סימן תקלא – דיני גלוח בחל המועד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקלא – דיני גלוח בחל המועד

א מִצְוָה לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב. ב אֵין מְגַלְּחִין א בַּמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ אִם לֹא גִּלַּח קֹדֶם מוֹעֵד. ג אֲפִלּוּ אִם הָיָה ב אָנוּס וּמִפְּנֵי כָּךְ לֹא גִּלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵינוֹ מְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד; וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא בַּמּוֹעֵד. ד וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד; מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וְלֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְגַלֵּחַ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, וּמִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַאֲפִלּוּ הָיָה חָבוּשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין לוֹ לְגַלֵּחַ, וְכֵן הַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ ג בָּרֶגֶל, וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לְגַלֵּחַ וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ ד בָּרֶגֶל, וְכֵן הַבָּא מִמְּדִינַת ה הַיָּם בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אוֹ שֶׁבָּא בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וְלֹא הָיָה שְׁהוּת בַּיּוֹם לְגַלֵּחַ, וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ ו לְטַיֵּל. ה אַף עַל פִּי שֶׁהִתִּירוּ לְהִסְתַּפֵּר, לֹא יִסְתַּפֵּר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא בְּצִנְעָה. ו ז קָטָן מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ נוֹלַד קֹדֶם הָרֶגֶל; { וַאֲפִלּוּ } ח { בְּפַרְהֶסְיָא שָׁרֵי } (וְכֵן מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי). ז אָבֵל שֶׁחָל ט שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד. { הַגָּה: מִי שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְדַרְכּוֹ לְגַלֵּחַ, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' פ"ו). ח כָּל אָדָם מֻתָּר לִטֹּל י שָׂפָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד. { הַגָּה: אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא; וּמֻתָּר לַחוֹף וְלִסְרֹק רֹאשׁ בַּמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּשִׁיר שֵׂעָר, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם גִּלּוּחַ } (מָרְדְּכַי רֵישׁ מ"ק).

באר היטב – סימן תקלא – דיני גלוח בחל המועד

ב א במועד. כדי שיגלח ערב י"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול: ג ב אנוס. דלא מוכחא מלתא כ"כ ואפילו לא היה להם אומן מערב י"ט אסור. ב"י: ד ג ברגל. וב"ח פסק דוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נידוי עד הרגל דאין נידוי שלנו פחות מז' ימים. אבל אם לא ביקש שיתירו עד הרגל לא חשיב אונס: ד ברגל. ובזה נראה אע"פ שהיה יכול להתירו קודם הרגל לא מיקרי פושע שהי' בדעתו לקיים נדרו ונזירתו. מ"א: ה הים. שלא בא בישוב עד ח"ה ב"י רי"ו. משמע דאם היה בערב י"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה. ונ"ל דאם היה שני ימים או שלשה ימים קודם י"ט בישוב ובערב י"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמ' מלתא אבל בדרך אחר לא. מ"א. כתב בספר גן המלך סי' ס"ב כל אלו דמגלחין במועד מותרים לספר ע"י ישראל כיון שיש היתר בדבר ע"ש: ו לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי דבר מצוה עססי' רמ"ח: ו ז קטן. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. ובנ"י כתב דוקא כשיש שער רב ומצטער ע"ש. ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך הרגל הוא. אבל לעכו"ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ"ב ס"א. מותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד ומגלחין ע"י ספר ישראל גן המלך סי' ס"ב: ח בפרהסיא. ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלחו בפרהסי'. מ"א: ז ט שביעי. עיין סי' תקמ"ח סעיף ח': ח י שפה. בין בתער בין במספרים ע"ת ע"ש. אפי' אינה מעכבת האכילה ומכ"ש דמותר לגלח לצורך המכה עיין מ"א:

מגן אברהם תקל״א – סימן תקלא – דיני גלוח בחל המועד

א׳ אין מגלחין. כדי שיגלח עי"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול: ב׳ אנוס כו'. דלא מוכחא מלתא כ"כ ואפי' לא היה להם אומן מעי"ט אסור (ב"י) עס"ד: ג׳ ביד ישראל. דכיון שהיה בצער לא גילח: ד׳ שהתירו לו ברגל. זהו דעת הרמב"ם והב"ח פסק כהרא"ש והטור דדוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נדויו עד הרגל דאין נדוי שלנו פחות מז' ימים עבי"ד סי' של"ד ס"א וי"ג אבל אם לא ביקש (ס) שיתירו לו עד הרגל לא חשיב אונס: ה׳ מי שנדר. נ"ל דבזה נראין דברי הרי"ף והרמב"ם דאעפ"י שהיה יכול להתירו לא מקרי פושע שהיה בדעתו לקיים נדרו ונזירתו: ו׳ ממדינת הים. שלא בא בישוב עד ח"ה (ב"י רי"ו) משמע דאם היה בעי"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה ונ"ל דאם היה ב' ימים או ג' ימים קודם יום טוב בישוב ובעי"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא: ז׳ לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי מצוה עססי' רמ"ח: ח׳ קטן וכו'. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא ובנ"י כתב ודוקא כשיש לו שער רב ומצטער ע"כ ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך רגל הוא אבל לעכו"ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ"ב: ט׳ בפרהסיא שרי. דהכל רואין שהוא קטן ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלח בפרהסיא: י׳ אבל שחל וכו'. עסי' תקמ"ח ס"ה ומ"ש הע"ש כאן לענין אב ואם עבי"ד ססי' ש"ץ: י״א ודרכו לגלח. שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח (ת"ה): י״ב כל אדם וכו'. בילקוטי פרדס כתוב שער שבמקום הקזת דם כריבדא דכוסילתא מותר להעביר בתער בח"ה לפי שהקזת דם עיקר פיקוח נפש הוא ואפי' בשבת שרי כ"ש בח"ה עכ"ל, ומשמע דס"ל דמי שיש לו מכה שאינה פקוח נפש אסור לגלח השער כדי להניח הרטי' וצ"ל דס"ל דגילוח שפה אסור אם אינה מעכבת האכילה אבל לדידן דקי"ל דהכל שרי א"כ מכ"ש לצורך מכה וכ"מ סוף סימן תקמ"ו וסי' תקל"ו ס"ג ועיין בב"י סי' תקל"ב:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקל״א

א׳ מצוה לגלח כו'. כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול לפיכך אין מגלחין במועד כדי שיהיה חושש לגלח ערב המועד: ב׳ אפי' אם גילח כו'. דמי יודע אם גילח קודם המועד וכן הטעם לגבי אונס בס"ג: ג׳ ונתרפא. לפי שהגילוח קשה לחולה ומחזירו לחוליו ע"כ ה"א דמותר לגלח במועד קמ"ל דאסור: ד׳ ולא היה לו פנאי. זה קאי גם אמ"ש אח"ז: ה׳ וכן המנודה כו'. עמ"ש בי"ד סי' של"ד בביאור דברי הטור ומה שי"ל על רמ"א שם: ו׳ קטן מותר כו'. לפי שאין עליו חיוב לגלח קודם המועד דלאו בר מצוה הוא: ז׳ ודרכו לגלח. פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דע"א דמי' למת ולמצורע שטעון גלוח:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקל״א

תקל״א:א׳תק״כ א׳ (ס"ק ב) אנוס כו' דלא מוכחא מלתא כו' והוא גם טעם דאפי' גילח קודם המועד דאסור לגלח במועד דלא כר"ת דמתיר והיינו ג"כ משום דלא מוכחא מלתא כ"כ: ב׳ ואפילו לא היה להם אומן מעי"ט. ונודע זה לכל בני העיר כגון שנאבד לאומן אבדה בעי"ט והיה טרוד עי"ז ואין להם אומן אחר. מ"מ לא מוכחא מלתא כ"כ ויש לחוש לאחרים הבאים ממקום אחר ועיין בב"י. תקל״א:א׳תקכ״ב א׳ (ס"ק ד) שהתירו כו' והב"ח פסק כו' דבירושלמי מקשה על המשנה דקתני ומנודה שהתירו לו ברגל. ממ"נ אי התירו לו קודם הרגל ה"ל לגלח קודם הרגל ולמה הותר לו הגילוח ברגל. ואי לא התירו לו קודם הרגל ג"כ אין להתיר לו הגילוח ברגל דה"ל לפייס לב"ד שיתירו לו קודם הרגל והיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ומשני דמיירי שהתירו לו קודם הרגל אלא שיום שלשים מן זמן ויום שנידוהו הוא בי"ט. ופי' דבריו ניהו דקי"ל בין שנידוהו בשביל ממון או בשביל אפקורות' רשאים להתיר מיד. היינו באם פייס לב"ד אבל כשלא פייס לב"ד אלא פייס לב"ד ניהו דרשאים להתיר מיד מ"מ אין ההתרה חלה עד שישלים ל' יום מיום שנידוהו. וכה"ג מיירי מתני' כשפייס לב"ד וחל יום ל' ברגל. וכן פסק הרא"ש וטור. אבל הרמב"ם לא העתיק ירושלמי הנ"ל וכתב הרב"י משום דבגמרא דידן לא הוזכר מזה אלא סתמו הדברים משמע אפילו היה יכול להתירו קודם הרגל. ולא בא לב"ד להתיר עד הרגל אפ"ה מיקרי אונס ומותר לגלח ברגל: ב׳ ואין נידוי שלנו פחות כו' ורצה לומר אף דבירושלמי מוקי לה כשיום שלשים הוא ברגל הוא דוקא לדידהו דסתם נידוי שלהם היה שלשים יום. אבל לדידן דסתם נידוי הוא שבעה כמ"ש בי"ד סי' של"ד צ"ל דיום שביעי נשלם ברגל: ג׳ עבי"ד סי' של"ד כצ"ל. דשם מבוארים דינים הללו. אלא דהט"ז שם הקשה על הב"ח לפ"ז למה הותר לו לגלח ברגל כשחל יום שלשים ברגל. הא היה אפשר לו לפייס את בעל דינו. והיה מוכר מיד מנידויו קודם הרגל ע"ש ולדעת החולקים שהביא הרב"י ורמ"א בי"ד סי' של"ד סעיף י"ג דלעולם אין מתירים קודם שלשים יום אפי' פייס לבע"ד א"ש. ולהאומרים דאם פייס לבע"ד מתירים מיד. צ"ל שהיה אנוס כגון שהלך בע"ד למדינות הים וכה"ג שלא היה אפשר לו לפייס בע"ד וע"ש: תקל״א:א׳תקכ״ג א׳ (ס"ק ה) מי שנדר. נ"ל דבזה נראים דברי הרי"ף כו' ר"ל דהירושלמי מוקי לה ג"כ דוק' כשלא היה אפשר לו להתיר קודם הרגל והיינו שלא מצא בני אדם שיתירו לו קודם הרגל. אבל אם היה אפשר להתיר קודם הרגל לא מיקרי אונס ואסור לגלח ברגל: ב׳ והרי"ף ורמב"ם פסקו כתלמודא דידן שלא הזכיר מזה משמע דבכל ענין מתירים לו. וכתב מ"א אף שבס"ק ד' הביא דברי הב"ח להחמיר במנודה כדעת הרא"ש וטור. מ"מ בנדר נוטה דעתו לדעת הרי"ף ורמב"ם. תקל״א:א׳תקכ״ד א׳ (ס"ק ו) ממדינות כו' משמע כו' במקום יישוב ר"ל אפי' לא היה בביתו: ב׳ ומיהו דוקא כשבא ממדה"י בו' זה קאי על כל ההיתר הנזכר בש"ע להתיר לגלח לבא ממדה"י. ול"ד ממדה"י אלא ממקום רחוק מאד דמפרסמא מלתא: תקל״א:א׳תקכ״ה א׳ (ס"ק ז) לטיול. אבל יצא להרויח. ר"ל ל"מ ביצא למזונות שאין לו מזונות ויצא לחזור אחר מזונותיו. דודאי שרי אלא אפי' יצא להרויח. דהיינו שי"ל נכסים הרבה ויוצא כדי להרויח יותר. אפ"ה שרי כן פירש"י: תקל״א:א׳תקכ״ו א׳ (ס"ק ח) קטן כו' ודוקא לקטן כו' ר"ל דגילוח מלאכה הוא וראוי לאסרו בחה"מ. אלא לפי שהוא צורך המועד ראוי להתירו לולי הטעם שלא יכנס לי"ט כשהוא מנוול. וא"כ בקטן דל"ש ה"ט דהא אינו מצוה לגלח קודם הרגל לכן מותר לגלחו דהוי צורך מועד לגביה: ב׳ אבל גוי ניהו דל"ש גביה שלא יכנס לי"ט כשהוא מנוול. מ"מ לגביה לא הוי צורך מועד ואסור משום מלאכה: תקל״א:א׳תקכ״ח א׳ (ס"ק י) אבל כו' עסי' תקמ"ח ס"ה. ר"ל דהדין אם נהג מקצת שבעה קודם הרגל. אז הרגל מבטל ממנו דין שבעה אבל צריך לנהוג דין ל' אחר הרגל. אבל אם שלמו שבעה קודם הרגל והתחיל לנהוג קצת דין שלשים קודם הרגל אז הרגל מבטל ממנו דין שלשים וא"צ לנהוג שוב דין שלשים. ואם חל יום השביעי של שבעה בערב רגל ביום חול. מיקרי שנהג קצת דין שלשים קודם הרגל. והרגל מבטל ממנו דין שלשים. דאמרינן בשביעי מקצת היום ככולו. יום השביעי עולה לכאן ולכאן ר"ל נחשב ליום שביעי של ז' ימי אבלות. ושוב נחשב מותר היום להתחלת יום שלשים. וא"כ הרגל מבטל דין שלשים. ומותר לכבוד הרגל להסתפר בערב הרגל שהוא יום שביעי. והשתא רחל יום שביעי בערב הרגל שחל בשבת שלא היה אפשר לו להסתפר ערב הרגל. וכן קודם לכן היה אסור. לכן מותר בגילוח בחה"מ: תקל״א:א׳תקכ״ט א׳ (ס"ק יא) ודרכו כו' (טעם המנהג עיין בט"ז) שהרי אין כו' ר"ל ניהו דאינו אלא מנהג מ"מ כיון דהמנהג שלא לצרפו לכ"ד שבקדושה קודם הגילוח א"כ מונעים ממנו כמה מצות ולמה לא נתיר לו לגלח: תקל״א:א׳תק״ל א׳ (ס"ק יב) כל אדם כו' וצ"ל דס"ל דגילוח שפה אסור כו' דבש"ס איכא פלוגתא. חד ס"ל דלא הותר לגלח השפה כ"א כשמעכב האכילה. אבל בלא"ה יש לו דין גילוח הראש וחד ס"ל דבגילוח שפה אינו בכלל הגילוח הראש ולא נאסר כלל ואפי' אינו מעכב האכילה. והכי קי"ל וכיון דגילוח שפה מותר לכ"ע משום דלא נאסר רק גילוח הראש. א"כ ה"ה במקום המכה יהיה מותר מצד הדין:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א