עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק ראשון ג׳

א

אנטיגנוס איש סוכו כו' הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כ' ויהי מורא שמים עליכם:

ב

פרס הוא לשון פרוסה ופירוד כי כשמצפ' לתשלום גמול אזי השכר הוא דבר נפרד מהעבודה. אמנם העבודה צריך להיות על אופן שידבק עצמו בו ית' ממש בדביקות גמור. וזהו שכר מצוה מצוה. הוא הדביקות בו ית'. משא"כ בעבירה הוא עובר והולך ואינו דבוק בו ית'. וזה בעצמו הוא השכר הגדול מה שיכול האדם השפל להדבק בא"ס ב"ה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. ר"ל אחר כל העבודה והדביקות שתדבק בו יתברך תחזיק לעצמך היראה הגדולה כמו המלאכים מה שמשיגים יותר מקדושתו ומתקרבים אליו כביכול אז ניתוסף להם היראה הגדולה בהשיגם גודל גדולת המלך ורוממותו יתברך שהוא א"ס ב"ה:

ג

א"י אל תהיו כו' אלא היו כו' ויהי מורא שמים עליכם. כי בוודאי השכר קבוע לאדם ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אך דהאדם בעבודתו צריך לעבוד כאלו לא יהיה לו שום שכר מעולם כ"א לכוונת לעשות נח"ר ליוצרו ית'. ולזה מקושר ויהי מורא שמים עליכם. כי באם היה האדם משים תקותו לקבלת פרס היה יכול לפעמים ליישב בדעתו לומר שדי לו בשכר מועט ואסתפק במועט ולא אעבוד את בוראי. משא"כ כשעובד רק לעשות רצון קונו. אז יהא מורא שמים עליו בכל עת כי יחשוב בדעתו כי אולי לא עבדתי עוד כראוי ותמיד יהיה מוסיף והולך:

ד

א"י ויהי מורא שמים עליכם. כמ"ש הן שמים לא זכו בעיניו וכתיב כונן שמים בתבונה. היינו שהבורא ית' גם השמים אינם כ"כ זכים וצלולים בעיניו וכונן אותם תמיד ומתקן אותם. עאכו"כ איך צריך האדם להסתכל א"ע תמיד אם עובד את בוראו כראוי.

ה

א"י ויהי מורא שמים עליכם. כי יש שני מיני יראה. יראת העונש. ויראת ה'. למשל תינוק שהיה רץ בשווקים וישב לו קוץ ברגלו וחלה את רגלו. והבין אביו שרפואתו וטובתו הוא שיחתוך מעט בשר עם הקוץ וצוה לרופא לחתכו. ואעפ"כ יש לאביו צער גדול מזה ומוכרח שיעלים עיניו ממנו בעת חותכו כי הוא רוצה להשתיק התינוק ולנחמו ואח"כ כשהאב רואה עוד שהתינוק רץ מוכיחו ומזכירו הקוץ הראשון והתינוק ירא מזה. ואם התינוק פיקח יסור מזה בעבור הצער שבא לאביו ממנו שלא יבוא לו עוד. כן הדבר הזה כשצר לנו ח"ו כביכול בכל צרתם לו צר. ובוודאי כביכול יש לו צער מזה. אך שכל זה הוא לטובתינו. לז"א ויהי מורא שמים עליכם. שנסגל מעשינו ועבודתינו למען לא נגרום עוד צער לו ית' כביכול: