סימן תעה – יתר דיני הסדר – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תעה – יתר דיני הסדר

א יִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, וְיִקַּח הַמַּצּוֹת כַּסֵדֶר שֶׁהִנִּיחָם, הַפְּרוּסָה בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת, א וְיֹאחֲזֵם בְּיָדוֹ וִיבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְעַל אֲכִילַת מַצָּה, וְאַחַר כָּךְ יִבְצַע מֵהַשְּׁלֵמָה ב הַעֶלְיוֹנָה וּמֵהַפְּרוּסָה, מִשְּׁתֵּיהֶן בְּיַחַד, וְיִטְבְּלֵם ג בְּמֶלַח. { הַגָּה: וְאֵין הַמִּנְהָג לְטַבְּלָהּ בְּמֶלַח בְּלַיְלָה רִאשׁוֹנָה, דְּפַת נָקִי אֵין צָרִיךְ מֶלַח. } וְיֹאכְלֵם בַּהֲסַבָּה בְּיַחַד כַּזַּיִת מִכָּל אֶחָד, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כִּשְׁנֵי זֵיתִים בְּיַחַד, יֹאכַל (שֶׁל) ד הַמּוֹצִיא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל אֲכִילַת מַצָּה, וְאַחַר כָּךְ יִקַּח כַּזַּיִת מָרוֹר וִישַׁקְּעֶנּוּ כֻּלּוֹ ה בַּחֲרוֹסֶת, וְלֹא יַשְׁהֶנּוּ בְּתוֹכוֹ שֶׁלֹּא יְבַטֵּל ו טַעַם מְרִירוּתוֹ, וּמִטַּעַם זֶה צָרִיךְ לְנַעֵר הַחֲרֹסֶת מֵעָלָיו, וִיבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מָרוֹר וְיֹאכְלֶנּוּ בְּלֹא ז הֲסַבָּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל מַצָּה שְׁלִישִׁית וּבוֹצֵעַ מִמֶּנָּה וְכוֹרְכָהּ עִם הַמָּרוֹר וְטוֹבְלָהּ ח בַּחֲרֹסֶת. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְטָבְלוֹ, וְכֵן הוּא בַּמִּנְהָגִים וְכֵן רָאִיתִי נוֹהֲגִין. } וְאוֹמֵר: זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ ט כְּהִלֵּל, וְאוֹכְלָן בְּיַחַד בַּהֲסַבָּה. וּמִשֶּׁבֵּרַךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה לֹא י יַסִיחַ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן הַסְעֻדָּה עַד שֶׁיֹּאכַל כְּרִיכָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה בִּרְכַּת אֲכִילַת מַצָּה וּבִרְכַּת אֲכִילַת מָרוֹר גַּם לִכְרִיכָה זוֹ. ב אִם אֵין לוֹ יא יְרָקוֹת לְטִבּוּל רִאשׁוֹן אֶלָּא מָרוֹר, יְבָרֵךְ עָלָיו בְּטִבּוּל רִאשׁוֹן: בּוֹרֵא פְּרִי יב הָאֲדָמָה וְעַל אֲכִילַת מָרוֹר, וּבַטִּבּוּל הַשֵּׁנִי יִטְבְּלֶנּוּ בַּחֲרֹסֶת וְיֹאכְלֶנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה. ג בָּלַע מַצָּה, יג יָצָא; אֲבָל אִם בָּלַע מָרוֹר, לֹא יָצָא דְּטַעַם מָרוֹר בָּעֵינָן וְלֵיכָּא. וַאֲפִלּוּ אִם בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד, יְדֵי מַצָּה יָצָא, יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא. וְאִם כְּרָכָם בְּסִיב, וּבְלָעוֹ, אַף יְדֵי מַצָּה לֹא יד יָצָא לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ. ד אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ"ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַלַּיְלָה פֶּסַח וְשֶׁהוּא חַיָּב בַּאֲכִילַת מַצָּה; אֲבָל אִם הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֹל, אוֹ שֶׁאֵין זוֹ מַצָּה, טו לֹא יָצָא. ה אָכַל כַּזַּיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה, בְּעֵת שְׁטוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא, חַיָּב לֶאֱכֹל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת. ו אָכַל כַּחֲצִי זַיִת, וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת, יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁהֵה בֵּין אֲכִילָה לַחֲבֶרְתָּהּ יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת טז פְּרָס. { וְע"ל סִימָן תרי"ב } (ס"ג). ז אֵין חִיּוּב אֲכִילַת מַצָּה אֶלָּא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן יז בִּלְבַד. { הַגָּה: וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת שָׁלֹשׁ מַצּוֹת שֶׁל סֵדֶר מֵעִשָּׂרוֹן, זֵכֶר לְלַחֲמֵי תּוֹדָה, וְעוֹשִׂים בָּהֶם } יח { סִימָן לֵידַע אֵיזֶה רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה אוֹ שְׁלִישִׁית, וּמַנִּיחִים הָרִאשׁוֹנָה עֶלְיוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה בָּאֶמְצַע וְהַשְּׁלִישִׁית בַּתַּחְתּוֹנָה לִכְרִיכָה, וְאִם שִׁנָּה לֹא עִכֵּב } (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). { וְאוֹפִין אוֹתָם גַּם כֵּן כַּסֵּדֶר } (כָּל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם), { וְאִם נִשְׁבְּרָה אַחַת מֵהֶן לוֹקְחִין אוֹתָהּ } יט { לַשְּׁנִיָּה, דִּבְלָאו הָכֵי פּוֹרְסִין אוֹתָהּ } (אָגוּר). וְאַף בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן יוֹצֵא בְּכַזַּיִת. { וְשִׁעוּר כַּזַּיִת עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תפ "ו. }

באר היטב – סימן תעה – יתר דיני הסדר

א א ויאחזם. כל שלשתן העליונה למוציא והשלישית ללחם משנה והפרוס' על שם לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי ברכות טרם ישברם. מהרי"ל והאחרונים: ב העליונ'. ואפי' חל בשבת ד"מ ע"ל סי' רע"ד: ג במלח. וכן הוא בכתבים: ד המוציא. עמש"ל בסי' תע"ב ס"ק ח'. וכתב המ"א עכ"פ לכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדיעבד אף אם אוכל מעט מעט ובלבד שלא ישהה ביניהם כדי אכילת פרס וכן במרור אפי' לכתחל' אם קשה עליו לבלוע ביחד עכ"ל: ה בחרוסת. להמית הארס שבתוכו ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה: ו טעם. וכן אין לשרות המרור מעל"ע במים דכבוש הוא מ"א בסי' תע"ג ס"ק י"ד. והח"י מיקל בזה ע"ש: ז הסיבה. ואם רוצה להסב רשאי: ח בחרוסת. וכ"פ הב"ח ומהר"ל מפראג וט"ז וח"י והאחרונים לטבול בחרוסת והמ"א כתב היכי דנהוג נהוג: ט כהלל. הנוסחא שלנו כך הוא כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל וכו'. והט"ז כתב די"ל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל כו' וכן פרש"י. וכ"כ האר"י ז"ל. והח"י כתב דעכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאיך יאמר שקר כיון שאין לו פסח ע"כ אין לשבש הנוסחא שלנו ע"ש: י יסיח. ואם סח א"צ לחזור ולברך. ב"ח ט"ז מ"א: ב יא ירקות. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגתא שבגמרא ואם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפה"א אפילו הוא מין לפת. מ"א: יב האדמה. וכתב המ"א דוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו כך אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכא שקורין קרי"ן אין לברך עליו רק על אכילת מרור ולא בפה"א כמו בפלפלין שנתבאר בסי' ר"ב דאין מברכין עליו עכ"ל ע"ש. והח"י חולק עליו וכתב דבכל מיני מרור מברכין בפה"א אף שאינו נאכל חי ע"כ מברכין בשעת הטיבול בפה"א ועל אכילת מרור. ע"ש: ג יג יצא. אבל לכתחלה יש ללעסו עד שהוא מרוסק ואח"כ יבליע כמו במרור ועמ"א: יד יצא. ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כא'. אבל הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא ומבטל מרור למצה כ"מ בגמרא. מ"א ע"ש: ד טו לא יצא. אפי' בליל שני לא יצא ובמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא. ח"י ע"ש: ו טז פרס. היינו מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה. וכ' הט"ז דאף שכל שלא הפסיק כשיעור זה יצא מ"מ מצוה מן המובחר לבלוע כזית מצה וכן מרור כשהוא מרוסק בפעם א' כמש"ל ס"ק י"ג ובס"ק ד' ע"ש: ז יז בלבד. ומ"מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה. ר"ן: יח סי'. ואין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק בי"ט רמ"א בתשו' סי' קי"ט וע"ל סי' ש"מ ס"ג מש"ש: יט לשניה. ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיס' ד' מצות וקורין לרביעי מצת ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהן לוקחין אותה ועח"י:

מגן אברהם תע״ה – סימן תעה – יתר דיני הסדר

א׳ יטול ידיו. ואף על גב שנטל להירקות כמ"ש רסי' תע"ג מ"מ כיון דאמר ההגדה חיישי' שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף (גמ') וכ' המרדכי שאם נתכוין בראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת א"צ ליטול שנית עכ"ל ול"נ שלא יכוין לכך שלא לבטל תקנת חכמים שתיקנו ליטול ב"פ בלילה זו (ב"י) ולא ידעתי היכן מצינו תקנה זו דהא אמרינן נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני וכתוב טעמא בצידו דלמא אסח דעתיה וא"כ כשלא הסיח דעתו א"צ ליטול ומיהו היה צריך לברך תכף בנטילה ראשונה עסי' קנ"ח ס"ז דצריך שיכוין שנוטל לאכיל' וע"ש ס"ב: ב׳ ויאחז' בידו. כל שלשתן כדי שיהיה לחם משנה ופרוסה משום לחם עוני (ב"ח רש"ל של"ה): ג׳ העליונה. אפי' חל בשבת כ"כ בד"מ עסי' רע"ד: ד׳ כזית מכל א'. דגם פרוסת המוציא צריך כזית וכ"מ בטור עמ"ש סי' קס"ז סס"א: ז"ל ד"מ בת"ה סי' קל"ט כתוב דצריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע וכ"כ הב"י בשם התו' עכ"ל משמע מלשונו דדי כשיבלע כזית א' בבת אחת וכ"מ בת"ה שם שכ' אהא דאמרי' כורך שלשתן בבת א' מקשה המרדכי האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי הא כזית הוא חצי ביצה וי"ל דכשמגיע לבית הבליעה הוא מרוסק ולכך מחזיק כולי האי ע"כ מכאן מוכח דאין לבלוע הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הוי קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל הג' זתים ביחד לפיהו ולכוס ביחד ולבלוע מעט מעט אע"כ מצוה לבלוע ביחד להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או של מרור עכ"ל, משמע דס"ל דדי כשבולע זית א' בבת א', ומ"ש בש"ע דיאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיהו בבת אחת ומהרי"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד מיהו במרור יכול לסמוך על מהרי"ל אם קשה עליו לבלוע ביחד ועסי' קע"ב סס"ט: ה׳ כזית מרור. ואפי' אכל הברי' שלם לא מקרי ברי' לצאת בפחות מכזית (כמ"ש סי' ר"י) דהא אין יוצאין בשרשים (פסקי מהרא"י סימן רמ"ה): ו׳ בלא הסיבה. ואם אכלו בהסיבה יצא (כ"מ בגמרא): ז׳ וטובלה בחרוסת. וכ"פ ב"ח ומהר"ל מפראג וט"ז והיכא דנהוג נהוג: ח׳ לא יסיח. ואם סח א"צ לחזור ולברך (ב"ח) עסי' תקצ"ב בס"ג: נ"ל דבזה צריך לבלוע השני זתים ביחד כמש"ל אא"כ קשה עליו: ט׳ אם אין לו ירקות וכו'. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא שבגמרא (כ"ה בהג"מ) ונ"ל דאם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפ"הא אפילו מין לפת: י׳ בטיבול ראשון בפ"הא. צ"ע לדידן שאנו נוהגין ליקח קרי"ן למרור א"כ היאך מברכין עליו בפה"א דהא אין ראוי לאכול כשהוא חי (כמ"ש סי' ר"ה) בשלמא כשמברך על שאר ירקות בפה"א לא קשה היאך נפטר הקרי"ן בזה דהא צריך לברך עליו שהכל י"ל כמ"ש קצת פוסקים דברכת המוציא פוטרתו ועוד נ"ל שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל שאין דרך לאוכלו כמות שהוא כמ"ש סי' ר"ב גבי פלפלין לכן נ"ל דאם אין לו שאר ירקות אומר מתחלה ברכת על אכילת מרור לבד כנ"ל: י״א בלע מצה יצא. אבל לכתחלה צריך ללועסו דטעם מצה בעינן (רשב"ם) וא"ת א"כ אפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש סי' תס"א ס"ד דלא יצא במבושל משום דליכ' טעם מצה י"ל דשאני התם כשבישל לא הוי תורת מצה עליה והוי כאלו אכל מין אחר שאינ' מצה אבל הכא איכא מצה רק שהוא אינו מרגיש' בפיו לפיכך יצא: י״ב דטעם מרור בעי'. שירגיש המרירות בפיו: י״ג ידי מצה יצא. ולא אמרי' דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כאחד אבל הלועס מצה ומרור כא' לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ואתא מרור ומבטל ליה למצ' ובהכי' מתיישבת הא דאכלי' בתחל' כל א' בפ"ע ואח"כ לכורכן יחד דהא סגי כשכורכן ביחד אלא הטעם שלא יבטל המרור למצ' וא"ת א"כ די שיאכל מצה תחל' ואח"כ מצה ומרור י"ל דאז תהי' המצה רשות והמרור מצוה דרבנן ומבטל המצ' המצ' למרור (כל זה בגמ' ובר"ן): י״ד בלא כוונה. אף על גב דמצות צריכות כוונה כמ"ש סי' ס' ס"ד במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנ' בכך ומה"ט אפי' ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא עבב"י ועסי' ר"ד ס"ח ור"ס קצ"ו: ט״ו בין אכילה לחברת'. אינו מדוקדק דצריך שלא ישהא מתחילת אכילה ראשונ' עד סוף אכילה אחרונ' יותר מכא"פ כמ"ש סי' תרי"ב: ט״ז בלילה הראשון. ומ"מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה (ר"ן פ"ב דסוכ') עסי' קפ"ח ס"ז ועמ"ש סי' תע"א ס"ב: י״ז מעשרון. ז"ל ד"מ כ' מהרי"ו דאם יש לו בנים הרבה שאין מספיק לו שיעור חלה מותר ללוש ב' עיסות פחות משיעור ולצרפן ומהרי"ל אוסר אלא יצמצמם ליקח עשרון עכ"ל ד"מ וצ"ע דהא מהרי"ו כתב לצרפם בשעת חלה ולעשות משניהם ג' מצות כדי שיוכל ליתן כזית לכל אחד ובזה ליכא איסורא כלל וכ"כ בהגהות סמ"ק וכן יש לנהוג ועסי' תנ"ו: י״ח יוצא בכזית. עסי' תפ"ב והע"ש לא ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תע״ה

א׳ ויאחזם בידו. הטעם דיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהוא לחם עוני על אכילת מצה ויש פוסקים להיפך ע"כ יאחז שתים בידו ויברך שני הברכות ואח"כ יבצע מהשלימה: וכתוב בטור ויקח הקערה כו' פי' שאין להוציא המצה השלימה מן הקערה ויאחזנ' בידו דא"כ נתפרד' מהמצ' שלישית ואנן בעינן לחם משנה כמו בכל י"ט אלא יהיו מונחים בקערה ויקרבנה אליו או יקח כל הג' מצות בידו ויניח ידו עליהם ואח"כ יוציא השלימ' ויבצע ואח"כ יבצע מן הפרוסה וכתב רש"ל שתחלה מברך המוציא וישבר השלימה ולא יבצע השלימה תחלה לגמרי ויתפוס השני' ויברך על אכילת מצה ויפרוס משתיהן עכ"ל ואיני יודע מהך שביר' תחלה ולא יבצע למה גם מה שמחלק הברכות המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה הוא תופס בחד סברא אבל משמעות הטור הוא לצאת ידי שניהם ולומר ב' ברכות תכופות זה אח"ז בעודם בקערה ואח"כ יבצע אותם בזה אח"ז וכ"כ הטור בסימן תפ"ו שהביצוע יהיה כאחד: ב׳ ויאכלם בהיסבה ביחד. לפי ששני הברכות הם שייכים להדדי ואפילו אם לא היה לו אלא א' אלא שאין עושין מצות חבילות ע"כ נוטל לכל ברכה מצה א' שתהא אכילה כאחד כאלו היה ממש מצה א' ומהר"ל מפראג הקשה הא אמרי' בפ' האיש מקדש כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ולא הבנתי מאי קושיא דכאן שניהם הם כאלו הם גוף א' ממש כמ"ש מה שאין שייך בפ' האיש מקדש. ובזה מתורץ נמי מ"ש מו"ח ז"ל למה הוצרך כזית לההיא דהמוציא הא ק"ל בסי' קס"ז דלא בעינן כזית לאכילת המוציא דלא קשה מידי דכאן חלו ב' הברכות על שני המצות ואין כאן חלוקה אלא שניהם כא' אכילה אחת. וי"ל א"כ למה צריך ב' כזית הלא די בכזית א' משניהם וי"ל כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם הוי כל א' עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה ע"כ צריך שיאכל מכ"א כזית בשביל על אכילת מצה אלא דא"כ קשה הרי הטור הביא תחלה שעל השלימה יברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואפ"ה כ' שיאכל מכ"א כזית ולק"מ גם על אותה דיעה דהתיקון הוא שעל כל מה שיאכל באותה שעה יחולו עליו שני הברכות כא' ואם יאכל מזו כזית ומזו פחות מכזית לא תהיה האכילה שוה דבתחילתה יקיים שני מצות ובסופה מצוה א' כנלע"ד בזה: ג׳ יאכל של המוציא תחלה. כ"כ הטור סי' תפ"ו. ולפי הנראה שאין שייך לומר כן אלא לדיעה הראשונה שבטור שמברך על השלימ' המוצי' ועל הפריסה על אכילת מצה א"כ אנו יודעין איז' של המוציא. וע"כ היא קודמת לאכילה באם א"א לאכול ביחד אבל לפי מ"ש אח"כ שיש לברך על שניהם ביחד המוציא ועל אכילת מצה א"כ אין לנו לחלק אי זה הוא של המצה או של המוציא וא"כ לא ה"ל לש"ע וטור לכתוב זה לפי דיע' זאת דלפ"ז אין קפידא איזה יאכל תחל' אלא שי"ל כיון שהשלימ' מונחת לפניו תחילה כדי שלא יעבור על המצות יאכל אותה תחילה ולפ"ז אם מניח הפרוסה מהשלימ' מידו ונשאר בידו הפרוסה מהפרוסה לא יניח אות' וליקח את הפרוסה מהשלימה שבזה הוא ג"כ מעביר על המצות כנלע"ד: ד׳ וישקענו כולו בחרוסת. משום קפא פי' מין תולעת יש בתוכו וימות בחרוסת: ה׳ מצה שלישית. כדי לקיים בה מצוה א': ו׳ וטובלה בחרוסת. דהלל הי' טובלה בחרוסת. דהא עיקר מצות מרור שלו היתה בזה דהלל ס"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו פי' הכל ביחד ורבנן ס"ל כל א' בפ"ע וא"כ אם עושין לצאת ידי שניהם למה לא יקח חרוסת להכריכ' והי"א שמביא רמ"א היא דעת אבי עזרי בטור. וכ' הטור שרש"י והרא"ש הסכימו לטובלו בחרוסת וכן פסק הרש"ל וכן נהג מהר"ל מפראג ואף שכתוב במנהגים וכ"כ רמ"א וכן ראיתי נוהגים דהיינו שלא לטבול הכריכ' בחרוסת מ"מ כתב מו"ח שאין לנהוג כן ע"כ נכון הדבר לטבל בחרוס' גם הכריכה ומ"ש אבי עזרי מצינו רק ב' טיבולים לא ג' וכ"כ רמ"א בסוף סי' תע"ו וי"ל דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לא' דאין עושין כן אלא משום ספיקא: ז׳ כדי שתעל' ברכת וכו'. פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכת דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגון טול כרוך לא הוי הפסק ולכאורה הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך המוציא ועא"מ בשביל הכריכה כמו בהמוציא בשאר השנה כמ"ש סי' קס"ז ס"ו וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כחומרא דתרוייהו אלא שהטור כ' הרוצ' לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך: ח׳ ועל אכילת מרור. דא"ל שיברך על אכילת מרור פעס השני' דהיאך יברך וכבר מילא כרסו ממנו בראשונה אין מברכין ברכ' אחרונה על המרור והטעם נתבאר בסימן תע"ג במחלוקת שבין ר"י לרשב"ם: ט׳ דטעם מרור בעי' פי' בפה שירגיש במרירו' דהוא זכר למרירות ואם לא ירגיש אין זכר משא"כ במצ' אע"ג דבעי' ג"כ טעם מצה דמ"ה לא יצא אם בישל' כמ"ש סי' תס"א התם לא בעינן שירגיש בפה טעם מצה דלא צוותה התורה על הרגש' בזה אלא על אכילה לחוד ובליעה אקרי אכילה ובלבוש האריך בתי' קושיא זו ובמ"ש לק"מ: בנוסח דזכר למקדש כהלל י"ל היה כורך פסח מצה ומרור וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת דהיינו פסח עמהם: י׳ חייב לאכול אחר שיתרפא. ולא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כיון שהזמן עדיין הוא ולא הוי תשלומין ולא תקשה ממ"ש בי"ד סי' שצ"ו בקטן והגדיל תוך ימי אבילות דפטור כמו שכתבתי שם בביאורי ע"ש: י״א כחצי זית כו' בת"ה סי' קל"ט כתוב דמצוה מן המובחר לבלוע ביחד כל הכזית מצה וכן של המרור כשהוא מרוסק: י״ב נשברה אחת מהן. פי' אפי' אם השלישי נשבר דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תע״ה

תע״ה:א׳ל״א א׳ (ס"ק א) יטול כו' ומיהו היה צ"ל כו' עסי' קנח סעיף י' דצריך שיכוין דהנטילה שנוטל לצורך דבר שטבולו במשקה אם נמלך ורוצה לאכול פת יש אומרים דצריך לחזור וליטול תע״ה:א׳ל״ב א׳ (ס"ק ב) ויאחזם כו' כל שלשתן מלשון ש"ע משמע דדי כשאוחז העליונה והפרוסה דעל א' מברך המוציא ועל השני ע"א מצה וכיון די"א לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה ע"א מצה וי"א להיפך לכן יאחז שתיהן ויברך שתי הברכות זא"ז (ומה"ט כ' ט"ז דמ"ש בש"ע ואם אינו יכול כו' יאכל של המוצי' תחלה הוא לאו דוקא דהא לא ידעי' איזה של המוציא) אבל ב"ח ורש"ל ושל"ה כ' דצריך לאכול שלשתן משום לחם משנה דלמה יגרע ליל פסח משאר י"ט בזה אלא דבעי' פרוסה ג"כ משום דדרכו שנ עני בפרוסה תע״ה:א׳ל״ג א׳ (ס"ק ג) העליונה אפי' חל בשבת דמבואר בסי' רעד דיש לבצוע בלילה על התחתונה: תע״ה:א׳ל״ד א׳ (ס"ק ד) כזית כו' ז"ל ד"מ כו' דדי כשיבלע כזית כו' וא"צ לבלוע זית של מצה וזית של המוציא בבת אחת: ב׳ כורך שלשתן ר"ל הלל היה. כורך פסח מצה ומרור דאמרי' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצ' תרנגולת והא ג' זיתים ה"ל ביצם ומחצה. משמע דס"ל דדי כשבולע זית א' כו' מדכתב ה"ה לדידן זית א' של מצה ושל מרור והל"ל ה"ה לדידן שני זית מצה ומרור (אם כי דיוק קלוש הוא) אע"ג דלדידן דכורכים מצה ומרור כמו שעשה הלל ה"ל עכ"פ לאכול גם השני זיתים של מצה ומרור בב"א דומי' דהלל צ"ל דס"ל כיון דלדידן אינו אלא משום חומרא וכמ"ש להבא בשם הב"ח די כשבולע זית א' בב"א. אבל מ"א באמת חולק בס"ק א' אבל הכא בשני זיתי מצה ומוציא אפשר מודה מ"א דסגי אם אוכל זית א' בבת אחת: ג׳ וכ"מ בחולין ספ"ז כו' לענ"ד צריך לדחוק בראי' זו ולשיטת התוס' שם אין ראיה כלל אך לשיטת רש"י יש קצת ראיה דהכי אי' שם חלק לאבר מן החי מבחוץ (פירש"י שחלקו קודם שנתנו לתוך פיו ואכל כל חלק לבדו זה אחר זה) לכ"ע פטור דכ' רש"י אע"ג דכל איסורים מצטרפים תוך כדי אכילת פרס תי' רש"י דסתם אכילה היא בבת אחת אלא דבכל אסורים גלי לן הל"מ דמצטרפים תוך כדי א"פ אבל אבר מ"ה כיון דחידוש הוא דגם עצמות וגידין מצטרפים לכזית ואין לך בו אלא חדושו וצריך לאכלו בבת א' אבל אם חלקו מבפנים פירש"י שאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין ר"י אמר חייב דהרי נהנה גרונו בכזית ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעי' וליכא עכת"ד. וס"ל למ"א דע"כ לא שמעי' ההלכה למ"מ להצטרף כ"א באיסור אבל במצות עשה נשאר משמעות הקרא דכתיב בערב תאכלו מצות ואכילה בבת א' משמע דהא אפי' באמ"ה כיון דחידוש הוא אמרי' דלא קאי עלה ההל"מ. וניהו דר"י ס"ל אם חלקו בפנים חייב דנהנה גרונו בכזית. מ"מ הכא מודה לר"י דבעי' אכילה במעיו. דהא מה"ט קי"ל לעיל סי' ריו"ד דמגמע ופולט א"צ ברכה ע"ש בב"י ומ"א לכן מודה ר"י דצריך לבלוע בבת אחת ואע"ג דבאמ"ה צריך לבלעו שלם ולא ע"י לעיסה. שאני הכא גבי מצה דהא לכתחלה בעי' טעם מצה בפיו ודוקא דיעבד יצא אם בלע מצה וכמ"ש סעיף ג' כך יש לדחוק לענ"ד: תע״ה:א׳ל״ה א׳ (ס"ק ה) כזית מרור. ואפי' אכל הברי' שלם דכה"ג י"א בסי' ריד דאפי' פחות מכזית דינו כזית לברך עליו ברכה אחרונה: ב׳ דהא א"י בשרשי וא"כ א"א לאכלו עם השרשים דאתי שרשים דרשות ומבטלים מרור דמצוה כמ"ש ס"ק י"ג וכיון דצריך לחסור ממנו השרשים תו לא מיקרי ברי' כמ"ש סי' ריו"ד: תע״ה:א׳ל״ו א׳ (ס"ק ו) בלא כו' כ"מ בגמרא. ר"ל ניהו דאמרי' בגמרא מרור א"צ הסיבה משום דמורה על העבדות מ"מ אם מיסב אין בכך כלום דהא הלל כרך פסח מצה ומרור יחד. ופסח ומצה ע"כ צריכים הסיבה ואיך אכל עמהם המרור בהסיבה א"ו דדיעבד יצא וגבי הלל מיקרי דיעבד כיון דא"א בענין אחר: תע״ה:א׳ל״ז א׳ (ס"ק ז) וטבלה וכ"פ הב"ח דהא עושי' בזה כהלל והלל ע"כ טבלו בחרוסת ודעת האומרים דאין לטבלה. דחז"ל לא תקנו כ"א ב' טבולי' ולא שלשה. והמצריכים טיבול ס"ל דשני טבולי מרור כחד' חשבי' כיון דעושים מספק' לצאת דעת הלל שכרכן. ודעת החכמים דס"ל דאין לכרכן: תע״ה:א׳ל״ח א׳ (ס"ק ח) לא יסיח כו' ב"ח. וכ' הטעם דמשום דהכריכה גופה אינה אלא חומרא ואפי' להלל בזמן הזה דליכא פסח א"צ כריכה מצה ומרור כיון דא"א לקיים קרא כדכתיב על מצות ומרורים יאכלהו דהיינו שלשתן יחד פסח מצה ומרור ולכן אין מקפידים בברכה: ב׳ עסי' תקצ"ב סעיף ג' ר"ל מ"א נתן טעם אחר כדמצינו גבי תקיעה אם סח בין התקיעות א"צ לחזור ולברך דהוי כאלו הפסיק באמצע סעודה. כיון דכל התקיעות חד מצוה הן. דוקא בסח בין תפילין לתפילין דב' מצות הן צ"ל ולברך. וה"ה הכא המצה ומרור שאכל כ"א לבד והכריכה חדא מצוה הן וח"י כתב בשם של"ה לכתחלה אין להסיח בכל הסעודה כדי שתעלה הברכה גם לאפיקומן וח"י כ' דקשה ליזהר. נ"ל דבזה צריך כו' דלא כדמשמע בת"ה שהביא לעיל סס"ק ד' ע"ש: תע״ה:א׳ל״ט א׳ (ס"ק ט' ) אם כו' לאפוקי נפשיה מפלוגתא ר"ל דבדף קט"ו פליגו רב הונא ור"ח אם אין לו ירקות לטיבול א' וצ"ל גם לטיבול א' מרור איך יעשה ותרוייהו ס"ל מצות צריכות כונה. לכן ס"ל לר"ה דיאכל תחלה מרור לא לשם מצוה כ"א נשם טיבול א' ויברך בפה"א לבד. ואח"ז אוכל לשם מצות מרור ומברך על אכילת מרור. ור"ח אמר ניהו דמצו' צריכות כונה ואינו יוצא בכזית א' אם אינו אוכלו לשם מצוה ומ"מ כיון דעכ"פ אכל מרור איך יברך אח"ז על כזית שני אכילת מרור וכבר מילא כרסו מן המרור. לכן יברך על כזית א' שני ברכות בפה"א וגם על אכילת מרור. ואע"ג דאינו יוצא ידי מצות מרור בזית ראשון מ"מ עולה ברכת ע"א מרור לזית שני שיאכל אח"כ לשם מרור. ולא הוי הפסק. ואוכל אח"כ לשם מצות מרור כזית בלא ברכה כלל והכי קי"ל כר"ח. מ"מ לכתחלה היכי דאפשר למצוא שאר ירקות לטיבול א' עדיף לצאת גם ידי רב הונא: ב׳ אפי' הוא מין לפת ר"ל אע"פ שכתב לעיל סי' תע"ג ס"ק ד' לכתחלה ראוי ליקח ירק שהוזכר בגמרא ולא לפת: תע״ה:א׳מ׳ א׳ (ס"ק י) בטיבול כו' י"ל כמ"ש קצת פוסקים כו' הוא דעת ר"י שהבאתי לעיל סי' תעג ס"ק י"ח: תע״ה:א׳מ״ד א׳ (ס"ק יד) בלי כוונה כו' במידי דאכילה שאני כדאמר שמואל בעלמא אע"ג דדבר שאינו מתכוין פטור מ"מ המתעסק בחלבים ועריות (ר"ל בלא מתכוין) חייב דהא נהנה. וה"ה לענין קיום מ"ע: ב׳ ומה"ט אפי' ידע כו' דברים אלו קשין להולמן דמשמע כ"ש אם לא ידע והא בש"ע כתב להיפך דוקא בידע. והוא דעת הר"ן וה"ה ועיין בב"י. וי"ל ניהו דדעת הר"ן וה"ה דוקא בידע. אבל דעת רי"ו הוא להיפך דאפי' למ"ד מצוה א"צ כונה דוקא בסתם אבל אם אינו רוצה לצאת אינו יוצא ועיין בב"י וא"כ כ"ש לדידן דקי"ל מצו' צריכות כונה דבידע לא יצא. אך קי"ל כהר"ן וה"ה מ"מ שייך שפיר ל' ואפי' ידע דלרי"ו אפי' למ"ד א"צ כונה כה"ג לא יצא וניהו דאנן קי"ל בלא ידע לא יצא למ"ד צריכות כונה מ"מ יש צד סבר' דבידע פשיטא דלא יצא כסבר' רי"ו אלא משום דאכל ונהנה: תע״ה:א׳מ״ז א׳ (ס"ק יז) מעשרון כו' (זכר ללחמי תודה כמ"ש רמ"א ר"ל דבתודה היו ד' מינים וג' מינים היו מצה והיו נעשים מי' עשרון וכל מין היו י' חלות. נמצא הי' מגיע על י' חלות ג' עשרון ושליש א"כ מגיע לכל חלה שליש עשרון א"כ ג' חלות היו נעשי' מעשרון לכן יש לעשות ג' מצות מעשרון): ב׳ ב' עיסות פחות מכשיעור דאם יעשה כל עיסה כשיעור יהיה מרובה יותר ממה שצריך: ג׳ וצ"ע דהא כו' ר"ל דאין טעם שיחלוק מהרי"ל דאי משום שעושה כל עיסה ופוטרו מחלה. הא אח"ז מצרפן וחייבת בחלה ואי דשניהם יחד הוי יותר משיעור חלה. ומבואר לעיל סי' תנ"ו דאין לעשות כן: ד׳ היינו דוקא אם לש מיד יותר משיעור חלה דא"א להתעסק יפה בשעת לישה שלא תחמיץ. אבל הכא הא אין לש כ"א פחות משיעור אלא אח"ז מצרפן: ה׳ ועכשיו שהמנהג לעשות ד' ואחד מהן נקרא ספקא. אם נשברה א' א' כיצד יעשה עיין ט"ז וח"י:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א