סימן תרעה – שהדלקה עושה מצוה ולא הנחה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרעה – שהדלקה עושה מצוה ולא הנחה

א הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה, וְלֹא הַנָּחָה, שֶׁאִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹמָהּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם מִצְוַת חֲנֻכָּה, מַדְלִיקָהּ שָׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַהֲסִירָהּ וּלְהַנִּיחָהּ לְשֵׁם מִצְוַת חֲנֻכָּה. לְפִיכָךְ עֲשָׁשִׁית שֶׁהָיְתָה דּוֹלֶקֶת כָּל הַיּוֹם, שֶׁהִדְלִיקָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמִצְוַת חֲנֻכָּה, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְכַבָּהּ וּמַדְלִיקָהּ לְשֵׁם מִצְוָה; וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיקֶנָּה בִּמְקוֹם א הַנָּחָתָהּ, שֶׁאִם הִדְלִיקָהּ בִּפְנִים וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ, לֹא יָצָא, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר: לְצָרְכּוֹ הוּא מַדְלִיקָהּ; וְכֵן אִם מַדְלִיקָהּ ב וְאוֹחֲזָהּ בְּיָדוֹ, בִּמְקוֹמָהּ, לֹא יָצָא, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר: לְצָרְכּוֹ הוּא אוֹחֲזָהּ. ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּכֵיוָן דְּהַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן שֶׁמֶן בַּנֵּר, כְּדֵי שִׁעוּר, קֹדֶם הַדְלָקָה, אֲבָל אִם בֵּרַךְ וְהִדְלִיק וְאַחַר כָּךְ הוֹסִיף שֶׁמֶן עַד כְּדֵי שִׁעוּר, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. ג ג אִשָּׁה מַדְלֶקֶת נֵר חֲנֻכָּה, שֶׁאַף הִיא חַיֶּבֶת בָּהּ; אֲבָל אִם הִדְלִיקָהּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחָהּ גָּדוֹל; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, מֻתָּר. { הַגָּה: וּלְדִידָן דְּכָל אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת מַדְלִיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ צָרִיךְ לְהַדְלִיק } ד { גַּם כֵּן. }

באר היטב – סימן תרעה – שהדלקה עושה מצוה ולא הנחה

א א הנחתה. ויניחנה שם חצי שעה ד"מ. ועבב"י די"א שבנרות בה"כ מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר. ומ"מ יש ליזהר לכתחלה מ"א. ועט"ז סעיף קטן א' ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן מ' מה שתמה עליו: ב ואוחזה. היינו כל זמן מצותן אבל אם אוחזו בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא. ט"ז ע"ש: ג ג אשה. ומוציא' אפי' איש משא"כ במגילה דהוי כמו קריא' התורה סמ"ג וע' יד אהרן. ואדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך כגון שעומדת אצלו בשעת הברכה או שמדלקת בעצמה. ב"ח ע"ש: סומא אם יכול להשתתף בפריטי מוטב ואם יש לו אשה אשתו מדלקת עליו ואם אין לו אשה ויש לו בית מיוחד מדליק על ידי סיוע של אחר דסומא חייב בכל המצות. תשובת רש"ל סי' ע"ו: ד ג"כ. עיין בת' ש"א סי' מ"ב:

מגן אברהם תרע״ה – סימן תרעה – שהדלקה עושה מצוה ולא הנחה

א׳ למצות חנוכה. רבותא נקט: ב׳ שידליקנה במקום הנחתה. דיניחנ' שם חצי שעה ד"מ וע' בב"י די"א שבנרות ב"ה מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר ומ"מ יש ליזהר לכתחלה: ג׳ שהרואה אומר וכו'. הקשה הב"ח הא בגמרא אמרינן הטעם דהדלק' במקומ' בעינן כיון שהדלקה עושה מצוה וא"כ מה צריך לטעם זה ותי' דבא לומר דאפי' לדידן שמדליקין בפנים אם הוציא' לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הדליקה: ד׳ אשה מדלקת. פי' בעד כל בני הבית: סומא אם יכול להשתתף בפריטי מוטב ואם יש לו אשה מדלקת עליו ואם אין לו אשה ויש לו בית מיוחד מדליק ע"י סיוע של אחר דסומא חייב בכל המצות ול"ד לנר הבדלה דפטור דהתם בעינן שיאותו לאורו משא"כ הכא דאיכא פרסומי' ניסא לאחרי' (תשו' רש"ל סי' ע"ז):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרע״ה

א׳ הדלק' עושה מצוה. פירש"י דומיא דמנורה וא"כ ל"ש כן בנר של שבת ועסי' רס"ג: ב׳ שהרואה אומר לצרכו. בגמ' פרכינן למ"ד הדלק' עושה מצוה מהא דאמר רבא הי' תפוס נ"ח לא עשה ולא כלום ש"מ הנחה עושה מצוה ומשנינן התם הרוא' אומר לצורכו הוא דנקיט לי' ת"ש דאמר רבא הדליק' בפנים והוציאה לא עשה ולא כלום אא"ב ההדלקה עוש' המצו' במקומ' בעי' דכיון שזהו מצותה צריך שתעשה במקום חיובא אא"א הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום ומשני התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה א"כ משמע שלמ"ד הדלקה עושה מצוה א"צ לטעם שהרואה אומר כו' אלא מטעם דהדלק' במקומה בעינן כסברת המקשן ולמה כתב הטור וש"ע טעם דהרואה אומר כו' ונראה דהטור דקדק ל' הג"מ שאמר התם נמי דמשמע דאינו מסתבר כ"כ בזה כמו בההיא קמיית' דרבא ע"כ ס"ד דמקשן דדוקא בקמיית' דרבא בתפוס בידו ודאי מסתבר להרוא' שלצרכו הוא כי כן דרך בני אדם לתפוס בידו כשרוצה להשתמש שום דבר אבל במדליק בפנים אין סברא כ"כ לומר כן ע"כ טרח למצוא למ"ד הדלק' עוש' מצוה לתרץ משום דהמצו' צ"ל בחוץ ששם מקום נר חנוכ' לדין התלמוד אבל למ"ד הנחה עושה מצוה קשיא ומשני שגם בזה יש מ"מ לטעות להרואה כיון שאין עושה ההדלקה במקום החיוב שהוא בחוץ והוא טרחא שלא לצורך אלא ודאי דיש לו איז' צורך בפנים במקום שהוא מדליק וכיון שכן גם למ"ד הדלק' ע"מ א"צ תו לו' דהדלק' במקומה בעי אלא נימא גם הוא ס"ל האי טעמא משום הרוא' כיון דבלא"ה צריך אתה לומר שס"ל טעמא דרואה מחמת קמייתא דרבא דהי' תפוס נר חנוכה כו' ע"כ לא זכר רבינו רק טעם זה דהרוא' בשניהם וזה פשוט לפע"ד: ג׳ וכן אם מדליק ואוחזה בידו. רש"י פי' משהדליק' עד שכבתה עכ"ל משמע דאם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניח' כשהיא דולקת יצא וכן י"ל לשון הטור וש"ע בזה שכתבו ואוחזו בידו דהיינו כל זמן מצותו: ד׳ שאף היא חייבת כו'. כיון שהית' באותו נס שגזרו היוונים על כל בתולה שתיבעל להגמון תחלה והרגה אשה בת יוחנן כ"ג את הראש של האויבים ונראה מל' הגמ' שהאשה מוציא' אפי' איש מדאמרי' הדליק חש"ו לא עשה ולא כלום אשה ודאי מדלקת כו' מדאמר בחש"ו לא עשה ולא כלום שפי' להוציא אחרים ממילא מ"ש אשה ודאי מדלקת היינו להוציא אחרים וכ"כ באגודה שאם יודעת לברך תוכל להוציא את האיש ועסי' תרפ"ט לענין מגילה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרע״ה

תרע״ה:ב׳תנ״ג א׳ (ס"ק א) למצות חנוכה. לרבותא נקט. ר"ל דאמרי' דף ק"ג אמר ריב"ל עששית שהית' דולקת כל היום כלו למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם נר חנוכה ומוכיח הש"ס מזה דע"כ הדלקה עושה מצוה דאי ס"ד הנחה עושה מצוה מכבה ומגביה ומניחה ומדליקה מבע"ל וכ' רש"י עששית דולקת שהדליקה למצות חנוכה מערב שבת עכ"ל והתוס' הקשו ע"ז וז"ל וא"ת אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה ע"מ דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו (דאמרי' שם א"א הנחה ע"מ אם הדליקה חש"ו והניחה גדול בן דעת מהני) וי"ל דמיירי שהדליקה תחלה לצורך שבת ולכן גרע מהדליקה חש"ו דהתם שהדליקה בעתה ניכר שהוא מדליקה לשם חנוכה עכ"ל התו'. הרי דלהתוס' עדיף כשהודלק מתחלה לשם נ"ח דהא א"א הנחה ע"מ אם הודלק תחלה לשם נ"ח א"צ לכבותה דלא גרע מהדליקה חש"ו אבל הודלקה תחלה שלא לשם נ"ח אפי' א"א הנחה ע"מ צריך לכבותה דכה"ג גרע מהדליקה חש"ו ובזה א"ש דברי מ"א שכתב דמ"ש בש"ע שהדליקה מע"ש למצות חנוכה. הוא רבותא לא מבעיא אם הודלקה שלא לשם נ"ח אפי' הוי אמרי' הנחה ע"מ היה צריך לכבותה אלא אפי' הודלקה תחלה לשם נר חנוכה דאי הוי קי"ל הנחה ע"מ לא היה צריך לכבותה. מ"מ כיון דקי"ל הדלקה עושה מצוה צריך לכבותה ואפילו לרש"י דלפי המובן הפשוט דס"ל אפילו הודלק תחלה לשם נ"ח ואפי' הנחה ע"מ צריך לכבותה מ"מ ניהו דלדינא פליג רש"י עם התוס' בזה מ"מ מודה גם רש"י דעכ"פ הוי יותר רבותא אם הודלקה תחלה לשם נ"ח דאפ"ה צריך לכבותה ועיין בפר"ח מ"ש לרש"י: תרע״ה:ב׳תנ״ד א׳ (ס"ק ב) שידליקנה כו' ועבב"י די"א שבנרות בה"כ מותר כו' וכתב שם הטעם כיון דאינו אלא משום מנהג בעלמא: תרע״ה:ב׳תנ״ה א׳ (ס"ק ג) שהרואה כו' אמרי' הטעם כו'. דפריך למ"ד הנחה ע"מ מדאמר רבא הדליקה בפני' והוציאה לחוץ לא עשה כלום אא"ב הדלקה ע"מ שפיר דהדלקה במקומה (במקום מצותה) בעי' אא"א הנחה ע"מ למה לא עשה כלום ומשני הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה הרי דלדידו דקי"ל הדלקה ע"מ א"צ לטעם הרואה אומר כו'. ותי' דבא לו' כצ"ל: ב׳ דאפי' לדידן כו' וא"כ הוי הדלקה במקומה כשהדליקה תחלה בפנים מ"מ כשהוציאה לחוץ לא יצא מטעם שהרואה אומר כו'. ובאמת הב"ח לא הניח לו בתי' זה דא"כ עכ"פ ה"ל לכתוב גם הטעם דהדלקה במקומה בעי' ונ"מ לענין נר שבת דהרואה אומר לצורכו אדלקה ליתא בנר שבת דבאמת הודלקה לצורכו משום שלום בית אבל לטעם הדלקה במקומה גם בנר שבת בעי' שידליקנה במקומה ולכן מסיק דהפוסקים שלא העתיקו רק טעם משום הרואה כו' ס"ל דלמאי דמסיק הטעם משום הרואה א"כ אפי' א"א הדלקה ע"מ מ"מ אין הטעם דהדלקה במקומה בעי' אלא משום הרואה דהא בלא"ה צ"ל האי טעמ' א"א הדלקה ע"מ בדין שאחר זה באוחזה בידו דלא יצא משום הרואה ע"ש: ג׳ ומ"א לא הונח לו בתירוץ זה דהא כתב רמ"א לעיל בסי' רס"ג דגם בנר שבת בעי' הדלקה במקומה ולכן תפס עיקר תי' א' של הב"ח ולענין קושי' הב"ח דה"ל עכ"פ לכתוב גם טעם הדלקה במקומה בעי' אפשר ס"ל למ"א כיון דהכא לענין נר חנוכה ליכא נ"מ לא חש הרב"י ליתן טעם הדלקה במקומה בעינן. או דלהרב"י מודה מ"א לתי' הב"ח דס"ל דלא בעי הדלקה במקומה למסקנא דלא העתיק מ"א תי' א' דהב"ח כ"א לדידן לפי מ"ש רמ"א סי' רס"ג דגם בנר שבת בעינן הדלקה במקומה וצ"ל דרמ"א שלא הגיה כאן גם טעם הדלקה ב"ב דסמך על מ"ש סי' רס"ג: תרע״ה:ב׳תנ״ו א׳ (ס"ק ד) אשה מדלקת פי' בעד כל ב"ב שאף הן היו באותו נס ועיקר הגזרה היתה על בתולה הניסת תבעל להגמון וגם התשועה נעשה ע"י אשה ובתשובת שער אפרים סי' מ"ב הקשה לדידן דנוהגים שכ"א מבני בית מדליק משום מהדרין מן מהדרין כמ"ש רמ"א סימן תרע"א א"כ למה אין אשה מדלקת. ובספ' א"ר סי' תרע"א תי' דאשתו כגופו דמי וכ"מ בתשובת מהרש"ל סי' פ"ה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א