סימן תמז – דיני תערבת חמץ בתוך הפסח – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תמז – דיני תערבת חמץ בתוך הפסח

א חָמֵץ בְּפֶסַח, אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, א בְּמַשֶּׁהוּ, אֲפִלּוּ ב בַּהֲנָאָה. { הַגָּה: וְצָרִיךְ לִשְׂרֹף הַכֹּל, וְלֹא סַגֵּי בְּפִדְיוֹן דְּמֵי הֶחָמֵץ } ג { וְלִמְכֹּר הַשְּׁאָר } (מָרְדְּכַי פ"ק דִּפְסָחִים וּפִסְקֵי מהרא"י סי' קס"ד וּתְשׁוּבַת מַהֲרִ"י ברי"ן). { מִיהוּ כֵּלִים } ד { שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהֶם, מֻתָּרִים לְאַחַר הַפֶּסַח וְאֵין צְרִיכִין שְׁבִירָה אוֹ הַגְעָלָה. } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק כָּל שָׁעָה). וְדִין תַּעֲרָבְתּוֹ כְּדִין שְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת, אֶלָּא שֶׁמַּה שֶּׁאוֹסֵר בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים אוֹסֵר בְּחָמֵץ בְּמַשֶּׁהוּ; אֲבָל אִם בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת לֹא הָיָה צָרִיךְ שִׁשִּׁים אֶלָּא קְלִפָּה אוֹ נְטִילַת מָקוֹם, אַף בְּחָמֵץ כֵּן, שֶׁחַם בְּחַם בְּלֹא רֹטֶב ה דַּי בִּקְלִפָּה כִּשְׁאָר אִסוּרִים. וְכֵן אִם נָגַע כִּכַּר חָמֵץ בְּכִכַּר מַצָּה וּשְׁנֵיהֶם חַמִּין וְאֵין שָׁם דָּבָר ו הַמְפַעְפְּעָן, לֹא אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ בִּלְבַד לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַבְלִיעַ יוֹתֵר. { הַגָּה: וּבְדִין } ז { רֵיחָא מִלְּתָא לְעִנְיַן תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ עִם שְׁאָר תַּבְשִׁילִין, יֵשׁ מְקִלִּין בְּמָקוֹם דְּהָיָה מֻתָּר בִּשְׁאָר אִסּוּרִים } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה); { וְיֵשׁ מַחְמִירִין דְּמַשֶּׁהוּ מִיהוּ אִיכָּא } (הַגָּהוֹת סמ"ק וְתוס' דע"א). { וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ בּוֹ רֵיחָא, אֶלָּא דְּבִשְׁאַר אִסּוּרִים לָאו מִלְּתָא הִיא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּי"ד סִימָן ק"ח בס"ד. } ב חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת { וּלְמַעְלָה } עַד הַלַּיְלָה, אֵינוֹ אוֹסֵר בְּמַשֶּׁהוּ אֶלָּא דִּינוֹ כִּשְׁאָר ח אִסוּרִין. { וְנוֹתֵן טַעַם } ט { לִפְגָם נָמֵי שָׁרֵי } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא). ג חִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בְּעֶרֶב פֶּסַח י בְּתַרְנְגֹלֶת מְבֻשֶּׁלֶת, מֻתָּר לְבַטְּלָהּ בְּס'. אֲבָל אִם חִמְּמוּ הַתַּרְנְגֹלֶת בְּפֶסַח בְּעוֹד שֶׁהַחִטָּה בְּתוֹכָהּ, חוֹזֶרֶת לִתֵּן טַעַם בְּתוֹכָהּ בְּפֶסַח וְהָוֵי בְּמַשֶּׁהוּ. { הַגָּה: וּמִיהוּ בְּחִמּוּם כְּלִי שֵׁנִי אֵין לָחוּשׁ } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). { וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּכְלִי שֵׁנִי בְּפֶסַח, וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם הַיָּד } יא { סוֹלֶדֶת בּוֹ, דִּבְלָאו הָכֵי לֹא מִקְרֵי כְּלִי שֵׁנִי. } ד אִם נִתְעָרֵב הֶחָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח וְנִתְבַּטֵּל בְּס', אֵינוֹ חוֹזֵר יב וְנֵעוֹר בְּפֶסַח לֶאֱסֹר בְּמַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ חוֹלְקִים. { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה בְּכָל תַּעֲרֹבֶת שֶׁהוּא לַח } יג { בְּלַח. } (ת"ה סי' קי"ד) { וּמִיהוּ בְּדָבָר יָבֵשׁ שֶׁנִּתְעָרֵב אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְתַעֲרֹבֶת, כְּגוֹן פַּת שֶׁנָּפַל לְיַיִן אַף עַל פִּי שֶׁנְּטָלוֹ מִשָּׁם, } יד { אָסוּר בְּפֶסַח דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ פֵּרוּרִין וְנוֹתְנִין טַעַם בְּפֶסַח. } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). ה בָּשָׂר יָבֵשׁ וּגְבִינָה וְדָגִים שֶׁנִּמְלְחוּ קֹדֶם הַפֶּסַח וְלֹא נִזְהֲרוּ בָּהֶם, מֻתָּר לְאָכְלָם טו בְּפֶסַח; מִיהוּ דָּגִים מְלוּחִים הַשְּׁרוּיִם בְּמַיִם בְּפֶסַח בִּכְלֵי טז חָמֵץ, יֵשׁ לְהַחְמִיר לִזָּהֵר מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵם בּוֹלְעִים בְּפֶסַח מִפְּלִיטַת הַכֵּלִים, וְחָמֵץ בְּפֶסַח בְּמַשֶּׁהוּ. { הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַחְמִירִין. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ הַמִּנְהָג לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גְּבִינוֹת וְדָגִים וּבָשָׂר } יז { יָבֵשׁ; אֲבָל אִם הֵדִיחוּ } יח { הַבָּשָׂר ג' פְּעָמִים קֹדֶם } יט { פֶּסַח, נוֹהֲגִין לְאָכְלוֹ. } כ { וּבְכַרְכְּשׁוֹת אֵין מוֹעִיל הֲדָחָה, לְפִיכָךְ אֵין לְהַשְׁרוֹת הַטַּבָּחוֹת הַיְבֵשׁוֹת } (מַהֲרִ"י ברי"ן), { וּבְדִיעֲבַד אֵין } כא { לְהַחְמִיר בְּאֵלּוּ. אֲבָל בְּשֻׁמָּן מְהֻתָּךְ בִּכְלֵי חָמֵץ, אָסוּר } כב { מִדִּינָא אִם לֹא הָיוּ נִזְהָרִין בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתוֹ מֵחָמֵץ וְשֶׁלֹּא הִתִּיכוּ אוֹתוֹ בִּכְלֵי חָמֵץ שֶׁהֵם } כג { בְּנֵי יוֹמָן } (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וּסְמַ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). { וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁמְּבַשְּׁלִים בִּכְלֵי חָמֵץ, כְּגוֹן יַיִן מְבֻשָּׁל אוֹ מִרְקַחַת וְכַדּוֹמֶה, אָסוּר בְּפֶסַח. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן יֵשׁ } כד { לְהָקֵל בּוֹ } (פִּסְקֵי מַהֲרִא"י סי' קפ"ז). { וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב } כה { מַשֶּׁהוּ מִדְּבָרִים אֵלּוּ תּוֹךְ הַמַּאֲכָל, שֶׁאֵין לְהַחְמִיר לֶאֱסֹר הַתַּעֲרוֹבוֹת כֵּן נִרְאֶה לִי. יֵשׁ מַחְמִירִין לְהִסְתַּפֵּק מֵחֹמֶץ יַיִן שֶׁמִּסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ כָּל הַשָּׁנָה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נָתְנוּ בּוֹ מִן הַנִּשְׁאָר מִן הַסְּעֻדָּה וְלִפְעָמִים יֵשׁ בּוֹ פֵּרוּרֵי לֶחֶם } (מַהֲרִי"ל). { וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין חֹמֶץ יַיִן מָצוּי, לֹא רָאִיתִי מַחְמִירִין בָּזֶה. עוֹד יֵשׁ מַחְמִירִין לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְמַלְּאוֹת מִן יַיִן וְחֹמֶץ יַיִן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים לְפֶסַח בִּכְלֵי חָמֵץ, וְאִם מִלְּאוּהוּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹתוֹ בְּפֶסַח } (תְּשׁוּבַת מַהֲרִ"י ברי"ן), { וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד, כָּל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן וְחֹמֶץ } כו { מָצוּי כֵּן נִרְאֶה לִי. חָבִית יַיִן שֶׁדָּבְקוּ נְסָרָיו בַּבָּצֵק, אִם הוּא תּוֹךְ } כז { שְׁנֵי חֳדָשִׁים קֹדֶם פֶּסַח, עֲדַיִן רַךְ הוּא וְנוֹתֵן טַעַם בְּפֶסַח וְאָסוּר } כח { לִשְׁתּוֹתוֹ; וְאִם נְתָנוּהוּ קֹדֶם לָכֵן, כְּבָר נִתְיַבֵּשׁ וְאֵינוֹ נוֹתֵן טַעַם בְּפֶסַח, וְשָׁרֵי } (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וּסְמַ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). { מִיהוּ אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בָּצֵק בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב } כט { לְבַעֲרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ לְחַזֵּק } (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קמ"ט) { כְּדִלְעֵיל סִימָן תמ"ב סָעִיף ז'. } ו מֶלַח שֶׁשָּׂמוּ בַּמְּדוֹכָה, מֻתָּר לִמְלֹח בּוֹ בָּשָׂר בְּפֶסַח { מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מַפְלִיט } ל { בְּצוֹנֵן. } ז בֹּסֶר שֶׁדָּכִין קֹדֶם פֶּסַח בִּמְדוֹכוֹת מְחֻמָּצוֹת, מֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּפֶסַח. { הַגָּה: מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מַפְלִיט } לא { בְּצוֹנֵן. וַאֲפִלּוּ אִם נַעֲשָׂה בְּפֶסַח, אֵינוֹ אוֹסֵר אִם הָיָה הַכְּלִי } לב { נָקִי; אֲבָל אִם חֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁל חָמֵץ תּוֹךְ } לג { הַפֶּסַח, יֵשׁ לְהַחְמִיר, דִּסְתָם סַכִּין אֵינוֹ נָקִי וְיֵשׁ לָחוּשׁ לֶחָמֵץ הַדָּבוּק עָלָיו } (מַהֲרִי"ל). { אֲבָל אִם } לד { נִתְעָרֵב אוֹתוֹ דָּבָר בַּתַּבְשִׁיל, אֵין } לה { לָחוּשׁ וּלְהַחְמִיר וְלֶאֱסֹר מִסָּפֵק, כַּנַּ"ל. } ח זֵיתִים שֶׁנִּזְהֲרוּ לְחָתְכָם בְּסַכִּין לו חֲדָשָׁה, אֲפִלּוּ לֹא נִזְהֲרוּ לְכָבְשָׁם בִּקְדֵרָה חֲדָשָׁה, אִם אֵינָהּ לז בַּת יוֹמָא מֻתֶּרֶת לְכֻלֵּי עָלְמָא. ט יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, אַף עַל גַּב דְּבִשְׁאָר אִסוּרִים חַד בִּתְרֵי בָּטִיל, חָמֵץ בְּמַצָּה אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לח לֹא בָּטִיל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחָמֵץ שָׁוֶה לִשְׁאָר אִסוּרִין לט בָּזֶה. י נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, מֻתָּר גַּם בְּפֶסַח. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג לְהַחְמִיר, אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ וְנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם } מ { אָסוּר } (ת"ה סִימָן קכ"ח). יא בֵּין חָמֵץ מא שֶׁנִּתְעָרֵב קֹדֶם פֶּסַח וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁנִּתְעָרֵב מב בְּפֶסַח וְעָבַר עָלָיו כָּל הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁעָבַר הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ וְנִתְעָרֵב לְאַחַר הַפֶּסַח, בָּטֵל מג בְּשִׁשִּׁים. { וּבְפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים סַגֵּי לֵיהּ בְּהַשְׁלָכַת הֲנָאַת הָאִסּוּר לְיַם } מד { הַמֶּלַח } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). יב חָמֵץ מה נֻקְשֶׁה, אֲפִלּוּ בְּעֵינֵיהּ אֵינוֹ אָסוּר מו בַּהֲנָאָה אַחַר הַפֶּסַח. וְהפדיאו"ש, חָמֵץ גָּמוּר הֵן וַאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה אַחַר הַפֶּסַח. { הַגָּה: יֵשׁ נִמְנָעִין לִשְׂחֹק עַל הַשֻּׁלְחָן עִם קְלָפִים הַנִּקְרָאִין קרטי"ן בְּפֶסַח, דְּחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִפֹּל מֵחָמֵץ נֻקְשֶׁה שֶׁבָּהֶן לְתוֹךְ מַאֲכָל } (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קפ"ו).

באר היטב – סימן תמז – דיני תערבת חמץ בתוך הפסח

א א במשהו. מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית בה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא וכתב הרב בתשובתו סי' כ"ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפש' לסמוך על מ"ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתו' ויש להקל ולבטל חמץ בס' כמו בשאר איסורים וכ"כ בת' מ"ב סי' ס"ט והובא ג"כ במ"א לקמן בסי' תס"ז ס"ק ל"ג ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכים על זה אא"כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. ח"י. האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה: ב בהנאה. הח"י העלה דבמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ שמעורב בו לים המלח לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך ע"ש וע' בת' ח"צ סי' פ"ו ואם נתערב מאיסור שנאסר במשהו בתבשיל אחר דהוי תרי משהו מסיק הט"ז בי"ד סי' צ"ב שאם נאסרה החתיכה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן אבל לח בלח שנתערב בדרך זה נאסר לעולם במשהו. וע' ט"ז סי' תס"ז ס"ק י"ז. וכה"ג כתב הש"ך עצמו בי"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ז ובנקודת הכסף השיג על הט"ז וטרח לתרץ דברי עצמו וא"ז הכריע להקל כט"ז ועיין בע"ת ובמ"א סימן תס"ז ס"ק י"ג מבואר שדעתם עיקר להלכה כדעת הש"ך וכתב הש"ך בנה"כ שכן נתפשט ההוראה אצל כל בעלי הוראה לחומרא בתרי משהו ודע דלח בלח אסור תרי משהו אפי' להט"ז כמ"ש (ובספר א"ר הוכיח בראיות ברורות והעל' הלכה למעשה בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה יסלקו אבל אם אין מכירו הכל אסור וכף הבלוע במשהו אוסר במשהו): ג ולמכור. עיין בש"ך י"ד סי' קל"ו דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו. ח"י ע"ש: ד שנתבשל. אפי' שנתבשל בהם תבשיל שכולה חמץ. ומותר לכתחלה להשהותה עד לאחר פסח. ואם נתערב כלי חמץ כתב הב"ח דאינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין: ה בקליפה. ל"ד אלא כדי נטילה כמבואר בי"ד סימן ק"ה עסי' תס"א ס"ה: ו המפעפען. משמע דאם יש דבר המפעפען אפי' רק ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש באיסור מחמת עצמו וכ"פ המ"א להחמיר (ופר"ח בי"ד סימן ק"ה חולק מסברא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור יכול לילך) באיסור מחמת עצמו ולכן כתב מצות המשוחים בשומן ונגעה אחת מהם בחברת' במקום שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחברתה כולה. ומיהו אם נגע' בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן ואף דכה"ג הוי איסור מחמת עצמו מ"מ במצה כפולה שאינה אלא חומרא הסכים ח"י למ"א) עמ"א. ונ"ל דצריך נטילה ע' ח"י. אם עבר ובשלו בלא קליפה היכא דצריך קליפה כתב בא"ז דלפי מה דקי"ל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה א"כ יש לאסור בחמץ בפסח במשהו. ונ"ל דיש להתיר עכ"פ בהנאה. ח"י וע"ס תס"ז סי"ד במ"א: ז ריחא. כתב רמ"א בי"ד סי' ק"ח לענין הלכה במקום הפ"מ יש לסמוך אדברי המקילין. ומשמע אפי' בתנור קטן וסתום לגמרי אבל גדול או קטן הפתוח אפי' באין הפסד. והמ"א כ' דוקא שפתוח קצת במקום שהעשן יוצא מותר בתנור קטן במקום הפ"מ ע"ש. והח"י מיקל כדעת רמ"א בי"ד אם לא שההיתר דבר חריף ע"ש דאפי' בתנור גדול ופתוח והפ"מ אסור. ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב ס"ג. ודוקא בהיתר דבר חריף נאסר. מה שאין כן באיסור דבר חריף אין להחמיר ע' ח"י. עוד כתב רמ"א דאם א' מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. וכתב המ"א וכל זה בצלי אבל בבישול שבישלו בחול בשע' א' או בב' וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר בדיעבד כל כך בהטמנה של שבת. וכתב יש"ש ותנור גדול אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש נקב מן הצד זולת הפתח מותר לכתחילה אך קשה להתיר בפני ההמון ע"כ ואפשר דיש לסמוך על זה במקום הפסד. מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון מהר"ש מפראג. כתב או"ה כלל ל"ט דאסור להריח לחם חם בפסח אף של עכו"ם: ב ח איסורין. כיון שאין בו כרת. וכ' מהרי"ל ומה"ט חמץ נוקשה כמו קרטי"ן דאין בו כרת בטל בס' אפי' תוך פסח וכן הסכים המ"א להלכה ע"ש אבל הט"ז אוסר באכילה ומותר להשהותה אחר פסח עיין ס"ק י"ט בט"ז גבי קרטי"ן שנפל למאכל ע"ש ועיין יד אהרן: ט לפגם. היינו בערב פסח ואפילו בפחות מס'. כתב בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר. עיין בי"ד סימן שכ"ג לא משמע כן ודו"ק. גם הח"י חולק ג"כ בזה ע"ש: ג י בתרנגולת. וכן הדין בחטה שנמצאת בערב פסח במצה אפוייה בטילה בס' אפילו לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח. עט"ז בשם הב"ח: יא סולדת. משמע דבצונן אין לאסור ולקמן סי' תס"ז סי"ב מבואר דאף בצונן יש לאסור עמ"א שמחלק בין שם לכאן ועיין ח"י. ואם נשפך מכלי שני על צונן שרי אם אינו דבר גוש עי"ד סצ"ד ס"ז ועסי' תס"ז סי"ב: ד יב וניעור. ול"ד לחטה דלעיל ס"ג דאם חממו בעוד החטה בתוכ' דש"ה כיון דממשות החטה בעין שם עח"י. כתב פר"ח מעשה שנמצאת חלה אחד של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והוריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק פסקתי דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח לכ"ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה ע"ש וכ"כ בת' עה"ג סימן צ"ט: יג בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מששים קודם הפסח יוכל להרבות עליו ק"פ עד שיהא ששים כדי שיהא מותר בפסח ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה ט"ז ועיין ב"ח סימן תנ"ג ובשכה"ג שם. קמח בקמח מקרי לח בלח ואם נתבטל ק"פ מותר לאפות ממנו מצות אפי' בפסח. ת"ה ב"ח: יד אסור בפסח. דהיינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו. וכל מה שמותר להשהו' מותר ליהנות ממנו עח"י. ואם לקח מאותו יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבן ביין אחר אסור כול' הרשב"א מ"א ודוק' שלא סינן קודם הפסח אבל סינן לכ"ע שרי מ"א וח"י ע"ש. וט"ז כתב דסינון לא מהני דשמא יוצאין דרך נקבי המסננת ואם סינן ע"י בגד עב נ"ל להתיר וכתב הב"ח בתשובה סימן ק"ז דאם שאב הזוהמ' של מי דבש בנפה שניפו בה קמח דשרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח עיין שם: ה טו בפסח. דאף אם היה בו מעט חמץ כבר נתבטל קודם פסח: טז חמץ. משמע דתרתי בעינן ששרו תוך הפסח בכלי חמץ דאז חיישינן לפליטת כלי בצונן משא"כ ק"פ אפילו בכלי חמץ אין להחמיר דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר או תוך הפסח בכלי של י"ט פשיטא דשרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח. אחרונים ואם שהה תוך הכלי מע"ל אי הוה כבוש כמבושל עיין מ"א וח"י: יז יבש. וכן בשר מלוח מחדש ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגרקיס וכרוב פרוס שקורין קומפש"ט ולימוניש אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו שנזהרים שלא לאכלו בפסח חוץ מביום אחרון של פסח עסי' תס"ז: יח הבשר. דהיינו בשר יבש או אפילו מליח מחדש הרבה ממלח שלא נבדק שדרכו להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים לא נהגו להקל לכתחלה כיון שאין דרכן בהדח' חיישינן שמא ישכח ויאכל בלא הדחה. לכן אין לאכול לימוניש מלוחים מ"א. וא"ז כתב דאפשר להקל במה שקורין לאקשי"ן דדרכו בהדחה ומ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך פסח חוץ מיום טוב אחרון ובדיעבד או שעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט הכל שרי. אחרונים. וכ"כ הט"ז פעם א' היה דוחק בבשר והתרתי להדיח דגים לפסח ע"ש. והדח' ר"ל ע"י שרייה קצת ולא בהעברה בעלמא ויש לשרותו בנהר או בכלי פסח ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה. אחרונים: יט פסח. אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד אין להחמיר מהרי"ל כתב דאם לא הדיח ק"פ ידיח אף לכתחלה בי"ט ואפשר אף בכלי חמץ אם לא שנכבש שם מעת לעת עח"י: כ ובכרכשות אינו מועיל הדח'. למוליית' שבפנים וכן בגבינה לא מהני הדחה כמו בכרכשות. ועש"ת ב"ח סי' קכ"ג וכתב הט"ז דאם היה הבשר יבש תוך החדר שמנהלים שם קמח לא מהני' הדח'. יש לזהר שלא לנהל קמחא דפסתא סמוך למאכלי' ומשקים או כלים של פסח מקום שאבק הקמח יכול להגיע וכתב בתשו' חוט השני סימן נ"ה אפילו בשר יבש שנמלח וחתכו תוך המלח שום בסכין אפילו אינו מקונח וחתכו אותם דק דק ושמו אותם על בשר למיהב בה טעמ' וריחא מ"מ יש להתיר הבשר ע"י הדחה כמו שאר בשר יבש: כא אין להחמיר. פירוש אם כבר בשל אותם אין להשליכם לאיבוד אם א"א לקיימם עד א"פ וכ"ש שאינם אוסרין תערובתן אפילו פחות מס' כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן. וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט דהוי כדיעבד ואם יש שום בטבחות שנחתכו בסכין חמץ כתב המ"א אף בדיעבד אסור ע"ש: כב מדינא. היינו באכילה אבל בהנאה מותר. ח"י ע"ש: כג ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלי אינו ב"י ואפי' אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה ב"ח. משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאוכלו בפסח מ"א ונ"ל שצריך לערות לתוך כלי פסח קודם י"ט: כד להקל בו. משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ועוד דבי"ט אחרון אמרי' סתם כלי אינו ב"י דמה"ט יש מקילין לשתות המע"ד של כל השנה. אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשלין יין שרף אסור דהוי דבר חזק וחריף וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וע"ל סימן תמ"ב ס"ק י"א. מרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף וזה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינם ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' ביו"ט אחרון. ט"ז: כה משהו. דפחות מס' אין להקל תוך הפסח ובמקום הפ"מ וכה"ג יש להקל בכל ענין עמ"א: כו מצוי. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכ"ע מ"א בשם מהרי"ל. ועיין מ"א שמסיק בחומץ דהוי דבר חריף דלא הוי נ"ט בר נ"ט ולכן אם עמד בכלי חמץ ב"י וכו' ועח"י מה שהקשה עליו. כתב בת' צ"צ סימן פ"ו דאסור ליתן לתוך היין חלב בהמ' וחלב חטה כדי שיהיה לבן וצלול דשמא ישתה עם בשר או ישתה בפסח ואע"פ שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסו' לכתחלה ועוד שמא ישאר קצת מחלב חטה בעין ע"ש. והמ"א השיג עליו והסכים עמו פר"ח סי' תס"ז ס"א. והח"י מסכים עם הצ"צ ע"ש: כז שני חדשים. וט"ז כתב ל' יום. וח"י חולק עליו ומחמיר כדברי רמ"א: כח לשתותו. אבל לקיימו מותר. אחרונים: כט לבערו. אלא אם כן טחו בטיט. ד"מ: ו ל בצונן. פ' ביבש. משא"כ בצונן לח ועל ידי שרייה חושש הרב לעיל בס"ה להחמיר ולדוך בתוכו אף שאינו ב"י אם הוא דבר חריף אסור כמבואר בי"ד סי' צ"ו כן הסכמת האחרונים. ומכל מקום אם נידך ק"פ במדוכה שלנו שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וכה"ג דליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל ק"פ אפילו בכלי ב"י יש להתיר ח"י ומ"א מחמי' אם נידוך בו ע"ש: ז לא בצונן. אף שהוא ב"י כיון דבוסר לא מיקרי דבר חריף להפליט בצונן. וט"ז ומ"א דעתם לאיסו' דהוי דבר חריף ע"ש: לב נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפילו ק"פ אסור אם היה מלוכלך דאפילו את"ל דלא הוי ד"ח מ"מ ע"י דוחקא נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם. מ"א: לג הפסח. משמע דק"פ שרי על ידי הדחה וצ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה כמ"ש בי"ד סימן צ"ו. מ"א ועח"י: לד נתערב. אפי' בפחות מס'. מ"א: לה לחוש. היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב. מ"א ע"ש: ח לו חדשה. אבל בסכין ישן אפי' הוא נקי ואינו ב"י אסור כיון שהוא ד"ח ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו דאז ג"כ מיקרי דבר חריף משא"כ בנחתכו לאחר שנתנו עליו מים קוד' גמר כבישתן דאז לא מקרי ד"ח דמים מבטל חריפתן: לז ב"י. אע"ג דבדבר חריף אוסר אפילו אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהם מים בטל חורפייהו טור. ואם הוא ב"י אסור' דכבוש כמבושל. אבל מותר לקיימן ואינו אוסר תערובתן כמבואר בסעיף ה' בדברים המתבשלין בכליהם ע"ש עמ"א וח"י: ט לח לא בטיל. כיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו. וא"כ בע"פ בטל יבש ביבש ברוב כשאר איסורים ומ"מ צריך לאכול כולם ק"פ עיין סעיף ד' בהג"ה. וכל זה בפרוסה אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סימן ק"י. ומצה שנתכפלה או שהיה בה חטה מצד אחד וחתכו הכפל או מקום החטה ונתערב אח"כ באחרות אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע. וכלי חמץ שנתערב בכלי פסח אין להקל לבטלם ברוב כיון דגם בשאר איסורים י"א דאינו בטל מטעם דישל"מ בהגעלה עמ"א וח"י ובת' עה"ג סי' צ"ט: לט בזה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה דיבש ביבש לא בטיל בפסח. ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. וע"ל סעיף קטן ג' אי מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו. ואם נאכל אחד מהם שרי עיין סי' תס"ז ס"ק ד' במ"א ובט"ז. כתב א"ז דחתיכה שנאסר במשהו בטיל חד בתרי אפילו תוך הפסח ע"ש וצ"ע. ח"י: י מ אסו'. וכתב ע"ת ומ"א והיכא דאיכא שלשתן יחדיו ריח ונטל"פ ומשהו יש להקל. ואי נפסד כ"כ עד שיהא כעפרא אין בה איסור כלל. ב"י ועח"י: יא מא שנתערב. הכלל בזה דהתערובות שהוא בענין שאין בו איסור דאורייתא דהיינו בענין שלא היה עובר בב"י וב"י כמש"ל ר"ס תמ"ב אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ מותר לערבו ק"פ כדי להשהותו ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה כמש"ל ס"ק י"ג (ומה"ט קרי לחמץ דבר שיל"מ) מה שאין כן בערבו במזיד לאחר פסח וכ"ש תוך הפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפילו באיסור דרבנן כמבואר בי"ד סי' צ"ט: מב בפסח. פי' נתערב בשוגג בפסח בס' ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בב"י ומותר לאחר הפסח בזה אפי' באכילה: מג בס'. זהו דעת הטור. אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ס' לכן נ"ל דהמיקל לא הפסיד אפילו פחות מס' רק שנתערב ברוב מותר אפילו באכילה אחרונים וע' בספר אה"ע שמישב דעת הטור להלכה ע"ש באריכות בס' מ"א ד' פרופס. ואם האיסור הוא דבר המעמיד וכה"ג ע"ל סי' תמ"ב ס"ק י"א שמרי שכר שעבר עליהם הפסח וחימץ בהם עיסה אסו' ר"מ מלובלין סי' קכ"א. (וע' י"ד סימן קכ"ג סעיף ט"ו בש"ך שם) כתב א"ז זקיני הגאון ז"ל פסק בחמאה ששרה בה פת או קמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת או הקמח לים או לנהר וימכור החמאה לעכו"ם וכ' הח"י בסי' תמ"ב דמיירי שנתערב מים עם החמאה דאל"כ הוי מי פירות ואינו מחמיץ ע"ש. וכן פסק במצה כפולה שנמצאת אחר הפסח דישליך הכפל וגם הנאת הבליעה מאיסור בפרוטה והשאר ימכור לעכו"ם אבל אם היה ששים במצה נגד הכפל ישליך הכפל לים והשאר מותר אף באכילה וה"ה בחטה הנמצאת במצה אפויה אבל בנפוחה אסורה לעולם כולה בהנאה והח"י בס' תס"א מיקל אחר הפסח ע"ש: מד המלח. ומותר אף באכילה בנתערב לאחר פסח משא"כ בנתערב קודם פסח בפחות מששים דאסור עמ"א וע"ל סי' תמ"ב סעיף קטן א': יב מה נוקשה. שהרי לא עבר על ב"י מן התורה. ואם נתערב תוך הפסח ע"ל ס"ק ח': מו בהנאה. אבל באכילה אסו' אם הוא בעיניה ח"י ומ"א כ' דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזיא לאכילה ע"ש. כ' מהרי"ל שאין להדליק בשמנים העשוין מקטניות מטעם חמץ ושל"ה כ' ה"ה בנרות של שומן לראות בקדרות מאחר שלא נזהרין מכלי חמץ כשעשו הנרות אלא יקחו הנר של שעוה או של שמן עסי' תנ"ג ס"ח ועשו"ת ש"א ס"ה ועיין ח"י סימן זה ס"ק כ"ז:

מגן אברהם תמ״ז – סימן תמז – דיני תערבת חמץ בתוך הפסח

א׳ מדאוריית' הוי חמץ כשאר איסורים (עמ"ש רסי' תמ"ב) אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא ועמ"ש ס"ב ועבי"ד סי' קי"א ובש"ך שם: כלים שנתבשל כו'. ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח וכמ"ש רסי' תנ"א: ב׳ ואין שם דבר המפעפען. משמע שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד שיש בה שומן אוסרת כולה אף על פי שהאיסור כחוש מ"מ ההיתר מפטם ליה כמ"ש בי"ד סי' ק"ה לענין צלי וכן מצות המשוחי' בשומן ונגעה אחת מהן בחבירתה במקו' שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחבירת' כולה ומיהו אם נגעה בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן כיון שאין האיסור שמן וכ"כ המ"ב גבי חטה שנמצאת בבשר מלוח להתיר שאר חתיכות מה"ט וכ"כ רמ"א בתשו' סי' כ"ח ע"ש וכ"מ בסי' תס"ו סט"ו דוקא ע"י היפוך השפוד יוצא הטעם מזו לזו משמע דאם לא הפכו השפוד אחר שבא החטה עליו שרי ולא חילק אם התרנגולת שמן ומבושל בלא רוטב ואפוי דינו כצלי ומיהו נראה לי דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א גבי מליחה בסי' תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועוד דהא הב"ח ורש"ל ומהרי"ל פסקו דחמץ במשהו בין במליחה בין בבישול ע"ש וא"כ די לנו להקל כמ"ש רמ"א במליחה ועסי' תס"א: ג׳ יש מקילין כו'. וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד ע"ש ומ"ש ר"ת דריח פת בפת אינו אוסר משמע דתבשיל אוסר אזיל לשיטתיה שפסק כרב ואנן קי"ל כלוי: ד׳ ודוק' במקום ששייך בו ריחא. כגון שהתנור קטן וסתום והאיסור וההיתר מגולים תוך התנור כמ"ש בי"ד סי' ק"ח ובש"ך שם וכ' רמ"א דבמקום הפסד יש להקל ונ"ל דוקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא דבסתום לגמרי אף בשאר איסורים כ' רמ"א דאין להקל אלא במקום הפסד ולכן בחמץ אף במקום הפסד אסור ועוד דהא התו' בע"א מחמירין אף בתנור גדול ופתוח ע"ש וגם דעת הרי"ף פרק ו' דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריח' מלת' היא לטעמיה משום דס"ל מין במינו במשהו ואנן קי"ל בס' משמע דפסח דהוי במשהו לכ"ע מלתא היא וגם הר"ן כ' דריח' משהו מיה' הוי ובזה נדחה ראיית מהרי"ל בתשו' ע"ש וא"כ אין לנו מי שיתיר דבמרדכי לא נמצא בפי' להתיר אלא להוכיח מדכ' המרדכי דקי"ל ריח' לאו מלת' היא ש"מ דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין בזה ועוד דבח"מ סי' כ"ה כתב הסמ"ע דבכ"מ פוסקים כרי"ף אם לא במקום שהתו' חולקים והכא שניהם שוין לאסור לכן עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי וקטן אפי' במקום הפסד ודי לנו להקל בפתוח קצת כי מי יבוא אחרי הכרעת רמ"א: וכ"ז בצלי אבל בבישול כיון דבשאר איסורים שרי לכתחלה לבשל בתנור אחד א"כ ש"מ דלית בו ריח כלל א"כ בחמץ עכ"פ בדיעבד שרי ואף שרמ"א כ' דאם התנור סתום אף בבישול אסור אפי' בדיעבד הלא הוא בעצמו כתב בת"ח שבגמ' ובכל הפוסקים אית' להתיר בבישול אלא שמאחר שבאו"ה ומהרי"ו החמירו בחמין הטמונין לשבת אין להקל עכ"ל וכמדומה שלא היה באו"ה של רמ"א כמ"ש לפנינו וצ"ל דחמין חשוב כצלי ואפיה דבבישול קי"ל שמותר עכ"ל והאמת אתו דהא הרשב"א כתב הטעם שאין הבישול אוסר משום דאין לו ריח ועינינו רואות דחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק ולכן ס"ל למהרי"ו דאוסר וז"ל יש"ש פג"ה ואם התנור סתום והקדירה אינו מכוסה יפה שיש בה נקב שיכול לפטם ממנו ולחוץ אסור שקדירה טמונה שאין לה מקום לצאת הריח ידוע שהטמנה גורמת הפיטום ונאסרה אף בבישול עכ"ל אבל אם מבשלין בחול בשעה או בשתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר כ"א בהטמנה של שבת ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה ואף שהב"י בסי' צ"ז חולק על הרשב"א ומביא ראיה מהגמ' שהטעם משום שהקדירה מפסקת ולכן בש"ע לא סיים מ"ש הרשב"א שאין ריח המתבשל כ"כ אוסר וא"כ אף בהטמנה או בצלי קדר בתנור יש להקל מ"מ נ"ל דדברי הרשב"א נכונים דהא אף על פי שהריח אינו יוצא מהצדדים מ"מ יוצא מלמעלה והא ראיה דגבי פשטי"ד בעינן שלא יהיה בו נקב למעלה והא דמשני בגמ' כעין ב' קדירות פרש"י שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או עפר באמצע עכ"ל משמע דוקא תל גדול שא"א לריח לעלות מעל גביו אבל הפסק קדירה לא חשיב והא דמשני מעיקרא בשתי קדירות הבין המקשן דמיירי בבישול ובישול אין לו ריח לכן מקשה ס"ד ע"ש וא"כ חמין הטמונים דינו כצלי ומכ"ש צלי קדר כדרך שעושין בי"ט אבל כשבישל בתנור לפי שעה אף שסתם התנור אין להחמיר וכתב ביש"ש ותנור גדול קצת אף על פי שאין מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש לו נקב מן הצד זולת הפתח מותר אף לכתחלה כיון שהנקב במקום גבוה והתנור גבוה אך קשה להתיר בפני ההמון עכ"ל, ואפשר דיש לסמוך על זה בחמץ בפסח במקום הפסד להתיר אם התנור גבוה והנקב פתוח במקום גבוה: מ"ש הע"ש דבחמץ לא מצינו איסור חריף לא דק דבארש"ט מיקרי חריף כמ"ש הט"ז בי"ד: ה׳ אינו אוסר במשהו. לפי שאין בו כרת, כ' בליקוטי מהרי"ל חמץ נוקשה אי בטיל בס' או אוסר במשהו ופשוט איהו מהא דאמר חיטי קורדנייתא דמדמי חמץ מו' שעו' ולמעלה שהוא דרבנן לחמץ נוקשה ודו"ק עכ"ל, כוונתו כי היכי דחמץ גמור בע"פ בטל בס' ה"ה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטיל בס' כיון דאין בו כרת ומכ"ש לפי מה שפסק בש"ע דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש רסי' תמ"ב א"כ בטל בס' ובכתבי מהר"י סי' קס"ד כ' וז"ל מה שהגיד לך שהתרתי חמץ נוקשה בנט"ל אפי' במקום שנוהגין בו איסור לא ידענא מהאי מלתא כלל אף על פי שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירים בלא פלוג כמו גוף הגזירה דמשהו והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל דלא תלינן נט"ל בטעם משהו מ"מ אני זוכר דאתיא האי עובדא לקמן ולא הוריתי בה לא איסור ולא היתר עכ"ל ובסי' קפ"ז כת' א' מן הגאונים על הדגים שנתבשלו ונמצאו בהם קארטין מנייר כפול ונדבק ע"י בצק בתוך הקדירה על האש וכתבת דיש ר"ל דחמץ נוקשה בטל בס', וכתבת ג"כ דמצאת במרדכי ריש פסחים דעות מזה במרדכי דילן לית מזה רמיזא, אמנם נ"ל נהי נמי דלשהותו שרי (כמ"ש סי' תמ"ב ס"ב) מ"מ אסור לאוכלו כמ"ש הרמב"ם על הטריקא אף על פי שאין אוכל אדם אסו' לאוכלו אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא וה"ה דנוקשה במשהו הוא דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם דחמץ במשהו משום דלא בדילי מיניה וא"כ לפ"ז חמץ גמור ונוקש' שוין כדמוכח בתו' ריש פסחים דדוקא לטעם האחרון הוצרכו לומר משום לא פלוג ע"ש ואף שרש"י פי' הטעם דהוי כרת ולא בדילי מ"מ משמע דטעמא דלא בדילי עיקר ול"ד לחמץ בע"פ דלא בדילי ואפ"ה בטל כיון דליכא כרת י"ל דחשיב קצת בדילי כיון שהוא זמן הביעור ועוד דהא חמץ ע"י תערובות אוסר במשהו כמ"ש סי' תס"ז סי"ג וה"ה נוקשה בעיני' ומאן דאייתי ראייה מבצק בשולי החבית (בסעיף ה') אינה ראייה דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרטי"ן שנתבשלו ע"י הבישול נתרכך החמץ שבהם ויהיב טעמא שבודאי ראוי למרח אותן, ויפה כתבת דעינינו רואות דלאו עפרא בעלמא הוא עכ"ל. ולא ידעתי למה החמיר כ"כ דהא הסמ"ק כ' וז"ל חמץ בע"פ מששה שעות ולמעלה בטל בס', ולפ"ז הא דמחמרי' בפסח משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי מיניה עכ"ל וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דנוקשה בטל בס' דהא עכ"פ אין בו כרת לכן נ"ל דמהרא"י ס"ל דנוקשה אסור מדאורייתא לכן צידד להחמיר אבל לפי מה דקי"ל דנוקשה דרבנן בטל בס', ומ"ש ראיה מחמץ ע"י תערובות אינו ראייה דהתם לעולם משהו איכא דמה לי אם נתערב תחלה באלף או אם נתערב במאה ואח"כ נתערב התערובות לכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד מאחר שמהרי"ל מיקל בהדיא ועמ"ש סס"ה: ו׳ ונותן טעם לפגם. כ' בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר והמרדכי פ"ב כתב דחטים בבאר הוי נט"ל ובפ"י דתרומות איתא דשעורים הוי נט"ל בבור וכ' עוד דעיסה חמץ שנפלה לבאר ספק אם נ"ט לשבח או לפגם ומסתמא נ"ט לפגם וכו' ע"ש: ז׳ בעוד שהחטה בתוכה. אבל אם נטלו החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולי' מותר, ואף על גב דבס"ד י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא ועס"ה: ח׳ חוזרת ליתן טעם. ואפי' למ"ד בס"ד דאינו חוזר וניעור היינו היכ' שאין האיסור בעין אבל הכא החמץ בעין: ט׳ אם היס"ב. תימא דבסי' תס"ז סי"ב מסיק לאסור אפי' צונן וצ"ל דהתם מיירי במים דהוי לח ויהיב טעמ' אבל הכא מיירי שהוציאו התרנגולת מן הקדירה סמוך לערב והניחוה לקערה בלא רוטב וכשנכנס הפסח עדיין היא רותח' דאז אין אסורה אא"כ היס"ב כיון שאין שם רוטב, ובהג"מ סוף ה' פסח שכת' וז"ל דלא סגי בקליפה אלא דבר שאיסורו בנ"ט אבל חמץ שהוא במשהו אסור אף בצלי (עמ"ש ס"א) וכ"כ רבינו שב"ט ומהר"י משטראסבו"רק לאיסו' אפי' רק ע"י מליגה בכלי שני אוסרין עכ"ל ואח"כ כ' חטה שנמצא במים אפי' צונן אסורים המים עכ"ל א"כ סתרי אהדדי וליכא למימר דברישא מיירי בלא רוטב דהא כ' מליגה בכ"ש וא"א למלוג בכ"ש אלא במים וצ"ל דבצונן לא אסרי' אלא המים אבל אם בשר שרוי בו לא אסרי' ליה דאין כח לצונן כ"כ להבליע בתוכו אבל בחמין הכל אסור וכ"מ מלשונו שכתב אסורי' המים אבל אם בשלו אח"כ תבשיל באותן המים ודאי שאוסרין התבשיל אך רמ"א שכ' בסי' תס"ז לאסור גם הבשר שנשרה במים א"כ צ"ל כמ"ש ובד"מ סי' תס"ז כ' דין צונן דאסור בשם המרדכי ואח"כ כ' בשם המרדכי אם נמלחה התרנגולת בקערת חמץ דהיא כלי שני אסורה ודוקא כשהיס"ב עכ"ל, ואפשר לחלק דדוקא כשהחמץ בעין אסרי' בצונן אבל הכא שבא להפליט טעם הבלוע מהכלי אין אוסר בצונן, מיהו במרדכי שם משמע דמטע' ערוי אסר לה ע"ש וכ"מ הל' בהג"א א"כ אין ראי' לאסור כ"ש (עמ"ש סי' תנ"א ס"א) ועוד דהא כ' בשם הג"מ פ"א בחמין דכ"ש שאין לחוש וצ"ל דהיא הג"ה אחרת ולפי מ"ש לק"מ לכן נ"ל דמ"ש המרדכי לאסור הבשר בצונן היינו משו' דאי' ביה פילי וכמ"ש בי"ד ס"ס צ"א ועס"י תס"ה מ"ש אבל בדופן שלימ' מותר רק המים אסורים ומ"ש בס"ה לאסור דגים השרוים בכלי חמץ וכו' היינו לקנותם לכתחלה: ונ"ל דאם נשפך מכ"ש על צונן אין להחמיר כלל ומכ"ש דאין להחמיר בטעלי"ר אך כשהניחו עליה חתיכת בשר רותח בקערה יש להחמיר דכתבו הפוסקים בי"ד סי' צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיס"ב ועסי' שי"ח ס"ט דיש דברים שמתבשלים בכ"ש: י׳ ויש חולקים. ולפ"ז מ"ש בס"ב דבטל בס' צריך לאוכלו קודם פסח: י״א בדבר יבש. כגון שנתערב חמץ במצה חד בתרי כמ"ש בס"ט צריך ג"כ לאוכלו קודם פסח משום שהחמץ בעין: ונ"ל אף על גב דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו וכמ"ש רס"י תמ"ב, מיהו לדעת הרא"ש שכ' בי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן ביחד א"כ ה"נ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור מיהו לא קי"ל הכי אלא במקום הפסד מיהו נ"ל דהכא אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס' אז מותר לאכלו בפסח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כמ"ש שם בי"ד: י״ב אסור בפסח. ועכ"פ מותר לקיימו: י״ג דחיישי' שמא וכו'. כ' הש"כ ול"נ דהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דחוזר וניעור בפסח אבל לדידן מותר ע"י ס' כמ"ש הב"ח סי' תמ"ב ס"ה וכן נוהגין מורי הוראה עכ"ל בגליון וצ"ע דהא כשסננו ולא נשאר אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור כמ"ש ס"ג לכן נ"ל דרמ"א כתב שנטלו משם אבל לא סיננו עד הפסח ולכן אסר אבל סיננו קודם הפסח לכ"ע שרי, מיהו במי דבש שלפעמים הם עבים אין להם תקנה ע"י סינון (ועבי"ד סי' פ"ד וסי' ק"ד) וכתב הרשב"א דלקח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו ביין אחר ואסר כול' ע"ש: י״ד ונותנים טעם בפסח. הכא לכ"ע אסור אפי' בצונן כיון דשורה מע"ל ה"ל כבוש כמבושל: ט״ו מותר לאכלם. שאת"ל שבלעו קצת חמץ נתבטלו בס' קודם פסח עס"ג: ט״ז במים בפסח. משמע דקודם פסח אין להחמיר כלל דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר מיהו בי"ד סי' פ"ג ס"ה ובת"ח שם משמע דיש להחמיר דעינינו רואות דשריי' הערינ"ג עזים וחזקים הן ואין המים מבטלין כח הציר כמ"ש מהרא"י והיינו לכתחלה אבל בשאר דגים מלוחים אפילו לכתחלה אין להחמיר: כתוב בד"מ מיהו צ"ע דאפשר אם שהא תוך הכלי מע"ל הוי כבוש כמבושל כמ"ש בי"ד בסי' ק"ה דבהכי מתישב דברי רב האי בסי' תנ"א ואפשר דמאחר דחמץ קודם זמנו היתר הוא לא אמרי' ביה כבוש כמבושל וכן משמע בטור שכ' דגבינות אינן מפליטין ומיהו יש לדחות דלא אמרי' כבוש רק בדבר לח אבל בדבר יבש וקשה כגבינה לא וכן נראה דבדבר לח שנשתהא בכלי מעת לעת אמרי' כבוש ובסי' תנ"א סכ"א גבי חביות שכר משמע דאין לחוש לזה עכ"ל ועמ"ש שם: והב"ח כתב בשר יבש יש להתיר אפי' נמלח בכלי שהיה ב"י ושהא בתוכו מע"ל דאמרינן כשנתייבש בטל טעמו כמ"ש סס"ה גבי בצק ונוהגין לשרות בנהר או בכלי פסח בצוננ' אבל לא בכלי חמץ לכתחלה אבל בבשר מלוח נוהגין ג"כ לשרותו, ומהו צריך לידע שלא מלחוהו בכלי חמץ דהיינו שנשתמשו בו חמין תוך מע"ל דכבוש כמבושל עכ"ל: ודע דלא מקרי כבוש אלא מה שמונח תוך הציר וכמ"ש סי' תס"ז סי"ד וכן כתב הט"ז בי"ד סי' פ"ג ובדריש' סי' ס"ט ובב"ש פכ"ה כיון שאין המלח מפליט כל מה שבלוע בכלי הוי כאלו יבש ביבש דלא שייך כבוש אלא בלח וצלול וכו' עכ"ל, ובש"כ סי' ס"ט כתב דאפי' שהא בתוכו מע"ל מותר דאימתי נעשה כבוש אחר מעת לעת ואז אינו ב"י וכ"כ הט"ז סי' ק"ה, אבל לקמן בס"ח משמע דאם הקדיר' ב"י אסור מטעם כבוש ע"ש א"כ צ"ל דהפגימה והבליעה באין כא' וכ"כ הר"מ בפרשת צו על בליעת נותר ע"ש וכן מ"כ בהגהות או"ה של רמ"א, וא"כ אינו אסור אא"כ נתנוהו לתוכו מיד כשפינו ממנו החמץ דאל"כ הפגימה באה תחילה קודם הבליעה וע' בי"ד סי' צ"ו בש"כ ס"ק קי"ו ובמליחה יש להחמיר שאם שהא כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי דלא כש"כ: י״ז הדיחו. ולפי מש"ל בשם הב"ח צריך שרי' ורי"ט כ' גבי דגים מלוחים אפי' שרוי' בפסח בכלי פסח יש להחמיר בהם דשמא נדבק בהם חמץ ונ"ט בפסח ולכן ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל משמע דהדחה עדיף משריי': י״ח הבשר ג"פ. ודוקא בשר דאין דרכו לאכול בלא הדחה וכמ"ש בי"ד סי' צ"א וה"ה דגים יבשים (מ"כ) אבל גבינה ודגי' אפי' רוצה להדיח אסו' דגזרי' שמא יאכל בלא הדחה ולכן המנהג שלא לאכול שום מליח עכ"ל ב"ח וכ"כ הלבוש ולכן אין לאכול לימונ"ש מלוחים: י״ט ובכרכשות וכו'. דהרי נחתך בפנים דק דק: כ׳ אין להחמיר באלו. אפילו נתערב בפחות מס' אבל אם יש שום בטבחות אוסר בדיעבד במשהו כחמץ עצמו דהרי נחתך בסכין חמץ: כ״א אם לא היו נזהרים. פי' אם לא כשהיו נזהרים בשני דברים אלו אז אינו אסור מדינא: כ״ב בשעת עשייתו מחמץ. דחיישי' שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן (ב"ח): כ״ג שהם ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י ואפילו אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה (ב"ח וכן משמע בד"מ) משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאכלו בפסח אף על גב דנט"ל אסור לכתחלה דאפשר לאוכלו קודם פסח מ"מ זה מקרי בדיעבד ע"ל ס"ב וסי' תנ"א סכ"א ועבי"ד סי' צ"ד סס"ה וסי' צ"ה ס"ב בהג' ורי"ט סי' א' כ' דוקא במחבת החמיר בהג"מ דדרכה בכך כל השנה אבל בשאר כלים אמרי' אפי' בחמץ סתמן אינן ב"י (כ"ה) ול"נ דכתב בטי"ד סי' קכ"ב דהטעם דאמרי' סתם כלים אינן ב"י משום דהוי ס"ס ספק נשתמשו בו היום או לא ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין וזה בשאר איסורים אבל חמץ שרגילין להשתמש בקדירו' רובן אינן פוגמין בשומן והוי חד ספיק' ולכן אסור אבל הרשב"א כ' הס"ס ספק לא נשתמשו ואת"ל נשתמשו בו שמא היה בדבר המותר א"כ חמץ נמי שייך לו' כן שמא לא נשתמש בו חמץ אלא מים או בשר וכיוצא בו: כ״ד שמבשלים בכלי חמץ. ולא שרי' מטעם נ"ט בר נ"ט דהתיר' דדוקא היתר גמור כגון בשר שנתערב אותו טעם מועט עם החלב אינו ראוי לחול עליו שם חדש דהיינו בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא שמו עליו כמו שהיה אם מעט אם הרבה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה (ת"ה בית ד' שער ד' וכ"כ הר"ן): כ״ה יש להקל. משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא ועוד דסתם כלי אינו ב"י וכ' הט"ז סי' תמ"ב ומה"ט יש מקילין לשתות מי דבש של כל השנה אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור (עמ"ש סי' תמ"ב ס"ה) וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשל יין שרף אסור דהוא דבר חזק וחריף ונ"ט לשבח במי דבש כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק וכ"ש דאסו' ליקח מהעכו"ם דשמא נתערב בו שכר עכ"ל ועבי"ד סי' קי"ד דאין לחוש לשמרים אא"כ דרכן בכך וע"ש בהג"ה ס"י ומ"ש לאסור ביורות של יין שרף בסי' קכ"ב ס"ג כ' דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח ע"ש ואפשר דס"ל דיין שרף חריף טפי וצ"ע לדינא דאפשר לדמות יין שרף ליין נסך דלא מהני בו מה שאינו ב"י (ועמ"ש סי' תנ"א ססכ"א): כ״ו שאין להחמיר. חדא דהוי נ"ט בנ"ט ועוד מאחר דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי ב"י אין מחזיקין איסור דספקא דרבנן לקולא (ד"מ) פירוש דמשהו הוי דרבנן וא"כ אם נתערב הרבה שאין ס' כנגדו אסור דהוי ספק דאורייתא וכ"מ מלשון הש"ע ומ"מ צ"ע דיש לסמוך בדיעבד על סתם כלי אינו ב"י ונ"ט בנ"ט כמ"ש סי' תנ"ב דהא ביום טוב האחרון מקלינן לכתחלה לאכול דברים שנתבשלו בכלי חמץ א"כ למה נאסר התערובות בשאר ימים ולכן נ"ל דמ"ש רמ"א אם נתערב משהו וכו' היינו משום שומן דשומן ודאי אסור אם נתערב הרבה משום דיש לחוש לפרורי חמץ שהם בתוכו אבל ביין מבושל וכיוצא בו אפי' נתערב הרבה שרי: כ״ז שאין חומץ יין מצוי. וא"כ אפי' נסתפקו ממנו לסעודה אין מחמירין דלא אפשר בקל למצוא אחר: כ״ח שלא למלאות. ז"ל ד"מ כ' בתשובת מהרי"ב מנהג פשוט בארץ הזאת שכל יין שממלאין תוך שלשים בכלי חמץ שלא לשתות ממנו בפסח אבל אין איסור בדבר אבל בחומץ דבקל בלע ופלט יש ליזהר טפי וכן שמעתי שמהרי"ל אוסר בחומץ לשתות ממנו בפסח ומ"מ לא ראיתי שמחמירין בו אף שהחומץ דבר חריף מ"מ הוי נ"ט בנ"ט ותחילת תשמיש הכלים אינן אלא בצונן עכ"ל, וצ"ע דהא בדבר חריף אין מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ולכן אם עמד בכלי חמץ אפי' אינו ב"י ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ואף שהש"כ כ' שם דגם בחומץ בעינן מע"ל, אין להקל נגד הש"ע דהא במשנה ספ"א דמעשר ופ"ג דשבת מדמה חומץ לציר דשניהם חריפים ואף על גב דבסי' ק"ד כתב דגם בחומץ בעי' מע"ל נ"ל דמיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ וכ"מ מפרש"י ותו' שם דמיירי בחומץ שכר ע"ש וה"ה בחומץ יין שאינו חזק כ"כ לא מקרי דבר חריף: כ״ט ואם מלאוהו. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי (מהרי"ל): ל׳ ואסור לשתותו. משמע דלשהותו שרי וכ"מ במרדכי וצ"ע למה דהא הבצק יהיב טעמא בפסח, וי"ל כיון שאין מחויב לבער החמץ עצמו דהוי עשוי לחזק א"כ אף היין אין מחויב לבערו דאינו נ"ט אלא משהו והוא חמץ נוקשה וס"ל דבאכילה אסור ולשהותו שרי (ועמ"ש ס"ב) מיהו אין ראיה מזה לאסור באכילה תבשיל שנפל בו חמץ נוקשה במשהו די"ל שאני הכא דהוא עושה לכתחלה שמניח בו היין ולכן אסור לשתותו עסי' תמ"ב ס"ג מ"ש: ל״א חייב לבערו. אא"כ טחאו בטיט, ד"מ: ל״ב דאינו מפליט בצונן. אא"כ נידוך בו דאיכא דוחקא ועבי"ד ססי' צ"ה שכתב מלח הנתון בקערה של בשר יש להחמיר לכתחלה שלא ליתנו בחלב מ"מ במדוכה אין להחמיר כלל וכ"ש במדוכות שלנו שאין רגילים להשתמש בו חמץ עסי' תנ"א: ל״ג בוסר שדכין וכו'. צ"ל דבוסר לא הוי חריף, וצ"ע דהא בב"י בשם סמ"ק משמע דלא שרי אלא לדעת בעה"ת ע"ש אבל לדידן דקי"ל דכל דבר חריף אסור א"כ אף בוסר אסור ע"ש וכ"מ בי"ד סי' קכ"ב שכ' בשם הרשב"א דאף אתרוג מקרי דבר חריף כ"ש בוסר שהוא חריף וצ"ע למעשה דהא בס"ח ס"ל דזתים הוי דבר חריף: ל״ד אם היה הכלי נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפי' קודם הפסח אסור אם הי' הכלי מלוכלך דאפי' את"ל דלא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחק' נכנס בתוכו קצת וא"א להניחם: ל״ה תוך הפסח. משמע דקודם פסח שרי ע"י הדחה אבל תוך הפסח מחמירי' ונ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי בעלמא שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה וכמ"ש בי"ד סי' צ"ו: ל״ו אם נתערב. משמע אפי' בפחות מס': ל״ז ולאסור מספק. דליחוש שמא לא היה הסכין נקי ומ"מ קשה כיון דקי"ל סתם סכין אינו נקי וכמ"ש בי"ד שם וכ"כ בת"ח כלל ס"א אא"כ ידעינן בבירור שהדיחו וא"כ למה נקל בחמץ וי"ל דאמרינן מסתמא דבוק בו שמנונית אבל חמץ אין דבוק בו מפני שאינו דבר הנדבק בו כ"כ, ומ"מ צ"ע למעשה דעכ"פ משהו איכא אם לא שהדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב כנ"ל ובד"מ מביא ראיה ממ"ש הטור שהרא"ש התיר בצל שנחתך בסכין שגורדין בו הבצק מהעריבה מפני שהסכין ההוא לא נשתמשו בו בחמין ולא חש שמא לא היה נקי עכ"ל, ול"נ שאין משם ראיה דהתם מיירי שהיה יודע שהוא נקי תדע דהא לכל הפחות ה"ל לשאול אם היה נקי אלא צ"ל שא"ל שהיה נקי: ל״ח בסכין חדשה. אבל אם הסכין ישן אפי' אינו ב"י אסור דחריף הוא ואפילו קודם שנכבשו דלא כש"ג ואו"ה שכתבו דוקא שנחתכו אחר שנכבשו אז הוי חריפי' דאדרבה הטור כתב דכשנותנין בהם מים בטל חורפייהו אלא מיירי קודם שנכבשו וכ"כ הת"ח ולא שייך בו ביטול דבכולי סכין משערי' וא"כ חזרו הזתים כולן חמץ (טור) פי' דכל א' בלע קצת מהסכין וא"כ נעשה כל אח' בלוע מהחמץ ושוב לא פלט ואף על גב דפסק בי"ד סי' ק"ו דחוזר ופולט האיסור ה"מ בבישול אבל בכבוש לא פליט מ"ד אהגעלה דבעינן דוקא בושל כנ"ל והע"ש כתב דדין זה אליבא דמאן דאמר חוזר וניעור ולא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד וליתא דהא הטור כתב בפשיטות דאינו חוזר וניעור וכתב אח"כ תכף דין הזתים לכן דברי הש"ך בי"ד סי' צ"ו עיקר וכ"כ כאן הב"ח ועבי"ד סי' קי"א בדברי האחרונים ול"נ דזה דמי לחתיכת בשר שנפלה לכמה קדירות בזא"ז שאין מצטרפין אבל מי הזתים לכ"ע מותרים דהחמץ בטל בהן בס' ואף דקי"ל חנ"נ וא"כ בעינן ס' נגד כל הזתים מ"מ הכא כיון שקודם פסח עדיין היתר הוא לא אמרי ביה חנ"נ כמ"ש בי"ד סי' צ"ד ס"ו ואף לפי מ"ש ס"ה דחמץ כיון ששמו עליו לא הוי נ"ט בנ"ט מ"מ לענין זה ה"ל דין היתר דלא אמרי' חנ"נ דהא הרבה פוסקים דלא אמרי' חנ"נ בשום איסור רק בבשר בחלב: ואם נתבשלו הזתים קודם פסח אף הזתים עצמן חוזרים להיות מותרים דחמץ חוזר ונפלט ונתבטל הטעם בס' ואף שבש"ע סי' ק"ו כ' דאותה חתיכה אסורה מ"מ הרי כ' מוהר"ם לובלין בתשו' דוקא היכא דבלע איסורא אבל היכא דבלע התיר' אף החתיכה עצמה מותרת וכ"פ הט"ז ומיהו נ"ל דאף דמותר לקיימן מ"מ אסור לאכלן בפסח דפשט הש"ע והג"ה סי' ק"ו משמע דאין האיסור נפלט ממנו לגמרי וא"כ אף שהט"ז ומור"ם מיקל בבשר היינו אף את"ל דנשאר בתוכו בשר כ"ש שלא חיישי' משא"כ בחמץ דאוסר במשהו ועוד דהא בלא"ה י"א חוזר וניעור כמ"ש ס"ד: ל״ט אם אינה ב"י. אף על גב דבדבר חריף אוסר אפי' אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהן מים בטל חורפייהו (טור) וכ' הש"כ בי"ד ססי' ע' (וסי' קי"ד ס"ה) דבעי' רוב מים ע"ש אבל לדעת רמ"א שם לא משמע כן ונ"ל דהכל לפי ראות עיני המור' ואם הוא ב"י אסורה דכבוש כמבושל עמ"ש סס"ה ועבי"ד סי' קי"ד וסי' צ"ו ס"ד ובש"כ שם בשם או"ה ועבש"ל בדיני א"ו: מ׳ לא בטיל. וכ"מ בת"ח כלל ל"ט וכ' המרדכי הטעם משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש (ובנקודת הכסף כתוב הטעם משום דהוי דשיל"מ ולכן פסק להקל שלא במינ' ע"ש ונעלם ממנו דברי המרדכי והש"כ עצמו סי' ק"ב ס"ק י"ג הביאו וא"כ בע"פ בטל ברוב כמ"ש ס"ב וע' בי"ד סימן ק"ט כיצד נוהגין) מ"מ צריך לאכול כולם קודם פסח כמ"ש ס"ד בהג"ה: וכ"ז בפרוס' אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סי' ק"י (ב"ח) ועמ"ש סי' תנ"א סי"ט: ומצה שהיה בה חטה או שנתכפל' מצד א' וחתכו הכפל ונתערב באחרת אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע, וכ' הב"ח כלי חמץ שנתערב באחרים בטל ברוב מיהו כיון די"א דחמץ מקרי דשיל"מ לא בטיל עכ"ל וכ"כ בנ"ה ובת"ח פסק דחמץ לא מקרי דשיל"מ כ"כ הטור וב"י בשם הפוסקי', וכן נוהגין דאל"כ אף בע"פ לא יתבטל עס"ב ומ"מ בכלי יש להחמיר דהא י"א דאף בשאר אסורי' לא בטיל כמ"ש הש"כ בי"ד סי' ק"ב ובפסח עצמו פשיט' דאסו' דלא עדיף משאר יבש ביבש: מ״א ויש מחמירין. במקו' שאין מנהג יש להורות דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וכעין זה כתב הטור דהר"מ היה מחמיר לעצמו ומקיל לאחרים והיה א"ל פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהם עכ"ל ת"ה והב"ח כתב נט"ל אסור ואפי' אינו אלא משהו וה"ה ריח חמץ נמי אסור כמו שכ' בת"ה סי' קכ"ח עכ"ל, ובאמת בת"ה לא הזכיר כלום מריח ואפשר בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל כיון דבלא"ה יש מקילין כמ"ש סס"א: מ״ב בין חמץ שנתערב כו' בטל בס'. פי' אם נתערב קודם פסח בס' די"א דאסור כמ"ש ס"ד מ"מ אם נתערב אחר פסח בטל בס' וכ' הב"ח דאסור לערב חמץ לכתחלה כדי לאכלו בפסח אבל מותר לערבו בס' כדי להשהותו ואם נתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח אסור ודוקא שיש בו כזית בכא"פ (מ"מ ספ"ו) ועמ"ש רסי' תמ"ב די"א דאם אין בו ס' עובר עליו וכ"פ הטור ומיהו במין במינו כיון שאין עובר עליו מן התורה מותר לאחר הפסח כמ"ש סי"ב ואפשר דע"ז כתב הרר"י דאם בטלו במזיד אדעתא דלשהיי' לאחר הפסח אסור וע' בתשובת הרשב"א סי' תפ"ה ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפי' נודע קודם פסח ועבר ואשהיי' ואין שם ס' ליכא למקנסי' כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון שאין שם ס' טעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון ולזה נתכוין רמ"א בהג"ה ע"כ: מ״ג בין שנתערב. בפסח בס' ועבר ושהה אפי' במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה וכ"מ בב"ח כאן ובסי' תמ"ו ובר"ן פ"ב גבי חמץ בפסח במשהו משמע דמותר אפי' באכילה דקרי ליה דשיל"מ ע"ש: מ״ד ונתערב לאחר הפסח בטל בס'. וזהו דעת הטור אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ששים וכ"מ פשטא דתלמודא דהא א"ר יוחנן חמץ בזמנו בנ"ט לאחר זמנו מותר כר"ש א"כ מוכח דלאחר זמנו אפי' בלא ששים מותר ורבא פסק אח"כ הלכתא לאחר זמנו מותר כר"ש ועוד דאי בס' אפי' לר' יהודה שרי דמהיכי תיתי להחמיר בו יות' משאר איסורים ועוד דפריך והא קנסא קניס ר"ש ומשני ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא ומאי פריך וכי ס"ד שמשום קנס יהא חמיר מכל איסורים דהא רבא ס"ל כל האסורין בס' כמ"ש הרא"ש סוף ע"א ועוד דהא אפילו חמץ לפני זמנו בטל בס' אף על גב דהוא דאוריית' כיון דלית ביה כרת וכ"ש לאח' זמנו ומאי פריך אלא ודאי דבטל ברוב בעלמא דלא קניס אלא היכא שהוא בעיניה וכ"מ ברי"ו שכ' ג' חלוקים תערובות לפני זמנו ותוך זמנו ולאחר זמנו ואי אית' דבעי ס' א"כ לפני זמנו ולאחר זמנו שוין הן וכ"מ ברא"ש ע"ש ולכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד וכ' הרא"ש דאם ערבו אחר הפסח במזיד אסור עבי"ד סי' צ"ט: מ״ה סגי ליה בהשלכת. אף על גב דבפסח לא קי"ל כהג"מ ולא מהני פדיון כמ"ש ריש סימן תמ"ז מ"מ לאחר הפסח הואיל וקנסא בעלמא הוא מהני פדיון ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח בפחות מס' אסור כמש"ל: והיכא שנפלו חטים בתוך המים ונתחמצו ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובים אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ולאכול כל א' בפ"ע אסור דחמץ אינו בטל ברוב ולשהותו נמי אסור דכל שהאיסור ניכר בעין אינו בטל וה"נ אפשר לבדקן דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו (רשב"א סי' תפ"ה) ולפי מש"ל בשם הב"ח מותר להוסיף עליהם עד ששים ולטחנן ולהשהותן וכ"נ עיקר דהא עדיין היתר הוא ולא מקרי מבטל איסור ולכן כ' הרשב"א דהוי כמבטל איסור מיהו אין להקל נגד הרשב"א עסי' תנ"ג שכתב כיון שאינו טוחן כדי לבטלם לא הוי מבטל איסור דשם מיירי שהיה ששים מיהו אם לא נודע לו עד לאחר הפסח סגי בהולכת הנאה לים המלח ומ"מ באכילה אסור דטעם חמץ קא טעים ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ע"כ (הג"מ) ועמש"ל בשם הב"ח דס"ל דמיירי דוקא בפחות מכזית ועבי"ד סי' קל"ד: שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור (ר"מ מלובלין סי' קכ"א) דהוי כאלו הוא בעיניה עסי' תמ"ב ס"ה ועבי"ד סי' קכ"ג סט"ו ובש"כ שם דלא כע"ש שלא ע"ש: כתוב בס' צ"צ יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו שמשימים לתוכו חלב בהמה וחלב חטה פחות מס' אסור דגזרי' שמא יבא לשתות ממנו עם בשר או שמא ישתה ממנה בפסח ואף על פי שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסור לכתחלה ועוד דיש לחוש שמא ישאר קצת מהחלב חטה בעין עכ"ל ולפי מש"ל אין איסור בדבר כיון שאין כונתו לערבו כדי לשתותו בפסח או לשתותו עם בשר א"כ לא ה"ל מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין וכ"כ בי"ד סי' פ"ד גבי דבש שנפלו לתוכו נמלים ומ"מ אם ידוע אותו יין לא ישתה ממנו בפסח דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין אבל משום חששא שמא ישתה ממנו אין לאסור לעשות כן מיהו אם נותן הרבה לתוכו עד שאין ס' כנגדו אסור מטעם שמא יבוא לשתות בפסח או ישתה עם בשר (כמ"ש בי"ד סי' צ"ו): מ״ו אינו אסור בהנאה. שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה וליכא למקנסי' (ריב"ש ור"ן רפ"ג ועמ"ש רסי' תמ"ב) ונ"ל דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה עמ"ש סי"א דהא דכתב הר"ן פ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם וקבל העכו"ם אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחר הפסח שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור א"כ ה"ל כאלו עבר אדאורייתא דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח כמ"ש סי' תמ"ח ס"ה וע"ש הטעם ה"נ יש לחוש שכל אדם יעשה כן ויאמר שהעכו"ם קיבל אחריות:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תמ״ז

א׳ במשהו. הרמב"ם נתן טעם דהוי חמץ דשיל"מ והרא"ש פ' בתרא דע"א נתן טעם דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו במשהו ועמ"ש ס"ב דבי"ט האחרון מותר להשהותו: ב׳ ואין שם דבר המפעפען. זה קאי אמ"ש תחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר כחוש שאין בו חלב אבל יש בו חלב אמרי' ביו"ד סי' ק"ה ס"ה דמפעפע בכולו: ג׳ ודוקא במקום כו'. פי' כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמ"ש בי"ד סי' ק"ח אלא דבמצה אסור בזה אבל אם התנור גדול אפי' הוא סתום או שאחד מן התבשילין הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך כלל ריחא וביו"ד שם הכריע רמ"א דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילים והוי כמו שאר אסורים והפוסקים כתבו בשם ר"ת דבפת אין שייך בו ריח כלל מ"ה אין אוסר פת חמץ שנאפה עם פת מצה אף דאית ביה הני תלת מילי וכן הביא בש"ע סי' תס"א ס"ה: ד׳ מו' שעות כו'. אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא מ"מ אין כו כרת לא מחמירים ביה כ"ה באיסור משהו וכן בחומרא דנט"ל ובי"ט האחרון ע' סי' תס"ז ס"י: ה׳ שהוא לח בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיה' מותר בפסח ואין בזה משו' אין מבטלין איסור לכתחיל' וראיה לזה כתבתי בה' סוכה סי' תרכ"ו ס"א ע"ש והך לח בלח לא אתי לאפוקי קמח בקמח דג"ז הוא מתערב יפה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג וכן הכריע בש"ע לקמן סי' תנ"א סעיף כ"ז גבי שפוד דלא אמרי' חוזר וניעור: ו׳ נשארו לו פירורין. וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאוד ויוצאין דרך נקבי המסננת: ז׳ מותר. הטעם דחשש חימוץ שיש במלח שנמלח הוא בטל בס' קוד' הפסח ואינו חוזר וניעו' וא"כ לא ה"ל לסתו' להתיר כיון שקודם לזה כתב שיש חולקין וס"ל דאמרי' חוזר וניעור נר' דהכריע הש"ע בזה כדברי המקילין דכאן היה תרתי לטיבותא חדא שמא לא היה חמץ במלח כלל ואת"ל היה אימ' נתבטל קודם פסח וכדעת המקילים והיש חולקים שמביא רמ"א הוא הרי"ץ גאות שהביא הטור בשמו שאוסר חלב שחלבו ישראל קודם הפסח אם לא ידוע שנזהר בחימוץ וטעמו דהרי"ץ גיאות דס"ל בפסח חוזר וניעור וכיש חולקין דסעיף ד' ובהדיא הביא ב"י בשם ה' המגיד שהרי"ץ גיאות ס"ל כאותן גאונים דס"ל דחוזר וניעו' וא"כ למה כ' רמ"א המנהג להחמיר מאחר שכ' בסעיף ד' המנהג כסברא ראשונה וצ"ל הסברא להיפך דטעם המנהג להחמיר בזה דהמלח הוא בעין על דברים אלו ואפשר שיש חמץ בעין בין המלח ולכך לא מועיל הדחה בהם: ח׳ ויש חולקין. בסי' תצ"ז סי"ג מוכח שס"ל להלכה לבעל הש"ע כדיעה ראשונ' ע"ש וכן בסי' תנ"א סכ"ז גבי שפוד: ט׳ ג"פ קודם הפסח. היינו בכלי שאינו של חמץ לכתחלה ודיעבד מועיל אפי' בכלי חמץ דצונן אינו מפליט ולא זכר רמ"א רק בשר ונראה דה"ה דגים יש להתיר ע"י הדחה כבשר רק שלא ראיתי לנהוג היתר בדגים ע"י הדחה. ויש לתת טעם לזה ממ"ש בסמ"ג מיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאכלן בלא הדחה אבל בשר מלוח בעי הדחה עכ"ל נראה דה"ק כיון שרגילין לאכול דגים בלא הדחה יש לחוש שיאכלם בלא הדחה משא"כ בבשר: ומ"מ פעם א' הית' דוחק למצוא בשר והתרתי להדיח דגים בפסח דנ"ל דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו משא"כ בדגים מלוחים בחבי' שא"א בלא הדחה זה עדיף מבשר אבל גבינה פשיטא דלא מהני הדחה והוי ככרכשתא וכתב מו"ח ז"ל בסי' תנ"א דאם ניתן הבשר אחר שהכשירו בכלי שנשתמשו בו חמץ תוך מע"ל דאסור הבשר לפסח דהוי כבוש כמבושל ואני כתבתי בי"ד סי' ק"ה דאין לאסור מחמת כבוש כמבושל בכלי של איסור דה"ל נט"ל אחר שיעור מע"ל שהוא שיעור כבישה ונט"ל מותר קוד' הפסח ונ"ל בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח ה"ל חמץ בעין ולא מהני הדחה: י׳ אבל בשומן מהותך. הקשה ב"י הא קי"ל סתם כלים אינן ב"י והאריך בזה ונלע"ד דבזה לא אמרי' כן דכבר כתבתי בי"ד סי' קכ"ב בשם ד"מ בשם הג"ם ש"ד דבישראל יש תקנה בשאלה ואם אינו יודע נקנסיה ונ"ל דאין שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדיר' שלו דה"ל לידע ולא ידע אבל באחר לא עכ"ל ד"מ ונ"ל דנהי דאין סברא זו מוסכמת להלכה כמ"ש הש"ע בס"ח מ"מ נ"ל דלענין פסח כ"ע ס"ל כן דכל אדם רגיל ליזהר בכל ענין הצורך לפסח שמכין עצמו להשמר מחימוץ ע"כ זה שהתיך השומן בכל דבר המבשל ה"ל להזהיר שתהא המחבת ודאי אינו ב"י ע"כ קנסי' לי' לאסור תבשילו לאכלו בפסח כנ"ל נכון בזה: ונ"ל דבמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף זה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינו ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' בי"ט האחרון: י״א אבל ביום טוב האחרון. כיון דסתם כלים אינן ב"י אלא שהחמירו דרך קנס ע"כ הקילו בי"ט האחרון וכן בשאר איסורי דרבנן כגון משהו ונט"ל כמש"ל סי' זה בי"ט האחרון אם לא בדרך שזכרתי בס"ב: י״ב תוך ב' חדשים. בת"ה ובפסקים סי' קמ"ט כ' דין זה בשם סמ"ג בתוך ל' יום וכן נראה עיקר דשיעור ל' מצינו בשאר דברים ג"כ לענין פסח וכן העתיק רמ"א עצמו בסי' תמ"ב ס"ג לענין דיבוק ניירות וחד טעמא אית להו עם הך דהכא: י״ג בוסר שדכין כו'. כ' סמ"ק דהוי צונן ואין לו כח להפליט ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישי' ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם הבשר כדפירש ר"ב עכ"ל ונראה פירושו דאמרי' ביו"ד סי' צ"ו דבדבר חריף ויש דוחקא דסכין יש איסור כמ"ש שם בס"א ע"כ אמר כאן אפי' אי פליט דהיינו ע"י דוחק' דמדוכה ויש כאן דבר חריף דהבוסר יש בו קיוהא מ"מ א"צ לבטלו אלא הפליטה לחוד ואין הבוסר כולו נעשה איסור ויליף לה מבצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנום עם בשר דאין כל הבצל נעשה איסור אלא משערי' נגד הבלוע בהם משא"כ בחתך בסכין ש"ג דאז כל הבצל נעשה נבילה ה"נ כיון שנעשה קודם הפסח והיה אז היתר ע"כ אח"כ בשעת פסח מותר כיון שכבר נתבטל הפליט' המועטת מ"ה אם נעש' בפסח ודאי אסור אם חתכו בסכין. חמץ אפי' אם הוא נקי מטעם דוחקא דסכינא והוא דבר חריף וכמ"ש בי"ד לענין צנון סי' צ"ו דיש אוסר אפי' בצונן וע"כ צ"ע למה כ' רמ"א דסת' סכין אינו נקי דלפי הנראה אפי' בודאי נקי יש לאסור אם חתכו תוך הפסח בסכין חמץ: י״ד זתים שנזהרו כו'. הטור כ' זתים שכבשן בשאר ימות השנה לדעת בעה"ת שאוסר צנון ובצל בסכין ש"ג שמדמה אותם לקורט כו' דבכולו סכין משערינן וא"כ חזרו הזתים כולם חמץ כו' ק"ל אמאי לא משערי' ס' נגד הסכין דודאי יש בכל הזתים ס' נגדו כדאי' בי"ד סי' צ"ו לענין בצלי' ס"ב דהא גם כאן כי בלעו הזתי' מן הסכין היה עדיין היתר ול"ד לסכין ש"ג דסי' צ"ו וכן בסוף דבריו כ' הטור ונ"ל דאפילו לדעת בעה"ת אם נזהרו בהם בחתיכת סכין כו' משמע דבלא נזהר בסכין אין היתר בביטול כגד הסכין ונר' דהך חתך זתים ע"כ מיירי קודם שנכבשו דאז הם חריפי' דהא כ' הטור שע"י מים של כביש' בטל חורפייהו ומ"ה מדמה הטור אותם לבצלים ובא"ו הארוך כלל ל"ח דין ט"ו כתב וז"ל ועוד דאפי' לגבי איסור חמץ אינו אוסר בא"ח זתים שנחתכו בסכין של חמץ אלא שנחתכו לאחר שנכבשו אבל נחתכו קודם שנכבשו מתיר שם לאכלן בפסח לא נמצא כן בטור שלנו ואדרבה להיפך כמ"ש ואולי הוא מבי' ס' אורחת חיים ולא אורח חיים ומש"ה ניחא כאן דלא מהני ס' לבטל בין הכל ס' נגד הסכין כיון שנוטל כל א' בפ"ע קודם כבישת' ואין בכל א' ס' בפ"ע נגד הסכין היא עומדת במה שקיבלה ואין הצירף מועיל דאין כאן מידי שיצרף אותם ויוליך טעם מן הא' להשני משא"כ שם בבצלים שרוטב הבישול מוליך מזה לזה אבל כאן בכבוש כל א' בפ"ע נכבש מכח הנחתו במים ע"כ אין צירוף מועיל ול"ד לבוסר שנזכר בסעי' הקודם לזה דמהני הכל לבטל הפליטה של המדוכ' כמ"ש בסמוך דהתם נידוכו הכל ונתערבו היטב כמו שקבלו ביחד כן ע"כ הצירוף מועיל לבטל הפליטה כנ"ל נכון בזה והא דכ' כאן להתיר אף ע"פ שלא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה הוא מטעם שכ' הטור דבטל חורפייהו בשע' כבישה כיון שבשע' הכבישה נותנין בהם מים ולא שייך תו למימר מחלי' להו אלא שיש ליזהר בתקיעת הסכין והיינו מטעם שזכרנו: בטור כתוב וכן נראה וכו' ולכאורה קשה היאך מייתי ראיה ממה שחתכו בפסח גופי' למ"ש קודם לזה בזתים של כל השנה וי"ל דלא מייתי ראי' אלא לזה שזתים דינם שוה מחמת קיוהא שלהם לקורט של חלתי' הנזכ' בגמ' דהא בצל ג"כ דומה לקורט של חלתי' ואוסר הרא"ש אם חתך בסת' סכין אע"ג דהוי נט"ל ולהרא"ש מתיר נט"ל כמ"ש הטור בשמו אלא ודאי דאסור משום דהוי דבר חריף: ט״ו אפי' באלף לא בטיל. וכ' ב"י ונרא' טעמו משום שיל"מ או משום דסבר דיבש ביבש בטל חד בתרי באיסור שתלוי בנ"ט אבל במקו' שהחמירו בו ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפ' כ"ש עכ"ל ולפ"ז אם נתערב קודם פסח חד בתרי ביבש דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורי': ט״ז וי"א דחמץ שוה כו'. ממילא אם החמץ הוא חתיכה הראוי להתכבד או שאר דברים שאין מתבטלים בשאר איסורים פשיט' שגם בפסח כן אלא שברש"י שמביא ב"י מחלק אליב' דר"ע בין הככר שלם לפרוסת ככר וכ' ב"י דלא קי"ל כר"ע ע"כ לא מחלקי' בזה דטעמא דר"ע דככר הוא חשוב מצד עצמו ואנן ס"ל דבראוי להתכבד תליא מלתא: י״ז קודם פסח. ביאור דברי הטור בזה הוא בסי' תמ"ב. ונלמד מזה דתערובת שהוא בענין שאין בואיסו' דאוריי' אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ יכול לעשות אותו תערובות אפי' במזיד להשהוהו עד אחר הפסח: י״ח ובפחו' מס' סגי כו'. פי' לח בלח דבעי' ס' מ"מ כאן בעבר עליו הפסח דאין באיסור אלא משום קנס דעבר על בל ירא' וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס וע"כ שרי אפי' באכילה וכדעת ב"י ולא כהג"מ שאין מתיר אלא בהנאה בזה וביבש ביבש נראה דלא מבעיא חד בתרי פשיט' דמותר אפי' לדיע' הראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח כאן לאחר הפסח שרי אפי' בלא השלכ' הנאה לים המלח דהא כאן לא עבר על בל יראה כיון דמן התור' חד בתרי בטיל ואפי' מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו ולא שייך למיקנסי' אלא אפי' חד בחד מותר עכ"פ ע"י פדיון ודינו כמו לח בלח בפחות מס' ובהג"מ בדין זה כ' שם אם נתערבו חיטי חמץ בחיטי כשר ולא נודע עד לאחר פסח כו' כמ"ש ב"י אין ללמוד מזה דאם נודע קודם פסח דלא די אחר הפסח בפדיון דזה אינו דטעם ר"ש דקנס לאחר הפסח אין בו חילוק אם עבר במזיד או בשוגג דבתרווייהו קניס וכי היכי דבנתערב אחר הפסח בשוגג בס' שרי אפי' שהיה במזיד בפסח כמ"ש רש"י והרא"ש והטור בהדיא בסי' זה ה"נ מהני הפדיון אפי' שהי' במזיד ותו דמה תלוי בידיעתו דהא עכ"פ התערובות הוא שוגג אלא פשוט דהך לא נודע הוא לאו דוקא ולא זכרו שם אלא לאורחא דמילתא דודאי לאו ברשע עסקי' שיודע מזה ולא ביערו בשעת איסורו ולעיל בסי' זה ס"ג כתבתי דאפי' לכתחלה יכול להרבות על התערובו' קודם הפסח כיון דעדיין היתר הוא וראי' מסוכה וא"כ כאן ביבש ביבש אם הוא חד בתרי יש להרבות עליו חיטים כשרים ולטוחנן ויהיה דינו כמו לח בלח כדלעיל ס"ג ויכול לאוכלו אפי' בפסח ואם בא להשהותו אחר הפסח א"צ לזה ומותר אפי' בלא פדיון לים המלח כ"ז נ"ל נכון ואף שכ' מו"ח ז"ל איזה פרטים בזה שלא כמ"ש מ"מ אחר העיון הדברים ברורים בס"ד: י״ט שמא יפול כו'. ואם נפל קרטין לתוך המאכל אסור המאכל כמש"ל בחמץ נוקשה כגון טריא"ק וכיוצא בו בסי' תמ"ב אבל מותר להשהות ולאחר הפסח כנ"ל: בטור הביא לעיל סי' זה וכ"כ בעל העיטור דוקא חמץ דאיתי' בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן ש"ג בפסח כו' בטל הוא וכמה ימים נהג בו אדוננו איסור והמחמי' תע"ב עכ"ל וקשה דהיאך בטל והלא צריך ס' לבטלו ואין מה שתוך הכלי ס' נגד כל הכלי כמ"ש זה בב"י ונר' דהעיטור לטעמי' דגם בי"ד סי' צ"ג ס"ל דיש ס' נגד פליטה דכלי כמ"ש שם ב"י אליביה ואע"ג דהטור לא ס"ל סברא זו מ"מ הביא דבריו משום ד"א שזכר בעיטור כגון בשר שלא נזהר במליחתו ותו אפשר דס"ל כמ"ש המרדכי פ' כ"ש בשם א"ז להתיר בחבית של שכר להדיחו במי' ומנגבו ולתת בו יין ודבש לפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ולא אמרינן בכולו משערין כיון דהתירא בלע ורמ"א פסק כן בסימן תנ"א:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תמ״ז

אין

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א