——–
תוכן התשובה בקצרה
א. לא מבעי כשיש חשש זיהום, דשרי מדין פקו"נ. אלא אף מותר לעשות כגון שבעה תפרים, כשמבחינת פקו"נ סגי בחמישה, ומה שעושים יותר תפרים הוא כדי שלא תשאר צלקת, כי גם בזה התירו הפוסקים, ויליפי לה מדין ציצין שאינן מעכבין המילה, דכל היכא דלא פירש, שרי לחזור עליהם, וה"ה הכא. ובהערה, דוחה מי שחידש לומר דכל היכא שעסוק ברפואה לצורך פיקו"נ שרי לסיימה, אף בדברים שאינם פקו"נ, ויליף לה מדין ציצין הנ"ל. ויש לדחות דשאני ציצין שהותר משום זה אלי ואנוהו, וכדאיתא התם בשבת (קלג ע"ב). וגם דכשסיים מלאכה ועובר למלאכה רפואית אחרת חשיב פירש ושוב לא חוזרים על ציצין. ב. עשיית תפרים שאין בעשייתם חשש פקו"נ, האם מותר לעשותם כדי שלא תשאר צלקת מכוערת. ולכאורה כיון שאינו חולה, ואפי' אינו נחשב כחולה שאין בו סכנה, שהרי לא נפל למשכב. אסור. ואולם יש להתיר, כי אין כאן שום איסור. ג. דמשום תופר שרי, דהנה הב"י (ס"ס שיז) התיר לקרוע שלא בפני ע"ה תפירה שאינה בת קיום. והתלה"ד וסיעתיה ס"ל לחלק בין קורע לתופר, שבתופר אסור תפירה שאינה של קיימא. ואילו הר"ש נאוי וסיעתיה ס"ל דבעינן שיוכר שאינו עשוי לקיימא, ולהם שרי הכא, כיון שתופר תפרים שאינם עשויים לקיום. ד. ויש כאן ס"ס להקל, שמא כראשונים דשרי להדק בתי ידים אף בלא נקבים, והוא כיון דאין תופר בשאינו של קיימא. ואת"ל דמרן אוסר, שמא כפירוש הר"ש נאוי דשרי כשניכר שעשוי להסרה. וממילא שרי הכא בנידו"ד. ה. מה גם דפוסקים רבים ס"ל דלא שייך כלל תופר בגוף האדם. ו. ומהאי טעמא התירו להדביק פלסטר על אדם. ז. ומשום קושר, כיון דאינו של קיימא, ואינו מעשה אומן שרי לדידן. ומצד מחתך, כיון שא"צ את מידת הנחתך, וכן שמידת החוט שנשארת על הגוף עשויה זה מכבר, שהרי היא כבר קשורה, שוב אין בזה משום מחתך. ח. ומשום קורע שרי, כיון שקורע תפר שאינו עשוי לקיימא, ובזה שרי לכו"ע אף לתהל"ד וסיעתיה הנ"ל. ט. ומשום בונה באדם ראינו מח' ראשונים האם שייך, ומרן ס"ל דאין בונה באדם ד"ת, אך מ"מ מדרבנן יש. י. ואולם תקשי דמצינו מקומות רבים דלא חשו לבנין באדם, וא"כ צ"ע מאי שנא. ואין לתרץ ע"פ המאירי (קמז ע"ב) דחידש דכל ששייך בונה באדם הוא רק בחוליות שבשדרה ולא בשאר עצמות. כיון דאיהו גופיה בדוכתי טובי אסר משום בונה. וע"כ דמש"כ הוא רק גבי עצמות שאין בהם בונה רק בשדרה, אך עדיין יש בונה באדם. יא. ולמרן יש לתרץ בפשטות את הקושיות הנ"ל, דכיון שמצינו רק בונה דרבנן, אין לנו אלא במקום שגזרו חז"ל, ואין להשוות גזירות חז"ל זו לזו. ואולי יש לתת טעם ע"פ שו"ת רב פעלים (ח"א או"ח יט) דיש במגבן בונה אע"פ שאין בנין בכלים, וק"ו שאין באוכלין. כיון שגיבון הוא יצירה חדשה, וכדין עושה כלי חדש דיש בונה. וה"ה נאמר אף אנו, דכל שיש בונה באדם הוא רק כשישנה יצירה חדשה. ונמצא דבנידו"ד לדידן דאתכא דמרן סמכינן, אין בתפרים בונה. וע"ע בפנים עוד סניפים. יב. ומשום מכה בפטיש אין לאסור תפרים, כי מכה בפטיש הוא השלמת המלאכה, וכאן המלאכה אינה מושלמת עד שיעבור זמן ויתאחה הבשר. ואע"ג דמצינו מכה בפטיש באדם אף שלא הושלם בדין המפיס מורסא, שאני התם, ע' בפנים. יג. ומשום חובל בעת עשיית הזריקה שרי, כיון דאין פס"ר שיצא דם, וכן שיצרר הדם. ואף בכה"ג דהוי פס"ר, הוי פס"ר דלנח"ל בדרבנן, לפי שהוא מקלקל. וגם לרמב"ם ורש"י וסיעתם הוא איסור דרבנן לפי שיטת החכם צבי, כי הוי חצי שיעור. ועוד סניפים ע' בפנים. יד. ומשום רפואה בשבת שאסור (ר"ס שכח) גזירת שחיקת סממנים, ליכא הכא, כיון שהזריקה והתפרים אינם רפוי, רק מניעת הקלקול שלא יבא, דהיינו שלא יזדהם המקום, וכל כה"ג שרי. טו. ובאופן שהחתך במקום גלוי, יש להתיר בפשטות בלאו הכי, כי לכל היותר הוי הכא איסור דרבנן, כיון שאין הקשרים והתפרים עשוים לקיימא, ומפני כבוד הבריות דוחים איסורי דרבנן וכדנפסק בשו"ע (סימן שיב). ועוד צירוף גדול הוא הרב המגיד וסיעתיה דעושים כל צרכיו של חולה שיש בו סכנה, אף כשאין במניעתם סכנה, וא"כ כאן בחתך עמוק יש סכנת נפשות, ומוכרחים כדי לצאת מסכנת זיהום לחתה את המקום ולכסותו בגזה סטרילית, ורק שפעמים סגי בכך כדי לצאת מסכנה, אך שוב כיון שנידו"ד הוי סכנת נפשות (בלא החתוי), שרי לעשות כל צרכיו של החולה לרב המגיד. וא"כ זה יוצא דשרי לעשות תפרים.
(((שאלה:))) עובדא הוה בשבת, שנחתך איש חתך עמוק בגופו, ופנה בשבת לקבל טיפול רפואי, והנה הרופא שהיה איש ירא אלהים וסר מרע אמר כי אינו מוכן לעשות תפרים, כיון שאין חשש פקוח נפש במקרה זה במניעת התפרים, ואע"פ שמחמת כן יש חשש סביר שתשאר צלקת מכוערת לכל ימיו, מכל מקום אי אפשר לעשות מלאכות דאורייתא רק בשביל זאת. ודין זה צריך בירור וליבון האם צדק ענה פיו.
(((תשובה:)))
תפרים בשבת
א. כגון אנא אשר דרכי חכמה נעלמו ממני, ולא ידעתי אם לאסור או להתיר, וכיון שדין זה מצוי הוא, וחמור מאוד, והוי שעה"ד טובא, על כן אמרתי קנ'ה לך חבר, ואשיחה וירווח לי, ומאת ה' אשאל שלא אכשל בדבר תורה, היא הלכה. ואבה ונלכה לרעות בגנים ללקוט שושנים מן הקל אל הקשה, והנה באופן שיש חשש לזיהום ללא התפרים, בזה לית מאן דפליג, וכלל כללו לנו רבנן דספק פקו"נ דוחה שבת, וכיון דבכה"ג הוי ספק פקו"נ, פשיטא שדוחה את השבת. אלא דאף יתר על כן דנו הפוסקים להקל, והוא מאחר ודרך הרופאים לעשות את התפרים סמוכים זה לזה, כדי שיתאחה החתך היטב, ולא תשאר אח"כ צלקת מכוערת, ואילו כדי למנוע זיהום, סגי בפחות תפרים, וכל שעושים כ"כ תפרים, הוא בשביל שהחתך לא ישאיר צלקת. וא"כ היה מקום לבא ולאסור בשבת לעשות תפרים כדרך שעושים בחול, וכל שיותר הוא רק לעשות מספר תפרים בשביל שיצא מכלל ספק סכנה, ולכן יתפור רק את התפרים הנצרכים לפקו"נ, אך תפרים המיועדים ליופי גרידא לא. ובפרט שדרך עשיית התפרים היא שתופרים תפר אחד בלבד, וקושרים אותו בשני צדדיו בקשר כפול, וחותכים את החוט, ושוב תופרים תפר חדש ויחיד, וקושרים אותו בשני צדדיו, וחותכים, וכן על זה הדרך. וא"כ כל תפר הוא מלאכה בפני עצמה, ע"י תפירה וקשירות, וא"כ יש לטעון ביתר שאת דצריך למעט ככל האפשר בתפרים. והנה גם בכך התירו הפוסקים, לך ראה בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן לה אות ב) דכתב כי כשם שחוזרים על ציצין שאין מעכבין את המילה בשבת, כל זמן שלא פירש, משום טעמא דהתנאה לפניו במצות. ה"ה כאן שמותר לגמור את אשר החל. ע"ש. ודברים אלו נכתבו לרה"ג השואל ר' אברהם סופר שליט"א, והודפסו גם בספרו נשמת אברהם (ח"ד סימן שמ ס"ק ב עמ' סא). וכ"כ מדנפשיה בשו"ת אבן ישראל פישר (ח"ח סימן כז) גבי נידו"ד, ועוד צירף כמה סניפים להקל, ע"ש. (אלא דלא סמך ע"ז למעשה, כי סבר שיש כאן איסור דאורייתא של קושר, וע' בזה לקמן (אות ז)). וכן תפס נמי מו"ר בספר הליכות עולם (ח"ד תצוה אות טו), וע"ע לקמן (אות יג). וכ"כ מדנפשיה בספר מנוח"א (ח"א פכ"א הל' ח) ומתוך כך הוציא כלל גדול, דאם הוצרכו לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה כל זמן שעסוקים ברפואתו, מותר לגמור רפואתו, אף שאין חשש סכנה במניעתו. שהואיל וכבר נדחתה שבת אצל החולה, נדחתה לגמרי כל זמן שעסוקים בו, והכל נחשב כחילול שבת אחד ארוך. ע"כ. וחלו מפסק מרן בשו"ע (סימן שלא סעיף ב), וביו"ד (סימן רסו סעיף ב), שחוזרים על ציצים שאינם מעכבים, וזהו אפי' שמרן פסק דחויה. וע' לגבי כלל זה שחידש כאן בהערה כשמחללים שבת לצורך פקו"נ, האם מותר לגמור רפואתו אף בדברים שאין בהם פקו"נאיברא דיש להעיר טובא על חידוש זה, והוא בהתבונן במקור הדברים, דאיתא בשבת (דף קלג ע"ב) חוזרין על ציצין המעכבים, וכל זמן שעוסק במילה ולא פירש חוזר אף על ציצים שאינם מעכבים. ושם שאלה הגמ', מי הוא בעל הברייתא הנ"ל, ובהו"א אמרה שהוא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מפשיט הפסח עד החזה, דברי רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא. וחכ"א מפשיטין את כולו. וע"ש בפרש"י, כי ההפשטה עד החזה נצרכת להוצאת האימורים, שהותר לחלל שבת לצרכם, שהוא צורך גבוה. אך שוב כשפירש מההפשטה, ועבר לניתוח האמורים, לדעת רבי ישמעאל שוב אסור לו להמשיך בהפשטת כל הבהמה שהיא צורך הדיוט. ואיהו בעל הברייתא דס"ל כל היכא דפירש שוב אסור לו להמשיך. ודחתה הגמ', ממאי, עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל בנו של ריב"ב התם דלא בעינן זה אלי ואנוהו, אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו, הכי נמי. ע"כ. ופרש"י, דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר, אבל יפוי מילה מצוה היא. ומעתה שיוצא מבואר כי הגמ' מחלקת בין ההיתר שחוזרים על ציצין כל שלא פירש, דהוא דוקא במילה שיש בה זה אלי ואנוהו. מהיכי תיתי לבא וללמוד מדין מילה לדין פקו"נ שבו אין זה אלי ואנוהו. ולפום ריהטא עלה בליבי דלא קשיא על פי העיטור הל' מילה (ח"ב דף נ ע"ב) דכתב כי קי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי ישמעאל בפסח דאמר מפשיט את כולו. ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ב הל' טז). וכיון דקי"ל כרבנן, שוב א"צ להגיע לחילוק של זה אלי ואנוהו, ואין הוא נכון. אך פשוט שזה אינו, כי אע"ג שאין הלכה כר"י, מ"מ החילוק הוא אמיתי, דאל"כ לא היתה דוחה הגמ' על פיו. וא"כ אע"ג דאם ניזיל בתר טעמו של ההיתר לחזור על ציצין בלא פירש, לכאורה יש להקל, והוא כדפרש"י התם בד"ה כל זמן, וז"ל, חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא, והרי ניתנה שבת לדחות אצלה. ע"כ. כלומר, כיון שהכל דבר אחד, כיון שנדחה נדחה. וכ"כ הנמוק"י (שם), וכ"כ כיוצ"ב רבנו יהונתן מלוניל (שם), ובספר האשכול (ריצב"א הל' מילה ד"ה ת"ר), והמאירי (ד"ה המוהל), וא"כ ניזל בתר טעמא ונתיר כאן בנידו"ד גבי רפואה שהכל דבר אחד. אך שוב כשחילקה הגמ' די"ל שכל היתר זה נאמר רק באופן שיש מצות זה אלי ואנוהו, שוב יש לחלק בנידו"ד שאין מצות זה אלי ואנוהו, ואסור להמשיך בפעולות רפואיות הכרוכות בחילול שבת, כיון שאין בהם צורך פקו"נ, וזוהי קושיא גדולה.ובאמת כי המעיין בל' המנחת שלמה (ח"ב סימן לה ואת ב) רואה שכבר עמד על כך, דהנה ז"ל, ובנוגע לאדם שנפצע בשבת וזקוק לתפירת הפצע עקב הסכנה, ומספיקים חמישה תפרים כדי שיצא מכלל סכנה, אך אז תהיה צלקת לא יפה, ולעומת זאת אם יתפרו שבעה תפרים תיראה הצלקת יפה יותר. לכאורה אין להוסיף תפירות לשם נוי, ואין הבדל בין תפירה מעיקרא (כשאין סכנה כלל) ובין הוספת תפירות לשם נוי, ששניהם אסורים בשבת. ברם עדיין איכא למידק בזה טובא, ויותר נראה לי דכמו במילה כל זמן שלא פירש, שפיר מלין גם בשבת וחוזרין גם על ציצין שאין מעכבין את המילה, משום טעמא דהתנאה לפניו במצות, כך גם כאן כמו שהשבת נדחה מפני הצלה מסכנה, כך מותר גם לגמור את אשר החל, ולהציל את האדם ממום אשר יתבייש ויצטער מזה כל ימיו, וכמו שזה שם כגמר המילה, כך גם כאן היינו נמי גמר הצלת האדם, ולא מסתבר לחלק בין דחויה להותרה. וכו' עכ"ל. וא"כ עמד על כך ומתרץ לה בין השיטין, כי כשם שהמילה הותרה משום התנאה לפניו, כך גם כאן יותר מצד דבר אחר, והוא כדי שלא יתבייש אותו אדם כל ימיו. דהיינו משום כבוד הבריות אשר חמיר ועדיף מזה אלי ואנוהו, שהרי פעמים שכבוד הבריות דוחה איסורים דרבנן, ראה בשו"ע (סימן שיב). וכן עביד מו"ר בהליכות עולם שהעתיק את דברי המנח"ש. ומ"מ זה יצא, כי אין מקום לחידושו הגורף של הרב מנוח"א, שכלל כלל מכח זה, והתיר כל היכא שכבר מחללים שבת לצורך חולה שיש בו סכנה, כל זמן שעסוקים הרופאים בחולה לרפאותו, מותר להם לגמור את כל הטיפול הנצרך לחולה, ואפי' אם אין חשש במניעת שאר הטיפול מהחולה. ע"כ. וע"פ האמור זה אינו, ורק היכא שיש בכך משום זה אלי ואנוהו מותר, וזה לא שייך ברפואה. או בכה"ג שיש משום כבוד הבריות ג"כ נתיר. ובלאו הכי יש להעיר על ההיתר הכללי שכלל הרב מנוח"א, שהרי מבואר בגמ' הנ"ל דכל שפירש אסור לו לחזור, ופירש היינו שעבר למלאכה אחרת, אף שגם היא פקו"נ, שוב אסור לו לחזור למלאכה הראשונה, כיון שכבר אין בה במלאכה הראשונה צורך פקו"נ שהרי בבהמה דר' ישמעאל ברגע שעזב את מלאכת הפשטת העור ועבר לניתוח האברים, שוב אסור לו לחזור ולהפשיט את העור, אף שכל הזמן עסוק הוא במצות הקרבן. וא"כ במקרים רבים של הרפואות יחשב פירש, ויאסר לעשות לו מלאכה שאין בה משום פקו"נ, וכל מקרה צריך לדון לגופו, ולדמותו לדין מילה. דע' במ"ב (סימן שלא ס"ק ד) דהביא לר"ן במיוחסים (שבת קלג ע"ב ד"ה אלא) שהסתפק האם המציצה חשיבא מלאכה חדשה והוי פירש, כיון שהיא רפואה. ואילו הפריעה ס"ל דחשיב מלאכה אחת. ועע"ש לעיל בסמוך (בד"ה וחכמים). ועוד עיין בשד"ח (ח"ט עמ' 265 אות ט, ואותיות י-יב בזה). ואכ"מ.ואין לצרף לספק את בעל העיטור (הל' מילה ח"ב דף נ ע"ב) המובא בטור יו"ד (סימן רסו ס"ב) דס"ל להקל לחזור בשבת אף על ציצין שאינם מעכבים אף אם פירש, ולכאורה חזי לצירופי הכא. שהרי אחר שהביא לדבריו כמה ראיות, ושכן הוא בירושלמי, סיים, "אלא דרבוותא פסקו כברייתא". ע"כ. ומבואר דאע"ג דסבר להקל וכדהוכיח, מ"מ שוב ביטל דעתו מפני הגאונים שלא סברו כן. וכן העיר הב"י (שם סימן רסו סוד"ה ומ"ש). (אך צ"ע מדוע הטור הביא את העיטור דס"ל להקל, וכן הביאוהו ההגהות מיימוניות הל' מילה פ"ב ס"ק ג). ובר מין דין, כי דעת העיטור היא שיטה יחידאה, וכל הראשונים פליגי עליה. דכן היא דעת הרא"ש, דבפירש אין חוזרין על ציצין שאין מעכבין, וכדהביאו הטור (שם סימן רסו ס"ב), וביאר הב"י דהוא מתוך שהרא"ש העתיק בסתמא את הברייתא ולא פירש, מלמד דהכי ס"ל. וכן פסק הטור (סימן רסד ס"ה), ובאו"ח (סימן שלא ס"ב), וכן היא דעת הרי"ף (שבת דף נב ע"ב מדפיו, וכ"כ בדעתו הרשב"א (שם ד"ה אלא)), וכן ס"ל לרמב"ם (פ"ב מהל' מילה הל' ד,ו), וכן הוא בר"ן בהלכות (דף נב סוע"ב מדפי הרי"ף), ובחידושי הר"ן המיוחסים לריטב"א (שם), ושכן פסקו הגאונים והרב אלפס. וכ"כ בה"ג (הל' מילה), וכ"כ בהגהות מיימוניות (פ"ב מהל' מילה אות ב), ובחידושי הרשב"א (שם ד"ה אלא), ושכן פסקו הגאונים. וכ"כ המאירי (שם ד"ה המוהל) ובריטב"א (שם ד"ה אלא) ורבינו ירוחם (נתיב א ח"ב דף יד ע"א), וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם), ובפסקי ריא"ז (שם), והרוקח (סימן קח), ובמעשה רוקח (סימן רד), וכ"כ האו"ז הל' שבת (סימן קו), וכן הוא בפסקי או"ז (שבת סימן קלג), וכ"כ בספר אהל מועד (שער שבת דרך ט), וכ"כ רבנו יהונתן מלוניל (דף נג ע"א) והראבי"ה (סימן רעט), ובספר שבלי הלקט (הל' מילה סימן ג), ובמאורות (שם), תניא רבתי (סימן צג), ובארחות חיים (הל' מילה סימן ו), כל בו (הל' מילה סימן עג), וכ"כ במחזור ויטרי (סימן תק), והראב"ן (סימן שע), ובאשכול (הל' מילה). ונמצא כי העיתים הוא ממש שיטת יחיד, ולא חזי לצירופי לספק. דיש לתופסו למחצה, דשרי רק כשלא פירש ועבר למלאכה אחרת, ורק כשמניעת הטיפול תגרום למטופל בושה, כגון שהתפר במקום גלוי ואם לא יתפרו תשאר צלקת מכוערת, [אך לדינא לענין תפרים יש להקל, וכדלקמן] . מה גם דיש לצרף את הרב המגיד (פ"ב הי"ד) וסיעתיה (ראה בב"י ר"ס שכח) דס"ל דעושים לחולה שיב"ס כל צרכיו, אף שאין במניעתם פקו"נ, וא"כ לדידהו שרי הכא וחזו לצירופי לספק נוסף בנידו"ד. וע"ע לקמן בעז"ה עוד טעמים להקל השייכים כאן.
עשיית תפרים כשאין פקוח נפש
ב. (((אולם))) עיקר הנידון אשר חפצנו לעמוד עליו, הוא בשאלה קשה המצויה, כי לא בכל עת שעושים תפרים, פירושו שיש כאן ספק פקו"נ מחשש זיהום. כי יש פעמים שהחתך כזה שאין חשש זיהום, אבל הרופאים מכל מקום עושים תפרים מטעם אחר, והוא כדי לאחות את החתך, כדי שתשאר צלקת שאינה ניכרת ככל האפשר. וכמבואר זה בספר נשמת אברהם ח"ד (סימן שמ ס"ק ב עמ' סב) ובח"א (סימן שמ ס"ק ז) ובעוד ספרים. ולכאורה כל כה"ג צריך להשהות את התפרים עד מוצ"ש, שהרי אין כאן ספק פקו"נ, ומהיכי תיתי לחלל שבת עבורם. ומאידך אם נעשה כן, תשאר צלקת מכוערת באותו מקום. ועל כן אמרנו ללבן דין חמור זה, בעזר ה' ובישועתו.
תהליך עשיית התפרים
(((ותחילה))) עלינו לברר איזה איסורים יש בעשיית תפרים. ועל כן עלינו לבאר את תהליך עשיית התפרים. בתחילה מזריקים סם הרדמה לתוך הפצע הפתוח, ועושים מספר דקירות לאורך הפצע, כך שהמקום יורדם היטב. ושוב לוקחים חוט שבראשו קבועה מחט קמורה קטנה בגודל כסנטימטר, שמחובר אליה חוט התפירה (ואין צריך להכניס את החוט לתוך המחט, כי הוא מחובר למחט, והם יחידה אחת). ומכניסים את המחט בצד אחד של החתך באמצעו, ומוציאים אותו מהצד השני, ומותחים את החוט משני צדדיו, וקושרים בקשר כפול בהידוק, כך ששני קצוות החתך יהיו מחוברים, וחותכים את החוט. ושוב עושים כן במקום אחר לאורך החתך, וחוזר חלילה מספר פעמים כפי גודל החתך וצורכו. לאחר התפירה חותכים את שיירי החוטים, ומניחים חומר חיתוי, ועל גבו גזה סטרילית. ישנם טכניקות שונות בתפירה והכל תלוי לפי סוג החתך גודלו עומקו וזוית החתך וכיוצ"ב, כי יש שתופרים כנזכר, ויש שמכניסים את המחט עם אותו החוט מספר פעמים בצורה סיבובית כגליל סביב החתך, כך שתופרים את כל החתך בפעם אחת, ושוב קושרים בקשר כפול. ויש שתופרים בצורת מספר שמונה. וכן ישנם עוביים שונים של חוט, ומשתמשים לפי הענין, ובדר"כ כשחשוב שלא תשאר צלקת משתמשים בחוט דק.
אלו איסורים יש בעשיית תפרים
(((בהשקפה))) ראשונה יש כאן איסור תופר בעת שתופר את החוט, ואע"פ שעשה רק תפר אחד, ואיתא במתניתין (שבת דף עג ע"א) דהתופר חייב רק בתופר ב' תפירות. מ"מ עדיין יש איסור חצי שיעור בעשיית תפר אחד, והסכמת הפוסקים דחצי שיעור אסור מהתורה. ועוד יש כאן איסור משום קושר, שהרי קושר כל תפר בב' קשרים. ועוד משום מחתך, כי אחר הקשירה חותך את החוט במידה מדוייקת, שלא ישאר יותר מדאי חוט. וכן משום קורע בעת שחותך את החוט. וגם משום בונה, כי בכך שתופר ומחבר את העור, בונה את גוף האדם. ועוד יש משום חובל כיון שעושה זריקת הרדמה לפני עשיית התפרים, וכמבואר בשו"ע (סימן שטז) שאסור להוציא דם ד"ת. וגם משום רפואה בשבת שאסורה משום גזירת שחיקת סממנים, וכדאיתא בשו"ע (ר"ס שכח). והלא עסקינן הכא באדם שאינו נחשב אפי' חולה שאין בו סכנה, דהלא פסק מרן (סימן שכח סי"ז) דגדר חולה שאין בו סכנה הוא בנפל מחמת חוליו למשכב. ואף שהרמ"א פסק להקל יותר מכך, דאף שלא נפל למשכב, אלא שיש לו מיחוש ומצטער כל גופו, סגי בכך, וחשיב חולה שאין בו סכנה. נראה כי מרן מסכים והולך עם כך, שהרי מקורו של הרמ"א הוא מדברי המגיד משנה, וזהו מקורו גם של מרן בשו"ע הנ"ל, וכמבואר בב"י, ומרן בשו"ע העתיק רק את הרישא של הרב המגיד. וא"כ ברור שמסכים עם דבריו שבסיפא, שהם דין אחד וממקור אחד חוצבו, תוך כדי דיבור, כאשר יראה המעיין ברב המגיד. והראיה שכן דעת מרן, שהרי בב"י הביא את כל דברי הרב המגיד בשתיקה, בלא חולק ובלא הערה. ועל כרחך כי מרן בשו"ע קיצר בהעתקת הדברים, והרמ"א השלימו, והוא דין המוסכם לכו"ע. ומ"מ כאן בנידו"ד, אפי' אינו נחשב כמיחוש שמצטער ממנו כל גופו, וא"כ אסור לעשות לו אפי' איסורים דרבנן בשינוי ע"י ישראל, שזה הותר רק לחולה שאין בו סכנה (שם בסי"ז), אלא כל שמותר בכה"ג הוא רק איסור דרבנן באמירה לעכו"ם, וכמבואר בשו"ע (סימן שה ס"ז). [משא"כ פסק מרן (ר"ס שכח) דאסר אף מלאכה דרבנן ע"י גוי, כי שם אינו מקצת חולי. ובזה דינו החמור ביותר (כי בריא מותר לו לעשות רפואה, ובחולים יש לכל אחד חומרתו במה מותר ובמה אסור וכנ"ל, ואילו במיחוש בעלמא, הוא החמור ביותר). ואולם גם לו הותרו כמה דברים והם, כל שהוא מאכל ודרך בריאים, אע"פ שהוא גם מעלה ארוכה ומרפא וכדפסק מרן (סימן שכח סעיפים לב-לז). וכן מותר בדברים שהרפוי אינו נעשה ע"י סממנים, אלא ע"י יד או כלי, ואין דרך גם לרפא זאת ע"י סממנים (וכבסעיפים מא-מג,מו). וכן כל היכא שאינו רפואה, אלא שמירה על המצב הרפואי שלא יחמיר, וכדלקמן (הערה ב). וכן היכא שהרפואה כבר היתה עליו מאתמול, ע' בזה במ"ב (ס"ק פא).] וא"כ כאן דלכאורה יש כמה איסורי תורה, אסור לעשות כן אפי' ע"י אינו יהודי.
מלאכת תופר
ג. (((ובא))) נבוא לברר גבי מלאכת תופר האם יש כאן איסור. והנה ע' במה שכתבנו לקמן (סימן מה סוף אות ג), דהתופר תפר שאינו של קיימא איסורו מדרבנן. [ואע"פ שבספר ארחות שבת (פי"א הע' מג) הביא את הריטב"א דס"ל דאיסורו ד"ת. מ"מ רוב הראשונים ס"ל דאיסורו מדרבנן, או דשרי לגמרי, וכמבואר בדברינו לך ראה שם אם יקחך ליבך.] ולפי"ז יש כאן בתפירה איסור דרבנן, שהרי עשויה לי' ימים.
תפירה שאינה של קיום
(((והנה))) נודע בשערים המצויינים בהלכה סתירת הב"י בדין תופר דבב"י (ס"ס שיז) התיר לקרוע שלא בפני עם הארץ תפירה שאינה בת קיימא, בזוג של מנעל שהרצענים מדבקין, וכן פתח בית הצואר שהיה תפור. ומאידך בב"י (סימן שמ סעיף ז) פסק, דאסור להדק חוט של בתי ידים. ושם הלא היא תפירה שאינה עשויה לקיום. ובאמת כי בספר תהל"ד (סימן שמ ס"ק ו) כתב על דרך אפשר לישב וז"ל, ואפשר לומר, דדוקא בקריעה הקל, כיון דהוי קורע שלא ע"מ לתפור, כמ"ש הב"י שם גבי בית הצואר, אבל לתפור אסור. ע"כ. ושב וכ"כ (שם בס"ק יב). ונמצא דס"ל לחלק בין מלאכת תופר למלאכת קורע, כי בקורע בצירוף גם שאינו על מנת לתפור, וגם שאינו עשוי לזמן, שרי. משא"כ בתופר שיש רק את ההיתר שעשוי לזמן אסור. ונמשכו אחריו כמה וכמה פוסקים, וכאשר אספנום לקמן (סימן מה סוף אות ג)
(((והנה))) הגאון מהר"ש נאוי זצ"ל הובאו דבריו בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ג סימן יח ד"ה ועוד דהכי), ישב קושיא זו בטוטו"ד, והוא בהקדים ביאור דברי שבלי הלקט (סימן קח) בשם ה"ר ישעיה (פסקי הרי"ד שבת דף עד ע"ב ד"ה והקורע), והביאו הב"י שם (סימן שמ ס"ז) דהרואה את דבריו, מיד יקשה לו, כי לכאורה סתראי נינהו מדרישא אדסיפא, דברישא התיר למתוח חוט המוכנס תוך נקבים שסביב השרוול. וכתב לפרש טעמו של דבר, דתופר לא הוי אלא כשרוצה בקיומו שיהא מהודק תמיד, וכי רפה החוט קשה לו, הילכך כשמותחו חייב חטאת. אבל זה שאינו רוצה בהידוקו, אלא בשעה שלובשו, ובשעה שפושטו מרפה אותו, אין בו משום תופר. ע"כ. וא"כ פירש היתרו, כיון דהיא תפירה שאינה עשויה לקיום ומותרת. ושוב סיים להיפך וז"ל, ודוקא אם יש נקבים מותר, אבל לתפור חוט אחד בבתי ידיו, וכשמפשיטו מרחיבו, וכשלובשו מותחו, ומהדק בתי ידיו, תפירה היא זאת, דמה לי תפירה ליום אחד מה לי תפירה עולמית. עכ"ל. וא"כ הפך הקערה, כי גם תפירה ליום אחד הוי תפירה. וא"כ קשיא טובא, מה טעם ביאר לעיל בכה"ג שיש נקבים שמותר כיון שאינה תפירה ברת קיום. ופירש זאת המהר"ש נאוי דדבר תורה חייב רק בתפירה ברת קיום, אך כשאינו בר קיימא עדיין אסור מדרבנן. וזהו שסיים, מה לי תפירה ליום אחד מה לי תפירה עולמית, דהיינו שיהיה עליה איסור דרבנן. (וככל איסורי שבת, כיוצ"ב, כגון כותב וקושר). אך בשעה שיש נקבים, לא אטו לאחלופי בתפירה כלל, כיון שניכר שאינה תפירה, שהיא כקרסים ולולאות שמותרים לגמרי. ומעתה לא קשיא הסתירה בב"י, כי מרן אזיל לטעמיה ושיטתיה, דבהדבקת הנעלים שעושים הרצענים, וכן תפירת בית הצואר, אינו עשוי לקיום, וגם ניכר שאינו עשוי לקיום, שהרי שום חד לא יקלקל את הנעלים או הבגד וישאיר הדבקה או תפירה זו. וא"כ ניכר שעשוי רק עד שיבא לביתו, וכל כה"ג לא מיחלף בתופר, ושרי. ולפי"ז יצא כי אין איסור תופר בתפרים באדם, כיון שאינם עשויים לקיום, וכל חד ברי לו שאינם עשוים לקיום. ואומנם הגאון גינת ורדים שם (סימן יט) פליג אר"ש נאוי, אך לא תירץ את הסתירה בב"י. ועע"ש (סימן יג) ובהערת המהדיר (הערה 2) כי למהלכו של הרב גינ"ו, לא יכון אף תירוצו של התהל"ד הנ"ל. וע"ע בספר בנין שבת (ח"ב מלאכת תופר פ"ו אותיות ד,ה) דהוכיח כי כמה וכמה פוסקים חולקים על הרב גינ"ו ביסוד שיסד כי בהידוק החוט בשרוול כשיש נקבים אף בעשוי לעולם אינו חייב. וממילא זה עולה בקנה אחד עם הר"ש נאוי. ע"ש. וכ"כ כביאור המהר"ש נאוי מדנפשיה בספר מנוח"א (ח"ג פט"ו הע' 6). וע"ע בזה בטעמים שונים בספר מתנת משה (ח"ב מלאכת תופר הל' ב). וע"ע בספר בנין שבת (ח"ב מלאכת תופר פ"ח אות ח) דתפס הכי במרן, והוכיח שכן ס"ל לעוד כמה וכמה פוסקים, שביארו טעם איסור הידוק החוט של הבתי ידים, משום שהצריכו בגוף התפירה שיהיה ניכר שאינו עשוי לקיום. וממילא נלך לטעם זה דהותר בקריעת בית הצואר, כיון שניכר שאינו עשוי לקיום. שכן ס"ל לשו"ע הרב (סימן שמ סעיף יג) להדיא, וכן משמע בלבוש (שם ס"ז), ובספר טל אורות (תופר עמ' רסב), ובחזו"א (חאו"ח בהשמטות סימן קנו, במכתב לסי' שמ). ועע"ש שהקשה כמה קושיות על תירוץ התהל"ד. עכת"ד. ומה גם יש להוסיף, כי כל דברי התהל"ד כתבם בל' אפשר, וכידוע דלשון זו מורה דלא ברירא ליה מילתא, וכמבואר בב"י (ס"ס רנג), ועוד בב"י (ריש סימן פז) דכתב כי המרדכי (סימן פא) הסתפק האם מהני רביעים מים להתיר עביט של מי רגלים, והוא מפני שהמרדכי כתב כן בדרך אפשר ע"ש. ועוד ממשיך הב"י ומביא לרשב"א ברכות (כה ע"ב ד"ה וכמה) דיליף בתוס' (שם ד"ה גרף) דמספקי בדעת רש"י, והוא מפני שכתבו התוס' בל' אפשר ע"ש. ומפורש עוד מכאן דכן דעת הב"י והרשב"א, דאפשר היינו דמספקא ליה מילתא. וכן הוא למרן עוד בשו"ת בית יוסף (סימן יא דף קנט). וע"ע בשדי חמד (ח"ו עמ' 112) באורך, וכ"כ המ"ב (סימן שב שעה"צ ס"ק מב), ויליף הכי מדברי הפמ"ג (שם א"א ס"ק יא). ועוד כן הוא לו בביה"ל (סימן שלא ס"ה ד"ה ביה"ש, בסוגרים מרובעות). וע"ע בספר טהרת הבית (ח"ב עמ' קנא), ובשו"ת יבי"א ח"ב (חאו"ח סימן יט אות א), ועוד שם (חיו"ד סימן ז אות א), וכ"כ הגר"ח סופר שליט"א בדוכתי טובי בספריו, וכגון בברכת יעקב (עמ' קלה), ובברית יעקב (סימן יז הע' א), ועוד (דף שיא ע"א), ובספר ברכי נפשי (סוף עמ' צה), וביחי יוסף (סימן טז אות א), ועוד. שוב ראיתי לספר כללי ההוראה לגר"י יוסף שליט"א ובכללי הפוסקים האחרונים (כלל ה) כתב בשם היבי"א (ח"ב חיו"ד ר"ס ז) כי אפשר הוא דרך ענוה. ע"כ. ולכאורה סותר עצמו, ומשנה אחרונה עיקר. וכן כתב ידי"נ הרה"ג רבי בן ציון מדאר שליט"א בשו"ת ודברת בם (ח"א סימן ד עמ' לט) כי העיקר כדברי הרב שבאו באחרונה. וכ"כ הרה"ג רבי דקל כהן שליט"א בספר ויען שמואל (ח"ו סימן יד אות ז) דאפשר היינו דלא ברירא ליה מילתא. וכ"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"א סימן ו אות י, וסימן כז אות ה). וא"כ כן עיקר, דלשון אפשר היינו דלא ברירא ליה מילתא, (אא"כ יש ראיה להיפך מאותו פוסק שכן דעתו להלכה, כי אז נאמר שכתב כן בדרך ענוה). ושוב ראיתי לשו"ת אור לציון (ח"ב פל"ו הע' טו) דנקיט ואזיל בדעת מרן לקולא ע"פ המבואר בב"י (סימן שיז) ושכן פסק שם הרמ"א, ושב והניף את ידו (בפכ"ט הע' ו). ועוד הוסיף גבי פלסטר, דאע"ג דלפי"ז י"ל דאין להקל בפני ע"ה, מ"מ כ"ז הוא מחשש שילמד מזה להקל יותר, ואולם כאן ליכא למיחש למידי, כי ע"ה אינו מבין שזו תפירה. וכ"כ גבי הדבקת טיטול דליכא למיחש, כיון שאינו דומה לתפירה. ולטעמיה כן י"ל אף הכא, שתפירה בעור אדם אינה נראית לע"ה כתפירה, ולא ידמה. וע"ע בזה באורך מפי ספרים בספר פסקי תשובות (סימן שמ אות ל).
ד. (((וא"כ))) איכא הכא ס"ס להקל, שמא כראשונים דס"ל להקל להדק בתי ידים אף שאין בהם נקבים. הלא הם הראבי"ה (שבת סימן רו דף 294), והובא בהגהות מרדכי (סימן תסא), והביאם הדרכ"מ (סימן שמ ס"ק ב), והוסיף שכן נהגו, וכן עיקר. וביאר שיחתו הראבי"ה (שם) וז"ל, שכל תפירה ענינה להיות כל שעה מהודקת, משא"כ במקטורין ובמנעל שלנו שמהדקו לפי שעה. ע"כ. וכ"כ הר"ן במיוחסים (שבת עה ע"א ד"ה אמר רב), וכ"כ האור זרוע (שבת סימן סז סוד"ה מתני' קושרת), בשם מורו ה"ר אליעזר בן הר' יואל (הראבי"ה), והוכיח כן האו"ז מהירושלמי. וכן הביא הכל בו (סל"א ד"ה הקושר והמתיר), שיש מתירים, וסיים והמחמיר תע"ב. [וא"כ מתיר מדינא. וע"ע בספר מנוח"א (ח"ג פט"ו הע' 8), ויש לחזק דבריו, דהלא בשבת (דף עד ע"ב) איתא, התופר ב' תפירות חייב, והוא שקשרן. וביארו הראשונים דמיירי בקשר שאינו של קיימא וע' לקמן (סימן מה) כי שם אספנום. וא"כ מפורש דאף שתפירה שכזו אינה ברת קיום אלא מעט, חייב. וע"כ לחלק כדבריו, לפי שניכר שמיועד להסרה. או י"ל בדרך שונה, לפי שמיועד להסרה שרי, משא"כ כשמצידו שישאר כך לעולם, ורק שטכנית אינו בר קיום, אז אסור מדרבנן ודו"ק. ואכ"מ.] ואת"ל הלכה כחולקים, וכפסק השו"ע (סימן שמ ס"ז) דשרי רק בשיש בהם נקבים, שמא כביאורו של הר"ש נאוי וסיעתיה, דכל היכא דניכר שמיועד להיות אינו בר קיימא שרי. וא"כ הכא גבי נידו"ד בתפרים, שכל רואה יודע שמיועדים להסרה, ושאין משאירים תפרים, ואי אפשר כלל בשום פנים שיהיה עשוי לעולם, שוב שרי. ואף שהותר רק שלא בפני ע"ה, כאן בשעה"ד שכזו, נראה דיחזור הדין לעיקרו, ושרי בכל אופן. וגם יש לסברת האור לציון דלעיל, כי ליכא למיחש לע"ה, לפי שאינו מדמה זאת לתפירה. ועוד ראה למו"ר בספר הליכות עולם (ח"ד פרשת כי תשא הע' ה) גבי דין טיטולים, שעשה כעין ספק ספיקא זה. ע"ש.
תפירה באדם האם חשיב תפירה
ה. (((מה))) גם דיש לצרף כאן עוד טעמים להקל, כי אמרו הפוסקים דאין איסור תופר באדם, וכשם שמצינו עוד מלאכות שלא נאסרו באדם, וכגון מלבן, (שהותר לרחוץ בסי' שכו) וע' בזה בשו"ת מחזה אליהו (ר"ס מד), ובורר (וכגון לרוק דאף לרמ"א (ס"ס שיט) איסורו משום זורה), וסוחט (שפסק מרן בב"י (ר"ס של) שבשער הוא רק מדרבנן, וע' בזה בטה"ב (ח"ב עמ' תנב תנג תנה)), ומעבד (שהותר לסוך ידיו בשמן ע' סימן שכז). וכ"כ בספר תהל"ד (סימן רעז ס"ק ב) דלא שייך באדם איסור ביטול כלי מהיכנו ע"ש. ושוב אחר זמן ראיתי בספר תורת משה מימון הנדפ"מ (ח"א) בנידו"ד גבי תפירות באדם, שקיבץ ואסף מלאכות רבות שאינם שייכים באדם, ע"ש. ועוד כן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פל"ו הע' טו), שאין תופר באדם. וכ"כ בספר נשמת אברהם (ח"ד עמ' ס) בשם השש"כ (פל"ה הע' סב), וכ"כ מסברא בפשטות בלא ראיה. (ובח"א סימן שמ ס"ק ז פסק עפ"ז להלכה, אלא דכאן האריך). ושכ"כ בספר תורת היולדת (עמ' ריג) ובשם הגר"י אברמסקי זצ"ל, שאין איסור תורה של תפירת אדם. ועוד הביא מכתב מהגרשז"א דיש חשש איסור תורה של תופר, דמהיכי תיתי שאין תופר, וכשם שהכותב על בשרו חייב, אף שאין דרך כתיבה בכך. וגם ניירות ועצים אין דרכן כלל בתפירה, ואפ"ה חייב התופרן משום שדרכן בדבק. וכ"ש בנידו"ד שתופר ממש כדרך התופרין, והכל מתחבר ונעשה אחד. אך שוב כתב, דאפשר כיון ששני חלקי העור והבשר שנפרדו עדיין הם חיים יחד, לכן אינם חשובים כנפרדים זה מזה, ורואים אותם גם עכשיו כמחוברים. ועוד טעם להקל, כי מה שיתחברו ויתקיימו יחדיו אח"כ, הוא רק מפני זה. וסיים, דמ"מ אין להקל משום כך בסברא, ולא לחשוש כלל לאיסור תורה. ע"כ. ועוד הביא הרב נשמת אברהם כי הגרי"ש אלישיב שליט"א ספוקי מספקא ליה אי יש תופר באדם. ע"ש. וכן ראיתי לספר חוט שני (שבת ח"א פרק יז ס"ק יט) דגם הוא ספוקי מספקא ליה, אי יש תופר באדם. ע"ש. ובשו"ת באר משה (ח"א ס"ס לו) נשאל גבי דינו של הפלסטר, וכתב, וכל מי שבקי ומבין דין קורע ומדבק הנזכר בשו"ע (ס"ס שמ) עם המפרשים והמקורות הנדרשין, יבין לאשורו שבנידון שלנו הפלסטר גופא, לא שייך מלאכת קורע בהסרת הפלסטיק הדבוק בב' חלקי הצדדים, ולא מלאכת המדבק בהדבקת הפלסטר על בשר האדם. והוא דבר פשוט וברור, ואין כדאי להשחית הדיו. ע"כ. ומאי דפשיטא ליה ביאר שיחתו בח"ב (סכ"ט אות ב) כי על בשר אדם לא שייך מדבק. [ושוב בא להקל אף כשמדבק את הפלסטר על גבי הפלסטר עצמו, כגון בשיש חתך באצבע. והוא מטעם דהדבקת הפלסטר ע"ג עצמו היא מלאכה שא"צ לגופה. וגם הוסיף דלא הוי פס"ר, ע"פ רש"י זבחים (צא סוע"ב) דכל שאפשר לעשות בהיתר לא חשיב פס"ר. וגם הוי איסור דרבנן, כיון שהדבק אין בו ממש, כי ניסה להסירו אף ע"י סכין, ולא עלה דבר. וא"כ לא דמי לתופר דבעינן ע"י גוף שלישי. ורוב הראשונים ס"ל להקל בפס"ר בדרבנן. ואף שמחמירים להלכה, כאן בצירוף כל הנ"ל יש להקל. ואף אם עושה בכוונה כן להדביק ע"ג עצמו שרי. עכת"ד.]
ו. (((וכן))) כתב בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סימן כז) דלא מצינו תופר באדם. אך חשש שעדיין יש איסור דרבנן. ועוד כתב, דבתפרים אינו תפירה, שהרי כל תכלית התפירה לקרב את הבשר, והוא נדבק מעצמו, וא"כ התפירה אינה מחברת, אלא רק מקרבת, והחיבור נעשה מעצמו. אלא דשוב דחה זאת, דמ"מ יש לאסור מחמת תולדת תופר, והוא מדבק. (אך גם לפי"ז הוא גרמא, ונחית דרגא לאיסור דרבנן). שוב ראיתי לספר נשמת אברהם (ח"ה סימן שמ ס"ו) דהביא כי חזר בו הגרשז"א, וס"ל להתיר להניח פלסטר הקרוי פרפר על העור, כי אין כאן מעשה תפירה, רק מונעים תפירה. ע"כ. וכן תפס בספר בנין שבת (מלאכת תופר פי"א אות ג). [וכן התיר להניח פלסטר מו"ר בספר הליכות עולם (ח"ד תצוה סעיף לח) ולא פירש מדוע התיר.] וכ"כ את סברא זו הרה"ג משה פטרובר שליט"א בסוף הערותיו על ספר בנין שבת. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו פי"ד אות ו) שאסר פלסטר, כי יש מדבק באדם. איברא דבחי"ב (סמ"ו) הדר הוא לכל חסידיו, שכיון שאין דרך לחבר עור אדם ע"י דבק, לא הוי תופר, ושרי, וכמש"כ הטל אורות (מלאכת תופר) כי דוקא בנייר יש תופר בדבק, משא"כ כאן שאין זה דרכו.
(((ועוד))) סניפים להקל, דכאן שעושה כמה תפרים לחוד, כי הדרך לתפור תפר אחד ולקושרו, ואח"כ חותך את החוט. ושוב תופר תפר חדש וקושרו, וחוזר חלילה. וא"כ יש כאן כמה פעמים תפר אחד, וא"כ עושה כאן רק חצי שיעור, וכדלעיל (אות ב), ודעת החכם צבי (סימן פו) וסיעתיה דחצי שיעור איסורו מדרבנן, וצירפו מו"ר לסניף בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן לד אות לב), ובעוד דוכתי. וע' בזה בשו"ת נחלת לוי (ח"א חאו"ח סימן כו אות ג). וגדולה מכך יש לומר, דאפי' לסוברים דחצי שיעור אסור מהתורה, יש מקום להקל ע"פ חידושו של הגאון ר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סימן רב) דכתב כי אומנם חצי שיעור אסור מהתורה, אך קל דינו מאיסור דרבנן, ולכן שרי לכתחילה לחולה חצי שיעור. ע"ש. וחזי הכא לצירופי.
(((ומשום))) הדבקת הרטיה על גוף האדם על ידי רצועת הדבק להאמור מותר, כיון שאינה של קיימא, וניכר שעשויה להסרה, ומכאן באו הפוסקים לדין פלסטר.
פלסטר
(((ומעתה))) ע"פ האמור משרא שרי להדביק פלסטר ולהסירו, ואף אם ידביק את הפלסטר ע"ג עצמו. כיון שהיא תפירה שאינה בת קיימא וניכרת שמיועדת להסרה וכדלעיל (אותיות ג,ד), וע"ע לעיל (סוף אות ה). אלא דיש לדון מצד אחר, והוא כשחפץ להסיר את הנייר שמגן על הדבק שלא יתייבש. ולכאורה בזה הוי קורע, כיון שעשוי הוא לזמן רב. ואכמ"ל. רק נאמר שגם בזה הקלו הפוסקים, וכמבואר בשו"ת אור לציון (הנ"ל), ובשו"ת באר משה (הנ"ל), ובשו"ת יחו"ד (ח"ו סימן כד). וע"ע באורך בפסקי תשובות (הנ"ל), וכן הקל בספר מנוח"א (ח"ג פט"ז סי"ב) מטעם אחר, ועוד לו (ח"א פכ"א סעיף צו). וכן הקל בספר בנין שבת (ח"ב תופר פ"ח אות ו) דהוכיח ע"פ הלבוש (סימן שיז ס"ג) דפליג אט"ז גבי קשר שקשרו כובס, וס"ל דשרי להתירו כיון שעשוי כדי להסירו, והוא אף אחר זמן. וכ"כ בשו"ת אור לציון (הנ"ל). וכן דעת הגרשז"א בשש"כ (פ"ט הע' נה). וע"ע בספר בנין שבת (שם פרק ט). ומשום רפואה בשבת אין לאסור הנחת פלסטר, כיון שאין בפלסטר חומר ריפוי, אלא הוא רק שומר על המצב הקיים של הפצע, שלא יזדהם, ולא יסרט, וכל כה"ג אין בו משום איסור רפואה, וכדפסק מרן בשו"ע (סימן שכח סעיף יז). וע"פ גדר זה יבואו יחדיו עוד דינים בשו"ע שם (סעיפים כט,לז) וכן (סעיפים לו,לח,לט,מב) ודו"ק. וכ"כ גדר זה בספר מנוח"א (פרק כא סימן צ).
תופר בדברים קשים
(((ועוד))) ראיתי לספר חוט שני (שבת ח"א פרק יז ס"ק יט) דכתב להתיר פלסטר משום דאין בזה תופר, כיון שהוא מדביק דבר רך על דבר קשה, שהפלסטר הוא רך לגבי עור הגוף שהוא קשה. וכאשר ביאר (בר"פ יח) דקורע שייך רק בדברים הרכים, ודלא כביה"ל (סימן שמ סעיף יד ד"ה ה"ז תולדת תופר), דס"ל דתופר שייך אף במדביק שני עצים. וראיתו של הביה"ל משבת (קב ע"ב) גבי כוורת דחייב יא' חטאות, ואחת מהם, אי חייטא לפומיה חייב משום תופר. ומיירי התם בקנים, והלא הם קשים. וכתב להשיבו הרב חוט שני, די"ל דמיירי בקנים רכים. ושכ"כ במנחת חינוך במוסף השבת מלאכת קורע (ס"ק ה) דקורע הוא רק בדברים רכים, וכן מוכח בירושלמי. עכת"ד. ועוד ראה לדברי הגרשז"א בספר שש"כ (פ"ט הע' עו) שאמר כסברה זו גבי נייר שעל גבי בקבוק, דהוי רך ע"ג קשה, ושוב אין בו משום קורע, ועע"ש בסברותיו. והן אמת כדבריו, כי קורע שייך רק בדברים רכים, וכאשר עמדנו על כך במקום אחר בתשובת לעיל (סימן לא סוף אות יח) שכן מפורש בראשונים בר"ח שבת (עד ע"ב), ובערוך (ערך חלתא), ובספר העיתים (ס"ס רכח), דמיירי שמכופף את פיה של הכוורת למטה, ומפורש דמיירי בקנים רכים. ועוד ראיתי שכן תפסו בספר מתנת משה (ח"ב סוף מלאכת תופר) די"ל דמיירי בקנים רכים, ומהיכי תיתי לאסור, וכן העיר בספר שש"כ (פ"ט הע' עז), וכ"כ בספר בנין שבת (ח"ב תופר פרק יא) והוכיח כן מדברי רש"י התם בסוגיא דביאר כיצד ישנם יא' חטאות וכתב וז"ל, הסך (את הקנים) הרי זה מיסך, ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו, הרי זה עושה שתי בתי ניירין. ארג ה"ז אורג. ע"כ. ומבואר דמיירי בקנים רכים, ששייך לקמרם. עכת"ד. וכ"ז דלא כשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו פרק יד אות ו) דתפס כביה"ל, ושב ותפס כן בחי"ב (סמ"ו ד"ה ובחילוקו). וע"ע בספר שלחן שלמה (סימן שמ ס"ק כד) ראיות רבות מהשו"ע בכמה דוכתי דמדבק הוא רק בדברים רכין. וע"ע בספר ארחות שבת (פי"א סעיף ו) ראיות נוספות.
(((ומ"מ))) לענין נידו"ד, לענ"ד לא דמי כעוכלא לדנא, כי עור היד גם הוא רך, וכמש"כ בירושלמי, דעור הוא רך. וכנראה דס"ל לרב חוט שני, דמתיחסים ליד כולה, יחד עם העצם, ועל כן החשיבה כקשה, ולא דן את העור לחוד. ומכל הפוסקים שדנו באיסור תפרים בגוף האדם משום תופר, מבואר דלא ס"ל הכי. ומ"מ חזי לצירופי לסניף.
מלאכת קושר
ז. (((וגם))) משום קושר אין כאן איסור, לפי שבדרך כלל התפירות מיועדות להשאר עד שבעה ימים, ובחתך בפנים בדר"כ בין שלשה לחמישה ימים. [ויש פעמים שעד שבועים, והוא במקומות שהגוף פעיל, ועל כן האיחוי איטי, כגון בפרקי האצבעות.] וכל כה"ג נראה דשרי לכתחילה לדעת מרן שקיבלנו הוראותיו דכל שאינו מלאכת אומן ואינו עשוי לקיימא, ובפרט בשעת הדחק טובכ כהכא משרא שרי לכתחילה, וה"ה הכא. ועמדנו על כך באורך בתשובת כת"י ואין כאן מקומו.
מלאכת מחתך
(((גם))) משום מחתך אין כאן איסור, שהרי מלאכת מחתך היא רק בחותך במידה, וכמו שהארכנו בזה לעיל (סימן ל אותיות ח-יז), וא"כ כשחותך את החוט אינו יוצר מידה, שהרי כל המידה שצריך היא רק המידה שנשארת בידו, שישאר רק חוט קצר, כדי שלא יקרע החוט, או ימשך, או בכדי שלא יפריע לאדם, או מצד המראה שלא יראה מכוער מדאי, וכיוצ"ב, וא"כ כל שיש לדון משום מחתך הוא מצד מידתו של החוט שנשאר עליו, אך מצד החוט שחותך, א"צ את מידתו, כי לא משנה לו אם יחתוך במקום זה בידיוק או יותר מכך שתים ושלש סמ'. אך באמת גם מצד המידה של החוט שעל היד י"ל שאינו נחשב לפי מידה, לפי שמדתו כבר עשויה, שהרי החוט תפור וקשור, ורק מחוסר חיתוך השיריים של החוט, וכדין כוורת המבואר בשבת (עד ע"ב) שחותך את השיריים, ואין בכך משום מחתך, והוא משום שהמידה כבר עשויה, וכבר כתבנו כן לעיל (סימן ל אות טו), ע"ש מראיות. ושוב ראיתי שכ"כ בספר נשמת אברהם (ח"ד עמ' ס) כי אין כאן משום מחתך, מאחר שהוא נחתך רק אחרי התפירה, ע' סימן תקט (סעיף ג), ובמ"ב (ס"ק יז). ע"כ. וכל זה כתבנו אף אם הרופא יקפיד לחתוך את החוט במידה, שישאר רק גודל מסוים שיצא רק מעט, כדי שיראה כמה שפחות החוט, מפני הכיעור שבזה, ומאידך שישאר בחוט כדי אחיזה, כדי שיוכלו אח"כ למשוך את החוט לצורך הסרתו. אך בלאו הכי רובא אין מקפידים על המידה, רק שישאר החוט בולט כדי שיוכלו למשוך את החוט בעת הסרת התפרים. וע' בזה בדברינו לעיל (סימן ל אות טו) כמה דוגמאות שכתבו הפוסקים, דכל כה"ג לא הוי מחתך, לפי שאינו מקפיד על המידה.
מלאכת קורע
ח. (((נראה))) דאין לבא ולהקל ע"פ דברי הב"י (ס"ס שיז) שכתב כי קריעת התלוש מותרת לכתחילה, והביא כן משם הראשונים. ונאמר א"כ דאין בקריעת חוט משום קורע. כי סיים שם הב"י דהוא דוקא כשמקלקל, אך בדבר שנעשה כלי בחתיכתו, אסור. וה"ה הכא שמתקן את הקשר והתפירה ע"י החיתוך, נראה שאסור. ומעתה אין להקל כאן אף משום חידושו של הביה"ל (סימן שיד ס"ח ד"ה חותלות של תמרים), דמיירי גבי ההיתר לחתוך את החוט שקושרם, וביאר, דעל כרחך לחדש דהיינו טעמא דאין בהם משום קורע אף מדרבנן (שהרי אינו ע"מ לתפור), כיון דאין שייך שם קורע ע"מ לתפור, אלא בקריעת הבגד דשייך בו קורע ע"מ לתפור, ולהכי גזרו רבנן אפי' בשלא ע"מ לתפור. משא"כ הקורע חוט, דלא שייך בו כלל קורע ע"מ לתפור, אין איסור קריעה בו. ע"כ. ולדרכנו כל זה אמור בחוט שמקלקל, ולא בקריעת חוט שמתקנת. שוב ראיתי לספר ארחות שבת (פרק יא הע' כו) דהסתפקו בזה, כי ע"פ הביה"ל כתבו שמותר לקרוע חוט, ובכה"ג שהחוט נמשך מהבגד הסתפקו. וע"פ האמור כיון דבכה"ג הוא תיקון לבגד, ומבואר בב"י הנ"ל לאסור, כן עיקר. וכן ראיתי לשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"ב סימן טו אות ח) דהקשה על הביה"ל הנ"ל מדידיה אדידיה, דס"ל בסי' שמ (סעיף יד ד"ה שלא נתכוין), דקריעה שהיא תיקון, אף שלא ע"מ לתפור מיחייב. ועל כן ביאר מדנפשיה דשאני קורע חוט שהוא מקלקל. ואנו אמרנו כן אף בביה"ל, וכנ"ל. שוב ראיתי לספר קצות השלחן (סימן קמה סעיף א) שכ"כ (בס"ק ב) ע"ש.
(((ברם))) פתח פתוח להקל בהא הוא ע"פ האמור לעיל (אות ד) גבי איסור תופר, כל שאינו עשוי לקיימא שרי, יש להקל אף כאן משום קורע, כיון שאינו עשוי לקיימא. ובזה שרי לכו"ע, אף לתהל"ד וסיעתיה הנ"ל, שחילקו בין תופר לקורע, מודו בקורע דשרי לכתחילה, כשאינו עשוי לקיימא, וכדין פתיחת בית הצואר. ועוד שאר היתרים הנזכרים שמה בתופר שייכים אף הכא בקורע. ולהאמור פסק מרן בהל' יו"ט (סימן תקט ס"ג) גבי תפירת גדיים מקולסים, היינו שאסור לחתוך את החוט לפני הכנסתו למחט, ולא אחר תפירת החוט, כי בזה מותר. ואף שהדרכ"מ ועוד ביארו כנ"ל אך מטעם אחר, דא"א לעשות כן קודם יו"ט. מ"מ להאמור הנה מבואר בראשונים דשרי, וא"כ י"ל דשרי התם אף בלא טעמם, אלא דאין בו משום קורע.
בנין באדם
ט. (((עוד))) דנו הפוסקים, דלכאורה כשעושה תפרים ומאחה את החתך, הרי הוא בונה את האדם, לך ראה לספר נשמת אברהם (ח"ד סימן שמ ס"ק ב), ובספר חוט שני שבת (ח"א פרק יז, בשעה"צ ס"ק לג), נשאר בצ"ע, האם יש בנין באדם. והנה מצינו בנין באדם בשבת (קז ע"א) המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, ואם להוציא ליחה פטור. ופרש"י, המפיס מבקע מורסא, אם לעשות לה פה, בתוספתא תני הכי, אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאין של עכשיו עושין, דמתקן לה פתח חייב משום בונה, או משום מתקן כלי, מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי. עכ"ל. ומבואר דחייב משום בונה באדם. ואולם מרן בשו"ע (סימן שכח סכ"ח) פסק כרמב"ם (פ"י הי"ז) דמחייב התם משום מכה בפטיש, ולא משום בונה. ועוד ראה בשו"ע (סימן שג סכ"ו) דאסור לקלוע שערות בשבת. וביאר שם הב"י (ס"ס שג) דמקורו מהרמב"ם (פכ"ב הכ"ו) מפני שנראה כבונה. ע"כ. דהיינו דרבנן שנראה כבונה, ולא בונה ממש. ועוד איתא במתני' (שבת קמז ע"א) אין מעצבין את הקטן. ופרש"י, שמתקנים ומיישבין עצמותיו, ובגמ' התם (ע"ב) פירשה דמיירי בחוליות של שדרה שנתפרקה, ואסור משום דמחזי כבונה. וא"כ חזינן דשפיר שייך בונה באדם לכל הפחות מדרבנן, ולרש"י דאורייתא. וע' בשו"ת אבנ"ז (חאו"ח סימן רטו) דהיא מח' ראשונים בין רש"י הנ"ל וסיעתיה לרמב"ם הנ"ל וסיעתיה.
י. (((וע"ע))) בשו"ת אבנ"ז (חאו"ח סימן רטו אות ה) דלרמב"ם דהמפיס מורסא חייב משום מכה בפטיש, אין בונה באדם ד"ת, וכאשר ביאר שם (אות א). ע"ש. וכן ראיתי לשו"ת רב פעלים (ח"א חאו"ח סימן יט ד"ה נמצא), דכתב דבעיצוב עצמות קטן איתא משום מחזי כבונה ולא בונה, משום דלא שייך בונה באדם. וכ"כ בהמשך בד"ה ועוד. וכ"כ בשו"ת הר צבי (ח"א בטל הרים עמ' רפה בטללי שדה שם), ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן כה אות ב), ובשו"ת עטרת פז (ח"א חאו"ח סימן ח סוף אות א). ואולם עתה ראיתי לשו"ת חת"ס (חאו"ח ס"ס עא) דרש"י ס"ל דיש בנין באדם, הוצרך לחדש זאת לשיטתיה דאין בנין בכלים, וא"כ לסוברים דיש בנין בכלים פשיטא שיש בונה באדם. וכן לסוברים שרק בכלים גדולים, פשוט דאדם חשיב כלי גדול. ע"כ. ומ"מ בדעת הרמב"ם לא כתב. וא"כ יודה החת"ס מתוך שהלך הרמב"ם להביא ממרחק לחמו, לבאר את איסור מפיס מורסא, מדין מכה בפטיש, דבר שקשה להבינו (וכדלקמן בעז"ה), הוא מפני דס"ל דאין בנין באדם, וע"כ למרן אין בנין באדם דבר תורה. וע' בשו"ת אבנ"ז (הנ"ל) דאזיל כל בתר איפכא מהחת"ס הנ"ל, דהסוברים יש בנין בכלים כשבונה את כל הכלי, ס"ל דאין בנין באדם. וזה יוצא א"כ, דלמרן שקבלנו הוראותיו ס"ל דיש בונה באדם מדרבנן. אלא דיש להקשות על כך טובא מכמה דוכתי דמבואר דלא חיישינן כלל לאיסור בונה באדם. ותחילה נדבר במפיס מורסא הנ"ל, כי בו מבואר דהיכא שעושה רק כדי להוציא ליחה שרי, וכדפסק כן בשו"ע (סימן שכח סעיף כח), והיכן נעלם איסור בונה. וכן בעיצוב התינוק הלא התירה הגמ' ללפף את התינוק ליישור אבריו, ונפסק כן בשו"ע (סימן של סעיפים ט,י), וע"ע (שם בסעיף יא) דמותר לסלק עורלת הגרון למקומה, ולא חיישינן לאיסור בונה בכל הני. וע"ע בסי' שכח (סעיפים ל,מז) דמותר להחזיר עצם למקומה ואין בכך משום בונה, וע"ע שם (סעיף מג) דמותר להעלות אזנים ואונקלי בגוף האדם. וע"ע שם (סעיף כב) דמעבירין גלדי המכה. ועע"ש (סעיף ג) ברמ"א שהמצטער בשניו מותר לומר לגוי להוציאו. וראה במ"א (ס"ק ג) דהדיון בזה הוא מצד איסור חובל, ובביה"ל (שם ד"ה ומצטער), ובאורך בספר הליכות עולם (ח"ד תצוה סעיף כו) ושום חד לא דן ולא אסר מצד סותר.
(((וחזי))) הוית למאירי שבת (דף קמז ע"ב ד"ה אין מעצבין את הקטן), דכתב, דכל ששייך איסור בונה באדם הוא רק בחוליות שבשדרה. וז"ל, ויתבאר בגמ' דוקא בקשרי השדרה (נאמר אין מעצבין את הקטן) מפני שנראה כבונה, אבל שאר הגוף ואבריו מותר. עכ"ל. ועפ"ז אתי שפיר כל הנ"ל, דכל שאמרו מיחזי כבונה הוא רק בשדרה, ויש לתת טעם שהשדרה מעמידה את האדם, ועל כן בזה דוקא מחזי כבונה. ולפי"ז נצטרך לתת טעם מדוע ס"ל לרש"י במפיס מורסא דחייב משום בונה, ומדוע הוא יצא מן הכלל. ואיך שלא יהיה מרן פסק דמפיס מורסא איסורו משום מכה בפטיש, ואתי שפיר לדידן.
(((איברא))) דע' במאירי בסוגיא דמפיס מורסא (דף קז ע"א ד"ה מי), שביאר כרש"י שאיסורה משום תיקון כלי, וע"ש בהערות (הע' 112), וע' (בדף קכב ע"ב ד"ה כבר ביארנו), דכתב המאירי להדיא דיש בנין באדם, וז"ל, וכן התבאר שבאדם יש בו תורת בנין, שהגודלת שערה חייבת משום בונה, וכן במפיס מורסא לעשות לה פה, ורמז לדבר ויבן ה' את הצלע. עכ"ל. וע"ע (בדף צד ע"ב בד"ה המאירי), דפירש דאסור מדרבנן, כעין בונה גבי גודלת. וע"ע לו (דף קמו ע"א ד"ה זה שכתבנו), דפירש, מפיס מורסא משום בונה, וחייב. וע"ע במאירי כתובות (דף ה ע"א ד"ה גם), דג"כ פירש דהוא משום בונה. וא"כ נראה דמש"כ המאירי (שבת דף קמז) דבונה הוא רק בשדרה, היינו גבי ישור העצמות, דזה שייך רק בשדרה ולא בשאר העצמות, אך מ"מ עדיין שייך איסור בונה באדם. ואין ראיה ממנו דלא שייך בונה באדם. ובין כה עלינו לומר כן, שהרי מצינו גם למרן דאסר משום מחזי כבונה, בדין קליעת שער, ובדין עיצוב קטן.
(((ומ"מ))) אכתי קשיא טובא מכל הני ראיות הנזכ"ל דלא חשו לאיסור בונה, הן לרש"י דס"ל דיש בונה ד"ת באדם במפיס מורסא, והן לרמב"ם ומרן דלא מצאנו בונה ד"ת באדם, אך מ"מ מדרבנן יש, ומדוע בכל הראיות הנזכ"ל לא חשו לבונה דרבנן.
יא. (((ובאמת))) כי למרן יש ליישב בפשיטות, כי גזירות חז"ל אין לדמות זו לזו, וחז"ל ראו בקליעת שערה וישור השדרה שבזה אנשים יבואו לדמות מילתא למילתא לדין בונה, ועל כן אסרו, ואין לנו אלא מה שאסרו חז"ל. ועל כן בכל שאר המקרים לא מצינו בונה, וכבכל דוכתי דאמרינן דאין לנו אלא מה שגזרו חז"ל. ואולי יש לתת טעם ע"פ דברי שו"ת רב פעלים (ח"א חאו"ח סימן יט ד"ה אמנם), דהוקשה לו מדוע המגבן חייב משום בונה, בו בזמן דקי"ל אין בנין בכלים, וק"ו שאין באוכלין. ואחר שהאריך למעניתו, הביא לרשב"א והמאירי (שבת קב ע"ב) גבי האי מאן דעייל שופתא דתירצו, דאומנם אין בנין בכלים, אך היינו בכלי שנתפרק, כגון מנורה של חוליות, אבל לעשות כלי לכתחילה אין לך בנין גדול מזה, ואף מגבן הוא בנין חדש. ותפס כן הרב פעלים, ועל כן אסר מהאי טעמא לעשות בשבת המדגוגה, והוא מעיכת תמרים ואגוזים יחדיו. (ועוד אסרו מכמה טעמים. ותמהתי על עצמי מדוע לא בא לאוסרו מטעם לש המבואר בשו"ע ס"ס שכא). וא"כ אף אנו נאמר, כי קליעת שער היא יצירה חדשה, ודמי לעושה כלי חדש. משא"כ במפיס מורסא לדידן דאין בו בונה, וכן במחזיר אבריו דאין בו משום בונה, (למעט בדין השדרה, דבזה ראו צורך לגזור יותר, כיון שהוא מעמיד את בנין האדם ודמי טפי לבונה). וכן שאר דברים שראינו, כי כולם אינם יצירה חדשה. ולפי"ז בנידו"ד גבי תפרים, שאינם יצירה חדשה, לא הוי בונה. ואיך שלא יהיה, הדין נכון וכדלעיל דלדידן דאתכא דמרן סמכינן, אין לנו בונה מדרבנן, רק היכן שמצינו. ובביאור שיטת רש"י, ע' בשו"ת אבנ"ז (חאו"ח סימן רטו אות ג) דביאר להיפך הגמור מדברינו ברמב"ם, והחרה החזיק אחריו בשו"ת עטרת פז (ח"א חאו"ח סימן ח סוף אות א). וצ"ע כיצד ניישב את הקושיות הנ"ל.
(((ושוב))) ראיתי לשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן יא אות ה ד"ה וכן מה), דמספקא ליה האם יש איסור בונה בעסוי לב, או הנשמה, כיון שהלב פועל כמשאבה, וע"י העסוי או הנשמה מפעילים ממש דברים שנתקלקלו ולא יכלו לעמוד. ואפשר דלא שרי אלא מפני פקו"נ שדוחה שבת. וצ"ע. ע"כ. וע"פ האמור זה אינו. מה גם דגם איהו לקמן, ד"ה גם חושבני, האריך בבירור מלאכת בונה, ומכח ראיות רבות כתב לחדש כי פעמים שמלאכות שבת תלויות בשם הנקרא בלשון בני אדם, ועל כן המכבס כסותו, וסוחט מים, אינו בורר, אלא מלבן, כיון שנקרא מכבס בל' בני אדם. וכן השובר עץ, לא חשיב קורע, כיון שנקרא שובר. והנוטע יחור בארץ, חייב משום נוטע, ולא בונה. ועע"ש. ולחידושו, גם כאן שאינו נקרא בונה בל' בני אדם, לא הוי בונה. וע"ע בשש"כ (פכ"ז הע' קסח), והובא גם בפסקי תשובות (סימן שלב אות א).
(((עוד))) יש לצרף לסניף את דברי שו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן כה אות ג) דיש מקום לומר, דכל שיש מקום לדין בנין באדם, הוא רק בדבר שבונה בגופו ומגופו, שכן הוא בכל המקרים שיש בנין באדם, שכן הוא בקליעת שער, ומדכתיב ויבן את הצלע, מלמד שקלעה. ובדין מפיס מורסא, ובדין חומרי שדרה. אבל כשמחבר אל האדם גוף זר, אז י"ל דבכה"ג אין דרך בנין בכך, דמלבד שלא היה זה במשכן, גם לא מצינו שום גילוי דקרא לכך שיחשב ויקרא בכה"ג בנין. ושכ"כ כעין סברא זו בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סימן פא). ע"כ. ומינה נילף לנידו"ד דשרי מהאי טעמא, לפי שמחבר ותופר את החתך ע"י חוט, וכל כה"ג לא חשיב בנין באדם.
(((עוד))) יש צורך להדגיש, דאף אם היה כאן איסור בונה, אף לסוברים דיש בונה ד"ת באדם, מ"מ כל האיסור השייך כאן הוא רק מדרבנן, דהרי עסקינן בבנין עראי, שהרי החוטים עתודים להסרה. ומה שהגוף מתחבר ומתדבק והוא בר קיימא. הן הלא לא עושה זאת בשבת, שהרי רק מקרב את חלקי הבשר זל"ז כדי לאפשר הדבקה, וא"כ הוי כלפי זה רק גרמא, וא"כ איסורו מדרבנן. ועוד ראה לשו"ת הר צבי (סוף ח"א סוף עמ' רפה בטללי שדה) דמיירי התם בחיבור שיניים תותבות ע"י חומר המדבק את השינים לפה, האם יש בכך איסור משום בנין. והעלה בכחא דהיתרא, כיון דהוי תוספת בנין, דשרי כל שהוא בדרך עראי, ע"ש. וה"ה י"ל הכא כלפי החוט, דהרי אין איסור כיון דהוי תוספת אהל עראי ושרי. [וכלפי החיבור שנעשה, הן הלא כבר בואר דהוא רק גרמא.] וכל כה"ג נראה דאין איסור כלל ע"פ האמור לעיל.
מכה בפטיש באדם
יב. (((לכאורה))) פשוט שאין מקום לבא ולאסור כאן משום מכה בפטיש כשעושה תפרים, שהרי כל יסוד דינו של מכה בפטיש הוא כשמשלים את המלאכה, וכאן בעת התפירה לא הושלמה המלאכה, רק עד שיתאחה ויתדבקו שני קצוות החתך זה לזה. ומ"מ הוצרכתי לבא בהאי מילתא דהלא ברמב"ם ובשו"ע מפורש לאיסור, שהרי פסק מרן (סימן שכח סכ"ח) דהמפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים, שהם מתכוונים לרפואה להרחיב פי המכה, הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא. ע"כ. ולפי"ז שוב יש לאסור בנידו"ד. ובאמת שדבר זה צריך עיון גדול, וכן ראיתי לשו"ת חת"ס (חאו"ח סימן עא) דביאר כי מהאי טעמא רש"י נייד מפירוש הרמב"ם בדין מפיס מורסא, ופירשו דהוא מדין בונה. [אך כלפי דינא פשיטא ליה התם לחת"ס לאורך כל התשובה דיש מכה בפטיש באדם, אך הוא רק כשמסיים את תיקונו. ולכן אסר למוהל לחדד את הציפורן שלו שנסדקה, לצורך מילה בשבת. וכן ס"ל לשו"ת יד דוד (דף לד ע"א) והביאוהו בליקוטי הערות שעל שו"ת חת"ס (חאו"ח סימן עא אות א). ושוב ראיתי שכן פסק הביה"ל (סימן שלא ס"ו ד"ה אפילו), לאסור חידוד הציפורן מדין מכה בפטיש, ושכן כתב בשו"ת עטרת חכמים (סימן כו).] וכן תמה בספר בנין שבת (ח"א מלאכת מכה בפטיש סימן טו). ובאמת דאם נתפוס את השו"ע כפשוטו, מלבד כל הני ראיות שהבאנו לעיל (אות י) להקשות על דין בנין באדם, דמבואר בהם דאין בנין באדם, וא"כ מאלו הראיות מוכח גם דאין מכה בפטיש באדם, (אא"כ הוא גומר את המלאכה והתיקון באדם). עוד בה דלמעשה יקשה מכל סימנים שכח-של מכל דיני רפואה, דסותרים זאת, כי הלא ע"י הרפואות הרי הוא מתקן את האדם. ועל כרחך דלא שייך מכה בפטיש כשאינו מסיים את המלאכה, וככל דיני מכה בפטיש, ושאני הכא בדין מפיס מורסא דיצא מן הכלל. וע' בזה באורך בביאור טעם זה, בספר בנין שבת (ח"א מכה בפטיש פט"ו) ולא הניח פינה וזוית, וגם כתב שאין בתפרים משום מכה בפטיש. ואין לי מה להוסיף עליו ועל כן לא הבאתיו לך ראה שם. וכן ראיתי בספר נשמת אברהם (ח"ד עמ' ס) דהביא לדברי הגרי"י נויבירט שליט"א דהקל מהאי טעמא דאין מכה בפטיש בתפירות, דזה דוקא בדבר שעושים מלאכה וגומרים בזה הכל, משא"כ בפרפר וכדו', שרק עשיתי את ההכנה לכך שבמשך הזמן יתרפא, אבל כעת עדיין לא נעשה דבר, היכן מצאנו בכה"ג שיתחייב משום מכה בפטיש. ובמפיס מורסא אני מבין שאכן יש בו משום מכה בפטיש, כיון שמיד כשפתחתי את הפצע, והרחבתי את פי המכה, גמרתי את העבודה, ותו לא. עכ"ל. ורק זאת אומר, כי גם אם המעיין לא יתרצה בביאור טעם הדבר של הבנין שבת והגרי"י נויבירט שליט"א, מ"מ הדין דין אמת, ולא מפני שלא הבננו את דין מפיס מורסא, נסתור את כל היסוד הפשוט של מכה בפטיש המבואר בפסקי השו"ע בדוכתי טובי, אלא כל כה"ג נימא תשבי יתרץ קושיות ובעיות. וכבר היו דברים מעולם, וכגון בפסק השו"ע (סימן שטו סעיף יב) דשם הוא סתירה לכל דיני אהל, ולא מפני כך נסתור את כל דיני אהל, וכן הוא בעוד מקומות, וה"ה הכא.
חובל, זריקה בשבת
יג. (((ועדיין))) יש לדון משום שלפני עשיית התפרים מוכרח לעשות זריקת הרדמה כדי שיוכל לתפור. ובעצם הזריקה לכאורה יש איסור דאורייתא של חובל, כיון שיוצא דם בעת הזריקה. והנה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו פרק יד אות ח והלאה) דן בעשיית זריקות בשבת, וכתב כי אין פסיק רישיה שיהיה נצרר הדם ע"י הזריקה, וכאשר כתב בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן קלד), ושם היא תשובה מחתנו, וכתב ששאל רופא וכן אמר לו. והסכים על ידו הרב תשובה מאהבה שם (סימן קלה) להלכה. וכן מסיק הרב ציץ אליעזר, ודחה לשו"ת ירושת הפליטה (סימן טו) שכתב שבהכרח יתהוה נצרר הדם, כי אין זה נכון. ועוד הוסיף כי מה שרואים ע"י מקרוסקופ כי נצרר הדם, אין אנו דנים אלא לפי מראה העין, ע"ש באורך. ע"כ. וכל דבריו שם של הרב ציץ אליעזר, נאמרו לפני חבר רופאים מבית החולים שערי צדק, וכמבואר שם בתשובה ובריש הקונטרס. ושב והניף את ידו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי"ז פ"ב אות כ) ושכן הורה החזו"א. ועוד כתב כן שם (פרק ח אות ב) כי אין פס"ר בהוצאת הדם, ועוד לו שם (סימן כח אות י). וע"ע דאסף את כל פסקיו בדין זה (חי"ג סימן מה) ושב וכתב כי אין כאן פס"ר שיתהוה נצרר הדם ע"י תחיבת המחט, ואצל היודע היטב לסדר זריקה לא מתהוה כמעט בשום פעם. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן סא) כי זריקה שאינה בוריד אינה פס"ר שיבא דם. ע"כ. וכל זה אמור בזריקה תוך שרירית או שתחת העור, אבל בזריקה תוך ורידית, שם הוי פס"ר שיצא דם (ואולם גם בזה דנו להקל כאשר יראה הרואה בספרים שצייננו).
(((ברם))) בנידו"ד שאת זריקת ההרדמה עושים בתוך מקום החתך ממש די להחדיר שם את סם ההרדמה והפצע הלא פתוח בזה הוי פס"ר שיצא דם ומ"מ אף בזה יש להקל, כיון שהוצאת הדם היא מקלקל, ואיסורה מדרבנן, וכמש"כ המ"ב (סימן שטז ס"ק ל) לבאר מדוע החובל וא"צ לדם פטור, כיון דהוא מקלקל. וא"כ שאיסורו מדרבנן כל כה"ג יש להקל, כיון דהוי הכא פס"ר דלניח"ל בדרבנן. ועוד כי לדעת הרמב"ם (פ"ח ה"ז) דאיסור חובל הוא משום מפרק, וכתב שם כי שיעורו הוא רק בהוציא גרוגרת. וכן נראה דס"ל לראב"ד בהשגות כי אומנם פליג ארמב"ם גבי שיעור גרוגרת, אך מודה הוא לרמב"ם דאיסורו משום מפרק, וא"כ אף הסוברים שאין ראיה משתיקת הראב"ד דס"ל כרמב"ם כאשר כתבנו במקום אחר, כאן כו"ע יודו דס"ל לראב"ד כוותיה, שהרי השיג עליו גבי השיעור, ומשמע דבעצם האיסור משום מפרק, מסכים והולך עם הרמב"ם, דאל"כ היה לו להשיג אעיקרא דדינא. וכן כתב בפירוש קדמון שבת (קז ע"א) כרמב"ם משום מפרק, וע"ע בספר הבתים (שער תשיעי). ועוד יש לשיטת רש"י בפירושו הראשון במתני' (דף קז ע"א) דאיסור חובל הוא משום צובע, וכדביארו הרב המגיד (פ"ח סס"ק ז). וכ"כ שאיסורו משום צובע רבינו ירוחם (ני"ב ח"י). וכן הביא הריבב"ן (שם) לב' הפירושים, ופירוש זה הביאו בסיפא. וא"כ אף לפי' זה יש שיעור לחובל, וכדכתב הרמב"ם (פ"ט הל' יג) ששיעור צובע הוא כדי לצבוע חוט שיש בו ארבעה טפחים. ונמצא דלדידהו לרמב"ם וסיעתיה, ורש"י וסיעתיה, כשעושה זריקה, אף אם יוצא דם, איסורו הוא רק משום חצי שיעור. ומפורסמת שיטתו של החכם צבי (סימן פו) וסיעתיה (ע' נחלת לוי ח"א סימן כו אות ג) דחצי שיעור איסורו מדרבנן, וחזי הכא לצירופי לס"ס. ואף דמבואר בב"י (סימן שטז סעיף ח) דנקיט כי איסור חובל הוא משום נטילת נשמה, וכדכתב הר"ן בפירוש המשנה (שם). וכן דעת רוב הראשונים וכדכתב הביה"ל (סימן שטז ד"ה והחובל), כי דעת תוס' (שם במשנה), והרשב"א, והריטב"א, והמאירי (שם). ויש להוסיף שכן דעת פסקי הרי"ד, והריא"ז (שם), וכ"כ המאורות (שם) והוסיף שכ"כ היראים ושאר מחברים. ע"כ. וכ"כ האהל מועד (שער השבת דרך ו), וכ"כ הנמוק"י (שם). וא"כ כן עיקר. ולדידהו שיעור חובל הוא בכל שהוא, וכדכתב הרב המגיד (פ"ח ס"ק ז), וכן פסק המ"ב (ס"ק כט), ונמצא דאליבא דהלכתא כשמוציא דם ע"י הזריקה, אף אם יוצא רק כל שהוא דם, כבר יש בו שיעור דאורייתא. מ"מ שפיר דמי לצירופי לס"ס את החולקים, הרמב"ם ורש"י וסיעתם. ועוד יש לצרף לספק את הערוך (ערך פסק) וסיעתיה דס"ל דכל פס"ר דלניח"ל בדאורייתא שרי, ע' בזה בשו"ת יבי"א (ח"ד חאו"ח סימן לג). ועוד לתרוהד"ש (סימן סד) וסיעתיה דכל פס"ר אף דניח"ל בדרבנן שרי, וסמכינן עליה בשעה"ד וכדמוכח מהב"י סימן שטז, וכדכתב מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן לד אותיות טז,לב). ועוד יש להוסיף לסניף את דברי שו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סימן רב), דאע"ג דקי"ל כי חצי שיעור אסור מהתורה, מ"מ קל דינו מאיסור דרבנן, ולכן בחולה מותר לתת לו חצי שיעור. וא"כ גם אי הוי חצי שיעור ד"ת, מ"מ קל דינו מאיסור דרבנן, ושפיר נימא בו פס"ר דלנח"ל שרי. וכיון דהוי שעה"ד טובא נראה להקל.
רפואה בשבת
יד. (((ואע"ג))) דכל הני אשלי רברבי הנזכרים, הקלו רק בחולה שאין בו סכנה, וכן כתבו נמי בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לב סעיף נז והלאה), ועוד לו (פרק לג סעיף ז והלאה). וע"ע באורך בספר נשמת אברהם סופר (ח"א סימן שטז), ועוד לו (ח"ה עמ' קסה). וכ"כ בספר מנוח"א (ח"א פכ"א סעיף נ), וכ"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ד סימן שכח סעיף צא), וע"ע בספר פסקי תשובות (סימן שכח ס"ק כב), ובספר רפואת השבת (פרק מו סעיף מז והלאה). מ"מ אין בזה סתירה לנו, כי גם אנו מודים לכך, והוא מטעם שאסור לעשות רפואה בשבת, גזירת שחיקת סממנים, כדאיתא בשו"ע (ר"ס שכח). משא"כ בנידו"ד שהזריקה איננה ריפוי אלא היא זריקת הרדמה, וא"כ אין היא מרפאה את החולי, אלא רק מרדימה כדי שיוכלו לתפור, וכל כה"ג אין בו משום איסור רפואה בשבת, וכדפסק מרן (סימן שכח סעיף כט) מי שנגפה ידו או רגלו, צומקה ביין כדי להעמיד את הדם. אבל בחומץ לא, מפני שהוא חזק, ויש בו משום רפואה. עכ"ל. וכן הוא בסעיפים (כז,לו,לח). וגדר הדבר הוא כל שאינו מרפא, רק שעושה דבר מה שלא ימשיך יותר להתקלקל, ועוצר את ההתדרדרות, שרי, ואין בו משום רפואה. ובזה יובנו גם סעיפים (לט,מב) ששם אסור למצטער מרוב מאכל להקיא ע"י סם, וכן בתינוק שיש לו עצירות אסרו ללחוץ לו על כרסו, כי ע"פ האמור שם חשיב רפואה. ומינה לנידו"ד, שזריקת הרדמה אינה רפוי ושרי. משא"כ זריקות כגון של אנטיביוטיקה וכיוצ"ב שהם מרפאות אסורות, ועל כן אסרו כל הני אשלי רברבי לעשות זריקות כשאינו חולה שאין בו סכנה, כי אסור לעשות רפואה בשבת גזירת שחיקת סממנים.
(((ומעתה))) אף עשיית התפרים אין לאוסרם משום רפואה בשבת, כיון שאין הם מרפאים, רק מונעים שלא יזדהם המקום, וכל כה"ג שרי. ויתר על כן התיר מרן לעצור את הדם הזורם וכנ"ל, ושם הרי עוצר את הקלקול, ואילו בתפרים רק מונע מהקלקול מלהגיע, וכל כה"ג שרי, כי אינו מרפה, אלא מונע מהקלקול להגיע, וכנ"ל. ובכה"ג שאין צורך בתפרים מחשש זיהום, רק לאיחוי איסטטי, בזה אינו רפואה רק איסטטיקה.
עוד טעמים להקל
טו. (((ובכה"ג))) שהחתך הוא במקום גלוי, כגון בפנים או בידים. יש להתיר בפשטות וא"צ לכל הנ"ל. שהרי לכל היותר יש כאן איסור דרבנן, כיון שעסקינן בתפירות וקשרים שאינן ברות קיום, לפי שמסירים אותן לאחר כעשרה ימים. ומהאי טעמא גם אין כאן בונה ד"ת, רק דרבנן וכנ"ל. והלא נודע בשערים המצויינים בהלכה, דמפני כבוד הבריות מקילים באיסורי דרבנן, וכמבואר בשו"ע (סימן שיב) וכאשר למדו הפוסקים להקל מהאי טעמא גם בקריעת נייר טואליט בשבת כשלא הכין מער"ש. וע' בזה לעיל (סימן ל הערה ב), וה"ה הכא. וכן ראיתי לשו"ת אבן ישראל (ח"ח סימן כז) דהקל מהאי טעמא בתפרים, משום כבוד הבריות, דשרי בדרבנן. (אלא דשוב חזר בו, כיון דס"ל דהקשירות הוו איסור תורה, ועל כן הקל למעשה ע"י דבק. ומבואר דמקל מהאי טעמא. ומש"כ דהקשירות הם ד"ת, זה אינו, וכנ"ל אות ז) ולפי"ז פשוט שיש להקל במעשה שהובא בפוסקים גבי בחורה שאירע לה חתך עמוק בפנים, ואין בו סכנה, וזה יגרום לה שיקשה עליה להשתדך, וזה עלול לגרום דכאון נפשי, דפשיטא דשרי, וע' בזה בראש אמיר (אות א).
(((ועוד))) בה והוא צירוף חשוב ועיקרי, כי אף במקרה שהחתך במקום מכוסה, אומנם פתחנו שאין בעשיית התפרים סכנת נפשות, אך שוב בינותי שאינו מדוייק, כי כל שאין סכנת נפשות הוא רק בתנאי שיחתו תחילה את החתך, וכן שיכסוהו עם גזה סטרילית. דכ"כ בספר נשמת אברהם הנ"ל (ריש עמ' סב) וז"ל, במקרה שאין סכנת נפשות בתפרים, כיון דאפשר לכסותו עד מוצ"ש, וכוונתו כנ"ל. וכן יובא בסמוך, דכתב כן ביתר ביאור שם (עמ' סא). וא"כ נמצא שבלא שום טיפול רפואי יש סכנת נפשות בכל חתך עמוק, אלא דאפשר לחתה את המקום בקלות, ולכסותו בגזה, ושוב א"צ להגיע לשום מלאכה. ועל כן באנו לדון האם מותר לתפור את החתך או לאו. אך מאחר וכבר בואר כי סכנת נפשות יש כאן, א"כ כל כה"ג אפשר להשען על הרב המגיד וסיעתיה דס"ל דעושים כל צרכיו של חולה שיש בו סכנה, אף בדברים שאפשר לעשותם בלא חילול שבת. והארכנו בזה במקום אחר ובודאי דהרב המגיד וסיעתיה חזו לצירופי לנידו"ד להקל, והוא צירוף גדול. ועוד בכה"ג שמצטער כל גופו מחמת המכה, הרי דינו כחולה שאין בו סכנה, וקיל טפי, וכנ"ל (אות ב).
כשאפשר להמתין למוצ"ש
(((וחזיתיה))) לספר נשמת אברהם הנ"ל דכתב כי כאשר החתך נעשה סמוך למוצ"ש, בכל אופן אפשר להסתפק בחתוי החתך והנחת גזה סטרילית עליה, ולהמתין למוצ"ש, ואין בכך פיקו"נ. וכל כה"ג כבר פסק מרן כרמב"ן (סימן שכח סעיף ד) דכל שיודעים ומכירים באותו חולי שממתין וא"צ חילול, אסור לחלל עליו, אע"פ שהיא מכה של חלל. ומינה לנידו"ד דאסור, אלא צריך להמתין למוצ"ש. והנה כתב בספר נשמת אברהם (ח"ד עמ' סא) לגבי תפרים, פרפרים, וכדו' וז"ל, אמנם אפשר תמיד לחכות במקרים כאלה עד כשלש שעות לפני תפירת החתך, כשלפני כן חייבים לנקות את מקום החתך, ולכסותו עם גזה סטרילית. ולכן בשבת אחרי הצהרים אפשר לרופא לחכות ללא סיכון כמה שעות עד מוצאי שבת לפני שהוא תופר את החתך, אך אין לפצוע לחכות כמה שעות עד מוצ"ש לפני שהולך לחדר מיון, שמא עקב העומס שם לא יתפנה הרופא מיד, ואז יצטרכו לחכות עוד זמן מה לפני התפירה. עכ"ל. ומקורו טהור מדברי השש"כ (פי"א סימן ב,ד,ו-יב). ואולם ע"פ האמור נראה דהמיקל יש לו על מה שיסמוך, אחר שכתבנו כי על כרחך לנקות את מקום החתך ולכסותו ע"י גזה סטרילית, וכאשר הראנו פנים להקל בזה לעיל באורך. ועוד בה כי מקום יש בראש לומר כי כל שאסר הרמב"ן לחלל שבת כל שאפשר לדחות למוצאי שבת, (אע"פ שאם יחלל שבת לצורך החולה אינו חילול שבת, שהרי הוי פקו"נ) כיון שאפשר לדחות את הטיפול למוצאי שבת, אך כאן בנידו"ד שדחית הטיפול למוצאי שבת תגרום צלקת שתשאר לכל החיים, כל כה"ג יש מקום לומר שלא אסר הרמב"ן.
(((היוצא))) לדינא, במקרה שמגיע לקבלת טיפול רפואי סמוך למוצאי שבת, ואין שום סיכון רפואי אם ימתינו למוצאי שבת לצורך עשיית התפרים, וכן לא תשאר צלקת, ראוי להחמיר ולהמתין למוצאי שבת לצורך עשיית התפרים, (ובשבת יחתו את המקום, ויכסוהו בגזה סטרילית).(((ואולם))) אם לא יתפרו מיד תשאר צלקת מכוערת לכל החיים, והמקום הוא גלוי וניכר, כמו בפנים מותר לתפור מיד, אף במקרה שאין סכנה וחשש לזיהום (אם יחתו את המקום, ויכסוהו בגזה סטרילית).
(((וקל))) וחומר כשיש חשש לזיהום שמותר לתפור מיד, [ואף שלא תשאר צלקת כלל ללא התפרים, מ"מ מותר לתפור] . והיתר זה הוא אף אם כדי שלא יזדהם המקום מספיק לעשות כגון שלשה תפרים, אך בשביל שלא תשאר צלקת עושים חמישה, שמותר לעשות חמישה, אף שהחתך הוא במקום מכוסה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5