סימן שכו – דיני רחיצה בשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שכו – דיני רחיצה בשבת

א אָסוּר לִרְחֹץ א כָּל גּוּפוֹ, אֲפִלּוּ כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר לְבַד, אֲפִלּוּ בְּמַיִם שֶׁהֻחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּין אִם הֵם בִּכְלִי בֵּין אִם הֵם בַּקַּרְקַע; וַאֲפִלּוּ לִשְׁפֹּךְ הַמַּיִם עַל גּוּפוֹ וּלְהִשְׁתַּטֵּף, אָסוּר; אֲבָל מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. { הַגָּה: אוֹ שְׁאָר אֵבָרִים, כָּל שֶׁאֵינוֹ רוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ פֶּרֶק תִּינֹקֶת). וְהָנֵי מִלֵּי בְּחַמֵּי הָאוּר, אֲבָל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא מֻתָּר לִרְחֹץ אֲפִלּוּ כָּל גּוּפוֹ יַחַד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּצוֹנְנִין. וְהָא דְּשָׁרֵי בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, דַּוְקָא בַּקַּרְקַע, אֲבָל בִּכְלִי, לֹא, דְּאָתֵי לְאִחְלוּפֵי בְּחַמֵּי הָאוּר. ב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דְּשָׁרֵי בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הַמָּקוֹם מְקֹרֶה, אֲבָל אִם הַמָּקוֹם מְקֹרֶה, אָסוּר מִשּׁוּם דְּאָתֵי לִידֵי זֵעָה וְאָסוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַזִּיעַ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא. ג אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא חַמָּה, אָסוּר ב לְהַמְשִׁיךְ לְתוֹכָהּ אֲפִלּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת סִילוֹן (פֵּרוּשׁ צִנּוֹר מַרְזֵב וְסִילוֹן דָּבָר אֶחָד הֵם) שֶׁל צוֹנֵן, וּפִי הַסִילוֹן יוֹצֵא חוּץ לָאַמָּה וּמֵימָיו נִשְׁפָּכִים לְעוּקָא (פֵּרוּשׁ גּוּמָא) שֶׁבַּקַּרְקַע; וְאִם הִמְשִׁיכוּ, אֲסוּרִים. אֲפִלּוּ הַמַּיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה, כְּאִלּוּ הֻחַמּוּ בְּשַׁבָּת; { וְאִם הֵבִיא סִילוֹן שֶׁל מַיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהֻחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בִּשְׁתִיָּה. } ד לֹא יִשְׁתַּטֵּף אָדָם בְּצוֹנֵן כָּל גּוּפוֹ וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר מַיִם שֶׁעָלָיו וְנִמְצָא כְּרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין; אֲבָל מֻתָּר לְהִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן אַחַר שֶׁנִּתְחַמֵּם אֵצֶל הָאֵשׁ. ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְחַמֵּם יָדָיו אֵצֶל ג הָאֵשׁ אַחַר נְטִילָה, אִם לֹא יְנַגְּבֵם תְּחִלָּה יָפֶה. ו אָסוּר לִתֵּן עַל גַּבֵּי בִּטְנוֹ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם חַמִּין, וַאֲפִלּוּ ד בַּחֹל, מִפְּנֵי הַסַכָּנָה שֶׁפְּעָמִים שֶׁהֵם רוֹתְחִים. { אֲבָל מֻתָּר לְהָחֵם בֶּגֶד וְלִתְּנוֹ עַל בִּטְנוֹ } (טוּר). ז הָרוֹחֵץ בַּנָּהָר, צָרִיךְ שֶׁיְּנַגֵּב גּוּפוֹ יָפֶה כְּשֶׁעוֹלֶה מֵהַנָּהָר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ הַמַּיִם עָלָיו וִיטַלְטְלֵם ד' אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית, לְפִי שֶׁהָעוֹלֶה מִן הָרְחִיצָה יֵשׁ רִבּוּי מַיִם עַל גּוּפוֹ; אֲבָל הַהוֹלֵךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמָטָר סוֹחֵף עַל רֹאשׁוֹ וְעַל לְבוּשׁוֹ, לֹא הִקְפִּידוּ בּוֹ. ח אָדָם מֻתָּר לִטְבֹּל ה מִטֻּמְאָתוֹ בְּשַׁבָּת. ט מֻתָּר לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם ו מַשִּׁירִים שֵׂעָר מְעֹרָבִים עִם דְּבָרִים הַמַּשִּׁירִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָרֹב מִדָּבָר הַמַּשִּׁיר. י מֻתָּר לִרְחֹץ יָדָיו ז בְּמוּרְסָן. { הַגָּה: דְּגִבּוּל כִּלְאַחַר יָד, שָׁרֵי; וְאָסוּר לִרְחֹץ יָדָיו בְּמֶלַח } (אֲגֻדָּה) (אָגוּר), { וְכָל שֶׁכֵּן בְּבוֹרִית שֶׁקּוֹרִין זיי"ף בל"א } (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן רע"ח), { אוֹ בִּשְׁאָר חָלָב } ח { שֶׁנִּמּוֹחַ עַל יָדָיו וְהָוֵי נוֹלָד } (פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה וּסְמַ"ג וְהגה"מ פכ"א וְטוּר סי' שכ"ח). יא מֶרְחָץ שֶׁסָתְמוּ נְקָבָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת ט רוֹחֵץ בּוֹ מִיָּד; אֲבָל אִם לֹא סָתְמוּ נְקָבָיו אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאֵלָיו הוּחַם בְּשַׁבָּת, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ לְפִי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בְּגֶחָלִים. יב אָסוּר לִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ, אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לַעֲבֹר בַּמֶּרְחָץ בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַזִּיעַ, אָסוּר } (רַשִׁ"י וְטוּר). יג עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם דָּרִים בָּהּ וְיֵשׁ בָּהּ מֶרְחָץ רוֹחֶצֶת בְּשַׁבָּת, אִם רֹב עַכּוּ"ם, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אָסוּר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד כְּדֵי שֶׁיּוּחַם.

באר היטב – סימן שכו – דיני רחיצה בשבת

א א כל גופו. ה"ה רוב גופו כנה"ג. וכתב מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ומקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה עכ"ל: ג ב להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע"ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י גם זה מקרי הטמנה ועיין סי' רנ"ג ס"ד וסי' שי"ח סי"א. מ"א: ה ג האש. אפילו במקום שאין היס"ב אסור עיין מ"א: ו ד בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת רש"י ור"ן וצ"ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת להכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש ס"ה. מ"א ועיין יד אהרן: ח ה מטומאתו. ביו"ד סי' קצ"ז דאשה אסורה לטבול בליל שבת אם היתה יכולה לטבול קודם לכן וב"י בי"ד סי' קנ"ט אוסר לטבול בשבת משום סחיטת שער ועכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין. ומותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא. ומומר שרי לטבול בשבת כיון דאינו מדאורייתא. מ"א ע"ש: ט ו המשיר. ודאי כ"כ הרמב"ם: י ז במורסן. משמע דלהאוסרין בסי' שכ"ד ס"ג ה"נ אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות. מ"א: ח שנימח. בש"ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך ועיין בתשובת גנת ורדים חא"ח כלל ג' סי' י"ד שצדד ג"כ להתיר וכתב דאין למחות ביד העושים כן ע"ש: יא ט רוחץ. שהרי לא נתחמם בשבת ובתי חורף שמחממין מתחתיהן ועל הנקבים יש סתימה קערות ברזל או אבן נוהגים היתר לפותחו. אגודה מ"א ע"ש:

מגן אברהם שכ״ו – סימן שכו – דיני רחיצה בשבת

א׳ אסור לרחוץ. גזיר' שמא יבאו להחם בשבת: ב׳ כל גופו. וה"ה רוב גופו (כ"ג עיין שם): ג׳ או שאר איברים. כ' מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויום טוב ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ובמקו' שאין מנהג יש להתי' רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיט' עכ"ל, ועסי' ש"א סמ"ח: ד׳ אסו' להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מערב שבת צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י גם זה מיקרי הטמנה ועסי' רנ"ג ס"ד וסימן שי"ח סי"א: ה׳ כרוחץ כל גופו. ז"ל הרמב"ם דס"ל דאין זה רחיצה גמורה ולכן כתב דמותר לסוך ידיו במים ולחמם נגד האש במקום שאין היס"ב ועמ"ש ס"ה וס"ו ולכן כתב הרב"י בס"ה וי"א וכו': ו׳ אצל האש. אבל במקום שאין היס"ב שרי כמ"ש סימן שי"ח סי"ד ול"נ דס"ל להרא"ש דאסור משום רחיצ' דחמין שהוחמו בשבת אפי' לרחוץ בהם ידיו אסור וכ"ה בגמרא דף קל"ד ע"ב וכ"מ ברא"ש שכתב מפני שמפשיר המים וכ"מ ממ"ש ס"ו וכ"כ הסמ"ק וסה"ת בהדי' וכ"נ מידי דהוי בי"ט שמותר להחם מים לשתו' ואפ"ה אסור לרחוץ בהן כמ"ש סימן תקי"א: ז׳ ואפי' בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת (רש"י ור"ן) וצ"ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת ולהכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש ס"ה והתו' פי' הטעם משום שחיקת סמנים: ח׳ מותר לטבול. כ' מהרי"ל סי' ק"נ יפה נוהגות הנשים שאין טובלות שלא בזמנם בשבת דמה"ט מנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן וטעמא דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום שנושא מים שעליו ד"א בכרמלית ומשום שיטת גופו וקסמים ע"כ וכ"כ בת"ה סי' רנ"ה אף על גב דאפי' המרדכי דמחמיר בצונן דוקא בכלי אבל בנהר או במקוה שרי מ"מ המנהג לאסור ולכן אפי' לטבול אסור דמיחזי כמתקן כדאתא בגמרא עכ"ל: וכן כתב ב"י בי"ד סימן קצ"ט דאסור לטבול בשבת משום סחיטת שער עכ"ל ומ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא כמ"ש סימן שכ"ג ס"ז, ועמ"ש סימן תרי"ד סי"א ובאגור סימן תע"ו משמע דבנהר אסור גם בב"י בשם כלבו כתב לאסור משום סחיטת שער עיין שם ועבי"ד סימן רס"ח ס"ד, ונ"ל דמומר שרי לטבול כיון דאינו מדאורייתא כמ"ש שם סוף הסי' וכ"מ ביבמות דף מ"ז ע"ב דלר"י מטבילין גר בשבת: ט׳ מדבר המשיר. ודאי (רמב"ם): י׳ כלאחר יד שרי. ל' המרדכי דגיבול ע"י שינוי הוא ושרי כדאמרי' פ' מ"ש ע"כ ומשמע דלהאוסרין בסימן שכ"ד ס"ג ה"נ אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות וכ"מ במרדכי: י״א שנימח על ידו. ובש"ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך: י״ב שסתמו נקביו. פירש"י שלא יצא החמימות ל"א אותן הנקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ועיקר וכ"כ הר"ן, מכאן צ"ע על בתי חורף שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן אם מותר לפותחן אכן ראיתי נוהגין בו היתר (אגודה סימן כ"ז): י״ג רוחץ בו. שהרי לא נתחמם בשבת ועסי' שכ"ה ס"ט:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שכ״ו

א׳ או שאר איברים. זה מבואר בברייתא פרק כירה חמין שהוחמו בערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר משמע דאבר אחד בפ"ע איזה שיהי' מותר ולא ידענא למה הוצרך ב"י ללמוד דבר זה מדברי הרא"ש: ב׳ לא הקפידו בו. ב"י נתן טעם לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו שהאדם הולך בר"ה ופתאום בא מטר עליו לא גזרו ביה רבנן ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר היינו שאפשר קצת להזהר אבל כאן א"א כלל להזהר: ג׳ ואסו' לרחוץ ידיו במלח כו'. גם בסי' ש"כ כתב הטור וש"ע כן. וק"ל דהא במשפשף במורסן ודאי הוה פסיק רישיה דא"א ליזהר מגיבול כשנותן מים על מורסן יבש ואפ"ה מותר כמה שכ' ב"י בשם המרדכי דגיבול כלאח' יד הוא ובמלח ובורית אסור משום דס"ל נולד ולמה יהיה חמור באיסור נולד שהוא דרבנן ולא מהני מה שהוא כלאח' יד ממה שהוא מהני במגבל שהוא תולדה דלש שהוא אב מלאכה. וי"ל דבמלח ובורי' דניחא ליה שיהיו נימוחים ונבלעים בידו לעשות פעולתם ע"כ אסור כשעושה בידים נולד ע"י שפשוף שלו משא"כ בגיבול דמורסן לא ניחא ליה בגיבול ובזה ניחא נמי מה דאמרינן בפרק במה טומנין בכל חפין את הכלים כדלעיל סימן שכ"ג דקשה הא כשחופף כלי שנדבק בו שומן אז נימס השומן על ידו אלא ודאי משום דלא מכוין לזה אינו אסור משום נולד וע"כ באמת לחוף הכלים במלח אסור כמה שכ' ססי' שכ"ג: ד׳ אסור למ"ש כו'. מבואר בב"י דאפי' אם יש לתלות לקולא כגון שיש שר שיש לו הרבה עבדים ואפשר שחממוהו משחשיכה אסור והיינו להרי"ף ורמב"ם דסי' שכ"ה ס"ט דספק אסו' דלא כהרא"ש דמקילין שם בספק ה"נ מהני כאן ספק זה וא"ל על הרא"ש וטור דמקילין לעיל בספק ממ"ש כאן מחצה על מחצה אסור דזה גרע מספק דהוא נתכוין לשניהם לישראל ולעכו"ם וכפירש"י בפ' השואל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שכ״ו

שכ״ו:ג׳רנ״ט א׳ (ס"ק ג) או כו' כתב מ"ב כו' ואפשר משום שא"י ליזהר ברחיצ' כו' וז"ל תשו' מ"ב אפשר שאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש וי"ט או שהוחמו בשבת וי"ט (ומ"ש הוחמו בשבת וראי ר"ל בהיתר דהיינו להפשיר אלא ס"ל כמ"ש מ"א בס"ק ו' דהוחמו בשבת אפי' פניו ידיו ורגליו אסור ובי"ט ד"ל הוחמו לי"ט כ' בתחלת התשו' ניהו דקי"ל כב"ה דמותר להחם חמין בי"ט לרחוץ פניו ידיו ורגליו. אבל שאר אברים אסור דבעינן בי"ט דבר השו' לכל נפש ושאר אברים אינן שוה לכל נפש ואסור לרחוץ שאר אברים בחמין שהוחמו בי"ט) גם אינ' יודעת להזהר מדין איסור סחיט' ובמקום שאין מנהג כו' עכ"ל. ועסי' ש"א סמ"ח: ב׳ דכתב בש"ע דל"ח שמא יבא לסחוט ומ"א כ' שם ס"ק נ"ח וטוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד עליו אולם הש"ך בי"ד סי' קצ"ט ס"ק י"ב כ' ע"ד מ"ב הנ"ל דטעם מ"ב היא קלוש וראי' דהמנהג דבי"ט לובשת לבנים אבל לא בשבת ולטעם תשו' מ"ב אין לחלק בין שבת לי"ט אע"כ לא חשו לטעם של מ"ב. אלא מה"ט אין לובשין לבנים בשבת לפי שאז היו צריכים לטבול במ"ש והיו מרחקים החפיפ' מן הטבילה. ובמקום דאפשר אין להרחיקם זה מזה ע"ש: שכ״ו:ג׳ר״ס א׳ (ס"ק ד) אסור כו' ודוקא כו' המוקף מכל צד דזה דומ' להטמנ' אבל כו' שיתערבו כו' אין זה דומ' להטמנ' כ"ה שיטת התוס' ד' ל"ט ורש"י חולק: ב׳ וע' סי' רנ"ג ס"ד במ"א ס"ק ל"ב וסי' שי"ח לענין לערב צונן בחמין משום איסור בישול: שכ״ו:ג׳רס״א א׳ (ס"ק ה) כרוחץ כל גופו. ז"ל הרמב"ם ר"ל לשון הש"ע הוא ל' הרמב"ם: ב׳ ולכן כ' דמותר לסוך כו' הלשון לאו דוקא דהרמב"ם לא כ' בפי' דמותר לסוך ידיו כו'. אלא מדכתב לא כו' כל גופו משמע דוקא כה"ג אסור אבל בפניו ידיו ורגליו כה"ג מותר. ולזה נתן מ"א טעם דס"ל דאין רחיצ' גמור' וכדדייק לשון הרמב"ם ונמצא כרוחץ כל גופו בכ"ף הדמיון משמע דלא הוי רוחץ ממש אבל אי הוי רוחץ ממש אפי' פניו יו"ר אסור וכמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז דדוקא בחמין שהוחמו מע"ש מותר לרחוץ פניו יו"ר. אבל בהוחמו בשבת אפי' הוחמו בהיתר אסור אפי' רחיצח אבר א' אלא דהכא לא הוי רחיצ' ממש ולכן מותר לרחוץ פניו יו"ר. ולכן כ' הרב"י בסעי' ה' וי"א. ר"ל דהא הרמב"ם חולק ומתיר ועמ"ש בסק"ו: ג׳ במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב בלא"ה אסור משום בישול וכמ"ש בס"ק שאח"ז: שכ״ו:ג׳רס״ב א׳ (ס"ק ו) אצל כו' דייק מ"א מדכתב אצל האש ולא כ' נגד האש כמ"ש בסעיף שלפני זה נגד המדור' אלא דכאן מיירי שהוא סמוך לאש במקום שהיד ס"ב. והם דברי הרב"י בספרו הארוך שנתן טעם לדברי הרא"ש שכתב שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו כו' דמיירי במקום שהיס"ב ומשום איסור בישול ולפ"ז גם הרמב"ם מודה לאסור א"כ מה זה שכתב מ"א בס"ק ה' ולכן כ' הרב"י בסעיף ה' וי"א ע"כ צ"ל דס"ל למ"א מדכתב הרב"י לשון וי"א ע"כ בש"ע חזר בו וס"ל דהרא"ש אוסר אפי' במקום שאין היס"ב ומטעם רחיצ' וכפי' מ"א שכ' פה: ב׳ ול"נ דס"ל כו' אפי' לרחוץ בהם ידיו אסור. וס"ל דאפי' כה"ג דליכא רחיצ' גמור' והתירו רמב"ם כמ"ש בס"ק ה' אבל הרא"ש אוסר גם בזה: ג׳ וכ"ה בגמ' דתנן ראב"ע אומר מרחיצים הקטן ביום ג' למילתו שחל בשבת דס"ל דביום ג' התינוק מסוכן אצל הרחיצ' וחכמים אוסרים ואיבעי' להו האי רחיצ' אי ר"ל רחיצת כל הגוף או רק רחיצת המיל' ובעי למפשט דע"כ ר"ל רחיצת כל הגוף דאי רחיצת מיל' גרידא מאי טעמא דרבנן דאסרי ניהו דס"ל דליכא סכנ' מ"מ מי גרע מנתינת מים ע"ג מכה בשבת דשרי ודחה דבמכ' לא הותר כ"א בחמין שהוחמו מע"ש והכא מיירי בחמין שהוחמו בשבת לכן אסרו רבנן אפי' רחיצת מיל' גרידא וע"כ ר"ל חמין שהוחמו בשבת בהיתר כגון להפשי' או בדרך אחר דאי רבנן אסרו להחם חמין בשבת לצורך רחיצת המיל' א"כ פלוגתייהו אי מותר להחם מים לצורך רחיצ'. דהא אי הוחמו בהיתר גם רבנן מודים דהרחיצ' מותרת א"כ אמאי קתני ראב"ע אומר מרחיצים כו' הל"ל מחמים חמין כו' דברחיצ' גם רבנן מודים אלא ע"כ דאפי' הוחמו בהיתר אסרו רבנן רחיצת המיל' הרי דבהוחמו בשבת אפי' רחיצת אבר אסור ואפי' ראב"ע מוד' ושם לא התיר אלא משום סכנ': ד׳ וכ"מ במרדכי שכתב מפני שמפשיר מים שעליו וא"א דמיירי במקום שהיד ס"ב ומשום איסור בישול למה כתב מפני שמפשיר הלא קי"ל הפשרו לא זהו בישולו אלא דבמקום שיוכל לבא לידי היס"ב אפילו להפשיר אסור שמא יניחנו עד שיהי' היס"ב כמ"ש סימן שי"ח סי"ד והכי הל"ל שמא יניחנו עד שתהי' היד ס"ב. א"ו הטעם משום רחיצ' וא"כ מה שכ' מפני שמפשיר כו' ועי"ז הוי כרוחץ וכ"מ ברא"ש דעל ברייתא דקתני ולא יתחמם נגד המדור' מפני שמפשי' מים שעליו כ' הרא"ש לכן צריך אדם ליזהר אחר שנטל ידיו שלא יתחמם כו' משמע ג"כ דהטעם משום מפשיר מים ובז' ליכא איסור בישול אע"כ הטעם משום רחיצ': ה׳ וכ"נ מ"ד בי"ט כו' ואפ"ה אסור לרחוץ בהם והיינו כל גופו אבל לרחיצת פניו ידיו ורגליו מותר אפי' להחם המים מכל מקום מוכח דאפי' הוחם המים בהיתר מכל מקום אסור לרחוץ בהן כל גופו. אף על גב דבמים שהוחם מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפ"ה אם הוחמו ביום טוב אפילו הוחמו בהיתר אסור לרחוץ בהן כל גופו: ו׳ ומיניה דבשבת דפניו יו"ר ג"כ מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש מ"מ בהוחמו בשבת אפי' הוחמו בהיתר לרחוץ בהם פניו יו"ר דרחיצת כ"ג בי"ט ורחיצת פניו ידיו ורגליו בשבת שוין הם: שכ״ו:ג׳רס״ג א׳ (ס"ק ז) ואפילו כו' ובשבת אסור כו' מדקאמר ואפילו בחול מפני כו' משמע דבשבת אפילו בלי חשש סכנ' איכא איסורא: ב׳ שהוחמו מעט בשבת. ר"ל רק להפשיר דאי היד ס"ב הלא אסור משום בישול אע"כ להפשיר דמותר משום בישול אפ"ה חיישינן שמא ישפכו על בטנו והוי כרוחץ ואסור אף על גב דאבר אחד מותר ברחיצה מ"מ כיון דהוחם בשבת אפי' נעשה בהיתר אפ"ה רחיצת אבר אחד אסור וכמ"ש מ"א בס"ק ו': ג׳ והתוספות פי' הטעם כו' אבל להחם בגד לא מחזי כ"כ לרפוא' ולכן שרי כ"כ התוספת שם: שכ״ו:ג׳רס״ד א׳ (ס"ק ח) מותר כו' משום סחיטה כו' אע"ג דבביצה דף י"ח אמרי' דלכ"ע אדם מותר לטבול בשבת ומה"ט אפי' לדידן דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ משום פו"ר או מצות עונה מותר ולא חששו להני חששות דהן חששות רחוקות אבל כשהי' יכולת לטבול קודם לכן החמירו מצר המנהג וחששו לחומרות הנ"ל. וכן כתב בת"ה להחמיר אבל מטעם אחר: ב׳ אע"ג דאפי' המרדכי כו' ר"ל דאנן לא קי"ל כהמרדכי אלא דבצונן מותר כמ"ש ס"א ולכן כ' אפי' להמרדכי. דוקא בכלי. משום דהרואה סובר שרוחץ במים חמים. משא"כ בנהר דנראה לכל שהיא צונן: ג׳ מ"מ המנהג לאסור יהיה מאיזה טעם שיהיה ואפשר משום הני חששות שכ' מהרי"ל דא"ל משום סחיטה כו' אלא משום הני טעמי אין להחמיר בטבילה לבעלה אלא מהני הני טעמי לאסור הרחיצה. ולכן אפי' לטבול אסור דמחזי כמתקן ר"ל דהא בגמרא אמרי' אע"ג דכלי שנטמא אסור לטבול בשבת וי"ט משום דהוי כמתקן אבל אדם מותר לטבול משום דנרא' כמיקר אפי' בימות הגשמים ואפי' במים סרוחים מ"מ לפעמים רוחץ כשגופו מטונף בטיט וצואה ורוחץ להעביר הטיט וצואה שעליו ולכן אינו נראה כמתקן וא"כ בזמן הזה דמצד המנהג נזהרים שלא לרחוץ אפי' בצונן כנ"ל א"כ אם אדם טובל הכל יודעים דלשם טבילה הוא טובל ויראה כמתקן ואסור וכ"כ בי"ד סי' קצ"ט בשם הכלבו כו' משום סחיטת שער אע"ג דהרב"י כ' דל"ח להא דהא קי"ל אין סחיטה בשער. ע"כ אין כונתו כי אם שלא לדחות מה"ט טבילת מצוה דהא אע"ג שכתב הרמב"ם פ"ט דאין סחיטה בשער היינו מן התורה ולכן אין חייבים על סחיטת שער דמ"מ איסור' דרבנן איכא כמ"ש סי' ש"ל. מ"מ לא דחיה מה"ט טבילה בזמנה. אבל רחיצה ודאי דראוי לאסור מטעם זה וא"כ ממילא גם טבילת מצוה אסור דמחזי כמתקן דליכא למימר דנראה כמיקר דהא אסור להקר משום סחיטת שער. כיון דמדרבנן הוא לאו דוקא דאפי' מדרבנן ליכא דהא קי"ל דבטלה טבילת בעל קרי אלא ר"ל חומרא בעלמא כמ"ש סי' שכ"ג לענין טבילת כלי חדש בשבת דלמ"ד טבילת כלי מדרבנן לחד דיעה מותר לטבול בשבת כמו דמותר לטבול כלי הנטמא בולד הטומאה. כיון דהוא דרבנן מותר לטבול בשבת ולא מיקרי מתקן וה"ה הכא: ד׳ ובאגור כו' דבנהר אסור קאי אדלעיל ע"ד ת"ה שכ' דבנהר לכ"ע מותר. גם בב"י משום כל בו כו' הם דברים כפולים דכבר כותב כן לעיל: ה׳ ונ"ל דמומר כו' דלרבי יודא כו' היינו רבי יוסי ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול ולכן אפי' מל בפנינו אין מטבילין אותו בשבת דהוי כמתקן אבל ר' יודא ס"ל דבחדא סגי או מילה או טבילה ובחד דינו כישראל. ניהו דעכ"פ צריך שתיהן מילה וטבילה מ"מ בחד מינייהו סגי להיות דינו כישראל שיהיו קדושיו קדושין ואינו עושה יין נסך ולכל הדברים ה"ה כישראל ולכן אם מל בפנינו מטבילין אותו בשבת דלא הוי כמתקן וניהו דקי"ל כר' יוסי מ"מ מדר"י שמעינן לענין טבילת מומר שחזר לדת ישראל דטעון טבילה כמ"ש ס"ס רס"ח (וט"ז סי' רס"ז ס"ק ה' כ' דגם צריך להתגלח) היינו לחומרא בעלמא לדמותו לגר שנתגייר אבל מצד הדין א"צ כלל כמ"ש הנ"י ביבמות דהא ישראל גמור אלא שע"ע היה ישראל רשע ואע"ג שכ' הנ"י דמדרבנן בעי טבילה לאו דוקא. דלא מצינו בכל הש"ס דמומר שחזר בתשו' שצריך טבילה אלא ר"ל מצד חומרא. וא"כ עכ"פ לא עדיף מגר לר' יודא דמותר להטבילו בשבת ולא הוי כמתקן ובס' ת"ש פקפק על זה דכ"ז ניחא לטעם המבואר בש"ס לענין גר. אבל לדעת הרמב"ם וכן העתיק הרב"י שם בש"ע דס"ל לפי המסקנא א"צ לטעם איסור הטבילה של גר בשבת משום מתקן אלא דבעי ג' אצל טבילת גר דכתיב גבי' משפט ובעי' ג' כמו גבי משפט ומה"ט אין מטבילים בשבת דאין דנין בשבת א"כ טעם זה שייך גם גבי מומר שחזר בתשו' דהא בעינן ג"כ שלשה בשעת טבילה כמ"ש רמ"א שם ולענ"ד לק"מ דמטעם משפט לא הוי צריך מ"א טעם להתיר טבילת מומר דגבי מומר לא כתיב משפט ומה שצריכים ג' בטבילתו אינו כ"א לדמיון כמו גבי גר וא"כ ודאי מותר בשבת אלא דאעפ"כ אסור דהוי מתקן להיכן אזיל לזה כ' מ"א דלא הוי מתקן כנ"ל: שכ״ו:ג׳רס״ו א׳ (ס"ק י) כלאחר יד כו' ומשמע דלהאוסרים בסי' שכד כו' דס"ל דקי"ל נתינת מי' זה גבולו ונותן מים למורסן מיד חייב ולכן ס"ל דאפי' משנה בשעת גיבול ל"מ דהא כבר עבד איסורא בשעת נתינ' מים ואז עדיין ליכא שינוי: ב׳ אלא שלוקח כו' א"כ מיד כשבא עליהן מים איכא שינוי: שכ״ו:ג׳רס״ח א׳ (ס"ק יב) שסתמו כו' מכאן צ"ע כו' ר"ל שיש שני חדרים זה על גב זה ויש נקבים בתקרת התחתונה כדי שאם יסיקו התנור למטה ויתחמם חדר התחתון יכנס החום דרך הנקבים גם לחדר העליון וזה יש לאסור דהא מהאי טעמא מרחץ שפקקו נקביו וכפרש"י השני שכתב עליו וכן עיקר ולכן מותר אבל אי הנקבים פתוחים אסור דעל ידי שהחום עולה דרך הנקבים למעלה הוה ליה כאלו הוסק בשבת א"כ אסור לפתוח הנקבים שבחדר הנ"ל בשבת דהו"ל כאלו מסיקו בשבת:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א