי' ערוך מין הדס) מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן והצלף אילן לכל דבר:

טז

הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר הגיע לו ועבר מעליו ואמר כשאחזור לו אלקטנו אם שהה עד שהוסיף בק' ק' הרי זה קידש:

יז

אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם ואם הניחו תחת הגפן ונשתהא שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים הרי זה קידש:

יח

בצל שנטעו בכרם ואחר כך נעקר הכרם ואחר כך צמחו בצלים מן העיקר הנטוע אף על פי שרבו הגידולים על עיקרו במאתים הרי אותו העיקר באיסורו שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור:

יט

הזורע תבואה או ירק בכרם או המקיימו עד שהוסיף במאתים הרי זה מקדש מן הגפנים שסביבותיו ט"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות ורואים כל העיגול שרחבו ל"ב אמה כאלו הוא כולו מלא ירק וכל גפן שתהיה בתוך עיגול זה נתקדשה עם הירק וכל שחוץ לעיגול אינה מתקדשת:

כ

במה דברים אמורים כשהיה בין שפתי העיגול הזה ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ד' אמות אבל אם היה ביניהם ד' אמות מצומצמות או פחות רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכאלו רוחב העיגול מ' אמה ורואין כל גפן שתפול בתוך עיגול זה של מ' אמה הרי היא מתקדשת:

כא

במה דברים אמורים בזורע או מקיים תוך הכרם אבל בזורע חוץ לכרם וסמך לו הרי זה מקדש שתי שורות של גפנים הסמוכות לזרע ר"ל באורך כל הזרע ויתר ד' אמות חוץ לזרע ומתקדש מן הזרע רוחב ד' אמות באורך כל השורה של כרם ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מקדש מהזרע אלא ששה טפחים לכל רוח:

כב

ילדה פחות מטפח אינה מקדשת את הזרעים במה דברים אמורים בשתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב אבל אם כל הכרם כן הרי זה מקדש:

כג

שתי גנות זו על גב זו התחתונה עשויה כרם זורע את העליונה עד שהוא מגיע לאויר י' טפחים קרוב לכרם שאויר עשרה טפחים סמוך לכרם או לגפן יחידית אסור לזרוע בו זרעים ואם היתה העליונה עשויה כרם ה"ז זורע את התחתונה עד שהוא מגיע למטה משלשה טפחים מעיקר הגפנים:

כד

מי שהיתה שדהו זרועה ירק או תבואה ונמלך ליטע בה גפנים הופך את הזרעים במחרישה ואחר כך נוטע ולא יטע ואחר כך יהפוך:

כה

היתה נטועה גפנים ונמלך לזרוע בה זרעים משרש את הגפנים ואחר כך זורע את הזרעים ואם רצה לקוץ את הגפנים עד שלא ישאר מהן אלא פחות מטפח סמוך לארץ הרי זה מותר לזרוע ואחר כך יחזור וישרש את הנשאר בארץ מהגפנים:

כו

המבריך ג' גפנים ועקריהם נראים אם יש ביניהם מד' אמות עד ח' הרי אלו מצטרפים לשאר גפנים העומדות וכאילו לא הבריכן ואם לאו אינם מצטרפות היו פחות מג' אינם מצטרפים אלא מרחיק מהם ששה טפחים לכל רוח וזורע:

כז

כל הזורע תחת השריגים והעלים היוצאים מן הגפן הרי זה קידש ואע"פ שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות (פי' עצים או קנים ארוגים שמדלין עליהם שריגי הגפנים כשהם ארוכים הרבה) לא יזרע תחת מותר האפיפירות ואע"פ שאין עליהם לא עלים ולא שריגים ואם זרע הואיל ואין הזרע תחת סכך הגפן הרי זה מותר וכן אם הדלה הגפן על מקצת בדי אילן שאינו עושה פירות כגון הארז והברוש אבל אם הדלה על מקצת אילן מאכל הרי זה מותר לזרוע תחת בדי האילן שלא נמשכו עליהם שריגי הגפן שאין אדם מבטל אילן מאכל ועושהו אפיפירות לגפן ואם נמשכו השריגים אחר שזרע וסככו על הזרע הרי זה מחזירם למקום אחר:

כח

הזורע תחת מותר האפיפירות או תחת מותר האילן שאינו עושה פירות ונמשכו שריגי הגפן וסככו על הזרעים הרי זה אסור לקיימו או להחזיר השריגים אלא כיצד עושה עוקר הזרע:

כט

קנים היוצאים מן העריס (פי' העצים או קנים אשר עליהם יסמך הגפן) וחס עליהם לפסקן כדי שלא ישחית האפיפירות הרי זה מותר לזרוע תחתיהן ואם הניחם כדי שיהלכו עליו השריגים והעלים היוצאים הרי זה אסור לזרוע תחתיהן:

ל

פרח היוצא מן העריס או מן הדלית (פי' הגפן יחידית המודלית על גבי כלונסות) רואין אותו כאלו משקולת תלויה בו עד הארץ ואסור לזרוע תחתיו וכן המותח זמורה מאילן לאילן אסור לזרוע תחתיו קשר חבל או גמי בזמורה וקשר הראש האחר באילן הרי זה מותר לזרוע תחת החבל ואם מתח חבל זה כדי שיהלכו עליו השריגים והעלים הרי הוא כאפיפירות ואסור לזרוע תחתיו:

לא

הבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפנים וזורע ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ששה טפחים וזורע:

לב

היתה שורה אחת של גפנים זו בצד זו אפילו הן מאה אין זה כרם אלא כגפן יחידית ומרחיק מן השורה ששה טפחים וזורע היו שתי שורות הרי זה כרם וצריך להרחיק ד' אמות מכל צד ואח"כ יזרע וכמה יהיה בכל שורה ג' גפנים או יותר בד"א כשהיה בין כל גפן וגפן מד' אמות ועד ח' אבל אם היה בין שתי השורות ח' אמות חוץ ממקום הגפנים הרי אלו כמובדלות זו מזו ואינם כרם אחד ואינו מרחיק אלא ו' טפחים מכל שורה וכן אם היה ביניהם פחות מד' הרי אלו כגפן אחת ומרחיק ו' טפחים לכל רוח:

לג

היו ג' שורות אע"פ שיש ביניהם פחות מד' הרי אלו כרם ורואין את האמצעיות כאלו אינם:

לד

היו ג' שורות ובין כל שורה ושורה ח' אמות או יותר הרי זה זורע בין השורות לפיכך הנוטע את כרמו מתחלה והרחיק בין כל שורה ושורה ח' אמות מותר להביא זרע לתוכו ומרחיק מכל שורה ושורה ששה טפחים בלבד אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ד' אמות כשאר הכרמים ואין דין בין השורות של זה הכרם ככרם שחרב באמצעו שהרי מתחלה נטעם מרוחקים:

לה

היתה בשדה זו שורה אחת של גפנים ובשדה חבירו שורה אחרת כנגדה קרובה לה אע"פ שמפסיק ביניהם דרך היחיד או דרך הרבים או גדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפות להיות שתיהן כרם והוא שיהיה ביניהם פחות מח':

לו

נטע שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה אם גבוהה המדרגה מהארץ עשרה טפחים אינם מצטרפין פחות מכאן מצטרפין:

לז

הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הרי זה נקרא כרם קטן וצריך להרחיק מהן ד' אמות לכל רוח אבל אם נטען שתים כנגד שתים ואחת באמצע או ג' בשורה ושתים כנגדן בשורה שניה אינם כרם ואינו מרחיק מהם אלא ו' טפחים לכל רוח:

לח

כרם שחרב אם יש בו ללקט עשר גפנים לכל בית סאה ויהיו נטועות שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב או יש בו לכוין ג' כנגד ג' ה"ז נקרא כרם דל ואסור לזרוע בכולו:

לט

כרם שאינו נטוע שורות שורות אלא מעורבב אם יש בו לכוין שתים כנגד שלש הרי זה כרם ואם לאו אינו כרם אלא דיו להרחיק ו' טפחים מכל גפן וגפן וזורע:

מ

היו העיקרים מכוונים והנוף אינו מכוון הרי זה כרם הנוף מכוון והעיקר אינו מכוון אינו כרם היו דקות ואינן מכוונות העבו והרי הן מכוונות הרי זה כרם:

מא

כיצד יודע אם הם מכוונות מביא חוט המדה ומותח מזו לזו:

מב

כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם מכל סביביו אם יש בקרחת שבאמצע ט"ז אמה ה"ז מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות לכל רוח וזורע באמצע הקרחת ואם אין בה ט"ז אמה הרי זה לא יביא זרע לשם ואם הביא הואיל והרחיק ד' אמות לכל רוח מהגפנים של כרם הרי זה לא קידש:

מג

וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים בין סוף הכרם ובין הגדר שלו והוא הנקרא מחול הכרם אם יש בו י"ב אמה מרחיק מהגפנים ד' אמות וזורע את השאר היו בה פחות מי"ב אמה לא יביא זרע לשם ואם הביא הואיל והרחיק ד' אמות הרי זה לא קידש במה דברים אמורים בכרם גדול אבל בקטן אין לו מחול אלא מרחיק ארבע אמות מסוף הגפנים וזורע עד הגדר וכן כרם גדול שהיה בין כל שורה ושורה שמונה אמות או יותר אין לו מחול:

מד

היה הגדר המקיף את הכרם פחות מעשרה טפחים או שהיה גובהו י' טפחים ואין בו רוחב ד' טפחים אין לו מחול אלא מרחיק מסוף הגפנים ד' אמות וזורע עד המחיצה אפילו היה בין הגפנים ובין המחיצה ד' אמות ומחצה זורע את חצי האמה:

מה

גדר שהוא גבוה י' טפחים וכן חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' [טפחים] ה"ז מותר ליטע כרם בצדו מכאן וירקות בצדו מכאן אפילו מחיצה של קנים אם אין בין קנה לחבירו ג' טפחים הרי זו מבדלת בין הכרם והירק כגדר:

מו

גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ עד עשר אמות הרי זה כפתח ומותר היתה פרוצה יותר מעשר כנגד הפרצה אסור עד שירחיק מן הגפנים כשיעור נפרצו בו פרצות רבות אם היה העומד כפרוץ הרי זה מותר כאלו אין שם פרצה. היה פרוץ מרובה על העומד לא יזרע כנגד כל המקומות הפרוצים עד שירחיק כשיעור:

מז

מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נפרצה אומרים לו גדור נתייאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש:

מח

בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה וגפנים נטועים בצד זה מותר לזרוע ירקות בצד האחר שהרי פי תקרה כאלו ירד וסתם ונעשה ביניהם כמחיצה ואם השוה את קרויו אסור:

מט

חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה והיו הגפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה ואם זרע הזרעים אסורים והגפנים מותרים היו גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה הואיל ויש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמובדלת מן הקטנה ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה:

נ

חריץ שהוא עובר בכרם עמוק י' ורחב ד' אם היה מפולש מראש הכרם ועד סופו ה"ז נראה כבין שני הכרמים ומותר לזרוע בתוכו ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככין עליו ואם לא היה מפולש הרי הוא כגת שבאמצע הכרם שאע"פ שהיא עמוקה י' ורחבה ד' או יתר אסור לו לזרוע בתוכה אלא א"כ היה בקרחת ט"ז אמה:

נא

שביל שבין שני הכרמים הרי הוא ככרם שחרב באמצעו אם יש ביניהם ט"ז אמה מרחיק מזה ד' אמות ומזה ד' אמות וזורע את המותר ואם היה פחות מכאן לא יביא זרע לשם:

נב

שומירה (פי' בית דירה שעושים לשומר השדה) שבכרם אם גבוהה עשרה ורחבה ד' מותר לזרוע בראשה ירק ובלבד שלא יהיו השריגים נוגעים בה כדי שלא יראה ירק בתוך הכרם מלמעלה במה דברים אמורים במרובעת אבל אם היתה השומירה עגולה צריכה שיהיה בתוכה חלל ארבעה טפחים כדי שתהיה מופלגת מן הארץ וצריכה עפר על ראשה מלמעלה שלשה טפחים:

נג

הבית שבכרם אם היה יתר משלשה טפחים על שלשה טפחים זורעים בתוכו ירק ואם היה פחות משלשה על שלשה הרי הוא כסתום ואין זורעים בתוכו:

נד

גפן יחידית שהיתה נטועה בתוך הבקעה או בתוך החריץ מרחיק ממנה ששה טפחים לכל רוח וזורע את כל החריץ כדרך שהוא עושה במישור ואם היה עמוק עשרה והיה רחב שפת החריץ למעלה ארבעה אסור לזרוע בתוכו אף על פי שהרחיק ששה:

נה

וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר גבוה י' ורחב ד' לא יזרע בכל המחיצה ואע"פ שהרחיק ו' ואם הרחיק ו' וזרע לא קידש וכמה ירחיק לכתחלה ויזרע ד"א לכל רוח ואח"כ יזרע שאר החריץ או שאר המקום המוקף גדר:

נו

הגפנים שגדלו כברייתן והרי השריגים והאשכולות שלהם מושלכים בארץ הם הנקראים כרם אבל העושה כמו מטה או כמו שבכה (גבוהה) מעל הארץ כדי שיהיו האשכולות והשריגים נמשכים עליה והגביה נוף הגפנים מעל הארץ על אותה המטה והדלה אותן הרי זה נקרא עריס ואותן הקנים וכיוצא בהם שעשה מהם מטה או שבכה והדלה עליהן את נוף הגפן הן הנקראים אפיפירות ודינין אחרים יש בעריס:

נז

הנוטע שורה אחת של ה' גפנים או יותר וערסן על גבי כותל גבוה י' וכיוצא בו או שנטען בצד חריץ עמוק י' ורחב ד' הרי אלו נקראים עריס וצריך להרחיק מן העריס ד' אמות ואח"כ יזרע כדרך שמרחיק מן הכרם ומהיכן מודדין מעיקר הגדר שערסן עליו:

נח

כיצד הרחיק את השורה של גפנים מן הכותל אמה ונמצא העריס מן הגפנים ולכותל מודד מן הכותל ד' אמות וזורע ונמצא בין הזרע ובין עיקרי הגפנים חמש אמות ואם בא לזרוע מצד הגפנים מרחיק מעיקרי הגפנים ד' אמות שנמצא רחוק מן הכותל ה' אמות ועל דרך זו דנין בכל עריס:

נט

אחד הבונה את הגדר ואחר כך נטע או שנטע ואחר כך עשה את הגדר הואיל וערסן הרי זה עריס נהרס הגדר או נסתם החריץ אין כאן עריס אלא הרי כל השורה כגפנים יחידים:

ס

עריס שחרב אמצעו ונשתיירו בו ה' גפנים בצד הגדר מכאן וה' גפנים בצד הגדר האחר מכנגדן זהו הנקרא פסקי עריס אם יש ביניהם ח' אמות ואחד מס' באמה ה"ז מרחיק מכל שורה ו' טפחים וזורע והוא שלא יזרע תחת האפיפירות היה ביניהם ח' אמות בצמצום ה"ז לא יזרע לשם ואם זרע הואיל והרחיק מכל שורה ו' טפחים ה"ז לא קידש ואם אין שם גדר מרחיק מכל שורה ו"ט וזורע שאין כאן לא עריס ולא פסקי עריס חזר ובנה הגדר חזר העריס למקומו וחזרו פסקי עריס למקומן:

סא

גנה קטנה שהיא מוקפת גדר וערס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כל כתליה אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן הואיל והיא מוקפת גדר זורעים בתוכה ירקות ואם אין בה כשיעור הזה אין זורעין בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחת וירק בתוכו:

סב

גפנים שהיו זרועים במדרגה גבוהה והעריס שלהן יוצא ומסכך על השדה אם עומד בארץ ובוצר את כולו רואין כל המקום שתחת העריס כאלו הוא מקום עיקרי הגפנים ואוסר ד' אמות בשדה לכל רוח משפת העריס ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד:

סג

ב' כתלים הסמוכים זה לזה והגפנים נטועים בזויות ביניהם והעריס יוצא עם הכתלים מתוך הקרן וכלה מרחיק מעיקרי הגפנים כשיעור וזורע במקום הכלה שאין עליו עריס ואע"פ שהזרע מכוון בין שני הכתלים שביניהם העריס הואיל והרחיק כשיעור הרי זה זורע בין הכתלים:

סד

גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט ואח"כ נעקם ונמשך על הארץ וחזר ועלה כמו ארכובה (פי' כרעא דאדם דדמי לנו"ן כפופה) כשמודדין בין הזרע ובין הגפן ששה טפחים או ארבע אמות אין מודדין אלא מסוף הארכובה ולא מעיקר הגפן הראשון:

סה

כבר נתבאר שאף על פי שמרחיק בין הזרע ובין הגפן כשיעור צריך להזהר שלא תסכך הגפן על הירק או הירק על הגפן:

סו

זרע ירק או תבואה וצמחה ואח"כ סיכך עליה את הגפן הקשין מותרים והדגן ידלק:

סז

היו שרשי הגפן יוצאים לתוך הד' אמות שבין הכרם והתבואה יעקור היו שרשי התבואה יוצאים לתוך הד' אמות מותר:

סח

כל ההרחקות והשיעורים האמורים בכלאים באמה בת ו' טפחים שוחקות:

סט

כל השיעורים האלו שמרחיקין בין הגפנים והתבואה או הירק אינם אלא בא"י או בסוריא אבל בחו"ל מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחלה ולא אסרו בח"ל אלא לזרוע ב' מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד ואם אמר לתינוק עובד כוכבים לזרוע לו בח"ל מותר אבל לא יאמר לעובד כוכבים גדול שלא יתחלף בישראל ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בח"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בח"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר: הגה וי"א דהואיל ומותר לזרוע ירק בצד הגפנים בח"ל מותר לאכול אותו ירק גם כן (הגהות מיימוני פ"י מהלכות מ"א דין ט' ותה"ד סימן קצ"ד) ואין לחוש אלא במקום דאיכא למיחש שנזרע ב' מיני ירק או ב' מיני תבואה עם חרצן במפולת יד (מרדכי פרק קמא דקדושין) ועל כן נהגו להקל במדינות אלו בירקות הנמצאים זרועות בכרמים כי לא שכיח שנזרעו באיסור:

א

הרואה. כתב הט"ז דהטעם הוא משום קנס והיינו כשיש לו רשות לילך לכרם חבירו ואין מקפיד עליו דאז הוי כפועל ומשמע דאיירי ג"כ במי שיש בידו לעקור או לקיימו עכ"ל:

ב

הקור. כלומר שלא יבשה לגמרי וכ"פ הרמב"ם בפירוש המשנה:

ג

בערב. פי' שם מדינה:

ד

מרובעות. כ' הט"ז דאלו מרובעות יש גפנים בזויות הריבוע נוסף על העיגול והם יותר על שיעור ט"ז מן הירק שזרע בכרם שהוא מלא גפנים ואנן קי"ל שאין האיסור מתפשט אלא עד ט"ז אמה מן המקום שזרע שם הירק עכ"ל:

ה

מחול.. (ר"ל שדרך הבעלים למחול ולעזוב אותו בלא גפנים) כ' הט"ז הטעם בזה דבעינן י"ב אמה לפי שד' אמות שייכים לעבודת הכרם וד' אמות שאצל הכרם שייכים לכותל שמניחים שם כדי לילך שם ולהחזיק הכותל ע"י הליכה ע"כ צריך שיהיה נשאר ד' אמות מקום חשוב לזרע והא דלא בעינן ח' אמות בנתיים כדלעיל לפי שאין כאן גפנים רק מצד אחד עכ"ל:

ו

שומירה. הוא מקום גבוה שעומד שם הצופה לשמור הכרם. ט"ז:

ז

אמר. כתב הט"ז דהוא הדין לכתחילה מותר לומר כן דהא מדרבנן נינהו בחוץ לארץ ולא דמי לסירוס דאסור לעשות ע"י עובד כוכבים כמ"ש בא"ע סימן כ' דהתם איסור דאורייתא הוא וע"ל בסימן רצ"ז סעיף ב' *): *) ועיין בהגר"א שיש להחמיר בזה

א

(°) מסעיף א' עד סעיף י"ט הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מהל' כלאים:
מסקנת הגמ' ברכות דף כ"ב ע"א ובכמה דוכתי דקי"ל כרבי יאשיה דאינו לוקה עד שיזרע וכו':

ב

ירושל' פ"ח וכ"כ התוס' בחולין דפ"ב ע"ב ור"ש בפ"ח דכלאים דאלו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים:

ג

ברייתא ריש מ"ק ע"ב ומכות דף כ"א ע"ב:

ד

זה פשוט כיון דמשמע ליה לר' יאשיה דה"ק קרא לא תזרע בהדי כרמך כלאים:

ה

מנחות דף ט"ו ע"ב:
(°) פירש הכ"מ שם הייינו שאינם עושים אלא לג' שנים כדתנן בפ"ב דכלאים משנה ה' כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד ג' שנים והר"ן כתב לפי שגדלים הרבה איכא ערבוביא ועושים אשכולות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם ובא לאפוקי שאר זרעים שאינם נאכלים אבל תבואה וקטניות וירקות אסורים מן התורה:

ו

מסקנת הגמ' קדושין דף ל"ט ע"א:

ז

ברייתא ע"א דף ס"ג ס"ד:

ח

ל' הרמב"ם שם ממשנה הארוס והקיסוס וכו' ספ"ה דכלאים והיינו במיני זרעים שאינם נאכלים:

ט

ג"ז שם מכמה משניות שם בכלאים ועירובין דף צ"ג ע"א:

י

מהא דר' יאשיה וציינתיו לעיל בריש הסימן:

יא

מנחות דף ט"ו ע"ב:

יב

משנה סוף תמורה:

יג

פסחים דף כ"ו:

יד

ג"ז שם:

טו

ממשנה ה' פ"ה דכלאים ובכמה דוכתי:

טז

כר' יוסי ור"ש ממשנה ד' פ"ז דכלאים כיון דשמואל פסק כר' יוסי וא"ד דרב נמי סבר כותיה יבמות דף פ"ג ע"ב ועוד שר"ע עשה מעשה כר"ש וקי"ל מעשה רב:

יז

שם מהירושלמי פ"ה:

יח

שם מהירושלמי פ"ז וכתב הכ"מ בשם ספר הבתים שאם לא נשתקעו ולא נתייאשו אינו מקדש כלל ופירוש נשתקעו שנשכח שם הבעלים מאותו הקרקע ונקרא ע"ש האנס:

יט

משנה ז' פ"ז דכלאים:
(°) פי' יחתוך מלשון גודו אילנא:

כ

שם במשנה ז':

כא

הרמב"ם שם ועי' במ"ש הר"ש שם בפירוש המשנה:

כב

שם במשנה ז':

כג

תוספת' פ"ד דכלאים:

כד

ממשנה שציינתי בסעיף ט':

כה

משנה ב' פ"ז דכלאים:

כו

אבל אם יבשה לגמרי ואינה עושה פרי מותר וכמ"ש הראב"ד והכ"מ שם:

כז

ממשנה שם ספ"ז דתני אינו מקדש ולא קתני מותר:

כח

משנה ז' פ"ה שם:

כט

מהירושלמי שם שאלו היה עושה כן בכרם אפי' סיערתו לאחריו אסור מאחר שהיה עוסק בעבירה:

ל

משנה שם פ"ה וכחכמים:

לא

ג"ז שם ממשנה:
(°) פי' שאינם נאכלים וכמ"ש לעיל סעיף ב' דזרעים הנאכלים אסורים מדבריהם מנחות דף ט"ו ע"ב:

לב

כאשר הגהתי כן הוא במשנה וכן הוכיח הכ"מ שטעות נפל בספרים וצ"ל קינדוס כי הקנבוס הוא עיקר כלאים דאורייתא כדלעיל בריש הסימן

לג

דלא כר"מ במשנה ב' פ"ז:

לד

ירושלמי סוף פ"ה:

לה

תוספתא פ"ג:

לו

ירושלמי פרק ה':

לז

שם:

לח

שם:

לט

משנה ו' פרק ה'
(°) וכ' הרמב"ם ע"פ הירושל' שמשערין אם תיבש עד שלא תשאר בו ליחה במאה שעה אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה הרי הוסיף במאתים לאסור והראב"ד כתב בחצי שעה יכול לדעת כיצד עוקר שבלים כמה שירצה ושוקל אותם בשעת עקירה ולחצי שעה ישקול אותם ואם היו ב' אוקיות ועכשיו פחתו אוקיא הרי שבחצי שעה הוסיפו הנטיעות אוקיא:

מ

משנה ספ"ז:

מא

מימרא דר' יהונתן כו' נדרים דף נ"ז ע"ב ובירושלמי פ"ה דכלאים:

מב

(°) מכאן עד סוף סעיף ל' הוא ל' הרמב"ם ריש פ"ו מהלכות כלאים:
ממשנה ה' פ"ה דכלאים:

מג

שם וקצר הגליון מהכיל מה שפי' בו החכם בחכמות ה"ר ישראל להרא"ש בתשובת השאלה ששאל ממנו והביאו הכ"מ או פי' הראב"ד והרב תי"ט האריך ג"כ בזה הרבה ואני בעניות דעתי בפי' המשנה אשר כתבתי לי פה וקראתיו כלי גולה כתבתי הביאור והציורים באר היטב לתועלתי וכיוצא בו השי"ת יזכני להוציאם לאור בלי מכשול

מד

שם ממשנה ה' פ"ג:

מה

ממשנה סוף פ"ד:

מו

סוטה דף מ"ג ע"ב:

מז

ירושלמי פ"ו דכלאים:

מח

ירושלמי פ"ז:

מט

ירושלמי פ"ו:

נ

משנה ד' פרק ב':

נא

שם במשנה ד'

נב

שם:

נג

שם במשנה ב' פ"ז וכר"א בן צדוק ופי' שהבריך את הגפנים ולא כיסה כלום מן העיקר כדרך הברכה וכו':
(°) הטעם לפי שהוא מקפיד על הג' לצרפן לכרם ולא הב':

נד

משנה וירושלמי ספ"ו:

נה

שם משנה ג':

נו

שם משנה ד':

נז

כן משמע שם במשנה:

נח

שם משנה ח':

נט

שם משנה ט'
(°) ומכאן עד סוף סעיף נ"ה הוא לשון הרמב"ם בפ"ז:

ס

ממשנה ה' פ"ד:

סא

משנה סוף פ"ג ובפ"ו:

סב

ממשנה ה' פ"ד וכב"ה:

סג

מהירושלמי שם אליבא דב"ה וכההיא דגבי מנות ביצה דף י"ד ע"ב וכההיא דישור על אנשים יומא דף פ"ז ע"א:

סד

משנה ח' פרק ד' דכלאים:

סה

משנה ב' פרק ה' וכר"ש משום דרבי חנינא שם בירושל' מפרש דבריו משמע ליה דס"ל הלכה כדבריו:

סו

רמב"ם שם כפי גירסתו שם ובירושלמי:

סז

וכר"מ ור"ש במשנה ספ"ד:

סח

רמב"ם וכתב הראב"ד וגם הכ"מ שלא מצאו לזה עיקר מנין לו:

סט

משנה ז' פ"ד:
(°) פי' לא ט"ז אמה כדרך הרבים אלא שביל הדרכים לרבים וכמו שכתב הראב"ד שם וכמו שאמר רבינו בעצמו בסוף הסעיף:

ע

משנה ב' פרק ו' בשם רבי אליעזר:

עא

משנה ו' פ"ד כזה:

עב

כזה:

עג

כזה:

עד

משנה ריש פ"ה:

עה

מהירו' וציינתיו לעיל סעיף ל"ב:

עו

שם במשנה וכת"ק:

עז

ירושלמי שם:

עח

שם בירושלמי:

עט

משנה ריש פ"ד וכב"ה:

פ

משנה ג' פ"ז:

פא

משנה ב' פ"ד וכב"ה ועירובין דף צ"ג ע"א:

פב

ירושלמי שם:

פג

ירושלמי פ"ז:

פד

מתוספתא פ"ד העושה מחיצה לכרם וכפי פירושו בכל ארבע אמות שנתבטל ממנו דין ד"א ונותנין לו מחול הא אם פחותה מגובה י' ומרוחב ד' סגי בד' אמות:

פה

משנה ג' פ"ד:
(°) כצ"ל ופשוט הוא מכמה משניות בכמה דוכתי:

פו

שם משנה ד':

פז

שם במשנה:

פח

ברייתא ב"ק דף ק' ע"ב וב"ב דף ב' ע"א:

פט

ברייתא עירובין דף צ"ג ע"א:
(°) פירוש שקירה את כל הבית שעכשיו נסתלק מכאן פי תקרה:

צ

מימרא דאמוראי שם דף צ"ב ע"א ובשאין הפרצה יותר מעשר דהוי כפתחה של גדולה:

צא

משנה ג' פרק ה' דכלאים בשם ראב"י:

צב

שם וכחכמים:

צג

רמב"ם פ"ז:

צד

שם במשנה:

צה

שם:

צו

ירושלמי שם:

צז

משנה ד' שם וכדמפרש בירושלמי שם:

צח

שם במשנה:

צט

מדין הגת שבכרם וציינתיו לעיל סעיף נ':

ק

תוספתא פרק ד':

קא

שם משמיה דר"ג ובית דינו תקנו כך וכן משמע במשנה ד' מדברי ר' יוסי נשמע לרבנן היכא דעמוק י' ורחב ד':

קב

לשון הרמב"ם פ"ח מהלכות כלאים והוא הקדמה להבין השמות שיבואו בפרק ההוא ועד סוף הסימן הוא בפרק הנזכר:

קג

משנה ריש פ"ו:
(°) פירוש אע"פ שאינו אלא שורה אחת נידון ככרם:

קד

שם במשנה וכב"ה:

קה

כן פירש הרמב"ם ע"פ הירושל' וכמ"ש הכ"מ שם והא דלא מנו אותו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה משום דפליג ר"י בן נורי ואמר טועים כל האומרים כן:

קו

שם בירושל' הלכה ה':

קז

שם במשנה ו':

קח

תוספתא פ"ג אלא ששם כתוב אחד מששה באמה וכן היא גירסת רבינו שמשון והרא"ש:

קט

במשנה ג' פ"ז:

קי

משנה ד' פ"ב דעדיות וכפי פירושו ע"פ דרכו:

קיא

משנה ב' פ"ו דכלאים משמיה דראב"י:

קיב

שם משנה ז' וכפי פירושו:

קיג

משנה ריש פרק ז':

קיד

לעיל סעיף ז' וסעיף כ"ז:

קטו

ירושלמי בפ"ה והא דאית' בברייתא בפסחים דף כ"ו ע"ב תנור שהסיקו וכו' בקשין של כלאי הכרם חדש יותן וכו' איירי כשזרע הכלאים תתת הגפן וכ"כ התוספת והוא מפורש בירושלמי:

קטז

תוספתא פ"ד ואיתא בירושלמי פרק ו':

קיז

כרבא משמיה דרב נחמן וברייתא עירובין דף ג' ע"ב:

קיח

מעובדא דרב חנן ורב ענן דהוו אזלי ושקלי באורחא וכו' קידושין דף ל"ט ע"א:
(°) פירוש דאלו על גבי גפנים אפילו בח"ל אסור משום דשרשי הזרעים נכנסים בתוך שרשי הגפנים והוה ליה הרכבה והרכבה בח"ל אסור כדלעיל סי' רצ"ה:

קיט

כדא"ל רב יוסף לאביי שם:

קכ

מעובדא דרב משרשיא שבת דף קל"ט ע"א:

קכא

ממשנה סוף ערלה כרם נטוע וכו' ובלבד שלא ילקוט ביד ומפרש בירושלמי שם שלא יראנו לוקט ומשמע שאם ראהו לוקט אסור ועובדא דרב משרשיא הוה זרע ליה לזבוני לעובד כוכבים:

א

הזורע כו'. ירושלמי רפ"ח דכלאים כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד כו' להתרייה. והביאו הר"ש ר"ח ותוס' בקדושין ל"ט א' ד"ה לא ובחולין פ"ב כ' ד"ה לאפוקי ובבכורות נ"ד א' ד"ה דגן כו':

ב

ואינו לוקה כו'. בפ"ג דברכות ובחולין קל"ו נהוג עלמא כו' ובקדושין ל"ט א' לא קי"ל כר' יאשיה כו':

ג

בא"י. מתני' סוף ערלה וקדושין שם:

ד

וכן אם כו'. מכות כ"א ב' נמנו וגמרו כו' לאו משנתינו כו':

ה

וכן אם כו'. בירושלמי הנ"ל כתיב כו' עד שיזרע שני מינין בכרם. ולא היה צריך לחזור כאן שני מיני ירק שאמר למעלה אלא לפי שאמר עד שיזרע חטה כו' לישנא דגמ' דידן:

ו

וכן כו'. מתני' וגמ' כנ"ל:

ז

אין כו'. ר"ל שלא במפולת יד זרעים מותר לד"ה אף לר' יונתן דפליג אר' יאשיה ומ"ש בס"א ושאר זרעים אסור מדרבנן היינו במפולת יד כמש"ש וז"ש כאן מותר לזרען בכרם ומ"ש אבל שאר כו' כמ"ש במתני' ספ"ה הארוס כו' ובתוספתא ספ"ג [כנ"ל הגירסא הנכונה ובתוספתא קתני בכולם הן כלאים בכרם חוץ מאילן וודאי שט"ס וכן ס"ל לראב"ד ספ"ה אלא ששיטתו שלאו בכל זרעים ודשאים קאמר אלא באותן שאין מקיימין מהן אבל הרמב"ם גורס ה"ה כלאים בדשאים ועסי"ד] הלשישות והלביצין והברבווייר והבולפסין והכרכום והקינרה והחמיתא והתלוית והסיאה והאזוב והקודנית והקשואין והדלועין והאבטין והללפפונות ופול המצרי מין זרעים הן ואינן כלאים בכרם האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים הן ואינן כלאים בכרם החשיפה והאיטן והגמי וכל הגדילין באפר מיני דשאין הן ואינן כלאים בכרם ר' דוסתאי בן יהודה אומר מיני דשאים ה"ה כלאים בכרם הקנים וההגין והורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו ה"ז ירק וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו ה"ז אילן החצב די"א כלאים וחכ"א אין כלאים כשות רט"א כו' צלף בש"א כו' וכן בירושלמי ספ"ה וז"ש ואצ"ל כו' וכ"ה בגמ' דברכות ל"ו א' ועירובין ל"ד ב' אבל תבואה וירק מפורש בכמה משניות הנוטע ירק כו' תבואה שהוא נוטה כו':

ח

אסור כו' ונאסרו כו'. מפורש בכמה מקומות ועבה"ג ועבס"ד:

ט

בהנאה שנאמר כו'. ספ"ב דקדושין:

י

ואפי' הקש כו'. עבה"ג ועתוס' דפסחים כ"ה א' ד"ה עיקרן כו':
(ליקוט) ואפי' הקש כו' והעצים כו'. וכ"כ תוס' בפסחים כ"ה א' ד"ה עיקרן כו' אבל לי נראה ברור דהעצים מותרין וכן הקש וז"ש בפסחים שם זאת אומרת כו' עיקרן כו' דוקא עיקרן ואם איתא לא גרע עיקרן מהקש והעצים וכן בכתובות פ' א' ובב"ב ל"ו א' אכלה ערלה כו' ודלא כמו שדחקו בתוס' שם ושם וראיה ממ"ש בפ"י דתרומות ובפ"ג דערלה מי שה"ל חבילי תלתן בכלאי הכרם ידלקו ואם איתא מאי שנא חבילי תלתן דנקט אלא דוקא תלתן שטעם עצו ופריו שוה ומ"ש בפסחים כ"ו ב' בקשין של כלאי הכרם היינו ג"כ בתלתן דומיא דקליפי ערלה שאינו אלא בקליפין של אגוזים ורמונים אלא שבירושלמי ספ"ה דכלאים והביאו הר"ש שם מתני' ז' ר"ז בשם ר"ל בשם ר"א אם עשבים כו' ר' יוחנן כו' ועוד שם ר' יעקב בר אידי בשם ר"ל פעמים שהקשין מותרין והדגן אסור פעמים שהקשין אסורין והדגן מותר כו' וכמ"ש לקמן סעיף ס"ו וצ"ל גם זה בתלתן ודוחק וצ"ע אבל העצים ודאי מותר ובזה ניחא ההיא דחבילי זמורות הנ"ל (ע"כ):

יא

בעת שריפתן. לאפוקי אפרן שמותר לכתחלה וגחלים דיעבד כמש"ש כ"ו ב' ועתוס' שם ד"ה בישלה כו' ועמ"ש בא"ח סי' תמ"ה ס"ב:

יב

אחד כו'. מתני' פ"ה דכלאים:

יג

כיון שראה כו'. מתני' שם הרואה כו' ושם סיערתו הרוח לפניו ועתוס' דב"ב ב' ב' ד"ה נתייאש כו':

יד

ואין אדם כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה קידש כו' ועתוס' שם ד"ה ד' יוסי כו' ועמ"ש למטה בס"י על ההיא דמנחות:
(ליקוט) פ' כשמואל יבמות ס"פ הערל ואע"ג דר"ה א"ר פליג רב אדא בשם רב ס"ל כוותיה ואין הלכה כאחד במקום שנים דלא כהרא"ש ביבמות שם שפסק כר"ה וערא"ש במ"ק (פ"א סי"ג) על מתני' לא יעורר כו' ועבח"מ סי' תי"ד ס"א בהג"ה ששם פ' הרא"ש וסייעתיה כר"ה א"ר והרמב"ם כר"א בר אהבה (ועמש"ש) (ע"כ):

טו

לפיכך כו'. ירושלמי שם א"ר יוחנן הכל מודים בענבים שהן אסורות אר"א האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אבל המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו כל עלמא מודיי שהאוסר נאסר המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו נשמעיניה מן הדא אר"י מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתותב והביאו הר"ש שם ופ' כר' יוחנן:

טז

הרואה כלאים כו'. תוספתא פ"ג בע"ה שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ואסור לכל אדם אחר שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם וירושלמי פ"ה מתני' ו' ריב"ח א' בפועל שנו כו' והביא הר"ש שם:

יז

האנס כו'. ירושלמי פ"ז הלכה ו' והביא הר"ש שם ותוס' רפ"ג דסוכה וז"ש במתני' שם מאימתי נקרא אנס משישקע ר"ל לאסור וכמ"ש הר"ש שם:

יח

בשכרן. ירושלמי והביא הר"ש שם פסק כמאן דמקיל דבשל סופרים הלך אחר המקיל וקי"ל כר' יאשיה כנ"ל:

יט

ואם נשתהא כו'. ר"ל שלא באונס ומשום מקיים:

כ

מאימתי תבואה כו'. חסר כאן תבואה שיבשה כ"צ וענבים שבשלו כ"צ אין מתקדשות כו' מתני' שם וכתבה הרמב"ם שם:

כא

כרם כו'. תוספתא ספ"ד תבואה שהשרישה ה"ז אסורה ומקדשת ומתקדשת גפנים שהשרישו הרי אלו אסורין ומקדשין אבל אין מתקדשין עד שיעשו כפול הלבן מקצתן עשו כפול הלבן ומקצתן לא עשו את שעשו כפול הלבן אסורין ואת שלא עשו כפול הלבן מותרין. ור"ל אסור באכילה ומקדשת התבואה בהנאה ומתקדשת עצמה בהנאה ת"ש ה"ז לא קדש ואעפ"כ כו' מותר ואם כו' הוא ענין אחד ר"ל היאך מותר שאם עקר הזרע קודם כו' ומ"ש בוסר ל"ד דהא בוסר ופול הלבן חד שיעורא הוא כמ"ש בברכות ל"ו ב' אלא ר"ל עדיין קטן ולא הגיע לפ"ה וז"ש במנחות ט"ו מעשה כו' ובא מעשה כו' והטעם לפי שהוא סמדר ולא הגיע עדיין לפ" הכמ"ש בברכות שם בוסר אין סמדר לא כו' אלא שהגמ' פריך שם שיאסר בק"ו וה"ה שקשה על תוספתא זו אלא שהגמ' פריך מעובדא ושני הכי השתא כו' אבל דיחוייא הוא דלא אמרינן ק"ו כה"ג דלא כס"ד שם וכן פליגי ר"י ור"א בירושלמי הנ"ל שכתבתי בס"ד וקי"ל כר' יוחנן כמש"ש ודלא כתוס' שם ד"ה והתירו שכתבו דאתי כר"י ור"ש:

כב

כדרך כו'. כו משמע שם בירושלמי והביאו הר"ש שם ניחא בסיתווא כו'. ואע"פ שאמרו בירושלמי דר"מ היא מ"מ כיון שסתם בזה כוותיה פ' כסתם מתני':

כג

וכן הזורע כו'. מנחות ע' א':

כד

אבל עצים כו'. מתני' ספ"ה דדמאי ומקדש כמ"ש ספ"ז דכלאים:

כה

בשדה לבן. ירושלמי והביא הר"ש שם:

כו

שנאמר כו'. ספרי פ' תצא:

כז

וחייב כו'. כנ"ל משום מקיים:

כח

וכיצד יעשה כו'. ירושלמי שם והביא הר"ש שם ופסק כר' יוחנן:

כט

ואם ראה כו. כנ"ל משום מקיים ובמקיים ישרפו שניהן כמ"ש בס"ג:

ל

הרואה כו' כיצד כו'. כרבנן בספ"ה וכמ"ש בירושלמי ריש כלאים והביא ר"ש שם אר"א טעמיה דר"א כו' ועתוס' דשבת צ"ב ב' ד"ה ואת"ל כו':

לא

הקינרס. מתני' שם:

לב

וכן כל מיני כו'. כ"כ ע"פ גירסת התוספתא שם ה"ה כלאים בכרם אבל ט"ס שם וכבר כתבתי הגירסא הנכונה בתוספתא בס"ב וכ"ה בירושלמי ספ"ה החשיפה והאיטן והגמי ושאר כל הגדילין באפר מין דשאים ואינן כלאים בכרם ואפשר גירסא אחרת ה"ל בירושלמי:

לג

ופול המצרי כו'. תוספתא הנ"ל ונקט פול המצרי אע"ג דאמרינן בנדרים רפ"ז שהוא ירק או דגן:

לד

הקנים כו'. תוספתא וירושלמי שם ושם וגמ' פ"ג דעירובין שם:

לה

זה הכלל כו'. תוספתא שם וירושלמי שם ע"ש:

לו

והצלף כו'. תוספתא וירושלמי שם ושם וגמ' דברכות ל"ו א' וכב"ה:

לז

(ליקוט) אסור כו'. ולוקה כמ"ש בסי"ב: ואם הניחו. תוספתא ספ"ד המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן ור"ל אסור באכילה (ע"כ):

לח

אותו העיקר כו'. משמע דוקא עיקר וכמש"ש גידולין מעלין את העיקר אבל הר"נ כתב דל"ד וה"ה לגידולין ע"ש ועסי' רצ"ג ס"ה (צ"ע) וסי' רצ"ד סכ"ב (מ"ש שם אבל אם כו' הפירות של הענף כו'. משמעות הלשון שאסור כל הפירות העיקר עם התוספת דלא כהש"ך שם) דאף הגידולין אסורים כד' הר"נ:

לט

הזורע כו' בד"א כו'. כפי פי' במתני' שם אבל כבר מחו ליה אמוחא ושיטה המחוורת הוא פי' של תי"ט שה' אמות הואיל שקרוב לד"א גזרו אטו ד"א שרוב הכרם נזרעין על ד"א ע"ש:

מ

ויתר ד"א כו' ומתקדש כו'. הכל על הכלל דד"א שבכרם מקדשין:

מא

באורך כל כו'. מיירי שאין הזרע הולך יותר מן הכרם וכמ"ש למעלה ויתר ד"א כו' אבל אם הזרע הולך יותר מקדש ג"כ מן הזרע ד"א חוץ לכרם כנ"ל:

מב

ואם זרע כו'. מתני' ספ"ג ורפ"ו:

מג

שתי גנות כו'. תוספתא פ"ג וירושלמי פ"ו שתי שדות זו למעלה מזו התחתונה נטועה כרם והעליונה אינה נטועה כרם זורע את העליונה עד שמגיע לאויר עשרה העליונה נטועה כרם והתחתונה אינה נטועה כרם זורע את התחתונה ואת המדרגה עד שמגיע לעיקר הגפנים ואמר עלה בירושלמי שם א"ר יוסי לית כאן לעיקר הגפנים אלא למטה משלשה כהדא דתנינן שורשי פיאה נכנסין לתוך ד"א שבכרם למטה מג"ט הרי אלו מותרין:

מד

מי שהיתה כו' היתה כו'. מתני' פ"ב ופי' בגפנים דשאר אילן אינן כלאים עם זרעים כמ"ש בסי' רצ"ה ס"ג:

מה

המבריך כו'. וכן פי' בפירושו אבל הר"ש פי' דמצטרפין שהן בעצמן כרם שהן ג' נגד ג' וכן עיקר:

מו

כל כו'. מתני' פ"ז אבל תחת הגפן כו' ובכמה מקומות ומ"ש תחת השריגין והעלין ירושלמי ספ"ו ר' חמא בר עוקבא בשם ר"י בר חנינא תחת האשכולות אסור ומקדש תחת העלין לא א"ר יוסי אפי' תחת העלין אסור ומקדש:

מז

(ליקוט) ואע"פ שהזרע כו'. תוספתא פ"ד זמורה של גפן שהיתה מודלה ע"ג תבואה אפי' היא מאה אמה כל הגפן כולה אסורה היא ופירותיה. וכ"ש שהתבואה שתחת הגפן שהיא אסורה (ע"כ):

מח

שאין אדם כו'. ירושלמי שם והביא הר"ש שם מה בין כו':

מט

הבא כו'. מתני' פ"ד וש"מ ועירובין צ"ג א':

נ

וכמה כו'. ירושלמי פ"ד הלכה א' דאר"ז ר' ייסא בשם ר' מתנא אין זנב לכרם גדול ולא מחול לכרם קטן אין זנב לכרם גדול שאי אתה זקוק לו ואין מחול לכרם קטן לוסר חוצה לו יותר מתוכו תוכו שמנה וחוצה לו שתים עשרה ואיזה כרם קטן שלש כנגד שלש כו' [ובתוספתא פ"ג וכמה מטעתה ג' נגד ג'] וכ"מ ממתני' ב' בפ"ז המבריך ג' גפנים כו' לפי' הר"ש והראב"ד:

נא

וכן אם היה כו' היו ג' כו'. פסק כחכמים אלא דוקא בג' שאפי' רואה את השורה האמצעית כאלו אינה נשארו ב' שורות והוא כרם משא"כ בב' שורות:
(ליקוט) וכן אם היה כו'. דבכה"ג מודו רבנן לר"ש ממ"ש בב"ב פ"ג א' רצופין דתנן כו' וכן פסק רבא שם וא"א לומר דכולה כיחידאה ועוד דאמר שם מדלר"ש פלגא לרבנן כו' ורבנן דהכא ס"ל אפי' פחות מד' וצ"ל דפליגי ארבנן דהתם אלא דבג' אילנות מודי רבנן שאם יטול א' מהן לא ישארו אלא שתים ומש"ש ל"ז ב' אר"ז כתנאי כו' התם באילנות הרבה. אבל הרי"ף פסק שם כרבא וכתב הרא"ש שם דס"ל דרבא דאמר אפי' כרבנן דע"כ ל"ק רבנן אלא לענין כלאים דעבידי דנטעי הכי כו' ורשב"ם פ"ג א' ד"ה רואין כו' כתב דחומרא הוא לענין כלאים ולכאורה דבריו תמוהין דהא אמרינן בפ"ג כתנאי כנ"ל ולדברי הרא"ש ניחא דר"ז ס"ל הכי ודחקום כ"ז לומר דרבא וכולהו אמוראי שם הכל אליבא דר"ש אבל להרמב"ם ניחא הכל (ע"כ):

נב

היו כו'. בירושלמי ספ"ד ר' יונה בשם רב מותר הזרע ואסור לזרוע ר' יוסי בשם רב הלכה מותר הזרע ומותר לזרוע ר"ח בר אשי בשם רב הלכה כר"מ ור"ש. מותר הזרע ומותר לזרוע או מותר הזרע ואסור לזרוע מן מה דא"ר בא משח לי ר"ח בר אשי כרמי מטע שמנה על שמנה הדא אמרה מותר הזרע ומותר לזרוע אלמא איפסיק ועבד עובדא כוותייהו וער"ש שם ס"פ. אבל הראב"ד פסק כת"ק וכן משמע דגמ' דידן ס"ל כן דאמרינן בב"ב פ"ב פ"ג א"ל אביי לרב יוסף כו' אפ"ה מעשה עדיף ושם אמר רבא הלכתא כו' וערשב"ם שם ד"ה ועד י"ו אמות כעובדא כו' [וגם נראה ברור דט"ס בירושלמי הנ"ל דקאמר שם בס"פ ר"ה זרע כרמיה כרתין ואינו אסור משום כלאים מערבבין הוויין ואין עבודה לגפן יחידית כר"י דאמר אין עבודה לגפן יחידית דברי חכמים ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל הלכה כדברי המיקל בח"ל והנה סברת הרמב"ם דודאי משמע דהלכה כר"מ ור"ש בכ"מ מדקאמר סתמא והא דקאמר הלכה כדברי המיקל בח"ל קאי אהא דר"י דאמר אין עבודה לגפן יחידית ולא אפסק דלעיל אבל זה תמוה דבירושלמי ריש פ"ו על מילתיה דר"ע אומר שלשה קאמר שם רב יהודה בשם רב הלכה כר"ע ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מיקל בח"ל כו' ע"ש וא"כ סתרי הני תרי פסקי דר"י בר אידי בשם ריב"ל דלעיל פסק כר"י דא"צ עבודה לגפן יחידית אף אמה אחת וכאן פסק כר"ע בח"ל דצריך להרחיק עכ"פ ג"ט אלא האמת יודה דרכו שנתחלף האי דברי חכמים עד בח"ל וצ"ל למעלה אחר שאמר ר"ח ב"א בשם רב הלכה כר"מ ור"ש דברי חכמים כו' ור"ל דפליגי על ר"ח ב"א וס"ל דאין הלכה כמותם רק בח"ל ולא בא"י א"נ דהאי דברי חכמים כו' הוא מסקנא דמילתא דלעיל דאין הלכה כר"מ אלא בח"ל כנ"ל ודלא כהרמב"ם ולפ"ז ל"פ הירושלמי אסוגיא דגמ' דידן בב"ב הנ"ל]:

נג

ומרחיק כו'. ער"ש שם:

נד

אבל אם כו'. כן למד ממ"ש בירושלמי והביאו בסעיף מ"ג וכן כרם גדול כו' ש"מ שד"א יש לו אבל כ"ז צ"ע דהא אמרינן בירושלמי שאין מחול לכרם קטן שלא יהא חמור חוצה לו מתוכו א"כ ה"ה הכא נמי וההיא דירושלמי אתיא כת"ק דס"ל ט"ז אמה:

נה

היתה כו'. ער"ש במתני' שם בשם הירושלמי:

נו

והוא כו'. ר"ל אע"ג דדרך הרבים ט"ז אמה כמ"ש בב"ב ק' ב' אבל כאן והוא כו':

נז

כרם קטן. כמ"ש בירושלמי [ועסל"ב וסמ"ג] ושם דאינו כרם גדול עד שיהיו גפ"ג ונ"מ למ"ש בסמ"ג:

נח

היו כו' כיצד כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם וכ"ה בתוספתא פ"ג:

נט

מכל סביביו. לאו דוקא וכמ"ש בתוספתא רפ"ג ובירושלמי רפ"ד בין מארבע רוחות ובין משלשה רוחות ובין משתי רוחות זו כנגד זו:

ס

ואם הביא כו'. מתני' פ"ז:

סא

בד"א כו'. עסל"ב וצ"ע לשיטתו דפסק כר"מ ור"ש דאף בכרם גדול א"צ אלא ח"א א"כ אין חילוק ובטל דין מחול הכרם:

סב

וכן כרם גדול כו'. ירושלמי פ"ז מותר חרבן הכרם ר"א מותר מחול הכרם ד"א מותר פסקי עריס ו"ט מותר אפיפירות ו"ט בינתיים מהו רי"א אסור ומקדש רשב"ל אמר אסור ואינו מקדש ממ"נ כרם גדול הוא ל"ל חורבנו אפי' מטעתו כרם קטן הוא אין לו מחול אלא כינן קיימין כרם גדול שנטעו על מטע כרם קטן אר"ז הדא אמרה כרם קטן שמנה על שמנה אין לו מחול כו':

סג

היה כו' או כו'. כ"מ במתני' שם ואיזה גדר וקאי גם על ת"ק ולא כמו שדחקו שם הר"ש והר"מ. ובתוספתא פ"ד העושה מחיצה לכרם גבוה עשרה ורחבה ארבעה בטל ד"א שבכרם העושה מחיצה לגפן גבוה עשרה ורחבה ארבעה בטל ו"ט שבגפן ושם העושה מחיצה לכרם גבוה עשרה ואין רחבה ארבעה לא בטל את ד"א שבכרם העושה מחיצה לגפן גבוה עשרה ואין רחבה ארבעה לא ביטל ו"ט שבגפן. ומפ' כה"ג ועסנ"ה אבל י"ל התוספתא לזרוע מצד השני שמותר:

סד

אלא מרחיק כו'. עירובין צ"ג א' ולהחמיר כו' שאלמלא כו' ואין מחיצה פחות מגבוה י' ורחבו ד' וכנ"ל:

סה

גדר כו'. מתני' הנ"ל ובעירובין שם יש כו':
(ליקוט) גדר כו'. ע"ל סמ"ז מחיצת כו' וערש"י בב"ק שם ובב"ב שם (ע"כ):
(ליקוט) גדר כו'. הביאו הרא"ש ראיה ממ"ש בב"ב כ"ו א' היה גדר בינתים כו' והן דברי רש"י שם (ב') א' בד"ה אומר לו כו' ועתוס' כ"ו א' ד"ה אחד כו' שהקשו עליו דמתני' לא בזרעים וכ"כ הרא"ש והג"א שם דבזרעים בעינן טפי כפי אומד כו' (ע"כ):

סו

אם היה העומד כו'. ספ"ק דעירובין כר"פ:

סז

ובלבד כו'. כמש"ש בשומירה וכמש"ל:

סח

שאע"פ כו'. שם ור"א ס"ל דא"צ להרחיק כלל כמו בשומירה וכמ"ש בירושלמי שם והביא הר"ש א"ל ר"א כו':

סט

שביל כו'. תוספתא דפ"ג איזו מחול הכרם בין שני כרמים דר"י וחכ"א אם אין שם ט"ז אמה כו'. כ"ה הגירסא הנכונה ועבפי' הר"מ (פ"ד) מתני' ג' ות"ק סבר כו':

ע

ובלבד כו'. ער"מ במתני' ג' פ"ב דפאה ופי' שער כו' וער"ש שם שפי' שמתערבין זע"ז ובירושלמי שם מה כותש כעלה במכתש או כותש ע"ג גדר מן מה דאמר שער כותש ואין הגדר כותש הדא אמרה כותש ע"ג גדר והביא הר"ש כאן בכלאים וט"ס שם הדר אמר כותש כו' וצ"ל הדא אמרה כו' ולפי' הר"ש בפאה שם ר"ל דמיבעיא להו כעלה במכתש דהיינו שיהיו מתערבין בתוך הגדר כפי' הרמב"ם או כותש ע"ג הגדר ר"ל שיהיו מתערבין זה בתוך זה למעלה מהגדר ופשיט מדל"ק גדר כותש ש"מ שלמעלה מהגדר זה בתוך זה מעורבים וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהמ"ע אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה והבדים והפארות מעורבים מלמעלה ונוגעין בגדר כו' אלא שי"ל שר"ל מעורבים מלמעלה לא שבצד זה בתוך צד זה אלא שלו בעצמן מעורבין כו' ונראה שהרמב"ם גורס הדא אמרה אין כותש ע"ג גדר ור"ל דגדר כותש משמע דגדר הוא בתוך הבדים כעלה במכתש אבל שער כותש משמע שהשער כעלה במכתש על הגדר:

עא

בד"א כו'. ירושלמי שם ר' חייא בשם ר' יוחנן צריך שיהא שם חלל ארבעה אר"ש בר רב יצחק הדא דתימר בעגולה אבל במרובעת א"צ שיהא שם חלל ארבעה ר' חלפתא בן שאול אמר צריך שיהא שם עפר ג"ט מלמעלן א"ר יוסי הדא דתימר בעגולה אבל במרובעת א"צ שיהא שם עפר ג"ט מלמעלן. משלשה ועד ארבעה היא מתני' פחות משלשה כסתום מג' ועד ארבעה משלים ארבעה זורע מיד ר' אבין בשם שמואל ובבתי כלאים החבאו בית שמחביאין בו את הכלאים. ומפרש הר"ש מ"ש משלשה כו' דקאי אנקע אבל הרמב"ם מפרש לה אבית וכמ"ש בסנ"ג וז"ש אח"כ ר' אבין כו' וא"י למה לא כתב שמשלים:

עב

ואם היה עמוק כו'. למד מהתוספתא שכ' בסנ"ה אבל מ"ש כ"מ ובה"ג ממתני' הגת שבכרם כו' טעות גדול הוא דשם פי' וחכמים אוסרין וה"ה כאלו לא היה חריץ וכמ"ש בס"נ שאע"פ שהיא כו' וכמ"ש בירושלמי וכ' שם:

עג

וכן גפן כו'. תוספתא עבסמ"ד:

עד

ואם הרחיק כו'. כמש"ש בעושה מחיצה לכרם שביטל ד"א שבכרם ושם לא קידש כמ"ש בסמ"ג:

עה

הגפנים כו'. וצריך ב' שורות כנ"ל:

עו

אבל כו'. ברפ"ו:

עז

ואותם כו'. שם המדלה כו':

עח

כיצד כו'. בירושלמי שם והביאו הר"ש שם ודלא כמ"ש בפי' שם:

עט

ואם בא כו'. מדלא קאמר בירושלמי הנפקא מינה להיפך ש"מ שבזה מודי ב"ה. אבל הראב"ד גורס בירושלמי להיפך מ"ד מעיקר הגדר מושחים אינו אסור אלא ב"א ומ"ד מעיקר הגפנים אסור עוד ב"א וכתב אבל אחורי הגדר זורע מיד שהגדר מפסיקו וזו הגירסא נכונה ולהכי לא תני בעדיות וכן משמע שם בירושלמי דאמרינן שם בין כמ"ד מעיקר הגפגים מושחין ובין כמ"ד מעיקר הגדר מושחין מה ביניהון א"ר יונה תפתר שהיו הכרתין ר"ל עיקרי הגפנים נתונים מקצתן בתוך ד"א ומקצתן חוץ לד"א מ"ד מעיקר הגפנים מושחין ניחא ר"ל שצריך ד"א מעיקר הגפנים מ"ד מעיקר הגדר מושחין מקום שהחוט כלה אסור והשאר מותר ר"ל מותר לזרוע אצל הגפנים ול"ד דהא צריך להרחיק ו"ט ואח"כ אמר היה שם שתי אמות כו' כנ"ל:
(ליקוט) כיצד כו'. עמש"ש שפי' הר"ש והראב"ד נכון שמצד הגדר א"צ להרחיק ועוד ראיה ממ"ש בפ"ב דעדיות ולקמן סעיף ס"א גנה קטנה כו' אם יש כו' (ע"כ):

פ

אחד כו'. ירושלמי שם הלכה ה' ולא שנייא בין שבנה גדר ואח"כ נטע י"א גפנים בין שנטע י"א גפנים ואח"כ בנה גדר ואח"כ נפסקה האמצעית יש כאן עריס ויש כאן פסקי עריס חרב הגדר אין כאן עריס ולא פסקי עריס ר' אבדימי אחוה דר' יוסי בעי חזר ובנייה את אמר חזר העריס למקומו ודכוותה חזרו פסקי עריס למקומן:

פא

עריס כו'. הראב"ד תמה עליו דזה ב' עריסים הן ומקדש בתוך ח' אמות ופי' הוא כפי' הר"ש שם. והרמב"ם ס"ל שאין נקרא עריס אלא כשעירסן וכמ"ש בסנ"ו וז"ש בסנ"ט הואיל ועירסן כו' וכאן חרבו שורה האמצעית שסמוכה לגדר ועריס עליו:
(ליקוט) עריס כו'. פי' צ"ע למה יגרע משאר עריס יחידי והר"ש דחק עצמו ראתי כריב"נ או כו' וכמה דחוקין דבריו אבל נראה כפי' הר"ש שכתב כגון שנטע י"א גפנים בצד הגדר ומצד א' וחרב גפן אמצעי ולזרוע שם ולא מטעמיה כריב"נ כו' אלא דאין איסור בעריס אלא נגד הגפנים לרחבן שרואה כל הגפנים אבל כה"ג א"צ להרחיק אלא ו"ט כגפן יחידי וכאן בפסקי עריס הדין כו' וז"ש שם במתני' ז' עריס שהוא יוצא כו' ור"ל כמו בצורה זו ב' ג'….. א' שנטוע במקצת הכותל בקרן לזרוע על קצה האחר של הכותל כגון בקצה ב' ואמר ר' יוסי אם אין במקום הפנוי ד"א כגון בחתיכת ב"ג לא יבא כו' ודלא כפי' הרמב"ם בסעיף ס"ג (ע"כ):

פב

וא' מס' באמה. עבה"ג וכ"ה בירושלמי שם לית הדא פליגא אדר"ז דר"ז אמר שמנה חוץ ממקום כרתין פתר לה שמנה אמות וכ"ש ולמה לא תניתה ולא תסבור כההיא דא"ר יוחנן כל מדות שאמרו חכמים ועוד טפח וההין ריבה ציבחר לפום כן לא תניתה:

פג

ואם אין כו'. ירושלמי כנ"ל:

פד

זרע ירק כו'. ירושלמי ספ"ה ר' יעקב בר אירי בשם ר"ל פעמים שהקשין מותרים והדגן אסור פעמים שהקשין אסורין והדגן מותר היאך עבידא זרע בהיתר וסיכך על גבן הקשין מותרין והדגן אסור זרע באיסור והעביר הסכך הקשין אסורין והדגן מותר ר"ז בעי ניחא הקשין מותרין והדגן אסור הקשין אסורין והדגן מותר גדל מתוך איסור ואת אמרת הדגן מותר ר"ז כדעתיה דאר"ז בשם ר' יונתן בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפי' מוסיף כמה אסור שאין גדולי איסור ר"ל של איסור מעלין את האיסור ופסק כר"ז [ולכן השמיטה] שכן קי"ל בספ"ז דנדרים ועבסי' רצ"ד סכ"ב:

פה

היו כו' היו כו'. תוספתא פ"ד היה השרשים יוצאין בתוך ד"א שבכרם הכל מודים שיעקור שרשי פיאה יוצאין בתוך ד"א שבכרם אפי' למטה מג"ט מותר. אבל דבריו תמוהין דהאי אפי' ט"ס הוא אלא דוקא למטה מג"ט מותר שאין הכרם אוסר למטה מג"ט וכמ"ש בירושלמי פ"ו אר"י לית כאן לעיקר הגפנים אלא למטה משלשה כהדא דתנינן שרשי פיאה כו' ועסכ"ג וכן שם בפ"ה מתני' ג' ויעשה כסתום ויהא מותר לא כן תנינן שרשי פיאה כו' והביא הר"ש שם:

פו

ואם אמר כו'. לאו דוקא דאפי' לכתחלה מותר כמש"ו אבל לא יאמר כו' וכמש"ש בגמ' וכ"כ ט"ז [אבל צ"ע דמפרש גמ' דשם בכל כלאי זרעים בח"ל. וסוגיא דשמעתין משמע דוקא בכשותא וכן פירש"י שם ד"ה יהיב כו' ותוס' ד"ה רב כו' וכן נראה דבשאר אין חילוק בין א"י לח"ל]:

פז

ואע"פ כו'. דר' יאשיה ל"פ דאסור ומקדש שכן כל המתני' וברייתות הנ"ל תנן בהדיא דמקדשות ומתני' דכרם נטוע ירק כו' אף בח"ל אבל תוס' כתבו דכל המשניות וברייתות הכל דלא כר' יאשיה אבל לר' יאשיה מותר גם לאכלן וכ"כ הרא"ש בה"ק וז"ש בקדושין ל"ט א' לא צהריתו כו' ולא אמר לו שאסור בהנאה דמסתמא זרע ליהנות ממנו וכן רב משרשיא בשבת שם ועתוס' בקדושין שם סד"ה לא ובמנחות ט"ו ב' ד"ה ואסרו כו' וז"ש בהג"ה וי"א כו' והוא דברי הרא"ש בה"ק ודעת הראב"ד דל"פ ר' יאשיה אלא למלקות אבל איסורא איכא ופי' הרא"ש דאיסורא דרבנן וצ"ל ההיא דקדושין דבח"ל מותר דהא משמתין על איסורא אפי' דרבנן כמ"ש בסי' של"ד סמ"ג ועמ"א בר"ס תצ"ו:

א

(סי' רצ"ו סעיף מ"ד) אלא מרחיק. וכן אם נפרצה הגדר יותר מי' אמות נגד הפרצה אין לו דין מחול ומרחיק מן הגפנים ד"א וזורע וכ"כ בחידושי אבן העוזר בעירובין (ג' ע"ב) בתוס' והאיכא רצופים:

ב

(סעיף מ"ו) כנגד הפרצה אסור. משמע דכנגד העומד שרי וכ' הר"ש אם הוא רחב ד' אבל פחות מד' אף כנגד העומד אסור כדאיתא בעירובין פ"ק גבי ג' מדות במחיצות ותמיהני דאדרבה מסוגיא שם מבואר ההיפוך דלפ"מ דקאמר רבא מדסיפא רשב"ג כו' א"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דגם מלמעלה שיעור לבוד הוא ג"ט גם ג"ט חשוב הוא להתיר העומד. אח"כ מצאתי בריטב"א ערובין שכ"כ להדיא בשם הר"י והראב"ד דלדידן גמ בג"ט שרי נגד העומד ע"ש ודברי הר"ש צ"ע:

א

שנגמרים עם תבואת הכרם. פירש בכ"מ דהיינו שאין עושים אלא לג' שנים כדתנן פרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו מותר עד ג' שנים והר"ן כתב בפ' ראשית הגז דקנבוס ולוף אסורים לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושין אשכלות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ"ל וכתב עוד דלא בא למעט חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף:

ב

ואע"פ שאינו לוקה. דאין חייב אלא אם זורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד מ"מ הפירות אפילו בחד מינא אסורים והר"ן בפ' (כל גגות) [ראשית הגז] (וספ"ק דקדושין) חולק ע"ז וס"ל דאפי' איסורא ליכא:

ג

הרואה כלאים כו'. כתב הראב"ד בירושלמי אמרו בפועל שנו ב"ה שהוא עסוק במלאכתו עשאוהו כפועל עכ"ל. פירש בכ"מ דפועל העוסק במלאכה קאמר וכן ב"ה העוסק במלאכתו שוים לאיסור כשאומר כשאחזור אלקטנו והוסיף בק' ק' כמ"ש בסעיף ט"ז דאם אמר כשאגיע לו אלקטנו אין איסור ואח"כ אמר דב"ה דינו כפועל אם עוסק במלאכתו אם אמר כשאגיע לו אלקטנו דמותר דמ"ש כאן פועל פירושו עוסק בין שהוא ב"ה בין שהוא אחר ולא אמרו לשון פועל אלא להשמיענו דאפי' מי שאינו שלו אם נתייאש ממנו אסור לו ע"כ וק"ל על פירושו דא"כ הא דנקט ירושל' דעשאו ב"ה כפועל הוה לרבות' דמותר באומר לכשאגיע אלקטנו ודבר זה הוא משנה מפורשת בפ"ה דכלאים ונ"ל דהך פועל היינו אפילו אינו עוסק במלאכתו מ"מ יש לו שייכות לילך בכרם ע"כ יכול לילך שם לעקור הכלאים וכיון שלא עשה כן אסור לו מטעם קנס ולא לאחרים ואח"כ אמר דב"ה בשעה שהוא עוסק במלאכתו וטרוד בה הוה דינו כמו פועל שאינו אוסר לאחרים כשאומר לכשאחזור אלקוט אבל בשעה שאין עוסק ואינו טרוד אסור גם לאחרים ומ"מ יש חילוק בין לכשאגיע או לכשאחזור כמ"ש סעיף ט"ז ובירושל' שם מסיים הך חילוק דבין פועל לב"ה לענין אוסר לאחרים ונראה הסיפא הוא פירושא לרישא לפרש למאי עשאוהו כפועל כנ"ל ועכ"פ משמע דאחד הרואה בכרם חבירו אין בו שום קנס לפי הירושלמי ונ"ל דה"ה אחר כל שיש לו רשות לילך לכרם חבירו ואין מקפיד עליו הוה כפועל וזהו שלא הזכיר הרמב"ם כאן את הירושלמי דכללו במ"ש הרואה כו' וקיימו כו' דמשמע דמיירי מי שיש בידו לעקור או לקיימו וכדפרישית והכ"מ נדחק ליישב דעת הרמב"ם לפי פירושו ולמ"ש ניחא:

ד

בימי הקור. הראב"ד הביא הגמרא דמשמע שאם יבשה לגמרי אין איסור כלל לזרוע בצדה כי עץ בעלמא היא וכתב הכ"מ שגם דעת הרמב"ם כן במ"ש שדרך שתיבש בימי הקור שאפשר שלא יבשה לגמרי וכ"כ בפי' משנה בהדיא:

ה

בערב. פי' שם מדינה:

ו

ולא מרובעות. דאלו מרובעות יש גפנים בזויות הריבוע נוסף על העיגול והם יותר על שיעור שש עשרה מן הירק שזרע בכרם שהוא מלא גפנים ואנן קיימא לן שאין האיסור מתפשט אלא עד שש עשרה אמות מן המקום שזרע שם הירק וכבר האריכו הרמב"ם ורבינו שמשון בפירוש משנה זו ועיין בכ"מ שהביא תשובת ה"ר ישראל להרא"ש בדבר זה בפרק ו' דכלאים:

ז

אפיפירות. פירוש שעושה כמין סכך מקנים ועצים:

ח

העריס. הוא המקום באפיפירות שעושה להדלות שם הגפן וקנים יוצאים ממנו:

ט

חוצה לו. משום מראית עין דכל העומד בחוץ אינו יודע שבתוכו מרוחקים ונראה לו ככרם גמור:

י

ככרם שחרב באמצעו. דשם בעינן קרחה י"ו אמות כמ"ש בסעיף מ"ב:

יא

ואחת יוצאה זנב כזה:

יב

ואחת באמצע כזה:

יג

ושתים כנגדן כזה:

יד

באמצע הקרחת. פי' שלכל צד של גפנים שייך להם ד' אמות דהיינו כדי עבודת הכרם שיכול לחרוש שם בשוורים לתקון הכרם נמצא שאותן ד"א הוויין כגפנים ואח"כ צריך שירחיק ממקום שכלים ארבע אמות האלו לזרע עוד ארבע אמות שהוא מקום חשוב ע"כ זורע ממש באמצע הקרחת דוקא משא"כ בפחות מט"ז נשאר בנתיים פחות מח' אמות אחר שתתן ד"א לכל רוח ואותו הנשאר תתן פלגא לכאן ופלגא לכאן ולא נשאר מקום חשוב לתת שם זרע ולעיל סעיף י"ט שאוסר עד ט"ז אמות היינו בכרם מלא גפנים:

טו

מחול הכרם. הטעם בזה דבעינן י"ב אמות לפי שד' אמות שייכים לעבודת הכרם וד' אמות שאצל הכרם שייכים לכותל שמניחים שם כדי לילך שם ולהחזיק הכותל על ידי ההליכה ע"כ צריך שיהיה נשאר ד' אמות מקום חשוב לזרע והא דלא בעינן ח' אמות בנתיים כדלעיל לפי שאין גפנים כאן רק מצד אחד:

טז

וכן כרם גדול כו'. לפי שאין דרך להניח שם מקום פנוי דבלאו הכי יש פנוי הרבה:

יז

ואין בו רוחב ד' כו'. פירוש דוקא כשיש גדר חשוב דהיינו גובה י' ורוחב ד' אז נותנים מחול לכרם זה דהיינו ד' אמות לכותל הגדר כדלעיל אבל כל שאינו כותל חשוב הוי כאילו אינו לגמרי וזורע חוץ לד' אמות מופנים כן נראה לי פשוט אלא שבלבוש כתב בזה וז"ל או שהיה בו גובה עשרה טפחים אפילו אין בו רוחב ארבעה אין לו מחול שאין דרך שם מקום פנוי לעזוב הואיל ואיכא גדר חזק עכ"ל ודברי שגגה הם דאם כן בגובה עשרה ורוחב ארבעה כל שכן שאין ליתן מחול:

יח

השוה את קירויו. פי' שקירה גם חלק שלא היה מקורה:

יט

במילואה לגדולה. כזה:

כ

שומירה. הוא מקום גבוה שעומד שם הצופה לשמור הכרם:

כא

ואם אמר לתינוק כו'. הוא הדין לכתחלה מותר לומר כן דהכי עביד רב משרשיא לענין כלאי כרם דהא מדרבנן נינהו בחוץ לארץ אפי' בחטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולא דמי לסירוס דאסור לעשות על ידי עובד כוכבים כמ"ש באבן העוזר סימן כ' דהתם איסור דאורייתא הוא ועיין מ"ש בסימן רצ"ז סעיף ב':

א

(סימן רצ"ו סעיף א') וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה כו' הרי זה לוקה. הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מהל' כלאים הלכה ב'. ונראה לו להכ"מ שם הלכה ג' דהתוס' במנחות והר"ן בפ' ראשית הגז פליגי על הרמב"ם בירק בכרם דלא הוי כלאים מה"ת דנקטי בלשונם תבואה של ה' מינים הוו כלאים דאורייתא בכרם אבל ירק בכרם משמע דלא הוי דאורייתא ולדידי אין זה מוכרח דאפשר דלאו לאפוקי ירק אתו רק שאר זרעוני גינה שאינן נאכלין דומיא דקנבוס ולוף דאיירי התם. אולם מדברי התוס' בעירובין (דף צ"ב) נראה כמ"ש הכ"מ גבי דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה כו' גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה ופירש"י ואע"ג דדיורי גדולה בקטנה אין הזרעים שבגדולה אוסרין את הגפנים שבקטנה דאמר במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן אסירי הך דלא עביד איסורא לא קנסו רבנן ה"נ הואיל וכשזרע הגדולה בהיתר זרע ליכא למיקנסי'. והקשו עליו התוס' דהיכי שרי להניח הזרעים כשיגדילו כיון דדיורי גדולה בקטנה דאפי' עלו מאליהן תנן במס' כלאים היה עובר בכרם וראה ירק בכרמו ואמר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור כיון שמתייאש מללוקטו וע"כ ההיא דמנחות איירי שלא ידע בעל הכרם שהזרעים בכרמו עכ"ל ונראה דטעמייהו דלא ניחא להו לבעלי התוס' דזרעים הן מדרבנן דס"ל כמ"ש הכ"מ בדעת התוס' דמנחות דירק בכרם אינו כלאים מה"ת והיינו דקשיא להו לבעלי התוס' אפרש"י מדתנן גבי ירק בכרם דאסור אף מה שעלה מאליו דה"נ ה"ל לאסור כאן זרעים שבגדולה אע"פ שזרע בהיתר ואי משום דכלאי זרעים בכרם אינו אלא מדרבנן מש"ה לא קנסוהו הא ירק בכרם ג"כ אינו אלא מדרבנן ואפ"ה אסרו ואפילו עלו מאליהן ודעת רש"י ז"ל יש להוכיח מזה דס"ל כהרמב"ם דירק בכרם הוי כלאים דאורייתא. וכמ"ש המזרחי בפשיטות בפירש"י בחומש פ' תצא ולא זכר כלל דעת החולקים. ולק"מ תמיהת התוס' על רש"י מההיא דירק בכרם דאסור אפילו עלו מאליהן דש"ה דהוי כלאים דאורייתא משא"כ זרעים:
אולם ממ"ש התוס' ביבמות (דף פ"א) יש להוכיח לאידך גיסא דדעת התוס' הוא כהרמב"ם דירק בכרם הוי נמי כלאים דאורייתא שכתבו שם דתלתן בכרם הוי כלאים מה"ת ובסוכה (דף ל"ה) ס"ל להתוס' דתלתן הוא מין ירק וכן משמע דעת התוס' בזבחים (דף ע"ג) ודעת הר"ש פ"ג דערלה. ובזה סרה תלונת הצל"ח מעל המהר"ם שי"ף ריש ביצה שכתב דחבילי תלתן בכרם הוו כלאים מה"ת והא פרש"י שם תלתן מין קטנית ולא הוי כלאים מה"ת ואפי' לדעת הרמב"ם דירקות בכרם הוו כלאים מה"ת אבל קטניות לכ"ע לא הוו כלאים בכרם רק מדרבנן ולדברי התוס' דסוכה שהבאתי לק"מ דס"ל דתלתן הוא מין ירק וס"ל כהרמב"ם דירק בכרם הוי כלאים מה"ת. ויש לי להביא ראיה דתלתן לאו מין קטניות הוא כפי' התוס' מהא דתניא רפ"ק דעירובין (דף כ"ח) הפול והשעורה והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם לפיכך זרען חייב וירקן פטור וקשה אמאי תני הני הא בכלל תבואה וקטניות הם דתני בתוספתא התבואה והקטניות שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות. וכבר הקשה כן הכ"מ בפ"ב דתרומות הלכה ז' ותירץ דאפשר לומר דמשום תלתן תני לה. והנה זה אפשר רק אי אמרינן דתלתן לאו מין קטניות הוא וא"כ אין בכלל תבואה וקטניות דתני בתוספתא ומש"ה תני לה בברייתא בעירובין. אבל אי איתא דתלתן הוא מין קטניות אי אפשר כלל לומר דמשום תלתן תני להך ברייתא והקושיא במקומה עומדת דאמאי תני לה הא כבר תני לה קטניות בתוספתא וע"כ ש"מ דתלתן לא הוי מין קטניות:
ויש לי לה"ר לדעת הרמב"ם והש"ע דירק בכרם הוי כלאים מה"ת מהא דאי' בסוטה (דף מ"ג ע"ב) גבי הא דמוקי מתני' דקתני דחוזר המבריך והמרכיב איירי במרכיב אילן בירק ואתיא כמ"ד דמותר להרכיב אילן בירק וא"כ משמע דלמ"ד דאסור היינו מה"ת דאי אינו רק מדרבנן לדידי' נמי ה"ל להחזיר ואפילו לריה"ג כשעשה תשובה כדמוכח התם. ועיין בצל"ח שהוכיח כדעת הרמב"ם מהסוגיא דקידושין (דף לח):

ב

(סעיף ג') אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים כו'. דעת הש"ע דהא דקיי"ל כר' יאשיה דבעי' שיזרע חטה ושעורה וחרצן היינו לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא אפי' בחד מינא וכ"ה דעת הראב"ן בסי' נ"ג. והר"ן פ' ראשית הגז חולק על זה. ונראה לי לה"ר לדעת השו"ע ממנחות (דף ט"ו) תניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים וכתבו התוס' היינו דלא כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והיינו משום דהתוס' ס"ל דהא דר' יאשיה איירי נמי לענין איסורא דעד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ליכא אפי' איסורא דאורייתא אבל לדעת הש"ע שהיא דעת הרמב"ם דאיסור דאורייתא איכא נמי בחד מינא לפ"ז שפיר י"ל דאתיא ברייתא דמנחות נמי אליבא דר' יאשיה דנהי דלא לקי איסורא מיהא איכא וגם הפירות נאסרין וכן יש לה"ר לדעת הרמב"ם והש"ע דבזה תתיישב קושיית התוס' בשבת (קל"ט) דלא פריך התם ולישלח להו כר' יאשיה גבי כשותא בכרמי מהו ולפ"ד הרמב"ם לק"מ דכיון דלענין איסור מודה ר' יאשיה דאסור בחד מינא אין נפקותא בהך דר' יאשיה שם בההיא האיבעיא דאיירי לענין איסורא עיי"ש אך לא משמע כן בבכורות (דף נ"ד):

ג

(שם סעיף ט"ו) הקנים והורד והאטדין מיני אילן הן. הבאה"ג ציין שהוא בירושלמי וה"נ איתא בבבלי עירובין (דף ל"ד ע"ב) אלא דבמקום הוורד אי' שם וההגין. וצ"ע דבש"ס שם מחלק בין קנים העוזרדין לשאינן עוזרדין: