פֶּרֶק תְּשִׁיעִי [קנד] – ספר מנורת המאור עם פירוש

הַיָּמִים טוֹבִים אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה. וְאֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד, בִּלְתִּי הוֹצָאָה וְהַבְעָרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה לְצֹרֶךְ הֻתְּרָה נַמֵּי שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בוֹ קְצָת צֹרֶךְ, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. וְאַף־עַל־פִּי דְּחָמוּר עֹנֶשׁ שַׁבָּת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִסּוּר סְקִילָה, מֵעֹנֶשׁ יוֹם טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַלְקוֹת, הֶחֱמִירוּ בְּמֻקְצֶה וּבְהַזְמָנַת גּוֹיִם בְּיוֹם טוֹב יוֹתֵר מִבְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָקֵלוּ בַּדָּבָר. וּבְעִנְיַן תִּקּוּן הָאֳכָלִין וּמַכְשִׁירֵיהֶן, וּמָנוֹת וּקְנִיּוֹת וְכָל שְׁאָר פְּרָטֵי דִינֵי יוֹם טוֹב, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בִּמְקוֹמָן בַּאֲרוֹן הָעֵדוּת.

אוכל נפש. מה שצריך לאכילת האדם מותר לעשות ביו"ט: בלתי הוצאה. מרשות היחיד לרשות הרבים והבערת אש ג"כ מותר שמתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרו נמי דברים שאינם לצורך אוכל נפש רק הם לו לצורך גופו לשמחת יו"ט: ומכשיריהן. דברים שצריכין לעשות כדי להכשיר ולעשות בהן המאכל ושעל ידיהם מתקן המאכל:

וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם וְעוֹלִין לָרֶגֶל הָיְתָה שִׂמְחָתָן יָפָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה (סוכה מט, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ג, א): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב "מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים" וגו' (שיר השירים ז, ב)? כַּמָּה נָאִים רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּנְּעָלִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל; "בַּת־נָדִיב" (שם), בִּתּוֹ שֶׁל אָבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" (תהלים מז, י). וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְלֹא אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, אֶלָּא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים.

בנעלים. בעליית רגלים: נדיב. שנדב לבו להכיר את בוראו: התחלה לגרים. בנדבת לבו להתגייר:

וּלְפִי שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָתָן וַהֲלִיכָתָן לְשֵׁם שָׁמַיִם לֹא הָיוּ נִזּוֹקִין בַּדֶּרֶךְ וְגַם לֹא הָיוּ מוֹצְאִין נֶזֶק בְּבֵיתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּפְסָחִים (ח, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזָּקִין לֹא בַהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן. כְּמָאן? כִּי הָא דְתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: "וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ" וגו' (שמות לד, כד), מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָרָתְךָ רוֹעָה בָּאֲפָר וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ, תַּרְנְגָלְתְּךָ רוֹעָה בָּאַשְׁפָּה וְאֵין חֻלְדָּה מַזִּיקָתָהּ. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיזוֹק, אֵינָן נִיזוֹקִין, דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִיזוֹק לֹא כָל שֶׁכֵּן. אֵין לִי אֶלָּא בַּהֲלִיכָה בַּחֲזָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (דברים טז, ז), מְלַמֵּד שֶׁתִּמְצָא אֹהָלֶיךָ בְּשָׁלוֹם.

לפי שאמרה תורה. מתוך שאמרה תורה כך אנו למדין שהבטיחן הכתוב שלא יזוק ממונם וכל שכן גופו דאין דרכו ליזוק דאדם אית ליה מזלא ואינו מהיר להיות ניזוק בגופו:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, וְאֵין אָנוּ עוֹלִים לָרֶגֶל, חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה בָּרֶגֶל לְשֵׁם שָׁמַיִם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי נִדְבָתוֹ וּכְפִי מִסַּת יָדוֹ בְּכָל הַשָּׁנָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: חַיָּב אָדָם לְשַׂמֵּחַ אֶת בֵּיתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" וגו' (שם שם, יד). וּבַמֶּה מְשַׂמְּחָן? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן. בִּשְׁלָמָא אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, בְּחַמְרָא, נָשִׁים מַאי הִיא? אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּבִגְדֵי פִשְׁתָּן הַמְגֹהָצִין. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם" (שם כז, ז); וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו).

המגוהצין. מלבנן ומחליקן ויפים ביותר:

וְעִם כָּל זֶה, לֹא יוֹצִיא אָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחַת אֲכִילָה, אֲבָל יְחַלְּקֵהוּ לִקְרִיאָה וְלַאֲכִילָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים (סח, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לָאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה), וּכְתִיב: "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, ח), הָא כֵּיצַד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹ כֻּלּוֹ לַה' אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם, וּמַסִּיקְנָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

וְכֵן הָיוּ נוֹהֲגִין בִּימֵי רַבּוֹתֵינוּ: הָיוּ יוֹשְׁבִים עַד חֲצִי הַיּוֹם לִשְׁמֹעַ מֵהִלְכוֹת יוֹם טוֹב וְאַחַר כָּךְ הָיוּ הוֹלְכִין לְבָתֵּיהֶן וּשְׂמֵחִים עִם חֲבוּרַת בָּתֵּיהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְאִם לֹא הָיָה מַשִּׂיג יָדָם, לוֹוִין עַל הַמָּקוֹם וְהוּא פּוֹרֵעַ, לְפִי שֶׁהָיוּ בְטוּחִים בּוֹ. וְאוֹתָן שֶׁהָיוּ מַקְדִּימִין לָצֵאת מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ עַד שֶׁשָּׁמְעוּ הַדְּרָשָׁה, הָיוּ קוֹרִין לָהֶם גַּרְגְּרָנִין וְשַׁכְרָנִין וְדוֹמֵיהֶן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם טוֹב (ביצה טו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי פִטָּסִין. יָצְתָה כַּת שְׁנִיָּה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חֲבִיּוֹת. יָצְתָה כַּת שְׁלִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַדִּין. יָצְתָה כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִין. יָצְתָה כַּת חֲמִשִּׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כוֹסוֹת. הִתְחִילָּה כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה. נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים, הִתְחִילוּ פְּנֵי הַתַּלְמִידִים לְהִשְׁתַּנּוֹת. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמַר: בָּנַי "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ" (נחמיה ח, י). מַאי "לְאֵין נָכוֹן לוֹ"? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. מַאי "כִּי־חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּנַי, לְווּ עָלַי וְקַדְּשׁוּ הַיּוֹם וְהַאֲמִינוּ בִי וַאֲנִי פוֹרֵעַ לָכֶם.

שהיה יושב ודורש ביו"ט יצתה כת ראשונה. לסעוד סעודת יו"ט והניחוהו דורש: בעלי פטסין. כלומר הכינו להם חביות גדולות לפיכך מהרו לצאת בעלי נפש הן ואין רוצין ליגע בתורה אלא אוכלין ושותין: בעלי מארה. שהיה ביהמ"ד מתרוקן מאד וגנאי הדבר וקשה בעיניו: התחילו. פניהם משתנין כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכ"ש עלינו כך פירש"י. ומהרש"א פירש שהיו סבורין שנתן עיניו גם בם וחשדן שגם דעתן לצאת: חיי שעה. הסעודה: אכלו משמנים. מקרא הוא בספר עזרא עד כי חדות ה' היא מעוזכם: שלא הניח ערובי תבשילין. ואין לו לאכול שלא יכול לבשל: חדות ה'. שמחה שאתם עושים בשביל ה' הרי היא מעוזכם היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם והלואתכם שתלוו בשבילה: ואני פורע. והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הני מילי כשאין לו משכון ויצטרך לצדקה אבל אם יש לו משכון אמר לוו עלי ואני פורע וכן כתב המחבר לקמן:

וְאִם מוֹסִיף לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּהוֹצָאוֹת יוֹם טוֹב לְשַׂמְּחוֹ יוֹתֵר מִכְּדֵי מִסַּת יָדוֹ מוֹסִיפִין לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, כִּדְגָרְסִינן עֲלָהּ, פֶּרֶק יוֹם טוֹב (טז, א): תַּנְיָא: כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּת וְהוֹצָאַת יוֹם טוֹב וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פּוֹחֵת פּוֹחֲתִין לוֹ וְאִם מוֹסִיף מוֹסִיפִין לוֹ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהלים פא, ד). וּכְתִיב: "כִּי ח־ֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא" (שם שם, ה). וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי "חֹק" לִישְׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא? דִּכְתִיב: "וְאָכְלוּ אֶת־חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה' (בראשית מז, כב). מַר זוּטְרָא אָמַר: מֵהָכָא, "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (משלי ל, ח).

כל מזונותיו של אדם. כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיבא לו קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ע"כ יש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה כי לא יוסיפו לו שכר למזונותיו אלא מה שפסקו לו: חוץ מהוצאת שבת. אותו לא פסקו לו מה ישתכר לצרכו ומהיכן שיבואו אלא לפי מה שרגיל להוציא ממציאין לו לשעה או לאחר שעה: פוחתין לו. כלומר ממציאין לו שכר מועט: מאי קרא. שקוצבים לו מזונות בר"ה:

וְשִׂמְחַת הַמּוֹעֵד הִיא גְדוֹלָה וְטוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם עוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְיוֹתֵר, לְאוֹתָן שֶׁדָּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִלְלַת "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל־מְשׂוֹשָׂהּ" (הושע ב, יג), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק חָבִית (קמה, ב): יָתִיב רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַב אַסֵּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְרַב אַסֵּי: מִפְּנֵי מַה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? אֲמַר לֵיהּ: לֵךְ לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֶךָּ שְׁמֵנִים מֵהֶם. מִפְּנֵי מַה מּוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים? מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים. מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִין? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, מִפְּנֵי מַה הַגּוֹיִם מְזֹהָמִין? מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אִתְעַר בְּהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי, לֹא כָךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אַתְּ" (משלי ז, ד), אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ, אָמְרֵהוּ וְאִם לָאו, אַל תֹּאמְרֵהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ: לֵימָא לָן מַר אֵיזֶהוּ מֵהֶן, מִפְּנֵי מַה וכו'.

עופות שבבבל שמנים. מא"י: למדבר עזה. והיא מארץ ישראל: מועדים שבבבל שמחים. רגילין לשמוח במועדים יותר מארץ ישראל: מפני שהם עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ובמשתה ואין להם מרגוע ממלאכתם לפיכך במועדים כל שמחתם: מצויינין. מקושטים מציינין עצמם בלבושים נאים: שאינן בני תורה. כ"כ לכבדם כבני א"י מחמת תורתם ומכבדין אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובין: דרדקי. בחורים שלא הגיעו לסברא:

וְעִם כָּל זֹאת הַשִּׂמְחָה אַל יִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֲבָל יְשַׂמַּח עִם בֵּיתוֹ לַעֲנִיִּים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְשַׂמַּח לוֹ וּלְבֵיתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא (דר"כ ק, א): רַבִּי לוּלִיָאנִי דְּרוֹמָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְךָ יֵשׁ אַרְבָּעָה בְּנֵי בָתִּים: בִּנְּךָ וּבִתְּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, וְלִי יֵשׁ אַרְבָּעָה בְּנֵי בָתִּים: הַלֵּוִי, הַגֵּר, הַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה [וְכֻלָּם בְּפָסוּק אֶחָד: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה] אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים טז, יד). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁתְּהֵא מְשַׂמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי וְאֶת שֶׁלְּךָ בְּיוֹם טוֹב שֶׁנָּתַתִּי לְךָ, אַף אֲנִי עָתִיד לְשַׂמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי וְאֶת שֶׁלְּךָ. אֵלּוּ וְאֵלּוּ הֵיכָן אֲנִי מְשַׂמְּחָן? בְּבֵית הַבְּחִירָה, דִּכְתִיב: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי" (ישעיה נו, ז).

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5