עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק שלישי י׳: רבי דוסא בן הרכינס או' שינה של שחרית ויין של צהרים. ושיחת הילדים. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם:

א

רבי דוסא בן הרכינס או' שינה של שחרית ויין של צהרים. ושיחת הילדים. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם:
שחרית הוא מלשון ומשחרי ימצאונני והיינו שצריך האדם לשחר תמיד את הבורא ית' ומלכותו ית' כי כמו שהאדם חפץ שישמע הבורא ית' לתפלתו ושיפן אליו כן צריך האדם לראות שישמע תמיד למצותיו ית' וללכת אחריו בכל עת (חסר) ואם האדם ישן באותה שעה והוצרך לשחר אחר הבורא ית' ואינו מבקשו. ויין של צהרים. צהרים הוא לשון צוהר. ורומז לאור הבהירות הזורח על האדם. והוא ענין הב"ק היוצאת בכל יום כנזכר במ"א. ומזה בא החרטה והתשובה והאנחה בלבות בני האדם וזה ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. רומז למדריגות העבודה ויצהרך רומז לאור הבהירות הזורח על האדם. אך יש מי שמסיר זאת מלבו. וזה יין של צהרים. ר"ל אף בבוא אליו איזה אור מסירו מלבו. ועיין לעיל במאמר בור סיד שאינו מאבד טיפה באורך ע"ש. וזה משחרב בהמ"ק נתנה נבואה לשוטים. והיינו כי עיקר המקדש הוא בלב האדם שצריך האדם להכין בקרבו מקום לקדושת הבורא ית"ש. וזה מקדש ומשכן. דאיתא בגמ' מעלות המקדש שהוא קדושת הגוף קדושת עולם. ומעלת המשכן שנמשח בשמן המשח'. ושני המדרגות הן באדם. והיינו כי מקודם צריך האדם לעשות עצמו מקדש כמ"ש והייתם קדושים לאלהיכם והיא ההפרש' מהבלי הזמן. והכנה אל הקדושה. ועי"כ תשרה בו השכינ' ויהי' למשכן שירד עליו השמן המשח' והוא האור והבהירות והשכל הקדוש בעבודתו ית"ש כמ"ש ושמן על ראשך אל יחסר. אבל מי שמחריב זה המקדש ואין מקום להשראת השכינ' כ"א בשוטים. ר"ל אותן שהם שוטים בעוה"ז ואין פונים להבלי העולם וחכמותיו. לזה ניתן הנבוא'. ר"ל אור החכמ' והשכל והבהירות מעבודתו ית"ש. והיינו מ' לא כ'ל ה'ארץ כבודו ר"ת מכה. והיינו כדאיתא בגמ' שעל כל עשב מכין עליו מן השמים. עד שיצא מזל או כוכב ואומר לו גדל והוא האור וכח הבורא ית"ש המקיים הכל. ומכ"ש על נשמות עושי רצונו שמאיר עליהם תמיד אור ובהירות מהבורא ית' שהוא מלא כל הארץ כבודו לגדלו במעש"ט והיא ענין הב"ק וזה נק' הכאה. וגם ירקות השדה. ג"כ רומז על נשמות כמ"ש כלחוך השור את ירק השד'. שיש מלאך א' הנק' שור ועומד על שער גיהנם לבלוע את הנשמות דאזלין ערטילאין בלא מעש"ט: ושיחת הילדים: (חסר ב' תיבות) ואינו מעורר עצמו לעבודת השי"ת בימי בחרותו עבור עצת יצרו המסיתו ללכת אחרי שרירות לבו וימלא תאותו מתענוגי הזמן ולעת זקנותו ישוב לעבודתו. ואח"כ בעת זקנותו בא אליו בעצה אחרת להדיחו מעבודתו באמרו כי עוד אין בו כחו מרוב זקנה ואין לו כח לעבוד עוד: וגם שיחת הילדים שצריך לדאוג עבור בניו למלאות צרכיהם. וזהו ושיחת הילדים. שמשיח תמיד במיני צרכי בניו. ומתוך כך יעברו כל ימיו ולא ישוב אפי' שעה א'. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שמתוך כך באין לידי רכילות וניבול פה ומטמא פיו ולשונו ומה צריך האדם לשמור עצמו עד מאוד בזה שהם נעשים מסך הטומא' וקליפה על פיו עד שכל תפלתו יוצאה דרך הקליפ'. ומכ"ש לפני הימים הנוראים שצריך האדם לשמור עצמו עד מאוד. וגם צריך האדם להתעורר עצמו בימי בחרותו לעבודתו ית'. כי כל זמן שהאילן רך ודק נוטין אותו לכל צד משא"כ כשמתקשה. וכמו האגוז כל זמן שהוא רך אז בקל יכולין לנתק הקליפ' הדקה שעל הפרי מבפנים משא"כ כשמזקין צריכין לגררו בחוזק. כמ"כ האדם בימי בחרותו אף שחטא קצת עכ"ז במעט יכול להתגבר על יצרו ולסור מהרע וללכת בהטוב. ואף הרע שעשה יוכל להעלו ולתקנו אח"כ אחד אחד. משא"כ כשמזקין ומושרש בהבלי עולם ומכש"כ בחטאיו ויצרו מתגבר עליו בכל יום אז צריך אח"כ לסיגופים גדולים להכרית את הרע מעליו: