סימן תנט – מקום וסדר לישת המצות – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תנט – מקום וסדר לישת המצות

א אֵין לָשִׁין בִּמְקוֹם א הַשֶּׁמֶשׁ. וּבְיוֹם הַמְּעֻנָּן ב אָסוּר תַּחַת כָּל אֲוִיר הָרָקִיעַ, מִשּׁוּם דְּיוֹמָא דְּעִיבָא כֻּלֵּיהּ שִׁמְשָׁא. { הַגָּה: וְעַל כֵּן נָהֲגוּ לִזָּהֵר מִלָּלוּשׁ נֶגֶד } ג { הַחַלּוֹן } ד { הַפָּתוּחַ אֲפִלּוּ אֵין שָׁם שֶׁמֶשׁ, שֶׁמָּא יִהְיֶה } ה { מְעֻנָּן וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ } (ת"ה סִימָן קכ"ב). { וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר } ו { מִלְּהוֹלִיךְ הַמַּצּוֹת לַתַּנּוּר תַּחַת הָרָקִיעַ } ז { מְגֻלֶּה; וְכֵן הַמַּיִם אוֹ הַקֶּמַח } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה בְּשֵׁם סְמַ"ק וּמַהֲרִי"ו). וְלֹא יִתְקָרֵב לָלוּשׁ אֵצֶל הַתַּנּוּר, מִפְּנֵי חֹם הַתַּנּוּר. ב לֹא יַנִּיחוּ הָעִסָה בְּלֹא עֵסֶק וַאֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַסְקִים בּוֹ, אֲפִלּוּ ח כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ מַחְמִיץ; וְאִם הִנִּיחוֹ בְּלֹא עֵסֶק שִׁעוּר מִיל, הָוֵי חָמֵץ. וְשִׁעוּר מִיל הָוֵי ט רְבִיעִית שָׁעָה וְחֵלֶק מֵעֶשְׂרִים מִן הַשָּׁעָה. { הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְמַהֵר בְּעִנְיַן עֲשִׂיַּת הַמַּצּוֹת, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁהַשְּׁהִיּוֹת } י { יִצְטָרְפוּ לְשִׁעוּר מִיל, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם חַם שֶׁמִּמַּהֵר לְהַחְמִיץ } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין). וְאַחַר שֶׁנִּתְעַסְקוּ בַּבָּצֵק וְנִתְחַמֵּם בַּיָּדַיִם, אִם יַנִּיחוּהוּ בְּלֹא עֵסֶק מִיָּד יא יַחְמִיץ. וְאִם הִתְחִילוּ בִּשְׁתֵּי עִסוֹת כְּאַחַת וְהֶחְמִיצָה הָאַחַת, בְּיָדוּעַ שֶׁהֶחְמִיצָה גַּם הַשֵּׁנִית אֲפִלּוּ אֵין רוֹאִין בָּהּ סִימָנֵי חִמּוּץ. וְאִם הֶחְמִיצָה עַד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְדָקִים, אֲפִלּוּ לֹא נִתְעָרְבוּ הַסְדָקִים זֶה בָּזֶה אֶלָּא אֶחָד הוֹלֵךְ הֵנָּה וְאֶחָד הוֹלֵךְ הֵנָּה, הָוֵי חָמֵץ גָּמוּר וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאִם אֵין בּוֹ סֶדֶק אֶלָּא יב הִכְסִיפוֹ (פי' נִשְׁתַּנָּה מַרְאִיתוֹ לְלֹבֶן) (עָרוּךְ) פָּנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שְׂעָרוֹתָיו, הָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. { הַגָּה: וְאִם הַמַּצָּה עֲשׂוּיָה וְיָרֵא שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי חִמּוּץ, מֻתָּר לְשָׁבְרָהּ וְלַחֲזֹר לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁהָעֵסֶק יְבַטֵּל הַחִמּוּץ; מִיהוּ טוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה } (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם אֲגֻדָּה וְרוֹקֵחַ). ג אִם הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה הִיא יג מְקַטֶּפֶת בַּמַּיִם, לֹא תִּקָּטֵף בְּאוֹתָם מַיִם יד שֶׁמְּצַנֶּנֶת בָּהֶם יָדֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְחַמְּמִים וּמַחְמִיצִים אֶת הָעִסָה, אֶלָּא יְהֵא לָהּ כְּלִי אַחֵר מָלֵא מַיִם שֶׁתְּקָּטֵף בּוֹ. { הַגָּה: וּמִיהוּ בְּעָבְרָה וְלֹא צִנְּנָה יָדֶיהָ, מֻתָּר } (רַמְבַּ"ם פ"ה). ד אִם לָשׁ אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ, אֵלּוּ הַמַּיִם עִם שְׁאַר הַמַּיִם שֶׁרוֹחֲצִים בָּהֶם הָעֲרֵבָה לֹא יִשְׁפְּכֵם אֶלָּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַחְמִיץ. { הַגָּה: וְהַכֵּלִים שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהֶם הַמַּצּוֹת, וְהַסַּכִּין שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ הָעִסָּה, יִגְרְרֵם תָּמִיד בִּשְׁעַת } טו { עֲשִׂיָהּ שֶׁלֹּא יִדְבַּק בָּהֶם הַבָּצֵק, וּלְאַחַר עֲשִׂיָהּ } טז { יְדִיחֵם וִינַגְּבֵם הֵיטֵב לַחֲזֹר וּלְתַקֵּן בָּהֶם פַּעַם שֵׁנִית } (מַהֲרִי"ל) { וְזֶהוּ עָדִיף טְפֵי מִמַּה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְגָרְרָן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹתָן הֵיטֵב עַל יְדֵי גְּרִירָה. וְהַמַּחְמִיר, יְגָרְרָן וְאַחַר כָּךְ יְדִיחָן } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). { וּבְיוֹם טוֹב מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, וְאִם אֵין אֵינוֹ יְהוּדִי יְטִילֵם } יז { לְצוֹנֵן אוֹ יִתְּנֵם לַתַּנּוּר } יח { שֶׁיֵּאָפֶה הַבָּצֵק שֶׁעֲלֵיהֶם. וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לָתֵת דָּבָר בְּתוֹכוֹ, מֻתָּר לְהָדִיחַ; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ לִזָּהֵר בַּעֲרֵיבָה שֶׁלָּשִׁין בָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם גּוּמָא אוֹ } יט { סֶדֶק שֶׁלֹּא יוּכַל לְנַקְּרוֹ אַחַר הַלִּישָׁה וְתַחְמִיץ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וְלָשׁ בּוֹ מִתְעָרֵב בַּבָּצֵק } (מַהֲרִי"ל). { וְלֹא יִתֵּן הָעֲרֵבָה עַל כַּר אוֹ כֶּסֶת } כ { צֶמֶר בִּשְׁעַת הַלִּישָׁה, שֶׁמְּחַמֵּם הָעֲרֵיבָה; אֲבָל עַל שֶׁל עוֹר, שָׁרֵי } (מַהֲרִי"ו). ה עָבְרָה וְלָשָׁהּ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, הַפַּת כא מֻתֶּרֶת. ו אִם הָעִסָה רַכָּה, לֹא יוֹסִיף בָּהּ כב קֶמַח אֶלָּא עוֹשֶׂה עִסָה קְטַנָּה מִגִּבּוּל כג קָשֶׁה, וִיעָרְבֶנָּה עִם הָעִסָה הָרַכָּה. { הַגָּה: וְיַרְחִיק הַמַּצּוֹת } כד { מֵהַקֶּמַח, כִּי הַקֶּמַח הַנִּדְבָּק בָּהֶן בָּא אַחַר כָּךְ אֶל הַתַּבְשִׁיל, וּמִתְחַמֵּץ } (מָרְדְּכַי ר"פ אֵלּוּ עוֹבְרִין).

באר היטב – סימן תנט – מקום וסדר לישת המצות

א א השמש. אבל שלא במקום השמש מותר ללוש ולא חיישינן שמא יהיה מעונן כיון שהוא במקום מגולה תחת אויר הרקיע ודאי ירגיש כשיהיה מעונן ומבואר בש"ס ובפוסקים דכל שאינו נתקרב אל השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש דל"ד לקרוב לפי התנור שחומו מרובה. ופשוט דבית החורף שהסיקו בתנור גרע טפי מיום המעונן. ולא להסיק בו ביום או לפתוח הדלת וחלונות עד שיצא החום: ב אסור. עיין בב"ח דבלש בחמה או ביום המעונן אף בדיעבד אסור ועיין ס"ה: ג החלון. ומן הצד של חלון או רחוק מן החלון בענין שא"א לשמש לזרוח אל מקום הלישה מותר. ח"י: ד הפתוח. אבל אם החלון סתום אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות אפילו הכי מותר ללוש נגדה. ח"י עיין שם: ה מעונן. אבל בה"ש אין לחוש כלל. ב"י: ו מלהוליך. ובתשובת הרשב"א סימן קכ"ד כתב שהרמב"ן שלח המצות להפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים ועח"י: ז מגולה. אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ. מ"א: ב ח כל היום. ובש"ל סימן נ"ט כתב ולא ישהה מתחילת לישתה עד שיניחנה בתנור כשיעור ד' מילין וכ"כ הב"ח בשם ריא"ז וסיים ונראה שאף ע"פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור ולא הגביה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ד' מילין הרי בצקה זו אסור אע"פ שאין סימן החימוץ ניכר וזה שלא כדעת הרמב"ם והרשב"א ורבינו דכל שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע"ב ע"כ ועיין ח"י: ט רביעית. דהיינו לפי מה דאמרינן מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום וכל פרסה הוא ד' מילין נמצא י' פרסאות מ' מילין כשתחלוק י' שעות למ' חלקים מגיע לכל מיל רביעית שעה ואח"כ תחלוק הב' שעות כל שעה לכ' חלקי' נמצא מגיע לכל מיל עוד חלק כ' מהשעה. ולאותם שמחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל ועיין ח"י שהאריך בענין זה: י יצטרפו. וכתב בת"ה שבעיטת הידים וברידוד שמגלגלין בו מבטל החימוץ אבל בניקור שמנקרין המצות אע"פ שהוא עסק שלא יתחמץ מ"מ אינו מבטל השהיות כמו עסק גמור עיין אחרונים. ואין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהם. וכתב בכנה"ג וכ"ש שלא יפה עושין מה שתוחבין בו המון עם סכין א' או עץ תוך העיסה ומניחים אותו בלי עסק. גם אותן המכבידים ידיהם על המצות לא קרי עסק וגרע טפי. וכתב בספר זכרונות ואין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרפו התנור בתחלה כדי שיוכל לאפות מיד ולא ישהה אפי' רגע אחת ועיין ח"י (שכ' להדיא הכל לפי רוב חום התנור) ובעו"ה רוב ישראל אפי' הלומדים אינם נזהרין בזה רק מניחים כמה עיסות על השלחן טרם התחלת הגרפת התנור והוא עון פלילי: יא חימוץ. אפי' לא נשתהה שיעור מיל. ט"ז: יב הכסיפו. וצריך לדקדק בזה כי מצוי הוא ואין איש שם על לב מ"א. ועח"י שמיקל בזה קצת אא"כ שהה שיעור מיל אסור: ג יג מקטפת. פירוש שטחה פני החררה במים. ואין נוהגין במדינות אלו בקיטוף המצות במים: יד שמצננת. הב"ח מסכים דצריכה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה אפילו אינה עסוקה בתנור וכ"כ הש"ל. אכן דעת הר"ן והמ"מ אינו כן דכל שאינה מתחממת מחום התנור ואח"כ נוגעת בעיסה א"צ לצנן כלל (ובדיעבד אין לאסור. אחרונים) וכן המנהג שלא לצנן הידים כשעוסקים בלישת העיסה וכן נ"ל. ח"י ע"ש: ד טו עשייה. וכתב המ"א דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשיי' כי אע"פ שאין שוהין שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור לכן יעמוד אחד על גביהן שיגרד תמיד כל כלי בשעת הנחתו ע"כ ועח"י: טז ידיחן. והמרדה א"צ להדיחו. דרשות מהרי"ל: יז לצונן. ויכבד אותם שיהיו למטה מן המים ואל יצופו למעלה. מהרי"ו ועיין ח"י: יח שיאפה. דהיינו באותה תנור שהוסק לאפיה ולא להסיק מחדש בשביל כלים אלו ח"י. ומ"מ אסור לאכול הבצק ההוא דבצד השני ובסדקים לא נאפה יפה מהרי"ל. וכתב המ"א ונ"ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ"ש סוף סימן שכ"ג: יט סדק. יש מצפין השלחן והעמילה בטס של מתכות ויש שעושין מאבן חלקה כדי שתקרר. ספר זכרונות. ואחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו והספל יפה וינגבו במפה אא"כ לש מיד בלי הפסק ובשל"ה כתב דנכון שיכין ב' כלים ומיד אחר לישה הראשונה יהא מוכן אחד לרחוץ הכלי היטב ועיסה השניה ימדוד בכלי שני וכן חוזר חלילה ע"כ. (וח"י כתב דלא ראיתי נוהגין כן דא"כ בין מצה למצה ודקירה לדקירה נמי יש לחוש ע"ש עד לא נתנה תורה למה"ש). ונ"ל דוקא בכלי נחושת שייך זה דיכול לקנחו אבל של עץ דא"א לקנח שלא יהא בו עדיין מים מהדחה לא שייך זה. כתב מהרי"ל שלא להתחיל ללוש שניה עד אשר הוסק התנור שנית וביני ביני ירחוץ הספל וכל הכלים. וכתב מהרי"ו אותו שנותן הקמח ידיח ידיו וכן אותו שתיקן המצות. הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על דף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמם שלא יכניס בה הבצק. וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וע"ל סימן תנ"א סעיף י"ח וא"ז כתב דטוב יותר לעשות המצות על דף מלעשות על סדין וכ"כ הט"ז בסי' תנ"ג ס"ק ה' עיין שם. והעולם נוהגין לעשות על סדין לפי שרוב שלחנות אינם חלקים: כ צמר. אבל בגד צמר שרי מ"א. ובדיעבד בכל ענין ליכא איסור. ח"י: ה כא מותרות. הסכמת אחרונים לאסור בדיעבד והנ"ץ כתב דוקא בדעבר ולש במזיד אבל בשוגג שרי. וכתב המ"א וה"ה בלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה ועיין מ"ש לעיל סעיף קטן ב': ו כב קמח. ואם עבר והוסיף בה קמח מותר לאכלו כך רק שלא ישימם לתוך דבר לח ואי משום שלעסו אין מתחמץ תיכף ער"ס תס"ו הסכמת אחרונים ובדיעבד אף ששמו לתוך התבשיל יש להתיר דאין זה אלא חששא בעלמא. א"ז וח"י ואחרונים: כג קשה. ודוקא ע"י אדם אחר דאדם א' א"א ללוש ב' עיסות ולהתעסק בהם יפה מ"א. אחר כל עיסה יבער הפירורין מעל השלחן ואחר גמר הלישה יכבדו המקום (אחר כל עיסה ידיח ידיו והספל שלשין בה וכשא"א יתן לתוכו מים צוננין על כל גדותיו. מהרי"ל): כד מהקמח. לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מקמח וידיח ידיו תחלה:

מגן אברהם תנ״ט – סימן תנט – מקום וסדר לישת המצות

א׳ שמא יהי' מעונן. פי' שמא פתאום יבואו עננים אבל מותר ללוש בצל תחת הרקיע דכשיבואו עננים ותתכס' השמש ירגיש מיד בדבר (ת"ה): ב׳ וכן יש ליזהר. מה"ט דשמא יהי' מעונן אבל בין השמשות אין לחוש (ת"ה ד"מ) עסי' תנ"ה ס"א: ואין להניח סדין א' פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ עס"ד ובתשו' הרשב"א סי' קכ"ד כתב שהרמב"ם שלח המצות לפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים: ג׳ הוי רביעית. ולאות' המחשבים מהנץ החמ' עד שקיעת' הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל עמ"ש סי' תמ"ג: ד׳ שהשהיות יצטרפו. ובת"ה כתוב דעסק גמור כגון בעיט' הידים ורידוד מבטל החימוץ ואין שהיות מצטרפות אבל בנקור שמנקרין המצות שהיות מצטרפות ואף על פי שמנקר במקום זה שוהה במקום אחר: אין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהן (מהרי"ו ד"מ) ואין להתחיל להעריך המצות עד שיגרפו התנור כדי שיאפו מיד (זכרונות דף כ"ד כ"ה): ה׳ הכסיפו פניו. וצריך לדקדק בזה כי הוא מצוי ואין איש שם על לב: ו׳ טוב ליזהר לכתחלה. דשמא לא יקטפו יפה בפעם שני' שלא יהי' גוש א' דבוק והוי כמצ' כפול' שאסור' משום שאין האש שולט שם (מהרי"ל): ז׳ מקטפת. במדינות אלו נוהגין שלא לקטף המצות במים (ד"מ): ח׳ ומיהו בעברה כו'. משמע דלכתחלה צריכה לצנן ידיה והיינו כשהיא עוסקת עם התנור ועוסקת ג"כ אח"כ בבצק: ט׳ שלא יתקבצו. אבל במקום מדרון נבלעים בקרקע מהרה (רש"י) ולכן לא ישפכם על רצפת אבנים ומ"מ צ"ע דמה בכך אם יתחמצו הרי שופכם והפקירם כמ"ש סס"י תמ"ד וי"ל דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבואו לידי חימוץ ועסס"י תמ"ה: י׳ והכלים כו'. והמרדות א"צ להדיחן (מהרי"ל): י״א בשעת עשיי'. דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגרדם עד אחר עשיה כי אף על פי שאין שוהים שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש ס"ב לכן יעמוד א' על גביהם שיגרר תמיד כל כלי בשעת הנחתו: י״ב ע"י עכו"ם. דהגריד' הוי שבות והוי שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה: י״ג שיאפה הבצק. ומ"מ אסור לאכול הבצק דבצד השני דבסדקים לא נאפה יפה (מהרי"ל) וק' א"כ היאך רשאי לאפותו ואפשר דמדינא שרי באכילה רק שחומרא בעלמא הוא שלא לאכול לכן מותר לאפותו: ונ"ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ"ש ססי' שכ"ג: יש מצפין העמילה בטס של מתכות ויש שעושין אותה מאבן חלקה כדי שתתקרר (זכרונו' דף כ"ב כ"ה): מזרק שנסדק בשפתו וצוה מהרי"ל להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליק' להשוות' יפה או ירחיבוהו ברוחב אצבע אבל לא ידביק עליו חתיכה נחשת (ד"מ) וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וכו' (מהרי"ו): הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על הדף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמן שלא יכנס בהן בצק (מהרי"ל ד"מ) עמ"ש סי' תנ"ח סי"ח בענין כבוס הסדין: י״ד כסת צמר. אבל על בגד צמר שרי דאינו מחמם כ"כ: ט״ו הפת מותרת. וב"ח אוסר וה"ה כשלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה עסי' תנ"ה ס"א בהג"ה: ט״ז לא יוסיף בה קמח. שאותו הקמח אינו נילוש יפה ואחר אפיה עודנו בעין ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ ואם היה אפשר בלא שהיי' העיסה עושה גיבול קשה וכו' עכ"ל ת"ה ונ"ל דוקא כשיש אדם אחר שיכול ללוש עיסה קשה אבל אדם א' אסור ללוש שתיהן כא' שא"א ללוש שתי עיסות כא' ולהתעסק בהן יפה ומשמע מדבריו שאם א"א לעשות עוד עיסה קשה אין איסור להוסיף קמח רק ישמור המצות שלא ליתן אותם לדבר לח ואי משום שלועסו אין מתחמץ תכף וכ"מ רסי' תס"ו ועוד דהא הקמח נקלה באור כמ"ש סי' תס"ג ס"ג וגם במהרי"ל בשם מהר"ש מתיר לכתחילה אבל מהרי"ו בסי' ת"ל כתב וז"ל ואין להוסיף קמח משום דאינו נילוש עם הראשון ונמצא מפסיק בין העיסה מפי מהר"י ז"ל עכ"ל משמע דס"ל דאין העיסה נאפת יפה מפני הפסקת הקמח עססי' ת"ס: אחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו ויחזור וידיח הספל וינגבו במפה אח"כ לש מיד בלי הפסק ואם א"א להדיח הספל ימלאנו מים צוננין על כל גדותיו (מהרי"ל) והמנהג הנכון להיות לו ב' ספלים להחליף בין עיסה לעיסה (של"ה) וכן אותו שנתן הקמח ואותן שתקנו המצות ידיחו ידיה' ויבער הפירורין מעל השלחן אחר כל עיסה ואחר גמר הלישה יכבדו המקום:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תנ״ט

א׳ תחת כל אויר הרקיע. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם נראה מכאן דביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטוף תחת הרקיע ובלבד שלא יתקרב לשמש שיתחמם עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל דאפי' בדיעבד אסור אם עבר ע"ז וכ"ש בקרוב לפי תנור ונרא' ג"כ פשוט דבית החורף שהסיקו בו בתנור דגרע טפי מיום המעונן אלא צריך שלא להסיק בו ביום או יפתח הדלת והחלונות עד שיצא חום ההסק' וכתב באגוד' בשם הגאונים שיעור מיל דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' בפחות ממיל מחמיץ: ב׳ רביעית וחלק מעשרים. פי' לפי חשבון מהלך אדם בינוני. עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ומבואר בת"ה דהא דאמרינן כ"ז שמתעסקין בו אינו מחמיץ היינו אפי' הניקור שמנקרין המצות מציל מזה שלא יתחמץ אלא לענין שיבטל השהיות שהיתה העיסה פנוי' בזה צריך דוקא עסק גמור כגון בעיטת הידים בעיס' או מה שמגלגלין בעת הגלגול אבל לא ניקור: ג׳ ואם התחילו בשתי עיסות כו'. זה מיירי אפי' לא נשתהא בודאי שיעור מיל אפ"ה אמרינן שבודאי היה כאן חמימות הרבה מדרואין השניה שהחמיצה: ד׳ מקטפת. פי' שטחה במים פני החררה לא תקטף באותן המים שמצננת בהם הידים מפני שהם מתחממים אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוהו לדקדק אם ידיה חמין באין חשש חימוץ בכל ולכך פי' הרמב"ם דלא אמרי' שצריכה לצנן ידיה אלא כשהיא אופה לפי שידיה מתחממים מחמת חום התנור כ"כ הר"ן וה"ה: ה׳ אחר זמן איסור. אבל קודם זמן איסור שופכן אפי' במקו' אשבורן ואינו חושש כ"כ ב"י ולפמ"ש בסי' תמ"ה דודאי חמץ אסור להניחו ברשותו שהוא שלו ולסמוך על העורבים שיאכלוהו אפי' קודם זמן איסורו א"כ ה"נ אסור אם יש במה ששופך כדי קיבוץ כנלע"ד: ו׳ יטילם לצונן. כ' מהרי"ו שיכביד אותם שיהיו למט' מן המים ואל יצופו למעלה: ז׳ שלא יהא בו שום גומא כו'. ואפי' על שפת הכלי שלש בו לא יהא בו סדק כ"כ מהרי"ל ולענין המפה שלשין עליו עמ"ש סי' תנ"ג ס"ד: ח׳ לא יוסיף בה קמח. לפי שאותה הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיס' ומשמע מת"ה שם דבדיעבד אין לאסור:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תנ״ט

תנ״ט:תתנ״ח א׳ (ס"ק א) שמא כו' ירגיש ר"ל ע"י שיעבור הצל. משא"כ כשאופה נגד החלון דליכא צל יש לחוש שמא יהי' מעונן ולאו אדעתיה. וכ' ח"י ואם החלון סתום אפילו במחיצה של זכוכית מותר ללוש שם: ב׳ ובס' ח"מ חולק בזה על ח"י: תנ״ט:תתנ״ט א׳ (ס"ק ב) וכן כו' עסי' תנ"ה דב"ה אין לחוש לזה אבל יש לחוש שלא יפול שום דבר לתוכו: ב׳ שהרמב"ם שלח כו' ולכן אפשר אם אין לו סדין אחר כ"א מה שהניח כבר על המצות וי"ל שמא נדבק בו בצק. אפשר טוב להוליכו מגולה מלכסות באותה מפה. דהא רמב"ן לא חש לכסותו: תנ״ט:תתס״א א׳ (ס"ק ד) שהשהיות כו' אבל בניקור כו' ואע"פ כו' זהו טעם אחר. דת"ה נתן טעם דניקר אינו פועל כ"א שלא תחמיץ מכאן ואילך אבל אין לו כח לבטל שהיות שכבר שהה ומ"א הוסיף דאפילו מכאן ולהבא אינו פועל כ"א במקום שמנקר: ב׳ עד שיגרפו. כ' האחרונים דלאו דוקא עד גמר הגריפה דאם כן יש לחוש שטרם שיתנו המצות לתנור יתקרר התנור אלא ר"ל עד שיתחילו לגרוף וכ"ז לפי התנור והעצים וההסקה: תנ״ט:תתס״ב א׳ (ס"ק ה) הכסיפו. והוא מה שקורין בלאכלי"ך: תנ״ט:תתס״ו א׳ (ס"ק ט) שלא כו' על רצפת אבנים. אע"ג דלעיל סי' שנ"ז סעיף ב' כתב דגם רצפת אבנים מבליעים מ"מ אין מבליעים כ"כ מהרה וי"ל שתחמיץ בנתיים גם י"ל כמ"ש מ"א שם. דדוקא שם הקילו ע"ש: ב׳ כמ"ש ס"ס תמ"ד היה יושב בבה"מ ונזכר שי"ל עיסה תוך ביתו וירא שמא תחמיץ. יבטלנו קודם שתחמיץ. וביטול מטעם הפקר. תנ״ט:תת״ע א׳ (ס"ק יג ) שיאפה כו' רק שחומרא כו' לכן מותר כו' מ"מ צל"ב כיון דאין דעתו לאכלו יהי' מצד הדין או מצד חומרא יהי' אסור ומ"ש מאופה ואין דעתו לאכלו היום: ב׳ מזרק כו' אבל לא ידביק כו' ר"ל ע"י מסמורים. שישארו סדקים במקום המסמורים ליכנם שם בצק: תנ״ט:תתע״ב א׳ (ס"ק טו) הפת כו' וה"ה כשלש סמוך לתנור. מיהו כתב הב"ח הא דאסר בסעיף א' סמוך לתנור היינו דוקא סמוך לפי התנור ולא מן הצדדים והיינו בתנור שאופין בו דהכותלים עבים ואין מחממים ואפי' לכתחלה שרי וכתב הט"ז אבל תנור בית החורף צריך שלא יחממו אותו יום. ואם הוחם צריך לפתוח הדלת והחלונות עד שירגיש שיצא כל החום: תנ״ט:תתע״ג א׳ (ס"ק טז) לא כו' ואם משום שלועסו ורוק אדם מחמיץ. דהא הקמח נקלה כו' אע"ג דשם בסי' תס"ג אנו מחמירים מ"מ בלעיסה עכ"פ יש להקל. משמע דס"ל כו' עססי' ת"ס שכתב מ"א דבדבר קטן אינו מפסיק. וכיון דלא נתן מהרי"ו טעם אחר כ"א משום הפסקה אלמא דלא חש למ"ש ת"ה דהקמח אינו נאפה: ב׳ וא"כ למהרי"ו לדידן דל"ח לדבר קטן היה מותר אפילו ליתן לדבר לח עכ"פ לעיסה שרי לדידן דל"ח לדבר קטן לענין הפסקה ואם הקמח באמצע המצה ונתנו לתוך דבר לח אוסר מ"א בסי' תס"ג אפילו דיעבד עיין שם. ואותן שתקנו המצות ידיחו ידיהם לאו דוקא לאחר תיקון. אלא אפי' תוך עשיית המצות וא' מהעוזרים גמר המצה שערך הוא וצריך להמתין עד שיובא על השלחן עיסה אחרת ויערוך שוב מצה אחרת בינתים. צריך להדיח ידיו. דכיון דידיו חמין אם אינו עוסק תמיד בעשיית הבצק שע"י מחמיץ מיד:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א