בית יעקב על התורה, ויצא ע״ב

א

וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו'. בתנחומא (ויצא) פתח על זה ילמדנו רבינו, נר שיש עליו צורת עכו"ם מהו שידליק ישראל ממנו את הנר, כך שנו רבותינו כו' אסור לישראל להדליק בו כו'. הענין שפתח המדרש בזו ההלכה כאן, הוא מפני שזה מרמז על לבן. והוא כי כל עוד שהיה בלבן הניצוץ קדושה והוליד בנותיו היקרות, היה לו עוד התחברות עם הקדושה, והיה צריך לו ליעקב להתחבר עמו להוציא ממנו הקדושה, אבל אחר שהזדווג עם בנותיו והוליד מהם שנים עשר שבטי ישרון, הוציא מאתו כל הקדושה ולא נשאר בו רק הסטרא אחרא, וזהו עבודה זרה ממש^קצהכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויצא ד"ה וישמע הובאו דבריו לקמן פרשה זו אות עג בהערה קצח שם.. ואח"כ עשה עמו עסק הכבשים, והוא שהיה מכריח וניצח הסטרא אחרא להכניס ממנה להקדושה, וכדאיתא בזוה"ק בסתרי תורה (ויצא קסב.) שפעולת המקלות הוא סוד תפילין, כי תפילין רומז על ניצוח כדכתיב (תבוא כח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.). ותפילין צריכין גוף נקי שלא יישן ולא יפיח בהם (שבת מט.). היינו כל דבר נצוח אף דבר קטן כפצילת המקלות, אם הוא בלא שטות, שזה מורה שלא יפיח בהם, ובלא דמיון, שזה מורה שלא יישן בהם, אם הנצוח הוא נקי באלו השניים, זה הוא כגוונא דתפילין. ואזי יוכל לעשות מכל מערכי הבריאה שיבהיק אורם, ויתראה מפורש שכל הדברים שבעולם הם מלאים ד"ת. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא, כדאיתא בהקדמת זוה"ק ובפרשת שמיני (לה:) ויתראה מפורש שבכל הבריאה טמון ד"ת, וזה רזא דתפילין. וציצית ותפילין הם רזא דאדם יושב על הכסא, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלט.) תכלת דא הוא כרסייא כו' בגין דעבדין ביה כריכן לציצית. ובהקדמת תקוני הזהר (דף י.) ודמות פניהם פני אדם הכא בהאי שמא רזא דתפלין וציצית. ציצית דהוא כסא רומז שהוא הגנה לישראל מהמקטרגים^קצונתבאר בעין התכלת דף תנ ד"ה והיינו: יש תכלת המכלה מצד שדוחה הרע, ויש המשפיע כל טוב וחסד. וכדאיתא בזוה"ק תרומה (קלט.) תכלת דא איהו כרסייא דכתיב ביה כמראה אבן ספיר דמות כסא וכתיב ונוגה לו סביב בגין דביה עבדין כריכן לציצית וכו'. אכן במצות ציצית מעוררים לתקן הכל שיהיה הצמצום לכלות כל המקטריגים ולהשפיע שפע וברכה לעובדי ה' ולמקיימי מצותיו., ותפילין דהוא יושב על הכסא, רומז שמנצח הסטרא אחרא ומכניס ומעורר להוציא ד"ת אף ממקומות רחוקים, מלקט אותם מהקליפה להקדושה. וזה היה עיקר העסק של יעקב אבינו בבית לבן, שמקודם נאמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואמר כבוד אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א בראשית ד"ה ויאמר האדם, ח"ב בראשית ד"ה בראשית [ב]) שנחש היינו שעושה בדמיון רמאות כמו הקדושה ולפעמים מצליח ג"כ. וכל זה הוא רק בשעה שיש לו עוד איזה ניצוץ קדושה ויש לו התחברות עמה, וכל זמן שלא לקט יעקב אבינו מלבן כל הניצוצין שהיו בו, היה לו עוד איזה חן וכח, אבל אחר שלקט כל הניצוצות קדושה שהיו בו, אז נשאר ריקן מכל ולא היה בו שום צמיחה, וכמו אפר דלא עביד איבין. כי עפר אף שיש בו גם פסולת מ"מ יש בו גם טובה ומצמיח עוד, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) החילוק שבין עפר לאפר^קצזנתבאר בבית יעקב הכולל פרשת פרה ד"ה ויקחו: והנה זו הפרה תשרף לאפר, ואפר הוא דבר שנראה שאין לו שום תיקון. כי מעפר יוכל לצמוח מה, ואפר אינו מצמיח (זוה"ק וישלח קע.). כי גם האש לא ישלוט באפר, כי אש לא אמרה הון (משלי ל׳:ט״ז) שכל מה שיש בתוכו הון האש סותר כחו, ואפר לא תירא מהאש. ועיין עוד בסוד ישרים פרשת פרה אות יב בסופו.. ואז נאמר לו מהשי"ת שוב אל ארץ אבותיך, כי עתה הוא כעבודה זרה ממש, ואין לך עוד כאן שום עסק להתמהמה בעבורו: