סימן תקכט – דיני שמחת יום טוב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקכט – דיני שמחת יום טוב

א מִצְוַת יוֹם טוֹב לְחַלְּקוֹ חֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְחֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְאַל יְצַמְצֵם בְּהוֹצָאַת יוֹם טוֹב, וְצָרִיךְ לְכַבְּדוֹ וּלְעַנְּגוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת. { הַגָּה: אָסוּר לֶאֱכֹל מִמִּנְחָה וּלְמַעְלָה } א { בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁזֶּהוּ מִכְּלַל הַכָּבוֹד } (רַמְבַּ"ם פ"ו); { מִיהוּ אִם עֶרֶב יוֹם טוֹב שַׁבָּת, יָכוֹל לְקַיֵּם סְעֻדָּה } ב { שְׁלִישִׁית וְיֹאכַל מְעַט פַּת לִכְבוֹד יוֹם טוֹב. וּמִצְוָה לָלוּשׁ פַּת בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב לִכְבוֹד יוֹם טוֹב } (מַהֲרִי"ל הל' יוֹם טוֹב), { כְּמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רמ"ב. } וְחַיָּב לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת וְלִקְבֹּעַ כָּל סְעֻדָּה עַל ג הַיַּיִן. ד וּבִגְדֵי יוֹם טוֹב יִהְיוּ יוֹתֵר טוֹבִים מִשֶּׁל שַׁבָּת. וְלֹא נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית. { וּבְיוֹם טוֹב } ה { מְאַחֲרִין לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְמַהֲרִין לָצֵאת, מִשּׁוּם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב } (גְּמָרָא פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד). ב חַיָּב אָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בַּמּוֹעֵד, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכָל הַנִלְוִים אֵלָיו. כֵּיצַד מְשַׂמְּחָן, הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים; וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶם בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין כְּפִי מָמוֹנוֹ; וְחַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר ו עֲנִיִּים. { דִּין תַּעֲנִית בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רפ"ח. } ג אָדָם אוֹכֵל ז וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל. וְלֹא יִמְשֹׁךְ בְּבָשָׂר וּבְיַיִן וּבִשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ שִׂמְחָה אֶלָּא הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת, וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלֵלוּת וְהַסִכְלוּת אֶלָּא עַל שִׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת הַיּוֹצֵר. ד חַיָּבִים בַּיִת דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בָּרְגָלִים, שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוֹטְטִים וּמְחַפְּשִׂים בַּגִּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ שָׁם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְיָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה; וְכֵן יַזְהִירוּ בְּדָבָר זֶה לְכָל הָעָם, שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם בַּשִּׂמְחָה וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בַּיַּיִן, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה; אֶלָּא יִהְיוּ כֻּלָּם קְדוֹשִׁים.

באר היטב – סימן תקכט – דיני שמחת יום טוב

א א בערב יום טוב. וה"ה בי"ט ראשון מפני שהוא ערב י"ט שני. מ"א: ב שלישית. קודם מנחה קטנה ואם שכח לעשותה קודם יעשנה אח"כ. ופשוט דסעודת מילה מותר כמ"ש סי' רמ"ט. וחייב לאכול פת בי"ט בערבית ושחרית ואם לא אכל בליל י"ט יאכל ביום שני פעמים כמ"ש סי' רצ"ח סס"א. מ"א: ג היין. ומצוה לאכול בשר. רמב"ם: ד ובגדי. ואם אין ידו משגת יקח לכל הפחות מנעלים חדשים לכבוד יום טוב. מהרי"ל: ה מאחרין. חוץ מר"ה עיין סי' תקפ"ד סס"א: ב ו עניים. עיין זוהר פרש' פנחס שהפליג בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו בי"ט ר"ל. ומי שמתענה בי"ט צריך ללמוד כל היום או לומר תחינות: ג ז ושותה. אפי' אם הוא בעל תשובה ומסגף עצמו בכל ימות השנה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבתות וי"ט וחנוכה ופורים חייב לאכול ולשתות. בית יעקב סי' ע"ג ועיין במהרימ"ט חלק ב' חא"ח סימן ח':

מגן אברהם תקכ״ט – סימן תקכט – דיני שמחת יום טוב

א׳ ברמב"ם משמע שדורשין אחר סעודת שחרית ול"נ שידרשו קוד' הסעוד' כמו שמצינו בעובדא דר"א וגם רבא לא מוקים אמורא עליה מי"ט לחבירו משום שכרות לכן מוטב לדרוש בשחרית ועכ"פ לא ימשוך יותר מחצות (יש"ש) ובחולין פ"א סימן נ' כתב מה שמאריכין החזנים בנגונים אין זה מחציו לה' וחציו לכם עכ"ל ולי נראה דהאידנא דאין דורשים דינים תוך הדרשה מוטב לדרוח /לדרוש/ אחר הסעודה משום שמחת י"ט וכ"כ הב"ח וכן המנהג עסי' ר"צ: ואסור לאכול. וה"ה בי"ט ראשון מפני שהוא עי"ט שני: ב׳ מיהו אם עי"ט וכו'. זהו מדברי מהרי"ל ואזל לשיטתיה דס"ל דאסור לאכול בע"ש ועי"ט ממנח' גדולה ולמעל' וסעוד' שלישי' אסור לאכול קודם מנחה גדולה לכן כתב דיכול לאכול אחר מנח' אבל אנן קי"ל דמות' לאכול עד מנחה קטנה כמ"ש סי' רמ"ט א"כ יעשה סעודה ג' קודם מנח' קטנה עסי' רצ"א ואם שכח לעשותה קודם יעשנה אח"כ ופשוט דסעודת מילה מותר כמ"ש סי' רמ"ט ועסי' רנ"א דאסור לעשות מלאכה אחר מנחה, חייב לאכול פת בי"ט בערבית ושחרית וכ"מ ססי' קפ"ח ונ"ל דאם לא אכל בליל י"ט יאכל ביום שני פעמים כמ"ש סי' רצ"ח סס"א: ג׳ על היין. ומצוה לאכול בשר (רמב"ם סמ"ק ב"ח יש"ש) ואי' בע"א דף ה' שתקנו להרבות בסעודה בי"ט הראשון של פסח ובעצרת ובר"ה ובי"ט האחרון של חג ע"ש בתו' הטעם: ד׳ ובגדי יום טוב וכו'. משום דחייב בשמחה ומטעם זה נהגו להרבות במיני מאכלים יותר משבת: ה׳ ולא נהגו לעשות. וכ"מ בסוכה פ"ב דאין חייב לאכול אלא ב' סעודות וכ"כ התי"ט פ"ה דמעשר שני מ"י אבל בסד"הי כ' טוב שיאכל פירות בסעודה ג' והכל בו כ' שמזה נתפשט המנהג לאכול בי"ט תבשיל א' יותר שיחשב במקום סעודה ג' ואף על פי שאין מפסיק בברכת המזון רי"ו (יש"ש) ומ"מ כשחל י"ט בשבת אין לסמוך ע"ז: ו׳ מאחרין לבוא. חוץ מר"ה שמשכימין לבה"כ וב"ח סי' תקפ"ד ובסימן תרמ"ד כ' דהאידנא שמאריכין בפיוטים משכימין בכל י"ט עכ"ל כלו' דרש"י פי' הטעם דמאחרין כדי לטרוח בסעודת י"ט קודם שילכו לבה"כ והאידנ' יכול' להכן בעוד שמאריכין בניגונים ופיוטים: ז׳ וממהרין לצאת. ויש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחצות דהיינו י"ח שעות מתחלת הלילה כמו בשבת (יע"ש) ולפי מ"ש סי' קנ"ז משמע דחשבי' שעות זמניות דהיינו חצי היום וכן עיקר: ח׳ וחייב להאכיל וכו'. וע' בזוהר שהפליג בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו בי"ט רחמנ' ליצלן:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ט

אין

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקכ״ט

תקכ״ט:א׳תקי״ג א׳ כ' מ"א ברמב"ם כו' בעובדא דר"א הוא רפ"ב דביצה: ב׳ וגם רב לא כו' ביצה דף ד': ג׳ ול"כ דהאידנא כו' ר"ל דוקא בימי הש"ס שהיו דורשים דינים תוך הדרשה וכמ"ש במס' כריתות דף י"ג ע"ב אהא דרב לא אוקי אמור' מיומא טבא לחבריה משום שכרות ושכור אסור להורות ופריך וניקו אמורא ולא לורי ומשני כל היכי דיתיב רב אי אפשר בלא הוראה. אבל עכשיו דאין דורשין דינים מוטב לדרוש אחר כו': תקכ״ט:א׳תקי״ד א׳ (ס"ק ב) מיהו כו' לשיטתיה אזיל כו' ר"ל לשיטתיה אין ברירה כ"א להתיר לאכול אחר זמן אסורו דהיינו אחר זמן מנחה ולכן לא הותר לו כי אם מעט פת דהיינו מעט יותר מביצה דהו' שיעור סעודה ג' כמ"ש ר"ס רצ"א: ב׳ אבל אנן כו' עד מנחה קטנה כמ"ש סי' רמ"ט ואע"ג דבערב סוכות כ' בסי' רל"ט סעיף ג' בהגה דלא יאכל מחצות היום ואילך ע"ש הטעם מ"מ הכא ודאי לא איירי בערב סוכות דהא הש"ע מיירי בעי"ט א': ג׳ וא"א שיחול שבת בערב סוכות דא"כ יום א' דסוכות ביום א'. והא קי"ל לא אד"ו ראש. וגם בערב פסח (ועיין בחק יעקב סי' תע"א) ע"כ לא מיירי דאז א"א לקיים סעודה ג' בפת כמ"ש סי' תמ"ד אע"כ מיירי בערב שבועות דוקא. ועז"כ רמ"א ואסור לאכול כו' כמו בערב שבת. ולכן הקשה מ"א דבערב שבת מבואר סי' רמ"ט דמותר עד זמן מנחה קטנה. וא"כ יוכל לאכול סעודה ג' בזמן היתר. דהיינו אחר זמן מנחה גדולה וקודם זמן מנחה קטנה ואז יוכל לאכול יותר ממעט פת: ד׳ עסי' רצ"א. ושם כ' מ"א ס"ק ח' דאם חל י"ט במ"ש מ"מ אם יודע שיהיה יוכל לאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשנים כדי לצאת בזה ידי סעודה ג' כמ"ש שם. וכ"מ סי' קפ"ח. שכתב אם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז אם הוא ראש חודש א"צ לחזור ולברך ברהמ"ז דהא אי בעי לא אכל פת אבל אם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז ביו"ט צריך לחזור ולברך דבי"ט חייב לאכול פת. וסתם ולא חילק בין סעודת לילה לסעודת יום אלמא דבין ביום ובין בלילה צריך פת: ה׳ יאכל ביום ב"פ כמ"ש סי' רצ"א וכ' שם מ"א דכה"ג יקדש ביום קידוש של לילה. דהא לא קידש בלילה וגם אם קידש בלילה הא לא יצא דהא אין קידוש אלא במקום סעודה וכ"כ פה בס' א"ר: תקכ״ט:א׳תקט״ו א׳ (ס"ק ג) על היין כו' ע"ש בתוס' הטעם והטעם פסח לפי שהוא יום גאולה וחירות. ועצרת משום דאפי' לר"א בפסחים דף ס"ח ע"ב דפליג על ר"י וס"ל דברצון אדם תלי' אם ירצה יהיה כל היום לה' דהיינו ללמוד או להתפלל כל היום או כלו לכם. דהיינו לאכול כל היום. מסקי' שם דבעצרת כ"ע מודים דבעינן נמי לכם. דהיינו שצריך לאכול ולשמוח בר"ה לפי שהוא תחלת השנה עושים כן לסי' טוב. ושמיני עצרת לפי שהוא חשוב והוא רגל בפ"ע. אבל י"ט א' של סוכות לא משום דהעם טרודים במצות סוכה וד' מינים ואין להם פנאי להכין הרבה: תקכ״ט:א׳תקי״ז א׳ (ס"ק ה) ולא נהגו כו' וכ"מ בסוכה כו' דתנן דף כ"ז ע"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א' ביום וא' בלילה. דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים אין לדבר קצבה. חוץ מליל י"ט א' דחייב דגמרינן בג"ש ממצה. דלילה א' חובה לאכול מצה. וההבנה הפשוטה במ"א דאי ס"ד דבעי למיכל בי"ט סעודה ג'. א"כ אמאי אמר ר"א י"ד סעודות הא ט"ו נינהו עם סעודה ג' של י"ט א'. ולפ"ז מקשים העולם. ואלא מאי דא"צ לאכול סעודה ג' בי"ט. מ"מ תיקשי דהל"ל ט"ו סעודות. דהא תוך ז' ימי סוכה ע"כ איכא יום שבת. ובשבת ע"כ צ"ל ג' סעודות. ובאמת קושיות העולם קושיא בלי דברי מ"א דאם נאמר דגם בי"ט צ"ל ג' סעודות כ"ש דקשה טפי דה"ל ברוב שנים ט"ז סעודות. אכן לענ"ד בין קושיות מ"א ובין קושית העולם לק"מ דאיתא התם מ"ט דר"א דכתיב תשבו כעין תדורו מה דירה א' ביום וא' בלילה אף סוכה א' כו' וחכ"א מה דירה אי בעי אכיל וא"ב לא אכיל אף סוכה אי בעי כו' חוץ ליל י"ט א' דגמרינן מחג המצות כנ"ל. והקשו התוס' ור"ן על חכמים דאמרי בסוכה אי בעי אכיל וא"ב לא אכיל והאמר' בברכות אם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז בי"ט צריך לחזור ולברך בהמ"ז דחייב לאכול פת. ותי' הר"ן מאי דאמרי רבנן א"ב אכיל וא"ב לא אכיל היינו משום מצות סוכה. אבל משום י"ט ודאי צריך לאכול פת. ונ"מ אם ירדו גשמים דבליל י"ט צריך לאכול עכ"פ כזית פת בסוכה אבל בשאר ימים אם ירדו גשמים די אם אוכל פת חוץ לסוכה. ויוצא משום אכילת י"ט עכת"ד וגם להר"ן צ"ל וליישב לשון חכמים שאמרו מה דירה אי כו' וא"ב לא אכיל. הא תוך ז' ימים עכ"פ איכא יום השבת דצריך לאכול פת ג' פעמים ע"כ גם כן צ"ל כדברי הר"ן שכוונת חכמים במה שאמרו מה דירה כו' א"ב. לא אכל מצד טבע האדם ומנהגו. ומה שחייב לאכול בשבת היינו משום מצות יום השבת כן בסכה א"ב לא אכל מצד מצות סוכה. ולפ"ז ל"מ דראיית מ"א ליתא דאפ"ת שחייב לאכול בי"ט סעודה ג'. מ"מ א"ש מה שאמר ר"א י"ד סעודות ולא יותר דהא חייב לאכול בסכה אמר ר"א בזה די י"ד סעודות מה דירה כו' וסעודה ג' היא מצד מצות י"ט ולא משום סכה ואינו חייב לאכלו בסכה אם ירדו גשמים. וגם קושית העולם לק"מ דגם מסעודה ג' בשבת לק"מ והכי אמר ר"א מה דירה א' כו' בכל ז' הימים מצד טבעי ומנהגי בני אדם כמו שצ"ל לרבנן כנ"ל אלא אין כוונות מ"א כהבנה הפשוט'. אלא ראייתו מדברי הש"ס אח"ז דתנן בסיפא דמתני' ועוד אמר ר"א מי שלא אכל י"ט ראשון (כ"ה גרס' הנכו' כמ"ש מהרש"א) ישלים ליל י"ט אחרון ופריך והאר"א י"ד סעודות חייב לאכול בסכה ופירש"י דבי"ט אינו יושב בסכה ואם ישב בסכה עובר על בל תוסיף. וא"כ מאי השלמה דסכה איכא ומשני (אמר בירא) אר"א חזר בו ר"א. ופי' רש"י חזר בו ר"א ומודה לחכמים דאין לדבר קצבה. חוץ מליל י"ט א'. אלא דבהא פליג על רבנן וס"ל דיש לו תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבן י"ט א' אפי' בי"ט אחרון עכ"ל וא"כ הוכחת מ"א דאי ס"ד דחייב לאכול ג' סעודת בי"ט ע"כ צ"ל כנ"ל דסעודה ג' איננה כ"א מצות י"ט ולא משום מצות סוכה ואם ירדו גשמים אוכלו חוץ לסכה כמ"ש הר"ן כנ"ל א"כ תיקשי למה הוצרך לו' חזר בו ר"א. הל"ל דמ"ש מי שלא אכל בי"ט ראשון ר"ל סעודה ג' דא"צ סכה ישלים בליל י"ט אחרון וא"ש אלא ע"כ דאינו. חייב לאכול בי"ט סעודה ג' כלל. וא"ל דאכתי תיקשי מאי פריך הש"ס דלמא מיירי שחל י"ט א' בשבת ולא אכל סעודה ג'. ז"א חדא דדוחק להעמיד המשנה דוקא שחל י"ט א' בשבת: ב׳ וגם אם חל י"ט א' בשבת ליכא למימר דסעודת שבת יש לו השלמה בשבת אחרת ודוקא סעודת י"ט דומי' דהשלמת דקרבנות כמו שכתב רש"י: ג׳ וכ"כ תי"ט פ"ה דמעש' שני דתנן התם ערב י"ט ראשון של פסח של שנה רביעית מן השמיטה ועי"ט ראשון של פסח של שביעי' היה צריך לבער מן הבית כל תרומות ומעשרות שה"ל וליתנן לבעליהן תרומה לכהן מעשר ראשון ללוים מעשר ב' לאכלו בירושלים. מעשר עני לעניים. ובמנחה בי"ט אחרון של פסח היה מתודה. דהיינו פרשת בערתי הקדש מן הבית והקשה בירושלמי למה לא התודה בשעת הביעור דהיינו ערב פסח ומשני משום שהיה משייר לעצמו ממעשר שני מה שהיה ראוי לאכילת ימי החג ולא היה אפשר לו' בערתי הקדש: ד׳ ופריך ויתודה בי"ט אחרון שחרית. ומשני עד כאן מצוה לאכול סעודת י"ט ולא ביער הכל וא"א דבי"ט חייב לאכול סעודה ג' גם במנחה לא ה"ל להתודות עד סמוך לחשכה. דהא עדיין צריך לאכול סעודה ג': ה׳ טוב שיאכל פירות. דלי"א סוף סי' רצ"א יוצא בפירות ידי סעודה שלישית:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א