סימן שלא – דין מילה בשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שלא – דין מילה בשבת

א עוֹשִׂים כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת; מוֹהֲלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין, וְנוֹתְנִין עָלָיו כַּמּוֹן. ב כָּל זְמַן שֶׁלֹּא סִלֵּק יָדוֹ מִן הַמִּילָה חוֹזֵר אֲפִלּוּ עַל צִיצִין שֶׁאֵינָם מְעַכְּבִין; סִלֵּק יָדוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵם הַמְעַכְּבִין, בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֲפִלּוּ רֹב גֹּבַהּ שֶׁל עֲטָרָה בְּמָקוֹם א'. ג בֶּן ח', אִם גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו, מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת; וְאִם לֹא גָּמְרוּ, אֲפִלּוּ אִם הוּא סָפֵק בֶּן ז' סָפֵק בֶּן ח', אֵין מָלִין אוֹתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֶּן ח' וַדַּאי. וְאִם הוּא בֶּן שֶׁבַע וַדַּאי, אֲפִלּוּ לֹא גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו מָלִין אוֹתוֹ { וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' רס"ו. } ד מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ דּוֹחָה שַׁבָּת. ה אַנְדְּרוֹגִינוּס וְנוֹלַד א בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְנוֹלַד ב כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וְיוֹצֵא דֹּפֶן, וְעַכּוּ"ם שֶׁיָּלְדָה וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרָה, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת אֵין מִילָתָן דּוֹחָה שַׁבָּת. ו מַכְשִׁירֵי מִילָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָם דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת; לְפִיכָךְ אִם לֹא הֵבִיא ג אִזְמֵל לְמִילָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁהֶעֱמִידוּ חֲכָמִים דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת. וְלוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹתָהּ, אִם הוּא דָּבָר שֶׁאִם עָשָׂהוּ יִשְׂרָאֵל אֵין בּוֹ אִסוּר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, ד אוֹמֵר לְעַכּוּ"ם וְעוֹשֶׂהוּ. וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתוֹ מִן הַתּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׁוֹתוֹ. { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש"ז. } ז לֹא הָיָה לוֹ כַּמּוֹן שָׁחוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יִשְׁחֲקֶנּוּ אֶלָּא לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו. אִם לֹא עֵרֵב מֵאֶתְמוֹל יַיִן וְשֶׁמֶן לִתֵּן עֲלֵיהֶם, ה לֹא יְעָרְבֵם הַיּוֹם אֶלָּא יִתֵּן כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ. ח אֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק אֶלָּא כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט; וְאִם אֵין לוֹ, כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, לְשַׁנּוֹת מִדֶּרֶךְ הוֹצָאָה בַּחֹל, וּמֵבִיא דֶּרֶךְ חָצֵר אַחֶרֶת אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ יַחַד. ט בִּזְמַן חַכְמֵי הַגְּמָרָא אִם לֹא הָיוּ ו רוֹחֲצִים אֶת הַוָּלָד לִפְנֵי הַמִּילָה וּלְאַחַר הַמִּילָה, וּבְיוֹם שְׁלִישִׁי לַמִּילָה בְּמַיִם חַמִּין, הָיָה מְסֻכָּן; לְפִיכָךְ נִזְקְקוּ לִכְתֹּב מִשְׁפָּטוֹ כְּשֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת; וְהָאִדָּנָא לֹא נָהֲגוּ בִּרְחִיצָה כְּלָל, וְדִינוֹ לִרְחֹץ בְּשַׁבָּת, אִם רָצוּ, כְּדִין רְחִיצַת כָּל אָדָם. { הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִים לְרָחֲצוֹ לִפְנֵי הַמִּילָה בְּחַמִּין שֶׁהֻחַמּוּ מֵאֶתְמוֹל, וּלְאַחַר הַמִּילָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְכֵן אִם הָיָה יוֹם ג' לְמִילָתוֹ בְּשַׁבָּת, וְרוֹאִים שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ לְרָחֲצוֹ, מְכִינִים חַמִּין מִבְּעוֹד יוֹם וְרוֹחֲצִים אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְכָל זֶה מִן הַסְּתָם, אֲבָל אִם רוֹאִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְסַכָּנָה אִם לֹא יִרְחֲצוּ אוֹתוֹ אַחַר הַמִּילָה, בְּוַדַּאי מֻתָּר לְרָחֲצוֹ וּלְחַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִדֵּי דְּהָוֵי אַשְּׁאָר חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה. } י אָדָם ז שֶׁלֹּא מָל מֵעוֹלָם לֹא יִמּוֹל בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם מָל כְּבָר פַּעַם אַחַת מֻתָּר לָמוּל בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הוּא אֲבִי הַבֵּן. { הַגָּה: וְעַיֵּן עוֹד דִּינֵי מִילָה טוּר יוֹרֶה דֵּעָה סי' רס"ו. }

באר היטב – סימן שלא – דין מילה בשבת

ה א בין השמשות. עיין מ"א שהעלה דאם נולד רביע שעה קודם צאת הכוכבים הוי ספק ואם נולד קודם לכן מוהלין ביום ו'. ואם נולד בשבת רביעית שעה קודם הלילה מוהלין בשבת ע"ש ובהרדב"ז סי' רפ"ב כתב תינוק שנולד ע"ש אחר שקיעת החמה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים אם הדבר ספק אם נולד קודם הסוף שקיעה או אחר סוף השקיעה וקודם שנראו ג' כוכבים כיון דאיכא תלתא ספיקא ידחה לעשירי ע"ש ועיין בסוף ספר דרכי נועם קונטרס גדול ממלחמות מצוה בכל פרטי דינים וחלוקים רבים באורך. ועיין בשו"ת הב"ח סי' קנ"ד. ומהרמ"ש סי' מ"א: ב כשהוא מהול. צ"ע למה לא נהגו עתה לראות אחר זה. ונ"ל כמ"ש הב"ח ביו"ד סי' רס"ד דצריך שיראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי ע"ש. וה"נ אם לא נראה מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשבת. וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לחלל שבת החמור מ"א. (ועיין בש"ך ליו"ד ס"ס רס"ד ועיין יו"ד סי' רס"ג דאם יש ערלה כבושה פי' העור נדבק מאד בבשר דוחה שבת ובתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"ט כתב דאם יש בו ציצין המעכבין המילה דוחה. ובאגודה פרק ר"א דמילה כ' נולד מהול בשבת טוב למולו ביום שלאחריו ע"כ משמע דס"ל דלא הוי איסורא כשמל בשבת אך צ"ע דהא ש"ס ערוכה בשבת קל"ה שאין דוחה שבת ודוחק גדול לפרש האגודה בענין אחר ע"ש ורי"ף מסופק בו וכ"כ מהרי"ל עיין בס' אליהו רבה): ו ג איזמל. עמ"ש בסי' ש"י ס"ג אם יש לטלטל האיזמל לאחר המילה ועיין מ"א: ד אומר לעכו"ם. עיין סי' רס"ו ס"ו מש"ש מדין הוצאת התינוק ועיין מ"א: ז ה לא יערבם. כתב הב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב ע"ש: ט ו ורוחצים. ולא ישרו סדין דהוה כיבוס או ישים עכו"ם הסדין תוך המים ואם נשפך החמין יאמר לעכו"ם להביא מים שהוחמו בשביל עכו"ם ולא יאמר לעכו"ם להחם בשבילו כתב בי"ד ססי' רס"ז משום הרשב"ץ דתינוק שהיה חולה ולא נימול בזמנו ונתרפא לא ימולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת ביום שלישי למילתו וגם ביום ו' נהגו איסור ע"ש ועיין מש"ש הש"ך והט"ז ועיין בכנה"ג. וכתב המ"א ול"נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו ליכא למיחש לזה דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת לכך אין להתרשל בדבר מצוה ע"ש: י ז לא ימול. ונ"ל דה"ה אם מל ולא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם מ"א. ועיין בתשובת חות יאיר סימן קנ"ח. מוהל שבא למול בשבת ואמר שכבר מל פעם א' בחול נאמן וא"צ להביא ראיה. נאמן שמואל סי' י"ט. ועיין בי"ד סי' רס"ו שלא ימולו ב' מוהלין מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע ועיין מש"ש הט"ז בס"ק י"א. ונוהגין כפסק הש"ע ועיין דבר שמואל סי' ס"ד:

מגן אברהם של״א – סימן שלא – דין מילה בשבת

א׳ אם נגמרו וכו'. דאמרינן האי בר ז' הוא ואשהויי אשתהי: ב׳ בין השמשות. כתב ב"ח ובי"ד סי' רס"ו כתבתי דאם נולד שעה אחד מכ"ד קודם יציאת ג' כוכבים בינונים נימול ביום ו' ולאחר מכאן ספקא הוי ונמול ביו' א' ואף על גב דבסי' רס"א כתבתי דיש להחמיר לקבל שבת מסוף שעה כ"ב לענין מילה אינו כן עכ"ל הב"ח וצ"ע דהוא בעצמו פסק בי"ד ג' רביעי מיל קודם צ"ה הוי ב"ה וידוע דהם פחות מרביעית שעה כמ"ש סי' תנ"ט ואפשר ששגג לפום ריהטא וסבר שהוא ג' מיל והעיקר כמ"ש סי' רס"ו ס"ט בי"ד דמשתשקע החמה הוי ספק והיינו סוף השקיעה והוא ג' רביעי מיל כמש"ל סימן רס"א והוא לערך רביעית שעה קודם צ"ה ואם נולד קודם לכן מוהלין ביום ו' דהא אפי' לענין מלאכה דהוי איסור סקילה פסקינן הכי כמש"ל וכ"פ בס' מ"כ במ"ה מ"ב פ"ה וכ"כ רדב"ז ח"א רפ"ב ואם נולד בשבת שעה רביעית קודם הליל' כתב דנ"ל להלכה למולו בשבת אבל לא למעשה אא"כ יסכימו בזה רוב חכמי ישראל כי איני רוצה לסמוך על דעתי בענין חילול שבת החמורה ומשמע מדבריו דספק שלו לפי שנהגו כל ישראל במקומו לקבל שבת משתשקע החמה א"כ ה"ה לענין מ"ש אבל במדינתינו לפעמים אין מקבלין שבת עד סמוך לרביעית שעה לצ"ה כמ"ש סי' רס"א א"כ ה"ה לענין מילה יש לסמוך על זה למולו בשבת דהא כל גדולי הפוסקים סוברין כן: ג׳ ונולד כשהוא מהול. מ"כ צ"ע למה לא נהגו עתה לראות אחר זה וצ"ל כמ"ש הב"ח בי"ד סי' רס"ד דצריך שירא' מהול אפי' שלא בשעת קישוי ע"ש וה"נ אם לא נרא' מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשב' עכ"ל וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לחלל שבת החמור: ד׳ שתי ערלות. ב' עורות זעג"ז (רש"י ורמב"ם): ה׳ איזמל מע"ש כו'. כתו' בי"ד סי' רס"ו דמות' לטלטל הסכין לאחר המילה וכו' והוא מרי"ו נ"א ח"ב וז"ל מותר לטלטל הסכין להחזירו לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזו מקו' שירצ' וכ"כ הרמב"ן עכ"ל, כוונתו דקי"ל דכל מוקצ' שהוא בידו מטלטלו לאיזו מקום שירצה וכמ"ש סי' ש"ח ס"ג אבל לאחר שהניחו מידו אסור לטלטלו כמ"ש רסי' ש"ח וכ"כ מהרי"ל וכ"כ רש"ל בתשובה וביש"ש בביצ' פ"ג בשם מהר"א מפראג אלא שהוא חולק עליו וסובר אין מוקצ' לחצי שבת ע"ש ול"נ להחמיר וכ"מ ססי' תצ"ט דהא עלי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כדאי' בגמ' דף קכ"ג ומותר לטלטלו לקצב עליו בשר לצורך י"ט ואח"כ אסו' לטלטלו ה"נ ל"ש וכ"מ ממ"ש סס"י תרנ"א בשם הירוש' והא דקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת היינו בדברים שאסורים מחמת שהקצה אותם מדעתו אמרינן כיון שהיה דעתו עליהם ב"ה שרי היכא דהדר ואחזו כמ"ש סי' ש"י אבל הכא לאחר שמל בו חזר לאיסורו דמוקצה מחמת חסרון כיס הוא והוי כפירות שהיו ראוין ב"ה ועכשיו אינם ראוי' דאסור לטלטל' ה"נ כן וכן כלי שמלאכתו לאיסו' שנשתמש בו היתר אסו' אח"כ לטלטל' מחמה לצל מהאי טעמא דיש לו דין כלי שמלאכתו לאיסור, וכן משמע בהדיא ממ"ש סי' תקכ"ו ס"ו בשם הרמב"ן ה"נ אף על פי שנשתמש בו להיתר מ"מ ה"ל דין כלי שמוקצ' מחמת חסרון כיס, וכ' המבי"ט ח"ג סימן פ"ט מי שרחץ הסכין אחר המילה איכא איסורא כיון שאינו לצורך שבת (עסי' שכ"ג ס"ו) אבל מוקצה ליכא כיון שעודו בידו עכ"ל לכן יש להחמי' שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו להצניעו, כ' ב"י אסור להוצי' התינוק מביתו לחצר אל האזמל ועסי' ש"ח סמ"א דע"י עכו"ם שרי כיון דליכא ר"ה, ופשוט דאסור להביא התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינו מעורבת אפי' ע"י עכו"ם דהא יכולין למולו בביתו, והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה (עסי' תרכ"א ס"ב) ועסי' רע"ו ס"ב דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא: ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם א"א בע"א: ו׳ לא יערבם. כתב ב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב ע"ש: ז׳ חלוק. כעין כיס דחוק שעושים ומכסים ראש הגיד עד העטרה וקושר שם שלא יחזיר העור לכסות הגיד: ח׳ חצר אחרת. אבל דרך ר"ה אסור עססי' ש"א: ט׳ ובמדינות אלו וכו'. ובאגודה פ' הדר כתב שנוהגין להטמין חמין לרחצו ולא ישרו סדין דהוי כבוס או ישים עכו"ם הסדין תוך המים ואם נשפך החמין יאמר לעכו"ם להביא מים שהוחמו בשביל עכו"ם ולא יאמר לעכו"ם להחם בשבילו, כ' ב"י בי"ד סי' רס"ד בשם רשב"ץ שתינוק שהיה חולה ונתרפא לא ימולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת ביום ג' כמ"ש סי' רמ"ח גבי ספינה וכתב ראב"ח דלדבריו אף ביום ד' אסור ול"נ דשרי וכן המנהג פשוט בקונשטנטינא אבל ביום ה' וביום ו' נוהגין איסור עכ"ל כ"ה וע' בש"ך ובט"ז שם ול"נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו ליכא למיחש לזה דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת וגם ראב"ח מהסס בדין זה לכן אין להתרשל בדבר מצוה ולא ידעתי למה כתב לדבריו אף ביום ד' אסור דהא כשמלין ביום ד' חל יום רביעי בשבת ליכא למיחש אבל בספינה לעולם איכא למיחש לסכנה: י׳ שלא מל. ונ"ל דה"ה אם מל ולא פרע לעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים של״א

א׳ אם נגמרו שערו וכו'. עמ"ש בי"ד סי' רס"ו בזה דאין כאן סוגיות חלוקות כמ"ש ב"י בזה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים של״א

של״א:ג׳שמ״ח א׳ (ס"ק ב) ב"ה כו' וידוע דהיא פחות מרביעית שעה כמ"ש סי' תצ"ט דשיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק עשרים משעה. והיא לערך רביעית שעה: ב׳ והב"ח גופי' בתשו' סי' קנ"ד כ' שליש שעה ואפשר ס"ל כמ"ד שיעור מיל הוא שני חומשי שעה א"כ ג' רביע מיל הוא קרוב לשליש שעה: ג׳ דהא אפי' לענין מלאכה כו' ר"ל דהא מותר בע"ש לעשות מלאכה עד זמן ג' רביע מיל קודם הלילה רק שיוסיף זמן מעט משום תוס' שבת כמ"ש לעיל סי' רס"א כ"ש לענין מילה שיהיה נקרא יום עד זמן ההיא: ד׳ לקבל שבת משתשקע כו' א"כ ה"ה לענין מ"ש. ר"ל כיון דבע"ש מקבלים שבת משתשקע החמ' אע"ג דאין כוונתם רק משום תוס' שבת ולא שחשבוהו ללילה מ"מ נראה דגבייהו הוי לילה א"כ ה"ה במ"ש ר"ל אע"ג דבמ"ש אין מתפללים כ"א בלילה ממש וגם אסורים במלאכה עד צ"ה מ"מ אולי לענין מילה יש לחשבו לילה להחמיר: ה׳ ועיין בש"ך י"ד ר"ס קצ"ו דאינו תלוי כלל בקבלת שבת ועיין בש"ע ס"ס רס"ב: של״א:ג׳שמ״ט א׳ (ס"ק ג) ונולד כו' לראות אח"ז שמא יהיה נראה מהול אחר קישוי וא"כ אע"ג שעת' בלי קישוי אינו נראה מהול מ"מ נולד מהול מקרי ואסור למולו בשבת: של״א:ג׳ש״נ א׳ (ס"ק ד') שתי ערלות ב' עורות זה על גב זה. ראיתי בתשובת פנים מאירות ח"ב ס"ס ל"א וז"ל באתי להזכיר הא דכתב בש"ע א"ח סי' של"א מי שי"ל שני ערלות אין מילתן דוחה שבת. וכ' מ"א פי' ב' עורות זה ע"ג זה רש"י ורמב"ם והעולם נכשלים בזה וראוי להזהיר למוהל כשרואים שני עורות זה ע"ג זה שלא יפרעו עור בשבת וימתינו עד אחר השבת דאין כאן סכנה כלל אם לא יפרע עד אחר השבת עכ"ל. משמע מדבריו שהבין דב' עורות הללו ר"ל עורות הפריעה ומ"ש ימתינו עד אחר השבת כו' משמע שכוונתו שיפרעו ביום א' דבמוצאי שבת א"א דהא קי"ל אפי' מילה שלא בזמנה צריך להיות דוקא ביום וכיון דעור הפריעה היא דקה ואם ימתינו כל כך היא נדבקת מאד בהגיד ואי אפשר לפורעו ואפשר להבי' התינוק לידי סכנה ויהיה התינוק נשאר ערל כל ימיו: ב׳ ויותר נראה לפי עניות דעתי שר"ל שני עורות עליונים שהן נקראים סתם עור אבל מה שפורעי' במקומות רבים נקראו קרום (גם לפעמים קורין אותו עור) ולא תקשה לך איך נידע זה שיש תחת עור עליונה עוד עור אחרת י"ל משכחת לה שי"ל עור א' המכסה כל הגיד ואין לו בו כ"א נקב קטן שממנו יוצא השתן כדרך ערלת כל התינוקות ועוד י"ל ערלה אחרת ע"ג והיא פתוחה למעלה הרבה וכן מצינו בתינוקות שאין להם כ"א עור א' אך אותו העור פתוחה למעלה הרבה במקום יציאת השתן בראש הגיד ותחת אותו העור הגיד נראה מהול אבל זה שיש להם שני ערלות היינו שיש להם ערלה א' כדרך כל התינוקות סתומה ואיננה פתוחה כ"א במקום יציאת השתן וע"ג עוד עור שמכסה הגיד רק בראש הגיד במקום יציאת השתן היא פתוחה הרבה עי"ז רואים שיש שני עורות שצריך לחתוך שתיהן: של״א:ג׳שנ״א א׳ (ס"ק ה) אזמל כו' והוא מרי"ו כו' ר"ל דרמ"א שם בי"ד הבין כן מדברי רי"ו דאיזמל לאחר המילה מותר לטלטלו אבל מ"א הביא ל' רי"ו ומפרש דברי רי"ו באופן אחר. אלא שהוא חולק כו' ר"ל ניהו דגם מהרש"ל פי' כן לדברי רי"ו כמ"ש מ"א מ"מ חולק על רי"ו גופי' ומתיר לטלטלו אפי' הניחו מידו: ב׳ ואין מוקצה לח"ש ר"ל כיון דבין השמשות לא היה מוקצה דהא היה צריך לו למול אע"ג דעכשיו שכבר מל אין לו בו צורך לית ביה משום מוקצה כיון דבמקצת שבת היה ראוי קודם המילה: ג׳ ול"נ להחמיר כו' דאין זה ענין לאין מוקצה לח"ש וכמו שמבאר מ"א אח"ז סי' תרנ"א בשם הירוש' דלאחר שבירך על הלולב ויצא בו ואח"ז הניחו לארץ אסור לטלטלו משום מוקצה אלמא דכה"ג אינו בגדר אין מוקצה לח"ש: ד׳ והא דקי"ל כו' היכי דהדר ואחזי כמ"ש סי' ש"י ר"ל תאנים שהיו ב"ה לחים והיו ראוים לאכילה אח"ז התחילו להתיבש ואז מסריחים ואין ראוים לאכילה אח"ז נתיבשו לגמרי ושוב ראוים לאכילה כהאי גוונא אמרי' אין מוקצה לח"ש כיון דאין הקצאתן כ"א משום דאין ראוים לאכילה הא השתא ראוים בשלמא אי לא היו ראוים בין השמשות גם עכשיו דראוי' הוי מוקצה כיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אבל כיון דהוי ראוים ב"ה א"א לומר בו דין מוקצה כ"א משום דבתחלת השבת לא היו ראוים ע"ז אמרו אין מוקצה לח"ש אבל אזמל דהקצאתו משום ח"כ א"כ ניהו דעד אחר המילה לא היה מוקצה מ"מ אח"כ חוזר לאיסורו דגם עכשיו הוא מוקצה מחמת חסרון כיס והוי כפירות שהיו ראוים כו': ה׳ מחמה לצל דלצורך גופו או מקומו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור כמ"ש ר"ס ש"ח. וכ"מ כו' בשם הרמב"ן שהתיר לטלטל כלי קבורה אחר הקבורה דאפשר שיהיו עדיין היום ראוים למת אחר ח"ו אבל לולי זאת היה אסור אע"ג דעד הקבורה הי' מותר לטלטלן וא"כ ה"ה באזמל כיון דאחר המילה יודע שלא יצטרך לו עוד היום אסור לטלטלו. וכ' המבי"ט כו' כיון שעודו בידו מזה מביא מ"א ראיה לדבריו דלא התיר הטלטול כ"א בעודו בידו ולא הניחו לכן יש להחמיר כו' והט"ז בי"ד סי' רס"ו כ' טעם אחר להתיר הטלטול וז"ל דאי היה צריך להשליך האזמל אח"כ ויהיה אבוד ודאי ממנע ולא מהיל וזה עדיף טפי מהנך ג' דברים כו' שהתירו סופן משום תחלתן כו' וע"כ נראה דלא התיר הרמב"ן אלא להצניע באותו חדר שמל שם שלא יהיה אבוד. אבל לא למקום אחר כו' כיון שסגי בלא"ה כו' וסיים ואפי' לפני המילה אין לטלטל בחנם כל שא"צ המילה עכ"ל הנה גם הט"ז ע"כ לא אסיק אדעתיה התיר' דמ"א דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו כו' דלסברת מ"א כ"ז שלא הניחו מידו מותר לטלטלו לכל מקום שירצה ולאו דוקא באותו חדר ואם כבר הניחו מידו שוב אסור לטלטלו אפי' להצניעו באותו חדר וא"ל להתיר סופן משום תחלתן דלמא ממנע ולא מהיל כדי שלא יאבד הסכין הא אפשר לו למול ולא להניח האזמל עד שיצניעו אולם במוהל א' שעושה החיתוך וגם הפריעה דע"כ צריך להניח האזמל אחר החיתוך י"ל להתיר משום תחלתן (ואע"ג דאפשר למול ע"י שני מוהלים ובעל החיתוך יאחז האזמל בידו ז"א דודאי עדיף שיעשה הכל מוהל א' דהא לדעת הרב"י סוף הלכות מילה אסור לשני בני אדם למול בשבת ע"ש) וכיון דהותר לו משום תחלתן ליטול שוב האזמל מותר אח"כ בהיותו בידו להביאו לאיזה מקום שירצה וא"צ להצניעו דוקא באותו חדר לדעת מ"א. ובס' א"ר כ' וז"ל ומ"א מתיר כ"ז שהוא בידו כו' ולפ"ז כשיש מוהל א' וע"כ צריך להניח הסכין כדי שיפרע אסור לטלטלו לכן טוב שיתן ליד אדם אחר וכה"ג אית' בירוש' כו' לענין טלטול לולב עכ"ל. והנה הירושלמי אינו ת"י ולא הבנתי דבריו מה יועיל בזה שיתננו לאדם אחר דכמו שאם הניחו מידו אסור לטלטלו לדעת מ"א ה"ה דאסור ליתנו לאדם אחר דדוק' הוא שכבר הוא בידו מותר לטלטלו וא"צ להשליכו אבל הנתינה לאדם אחר האיך הותר הא לגבי אחר הוא טלטול חדש ואיך שרי לאחר לטלטל המוקצה. לכן כשיש מוהל א' אין להתיר כ"א משום תחלתן כנ"ל א"כ יכול להניחו אחר החיתוך ושוב לטלו כנ"ל: ו׳ כ' ב"י אסור להוציא התינוק כו' ר"ל ל"מ דאסור להוציא האזמל להביאו אצל התינוק אלא אפי' להוציא התינוק דס"ד דלית ביה איסור' דחי נושא את עצמו והטעם דאסור לזה כ' מ"א עיין סי' שי"ח דבקטן כהאי לא אמרי' חי נושא את עצמו. וע"י גוי שרי כיון דליכא ר"ה וה"ל שבות דשבות מ"מ נלע"ד דטוב להביא האזמל אצל התינוק דאם יביא התינוק אצל האזמל יהיה צריך אחר המילה להתיר שבות דשבות להחזיר התינוק אצל האם אז ודאי ליכא למימר חי נושא את עצמו משא"כ כשיביא האזמל אל התינוק יניחנו שם עד אחר השבת: ז׳ ועיין סי' רע"ו כו' ונ"ל דלענין מילה יש לסמוך עליהם אם אי אפשר בע"א והקשה בספר א"ר וזה לשונו וקשה הא כ' שם דוקא שגופו נהנה ממנו כו' ולפי מ"ש לעיל סי' רע"ו ס"ק ח' לפרש דברי מ"א שכ' זה בשם מ"ב דוקא שגופו כו' אבל כו' שיבנה בה"כ אסור וכ' עליו וכ"מ ס"פ ט"ו דבשבת כו' שהכוונה שכ"מ דהדין דין אמת שאסור לומר לגוי לבנות לו בה"כ משום דהוי שבות רחוקה אבל לא מטעם מ"ב הואיל ואין הגוף נהנה מדלא כתב ועוד טעם אחר כדאי' פרק ט"ו דשבת וא"כ א"ש כאן. כתב הט"ז לעיל סי' רס"ו ס"ק ד' דהמוליכים לתינוק לבה"כ במקום שאסור לטלטל ומוליכים התינוק פחות מד"א דאם אדם א' נושא אותו עד לבה"כ צריך כל פעם בכל פחות מד"א לישב או לעמוד לפוש (וע' במ"א סי' רס"ו ס"ק ט') אבל אם נעשה ע"י שני ב"א וכ"א מוליכו פחות מד"א א"צ לישב. עוד כ' דמ"מ ל"מ היתר זה מה שמוציאו מן הבית שהוא רה"י לכרמלית וכן מה שמכניסו מכרמלית לבה"כ דהוי רה"י ולכן צ"ל ההוצא' מן הבית וכן ההכנס' לבה"כ ע"י גוי עכת"ד. ונלע"ד כשהגוי מוציא התינוק מן הבית לא יתננו ישראל לגוי דא"כ עביד ישראל העקירה אלא הגוי בעצמו יטול התינוק ממקום שהוא מונח וכן כשמכניסו לבה"כ יניחנו הגוי על מקום א' ולא יטלנו ישראל מיד גוי דא"כ עביד ישראל ההנח' ולא די כשיעמוד הגוי בבה"כ לפוש ואח"ז יטלנו מידו ישראל מ"מ איכא למגזר שמא יקחנו ישראל מידו קודם שיעמוד לפוש כמ"ש מ"א כה"ג סי' ש"ז ס"ך לענין אגרת שמביא גוי וכ"ז לדעת מ"א בא"א למול תוך הבית אבל באפשר למול תוך הבית צריך למול תוך הבית דשבות דפחות מד"א חמיר משבות אחר ע"ל סי' שמ"ט: של״א:ג׳שנ״ב א׳ (ס"ק ו') לא כו' דלשאר חולי כו' ר"ל דכ' הרב"י דבגמ' משמע דוקא לערבן הרבה אסור אבל לערבן מעט שרי ולמה לא כתבו הפוסקים היתר זה לכן מסיק דעד כאן לא אמר הש"ס דלערב מעט ולא לערבן יפה יפה דמותר אלא לר"מ דס"ל דבשאר חולה כה"ג שרי אבל לדידן דקי"ל כרבנן דר"מ דס"ל דבשאר חולה אפי' לערבו מעט אסור ה"ה במילה: של״א:ג׳שנ״ד א׳ (ס"ק ח) חצר כו' ר"ה אסור וה"ט ניהו דכרכו על אצבעו מ"מ לא הוי דרך מלבוש ממש וניהו דבחצר שלא נשתתפו הותר כיון דליכא רק אסיר' דרבנן אבל בר"ה דאיכ' איסור תורה לא. ואולי לדידן דל"ל ר"ה יש להקל. או מ"מ חמיר מחצר שלא נשתתפו: של״א:ג׳שנ״ה א׳ (ס"ק ט) ובמדינות כו' דהוי כיבוס דשרייתו זו היא כבוסו כדלעיל סי' ש"ב ס"ט גבי ספינה: ב׳ דאסור לפרוש בספינה מיום ד' ואילך. וס"ל הטעם כאותן הפוסקים שכתב הטעם פן יצטרך לחלל שבת והוי כאלו התנה לחלל שבת. אף ביום ד' אסור כמו בספינה. וע' בש"ך שהוכיח מהמשנה דלא כרשב"ץ וכ' דנרא' עיקר לדינ' דלא כרשב"ץ: ג׳ ול"נ דבזה"ז ר"ל אפי' לדעת הרשב"ץ מ"מ בזה"ז גם רשב"ץ מודה: ד׳ ולא ידעתי כו' יום ד' בשבת ול"ל ר"ל דל"ל תו לסכנה ביום ד' דדוקא עד יום ג' למילתו הוא מסוכן. וא"כ כשמלין ביום ד' וחל יום ד' בשבת לא יצטרכו לחלל עליו השבת משא"כ ספינה לעולם איכא סכנה ויש לחוש שיצטרך לחלל שבת. אלא דביום ג' מותר לפרוש דעד יום ד' שייך לשבת שעבר ולא הוי כאלו התנה לחלל שבת ומיום ד' ואילך שייך לשבת הבא' והוה כאלו התנה לחלל שבת וכמו שכתב לעיל סי' רמ"ח: של״א:ג׳שנ״ו א׳ (ס"ק י) שלא מל כו' וטעם א' להם דעדיין אינו בקי באומנות המילה וא"ל שמא יקלקל ויחלל שבת בחנם משא"כ אם מל או פרע פעם א' סגי ולא בעי' שיתחזק ג' פעמים דאי לאו דקים ליה בנפשיה דודאי לא יקלקל לא הוי מחית נפשיה לספיקא דחילול שבת. והא דכתב בש"ע אפי' אבי הבן דס"ד דגביה אבי הבן ודאי דעתו לתקן וגם הוי פ"ר דניחא ליה משא"כ אחר קמ"ל וע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א