פֶּרֶק רִאשׁוֹן [שלז] – ספר מנורת המאור עם פירוש

כָּל מִי שֶׁהוּא בַּיְּשָׁן בְּכָל דְּרָכָיו, זוּלַת בְּלִמּוּד, מוֹרֶה עָלָיו שֶׁהוּא יְרֵא הַשֵּׁם וְשֶׁעָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי וְלֹא יָבוֹא לִידֵי חֵטְא, כְּדִכְתִיב: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־ פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, יז), "עַל־פְּנֵיכֶם", זוֹ בּוּשָׁה; "לְבִלְתִּי תֶּחֱטָאוּ", מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מֵבִיא לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן טוֹב בָּאָדָם, שֶׁהוּא בַּיְּשָׁן. אַחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל אָדָם שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי.

על פניכם זו בושה. שיזכור שה' נגד פניו תמיד ויתבייש מפניו במעשיו שלא יחטא לנגדו:

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַזּוּת פָּנִים מֵעִיד עַל פְּסוּל יוֹלְדָיו, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם וּבוֹשׁ פָּנִים לְגַן עֵדֶן. עַז פָּנִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַמְזֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֶּן הַנִּדָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. פַּעַם אַחַת הָיוּ זְקֵנִים יוֹשְׁבִים וְעָבְרוּ שְׁנֵי תִינוֹקוֹת לִפְנֵיהֶם, אֶחָד גִּלָּה רֹאשׁוֹ וְאֶחָד כִּסָּה רֹאשׁוֹ, זֶה שֶׁגִּלָּה רֹאשׁוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַמְזֵר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֶּן הַנִּדָּה; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיאָךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק דִּשְׁבוּעוֹת (סימן לט). וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "סוֹד ה' לִירֵאָיו" וגו' (תהלים כה, יד).

מעיד על פסול יולדיו. עזות פניו מעיד שבא מפסול משפחה: עז פנים לגיהנם. לפי שהעזות ניכר בפנים רשע הוא דכתיב העז איש רשע בפניו וכתיב ישובו רשעים לשאולה: ממזר. הוא שכל ממזר עז פנים הוא מטבע כמו שנולד בעזות:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב: "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו" (משלי כא, כט), כֵּיוָן שֶׁמֵּעִיז פָּנָיו נִקְרָא רָשָׁע, וְרָשָׁע לְגֵיהִנֹּם. וּלְרַבִּי יְהוּדָה, עָשָׂה תְשׁוּבָה מַאי? אָמַר לְךָ, אֵין לְעַז פָּנִים תְּשׁוּבָה. "וּבוֹשׁ פָּנִים לְגַן עֵדֶן", תַּנְיָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" וגו'. "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מַמְזֵר", מַאי מַמְזֵר? מוּם זָר. "אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא", וְרַבִּי עֲקִיבָא מִן הַתּוֹרָה מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: "בַּה' בָּגָדוּ כִּי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ" (הושע ה, ז) וְאֵין בָּגָדוּ אֶלָּא זְנוּת, דִּכְתִיב: "אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ" (ירמיה ג, כ) וְאֵין זָר הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא מַמְזֵר. "אֶחָד גִּלָּה רֹאשׁוֹ", שְׁמַע מִנָּהּ: גִּלּוּי הָרֹאשׁ עַזּוּתָא תַּקִּיפָא הוּא.

אין לעז פנים. שעזותו אין מניחתו לעשות תשובה: ממזר. למה נקרא שמו ממזר לשון מום זר שיש בו מום זר שבא מזר דאסורין זה בזה: מן התורה. ממזר שכתב בתורה מנא לן דהוא הנולד מזנות דלמא דבר אחר הוא מי שעושה כן נקרא ממזר ולא יבא בקהל ה':

"נִשְׁבַּע בִּשְׂפָתָיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ", הֵיכֵי עֲבִיד הָכֵי וְהָא כְתִיב: "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם" (ויקרא ה, ד) וְלֹא בַּלֵּב אֶלָּא דְּמִשְׁתַּבֵּעַ לֵיהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר: לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מַיְתִינָא לָךְ – וַאֲפִילוּ הָכֵי מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ.

נשבע. ר' עקיבא לאמו של אותו תינוק שהלך בגילוי הראש שתגלה לו האמת שבן הנדה וממזר הוא ויביאה לעולם הבא והיה מבטל השבועה בלבו: ולא בלב. שאינו רשאי לבטל בלב: כרבי יוחנן. דנשבע למטרוניתא דלא אגלה לאלהי ישראל כך נשבע ר' עקיבא לאלהי ישראל מייתינא לך לעולם הבא ועל הקב"ה אמר כך:

"וּבְעָלַנִי שׁוֹשְׁבִינִי", וְשׁוֹשְׁבִינָא מִנָּא נָפַל תַּמָּן? דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ הַשּׁוֹשְׁבִינִים יְשֵׁנִים בַּבַּיִת שֶׁהֶחָתָן וְהַכַּלָּה יְשֵׁנִים שָׁם, כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ אֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה, כִּדְחָזִי בַּעַל דְּנִדָּה הִיא מִיָּד פֵּרַשׁ. וְכִי קַיְימֵי שׁוֹשְׁבִינִין חֲשׁוּדִים? אִיהוּ סָרְחָא עִלַוֵּיהּ. "אָמְרוּ גָּדוֹל הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהִכְחִישׁ אֶת רַבּוֹתָיו", קָרֵי לֵיהּ חֲבֵרָיו וְקָרֵי לֵיהּ רַבּוֹתָיו? מֵעִיקָרָא הֲווּ רַבּוֹתָיו, כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא גָבַר עֲלַיְהוּ קָרֵי לֵיהּ חֲבֵרָיו.

ובעלני שושביני. כך אמרה לרבי עקיבא ופרכינן ושושבינה מאי בעי תמן דשכב אצלה: כדי לשמש. לעשות צרכי סעודה ותכשיטי חתן וכלה: חשדי. היו חושדין לחתן שהוא מרד בכלתו ואינו רוצה לשכב אצלה ובא הוא וזנה עמה ונולד אותו האיש דגילוי ראש: שהכחיש את רבותיו. שנמצא כדבריו דאמר בן הנדה וממזר:

וּבִשְׁבִיל עַזֵּי פָנִים מִתְחַדְּשִׁים גְּזֵירוֹת בְּשׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, ב): אָמַר רַב סַלָּא: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַזֵּי פָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה" וגו' (ירמיה ג, ג). וְאָמַר רַב סַלָּא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים לַסּוֹף נִכְשָׁל בַּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה" וגו'. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁנִּכְשָׁל בַּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיָה לָךְ" (שם), "יִהְיֶה" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא הָיָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: וּמֻתָּר לִקְרוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו" (משלי כא, כט). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: וּמֻתָּר לִשְׂנֹאתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא" (קהלת ח, א), אַל תִּקְרָא "יְשֻׁנֶּא", אֶלָּא יִשָּׂנֵא.

וימנעו רביבים. משום דמאנת הכלם שהיה בך עזות: אלא היה. שכבר נכשל: העז איש. שיש בו עזות פנים אמור לו רשע בפניו ואין בו משום מלקות כדאמרינן במסכת קדושין ומשום דבר זה בלבד מותר לקרותו רשע: ומותר לשונאו. אף על גב דכתיב ואהבת לרעך כמוך: ועוז פניו ישונא. ועז כתיב חסר ו' מי שהוא עז פנים ישנא בשי"ן ואל"ף ואמר מהרש"א מה שכתב רש"י שהוא בשי"ן ואל"ף י"ל דכוונתו מדכתיב באל"ף דריש ליה מלשון שנאה ולא מלשון שינוי כפירש רש"י דאם כן הוי ליה למכתב בה"א ישנה ומה שכתב שהוא בשי"ן אפשר לומר דכוונתו לפי הדרש מלשון שנאה יהיה השי"ן בשמאל כמו סי"ן:

וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיט, ב): אָמַר עוּלָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַםִ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בֹּשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹבִישׁוּ כִּי־תּוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם־בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם־הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנּוֹפְלִים בְּעֵת־פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר ה"' (ירמיה ו, טו).

וְעִם כָּל זֶה לֹא טוֹב הַבַּיְשָׁנוּת בְּלִמּוּד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק שֵׁנִי (משנה ה): וְלֹא הַבַּיְּשָׁן לָמֵד.

ולא הביישן למד. מכיון שהוא בוש לשאול לרבו ולומר לו שלא הבין שפיר לא ילמד כלום על כן צריך להעז פניו ולשאול כמה פעמים עד שיברור לו ויבין היטב אף על פי שרבו או חבריו מרגיזים ומלעיגים עליו לא יניח מלשאול:

וְגַם כֵּן לְיַסֵּר לָרְשָׁעִים צָרִיךְ עַזּוּת וְאַכְזְרִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת (פרק ה, משנה כ): יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וגו' לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּלְפִי שֶׁלֹּא יִלְמַד אָדָם מִזֶּה לִדְבָרִים אַחֵרִים, אָמַר הוּא אַחַר זֶה: הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם וכו'. לְהוֹרוֹתֵינוּ, שֶׁהַבֹּשֶׁת צָרִיךְ בְּרֹב.

לדברים אחרים. מאחר שמותר להיות עז לעשות רצון הקב"ה פן ילמד ממנו להיות עז גם בדברים אחרים שהם שלא לשם שמים על כן לא ינהג בעזות הרבה אפילו בדבר שעושה לשם שמים:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5