סימן שסב – איזה מחצה קרויה מחצה לטלטל – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שסב – איזה מחצה קרויה מחצה לטלטל

א כָּל מְחִצָּה שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית לָדוּר בְּתוֹכָהּ, אֶלָּא לִצְנִיעוּת אוֹ לִשְׁמֹר מַה שֶּׁיִּתְּנוּ בְּתוֹכָהּ אוֹ לִישֵׁב בָּהּ כְּדֵי לִשְׁמֹר הַשָּׂדוֹת, הִיא מְחִצָּה לְטַלְטֵל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, אֲבָל אֵינָהּ מְחִצָּה לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ מֻקָּף לְדִירָה אִם הוּא יוֹתֵר מִב' סְאָתַיִם. הִילְכָּךְ אִילָן שֶׁעֲנָפָיו יוֹרְדִים לְמַטָּה, אִם אֵינָם גְּבוֹהִים שְׁלֹשָׁה מִן הָאָרֶץ וְעִקָּרָן בַּמָּקוֹם שֶׁמְּחֻבָּרִין לָאִילָן הוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה, חָשִׁיב מְחִצָּה וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ; וְהוּא שֶׁיְּמַלֵּא הָאֲוִיר שֶׁבֵּין הָעֲנָפִים בְּעֵצִים אוֹ בְּקַשׁ, וְיִקְשֹׁר הָעֲנָפִים שֶׁלֹּא יְנִידֵם הָרוּחַ, שֶׁכָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה, אֵינָהּ מְחִצָּה. וְדַוְקָא עַד בֵּית סְאָתַיִם, אֲבָל יוֹתֵר מִבֵּית סְאָתַיִם, לֹא, אֲפִלּוּ נְטָעוֹ לְכָךְ כֵּיוָן א שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לָדוּר בְּתוֹכוֹ אֶלָּא לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ לִשְׁמֹר הַשָּׂדוֹת. ב תֵּל שֶׁגָּבוֹהַּ חֲמִשָּׁה וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, שֶׁעָשָׂה עָלָיו מְחִצָּה גָּבוֹהַּ חֲמִשָּׁה, חֲשִׁיבָה מְחִצָּה לְטַלְטֵל וּלְכָל דָּבָר. ג מְחִצָּה הָעוֹמֶדֶת מֵאֵלֶיהָ דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית לְשֵׁם מְחִצָּה, כְּשֵׁרָה. מְחִצָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת, כְּשֵׁרָה וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג, אֲבָל בְּמֵזִיד הַוְיָא מְחִצָּה לְהַחְמִיר לְחַיֵּב הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ אֲבָל לֹא לְהַתִּיר לְטַלְטֵל בְּתוֹכָהּ. וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מְחִצָּה תְּחִלָּה, אֲבָל הָיְתָה שָׁם וֶהֱסִירָהּ וְחָזְרָה וְנַעֲשֵׂית, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, חָזְרָה לְהֶתֵּרָהּ הָרִאשׁוֹן. כְּגוֹן שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁהִקִּיפוּ בְּמַחְצְלָאוֹת סְבִיבוֹתֵיהֶם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִבְדִּילוּ גַּם בֵּינֵיהֶם בְּמַחְצְלָאוֹת וְעֵרְבוּ יַחַד, מֻתָּרִים לְטַלְטֵל מִזֶּה לָזֶה. נִגְלְלוּ הַמַּחְצְלָאוֹת, נֶאֶסְרוּ. חָזְרוּ וְנִתְפָּרְסוּ, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, חָזְרוּ לְהֶתֵּרָן הָרִאשׁוֹן. ד סְפִינָה, מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ, אֲפִלּוּ הִיא יוֹתֵר מִבֵּית סְאָתַיִם, דְּחָשִׁיבָה מֻקֶּפֶת לְדִּירָה { וְע"ל סי' שס"ו } (וְסוֹף סִימָן שפ"ב). כְּפֵאָה לָדוּר תַּחְתֶּיהָ, הָוֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד אַף עָלֶיהָ. כְּפֵאָה לְזָפְתָהּ, ב אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ אֶלָּא בְּד' אַמּוֹת אִם הוּא יוֹתֵר מִסְאָתַיִם. ה בַּכֹּל עוֹשִׂים מְחִצָּה, בְּכֵלִים וּבְאֻכָּפוֹת, בֵּין שֶׁל עֵרֶב לְבַד כְּגוֹן שֶׁל חֲבָלִים, אוֹ שֶׁל שְׁתִי לְבַד כְּגוֹן קָנִים נְעוּצִים בָּאָרֶץ, וּמֻתָּרִים עַד סְאָתַיִם אֲפִלּוּ לְיָחִיד בְּיִשּׁוּב, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ וּבֵין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ ג' טְפָחִים; וַאֲפִלּוּ בְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ ג כְּפוּתִים, וַאֲפִלּוּ בַּאֲנָשִׁים שֶׁעוֹמְדִים זֶה אֵצֶל זֶה בְּפָחוֹת מִג', וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם מְהַלְּכִים חֲשׁוּבִים מְחִצָּה וּבֵינֵיהֶם רְשׁוּת הַיָּחִיד; וְהוּא שֶׁלֹּא יָדְעוּ שֶׁהָעָמְדוּ לְשֵׁם מְחִצָּה; וַאֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶם יוֹדֵעַ, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא הוֹדִיעָם שֶׁעוֹשֶׂה מְחִיצוֹת עַתָּה, אִם קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיֵּדְעוּ, כְּגוֹן שֶׁעָשָׂה מֵהֶם מְחִצָּה פַּעַם אַחַת לֹא יַעֲשֶׂה מֵהֶם מְחִצָּה ד עוֹד. ו אִם בָּאוּ מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לָדַעַת, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ הִרְגִּישׁוּ, אֵין לָחוּשׁ. ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יַעֲמִיד אוֹתָם אָדָם שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחִצָּה זוֹ, אֶלָּא יַעֲמִיד אוֹתָם אַחֵר שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. { הַגָּה: וְאֵין לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה שֶׁל בְּנֵי אָדָם רַק בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ וּבִשְׁעַת הַדַּחַק. וְאִם שָׁכַח דָּבָר אֶחָד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, יוֹתֵר עָדִיף לְהוֹלִיךְ שָׁם תִּינוֹקוֹת שֶׁיָּבִיאוּ הַדָּבָר בְּלֹא מְחִצָּה מִלַּעֲשׂוֹת מְחִצָּה שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְשֶׁיְּבִיאֶנּוּ גָּדוֹל } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט סְמַ"ג וְס"ה). ח פָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן כָּל פִּרְצָה מֵהֶם פְּחוּתָהּ מִג' טְפָחִים. ט פָּרוּץ כְּעוֹמֵד, מֻתָּר בֵּין בִּשְׁתִי בֵּין בְּעֶרֶב; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד פָּרוּץ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר. אֲבָל עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפֶתַח. י אִם עָשָׂה צוּרַת פֶּתַח, אֲפִלּוּ לְפִרְצָה יְתֵרָה מֵעֶשֶׂר, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ לֹא נָעַץ אֶלָּא אַרְבַּע קֻנְדִּיסִין בְּאַרְבַּע רוּחוֹת וְעָשָׂה צוּרַת פֶּתַח עַל גַּבֵּיהֶן, מֻתָּר. וְהָנֵי מִלֵּי בְּחָצֵר וּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דִּיּוּרִין, אֲבָל בְּבִקְעָה לֹא מְהָנֵי כְּשֶׁכָּל הָרוּחוֹת עַל יְדֵי צוּרַת פֶּתַח. ה וּלְהָרַמְבָּ"ם אֵין צוּרַת הַפֶּתַח מוֹעִיל לְפִרְצָה יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ { וְאָז מְהָנֵי אֲפִלּוּ בְּבִקְעָה בְּכָל הָרוּחוֹת } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וּסְמַ"ק). יא מַהוּ צוּרַת פֶּתַח, ו קָנֶה מִכָּאן וְקָנֶה מִכָּאן וְקָנֶה עַל גַּבֵּיהֶן, אֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם כַּמָּה אַמּוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא גֹּבַהּ הַקָּנִים שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן י"ט וְיִהְיוּ ז מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד קָנֶה הָעֶלְיוֹן. וְאִם חִבֵּר הַקָּנֶה הָעֶלְיוֹן לִשְׁנֵי הַקָּנִים, אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן ח מִן הַצַּד, לֹא מְהָנֵי. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַקָּנִים שֶׁבַּצְּדָדִים חֲזָקִים לְקַבֵּל דֶּלֶת כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים; אֲבָל קָנֶה שֶׁעַל גַּבֵּיהֶן סַגֵּי בְּכָל שֶׁהוּא, וַאֲפִלּוּ גֶּמִי מְהָנֵי. יב כִּפָּה (פי' שַׁעַר הֶעָשׂוּי כְּכִפָּה, רַשִׁ"י), אִם יֵשׁ בְּרַגְלֶיהָ, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל לְהִתְעַגֵּל, י' טְפָחִים, מֻתֶּרֶת מִשּׁוּם צוּרַת פֶּתַח.

באר היטב – סימן שסב – איזה מחצה קרויה מחצה לטלטל

א א שאינו. נ"ל שאם מילא הקש לשם דירה כמ"ש סימן שנ"ח ס"ב אפי' לא נטע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה. מגן אברהם: ד ב אין מטלטלין. ואף תחתיה אין מטלטלין שבטל מחיצותיה מתורת דירה. ב"ח: ה ג כפותים. שלא יברחו: ד עוד. ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה הוי ספק. ב"י: י ה ולהרמב"ם. אבל ברוח ג' של מבוי מהני כמ"ש סי' שע"ג סל"ד: יא ו וקנה. ואפי' אחד גסה מחבירו. מ"א: ז מכוונים. אבל מרוחקים ממנו אפי' כל שהוא פסול. מ"א: ח מן הצד. ואם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר מ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים כנה"ג בשם הרא"ם. ועיין ט"ז:

מגן אברהם שס״ב – סימן שסב – איזה מחצה קרויה מחצה לטלטל

א׳ לשמור השדות. ואין עשוי לדור בה יום ולילה: ב׳ ועיקרן במקום וכו'. וה"ה אם אין גבוהין י' במקום שמחוברין לאילן אלא שבאמצע גבוהין י' שעשוי' כקשת ונ"ל דבמקום שגבוהין י' צ"ל רחבי' ד' דאל"כ ה"ל כרמלית ע' ס"ס תרל"א: ג׳ שאינו עשוי לדור. נ"ל שאם מילא הקש לשם דירה כמ"ש סי' שנ"ח ס"ב אפי' לא נגע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה וכ"מ בתו': ד׳ מחיצה שנעשית בשבת. יען כי הרב"י והב"ח הקשו על הטו' והב"ח הגיה ע"ש ולכן אאריך קצת להודיע שדבריו כנים וישרים וגם לא יהיה הרא"ש והר"ן כב' עדים המכחישים זא"ז בשם ר"ת דהא הרא"ש כ' ופר"ת דר"נ בעלמ' איתמר ולמה לא מפרש דקאי אסיפא דברייתא דקתני שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה דמיירי בר"ה ועז"ק ר"נ ל"ש אלא לזרוק אבל לטלטל אסור אלא ע"כ כמ"ש הרא"ש דדומי' דרישא קתני דאפי' לטלטל שרי וא"כ מאי קא משני דר"נ אמזיד איתמר הא בברייתא בסיפא נמי קתני מזיד ואפ"ה שרי וזה קשה לו להרא"ש ולכן כ' וז"ל ומשני דר"נ אמזיד איתמר היכא דעושה מחיצה בר"ה כלומר שלא היה שם מחיצה מעולם ועשאה עתה אבל בסיפא מיירי שהיתה שם מחיצ' ונפלה בשבת וחזרה ונעשה דאז שרי אפי' במזיד וכמ"ש הר"ן בשם ר"ת אלא דקשה להרא"ש הא ברישא ג"כ מיירי שנפלה בחול דאל"כ לימא שבת כיון דהותרה הותרה כמ"ש סי' שע"ד ס"ב אלא ע"כ מיירי שנפלה בחול ואפ"ה שרי אפי' נעשית במזיד וכ"כ התו' ורא"ש פ"ק דעירובין וקשה לר"נ ועז"ק הרא"ש דרישא איירי שהיתה בלא זה רה"י ע"ש אבל ר"נ איירי שנעשה על ידה רה"י ובזה מדויק דנקט בברייתא מחצלאות הפרוסו' לר"ה משום סיפא כנ"ל ברור ובזה יהיו דברי הטו' והרא"ש ור"ן בשם ר"ת והש"ע שוין כל היכא דנעש' ע"י המחיצה רה"י נפל' בחול וחזרה ונעשי' בשבת במזיד אסור בשוגג שרי (והיינו הא דר"נ דאמר ל"ש כו' ומיירי במזיד) ואם היתה בלא"ה רה"י כגון כותל בין ב' חצירות אפי' נפל' בחול וחזר' ונעשית בשבת שרי וחזר העירוב למקומו וערסי' שע"ד מ"ש: ה׳ בשוגג. ודוקא שלא עשא' לדעת המטלטל שם כ"כ הרמב"ם והרשב"א חולק עמ"ש ס"ז: ו׳ אף עליה. דאמרי' גוד אסיק מחיצתא: ז׳ אין מטלטלין בה. וכ"ה בגמ' ומשמע דאף תחתי' אין מטלטלין שבטל מחיצותי' מתורת דירה (רש"י וכ"כ הב"ח שכ"ד הטור והרא"ש): ח׳ שיהיו כפותים. שלא ינודו (רמב"ם) וכ' הב"ח שלא ינודו כדלעיל גבי ענפי אילן עכ"ל כוונתו דמחיצה שהרוח מוליך ומביא אות' אינה מחיצ' וצ"ע דא"כ אדם המהלך לא יהא מחיצה דנייד ועוד דבסוכה פ"ב דחיק בגמ' מ"ט בהמה פסולה ולא קאמר משום דניידי ועוד דהטור בסי' תר"ל כתב ובלבד שתהיה קשורה וכי קשורה מאי הוה הא ניידי לכן נ"ל דמ"ש הרמב"ם שלא ינודו היינו שלא תברח כדאי' בגמ' וכ"כ הב"ח סי' תר"ל והא דלא קאמר שתהא קשורה דהכא מיירי שעומדת במקום פרוץ ואין לו במה לקושרו לכן כתב שתהא כפותה ובאדם א"צ שיהי' כפות דאין אדם הולך ממקומו אלא לצורך ולא חיישי' שמא יברח כמ"ש המ"מ ועסי' שס"ג ול"ד לענפי אילן דהתם מחמת גריעות המחיצ' שהית' קלוש' הרוח מנידה ולכן אינה מחיצה משא"כ בבהמה ואדם שהן מנידין עצמן ואין זה גריעות': ט׳ בפחות מג'. הוקש' הב"ח דהא סתם אדם רחב אמה כדאי' בב"ב ספ"ו וא"כ אפי' יש יותר מג' ביניהם לשתרי בעומד מרובה על הפרוץ וע"ש שנדחק ולא זכר הדום רגליו דהרי הרגלים אינן ג"ט והרי הם כקנים בעלמא ומסתמא אין הרגלים דבוקים זו בזו ובפרט כשהם מהלכים דהא אין יודעין שעושים לשם מחיצה שישמרו עצמם וסתם פסיעה מרחיק רגלים חצי אמה זו מזו כמ"ש ססי' ש"א ואם עומדים פניו של זה לצד אחוריו של זה פשיטא דאין תופס גופו אמה דדוקא רחבו של אדם הוי אמה ואף רחבו לא הוי במלואו דמקום מושבו הוי אמה א"כ הוא הוי פחות מאמה דאמתא באמת' לא יתיב והכי איתא בסוכה דף כ"ג דצריך לעשות מחיצה בין הרגלים של בהמה לפי שיש ביניהם יותר מג' ע"ש והכא מיירי שרגלים כפותים וגופו גבוה י' בלא הרגלים: י׳ מהלכים. עב"י דלא כע"ש: י״א והוא שלא ידעו. דאסור לעשות מחיצה בשבת ואם עשו במזיד עס"ג: י״ב לא יעשה מהם. ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה הוי ספק (ב"י): י״ג מחיצה עוד. אפי' הולכים בפעם א' והוא מהלך ביניהם מבינים שעושה לשם מחיצה (תו' דלא כע"ש): י״ד שלא יעמיד. כ' המ"מ פט"ו שאמרו כן בגמ' שאם היתה נעשית לדעת נחמיה היה אסור לו ליכנס וכו' ע"ש ודבריו צ"ע דלא ידענ' היכא רמיזא ועוד דהא אמרי' בגמ' עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן שם כו' משמע שעושה ע"ד לטלטל ואפ"ה שרו וצ"ע ואפשר דמ"ה כתב שהרשב"א חולק עמ"ש ס"ג: ט״ו תינוקו' שיביאו. והם מגביהין מאליהן הדבר דמתכווני' להנא' עצמן שאינן יודעי' שנאבד לאביו ועסי' של"ד סכ"ה וסי' שמ"ג דאם אביו שם דצריך למחות בידו: ט״ז בין בשתי בין בערב. וכל אויר שהוא פחות מג' נחשב כסתום ואם מניח למטה יותר מג' אף על פי שעומד מרוב' אסור דה"ל מחיצה תלויה ואם עשה למטה ב' חבלים פחות פחות מג' והעליון פחות מד' אסור דאתי אויר שמן הרקיע לחבל העליון והאוי' ד' שבין העליון לאמצעי ומבטלי' לחבל העליון ואין כאן אלא ז' התחתונים ואם מוקי חבל התחתון פחות מג' ואמצעי פחות מד' והעליון פחות מג' ה"ל עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחותיו אם עשה מחצלת ד' למעל' וג' אויר ואח"כ חבל שרי דהא ליכא למימר דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה שהרי העומד מרוב' על האויר שתחתיו כ"ה בגמ' וז"ל הג"א אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטלי מחיצתא היכא שכל א' בפ"ע רחב יותר מן המחיצה ועומד גמור מרובה על הפרוץ מב' רוחות הוי עומד אבל אם אלו עומדי' פרוצים הם אלא שעושים עומדים ע"י לבוד לא הוי עומד עכ"ל והתוספות כתבו בגמ' דהא דקאמר דלא הוי עומד היינו משום דאתי אוירא דהוי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעילאי וצ"ע דהא בדף י' אי' בגמ' לעולם מב' רוחות הוי עומד וש"ה דאתי אוירא דהאי גיסא כו' ע"ש והאיך כתבו דחד טעמא הוא וצ"ל דקשי' להו היאך פריך בפשיטו' דלא הוי עומד הא אמרי' לעיל דהוי עומד וע"ז כתבו משום דאתי אוירא וכו' וא"כ בהג"א מיירי היכא דליכא אויר יותר וצ"ע וצ"ל דס"ל כמ"ש התו' סוף דף י' דאוירא דעלמא לא אמרינן אתי ומבטל למחיצתא אלא באויר שאני חשבו כסתום וכמ"ש סי' שס"ג סל"ד וה"ה כשהקיפן בחבלי' דאויר של מעלה מי' חשוב כסתום אבל האוי' שאינו מן המחיצה אינו מבטל ממבוי וכ"מ ממבוי שנפרץ (כמ"ש רסי' שס"ה) דלא אמרינן אתא אוירא דהאי גיסא ודעלמא ומבטל לי' עכ"ל וא"כ בכה"ג משכחת ליה עומד מב' רוחות מרובה על הפרוץ כגון שנפרץ בראש המבוי ונמצא פס ד' מצטרף למבוי או במבוי שהוא רחב י"ח אמות וגדר ה' אמות מזה וה"א מזה עסי' שס"ג סי"ב אבל אם באמצע מבוי פרצ' י' לא מהני אם העמיד קנה באמצע: י״ז ולהרמב"ם וכו'. אבל ברוח ג' של מבוי מהני כמ"ש סי' שס"ג סל"ד: י״ח קנה מכאן. אפי' א' גסה מחבירו (רא"ם ח"ב כ"ה): י״ט ויהיו מכונים. אבל מרוחקים ממנו אפי' כל שהוא פסול: כ׳ מן הצד. ואם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר מ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים (רא"ם ח"ב כ"ה): כ״א ואפי' גמי. ערסי' זה וסי' שס"ג סכ"ו בהגה והע"ש לא ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שס״ב

א׳ וה"מ שלא היתה שם מחיצה. לפי' ר"ת דהטור וש"ע נמשך אחריו יש ב' דרכי' לענין חומרא במזיד הא' הוא כמ"ש כאן ובטור דהיינו אם לא היה ברה"ר שם מחיצה קודם שבת ובשבת עשה מחיצה במזיד אינה מועלת לקולא דהיינו לטלטל בתוכה כמו ברה"י דקנסוהו רבנן אבל אם הי' ברשות הרבים כבר קודם שבת שם מחיצה וע"ש הי' רה"י ועירב עם אחרת שהיא רה"י ונפלה בשבת ממילא הי' חוזר ונעשה רה"ר ונאסר הכל בין לטלטל בתוכה בין לטלטל לחבירו ועשה במזיד המחיצה חזרו להתירן הראשון וז"ש כאן נגללו המחצלאו' דהיינו כל המחצלאו' וחזר להיות רה"ר לגמרי ובזה מהני חזר ועשה אפי' לזה שיהיה מחדש רה"י לגמרי אפי' לטלטל בתוכה וזהו קולא והדרך השני הוא דאין חילוק בין היה קודם שבת או לא אלא אפי' אם היה קודם שבת אין מועיל בנפל וחזר ועשה אלא בענין שהי' כבר רה"י אלא שהיו ב' חצירות שם ועירב כ"א לעצמו והיו המחיצות שביניהם מועילים שאין א' אוסר על חבירו ונפלו ונאסרו כ"א מכח חבירו וחזר ובנה אפי' במזיד מהני שכ"א יכול לטלטל בחצירו ואין השני אוסר עליו אבל הי' אפי' קודם שבת מחיצה ברה"ר ועשה כאן רה"י ונפל וחזר ונבנה במזיד אינו מועיל לעשות רה"י שנית לטלטל בתוכו כי זהו נוגע באיסור תור' לעשותו רה"י משא"כ ברישא שהמחיצו' הראשונות שנפלו לא היו נצרכים אלא לאיסור דרבנן דהיינו שאחד יאסור על חבירו בלא מחיצה לזה מהני המחיצה. והדרך האחד הוא דעת הר"ן והשני הוא דעת הרא"ש כמ"ש ב"י וכתב שאף הדרך הא' יש לכוונו בדברי הרא"ש ובאמת א"א שהרי כתב הרא"ש דר"נ איירי בעושה מחיצה ברה"ר שע"י נעשה רה"י אבל הכא אף בלא מחיצה זו היא כבר רה"י אלא שהמחיצה אינה בא אלא לסלק הדיורין פירוש שלא יאסרו זע"ז מכח שעירבו שנים ולא יחד וא"כ כל שרוצה לעשות עכשיו רה"י לא מהני מה שהי' כבר ונפל ולדרך הא' מהני כיון שהי' קודם שבת ומו"ח ז"ל כ' להגיה בדברי הטור במ"ש או ג' שהקיפו במחצלאות סביבותיהן ברה"י ומחק תיבות ברה"ר וכן באשר"י ורוצה להכניס הדרך השני שזכרנו בדברי הטור דהיינו שהמחיצות הראשונות קיימות והוה רה"י אלא שהחדשות נפלו וזה א"א שהרי הטור כ' שעירבו יחד וא"כ אין המחיצות גורמים היתר טלטול מזה לזה והיאך אמר נגללו נאסרו אדרבא נגללו יש טפי היתר דהא עירבו יחד בשלמא לדרך השני שפיר עשו המחיצות המבדילות ההיתר שהם עירבו שנים ולא יאסור ח' על חבירו הוה שפיר נגללו נאסרו וזה פשוט והדברים כפשוטן והג"א אינה תיקן אלא עיוות בזה: ב׳ ואפי' כשהם מהלכים. בפ' מי שהוציאו דף מ"ג נחמיה בר חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום א"ל ר"ח לר"נ נחמיה תלמידך בצער א"ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס ויתיב רבה וקא מבעיא ליה אר"נ ב"י מאי קבעיא ליה אילימא בדמלו גברא עסקינן פרש"י שהיו לו אנשים הרבה שיכולין לצאת חוץ לתחום כגון שעירבו לעשות לו מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ממקום שהוא שם עד התחום וקא מבעי' לי' אי הלכתא כר"ג דליהני ליה מחיצות שלא שבת בהם מבע"י א"ד בדלא מלו גברי עסקינן ומבעיא ליה אי הלכה כר"א כו' והקשו התו' וא"ת כי לא מלו גברי נמי ילך עד מקום שהמחיצה מגעת ואח"כ יעשה היקף אחר עד שיגיע לתחום וי"ל כיון שכבר עשו פעם א' ידעו שלדעת כן עשה ואסור מכאן ואילך כו' עכ"ל וכתב ב"י שהקשה הרא"ש מאי קמבעיא ליה ואי מחיצת בני אדם מועלת דרך הילוכם אמאי לא מלאו גברא ונלע"ד לתרץ דגם קושיא זו מתורצת בתי' התוס' דאם היה מעמידם ואח"כ מוליכם היו מרגישים שלצורך המחיצה הוא עושה כן משא"כ בהעמדה בעלמא לא היו מרגישים כ"כ: ג׳ והוא שלא ידעו כו'. ב"י כ' זה בשם הר"ר יונתן ונתן טעם לזה דכיון שלא ידעו שלשם מחיצה משים שם הוה מחיצה שנעשית בשוגג דהוי מחיצה אפי' לטלטל שאם ירגישו בדבר הזה נעשית במזיד ולא הוי מחיצה אלא להחמיר עכ"ל וקשה לי דאם באת לדמות זה למזיד שיש בו חילוק לענין הנ"ל מה מועיל כאן שאותו אדם שהוא עומד במקום מחיצ' אינו יודע דבר זה מ"מ העושה את המחיצה ההיא הוא יודע ובמזיד הוא עושה מה לנו שהאדם העומד אינו יודע והלא אותו אדם הוא דומ' לעצים ואבנים שעושי' במחיצ' והקפידו בתלמוד על העוש' מחיצה במזיד לעיל וא"כ רב חסדא שאמר לעשות מחיצ' ע"י אדם אין לך מזיד גדול מזה ואע"ג דאיתא בגמ' לחלק בין לדעת דהיינו שאם יודע שלשם מחיצה הועמד אסור ושלא לדעת פירש"י דאין שם משום עשיית אוהל ופרכי' והא ר"ח לדעת הוה ומשני ר"ח לא היה מן המנין זה אינו ענין למזיד דלעיל דהתם לא מיירי אלא מענין המחיצ' עצמה שיש בה איסו' אם נעשית לדעת מי שהוא במקום המחיצ' אבל לענין העוש' אותה במזיד ודאי אסור משום קנס כדלעיל וא"כ קשה על ר"ח שציוה לעשות מחיצה כזו לכתחלה ואם היה כאן היתר דלא לשוויי' מזיד בזה ה"נ נימא לעיל בעשא' במזיד דיהיה מותר אם עשאה אחר שלא ירצה ליהנות ממנה ובאמת נ"ל שכאן אין שייך איסור העושה כיון שבמחיצה עצמה אין שם איסור בנין כמ"ש רש"י והא דהחמירו בלדעת הוא משום שלא יבא להקל באיסור שבת כמ"ש ב"י בשם א"ח בשם הרשב"א לענין אם א' מהם יודע שאסור: ד׳ מן הצד לא מהני. פירש"י שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד לפי שאינו דומ' לפתח שהמשקוף ניתן על ב' המזוזות עכ"ל. ונרא' פשוט דהך מן הצד לפירש"י אין האיסור אלא אם החבל שלמעלה קשור שלא בקצה העליון של הקנה אלא בולט קצת מן הקנה למעל' מן החבל אבל אם הוא כרוך בקצה עליון מצדו ואין בולט מהקנה למעלה מהחבל כשר וכ"ה ברש"י פ"ק ד' י"א לעיל מיניה וז"ל מן הצד כלומר שמתח זמורה מזה לזה באמצעיתן ולא על ראשיהן עכ"ל ועבסי' שס"ז סכ"ג מ"ש מזה בעירוב שלנו בס"ד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שס״ב

שס״ב:צ״ד א׳ (ס"ק א) לשמור השדות. אין עשוי לדור בה יומם ולילה דאי דר בה יומם ולילה אסיק מ"א לעיל בסי' שנ"א ס"ק ד' דבין להתוספות ובין להג"א מיקרי מוקף לדירה: שס״ב:צ״ה א׳ (ס"ק ב) ועיקרן כו' וצ"ל דבמקום שגבוהים יו"ד צ"ל רחבים ד' זה קאי אהא דאם אין גבוהים יו"ד במקום שמחוברים כו' שעשויה כקשת: ב׳ ה"ל כרמלית ר"ל דכל אותו גובה שאין ברחבו ארבע הוא כמאן דליתא א"כ נשאר גבוה פחות מעשר' והוא רחב ארבע וזה יש לו דין כרמלית: שס״ב:צ״ו א׳ (ס"ק ג) שאינו כ" לכן אם רוב הדופן מן הקש כו' וכ"מ בתוס' דעירובין דף ט"ו ע"א ס"ד דמחיצ' העומדת מאליה לא שמיה מחיצ' והקשה הש"ס מדתנן בסוכה דף כ"ד ע"ב העושה סוכה בין האילנות והאילנות הם דפנותיה כשרה ומשני דמיירי שנטע האילנות מתחל' לשם מחיצ' ולא הויין עומדים מאליהם. והקשו התוס' בסכה ובעירובין הא בסכה הקש' הש"ס אהאי מתני' הא הויין מחיצות שאין יכולים לעמוד ברוח מצויה דלא הוי מחיצ' ומשני בקשין והנופים מילא בקש דאין הרוח מנידן וכיון דהוא מילא בקש תו לא הוי עומדת מאיליה וא"כ מאי מקש' הש"ס בעירובין כנ"ל ותירץ התוספות לחד תירוצא דהש"ס הוי סבירא ליה דמתני' איירי בכל גווני בין רוב המחיצ' מן האילן ובין רוב המחיצ' מן הקש ובוודאי אם רוב המחיצ' מן הקש הוי אתי שפיר דל"מ מחיצ' העומדת מאיליה אלא דהש"ס בעירובין פריך מהאי דרוב מחיצ' מן האילן דנקרא עומדת מאיליה עכת"ד: ב׳ הרי מבואר מדברי התוס' דאם רוב מן הקש תו לא בעי' דנטעה מתחל' והו"ל כאלו נטעו מתחל' לכך ולא אמרינן דהנופים בטלים לגבי עיקר האילן אם כן ה"ה הכא אם מילא בקש לשם דיר' ה"ל כאלו נטע כל האילן לשם דיר' ומ"מ בעי' דוקא רוב מן הקש אבל מחצה על מחצה לא סגי כיון דפרוץ כעומד מותר אם כן אפילו לא מילא בקש הי' עליו שם מחיצ' תו לא מהני מילוי הקש לשם דיר' כדלעיל סימן שכ"ח סעיף ב': ג׳ דמחיצ' שלא הוקפ' לדיר' אם רצה לתקנו שתהי' מוקפת לדיר' צריך לפרוץ יותר מעשר ולהקיף לשם דיר' אבל פרצת עשר לא מהני כיון דשם פתח עליו וא"צ לגודרו לא מיקרי מוקף לדיר' ע"י שסותמו וה"ה הכא: שס״ב:צ״ז א׳ (ס"ק ד) מחיצ' כו'. יען כו' יש צורך להעריך פה דברי התוס' והרא"ש כדי שיובנו דברי מ"א היטיב. אי' בשבת דף ק"א ע"ב תניא ספונות קשורות זו בזו מערבים ומטלטלים מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין שוגגים בין מזידים חוזרים להתירן הראשון וכן מחצלת הפרוסות לר"ה מערבים ומטלטלים מזו לזו נגללו נאסרו חזרו ונפרסו בין שוגגים בין מזידים חזרו להתירן הראשון שכל מחיצ' הנעש' בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצ' ופריך איני והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור ומשני כי אתמר דר"נ אמזיד אתמר ופרש"י ודקתני מתני' חזרו להתירן הראשון אשוגגים קאי וכי קתני מזידים אשמה מחיצ' קאי ולזרוק כר"נ עכ"ל וכ' הרא"ש וז"ל ול"נ דא"כ דמאי קתני מזידים כו' גם מה שפירש"י דר"נ קאי אסיפ' דהך ברייתא ל"נ דא"כ במסכת עירובין דהך ברייתא עיקרה שנויה שם ה"ל לאתויי עלה הא דר"נ (לפי גרסתינו בערובין דף כ"א ע"א ודף כ"ה ע"א אדרבא מסיק שם הש"ס כפרש"י וז"ל ותני' כל מחיצ' העשוי' בשבת כו' ולאו אתמר עלה אר"נ לא שנו כו' כי אתמר דר"נ אמזיד אתמר עכ"ל. וע"כ צ"ל דכל זה לא הי' בגרסת הרא"ש) ופיר"ת דמלתא דר"נ בעלמא אתמר אמחיצ' הנעש' במזיד ולא אהך ברייתא. ואגב דהבי' הך ברייתא הכא אמלת' דר"ס כו' פריך מיניה לר"נ. וה"פ דברייתא מחצלאות הפרוסות לר"ה כעין בתים זו אצל זו מערבים ומטלטלים מזו לזו כותל שבין שתי חצירות ויש ביניהן חלון שאם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין א'. נגללו נאסרו. פי' אם ערבו שנים וסמכו על פריסת מחצלאות שביניהם כשנגללו נאסרו כמו ב' חצירות שנפרצו במלואן זה לתוך זה. חזרו ונפרסו כו' חזרו להתירן הראשון דהוי כשתי חצירות ומטלטלים אלו בכאן ואלו בכאן שכל מחיצ' הנעשי' בשבת כו' טעמא קיהיב למלתא דקי"ל בעלמא מחיצ' הנעשית בשבת אפי' לר"ה שמה מחיצ' וכ"ש הכא דהאי מחיצ' אינה באה אלא להתיר איסור דיורין שתי החצרות הלכך חזרו להתירן הראשון אפי' מזידים דלא שייך למלתיה דר"נ כלל דר"נ איירי בעושה מחיצ' ברשות הרבים שעל ידה נעש' רשות היחיד אבל הכא בלא הך מחיצ' נעש' רשות היחיד והמחיצ' אינה באה אלא לחלק הדיורין ומסיפא דקתני שכל מחיצ' הנעש' בשבת שמה מחיצ'. דמשמע אפילו לטלטל דומי' דרישא פריך אהא דר"נ דאתמר בעלמא: ב׳ ומשני דר"נ אמזיד אתמר היכי דעוש' מחיצ' בר"ה והך דמחצלת חוזרים להתירן הראשון ואפילו במזיד עכ"ל הרא"ש והבינו הרב"י וב"ח דמ"ש הרא"ש בסוף דבריו ומשני דר"נ אמזיד אתמד היכי דנעש' מחיצ' בר"ה והך דמחצלת כו' כוון למ"ש הרא"ש תחלת דבריו לחלק דר"נ מיירי שעוש' מחיצ' בר"ה וע"י נעש' רה"י אבל בהך דמחצלאות בלי מחצלת האמצעית שנגלל' היא רה"י ומחצלת האמצעית לא באה כ"א לחלק הדיורין בינה לבין חצר השני' ולכך מותר אפילו במזיד ואם נעש' המחיצ' בר"ה שע"י נעש' רה"י בכל ענין במזיד אסור אפילו נפל' המחיצ' בשבת וכשנכנס שבת כבר הי' רה"י מ"מ כשנפלה וחזר ובנאה במזיד אסור' אבל הר"ן כתב בשם ר"ת וז"ל כי אתמר דר"נ אמזיד לאו אמזיד דברייתא קאמינ' אלא אמזיד דעלמא דהיינו אמחיצ' הנעש' בשבת לכתחל' ומעיקר' קס"ד דליכא לאפלוגי בין שנעש' בתחל' בשבת או שהית' שם מתחל' (ר"ל בכניסת שבת) ואח"כ חזר' לענינה הראשון ומשנינן דאמזיד דעלמא אתמר ולאו כהדדי נינהו עכ"ל הר"ן וכ' הרב"י וז"ל נרא' מדבריו דאפי' נגללו מחצלאות החיצונות וחזרו ונפרסו במזיד חזרו להתירן כיון שהיו עשויות בתחל' (דהיינו כשנכנס שבת) ודברי רבינו הטור הם כשיטת ר"ת שכ' הר"ן (דהטו' כתב כמ"ש פה בש"ע) כו' ויש לתמוה עליו איך הניח דברי הרא"ש וכ' כדברי הר"ן כו' עכ"ל הרב"י: ג׳ דהא הרא"ש כתב כו' ולמה לא מפרש דקאי אסיפא כו' לפי מה שהבי' הרב"י דברי הרא"ש שכ' על דברי רש"י סתם ולא נהירא אלא צ"ל כפיר"ת ולא ביאר הרב"י טעמו של הרא"ש דל"נ לו פירש"י כי דרכו לקצר מה שאינו נוגע לפסק הלכ': ד׳ א"כ לפי מובן הפשוט. מה"ט הוצרך הרא"ש לפיר"ת לומ' דר"נ בעלמא אתמר ולא אבריית' דהא אין לדברי ר"נ ענין לבריית'. דר"נ מיירי כשנעש' ע"י המחיצ' רה"י וברייתא מיירי שהיא בלא"ה רה"י והמחיצ' לא באה כ"א לחלק דיורין. ולכן בנדון של ברייתא אפילו במזיד מותר לכן הוצרך הרא"ש לומר דר"נ בעלמא אתמר ולא קאי אבריית'. וע"ז יפה הקש' מ"א דה"ל לרא"ש לומ' דקאי אסיפא דברייתא דמיירי כה"ג שנעש' ע"י המחיצ' רה"י כמ"ש הרא"ש. אולם אף שכתב הרא"ש דהכריחו דד"נ לא קאי אברייתא כיון דעיקר הברייתא בעירובין שנוי' ה"ל להביא' שם בעירובין. אעפ"כ הקש' מ"א שפיר ניהו דהרא"ש הוכרח מכח סוגיא דעירובין דר"נ לא אמר על הברייתא אך על ר"נ גופי' קשיא למה לא אמר מימרא דידי' אבריית' ואף אי נדחק דר"נ לא ידע הברייתא מ"מ קשה על סתמא דהש"ס ניהו דר"נ בעלמא אמר מ"מ כיון דיש שייכות למימרא דר"נ לברייתא ה"ל להש"ס להביא בערובין דברי ר"נ אבריית' אלא דמ"א דדרכו לקצר קיצר בלשונו להקשות כפי דברי הרא"ש שהביא הרב"י ולכן כ' וז"ל ומשני דר"נ אמזיד אתמר היכי דעוש' מחיצ' בר"ה: ה׳ כלומ' שלא הי' כו' (ר"ל כמו שהבינו הרב"י וב"ח סוף דברי הרא"ש כנ"ל דגם פה נתכוין למ"ש בתחלת דבריו לחלק בין נעש' ע"י המחיצ' דה"י או לא באה אלא לחלק דיורין אלא עכשיו כתב חילוק אחר כמ"ש הר"ן): ו׳ אבל בסיפא מיירי כו' ר"ל אף על גב דגם סיפא מיירי דע"י המחיצ' נעש' דה"י מ"מ כיון דנפל' בשבת אפי' בנאה במזיד מותר: ז׳ אלא דקש' להרא"ש כו' ר"ל הא לפ"ז תיקשי מי רחקו להרא"ש לחלוקו הראשון בין שנעש' רה"י ע"י המחיצ' או המחיצ' לא באה כ"א לחלק דיורין ע"ז כ' מ"א אלא דקשה להרא"ש. ד"ל דזה הכריחו לחלוקו הראשון דאיך נאמר דברישא מה"ט מותר אפילו במזיד משום דנפל' בשבת הא ברישא גם כן מיירי שנפל' בחול כו': ח׳ כיון דהותר' כו' וכך כתבו התוספות והרא"ש פרק קמא דערובין אף על גב דהא דמחצלת לפי האמת דמיירי שלא נגלל דק מחצלת האמצעית שפיר דייק דע"כ נגלל בחול. דאי לא נגלל עד השבת נימא כיון דהותר' הותר' ואפילו לא נתפרש' שוב תהי' מותר' אבל לפי מאי דקיימינן השתא דקושי' מ"א על הרא"ש מי דחקו לאוקמי הך מחצלאות כה"ג דלא נגלל רק מחצלת האמצעית דלא באה רק לחלק דיורין אלא המ"ל אפילו נגללו גם מחצלת החיצונות מכל מקום מותר אפילו נפרסו במזיד דמיירי דנגללו בשבת. וע"ז לא קשיא ת"ל כיון דהותר' הותר' דהיכי דנפלו מחיצות החיצונות ל"א כיון דהותר' הותר' כמבואר לקמן סי' שע"ד וכן לקמן סי' שס"ה סעיף ז' מ"מ יפה כ' מ"א דעדיין תיקשי דע"כ הא דספינות דרישא דקתני נפסקו נאסרו משמע דהספינות קיימות רק הקשר נפסק ולכן נאסרו בבא זו ע"כ מיירי שנפסקו בחול דאי בשבת וודאי כה"ג יש לומר כיון דהותר' הותר' כיון דמחיצות חיצונות קיימות א"ו שנפסקו בחול ועלה אמר וכן מחצלת כו' משמע דבנדון דמיירי ספינות דהיינו נפסקו בחול כן מיירי מחצלת שנגללו בחול: ט׳ וכן התוספות והרא"ש בפ"ק דערובין הביאו דאי' מרישא והיינו ספינות: י׳ ובזה מדויק כו' ד"ל דהב"ח כ' לדעת הרא"ש א"א לגרוס בברייתא מחצלאות הפרוסים לר"ה דהא מיירי שנגלל מחצלת האמצעית והחיצונות קיימת אם כן מה לי אם החיצונו' פרוסים לר"ה וע"ז כתב מ"א דנקטה ברייתא לר"ה משום סיפא דכל מחיצ' הנעשית בשבת דר"ל נגלל מחצל' החיצונות ובזה צ"ל שפרוסות לר"ה שנעש' ע"י רה"י ואם כן הרא"ש גופיה גם הוא ס"ל חלוקו של הר"ן אלא שהוסיף עוד חילוק אחר ואפשר לדינא גם הר"ן מוד' להרא"ש אף שלא הביא הר"ן חלוקו של הרא"ש עכ"פ נתיישב שאין הר"ן והרא"ש כב' עדים המכחישים כו' וגם ע"ש דהטור הביא חלוקו של הר"ן ולא הביא דעת אביו הרא"ש דהא השתא גם הרא"ש ס"ל לדינא כהר"ן אלא דעדיין צ"ב קצת למה לא הביא הטור חילוק האחר שהוסיף הרא"ש על הר"ן לחלק בין מחיצ' שנעשה ע"י רה"י ובין מחיצ שלא באה כ"א לחלק דיורין ע"י המחיצ' רה"י אם נפלה בחול וחזרה ונעש' בשבת במזיד אסור ובשוגג מותר ואם נפלה בשבת וחזרה ונעש' בשבת אפילו במזיד מותר ואם הית' בלא"ה רה"י כו' כצ"ל: שס״ב:ק׳ א׳ (ס"ק ז') אין כו' רש"י וכ"כ הב"ח שכ"ד הטור ר"ל לאפוקי מדעת הרב"י שהבין מדעת הרא"ש והטור שכתב כפאה נזופתה לא הוי רה"י עלי' ומדכ' עליה משמע דתחתי' הוי רה"י מאחר שעיקר המחיצות נעשו לדיר' עכ"ל הרב"י אבל הב"ח כ' דגם הרא"ש והטור ס"ל כרש"י דגם תחתיה לא הוי רה"י (וכ"מ לשון הש"ס אין מטלטלין בה) ולא נקט הטור לשון עלי' אלא איידי דרישא כפאה לדור תחתיה הוי דה"י אפילו עליה נקט גם בזפתה לשון עלי' שס״ב:ק״א א׳ (ס"ק ח') שיהיו כו' דאם כן אדם המהלך כו' והא בש"ע כתב דבני אדם אפילו מהלכים חשובים מחיצה דבסוכ' פ"ב דף כ"ג בהמה פסול' ר"ל דפליגי שם ר"מ ור"י אי שרי לעשות בהמה דופן לסוכ' דר"י אוסר והוצרך לשם לטעם משום שמא תברח או תמות בי"ט ובטל עי"ז ממצות סוכה. והא דל"ק שתהא קשור' ולמה הצריך כפיתה: ב׳ ול"ד לענפי אילן ר"ל באמת האי סברא דנייד כדאמרינן בענפי אילן להיכן אזיל. וע"ז כתב דלא דמי כו': שס״ב:ק״ב א׳ (ס"ק ט) בפחות מג' כו' בעומד מרובה ע"ה דהא אפילו יש יותר מג' טפחים בין אחד לחבירו מכל מקום הפרוץ ליכא רק שנשה טפחים או מעט יותר דהיינו חצי אמה והעומד הוא האדם שרחבו אמה: ב׳ אין הרגלים דבוקים זב"ז. ואפילו שיתכוונו שלא יהיה בין רגל לרגל כ"א בפחות מג"ט שנאמר לבוד וע"ז שני הרגלים יהיה יותר מג' או ד' טפחים ועי"ז יהיה רשאי להיות בין גברא לגברא יותר מג"ט ויהיה מותר בעומד מרובה ע"ה מ"מ כיון דסתמא דמלתא אינו כך שאין בין רגל לרגל כ"א פחות מג"ט והיה צריך להתנות שלא יהיה בין רגל לרגל ג"ט וא"כ מה לי שאמר והתנ' שלא יהיה בין אדם לחבירו ג"ט או שהיה מתנ' שלא יהיה בין רגל לרגל ג"ט: ג׳ ואף רחבו לא הוי במילואו כו' זה לא אתי לתרץ קושית הב"ח דאפילו הוא מעט פחות מאמה מ"מ לדעת הב"ח אפילו יהיה בין אדם לחבירו יותר מג"ט מ"מ הוי ניתר בעומד מרוב' ע"ה דהא עכ"פ האדם רחב יותר מג"ט. אלא כוונות מ"א דאין לשון הב"ח מדוקדק שכתב סתם אדם רחב אמה והכא מיירי כו' ר"ל הא דלא כתב בש"ע דצ"ל מחיצ' בין הרגלים דהיינו בין ידי הבהמה לרגלים: ד׳ וגופו גבוה יו"ד ר"ל כיון דהרגלים כפותים א"כ שוכבת על רגלים ואין הרגלים מצטרפים כלל לגוב' י': שס״ב:ק״ד א׳ (ס"ק י"א) והוא כו' ואם עשו במזיד עיין ס"ג ר"ל דבנדון דמקלינין בסעיף ג' אם עשו מחיצ' במזיד יש להקל גם כאן אך הט"ז ס"ק ג' דחה טעם זה. וכתב טעם אחר ע"ש וכתב עליו בספר א"ר אפשר לפי טעם הט"ז אין להקל כאן כלל: שס״ב:ק״ו א׳ (ס"ק יג) מחיצ' כו' תוס' דלא כע"ש דאמרינן דף מ"ג ר"נ משכיה שמעתא והלך בשוגג מצד עיון חוץ לתחום: ב׳ וא"כ לא ה"ל כ"א ד' אמות. והיה אסור לחזור לתחומו. א"ל רב חסדא לרב נחמן ר' נחמיה שרוי בצער. וא"ל שיעשה מחיצ' של ב"א עד תוך התחום ויכנס וקשאל הש"ס במאי נסתפק ר"ח עד שהוצרך לשאל לר"נ וכי לא הוי ידע דשרי לעשות מחיצה של ב"א. אילימא בדמלו גברי ר"ל שה"ל כדי ספיקו אנשים שערבו והיו רשאים לילך עד מקום ר' נחמיה והיו כ"כ ב"א עד שהיה מחיצ' מן המקום ר"נ עד תוך התחום אלא דנסתפק אי מהני מחיצה זו אף על גב דלא הוה ר' נחמיה באויר אותן מחיצות בין השמשות דפליגי ר"נ ורבנן. אי קי"ל כר"ג דמהני או דלמא פשיטא ליה דהלכ' כר"ג דמהני אלא דלא מלו גברי ולא היו כ"כ אנשים כ"א להעמידן עד שתי אמות סמוך לתחום ואם כן אפילו ילך ר"נ עד סוף המחיצ' עדיין יהיה רחוק מתחומו ב"א ודלמא קי"ל כרבנן דר"א דאפילו לא יצא ח"ל רק אמה אחת לא יכנוס או קי"ל כר"א דס"ל הא אפילו יצא ח"ל יש לו שם ד"א ואם אותן ד"א מובלעים תוך התחום שרי לכנוס והקשו התו' דאפילו לא מלו גברי ואפילו קי"ל כרבנן דר"א אכתי יש תיקן דה"מ להעמידן עד ב' אמות סמוך לתחום ושוב כשיגיע ר' נחמיה עד מקום ההוא יחזור ויעמידן עד תוך התחום ויהיה רשאי לכנוס. ותי' כיון דכבר נעש' מחיצה מהם פ"א שוב אסור לעשות מחיצ' מהם פעם ב' דירגישו והקש' הרא"ש בתשו' דאכתי אפילו לא מלו גברי הא אפשר לעשות מחיצה ע"י שילכו וילך עמהם ר"נ עד תוך התחום ע"ש ומזה רצה הע"ש להוכיח דהתוס' ס"ל דבעי' דוקא עומדים אבל מהלכים לא מהני והרא"ש דסבירא ליה דמהלכים מהני הוא מפרש בדלא מלו גברי שלא הי' רשאי שום אחד לילך כ"א עד שני אמות סמוך לתחום. ולא הי' אפשר לעשות כנ"ל אך התוס' לא מפרשים כן דאם כן לא הוי מקשים מידי וכמ"ש הרא"ש. אע"כ דהתוס' ס"ל דמהלכים לא מהני אבל מ"א ס"ל דגם התוספת מודים דמהלכים מהני. אלא דלא מהני אלא בדמלו גברי והם מהלכים מצד עצמן. אבל בדלא מלו גברי והמעמידן מצו' להם שילכו ורואים שא' מהלך ביניהן גם בזה ירגישו ואסור: שס״ב:ק״ז א׳ (ס"ק יד) שלא כו' דהא אמרינן בגמרא עירובין דף מ"ד ע"א חברו דופן (לסוכה) ע"ד לטלטל כצ"ל: שס״ב:ק״ח א׳ (ס"ק טו) תינוקת כו' דצ"ל בידו. דסתם קטן עושה לדעת אביו: שס״ב:ק״ט א׳ (ס"ק ט"ז) בין כו' מחיצ' תלויה כו' ר"ל שהגדיים בוקעים בה: ב׳ והאויר ד' שבין העליון דדוקא בפחות מג' דאמרינן לבוד אין שם אויר עליו דהא הוא כסתום: ג׳ ה"ל עומד כו' מב' רוחות. דהא אויר האמצעי הוא פחות מד' וכל עומד שבכל צד אינו כ"א ג"ט אלא שבצירוף שני הצדדים דהוי ו"ט עומד מרובה ע"ה: ד׳ וז"ל הג"א אוירא כו' זה קאי לפרש תי' ראשון שבש"ס. ועומד גמור כו' זה קאי לפרש תי' השני שבש"ס: ה׳ והתוס' כו' דלא הוי עומד. ר"ל משתי רוחות: ו׳ דף יו"ד אי' לעולם כו' דאר"י מבוי שפתחו רחב ט"ו אמה. ותנן והרחב מעשר אמה ימעט תקנתו שירחיק מן הכותל שתי אמות ובסוף השתי אמות יעמיד פס רחב ג' אמות. ונסתם ה' אמות. דהא השתי אמות שבין הכותל לפס ניתר בעומד מרוב' ע"ה ולא נשתייר פחות כ"א עשר אמות ומותר ומקש' הש"ס הלא אפשר לתקן ע"י שני פסים קצרים שלא יהיה כ"א רחב כ"א אמה ומחצ' והיינו שיעמיד פס א' סמוך לכותל וירחיק שתי אמות ושוב יעמיד פס שני שרחב אמה ומחצ' אם כן אכתי יהיה עומד ג' ופרוץ רק שתי אמות רק שהעומד אינו במקום א' כ"א בשני צדדים ואמר ש"מ עומד מרוב' ע"ה משני רוחות לא הוי עומד. ודחו לעולם הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא דהיינו האויר ב' אמות שבין פס לפס ואוירא דהאי גיסא דהיינו אויר עשר אמות ומבטלים לפס האמצעי עכת"ד הגמרא ומשמע א"א דעומד מרוב' ע"ה משתי רוחות לא הוי עומד לא הוי מטעם אתי אוירא כו'. וצ"ל כו' האיך פריך בפשיטות. ר"ל שם בדף ט"ז ע"ב דאמרינן לעיל כו' וה"ל למימר ש"מ עומד מרוב' על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד ולא להקשות כ"כ בפשיטות דהא אינו מבורר לעיל ד' י' ובאמת הגירסא לפנינו בדף ט"ז ע"ב ש"מ עומד כו' אלא דמלשון התוס' שם משמע דהוי גרסי ה"ל עומד מרוב' כו' ולא הוי עומד ולא הוי גרסי ש"מ ע"ש ולכן כתב דאתי אוירא כו' וכהאי גוונא ודאי לא הוי עומד אפילו לפי הדיחוי דדף י' דמב' רוחות הוי עומד: ז׳ ואם כן בהג"א מיירי כו' ר"ל אם כן איך כתב הג"א דעומד גמור מב' רוחות הוי עומד דמ"מ נימא אתי אוירא דה"ג כו' דהא בדף י' הוי נמי עומד גמור ואפ"ה אמרינן דאתי אוירא דה"ג כו' וצ"ל דמיירי היכי דליכא אויר יותר וצ"ע ר"ל היכי משכחת לה דהא איכא עכ"פ אוירא דעלמא: ח׳ וכמ"ש סי' שס"ג ר"ל בנדון הנ"ל במבוי שרחבה ט"ו אמה ורצ' לתקן ע"י ב' פסים שכ"א רחב אמה ומחצ' וכנ"ל שאנו רוצים לומר שהאויר שבין פס לפס יהיה נחשב כסתום שלא ישתייר רוחב המבוי כ"א עשר אמות וכן אותן עשר אמות אנו חושבים דה"ל כפתח דהא מה"ט מתירים מבוי שרחב עשר אמות. ה"ה כשמקיפו בחבלים היינו נדון דדף ט"ז ע"ב שהביא מ"א לעיל דעשה ב' חבלים התחתונים פחות מג"ט דה"ל עומד ששה וחבל העליון פחות מד' טפחים אז אמרינן דאתי אוירא דה"ג ואוירא דעלמא דהיינו שמן הרקיע עד חבל העליון ומבטלים דהא אנו רוצים לעשותו ע"י חבלים אלו רה"י ורה"י דינו דעול' עד לרקיע אם כן ממילא אף שאין דעתו לכך יהיה האויר עד לרקיע כסתום לכן אתי ומבטל: ט׳ וכ"מ ממבוי שנפרץ זה ראיית התוס' דאמר ר"א מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו היינו לצד שהקור' מונח אם נשתייר מן הפרצ עד מקום הקור' ד"ט שהוא שיעור המשך מבוי אפילו הפרצ' רחב' עשר אמות אפ"ה מותר ואמאי לימא אתי אויר' דהיינו אויר פרצת עשר אמות מצד אחד של קצת כותל שנשתייר ואויר' דעלמא מצד שני ומבטלים לקצת מחיצ' שנשתיירה: י׳ ואם כן בכה"ג משכחת כו' ובכה"ג מיירי הג"א דהיינו מבוי שנפרץ כלפי ראשו כו'. ונשתייר פס כצ"ל: שס״ב:ק״י א׳ (ס"ק יז) והרמב"ם כו' אבל ברוח ג' כו' ומ"ש סי' שס"ד כצ"ל: ב׳ וכ"ה במ"מ ר"ל דאמרי' שם מבוי דמפולש בשני צדיו לר"ה צריך תיקון צ"ה ומאי מהני צ"ה הא כיון דפתוח לר"ה הלא גרר ר"ה הוא רחב ט"ז אמה אם כן הפתח של המבוי הוא טז"א וברחב יותר מעשר לא מהני לרמב"ם צ"ה אע"כ כיון דאיכא שני מחיצות שלימות ברוח ג' מוד' דמהני: שס״ב:קי״ב א׳ (ס"ק יט) מכוונים כו' אבל מרוחקים ר"ל שלא הותר כ"א מרוחקים וגוב' אבל אם הקנ' משוך מן הצד של הקנים ואין הקנים עומדים מכוונים תחת קנה העליון אפילו כ"ש פסול: שס״ב:קי״ג א׳ (ס"ק כ') ומן הצד כו' תחתיו ר"ל דקנ' השני נמוך ועומד. תחת קנה העליון מתכשר באותו קנה שהעמיד. ודע דמה שמקיל ט"ז ס"ק ד' לדעת רש"י אפילו עשאו מן הצד אם עשאו בגוב' הקנ' עד שאין הקנ' העומד למעל' מן החבל העליון כל האחרונים חלקו עליו: שס״ב:קי״ד א׳ (ס"ק כא) אפילו גמי כו' ע' ריש סי' זה וסי' שס"ז וכתבו בשם המרדכי דעכ"פ אותו גמי צריך שיהי' שלא ינטל ע"י רוח אך לענ"ד בהא קיל קנה שע"ג מקנ' שבצדדים דאותן שבצדדים צ"ל שלא ינידם הרוח וכמ"ש מ"א לקמן סימן שס"ג ס"ק ד' וה"ט כיון דהם משום מחיצ' ומחיצ' גמורה אם הרוח מניד' ל"מ מחיצה כדלעיל בריש הסי' אבל קנה שע"ג ניהו דצ"ל שלא ינטל ע"י רוח אבל אי הרוח מנידו אין בכך כלום דהא אי הוא גמי או חבל אי אפשר שלא יהיה הרוח מנידו ואפ"ה הכשירוהו וה"ט דעיקר המחיצה תלוי בב' הקנים העומדים מן הצד:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א