שולחן ערוך, יורה דעה קע״ט: שלא לכשף לעונן ולנחש. ובו י"ט סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

שלא לכשף לעונן ולנחש. ובו י"ט סעיפים:
אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות: הגה משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך (ב"י בשם תוספות דע"פ ובשם ספרי) וכ"ש דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ובמכשפים (פסקי מהרא"י סי' צ"ו):

ב

נהגו שאין מתחילין בב' ובד' ואין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה: הגה ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח כי אע"פ שאין ניחוש יש סימן (סמ"ק סימן קל"ו) במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל לא יעשה ולא יסמוך על הנס אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (תשובת רמב"ן סימן רפ"ו) כמו שנתבאר:

ג

האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה וכן המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכן האומר אל תתחיל לגבות ממני שחרית הוא מוצאי שבת הוא מוצאי ר"ח הוא וכן האומר שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול אסור: הגה י"א אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו מותר לשחטה כשקראה כתרנגול (ב"י בשם הר"א והוא בתשו' מהרי"ל סימן קי"ח) וכן הוא המנהג:

ד

בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן: הגה אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב"י בשם רש"י) וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקיך (טור) י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר"ד קמחי) ויש אוסרין (רמב"ם וסמ"ג) וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו:

ה

חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים:

ו

מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו ואפילו בשבת ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו:

ז

מי שרודפים אחריו נחש ועקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו:

ח

הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואחר כך קורא פסוק מן התורה אין לו חלק לעוה"ב ואם אינו רוקק איסורא מיהא איכא ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר: הגה וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקדש אבל בלשון לעז לא (רש"י בשם רבו) ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל ענין בפרט אם מזכירין השם שאין לו חלק לעוה"ב (כן משמע מהטור לדעת ר"י):

ט

תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ס"ת:

י

הבריא מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין:

יא

למדוד האזור וללחוש עליו מותר ואפי' בשבת: הגה ועיין בא"ח סימן ש"ו וה"ה שאר לחשים ועיין בא"ח סי' ש"א איזה לחש וקמיע אסור:

יב

מותר להתרפאות בקמיע אפי' יש בהם שמות וכן מותר לישא קמיעין שיש בהם פסוקי' ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי אבל לכתוב פסוקים בקמיעים אסור:

יג

דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה:

יד

להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו מותר: (ויש מתירין אפי' לאחר מותו אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו) (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף):

טו

אוחז את העינים אסור וע"י ספר יצירה מותר (אפילו לעשות מעשה) (טור):

טז

מעשה שדים אסור ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה: הגה וכיוצא בזה (ב"י והגהות מיי' פי"א מהלכות גזילה) וע"י השבעה שמשביע אותם ע"י שמות יש מתירין בכל ענין (ב"י בשם נ"י ושם בהג"ה הנ"ל) מ"מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם (ב"י):

יז

הנוהגים לערוך שלחן עם מיני מאכל בליל המילה ואומרים שהוא למזל התינוק אסור. (ועיין לעיל סוף סימן קע"ח):

יח

לקטר הבית בעשב שיש לו ריח טוב יש מי שאוסר אא"כ עושה כן כדי להסיר ריח רע:

יט

המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות כרצונו חייב משום עובד עבודת כוכבים הלומד מן האמגושי אפילו דברי תורה חייב מיתה:

א

בקוסמים. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דאסור לחולה לשאול בקוסמים ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפי' יש סכנת אבר ואם בא לו החולי ע"י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר וכיוצא בזה כתב הב"ח ס"ס זה וכ"כ ב"י בשם הזוהר דאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה עכ"ל (ובת' נ"ש סימן ט"ו יורה להתיר להמון עם השואלין ודורשין בזה"ז למכשפים ע"ד הגניבה או החולה אם יחיה או ימות יען לא אסרה התורה אלא כישוף זמנים קדמוניות אכן עתה אין כישוף בעולם והכל הבל ע"ש):

ב

סתם. כתב הט"ז לפ"ז נראה דגם בהנך דלעיל יש היתר כל שאינו אומר בפירוש שהוא עושה משום הכי אלא די"ל דשאני הכא כיון שיש שינוי טבע לפניו ויש מקצת חרדה על האדם הותר לו לעשות בלי אמירה משא"כ בהנך דלעיל שאין בהם שינוי טבע עכ"ל והש"ך כתב וז"ל ועכשיו ראיתי המנהג שאומרים בפי' שחטו התרנגולת שקראה כתרננול ונראה דס"ל כדעת הגהת רמ"ך שהביא ב"י ומהרי"ל בתשובה סימן קי"ח ע"ש:

ג

פסוקיך. כתב הש"ך דמשמע דעת הרב והפוסקים דאפי' לעשות מעשה ויסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה:

ד

מקבץ. ואע"ג דמכוון שלא יזיקו ומחברן למקום מדבר שלא ימצאו בישוב ויזיקו אסור. ש"ס:

ה

מותר. דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד [כתב ט"ז משמע כאן דאם פיקוח נפש תלוי בעבירה עד שעושה עבירה יוכל להנצל מותר לו לעשות כן מעצמו העבירה]:

ו

ורוקק. לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה ש"ס וכתב הט"ז וא"ל ממה שנוהגין ברקיקה קודם ואנחנו כורעים דשם הכל יודעין שהרקיקה היא לבזיון הגלולים של עובדי כוכבים והיא כבוד שמים שמזכיר אח"כ ורש"י פי' דדוקא לוחש אחר הרקיקה אבל הטור כתב דלאו דוקא אלא אפילו רוקק אחר שהזכיר:

ז

לעז. והב"ח אוסר גם לשון לעז כמו לשון הקודש וחולק עליו הש"ך וכתב דודאי לכתחילה יש ליזהר בכל מה דאפשר וכמ"ש גם הרב והיכא דלא אפשר לא אפשר ע"ש:

ח

תינוק. וה"ה גדול שנחלה דאסור להתרפאות בד"ת אם לא להגן כדלקמן ומטעם זה קורין ק"ש על מטתו להגן עליו בלילה ודבר פשוט הוא שאם יש סכנת נפשות בתינוק שנפגע שמותר אפילו להתרפאות בדברי תורה עכ"ל הט"ז:

ט

המתים. נמצא בתשובת מהר"ח על הנודרים לילך לבית הקברות קצת היה נראה כדורש אל המתים והב"ח כתב שכבר החזיקו במנהג זה ואין איסור בדבר ע"ש ש"ך:

י

העינים. הב"ח כתב בשם הרמב"ם דגם אחיזת עינים שאינו ע"י כישוף רק ע"י מראה ותחבולות ע"י קלות התנועה ביד אסור:

יא

יצירה. וכתב הלבוש אבל צריך לזה קדושה וטהרה אשר לא נמצא זה בעו"ה בדורות הללו ועל זה נאמר ודאשתמש בתגא חלף על כן המונע יבורך:

יב

הגניבה. מפני שאינו עושה מעשה. טור:

א

ספרי:

ב

תשובה להרמב"ן סימן רפ"ב מפני שאין מזל לבנה קל ואין מלאכה נגמרת בו כהוגן ובגמ' דשבת דף קנ"ו ע"א מאן דבלבנה יהא סותר ובני וכו' ומזל מאדים נמי קשה הוא וכו' וסיים שאינו משנת חסידים והנ"י בסוף פרק ארבע מיתות התיר זה:

ג

שם בנ"י ובתשובה להרמב"ן סימן רפ"ב שאינו ניחוש אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין שתמשך מלכותם כן עושים במלוי הלבנה ולא בחסרון וסימנא טבא כדרך שמושכין יין בצנורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי אמורי:

ד

ברייתא סנהדרין דף ס"ה ע"ב:

ה

ברייתא שם דף ס"ו ע"א:

ו

כגירסת הרי"ף והרא"ש שם:

ז

שם:

ח

שבת דף ס"ז ע"ב:

ט

ברייתא דרשב"א חולין דף צ"ה ע"ב:
(°) ר"ל בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה כן פירש רש"י:

י

ברייתא סנהדרין דף ס"ה ע"א:

יא

ברייתא סנהדרין דף ק"א ע"א:

יב

רמב"ם בפי"א מהמ"א:

יג

מפירוש רש"י אמימרא דאביי הלכך האי מאן דצמיד וכו' סנהדרין דף ס"ה ע"א:

יד

משנה סנהדרין דף צ' וכדמפרש רבי יוחנן שם דף ק"א ע"א וטור בשם ר"י וכן הם דברי הרא"ש שם וכ"נ מדברי הרי"ף:

טו

תוספות אהא דרבי יהושע בן לוי דבסעיף שאחר זה:

טז

טור בשם רמב"ם בפרק י"א מהמ"א מהא דאמר רבי יהושע בן לוי אסור להתרפאות בד"ת שבועות דף ט"ו ע"ב:

יז

מהא דריב"ל דאמר להנהו קראי וגני שם:

יח

ציינתיו בא"ח סי' ש"ו:

יט

הרשב"א בתשו' שאלה מהא דיוצאין בשבת בקמיע מומחה וציינתיו בא"ח סימן ש"א:

כ

מברייתא דכותבי ברכות כשורפי תורה שבת דף קט"ו ע"ב:

כא

ברייתא סנהדרין דף ס"ה ע"ב:

כב

הגמ"יי בשם רא"מ מעובדא דההוא חסיד דלן בבית הקברות ברכות דף י"ח ע"ב וב"י מעובדא דרב שעורים דהוה יתיב קמיה דרבא ומעובדא דרבא דהוה יתיב קמיה דרב נחמן מ"ק דף כ"ח ע"א:

כג

מימרא דאביי סנהדרין דף ס"ו ע"ב:

כד

טור בשם הרמ"ה:

כה

שם בשם אביו הרא"ש:

כו

רבינו ירוחם בשם רבותיו משום שזה בכלל העורכים לגד שלחן משא"כ בערסא דגדא דאיתא בנדרים דף נ"ו ע"א:

כז

הרשב"א:

כח

רבינו ירוחם בשם רמ"ה מהא דסנהדרין דף ס"ה ע"א:

כט

שבת דף ע"ה ע"א ופלוגי רב ושמואל חד אמר מכשף וחד אמר גדופי הכופר בעיקר ומסקנת הגמ' שם דרב אמר גדופי דאמר רב הלמד וכו' חייב מיתה וגם את זה לא ידעתי שלא העמיד הרב המחבר דין זה לעיל בהלכות עבודת כוכבים:

א

אין כו'. פסחים קי"ג ב' וערש"י שם ותוס' דשבת קנ"ו ב' ד"ה כלדאי כו' וז"ש ולא כו':

ב

משום כו'. שם ושם:

ג

וכ"ש כו'. אף לפי' ראשון של רש"י ודוקא משום תמים אבל אינו עובר בל"ת רק באוב וידעוני כמ"ש לא ימצא כו' ושואל כו':

ד

נהגו כו'. ע' זוהר פ' פנחס רל"ד א':

ה

ואין כו'. ע' תיקוני זוהר ק"ד ב':

ו

ולכן נהגו כו' כי כו'. כמ"ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י"ב א' כריתות ה' ב') ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו' (ברכות נ' ב') יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו' גרוסו על מיא כו' (הוריות שם כריתות ו' א') ובסוף פי"ח דשבת פורסא חד בשבא כו' בתלתא מ"ט כו' ארבע דהוא ארבע כו' בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו' שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה' א') והרבה כיוצא וז"ש בש"ע הנ"ל נהגו כו':

ז

במה שאדם כו'. כמ"ש בסוף שבת בברתא דר"ע וברנב"י שם שהיו יריאים מדברי הכלדיים ואין זה המנחשים בכוכבים ואמרו (שם) האי מאן דבלבנה כו' לא מזל יום גורם כו' וכנ"ל בתלתא בשבתא מ"ט לא כו' ומ"ש אין שואלין לשאול לכתחלה וז"ש אלא שאין לחקור כו' וכן בעופות כמעשה דרב עיליש (גטין מ"ה א') עיליש ברח ועת"ז קכ"ג א' ועב"י וברשב"א סי' תי"ג שהאריך בזה:

ח

י"א כו'. כן כתב מהרי"ל סי' קי"ח שכך א"ל מהר"א ליישב מנהג העולם ודבריו קשין כחומץ לשינים לגנוב דעת המקום אבל מהרי"ל כתב דהמנהג הוא ע"פ הגירסא שם בשבת בכל הסוגיא אין בו משום דרכי האמורי והשתא מש"ש בכולהו כו' לבר מהני קאי אכל מ"ש שם ולכן לא הובא בגמ' מכל התוספתא שם אלא אלו וכן היתה גי' הרמ"ך כמ"ש הכ"מ בשמו וכן היתה הגי' לפני רש"י אלא שרש"י מחקה כמ"ש בד"ה יש בו וכ"כ הרשב"א בסי' תי"ג שכך הוא גי' הספרים ע"ש:

ט

אם הצליח כו'. גמ' שם וכפירש"י שם:

י

וכן מותר כו'. כפי' הרמב"ם והטור מש"ש תינוק הוא כה"ג וכמש"ש ר"י בדיק בינוקא כו':

יא

י"א כו' ויש אוסרין. טעמם כמש"ש כל נחש שאינו כו' משמע דבגוונא דידהו הוא נחש ואסור ועתוס' שם ד"ה כאליעזר כו' וד"ה וכיונתן כו' ומ"ש בית תינוק ואשה כו' כתב הרמב"ם שמותר משום שלא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה סימן לעצמו בדבר שכבר היה ושלא כפירש"י אבל הסמ"ג וש"פ הקשו עליו דהא ר"י בדיק בינוקא ונמנע מלירד לבבל בשביל זה וכן בר"פ מי שאחזו וש"מ ורב בדיק במברא כו' אלא דמ"ש בית תינוק כו' לסמוך עליהם כפירש"י ומש"ש כל נחש כו' לא לענין איסור קאמר אלא לסמוך עליו או לחוש ממנו דוקא אם עשאו סימן לעצמו מתחלה כיונתן וכאליעזר אז יש לסמוך ולחוש עליו אבל כל שלא עשאה סימן מתחלה ובא מעצמו אין לחוש עליו וע"ז אמרו בית תינוק ואשה אע"פ כו' ר"ל אע"ג שלא עשאו סימן מתחלה אעפ"כ יש סימן לחוש עליו והוא דאתחזק כו' משא"כ בנחש כיונתן אף בפ"א וערד"ק בשמואל א' י"ד וכ"ה דעת הראב"ד וא"צ עתה לדחוקי כדברי תוס' הנ"ל:

יב

וההולך כו'. כמ"ש בספ"ג דנדרים כל המתמים כו' כל המנחש כו':

יג

ואע"פ כו'. הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"כ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ובספ"ד מיתות ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תילתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב') וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א') והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו'. והתורה העידה ויהיו תנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולהשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת:

יד

ואח"כ. רש"י שם ד"ה וברוקק כו':

טו

ואם אינו כו'. שבועות ט"ו ב':

טז

ואם יש כו'. תוס' שם ד"ה אסור כו':

יז

הכל מותר. טור דאין דבר שעומד מפני פ"נ. ב"י ע"ש:

יח

וי"א כו'. רש"י בסנהדרין שם בד"ה הנ"ל:

יט

ומיהו ברוקק כו'. הם דברי הרב כי דברי רש"י בלא"ה אינן מוכרחין ואפילו באינו מזכיר השם י"ל כמ"ש אפילו ויקרא כו':

כ

תינוק כו'. ירושלמי פ"ו דשבת סוף הלכה ב' אין קורין פסוק ע"ג מכה והדין דקרי על יברוחא אסור בואי וקרי את הפסוק היה על בני שהוא מתבעת תן עליו תפלין בשביל שישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א"ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע וכדברי הגמ' דשבועות הנ"ל:

כא

מותר כו' וכן כו'. כמ"ש בפ"ו דשבת (ס' א' במתני') ולא בקמיע כו' ושם (ס"א) בגמ' ת"ר כו' א' קמיע של כתב כו' ושם איבעיא להו קמיעין כו' ת"ש הברכות והקמיעין אע"פ כו' שבתורה כו' אלא ליכנס כו':

כב

ודוקא כו'. כנ"ל בסעיפים הקודמים:

כג

אבל לכתוב כו'. כמש"ש קט"ו ב' מכאן אמרו כותבי כו' ואע"ג שעכשיו כותבין ברכות משום עת לעשות לה' אבל קמיעין באיסורן עומדין ועבא"ח סי' של"ד סי"ד וערש"י שם:

כד

להשביע כו'. הג"מ בשם רא"מ מהא דרפ"ג דברכות באותו חסיד ושמואל וזעירי ובסוף מ"ק ליתחזי לי כו' ובב"י גמגם אם מותר ג"כ לאחר מיתה וכ' דיש לדחות הנך דברכות ודבריו דחויין ועד"מ וז"ש בהג"ה ויש כו' ועש"ך:

כה

אפילו לעשות מעשה. גמ' שם:

כו

מעשה כו'. ממש"ש בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים כו' אלמא דבכלל כשפים הוא. הרמ"ה. והרא"ש הוכיח משם להיפך מדאביי פי' שם הי ניהו מעשה שדים והי ניהו כו' משמע דמעשה שדים מותר דאל"כ מאי נ"מ ואינו מוכרח שכן פי' בפ' ע"פ (קי"א ב') דבי פרחא כו' למנ"מ לקמיע ה"נ כן ואדרבה מדקאמר וע"י ספר יצירה מותר לכתחלה ול"ק רבותא יותר מעשה שדים ודברי הרא"ש דחוקין אבל מההיא דפ' חלק (סנהדרין ק"א א') אין שואלין בשדים בשבת רי"א כו' ואף ר"י לא אמר כו' משמע להדיא שמותר אלא שהרא"ש דחאה ואמר שמא דוקא לישאל על הגניבה אבל לעשות מעשה אסור וז"ש ויש כו' ועבא"ח סי' ש"ז סי"ח:
(ליקוט) מעשה כו' ויש כו'. וכמש"ש (ק"א א') שרי שמן כו' אלא שמכזבין אבל גירסת הרי"ף (ברי"ף שלפנינו ליתא אלא ברא"ש) מפני שמכזבין ור"ל ולא אתי לאמשוכי ולהימנו בהן ומשמע דשאר מעשה שדים אסור וצ"ע הא דאמר שם ת"ר (גי' הרי"ף ורא"ש שם) אין כו' ואף ר"י לא אמר כו' ואפשר דג"כ בשרי שמן כו' ודוחק וצ"ע (ע"כ):

כז

וע"י השבעה כו'. דזהו כספר יצירה דשרי וכמ"ש (גטין ס"ח א') באשמדאי שמא דמרך עלך והשבעות מצינו הרבה כמעשה דר"ח ודבר"ה (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ור' יהושע (בירושלמי ס"פ ד' מיתות) ור"ח בר פפי (קדושין ל"ט ב') וכיוצא וכמה עובדי בגמ' ומדרשים שהיו משתמשים בהן וע' תשובת רמב"ן (הובא בב"י):

כח

מ"מ רוב כו'. כמש"ש ואף ר"י לא אמר כו' כי הא כו' ומעשה דשלמה (בגטין ס"ח ב') יוכיח ואפ"ה ה"ל בעתותא כו' וע' בסוף ספר חסידים וע"ל סי' רמ"ו סכ"א בסוף ההג"ה:

כט

לקטר כו'. עש"ך:

ל

המקטר כו'. גמ' שם במקטר לחבר ורי"ו כתב משום בעל אוב וכ"ה בגמ' שם וב"י חלק עליו וכתב דט"ס וצ"ל משום עבודת כוכבים ודברי ב"י תמוהים ועש"ך (שמלבד שדברי הש"ך דחוקין הלא בכריתות ג' ב' איתא בדברי רבא מקטר לשד ע"מ לחברו):

לא

הלמד כו'. ספ"ז דשבת ומבואר שם דדוקא במין אבל מן המכשף מותר לכ"ע ורי"ו כ' דמשניהם אסור וכ' ב"י דמשום דמספקא ליה אי הלכה כרבא או כשמואל ודבריהם תמוהים:

א

דאסור לשאול. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' תפ"ה:

ב

בקוסמים. עבה"ט ועי' בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ט שלמד זכית על הנוהגים היתר לדרוש במכשפים בשביל חולה די"ל דהזוהר בזה לשיטתו דרשב"י סבר בגמרא דסנהדרין דבן נח מצווה על הכישוף כו' אבל אנן הא קי"ל דלא כרשב"י א"כ אין כאן רק איסור אמירה ואיסור דתמים תהיה כמו לשאול בכלדיים אולי בחולה שרי בפרט לחולה שיש בו סכנה ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם ע"ש:

ג

האומר אל תתחיל כו'. ואם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות כ"כ בש"ג פ"ב דע"ז ועי' בתוס' ב"מ דף כ"ז ע"ב גבי הא דאמר התם כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני הקשו דהא הוי ניחוש ע"ש משמע דלא כהש"ג וגם קשה מזה על הרמ"א בסעיף זה וע' בט"ז סק"ב ודו"ק:

ד

אלא אומר סתם. [עבה"ט וע' בתשובת ח"ס סי' קל"ח אודות מ"ש בבה"ט (של הרב מהרי"ט ז"ל) בשם צוואת ר"י חסיד שיש סכנה לבונה בית אבנים וגם בבונה במקום שלא היה שם בית מעולם ואמרי אינשי להניח בהבית תרנגול זכר ונקבה ולשוחטם שם אי ליכא בזה משום דרכי האמורי וכתב דטעמא דהני אינשי שהם דימו דאם יניחו שם זמן מה זוג תרנגולים הנקראים גבר הו"ל הגברים האלו הדיורים הראשונים שבבית ובשחיטתם היינו מיתתם כבר מתו הדיורים הראשונים שבבית והמה פ"נ בעה"ב דוגמת הכפרות שנוהגים אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהם שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים ולא רבי יהודה חסיד חתום עליהם] [ואולי בבונה בית אבנים שלא לצורך להרחיב לו משכנות בח"ל ולהתיאש מן הגאולה וה"ה המרחיב דעתו לבנות במקום שלא היה שם בית כדי להוסיף ישיבת חו"ל הרי בנינו סכנה ואינו מצוה להגן אבל אנו בעו"ה צרכינו מרובים כו' לדעתי איכא מצוה להמציא מקום דירה לשה פזורה וכדאי להגן וטוב שיחנך הבית בתורה ובתפלה זמן מה ע"ש]:

ה

הלוחש על המכה. בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ל"ו כתב בתינוק שלא היה יכול לישן ואמרו הנשים שיש רפואה לחתוך צפרני ידיו ורגליו וקצת שערותיו וליתן תוך ביצה ולהניח באילן ערבה דאסור לעשות כן. וראייתו מרש"י חולין ד' ע"ז דכל שאין על החולה ממש אסור ע"ש היטב. ומינה לכל הדברים שעושים רחוק מהחולה דאסור. ולענ"ד פירושו בדברי רש"י ז"ל צ"ע דא"כ מאי פריך מהא דסוקרו בסיקרא ע"ש ודו"ק וע' ברש"י בשבת ד' ס"ז וברא"ש שם וע' בא"ח סי' ש"א סעיף כ"ז:

ו

תינוק שנפגע. עבה"ט דדוקא בליכא סכנת נפשות. וכ"כ בס' באר שבע פ' חלק (סנהדרין ד' ק"ח) דמותר להניח ס"ת על אשה המקשה לילד ולקרות עליה פסוקים משום שיש בה סכנת נפשות ע"ש וע' בתשובת חינוך ב"י סי' ע"א שכתב דאינו נכון לזלזל בכבוד הס"ת כל כך ולא יביאו הס"ת אלא בפתח חדר של היולדת שזכות התורה יגין עליה ולא לענין סגולה או רפואה וכ"ש שלא ליתן בידים או לפותחה או ליתן ליד שום אשה ע"ש:

ז

אוחז את העינים. עבה"ט ובספר עמודי כסף כ"י כ' בענין שנוהגים להפך כלי שיהא הנר בשבת דולק יפה אין חשש מחמת מבעיר כיון שאינו נוגע בנר אך שיש חשש בזה משום דרכי האמורי ואין לעשות כן (ר"ל אף בחול) וע' בספר חכמת אדם כלל ע"ה שהתרעם על הבדחנים שעושים אחיזת עינים על החתונות ונקראים טאשין שפילער שהם עוברים בלאו דאורייתא והמצוה לעשותם עובר בלפני עור גם אסור להסתכל אך אם העושה הוא עובד כוכבים מותר לראות ע"ש:

ח

המקטר לשר. עש"ך ס"ק כ"ב וע' בשו"ת שער אפרים סי' פ"ט מ"ש בזה:

א

(סימן קע"ט בבאר הגולה ציון י"ג) מפי' רש"י. וכן הוא בב"י ללמוד כן מדברי רש"י. ותמוה לי הא סוגיא ערוכה היא (כריתות ד"ג) אמר אביי האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא אסור ואי קאתי אבתראי שרי [וכן תמה בספר תפארת למשה]:

ב

(סעיף ט"ז) מעשה שדים אסור. עיין תשובת נחלת שבעה (סע"ו ע"ז):

א

וב"ש. הוא משום תמים תהיה אסור לשאול בהן אבל העושה מעשה בקסמים וניחוש וכישוף איסור דאורייתא הוא כ"כ בפסקי מהרא"י שם ופשוט הוא ומבואר מדבריו שם דמותר לחולה לדרוש במכשפים וקוסמים כיון דאין איסור אלא משום תמים תהיה וגו' ומהרש"ל בתשובה סי' ג' ובפרק כל הבשר סימן י"ג מביאו והאריך והעלה דאסור לחולה לשאול בקוסמי' ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר ואם בא לו החולי ע"י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר ע"ש וכיוצא בזה כ' הב"ח ס"ס זה וכ"כ ב"י בשם הזוהר דאיסו' גדול הוא לדרוש במכשפים אפי' לחולה:

א

אלא שאין לחקור כו'. עי' בא"ח סי' תרס"ד ס"א כ' הרב כיוצא בזה גבי צל הלבנה בהושענא רבה:

א

וכן הוא המנהג. ועכשיו ראיתי המנהג שאומרים בפירוש שחטו התרנגולת שקרא' כתרנגול ושוחטין אותה ונראה דס"ל כהגהת רמ"ך שהביא ב"י וכדעת מהרי"ל בתשובה סימן קי"ח ע"ש:

א

בית כו'. פרש"י בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה אע"פ שאין ניחוש שאסור לנחש ולסמוך על הניחוש יש סי' סימנים בעלמא הוי דאי מצליח בסחורה ראשונה אחר שבנה הבית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח:

א

וכן מותר כו'. משמע דעת הרב והפוסקים דאפי' לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה:

א

ויש אוסרין כו'. ואליעזר ויונתן שאני כדאיתא בעט"ז וב"ח ע"כ:

א

זהו כו'. ואע"ג דמכוון שלא יזיקו ומחברן למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו אסור. ש"ס:

א

ואפי' בשבת. דאסור להרבות בשיחה כמ"ש בא"ח סי' ש"ז:

א

מותר. דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד:

א

אין לו חלק לעוה"ב. לפי שאין מזכירין ש"ש על הרקיקה. ש"ס. משמע בקורא פסוק בלא שם אף ברקיקה ליכא אלא איסורא וכן משמע בטור בשם ר"י וב"י וכן משמע מדברי הרב והמחבר קיצר במובן דלא כהעט"ז שכתב שנראה כרוקק על פסוקי תורה כו' ומיהו י"ל דעל פסוקי תורה שיש בהן שמות קאמר וכן משמע מסוף דבריו ע"ש:

א

וי"א כו'. כ' הב"ח ותימה דבפרק כירה גבי מרחץ ובית הכסא אמר אביי דדברים של קודש אף לאמרם בל' חול אסור הלכך נראה גבי לחש נמי מה שאסור בלשון קודש אסור נמי בלשון חול וכך הוא משמעות כל הפוסקים שלא הביאו הך דרש"י בשם רבו עכ"ל ותימה איך עלה על דעתו לדחות דברי רש"י ורבו בדברי' שאינם ענין לכאן כלל דדברי' של קודש היינו ענין קדושה כגון הוראה או איזה דבר תורה אסור לאמרו בל' חול אבל השם בל' הקדש הוא שם אבל בלשון חול אינו שם כלל והגע עצמך דהא מותר למחות שם שנכתב בלשון חול כגון גאט בלשון אשכנז או בו"ג בלשון פולי"ן ורוסי"א וכיוצא בזה ומה שלא הביאו הפוסקי' הך דרש"י כהאי גונא מצינו טובא הלכך אני אומר ודאי לכתחלה יש ליזהר בכל מה דאפשר וכמ"ש גם הרב אבל היכא דלא אפשר לא אפשר:

א

תינוק כו'. וה"ה גדול שנחלה דאסור להתרפאות בד"ת אם לא להגן כדבסעיף שאח"ז:

א

סימן ש"ו. סעיף ז':

א

סימן ש"א. סכ"ה ונ"ז:

א

דורש אל המתים כו'. נמצא בתשובת מהר"ח על הנודרים לילך לבית הקברות קצת היה נראה כדורש אל המתים כו' והב"ח כתב לקמן ס"ס רי"ז שכבר החזיקו במנהג זה ואין איסור בדבר ע"ש:

א

ויש מתירין כו'. עי' בד"מ שהשיג על מ"ש הב"י דהראיה שמביא רא"מ משמואל דאזל לחצר מות כו' לאו ראיה היא שהיה ע"י השבעה וז"ל זה הדיחוי אינו כלום לפי המסקנא שהביא ר' ירוחם שכתב שעל ידי השבעה נמי אסור וא"כ ע"כ צ"ל דמה דעבד שמואל היינו לרוח ולא לגוף כדברי רא"ם עכ"ל ובעט"ז כתב דמה שכתב ב"י שהחילוק בין רוח לגוף הוא מגומגם דאי דורש לגוף ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה עכ"ל נ"ל שאינו מגומגם ע"פ חכמי קבלה ובזוהר בכמה מקומות כו' ע"ש:

א

אוחז את העינים כו'. עב"ח שכתב בשם הרמב"ם דגם אחיזת עינים שאינו ע"י כשוף רק ע"י מראה ותחבולות ועל ידי קלות התנועה ביד אסור וכדבריו מבואר בדברי המגיה למיימוני הל' עבודת כוכבים פי"א ע"ש וכן כתב בתשובת הרב סימן ס"ז ע"ש:

א

וע"י ספר יצירה מותר. לעשות לכתחלה דשמות הקדש הם והש"י נתן בהם כח שיוכלו לפעול על ידיהם החסידים והנביאי' והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של הש"י שמו אך שיתעסקו בהם בקדושה ובטהר' ולצורך קדושת השם או לצורך מצוה רבה אשר לא נמצא זה בדורות הללו בעו"ה ואפי' בזמניהם מצינו שנענש ישעי' ע"ז וכ"ש בזמה"ז שא"א לנהוג בטהרה ובקדוש' ורחמנא ליבא בעי עכ"ל עט"ז ודבריו נכונים וכן נמצא בכמה מחברים דורשי רשומות שאין להשתמש בשמות הקדש כ"א לצורך מצוה רבה ודאשתמש בתגא חלף וכן כתב הרב לקמן סי' רמ"ו סוף סכ"א ודאשתמש בתגא חלף י"א זה המשתמש בשמות הקודש גם בספרי המקובלים מבואר שעון גדול הוא המשתמש בשמו ע"כ המונע יבורך:

א

מעשה שדים כו'. עיין בב"י דברי רבינו ירוחם ותשובת הרמב"ן בזה:

א

על הגניבה. וכיוצא בזה מפני שאינו עושה מעשה. טור ועב"י:

א

שאוסר. מפני שנראה כמקטיר לשד:

א

המקטר כו'. ז"ל רבינו ירוחם ני"ז ח"ה המקטר לשד הוי עובד עבודת כוכבים ואפי' אינו מקטיר לשם עבודת כוכבים אלא לחבר הוי בסקילה וכתב הרמ"ה דשמעינן מהא דהמקטר לשד לחברו ולכופו לעשות רצונו חייב משום בעל אוב עכ"ל וכתב ב"י ואיני יודע מה ענין בעל אוב לזה ונראה שצריך למחוק משום בעל אוב וחייב משום עבודת כוכבים קאמר עכ"ל ועל פ"ז דבריו כאן בחבור ותימה דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס"ה ע"א) אמרינן אלא אמר עולא (בעל אוב דקתני בכריתות) במקטר לשד א"ל רבא מקטר לשד עובד עבודת כוכבים הוא אלא אמר רבא במקטר לחבר (פרש"י אינו מקטר לשם אלהות אלא ע"י הקטרת נעשה המכשפות לחבר השדים לכאן) אלמא דמקטר לשד חייב משום בעל אוב ונראה ליישב דס"ל לב"י דש"ס משמע דמקטר לחבר היינו שמקטר סתם וע"י הקטרה נעשה שמתחברים עם השדים וחייב משום בעל אוב וכמ"ש רש"י אבל כשמקטר לשד אע"פ שעשה כן לחבר השדים חייב משום עבודת כוכבים דאל"כ מאי קא מקשה רבא לעולא דלמא איהו במקטר לשד כדי לחבר השדים קאמר א"ו לא משכחת בשום ענין מקטר לשד דאינו חייב משום עבודת כוכבים והרמ"ה דנקיט בהדיא מקטר לשד כלישנא דעולא אם כן אפי' כדי לחברו לעשות רצונו חייב משום עבודת כוכבים ועוד דע"כ משום עבודת כוכבים קאמר דאל"כ מאי קאמר שמעינן מהא היינו הך וכ"ש הוא א"ו הכי קאמר שמעינן מהא מדלא מוקי לדעולא במקטר לשד כדי לחברו אלמא מקטר לשד בכל ענין חייב משום עבודת כוכבים ועוד יש כמה הוכחות בש"ס ורש"י כהב"י וביארם הגאון א"א ז"ל בתשוב' ע"ש ונפקא מיניה דאם חייב משום עבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה וכדלעיל סימן ג' וסימן קי"ט משא"כ אם חייב משום בעל אוב דלא הוי אלא מומר לדבר אחד וק"ל:

א

הלומד מן האמגושי כו'. ולפע"ד נראה עיקר בש"ס דשבת (פ' כלל גדול דף ע"ה עמוד א') דמותר ללמוד מאמגושי מכשף דברי תורה ועניני כישוף להבין ולהורות וכן מוכח ברש"י ותוספות שם ונראה לי דגם שמואל מודה לזה דלא כב"י ודוקא ממין עובד כוכבים הלומד ממנו אפי' ד"ת חייב מיתה ומ"ש רבינו ירוחם בזה או שהוא ט"ס או דמיירי כשלומד עניני כישוף לעשות. והב"ח ס"ס קפ"ב נדחק וכתב דסתם מכשף מין הוא ואסור ללמוד ממנו להבין ולהורות אלא אא"כ ידוע שאינו מין כו' ולפי עניות דעתי נראה כמו שכתבתי:

א

בב' ובד' כו'. הטעם שהכוכבים הצומחים בהם הם קשים:

ב

אם אינו אומר הטעם כו'. לפי זה נראה דגם בהנך דלעיל יש היתר כל שאינו אומר בפירוש שהוא עושה משום הכי אלא די"ל דשאני הכא כיון שיש שינוי טבע לפניו ויש מקצת חרדה על האדם הותר לו לעשות בלי אמירה משא"כ בהנך דלעיל שאין בהם שינוי טבע. כן נ"ל:

ג

אם הצליח כו'. דכשרואה שמזלו נגרע ח"ו אחר שנשא אשה זו או דר בבית זה לא ירבה בעסק עוד. ופסוק לי פסוקיך הוי כעין נבואה קטנה:

ד

מותר לחבר שלא יזיקוהו. דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש משמע כאן דאם פיקוח נפש תלוי בעבירה שכשעושה עבירה יכול להנצל מותר לו לעשות כן מעצמו עבירה ההיא כמו הכא שעל ידי שעובר על לאו דחובר חבר מציל עצמו:

ה

ורוקק ואח"כ קורא כו'. הטעם דכיון דמזכיר שם שמים על הרקיקה הוי בזיון ח"ו ועל כן אין להקשות ממה שנוהגין ברקיקה קודם ואנחנו כורעים דשם הכל יודעין שהרקיקה היא לבזיון הגילולים של עובדי כוכבים והיא כבוד שמים שמזכיר אח"כ. כן נ"ל:

ו

ואח"כ קורא כו'. וכן הוא ברש"י דדוקא לוחש אחר הרקיקה אסור אבל בטור כתוב ומזכיר שם שמים ורוקק משמע שהאיסור אפ' ברוקק אח"כ:

ז

איסורא מיהא איכא. פי' בלוחש פסוק אפי' בלא הזכרת שם שמים על המכה וה"ה שאר חולי שאינו מכה כ"כ ב"י:

ח

תינוק שנפגע כו'. דאז צריך לרפוא' ודברי תורה לא ניתן לרפואת הגוף אלא לרפואת הנפש משא"כ בבריא שא"צ אלא להגן שלא יחלה בזה מותר להגן בד"ת ומטעם זה קורין ק"ש על מטתו להגן עליו בלילה ודבר פשוט שאם יש סכנת נפשות בתינוק שנפגע שמותר אפילו להתרפאות בד"ת כמו שמוזכר בסעיף ח':

ט

אבל לכתוב פסוקים כו'. הטעם כדאיתא ריש פרק כל כתבי כותבי ברכות כשורפי ס"ת לפי שאם תפול דליקה בשבת אסור להצילם ולהטריח עבורם בשבת ואף על גב שעכשיו כותבין בסידורין הברכות היינו משום עת לעשות לה' מה שאין כן בקמיעין כ"כ ב"י בשם רשב"א:

י

אוחז את העינים אסור. אבל אין בזה מלקות לפי שלא עשה מעשה והרמב"ם כשכתב דין מעונן כ' וז"ל האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה ה"ז בכלל מעונן ולוקה ואח"כ בדין מכשף כתב וז"ל המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים והוא שמראה שעשה ולא עשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא והוא לאו שיתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו עכ"ל. והקשו רבים דברי רמב"ם אלו אהדדי ועיין בב"י מה שכתב על זה וגם בכסף משנה האריך מזה ומו"ח ז"ל כתב ג"כ מזה יעויין עליו ולע"ד נראה דהרמב"ם ס"ל דיש מלקות בלאו זה אף על פי שאין בו מעשה כיון שלעיני הרואים נחשב שעושה מעשה אע"פ שבאמת אינו עושה. ודוגמא לדבר מצינו בפרק הפועלים לענין חסמה בקול דלוקה אע"פ שאין בו מעשה מ"מ כיון שע"י קול שלו נמשך שהולכת הבהמה ודשה בלא אכילה כמו שכתבו התוס' שם אלמא כיון שמצד אחד הוא מעשה אף על פי שבאמת אין באדם עצמו מעשה וה"נ דכוותיה להרמב"ם כיון שלעיני בני אדם הוא מעשה לוקה עליו והיינו דוק' בזה שלעיני בני אדם נחשב שהוא עושה מעשה תמהון דהיינו שהמעשה עצמו הוא תמהון שא"א לעשותו וזהו העושה אותו ועל כן כ' במכשף שאוחז את העינים ומדמה שעשה מעשה והיה ראוי ג"כ ללקות עליו מטעם שאמרנו אלא שפטור כיון שהוא בכלל מכשף וניתן לאזהרת מיתת ב"ד והחילוק שביניהם דאוחז את העינים היינו דמדמה שהוא עושה מעשה תמהון הוא בכלל לאו דמעונן אבל האוחז את העינים דמכשף היינו שמדמה להם שעי"ז האיש נעשה מעשה כגון שנעקרו הקישואין שבשדה שהוא מוזכר בגמ' לענין זה ולא נדמה להם שהוא עצמו עוקרן זהו אינו בכלל מעונן אלא בכלל מכשף ובזה אין מלקות והרמב"ם למד זה מדאיתא בגמרא באיסור דמעונן שהוא אוחז את העינים ובאיסור מכשף אמרו גם כן אוחז את העינים וע"כ שיש חילוק ביניהם ואפשר שחילוק זה היה קבלה בידו לחלק בין מעונן למכשף בענין זה כן נראה לעניות דעתי: