א
דין אשה שאמרה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני. ובו ד' סעיפים:
האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טבלתי: הגה ומאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול (ב"י) נאמנת אפילו רואה בגדיה מלוכלכים בדם נאמנת לומר בשוק טבחים עברתי או נתעסקתי בצפור וכדומה לזה (ב"י בשם הרא"ש ורבינו ירוחם):
ב
ואם הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, חשובה כודאי טמאה:
ג
אמרה לבעלה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני אינה נאמנת (אם הוא לאחר כדי דבור) (ב"י בשם רבינו ירוחם) ואם נתנה אמתלא לדבריה כגון שאומרת שלא אמרה לו כן תחלה אלא מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש או טענה אחרת כיוצא בזה נאמנת: הגה ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא להאמין לה מדת חסידות הוא (ב"י) אבל מדינא נאמנת אפי' בשתיקה אח"כ רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה טמאה אני עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה (מהרי"ו סי' כ"ב) וכדומה לזה: אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה ואח"כ אמרה טהורה אני אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת (אמרה פלוני חכם טהר לי כתם והחכם אומר שהיא משקרת החכם נאמן וטמאה היא) (ר"ן בשם הרמב"ן ורבינו ירוחם):
ד
היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב כרת שיציאתו הנאה לו כביאתו כיצד יעשה נועץ צפרני רגליו בארץ ושוהה בלא דישה עד שימות האבר ופורש באבר מת: הגה וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו (ב"י בשם סמ"ג) ולא יסמוך עליה רק יסמוך על רגליו וידיו שלא יהנה ממנה ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג שלא ידע שאסור לפרוש ממנה יתענה מ' יום ואינן צריכין להיות רצופים רק כל שבוע שני ימים כגון שני וחמישי ובליל התענית אסור ביין ובשר ואם לא יוכל להתענות יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו כי עשיר יתן יותר קצת מעני ויש להחמיר בתשובתו וכל המרבה לשוב זכות הוא לו (פסקי מהרא"י סי' ס') והאשה אינה צריכה כפרה ואם שמשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם אפי' נמצא על עד שלו מקרי אונס אפי' לא בדקה תחילה ואינם צריכים כפרה לא הוא ולא היא (מרדכי והרא"ש כלל כ"ט בשם מהר"ם):
באר היטב יורה דעה
קפ״ה
א
שעברו. היינו לאפוקי אם הוא יודע בודאי שלא עברו הימים אבל אם הבעל אינו יודע אם עברו או לא סומך עליה דכתיב וספרה לה לעצמה. ש"ך:
ב
טמאה. ולא מהני אמתלא אח"כ כמ"ש בסעיף שאח"ז דהתם לא עשתה מעשה רק שאמרה טמאה אני י"ל משום בושה אמרה כך אבל כאן עשתה מעשה ללבוש בגדים של נדה אינה נאמנת ולא מהני אמתלא אח"כ. רשב"א. ומוהר"ר ליב מפראג תירץ דשאני הוחזקה נדה דלאו כ"ע ידעי מן האמתלא וא"כ על מה סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כ"ע. משא"כ באמרה לבעלה טמאה אני אפשר שסמכה עצמה שאח"כ תאמר לו האמתלא וכתב ט"ז ולמדתי מזה דאפילו באמרה יש חילוק דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אח"כ אמתלא מש"ה כתבו הפוסקים אמרה לבעלה טמאה אני דאין הדין כן אלא באמרה לבעלה לחוד עכ"ל ט"ז. מעשה באשה אחת שילדה ג"פ בחדש השמיני וחוששת שעין הרע גורם לה ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה והסכים בעלה שתאמר טמאה אני בתחלת עיבורה כדי להסתיר עיבורה ונשאל רמ"א אם בעלה מותר לבא עליה בסתר והשיב להתיר עיין ט"ז ועיין תשובת רמ"א סי' ב'. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדותה והוא אומר להד"מ אין להאמינה. מהרי"ו סימן ר"ב. עד א' מעיד שהיתה טמאה או שא"ל ולאו טמאה את ואמרה הן לא מהני לה אמתלא. כנה"ג בשם רבו:
ג
בעלה. מ"מ נראה דהבעל חייב לשאול אותה למה את באה אצלי הלא אמרת דטמאה את דצריך להוציא האמתלא מפיה. ש"ך:
ד
נאמן. דוקא החכם עצמו כיון שהיא סומכת עליו ואשתכח שיקרא משא"כ אם אין החכם לפנינו ועד א' מעיד שהחכם אסר לה אינו נאמן דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואם כן אין אותו עד נאמן להכחיש אותה שהיא כשנים. ט"ז:
ה
אונס. אבל אם נתחלף לו אשתו בערוה חייב וה"ה אם נדה היא וסובר טהורה היא צריך כפרה. בי"ה:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
ברייתא ספ"ק דנדה סוף דף י"א ודף י"ב:
ב
מימרא דרב יהודה קידושין דף פ' וכתובות דף ע"ב ע"א דבעלה לוקה עליה:
ג
בעיא דשמואל מרב כתובות דף כ"ב ונפשטא:
ד
טור בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן בפ"ב בשם הרשב"א וכ"כ בת"ה מהא דאוקימנא בכתובו' הא דתנן ומשמשת נדה שהוחזקה נדה בשכנותיה וכו' שם דף ע"ב ע"א אלמא דאפילו באמתלא אינה נאמנת:
ה
משנה שבועות דף י"ד (ורמב"ם פ"ד דין י"ח):
ו
מימרא דרב הונא משמיה דרבא שם דף י"ח ע"א (ומרדכי):
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
האשה כו'. י"א ב' י"ב א' ט"ז ב' ושם ט"ו ב' אבל ודאי ראתה כו':
ב
ומאחר כו'. כתובות ע"ב א':
ג
אפילו כו'. הרא"ש שם ותוס' שם ד"ה אי דלא כו':
ד
אם הוא כו'. עבא"ה סי' מ"ז ס"ד:
ה
ואם נתנה כו'. שם:
ו
כגון כו'. ירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה ואפילו כו':
ז
ומ"מ כו'. גמ' שם ואפ"ה כו':
ח
אבל אם כו'. עבה"ג ומסתמא נותנת אמתלא לדבריה שלא תפסיד כתובתה ועתוס' הנ"ל ד"ה ואי דלא כו' משמע דכאן אפילו אמתלא לא מהני:
ט
לובשת כו'. ערש"י שם ד"ה הוחזקה כו' וכ' הרשב"א דודאי מעשה לא עבדא ועש"ך:
י
אמרה פלוני כו'. גמ' שם ואע"פ שכתב הרא"ש שם בשם הירושלמי דוקא בעדים וכ"כ הרשב"א היינו לענין הפסד כתובה. ב"י וכן מבואר בדברי הרא"ש שם שמשום הפסד כתובה שכתב ומילתא דמסתבר הוא היאך יפקיע ממונה בעד אחד אבל הרא"ה והריטב"א כתבו שהרמב"ן חולק על הרשב"א ומאמין לחכם לגמרי וכ' שכ"מ מהגמ' דקאמר ואזל ושייליה משמע דאדיבוריה לחוד סמכינן ומ"ש בירושלמי בעדים היינו שאמרה לו כן ושאמר לו החכם כן צריך לברר זה אבל אהוראתו כיון דתלתה בדידיה הימנהו וכן משמשתו אע"ג דשלא בעדים היתה כיון שרגלים לדבר ע"ש בריטב"א ועבא"ח סי' י"ז ס"ח:
יא
ואם פירש ממנה כו'. שגג בכרת ועבגמ' שם:
יב
ואם שמשה שלא כו'. גמ' שם ואלא בשאין סמוך כו':
יג
אפילו לא כו'. כשיטתו בסי' קפ"ו ס"א בהג"ה וסי' ספ"ד ס"א בהג"ה וכ"ה במרדכי ריש שבועות ועב"י:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
טבלתי. ואפילו שוכבת אצלו לא מהני עד שתאמר לו בפירוש טבלתי. ח"ד:
ב
שעברו. עבה"ט וכתב הט"ז אפילו אם רגילה ללבוש לבנים ביום ו' לראייתה ועכשיו א"א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה' והיא אומרת שטבלה נאמנת כיון שאפשר בכך ע"ש ואשה החשודה על איסור נדה אם זנתה בנדות לא מקרי חשודה לבעלה ונאמנת אפילו בשעת וסתה ואם הכשילה לבעלה באיסור נדות שוב אינה נאמנת לומר בשעת וסתה טהורה אני עד שתעשה תשובה אבל שלא בשעת וסתה וכן לומר שטבלה נאמנת א"ל בימות החורף שהטבילה טירחא. ח"ד. ואפשר דבמקום שנותנין שכר בעד הטבילה אינה נאמנת וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ב' ס"ק י"ד ע"ש ועי' בנו"ב תניינא ח' אה"ע ר"ס כ"ו:
ג
טמאה. עבה"ט בשם ט"ז דאם אמרה בפני רבים ל"מ אמתלא ועי' בתוה"ש שחולק ע"ז וכתב דאפילו אמרה בפני רבים מהני אמתלא וכ"כ הכו"פ ועט"ז שכתב באשה שהגידה האמתלא קודם שהחזיקה עצמה בלבישת בגדי נדות דמהני כיון שהודיעה האמתלא קודם. ועי' ש"ך שכתב דאם לא היה אפשר לה מחמת האמתלא רק ללבוש בגדי נדות מהני אמתלא ואפי' לא ידע בעלה מזה מותר כיון שא"א בענין אחר ע"ש (ולפ"ז אם אמרה האי אמתלא שכתב הש"ך בסק"ג סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה בא אלי הדם מהני לעולם דהא לא שייך לומר שלא היה לה ללבוש בגדי נדות שהרי באמת טעתה וסברה שהיא נדה וכדין לבשה בגדי נדות אמנם ראיתי בכו"פ שכתב דאפילו אמתלא זו לא מהני [וכ"כ בס' תוה"ש בשם מהרי"ק סי' פ"ז וצ"ע]). ועי' עוד בתשו' שמן רוקח ח"א סימן מ"ג [ובת' ח"ס סי' ט"ו מ"ש בזה]:
ד
אינה נאמנת. עח"ד שכתב דאפי' אם עברו עליה ימים שראויין לספור ולטבול ויש לה מגו דטבלתי ואמרה לא טבלתי וטהורה הייתי אינה נאמנת בלא אמתלא ע"ש:
ה
אמתלא. ואחר שלשים יום לא מהני אמתלא. בית שמואל סי' י"ט סכ"ב עכ"ל דגמ"ר ור"ל שכל שלשים יום אמרה שהיא טמאה עב"ש שם. [ובדרושי הוכחתי דאם האמתלא באופן שהענין היה צריך להאריך שלשים יום מועיל האמתלא ושוב מצאתי בתשו' ח"ס סי' ט' שהחליט כן לדינא ע"ש]:
ו
אחרת כיוצא בזה. עי' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רס"ד:
ז
אבל מדינא נאמנת. [עי' בתשו' ח"ס סי' קפ"ה ע"ד אשה שאמרה לבעלה ביום ד' יגיע זמן טבילתה ואחר זמן ביומו או ביום שלאחריו אמרה שטעתה בחשבון וביום ג' יהיה זמן טבילתה והאריך בזה ומסיק אם ביום הג' בעצמה אמרה היום ליל טבילתה וטעיתי אתמול יש להחמיר אע"פ שהתורה האמינה לה מ"מ בעל נפש יחוש דלמא יצרה תקפה לבעילת הלילה אבל אם הוא יום או יומים קודם לא נחשדו בנות ישראל על כך אע"ג דבשאר עדיות אפילו על צד רחוקה ונפלאה הוי נוגע בעדות מ"מ הכא שהתורה האמינה אנו מה לנו ע"ש היטב]:
ח
נאמן. עבה"ט בשם ט"ז. עוד כתב הט"ז דהא דהחכם נאמן היינו לענין איסור אבל לענין ממון כגון להפסידה כתובתה אין החכם נאמן יותר משאר עד אחד (וכן מבואר באה"ע סי' קט"ז סעיף א' ועח"מ וב"ש שם) ועיין בתוה"ש סק"ח ועי' בספר בני אהובה פכ"ג מהלכות אישות הלכה י"א מ"ש בזה:
ט
ואמרה לו נטמאתי. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ה דאם הרגישה באמצע תשמיש ולא הגידה לו כלום עד אחר הפרישה הבעל ודאי אנוס גמור ופטור לגמרי אך לענין האשה הוא ספק אם נקראת ג"כ אנוסה כיון דנכנסה בהיתר יצרה אלבשה והו"ל תחלתה באונס וסופה ברצון דהו"ל אונס גמור כדקי"ל כרבא כתובות דף נ"א או אפשר דשאני התם שנאנסה מגברי אחרינא דיצרה תקפה מאד דאם לא עכשיו אימתי וקשה לה לפרוש משא"כ נדה דמותרת לאחר זמן אפשר לא שייך תקפה יצרה ליחשב כאונס מה שלא הודיעה לבעלה ואדרבה נחשבת מזידה בזה וע"ש עוד דהיכא דצריך כפרה אין חילוק אף אם לא הגיע לעשרים שנה דודאי משנעשו בני מצוה בשנים וסימנים מתחייבים בכל חיובי תורה בב"ד של מעלה ושל מטה. ומה שנמצא במדרשות שבני כ' נעשו ב"ע למעלה לא נאמר זה אלא בענשים על חטאים המחודשים לשעה כגון עונשי דור המדבר כו' ע"ש וקצת חידוש שלא הזכיר הגמ' דשבת דפ"ט ע"ב ושם לא משמע הכי ועמ"ש לקמן סי' שע"ו סק"ג]:
י
כיצד יעשה. עת"ד שכ' דה"ה כששימש סמוך לוסתה בשוגג ונזכר באמצע תשמיש צריך ג"כ לפרוש באבר מת (ועמ"ש לקמן סי' קצ"ד ס"א) ודוקא כשמוצאת דם באמצע תשמיש אבל אם אמרה מרגשת אני א"צ לפרוש באבר מת דאימור הרגשת שמש הוא אם לא שאמרה מרגשת אני בבירור שהוא דם ע"ש:
יא
ושוהה בלא דישה. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א ס"ס ע"ג:
יב
יתעגה מ' יום. ועי' בא"ח סי' תקס"ח ס"ד בהגהה דמבואר שם דשלשה ימים רצופים עם הלילות חשיב כמ' יום ובאדם חלש סגי בב' ימים והמג"א כתב דמ"מ יותר טוב שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיו חטאיו נגדו תמיד ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס ס"ס קנ"ה שכתב דהמקובלים כתבו להתענות ע"ב יום אך הם דברו במזיד ואם חטא ב' פעמים בכניסה ויציאה יתענה ב"פ ככה. והאשה היכא דצריכה כפרה מאחר דנשים תשושי כח הן יש להקל עליהן בתעניתם ואף אם אחד מהם פטור מ"מ יתענה ב' ימים או יפדה דלא יהא אלא נתכוין לבשר טלה ועלתה בידו בשר חזיר והעיקר להתוודות כו' ע"ש]:
יג
ובליל התענית. עי' בתוה"ש שנסתפק אי הלילה שלפני התענית קאמר או שאחר התענית משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום והרי התענית במקום קרבן ומסיק בשם מהרש"ל דראוי לנהוג שלא יאכל בשר ולא ישתה יין בליל שלפני התענית ובליל שאחר התענית ע"ש:
יד
והאשה א"צ כפרה. ואם שמשה שלא בשעת וסתה כו'. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' פ"ה דשואל אחד הקשה לו על דברי רמ"א אלו דמדכתב ואם שמשה שלא בשעת וסתה משמע דעד הנה מיירי בשעת וסתה וא"כ איך האשה א"צ כפרה והלא מבואר בנדה י"ד ושבועות י"ח דבסמוך לוסתה שניהם חייבים קרבן ועוד דאפילו נדחוק דמיירי שלא בשעת וסתה אכתי קשה כיון שפירש באבר חי אמאי האשה א"צ כפרה והלא בשבועות שם מבואר דאפרישה גם האשה חייבת (עס"ט וח"ד מ"ש בזה) [ובספר הפלאה בכתובות נ"א ע"ב ובתשו' ח"ס סי' קמ"ז וקנ"ד וקס"ג וקפ"ח מ"ש בזה] וכ' הוא ז"ל לבאר דברי הרמ"א דהנה יש שלשה חלוקים בזה אשה שיש לה וסת בשעת וסתה ובעונה הסמוכה דאסורה לשמש אם עברה ושמשה ומצאה אח"כ על עד שלו אפילו בדקה לפני תשמיש צריכים שניהם כפרה ואין כאן אונס שהרי היה להם למנוע מתשמיש ומזה לא מיירי הרמ"א ולא המחבר כלל (נ"ל הטעם כיון דעתה אין נ"מ לענין קרבן רק לענין אם צריכים כפרה ותשובה והרי גם אם לא מצאה דם כלל צריכים ג"כ כפרה כמש"ל סי' קפ"ד סק"ב ע"ש) ב'. אשה שאין לה וסת כלל שלזו הרמב"ם והרא"ש מצריכים אותה בדיקה תמיד לפני התשמיש כמבואר בסי' קפ"ו ס"ב ואם לא בדקה אין זה אונס אמנם אם בדקה אנוסים הם על תחלת התשמיש אבל על הפרישה שפירש באבר חי יש חילוק אם אמרה לו נטמאתי ופרוש ממני הרי גם היא רצונה בפרישה הרי הרצון והנאה נחשבים גם לה למעשה וק"ו אם סייעה בהפרישה שגם היא נשמטת מתחתיו ואף היא חייבת ומזה מיירי אוקימתא דמס' שבועות הנ"ל אמנם אם אמרה לו רק נטמאתי ולא אמרה פרוש ממני א"כ מה שהודיעה לו היינו שימתין עד שימות האבר ואם פירש באבר חי היא נחשבת אנוסה ואינה צריכה כפרה והוא צריך כפרה ומזה מיירי המחבר והרמ"א ז"ל ונקט המחבר לשון המשנה היה משמש עם הטהורה בה"א הידיעה הטהורה בודאי דהיינו שבדקה לפני תשמיש ואפ"ה אם פירש באבר חי חייב על הפרישה וע"ז כתב רמ"א שהאשה א"צ כפרה שהיא אנוסה ממש בין על הכניסה שהרי בדקה בין על הפרישה שהרי לא אמרה לו פרוש. ושוב קאמר רמ"א ואם שמשה שלא בשעת וסתה דהיינו שיש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה בזו אפי' לא בדקה תחלה מקרי אונס. וההפרש בין תחלת דברי הרמ"ה ובין סיום דבריו הוא שבתחלה מיירי באין לה וסת כלל אלא שבדקה וסיום דבריו הוא ביש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה ע"ש שהאריך בזה וע"ש עוד בסי' צ"ו:
טו
אונס. עבה"ט ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' ע"ג שכתב באשה שפשטה חלוקה בלילה קודם השינה והיה שלא בשעת וסתה והיתה עם בעלה באותה הלילה ולמחר לבשה חלוקה בעמדה מעל משכבה ומצאה בו כתם דא"צ כפרה ולא דמי למ"ש הבה"י וה"ה אם נדה היא כו' דהיינו בענין שיש לומר הו"ל למידע אבל הכא לא שייך כלל הו"ל למידע דלא מצינו שתהא האשה מחוייבת לבדוק חלוקה שמא תמצא בו כתם כל שלא הרגישה כלל ולכן א"צ כפרה בפרט באיסור כתמים אין להחמיר ע"כ ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ה מי שבא על אשתו שלא בשעת וסתה ביום ל"א לראייתה ואז הרגישה כובד באברים וזה דרכה בכל עת זיבת דמה וכתב דאף דעברו ימי וסתה ושוב אין לבעל לחוש כלל מ"מ מאחר שהרגישה הכובד וזהו וסת הגוף היה לה לחוש לו ומה שחשבה עצמה למעוברת ולא חששה כלל לכובד אברים מחשבת שטות הוא להתיר פתח לחטאת רובץ ע"כ אם קודם התחלת התשמיש הודיעה לבעלה שמרגשת כן. שניהם בסורה על רעות שתים על הכניסה ועל הפרישה ואע"ג דלענין חטאת אינם חייבין אלא כל א' חטאת א' דה"ל ב' זיתי חלב בהעלם אחת מ"מ תשובה וכפרה מיהא בעי על כל כח וכח ואם לא הרגישה עד תוך התשמיש והודיעה לו הבעל שוגג והיא פטורה דאנוסה היא ואם לא הודיעה לו כלל הוא אונס ופטור לגמרי והיא האשה קרובה למשמתתו נדה וצריך לאיים עליה הרבה שלא תבוא להכשיל בעלה עוד. ולענין אם צריכה כפרה יש ספק בדבר (עמש"ל בד"ה ואמרה לו) . עוד ע"ש ושם בסימן קס"ג באשה שאירע לה פחד פתאום ואח"כ בלילה שמשה ולמחר מצאה סדינה מלוכלך בדם וגם על עד שלו שבודאי בשעת תשמיש היה וכתב דאין צריכים כפרה כיון דהיה שלא בשעת וסתה ואף שקודם תשמיש נתפחדה והפחד עלול להביא דם כדאיתא בנדה ע"א היינו שהפחד מרפיא ומתחלחלת לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה ואיננו כשאר מקריים שחיישינן שמא ראתה טיפת דם כחרדל או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה ואם לשעתה לא הרגישה תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל וממילא בנ"ד אינם צריכים כפרה ע"ש. ובסימן קפ"ח שם אודות אשה שמצאה כתם והראתה לחמותה ואמרה שהיא טמאה ושוב הראתה למרשעת אחת ואמרה שאם הכתם חולף הולך ע"י רוק הרי היא טהורה עס"ט סי' ק"צ ס"ק כ"ב מ"ש בזה) וסמכה האי שטיא על המקילה ושמשה עם בעלה ושוב נודע הדבר לחמותה וצוחה כי כרוכיא. וכתב דפשיטא דתרווייהו צריכים כפרה ומכ"ש המרשעת הזאת שהורה רעה להכשיל אחרים שראויה לעונש מר ומ"מ אף שהם קרובים למזיד אין להחמיר עליהם טפי מהמבואר ברמ"א ס"ס קפ"ה כיון דליכא אלא איסור דרבנן ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
(סימן קפ"ה ט"ז ס"ק ב') אבל לעשות מעשה. עי' תשו' מהרימ"ט (ח"א סקס"ט):
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה:א׳
א
ומאחר שעברו כו'. היינו לאפוקי אם הוא ידוע בודאי שלא עברו הימים אבל אם הבעל אינו יודע אם עברו או לא סומך עליה דכתיב וספרה לה לעצמה:
קפ״ה:ב׳
א
טהורה אני. ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת. רמב"ם וכ"כ סה"ת:
קפ״ה:ג׳
א
כיוצא בזה. לשון רמב"ם כגון שתבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אני אלא מפני אחותך ואמך שלא יראו אותנו ה"ז נאמנת וכן כל כיוצא בזה ע"כ וסה"ת ומרדכי בשם א"ז כתבו שאמרה סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבורה בא אלי הדם וכיוצא בזה נאמנת:
קפ״ה:ד׳
א
רק שהיא באה ושוכבת כו'. ומ"מ נראה דהבעל חייב לשאול אותה למה היא באה אצלו הרי אמרה אליו טמאה אני דצריך להוציא האמתלא מפיה כו' עד ותו דמהרי"ו לא התיר אלא באמרה אליו מתחלה מרגשת אנכי כאב בבני מעיים וחוששת לשינוי וסת כו' אבל לא באמר' אליו בפירוש טמאה אני. ב"ח (וכ"כ בס' מעדני מלך דף ש"ג דמהרי"ו אינו מתיר אלא באמרה מרגשת כו' אלא דס"ל להרב דה"ה באמרה טמאה אני ע"ש) ומשמע מדבריו דאינו חולק על הרב וכ"נ דודאי מודה הרב דכל מה דאפשר לברורי מבררינן ולא בא אלא לומר דל"ת דשכיבה אצלו לאו כלום הוא וצריך מיהו לפרוש ממנה עד שתאמר האמתלא בפירוש וק"ל:
קפ״ה:ה׳
א
אינה נאמנת. הטעם כ' בשם הרשב"א דמשום בושה או אונס מקרי ואמרה טמאה אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת וכן כתב הב"ח ומסיים דהרי היה די כשתאמר לו טמאה אני ולא היה לה ללבוש בגדי נדה ול"ד לדלעיל סי' א' סי"ג בטבח שעשה סי' בראש הכבש כו' דהתם לא היה אפשר לו בענין אחר אבל הכא היה אפשר שתאמר טמאה אני ולא היה לה ללבוש בגדי נדה ע"כ וכ"כ בדרישה משמע מדבריהם דהיכא דלא היה אפשר לה בע"א נאמנת וכ"כ הרב בתשו' סימן ב' על אשה שילדה ג"פ בחדש הח' וחששה שהוא משום עין הרע ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה ואמרה בפני בני ביתה טמאה אני כו' דבעלה מותר לבא עליה כו' דאע"ג דאיתא שם בל' השאלה שבעלה הסכים עמה שתאמר כן מ"מ נראה לפי תשובת הרב אפילו לא ידע בעלה מזה נאמנת ע"ש שהאריך ומסיים ועוד נראה דבנ"ד אפי' הרמב"ן מודה דמהני לה נתינת אמתלא אע"ג דכ' דלא מהני היינו דוקא אמתלא דמהני גבי טמאה אני לך דהיינו שתאמר שלא היה בה כח או שאר אמתלאות כאלו ומטעם שכתב ב"י דכולי האי לא הוי שטיא להחזיק עצמה נדה בין שכנותיה אבל בכה"ג דעיקר אמתלא תלוי באחרים ולא היתה יכולה לעשות בע"א בודאי אמרי' דמהני אמתלא כזו וכמ"ש הטור דלא גרע מאמרה טמאה אני לך בהדיא כו' ע"ש:
קפ״ה:ו׳
א
החכם נאמן. עיין בר"ן שכ' בשם הרמב"ן הטעם שקבל שכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הא' וכפר אין השני האומר משמו נאמן ועיין בתשו' הרב ס"ס ס"ו:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
ומאחר שעברו כו'. קשה מאי קמ"ל דאח"כ דוקא נאמנת ובלא"ה אינה נאמנת פשיטא שאינה נאמנת כיון שא"א שטבלה בתוך אותו זמן ונראה שאפילו אם ספק לו אם עברו כ"כ ימים שאפשר שטבלה דהיינו שרגילה ללבוש לבנים ביום ו' לראייתה ועכשיו א"א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה' והיא אומרת שטבלה נאמנת כיון שעכ"פ אפשר בכך:
ב
חשובה כודאי טמאה. ולא מהני אמתלא אח"כ וכמ"ש בסעיף ג' והקשה הטור וכי עדיף הוחזקה נדה מאומרת בפירוש טמאה אני שמהני שם נתינת אתמלא. ותירץ הרשב"א דמשום בושת או אונס מקרי שאומרת טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדים של נדה אינה נאמנת לפיכך לא מהני שם אח"כ אמתלא ועי' מ"ש סימן א' סעיף י"ג מזה ורמזתיו ג"כ בסי' קכ"ז ומצאתי כתוב בשם מהר"ר ליב מפראג דשאני הוחזקה נדה בשכנותיה דלאו כ"ע ידעי מן האמתלא ואם כן על מה סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כולי עלמא משא"כ באומרת לבעלה טמאה אני אפשר שסמכה עצמה שאח"כ תאמר לו את האמתלא ותירוץ נכון הוא ולמדתי מזה עוד דאפי' באמרה יש חילוק דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אחר כך אמתלא ע"כ כתבו הפוסקים אמרה לבעלה טמאה אני דאין הדין כן אלא באמרה לבעלה לחוד כן:
מעשה באשה אחת שילדה שלש פעמים בחודש השמיני וחששה שעין הרע גורם לה ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה והסכים בעלה שתאמר טמאה אני בתחילת עיבורה כדי להסתיר עיבורה ונשאל רמ"א אם בעלה מותר לבוא עליה בסתר והשיב להיתר והאריך בזה בענין נתינת אמתלא בהוחזקה נדה בשכנותיה ולפע"ד נראה שאין זה נכנס כלל בכלל הוחזקה נדה כו' כיון דגלתה כן קודם שהוחזקה עצמה לטמאה דעיקר החומרא בהוחזקה נדה להרמב"ן לפי שמעשה לא עבדה בשביל האמתלא כמ"ש ב"י בשם הרשב"א וכאן בטלה תחלה ההוכחה זאת ודבר זה דומה למוסר מודעה על גט ומתנה דאע"ג דעושה מעשה גדול אח"כ אפ"ה כיון שגלה דעתו תחלה שלא יהיה ממש במעשה שיעשה אח"כ לא אזלינן בתר המעשה ה"נ כן הוא ואין חילוק בין גלתה תחלה בפני בעלה לגלתה בפני עדים כיון שבעלה יודע האמת לא אסרה תורה עליו כלל. וגם לפי טעם שכתבתי בשם מהר"ל מפראג דאם ידוע לרבים גרע טפי מ"מ כאן שרי דלא מהני סברא זו רק להחזיקה לטמאה נגד בעלה שאין בעלה יכול לסמוך להיתר משא"כ בזה שבעלה הוא יודע שהיא טהורה באמת קודם שהוחזקה נגד הבריות ודאי שרי ונראה נמי בהא בפרק בתרא דקדושין סוקלין ושורפין על החזקות ומעשה באשה אחת שבאה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה וסקלום לא מפני שבנה ודאי היה אלא מפני שכרוך אחריה דהתם נמי אם היתה אומרת בתחלה בשעת ביאתה לירושלים שאין זה בנה בפני שני עדים אלא שהיא תגדל אותו ותחזיקנו בחזקת בנה בפני רבים דודאי לא היו סוקלין אותה אח"כ שאין כאן חזקה כלל כיון שסתרה אותה תחלה ואפילו אמרה אח"כ בפירוש שזה בנה כיון שביטלה תחלה מה שתאמר אח"כ כל זה נראה פשוט ותמה אני על רמ"א שם בתשובה סימן ב' שלא נכנס לדבר זה רק דימה הדבר לנותנת אמתלא אחר החזקה דאף על גב דלא מהני בהוחזקה נדה להרמב"ן מ"מ כאן הוה אמתלא טובה ומהני ע"ש ולדידי אין כאן חזקה כלל שהיתה רפואה קודם למכה במה שגלתה תחילה לבעלה בשעה שהיתה נאמנת על עצמה שהיתה טהורה כנלע"ד פשוט. עוד ראיתי שם בתשובה הנ"ל שמקשה רמ"א למה אמרו הוחזקה נדה בעלה לוקה ולא אמרו היא לוקה ותירץ שם מה שתירץ ול"נ דרבותא קמ"ל דאפילו הוא שיש לו צד לטיבותא במה שלא הגידה לו שהיא נדה כדרך נשים שמגידות לבעליהן יוכל לומר סמכתי על זה ותליתי שינוי בגדים במידי אחרינא קמ"ל דאין זה כלום ולוקה כן נראה לע"ד:
ג
החכם נאמן. נראה לי דוקא החכם עצמו כיון שהיא סומכת עליו ואשתכח שיקרא משא"כ אם אין החכם לפנינו ועד אחד מעיד שהחכם אסר לה אינו נאמן דהא אמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כ"ב) כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' וא"כ ה"נ אין אותו העד נאמן להכחיש אותה שהיא כשנים ותו דגם לענין זנות אין עד א' נאמן לאסרה וה"ה כאן נראה לי. והך נאמנות דחכם כאן היינו דוקא לענין איסור אבל לענין ממון כגון להפסידה כתובתה אין החכם נאמן יותר משאר עד אחד כן מבואר מדברי הרא"ש פרק המדיר:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
(סי' קפ"ה סעיף א') האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבוא עליה כו'. עיין בבאה"ט בשם מהרי"ו הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדותה והוא אומר להד"מ אין להאמינה. וכ"כ הרדב"ז ח"ג סימן ת"ז:
ב
(סעיף ג' בהג"ה) אמרה פלוני חכם טהר לי כתם זה והחכם מכחישה אינה נאמנת. משמע דאם אין החכם בפנינו כלל ואין מי שיכחיש אותה נאמנת וכ"כ הש"ך סי' קפ"ח דנאמנת לומר דם זה התיר לי חכם. נראה שאצ"ל חכם פלוני התיר לי דהכי קיי"ל גבי בכור בסי' שי"ד סעיף ז' וח' ע"ש בט"ז ודלא כמ"ש וש"ך בס' בה"י והעתיקו האחרונים הנ"ל ולחה"פ דמשמע מדבריו שצ"ל חכם פלוני ע"ש וכל זה בכתם דאורייתא כגון דם שעל העד כמ"ש סי' קפ"ג אבל בכתם ממש אפילו כשהחכם מכחישה נאמנת וכמ"ש הרב בתשוב' ובס' כרו"פ דלא כהמ"י:
חדושי הלכות נדה על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
עד שתאמר לו טבלתי כיון דודאי ראתה אבל בספק אם ראתה מבואר לעיל דמחשב וסתה ובא עלי' דהוי ס"ס והקשה המ"י הא לא סמכינן אס"ס במקום שיש אפשר בשאלה ולק"מ דכאן אפילו ס"ס לא צריך דהא וסת דרבנן וספקא דרבנן לקולא רק אצטריך ספיקא אחריני דחז"ל עשוה כודאי רואה ולכך אצטרך ספיקא דטבילה כמ"ש דספיקא דטבילה מוצא מיד ספיקא דרואה ובזה לא תקנו חז"ל דין וסת וא"כ אין כאן ראי' מהא דצריך למשאל בדין תורה רק היתרה מכח ס"ס ואין לדמות איסורא דרבנן לשל תורה (עבק"א):
ב
אינה נאמנת הטור תמה דלמה לא יועיל אמתלה כמו גבי אומרת טמאה אני והרשב"א תי' דמעשה לא עבדה ויש לדקדק תינח אמתלא דמתחילה לא הי' חושבת שהוא נדה רק חשבה שלא יטילו בה עין וכדומה ועל זה שפיר י"נ כמ"ש רשב"א דמעשה כזה לא עבדה אבל באמתלא שכתב המרדכי וסה"ת סבור אני שאני נדה ועכשיו נתגלה שמחמת חבורה וכדומה בא הדם וא"כ למה זה לא יועיל אפילו בלבישת בגדים הא אז חשבה דבאמת היא נדה ולכך לבשובגדים אלו ועכשיו נתגלה לה שהי' טועה וא"ל דבאמת באמתלא כזו הרמב"ן מודה דהא דיוקא דרמב"ן מהא דתנן דיוצאת בלי כתובה משמשתו נידה ומוקמינן דהוחזקה נדה בשכונת' ומזה הוכיח דלא מהני אמתלא דאל"כ איך תצא הא אולי יש אמתלא ולפי הנ"ל עדיין קשה הא יש לה אמתלא כזו וצריך לומר דס"ל כשעושה מעשה מתיישבת הרבה ומדקדקתו היטב לדעת אי משל דם נדה או כיוצא בזו היא טרם שתעשה מעשה ולכך אינה נאמנת בשום אופן. והקשו האחרונים מהך דלעיל בסי' א' בטבח שעושה מעשה בראש כבש וכו' ונכנסו בדוחקים ובאמת הי' אפשר לומר דלכך לא מהני אמתל' אף דאשה זו בחזקת טהרה עומדת וכשנתנה אמתלא לדברים הדברים נכרי' שאמת (ד) אתה כי לא נחשדו בת ישראל לשמש נדה התורה האמינה מ"מ הא שויא נעשי' חד"א בעושה מעשה רב להורת על נידתה ולא יהי' זו יותר מאלו אמר טריפה הי' והעדים מעידי' דכשר הי' דאינו נאמן לגבי אחרים ולגבי נפשי' שויא חד"א ואסור בי' כמבואר לעיל ס"ס א' ע"ש (עבק"א): וכן הדבר כאן דאין אמתלא לגבי נפשי' להוציאה מכלל שויא נפשי' חד"א ועי' ברמב"ם פי"ח מהלכות אסורי ביאה ה"ט דפוסק ג"כ באומרת טמאה אני אף דאינה נאמנות לגבי בעלה מ"מ שויא נפשי' חד"א ואסורה אחר מות בעלה לכהן וראב"ד הש"ג עליו למה לא מועיל אמתלה וצ"ל לרמב"ם ג"כ דמ"מ הואיל והעיזה כ"כ לומר טמאה אני שויא חד"א ולא מועיל אמתלא ולפ"ז דכל עצמתו של איסור הוא לגבי נפשי' דכי מאכילין לאדם דבר אסור לו לגבי אחרים מועיל אמתל' דאנן ודאי אמתלה סמכינן רק אמרינן שויא נפשי' חד"א ולכך לעיל בטבח לא מיירי ולא נחית הש"ע בזה אם הטבח בעצמו רשאי לאכול מכבש ההוא רק אם הבשר מותר לאחרים ובזו ודאי לא שייך שויא נפשי' חד"א כי מה איכפת לן בו ואנן אמתלא סמכינן דמסייע לי' חזקת בהמה דבהמה בחזקת היתר עומדת ולכך מותר ואף דהמחבר סתם לעיל כי נמשך אחרי דברי הרשב"ץ והוא אפשר דלא ס"ל חילוק של רמב"ן וכן נראה בתשובו' שלו דהעתיק לדינא דנאמנת באמתלא ולא הזכיר כלל דינא של רמב"ן דבבגדים לא מועיל אמתלא אמנם מ"מ לדינא נ"ל חילוק זה לנכון כי אחרים מותרים דכל עצמתו של איסור הוא מכח דשוי' נפשי' חד"א. והט"ז בס"ק ב' הביא תי' בשם מהר"ל מפראג ז"ל דהוחזק נדה שאני דשכני' יודעים מן זה דהוחזקה נדה ואינה יודעי' מאמתלא דאטו תקח תוף בידה להשמיע אמתל' לכל ולכך לא מהימנ' והקשה עליו וכן המ"י דהא אמרינן בכתובת באשה שקפצו עלי' בני אדם שאינן מהוגנים ואמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני נאמנת באמתלא והא באמתל' כזו לא ידעו רבי' ולכך דחם המ"י דברים הללו ולבסוף כתב הוא גופי' בשם הלבוש הטעם דמשיאה שם רע בשכנותי' ופי' דהואיל דעי"כ היא גורמת שם רע בשכני' אינה עושה כזאת לסמוך אמתלא ולולי שהיא באמת נדה לא די' לובשת ולכך מחזיקינן לנדה ובזו סרה השגת הט"ז וב"א בא"ה סי' קט"ו ס"ק ו' דכתבו דהא לכך מוציאה בלי כתוב' משום מכשול ולא משום שם רע ולק"מ דהועיל דיש שם רע ע"כ באמת היא נדה ולכך הכשיל ותצא בלי כתובה והיינו הך דלעיל דהמר"ל מפראג דשכנים לא ישמעו מן אמתלא ויחזיקו לבועל נדה. ובאמת דברי מהר"ל הנ"ל ראוי' למי שאמרן דכל טעמו דשכנים שראו שהיא בחזקת נדה והבעל משמש עמה והם לא ידעו מאמתלא הרי האשה והבעל בעיניהם כבועלי נדה וזהו לא שייך שם דאף דאומרת בעצמה והתחזק' לכל בחזקת א"א ואח"כ תנשא לאחר אף דלא ידעו מאמתלא לא תהא נחשבה בעיניהם לעוברת הדת דאולי מת בעלה או גירשה ואין כאן לזות שפתי' כלל משא"כ כאן. ולכן אם כבר עברה שיעור שתוכל לטבול אפשר דמהני אמתלא דלא הי' טמאה ומותרת בלי טבילה דאין כאן חשש אצל שנים דהם יחשבו אולי טבלה: אך אף כי סברת מהר"ל הנ"ל ישר מ"מ לדינא לא קאי כי מלבד דבא"ה סי' קט"ו סעיף ו' משמע קצת דלא כדבריו רק שם יש לדחות ולומר דמיירי דאמרה כן לבעלה כמ"ש במשנה טמאה אני לך ועיין תשובת ב"ח דכ' ג"כ דמיירי דאמרה לבעלה ע"ש אף גם בסי' קע"ח סעיף י' מבואר מי שהוציא קול על אשתו שזינתה ואמר שנתברר לו שהוא אמת ואח"כ נותן אמתלא דנאמן אע"פ שהוא השמיע קול במחנה עברים ומי יגיד לכל א' וא' האמתלא ומ"מ מהימן וזה מורה דלא כמהר"ל ויש לדחות (עבק"א): ובאמת לפי דברי הרמב"ן בהלכות (ה) נדה שלו פ"ב דין יו"ד האשה סופרת לעצמה שנאמר וכו' ונאמנת לומר טבלתי וטהורה אני הוחזקה נדה בשכנותי' כגון שלובשה בגדים המיוחדי' לה לימי נדותה אינה נאמנת וכו' עכ"ל נראה דפי' דהיא ודאי טמאה רק אמרה טהורה אני כי טבלתי והיא עדין לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה אינו נאמנת ובזו פשיטא דהרי היא בחזקת טמאה רק דהתורה האמינה וכיון דעשה מעשה כזו בכל אמתלאות שבעולם סוף כל סוף גרעוי גרע נאמנות דילה כי חזינן שעשתה מעשה לסתור ומה חזית דסמכת אהך סמכת אהך וחזר הדבר כאלו לא אמרה דבר מעולם והרי זה בחזקה טמאה אך בהרשב"א בת"ה משמע אפי' אמרה לא נטמאתי כלל והוחזקה נדה בשכנותי' אינה נאמנת ומ"מ אפשר לומר דמיירי דכבר עברה זמן וסת' וא"כ סתאה בלי אמירה ה"ה בחזקת טמאה דאורח בזמנו בא ואפי' למ"ד וסת דרבנן מ"מ בעי בדיקה ואמירה טהורה אני וא"כ היא שהחזיקה עצמה בלובשת בגדים לנדה אף דתאמר אמתנא אינו מועיל כ"כ דהואיל ועבדה מעשה ויש כאן מקום ספק על מי נסמוך אמרינן דהרי היא כאלו לא אמרה דבר הן לטומאה והן לטהרה והרי היא בחזקת טמאה משא"כ כשלא הגיע עדיין זמן וסתה והרי היא בחזקת טהרה אפשר דאפי' בלבישת בגדים מהני אמתל' דאם אמרי' נוקי הך לבהדי הך הרי כאן חזקת טהרה ומנ"ל לרשב"א זה דהא כל ראייתו מהך דמשמשתו נדה דמוקמינן לי' בהוחזק' נדה בשכנות' ומזה יליף דאין מועיל אמתלא וזהו אפשר דמיירי בכבר עבר וסתה ולכך מוקמינן בחזקת טמאה אבל קודם לזה לא שמענו ומנלן לחדש דין זה מה שהטור השיג וחולק אכל הדין והבו דלא לוסף (א) עלה ולפ"ז לק"מ מהך דטבח דהתם דל מעשה שלו ודל אמירתו הרי בהמה בחזקת היתר ואין כאן חשש טריפה כלל כי אין חוששתו לשום י"ח טריפות ואפי' בסרכה אם נאבדו הריאה מקילין ולענ"ד דין זה ברור ונכון: ועיין בט"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ה' הביאו תשובת הרב רמ"א באיש ואשה שחששו לעה"ר וכוונו לומר שהיא טמאה דמותרת לבעלה והש"ך הוסיף בדברי רמ"א אפילו בתחילה הדבור שאמרה לשכנים היותה נדה לא ידע מזה הבעל מ"מ אח"כ באמתלא כזו מותרת לבעלה ע"ש ונראה דהיינו שהבעל מותרת לשמש עמה בהסתר דבר לבל יודע לאיש כי קמי' שמיא גליא והיא יודע מאמתלא או דאומר' אמתלא בב"ד מקדם ששימש עמה אבל אם הוחזקה ושמש עמה ודאי לאו כל כמיני' אח"כ לומר אמתלא והרי זה בחזקת עבריין ולאחר מעשה אין שומעין לאמתלא דילי' דאל"כ איך בעלה לוקה משום נדה הא יוכל לומר אמתלא. ואף דמיירי דאין לה אף אמתלא מ"מ אין כאן מלקות דהוי התראת ספק דאם יאמר אמתלא הרי מנוקה א"ו דלא מהני אמתלא לאח"כ רק מקודם או בהסתר כמ"ש הרמ"א שם דלא שייך בי' כל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין וכו' ע"ש דהביא ראיה מיצחק ששמש בסתר עם רבקה (וצ"ל כמ"ש הזהר וישקף אביעלך בעד החלון היינו חלון דחכמתו דיצחק הי' משמש בהסתר ולא לעין רואה) וזה פשוט וברור (עבק"א):
ג
החכם נאמן וטמאה הט"ז סק"ג מחלק בין איסור לממון וכן המ"י קבע בו מסמורת וכצ"ל באמת בישוב דברי מחבר בא"ע להדדי אבל דברי הרא"ש אינו מיושבים כלל דודאי בשלמא אם הרמב"ן קאמר דינו דהאומר מפי עד והעד מכחישו דנאמן העד בעלמ' שפיר יש לחלק בין ממון לאיסור אבל הא הרמב"ן כפמ"ש הרא"ש בשבועת יליף דינו מהך דאמרינן בכתובות דאמרה פ' טיהר לי הכתם הזה ואשתכח שיקרא דמוכח דהחכם נאמן הואיל ואמרה משמו ואלו לענין ממון אינו נאמן א"כ עדיין קשה מהך דכתובת דהא התם לענין ממון דיוצאת בלי כתובה ועכצ"ל בעדים כמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי בכתובת וא"כ עדיין אין ראייתו כלום. וי"ל אף לענין איסור היא נאמנת כיון דראיתו מהך דכתובות ליתא. ולכן נ"ל דאם נדקדק בדברי הרמב"ן דהביא ראי' מהך דכתובת דאמרה פלוני טיהר לי הכתם וכו' ולא הביא מהך דנשני' מקודם פלוני תקן לי הכרי הזה ושיילי' ואשתכח שיקרא דבזה ג"כ ראי' הרמב"ן כמו כן מוכח ולהיפוך ברא"ש פ' המדיר דכתב הך דירושלמי כולהן בעדים ואח"כ מפרש הרא"ש משמע דאין המתקן נאמן לומר לא תקנתי לה אם היא מכחישתו ומילתא דמסתבר הוא איך יפקיע ממון בע"א אלא עדים צריך כגון שאמרה פלוני תיקן לי באותו שעה והעידו עדים שבאותו שעה לא הי' בעיר וכו' ואח"כ הביא הרא"ש ומשמשתו נדה וכו' כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם ושיילי' ואשתכח שקרא (ב) ויש להבין למה נקט הרא"ש בלישנ' רק ענין תקון טבל והשמיט הך דפלוני טהר כתם והל"ל לרא"ש לנקוט תרתי בלישנ' טבל וכתם בשלמא חלה היינו טבל והיא היא אבל למה שביק כתם ופירש רק לענין טבל לבד ולמה לא פירש ענין זה בתר דהעתיק הך דכתם. ולכן נראה לחלק בין טבל לכתם דבטבל אלו אמרה היא לבדה תקנה הוי נאמנות וא"כ כשאמרה פלוני תקן לי היא נאמנות במגו ושפיר תוכל להכחישו וכ"כ הרמ"א בתשובה סי' ס"ו דבמקום מגו נאמנת להכחיש ועוד הך דאמרה פלוני תקן לי הוא שפת יתר דא"צ ודי באמרה שהוא מתוקן וא"צ לאמירה דילה וא"כ הוי כמילת' דלא רמי' ולאו אדעת' וא"כ אף דאמרה פלוני תקן לי אלים נאמלות דילה דהרי בידה לתקן וא"צ לפלוני כלל ולכך נאמן להכחישו ובעי תרי עדים אבל בכתם וכי בידה להורות לטהר ולטמא ע"כ צריכה לחכם (ג) וא"כ לית לה מגו כלל ולא אלים נאמנות דילה דהא אין בידה כלום והכל מפי החכם אנו חיים וא"כ כשמכחיש הוא החכם נאמן ולא היא ולכך בכתובת כשפי' הרא"ש בעדי' לא הזכיר כלל מענין כתם רק מענין טבל דהוא בידה ובזה אלים נאמנות דילה ולכך צריך עדים אבל בשבועת כשהביא הרמב"ן ראי' לא הביא מהך טבל ראי' כלל כי זה צ"ל בעדים רק הביא ראי' מכתם וכאן העמיד דינו דאין האשה נאמנות להכחיש העד דבכתם א"ש. ולא קשי' בממ"נ כשאין כאן ראי' מטבל וחלה וע"כ צ"ל בעדים א"כ מנלן לרמב"ן דלמא אפילו גבי כתם נאמנות ואיירי ג"כ בעדים וכמבואר בירושלמי. הא לא קשי' חדא דעל כתם אמרינן בגמ' שני תי' או דהיא אמרה פלוני חכם טהר לי הכתם או דהוחזקה נדה בשכנות' וצ"ל דלמה לי' לתי' הראשון כלל הלא תי' השני נכון ואמת דהוחזקה בשכינות' לוקה והיא נדה גמורה וע"כ דבתי' הראשון צריך עדים דהוחזקה בשכנות' משא"כ בתי' האחרון א"צ עדים ומהדר הגמ' למצוא אקימת' במשנה בכל גווני הן בעדים והן בלי עדים ועכצ"ל דלא כירושלמי דליכא עדים בכתם דאל"כ דאי בעדים למה לנו הטורח הזה דתלי' בחכם ועי"ל דהא הר"ן הבי' בשם הרמב"ן דל"ל בעדים דהא אמרינן ושיילי' משמע דלאו בעדים תלי' כי אם בשאלתו א"כ בשלמ' דגבי כתם תלי' בשאלתו ולא בעי עדים אורח' דתלמוד' דנקט ושיילי' באינך משום הך דכתם אע"ג דבאינך א"צ לשאלה משא"כ אי גם בהך דכתם בעי נמי עדים וא"כ הך ושיילי' דנקט בש"ע ע"כ מיותר דאמאן תרמי'. ועי"ל דודאי דאף דמיירי בעדים י"ל ושיילי' דמי בעי שני עדים עד א' ואותו פלוני שתקן הכרי או החכם מנטרף לבהדי' והרי כאן שני עדים וא"כ אצטרך לשאלתו רק הא גופא קשי' למה לן זאת ומה קמ"ל פשיטא דמצטרף לעד והל"ל סתמא בעדים ולמה אכפל הגמ' להודיעני זאת אך בטבל שפיר י"ל דקאמרה פלוני כהן תיקן לי הכרי הזה וא"כ סתם כהן קתני אפילו במכירי כהונה וא"כ ה"א דכהן נוגע דאם אומר דלא תקן יתקן שנית הכרי ויגיע לו המעשה ותרומה גדולה. וקמ"ל דלא מ"מ נאמן וטובא קמ"ל דבעדות קיי"ל כל שהוא נוגע אפי' בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד אבל בכתם שפיר קשה ל"ל ושיילי' וע"כ צ"ל דמיירי דהוא לבדה מכחישה ודברי הרמב"ן מכיחי' כנ"ל ולענ"ד הדבריה ברורים ברא"ש ורמב"ן ולחנם טרחו כל המחברי' וגבי חלה ג"כ מיירי בכהן אף דבגמ' שלנו איתא פלוני גבל ברי"ף גרס רק פלוני והיינו מוסב אלעיל פלוני כהן: וכתב הרמ"א בתשובה סי' ס"ו הואיל ואיכ' מחלוקת בזה י"ל באיסור דרבנן דאשה נאמנות (ד) וצ"ל דמ"ש הרב כאן כתם היינו דם שעל העד הדבוק שהוא נקרא ג"כ כתם כדאמרינן שם פלוני טיהר לי הדם הזה והן הרא"ש וכל אינך פוסקים הביא הכתם והיינו דם על עד הוא נקרא לפעמים כתם ופשוט. ואלו הי' סברא זו כראי מוצק לחלק בשל תורה לשל דרבנן היה אפשר לישב דברי הרמב"ן והרא"ש הנ"ל בפשו' במאכילו שאינו מעושר ואינו ניטל חלה הכל איסור דרבנן דקיי"ל תרומה וחלה בזה"ז דרבנן עי' בהלכות תרומה ולכך בעי עדים משא"כ בנדה שהוא תורה א"צ עדים ולכך העמיד הרמב"ן דבריו על נדה ולא קשי' דלמא זה ג"כ בעדים דכבר כתבתי לעיל דלק"מ בכמה אופנים ובזו הי' מקום ליישב דברי ירושלמי ובבלי כאחד דבירושלמי קאמר כולהן בעדים דבירושלמי נאמר פלוני ראה כתמן וא"כ הוא דרבנן משא"כ בבלי נאמר ראה דם נדה וזהו דאורייתא ולכך ושיילי' לי' דא"צ לעדים דחכם לבד נאמן אך אין דעתי נוחה לחלק בדברי הרמב"ן גופי בין דאורייתא לדרבנן דרמ"א חילוק להכריע בין החולקים דאיכא דס"ל כרמב"ן ואיכא החולקים לכך דעתו לסמוך בדרבנן אהחולקים אבל לשיטת רמב"ן גופו לחלק בין של תורה לדרבנן אין דעתי נח בזה וצ"ט:
ד
אסור בבשר ויין וכ' המ"י הטעם דהוי כמו קדשי' דלילה הולך אחר יום ודוחק אבל הטעם מה שמתעני' ב' וה' הוא שאז יום הדין למטה וב"ד יושבי' מתקנ' עזרא וחלקי' נצב בעדת אל ולכך מתעני' כנודע בכל הספרים וידוע כי תחילת הדין אסור בלילה וגמר דין מותר ולכך לילה שלפניו א"א בדין דהא אין מתחילי' בלילה משא"כ בכלות יום ב' וה' כשהדין עמוק וצריך ישוב ומו"מ אז גומרין כל הלילה כי גמר דין מותר בלילה וא"כ כל ליל ב' וה' כמו יום נחשב לענין דין כמו ביום ולכך גם בו מסגפי' עצמן שאינם אוכלים בשר וכדומה וא"ש:
תפארת ישראל על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
סעיף א ס"א עמ"ש אמו"ז הגז"ל סק"א תי' על קו' מ"י דשפיר סמכינן על ס"ס אף היכי דאפשר לברורי בשאלה כיון דוסת' דרבנן ע"ש ודבריו ראוי למי שאמרו לתרץ בו קו' מ"י על הש"ע אך עדיין ק' בעיני לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם כאשר כ' הר"ן בשבועת דס"ל אליבי' דר"י וסתות דאורייתא והביא הב"י סימן זה א"כ קשה הא דאמר ר"י בנדה דף ט"ו ספק ראתה וספק טבלה א"צ לשאלת פי' וקשה הא צריך לברר ובזה לית' לתי' אמו"ז הגאון זצ"ל הנ"ל ובאמת כפמש"ל דאין דין זה ברור גבי ס"ת דצריך לברר מעיקרא אין כאן קושי' אך לשיטת הש"ך דהוכיח כן בכללי ס"ס מגמ' קשיא אך נ"ל כך דבלא"ה צריך להבין בגמ' לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל אליבי' דר"י וסתות דאורייתא הא דאמרינן שם אימר דאמר ר"י בספק ראתה דאיכא ס"ס ודאי ראתה מי אמר אין ספק מוציא ודאי ולכאורה קשה לר"י דס"ל ו"ד אם כן אפי' בדקה ומצא' טהורה טמאה דאיכא חזקה דראתה והא סוקלין על החזקה וה"ל ג"כ כודאי ראתה ומה חילוק יהי' בין ראתה וכו' אע"כ צ"ל כמש"ל אף דאיכא חזק' דרואה מ"מ איכא מיעוטי דלא רואין כדאמר באמת ר"ז אם בדקה בשיעור וסתה ומצא' טהורה טהור וא"כ סמוך מיעוט זה לחזק' חזקת טהרה דהיינו בשיעור זמן טבילה הדר' לחזקת טהרה קמאי ואיתא לרובא משא"כ בודאי ראתה ליכא רובא רק חזקת טהרה דטביל' אוקי חזקה לבהדי חזק' ונשאר ספק ולחומר' וזה נכון ולפ"ז כיון דאיכא רוב' נגד חזקת איסור וגם בלא"ה הניחה בחזקת טהרה מעיקר' קודם זמן וסתות ודאי אלים דל"צ אפי' שאלת פי' כיון דיש לה חזקה ורוב נגד חזקה ולק"מ וק"ל:
ב
סעיף ב עמ"ש אמו"ז הגז"ל סק"ב אם אומרת אמתלא תחילה סבורה שטמאה אני ועכשיו נתגלה שהדם היא ממכה ל"ש תי' רשב"א דבעשה מעשה רבה אינו נאמנת וא"ל באמתלא כזו מודה הרמב"ן הא ילפות' מכתובת דיוצא בלי כתובה וקשה עדיין למה יוצאה בלא כתובה הא יש לה אמתל' כזו וע"ש מה שדחקו לתרץ ולכאורה י"ל דבאמתל' כזו מודה הרמב"ן ומ"מ הגמ' קאמר שפיר דתצא בלא כתובה דהא היא רוצה להוציא ממון מבעלה המוחזק בטענת ספק שלבשה הבגדים טרם שנתברר לה שהדם באה לה ממכה ועכשיו נתברר שהוא ממכה אומר זיל איירי ראי' ע"י בדיקה שכדבריך כן הוא ולק"מ וא"ל הא הבעל רוצה להוציא אותה וא"כ עליו להביא ראי' וכן משמע קצת בתוס' והרא"ש ז"א דזה ראיה גמורה שלבשה בגדים לנידתה וק"ל אך מ"מ יותר נח לי בתי' אמוז"ל שזה חזקה גמורה שטרם שעשתה מעשה רבה כזו בדקה עצמה בחורים וסדקים לראות אי מדם נדה או ממכה הוא דאל"כ קשה למה בעלה לוקה עליה בהוחזקה נידה בשכונתי' הא הבעל יכול לטעון היא אומרת שבא ממכה והא התורה האמינה אותה אפי' הדם שותת ויורד ולמה יהי' בלובשת בגדי נידתה יותר גרוע מאם הדם שותת ויורד וצ"ל דזה חזקה מעלי' שאין לובשת בנדי נידות' טרם שנתברר לה בבירור שהדם בא ממקור ואז אינו נאמנת אף אם אמר' אח"כ שהוא ממכה וא"כ שפיר לוקה בעלה עלי' וק"ל. והנה הט"ז סק"ב הביא בשם מהר"ל מפראג תי' על הך קו' מ"ש לעיל סי' א' גבי טבח נאמן בנותן אמתלא ולמה כאן אינה נאמנות כאן כיון דשכנים לא ידעה מאמתלא משא"כ לעיל ע"ש וק' לכאורה עדיין היאך בעלה לוקה עלי' הא כל הטעם דא"נ משום שם רע ובאמת בדברי אמוז"ל דפי' בדברי מהר"ל הנ"ל כיון דאיכא שם רע בשכני' בלובשת בגדים מחזיקינן לנידה ודאי יש לדחות ולומר כיון דזה חזקה דלא עושה כן כ"א בודאי נידה שפיר מלקינין דמלקין על חזקה ודוחק אבל על הט"ז והרב ב"ש דלא ס"ל כן והקשה למה תצא בלא כתובה שיש לדחות כנ"ל וביותר קל"ל למה בעלה לוקה וצ"ע. והנה קו' המ"י תירץ אמו"ז הגז"ל בסברה ישרה דגבי קפצו עלי' אנשים שאינם מהוגנים לא יחשב' לעולם לעוברת על הדת דיאמרו מת בעלה או גרשה משא"כ הכא יחשבהו לבעל והיא לבעולת נידות ולשיטתו הולך דזה חזקה דטרם שלובשת בגדים אלו מדקדקת היטב אי הדם ממכה או מנדה דלולי כן גם כאן יוכל לחשוב דתחילה הי' סבורה שהיא דם נדה ואח"כ נתגלה לה שהיא ממכה והיינו כמו שם וסברה ראוי' היא למי שאמרה ובזה אפשר לתרץ גם כן השגת הראב"ד על הרמב"ם בפי"ח מהלכות א"ב ה"ט דפסק הרמב"ם אם אשה אומרת טמאה אני וכו' אף כי אינה נאמנות מ"מ אם מת בעלה אסורה לכהן והשיג הראב"ד למה ל"מ אמתלא כמו גבי קפצה עליה ב"א שאינם מהוגנים בגמ' בכתובות ע"ש ועפ"י סברת הגאון מוז"ל י"ל בשלמא גבי קפצה וכו' אף דלא ידעו העולם האמתלא יאמרו העולם שמת בעלה או נתגרשה אמנם גבי אשה כיון שהיא מזלזלת נפשה ואמר' טמאה היא יאמרו העולם שנשאה אשה בעביר' ומאמתלא לא ידעה ולזאת אסור' ולק"מ:
ג
סעיף ג שוב ראיתי מ"ש אמוז"ל לתרץ קושית אחרונים הנ"ל דהכא לא מהני אמתלא משום דשווי' חד"א משא"כ לעיל ולכאורה קשה לי עדיין א"כ למה בעלה לוקה עליה הא באמת נאמנת רק היא אסור' לשמש משום דשווי' נפשה חד"א (וי"ל דכתב זאת שלא אליבי' דרמב"ן) אמנם באמת בלא"ה קשה לי קו' עצומה על הגמ' ותמהני שלא דברו בזה אחרונים האיך בעלה לוקה על לבישת בגדי נדות' אף דאמרינן דודאי ראתה דם מ"מ אולי הי' בלא הרגשה ומדאורייתא אינו טמאה עד שתרגיש בבשרה כמבואר בגמ' ובפוסקים ועיין בה"ה בהלכות איסורי ביאה פ"ט ע"ש וקושיא גדולה בעיני למאוד. וא"ל דזה חזקה שכל דם בא בהרגשה וסוקלין על החזקה ודאי לשיטת הרמב"ם דס"ל בפ"ט מהלכות הנ"ל בדקה עצמה בעד ונמצא דם בפרוזדר הרי זה בא בהרגש' ופי' אמוז"ל בסקפ"ג דוקא אם הכניס' העד דהוי ספק הרגש' אימר הרגשת עד הוא א"כ בלא בדיקה ל"א הך חזקה פשיטא קשה אולי ראתה דם בלי הרגשה אמנם בלא"ה הא מבואר בגמ' בדקה גלימא וישבה עליה טמאה רק מדרבנן וצ"ל באם ודאי לא הרגישה לא אמרינן בחזקת הרגשה א"כ קשה ובלא"ה אולי ראתה כתם ובאמת טמאה אבל מ"מ למה בעלה לוקה עלי' הא מדאוריית' טהור' לגמרי וצע"ג:
ד
סעיף ד שוב כתב אמוז"ל על דברי הרמ"א בתשובה דצריך להשתמש בהסתר דבר וגם צריך ליתן אמתלא טרה שבא עליה דלולי כן הוי התראות ספק ע"ש ואנכי הק' תמה בדבר דעדיין קשה האיך יוכל ללקות לבעלה הא הוי התראת ספק דדלמא תאמר אח"כ חשבתי שאני נידה ועכשיו נתברר שהיא ממכה ויברר הדבר עי"ב דיש לה מכה בא"מ שמוציא דם ואף דלא יטענ' כן וגם לא יברר מ"מ הוא התראות ספק ול"ש התרא' וא"ל דהגמ' קאי הכא למ"ד התראת ספק שמי' התראה דזה דוחק אמנם י"ל דודאי אם נותנת אמתלא כזה ויברר עי"ב נאמנת וגמר' קאמר באם אינ' נותנת אמתל' ויברר וא"ל הא ה"ל התראות ספק אולי יברר דיש לה מכה ז"א דהא מבואר בתוס' ביבמות דף פ' ד"ה אמר רב דאם איגלא מילתא למפרע דהיה בשעת התראה התראה ודאי אפי' למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה הוי התראת ודאי (ואף שהרב מ"ל בהל' סנהדרין הק' על תוס' דסותר לדעת עצמו בנדה דף מ"ו א"כ תימא ותרצתי ת"ל על נכון וא"כ מקומו האמיתי) ועי' בתו' דזבחים דף ע"ו בד"ה פיגול ונותר דכתב ג"כ דאם איגלא מלתא למפרע דהי' התראה ע"ש וא"כ שפיר קאמר הגמ' דבעלה לוקה באם אינו מברר דיש לה מכה ובאופן הזה גם הרמב"ן מודה וק"ל:
ה
סעיף ה עי' בט"ז סק"ג שמחלק בין איסור לממון כתובה דלאיסור החכם נאמן משא"כ להפסיד כתובתה ואנכי הק' תמה בדבר דודאי במקום אחר יש חילוק בין איסור לממון דגבי איסור ע"א נאמן משא"כ גבי ממון אמנם הכא גבי כתם האיך אמרינן תרי הפוכ' בנושא א' ממנ"פ נאמן החכם לענין איסור גם כתובה אין לה ויש לדחות ולחלק וצ"ע:
תורת השלמים על שולחן ערוך יורה דעה
קפ״ה
א
עד שתאמר לו טבלתי. ול"ד לדלעיל סי' קפ"ד סעיף י"א דא"צ לשאול אותה משום דהתם הוה ס"ס ספק אם ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה משא"כ כאן דודאי ראתה ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי כן הוא בש"ס בפ' כל היד אבל קשה לפמ"ש לעיל כלל נ"ט ס"ק ח' ובקונטרס הספיקות דאף דהיכא דאיכא ס"ס לא מתירין היכא שיש תקנה בשאלה א"כ אמאי מתירין לעיל אף בלא שאלה ואפשר דשאני התם דאיכא עוד חזקה שהייתי בחזקת טהורה וגם מסתמא דרכה לטבול ומ"מ היכא שהיא בחזקת טמאה לא סמכינן על זה מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי:
ב
ומאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול נאמנת. ואם הבעל מסופק אם עברו או לא היא נאמנת ש"ך. וכ' הט"ז אפילו אם רגילה ללבוש לבנים ביום ו' לראייתה ועכשיו א"א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה' והיא אומרת שטבלה נאמנת:
ג
אמרה לבעלה טמאה. נראה דלאו דוקא נקט לבעלה אלא שדבר בהווה שאין מדרך צניעות לגלות טומאתה וטהרתה אלא לבעלה וכן שם בש"ס דכתובות פ"ב לא הוזכר לבעלה כלל וכן מוכח שם מאותו סוגיא דאמרה מקודשת אני ואחר כך אמרה פנויה אני דמשמע שם דאפילו החזיקה את עצמה נגד אחרים נמי דינא הכי וכמבואר בא"ה סי' מ"ז וכן משמעות הטור בתמיהתו על הרמב"ם אף שהוא עצמו כתב אמרה לבעלה אלא דלאו דוקא קאמר וכן דעת הרשב"א כמ"ש הב"י וכן משמע בתשובת הרב סי' ב' וכל זה נ"ל פשוט ודלא כמ"ש הט"ז בשם גדול אחד דדוקא לבעלה קאמר אבל אמרה כן לאחרים אפילו בטענת אמתלא אינה נאמנת ובאמת זה אינו ומ"ש כן כדי ליישב קושיות ותמיהות הטור על הרמב"ם כבר תירצו הפוסקים בענין אחר ועיין בסמוך ס"ק ו':
ד
רק שהיא באה ושוכבת אצלו. וכתב הב"ח דמ"מ נראה דהבעל חייב לשאול אותה למה היא באה אצלו הרי אמרה אליו טמאה אני דצריך להוציא האמתלא מפיה וכתב הש"ך שגם דעת הרב כן הוא ובאמת משמעות לשונו אינו כן:
ה
אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת. ואם גלתה מתחלה לבעלה לעשות כן מטעם אמתלא פשיטא דנאמנת. ע"ז וכן הסכמת הש"ך בנה"כ:
ו
אינה נאמנת. הטעם כתב ב"י בשם הרשב"א דמשום בושת או אונס מקרי ואמרה טמאה אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת וכ"כ הב"ח ומסיים דהרי היה די כשתאמר לו טמאה אני ולא היה לה ללבוש בגדי נדה ול"ד לדלעיל סי' א' בטבח שעשה סימן בראש הכבש וכו' דהתם לא היה אפשר לו בענין אחר אבל הכא היה אפשר שתאמר טמאה אני ולא היה לה ללבוש בגדי נדה ע"כ וכ"כ בדרישה משמע מדבריהם היכא דלא היה אפשר לה בענין אחר נאמנת וכ"כ הרב בתשובה סי' ב' עכ"ל הש"ך אכן בתשובת מהרי"ק בסי' פ"ז מבואר דאף באמתלא שלא היה אפשר לה לעשות אלא בענין זה דלבישה ג"כ אינה נאמנת ע"ש לכן נ"ל לחלק ולומר הטעם דדוקא לבישת בגדי נדה לא היתה לובשת לפי שמשיאה לבעלה שם רע בשכנותיה וכה"ג כתב הלבוש בא"ה סי' קט"ו סעיף ב' ע"ש וק"ל:
ז
והחכם אומר שהיא משקרת. וכתב הט"ז נ"ל דוקא החכם עצמו כיון שהיא סומכת עליו משא"כ בעד אחד שמעיד שחכם אסר לה אינו נאמן עכ"ל ודבריו פשוטים וכן מבואר מדברי הרא"ש פ' שבועת העדות ועיין בסי' קכ"ו דאין עד אחד נאמן באיסורים:
ח
החכם נאמן. וכתב הט"ז והיינו דוקא לענין איסור אבל לענין ממון כגון להפסיד כתובתה אין החכם נאמן יותר משאר עד אחד כן מבואר מדברי הרא"ש בפ' המדיר עכ"ל וכ"כ הרב בד"מ וכן מוכרח דלא תקשה דברי מור"ם והמחבר אהדדי דכאן פסק מור"ם דהחכם נאמן וכה"ג פסק המחבר בא"ה סי' ט"ז סעיף א' והוא כדעת הרא"ש בשם הרמב"ם בפ' שבועת העדות ובא"ה סי' קט"ז סעיף א' פסק להדיא שלא כדעת הרמב"ם רק דהאשה נאמנת אם לא שיש עדים המכחישין אותה וכה"ג תקשה דברי הרא"ש עצמו אהדדי דבשבועות פסק כדעת הרמב"ם ובפ' המדיר כתב דהאשה נאמנת אלא ודאי דוקא לענין לאפקועי כתובה אין החכם לבד נאמן וכמ"ש הרא"ש להדיא פ' המדיר וז"ל ומלתא דמסתברא הוא דהאיך יפקיע ממונא בעד א' אלא צריך שני עדים עכ"ל אבל לענין איסור עצמה ודאי גם הרא"ש סובר דהחכם נאמן אף שראיתי בתשובת הרב בסי' ס"ו שמסתפק קצת בדברי הרא"ש פ' המדיר גם לענין איסור אם היא נאמנת או לא לע"ד נראה פשוט דעת הרא"ש דאינה נאמנת לענין איסור דאל"כ יהיה דברי הרא"ש סתורים להדדי וגם הדבר מוכרח בדברי המחבר והרב עצמו וכמ"ש ובחלקת מחוקק בא"ה סי' קט"ו ס"ק ד' לא הרגיש בחילוק זה על כן מקשה שם דברי הרא"ש אהדדי ומתמיה שם על המחבר ולפי מ"ש לא קשה מידי וגם קשה לדבריו אמאי לא הקשה שם דברי המחבר גופיה אהדדי מס' י"ז סעיף ח' אבל באמת דברי הרא"ש והמחבר ברורים כמ"ש ודוק וכתב הרב בתשובה בסי' ס"ו דלענין איסור דרבנן י"ל דאין החכם הראשון נאמן והוא נגד משמעות הרב כאן דהא כתמים דרבנן כמבואר בסי' ק"צ ועמ"ש כלל וסי' ע"ח ס"ק ד':
ט
יתענה מ' יום. ועיין בא"ח סי' תקס"ח דב' או ג' ימים רצופים עם הלילות חשיב כמ' יום ע"ש ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ב':
י
ובליל התענית אסור ביין ובשר. לכאורה נראה דהיינו הלילה שלפני יום התענית דהוא נקרא ליל התענית כי היום הולך אחרי הלילה אכן ראיתי במהרש"ל בפ' אותו ואת בנו סי' י"א וז"ל מה שנהגו קצת נשים שאין אוכלין בשר בב' וה' כשנופלין בו אז אינם אוכלין אף הלילה שאחר יום שהוא ליל ג' והוא קצת כמו מינות בזה שעושין נגד חכמי התלמוד דהלילה הולך אחר היום (ע"ש שמדחיק ליתן טעם למנהגן ודבריו דחוקים ותמוהים והוא נגד הסוגיא ולי נראה הטעם פשוט דהא איתא שם בחולין דף פ"ג דבקדשים הלילה הולך אחר היום וא"כ זה שהוא במקום תענית כמ"ש מהרש"ל שם ותענית במקום קרבן קאי וק"ל) ויש אינם אוכלין בלילה שלפניו ע"ש שהאריך בטעמים וסיים דהיכא שמתענין ראוי לנהוג למאן דאפשר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין לפני תענית וגם לאחר התענית וזה כוון הש"ס דאמרו שהושחרו שיניו מפני התענית וידוע שלא הושחרו אלא אם כן שאינם אוכלין בשר ושותה יין לפני התענית ולאחר התענית עד כאן לשונו ועיין בא"ח בסימן תקנ"ח בהג"ה:
יא
יפדה כל יום בממון. עיין בפסקי מהרא"י שם סימן ס' דמדמי דין זה למחלל שבת בשוגג ועיין בא"ח סימן של"ו שכתב הרב בבירור יותר איך יש לנהוג עיין שם:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5