עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק רביעי א׳: בן זומא אומר אייהו חכם הלומד מכל אדם שנא' מכל מלמדי השכלתי:

א

בן זומא אומר אייהו חכם הלומד מכל אדם שנא' מכל מלמדי השכלתי:
י"ל ע"ד דאמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. היינו שצריך האדם בכל מדותיו ודרכיו לעבוד את בוראו בהם וצריך האדם לדבק עצמו בבוראו דהיינו להדבק במדותיו כדאי' (חסר ב' תיבות) לתחילת הבריאה זה בודאי אין שום בריה יכולה להשיג זאת ולעמוד על עומק (חסר ב' תיבות) ובמפעליו וזה ברור לעין השכל כי מה האדם עם חבירו אף ביודעו ומכירו בו"ד כמוהו אינו יכול לעמוד על עומק שכלו ומחשבתו עאכו"כ הבורא יתברך אשר מעולם עין לא שזפתו ולא הכיר שום בריה אותו מכש"כ שא"א לעמוד על עוצם מחשבתו. וז"ש בתורה כי לא (חסר ב' או ג' תיבות) כאשר נעיין בתורה מתחלת בראשית ברא וגו' וכתב רש"י בשם המדרשים בראשית בשביל כו' וכן תרגם יונתן בראשית בחוכמתא היינו כי ראשית כל דבר היא החכמ' (חסר כאן ואפשר שצ"ל והחכמ' שהוא מאמתת) (אמת) הבורא ית' היא התור' וזה הי' ע"י ע"ר כאשר צפה בישראל עמו שעתידין לעבדו ולקבל התורה ברא את עולמו. וז"ש בשביל לשון דרך ר"ל כאשר צפה והביט בשבילן של עושי רצונו היינו מדריגות עבודתם ברא עולמו. בקצת משל לזורע חטים ואח"כ גדלים הקשים והמוץ והסובין והמורסן ועיקר כוונתו אל החטים. כמ"כ הבורא יתברך הביט בכל הדורות מראש ועד סוף ועיקר הכוונה הי' על החטה כי מספר חט"ה כ"ב אותיות התורה. ר"ל אלו בני אדם הצדיקים המקיימים את התורה תמיד. והשאר הם כמו הקשים. אך עכ"פ בידם התשובה אם ירצו לסגל מעשיהם ולשוב אליו ית' אע"פ שהבורא ית' הציץ והבחין בברואיו איך יהיו עכ"ז נתן הבחירה והרצון ביד האדם ודבר זה איננו מושג לשום ברי' וכמו שהניח הרמב"ם ז"ל נמצא מצינו שהבורא ב"ה למד מעושי רצונו וברא את העולם ע"פ הדרגתם. כמ"כ צריך האדם ללמוד מכל אדם.
שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. ר"ל כי התורה היא העדות על הבורא ית' כי הוא בורא הכל ובידו הכל ע"ד פשוט כמו שהתורה היא מורה לנו מעשה בראשית ומפלת דורות המבול והפלגה וסדום ואנוש ויצ"מ אשר הכל מורה על אחדותו ית"ש כן אין שום דבר בעולם שאיננו עדות המורה על אחדות הבורא ית"ש. וע"ד הסתר ידוע כי כל אות שבתורה הוא עדות על הבורא ית' ומלא רזין וגנזין דאורייתא כהובא בזוה"ק וזהו כי עדותיך שיחה לי איתא בכתבי האר"י ז"ל שיח"ה ש"ח י"ה ר"ל שהבורא יתברך שוכן בכל אות ואות בהסתר. וגם כי בתורה יש רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים. וחכמי הרופאים אומרים שבאדם יש עוד גידים קטנים חוץ מאלו לאין מספר נמצא ששאר אותיות התורה בודאי רומזים לשאר גידי ואיברי האדם. וזהו הלומד מכל אדם. ר"ל כי בעסק התורה צריך להרגיש בכל אות ואות הכל ע"י תכונת האדם הרומז אליו ומי שזוכה משיג בכל אות ואות מהתורה דברים נכבדים מאד מהארת הבורא ית':

ב

א"י מכל מלמדי השכלתי. ר"ל שאפי' כששומע ד"ת מאדם שיודע בו שאינו הגון לומר דברים כאלו ילמד ממני והיינו כי לפעמים יצא תורה עפי אדם אף שאינו הגון לה. והיינו כי כל בנ"י הם נצר מטעי הוא האילן הקדוש וכמו שיש באילן ענפים גדולים וקטנים וכשמתחילין הגדולים להציץ ולפרוח אזי מזה הכח בעצמו פורחים גם הקטנים כמ"כ בישראל לפעמים יש איזה נשמה קדושה וגבוהה הפותחת שער וכח זו התורה אזי יכולין גם קטני הדעת גם כן לחדש איזה דבר בזה הכח והשפע כמו שמצינו בגמרא זו ההלכה שאמר זה שחרית אמרה זה ערבית אמר דילמא בר מזליה הוא:

ג

א"י בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם. והוא כי בן זומא היה מד' שנכנסו לפרד"ס שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה ב"ה וכל אחד היה כלול מכולם ולכ"א ד' דברים נגד ד' אותיות השם ושהם עיקרי ושרשי המדות שיתנהו האדם בהם להבורא ית"ש. ואמר מכל אדם ר"ל כי כמו באדם יש ד' בחינות נפש רוח נשמה חיה נגד ד' אותיות השם. וגם יחידה נגד הקוץ של י' כמו כן התורה הקדושה יש בה ד' בחינות אלו ונדרשת בפרד"ס. וגם יש רזי דרזין. הגם שלעין האדם אין נכתב רק הפשטות מ"מ מי שהוא חכם בעין שכלו יבין וישכיל מכל האותיות והתיבות הפשוטים כל ה' בחינות. וזה הלומד מכל האדם. שלומד מהפשטות התורה כל ה' בחינות אלו שהם דיוקן ובחי' אדם כנ"ל (ועיין לקמן בדיבור איזהו מכובד):

ד

איזהו גבור הכובש את יצרו. ר"ל שצריך כ"א להשגיח על יצרו דהיינו במה שרגיל להכשילו. ולכובשו. לא כמו שהכסילים עושים שמשגיחים תמיד על רוע מדות חבירו ונחשב בעיניו כצדיק ומי יודע אפשר הוא גרוע במדותיו מחבירו לכ"א יצרו דייקא.
שנאמר טוב ארך אפים מגבור. ר"ל שכשהוא גבור ובידו להנקם מחבירו ואעפ"כ מאריך אפו.
ומושל ברוחו מלוכד עיר. ר"ל כי אע"פ שהוא גבור ויכול לנקום אעפ"כ יכולין לתלות מחמת (חסר ב' ג'. תיבות) עדיין הוא ארך אפים. לז"א מלוכד עיר כשהוא לוכד עיר ובא לידי נצחון ומושל ברוחו ודבר זה יש ללמוד מהבורא ית"ש במדותיו שהוא ארך אפים ומאריך אף לאלפי דורות כאשר מצינו שמשה רבינו ע"ה כשהרג המצרי ויפן כה וכה וירא כי אין איש. שאין עתיד לצאת ממנו זרע כשר ואע"פ כן נענש עליו כידוע שאמר לו הקב"ה שלש ערים תבדיל לך שהיה צריך לצאת (חסר ב' ג' תיבות) עם חבירו כמה צריך להיות ארך אפים ומושל ברוחו:

ה

א"י איזהו גבור הכובש את יצרו. ר"ל יצרו המיוחד לו שלכל אדם יש יצר מיוחד המומר לדבר אחד. ולזה צריך כ"א לעשות לעצמו גדרים וסייגים בדברים שרואה שיצרו תוקף עליו להכשילו בו כי כ"א גלל כן נברא. וזהו שמצינו בגמרא שכ"א מהאמוראים הי' זהיר טפי בדבר אחד.
שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. רומז למ"ש קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים וחרמים ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו. עיר רומז על ירושלים שהיא קטנה בחורבנה ואנו מצפים שיגדל אורה ויבנה ב"ב ובכל יום ויום היא עולה למעלה כדאי' בגמרא בא' שראה למלאכי השרת שהיו פוסלין אבנים לבנין ירושלים. וזה שאנו מברכין בכל יום בונה ירושלים בלשון הוה ולזה צריכין ישראל לעשות סיוע לזה ולשים כל מגמתם בתורה ועבודה ותפלה ומעשה המצות והיינו כאשר האדם עושה המצות לקיים גזיר' המלך ומשעבד עצמו בכל חושיו וכחותיו לעבודתו ית"ש כמו בציצית ותפילין שמקבל עליו עול מלכות שמים וצריך לשעבד כל איבריו וחושיו ותנועותיו לעבודתו ית"ש ועושה עצמו מרכבה לשכינה כי הארבעה ציצית הם ד' רגלי הכסא והתפילין הם דוגמת אדם היושב על הכסא ומכוון בזה להכניע כח היצה"ר והס"א והתאוות הגשמיות שכולם יהיו משועבדים לו ית' ומכוין למכבש עבד תחות רבי' ושפחה תחת גבירתה נמצא מבואר כל דאמליך קוב"ה על איברין דילי' כאילו אמליך לי' על כל העולם כולו. וככה יעשה תדיר עד שהבורא ית"ש יכניע באמת כח הקליפה והס"א והי' ה' למלך על כל הארץ ויבנה ירושלים ב"ב אמן. וזהו עיר קטנה. רומז גם על האדם שהוא עיר קטנה שצריך האדם להלחם עליו תדיר עם יצרו ולהתחזק בעבודתו שיגרום בנין העיר הנ"ל. ועיקר עיר קטנה רומז על עיקר עבודת השי"ת עבודה שבלב הוא זה שאנו מחויבין להמליך את הבורא ית"ש בכל מעשינו ולזכור תמיד יחודו ואחדותו ית"ש ומלכותו באשר הוא בכל משלה וכל התורה והמצות מיוסדים ע"ז והם כמו סניפים אל המלכות כמ"ש במ"א. ואנשים בה מעט. ר"ל מי הם האנשים שיכולין לבא אליו אותן שהם במדרגות מעט כנאמר בסוף ילד מסכן. אבל אנשים כאילו הם מעט בעולם אחד בעיר ושנים במשפחה. ובא אלי' מלך גדול. רומז על הבורא ית"ש. ובנה עלי' מצודי' וחרמים. הם התורה והמצות שיתנהג בהם האדם בגדרים וסיגים נגד היצר. אבל היצה"ר שהוא ג"כ מלך גדול כי זה לעומת זה. ובנה עלי' מצודי' וחרמים בתאוות ומחשבות טמאות הטורדות לאדם מעבודת השי"ת עד שאם לא הי' הש"י עוזרו הי' ח"ו נופל בידו. אבל הילד משכן וחכם רומז על הצדיק שמחזיק עצמו במעט וילד שדומה בעיניו כאלו הוא עדיין ילד ולא התחיל עדיין כלל בעבודת השם יתברך. וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד היא מלט את העיר בחכמתו. וזה איזהו גבור הכובש את יצרו שכובש כל התאוות נוכראין והס"א תחת הקדושה ועי"ז שהוא מושל ברוחו הוא מלוכ' עיר יוכל לפעול בעבודתו לבנין ירושלים אמן:

ו

א"י איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור כו'. ר"ל כי בוודאי כשהאדם עוסק בתורה או בתפלה בודאי אז אין חידוש לכבוש את יצרו. אך צריך להתפלל על זאת שאף כשיתגבר יצרו עליו להסיתו לאיזה דבר שיהא הוא כובשו. וזה טוב ארך אפים מגבור מגבורה שמגביר יצרו עליו כמו שכתב הרב בע"המ ס' נ"א על מלת אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים:

ז

איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל כו'. ר"ל כמו שהבורא ית"ש ברא עולמו ואין לו שום נחת רוח בעולמו כ"א מעושי רצונו לבד ואעפ"כ הוא שמח בחלקו. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו אשר הם עובדים אותו. כמו כן יהא האדם שמח בחלקו שנתן לו הבורא ית"ש והבדיל אותו מכל העמים להיות עובדו ואף אם (חסר ב"ת) א' שמע ישראל ולייחד את בוראו ית"ש די:

ח

א"י יגיע כפיך כי תאכל. יגיע כפיך. ר"ל שכל עסקיו בעולם אינן כ"א בהכרח מה שיהיה לו מה לאכול רק להחיות את נפשו וחפצי שמים עיקר אצלו:

ט

איזהו מכובד המכבד את הבריות. כי הנה הבורא נק' מלך הכבוד שחלק מכבודו לבני אדם כדאיתא על מלכי ישראל אומר שחלק מכבודו ליראיו. ועל מלכי עכומ"ז שכתן מכבודו כו'. כמו כן צריך האדם לכבד את הבריות ולחלוק כבוד לבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ר"ל כי בוודאי הבורא ית"ש חלק מכבודו לבני אדם כדאמרינן אפי' ריש גרגותא מן שמי' מוקמי לי'. אך מחויב האדם להחזיר הכבוד והעטרה ליושנה אל האלהים אשר נתנה. וכן בכל הדברים אשר נתן לו הבורא ית"ש הן בעושר צריך ליתן צדקה ממנו. כמ"ש דהמ"עה לך ה' הצדקה ומידך נתנו לך. וכן החכמה והתורה צריך להגיד לשאר הבריות. וכן הכבוד הגם שכיבד אותו צריך להשיב אל לבו שזה הכבוד הוא מהבורא ית"ש. ועד"ז נמצאים כמה בני אדם שמניחין לכבד את עצמן באשר שהם מחזירין תמיד הכבוד למעלה ואין נחשבין בעיניהם לכלום. אבל מי שחושב הכבוד לעצמו והעושר והגדולה או משאר דברים וחושב בהן איזה פניית ומסיר מעט השגחת הבורא ית"ש מעליו נק' ח"ו ובוזי יקלו. ואלו הד' מדות הם מיוסדים על אמיתות שמו הגדול ית"ש דהיינו י' הוא ע"ש המחשבה היא החכמה. ה' ראשונה הוא מורה על בריאת העולם כמד"א בהבראם בה' בראם והו' היא העמדה לעולם המשפיע היא דוגמת העושר. וה' אחרונה היא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והיינו כדאיתא מוריש לזה ומעשיר לזה ומזה נמשך הכבוד.
א"י איזו מכובד המכבד את הבריות. כמו שאמרנו למעלה ותפארת לו מן האדם. היינו כאשר עובד השם יתברך ומביא השפעות לעולם ומכבד את הבריות ברב שפע אז הוא מכובד בעיני הבריות: