——–
תוכן התשובה בקצרה
א,ב. איתא בשבת (עד ע"ב) התופר ב' תפירות חייב. והוא שקשרן. ונחלקו הראשונים האם בעינן שיקשור קש"ק או לאו. ורוב הראשונים ס"ל דא"צ קש"ק. עוד ביארו הראשונים כי בתופר ג' תפירות חייב אף בלא קשירה. ג. וע"פ האמור כתב בשו"ת הרי יהודה לאסור בנידו"ד ללפף את החוט סביב הכפתור. כי חקר מה הדין בבגד התפור בב' תפירות מערב שבת, ובשבת קשרו. וכתב דאסור, וכדין הכותב אות אחר ומשלימה לספר דחייב, וה"ה הכא, שמשלים את התפירה ע"י הקשירה. וא"כ ה"ה לנידו"ד, כי המלפף את החוט סביב הכפתור, מעמיד ומשלים את התפירה, ואסור. ואע"פ שליפוף החוט אינו בר קיום, מ"מ רוב הראשונים סוברים דא"צ לקושרם בקש"ק וכנ"ל. ועוד כתב לאסור ע"פ שיטת הרמב"ם דכתב, המותח חוט של תפירה כשרוצה לתפור בו שלא יהיה מכווץ חייב, מפני שהוא מצרכי התפירה. וק"ו י"ל הכא, שליפוף החוט הוא חלק מהתפירה וחייב. ד. ולענ"ד לא כן, כי בגד התפור מער"ש בג' תפירות, וקשרן בשבת בקשר שאינו של קיימא, פשוט שמותר, כי לא השלים שום תפירה, שהרי התפירה גמורה, (כי התופר ג' תפירות חייב אף בלא קשירה). ורק בקושר ב' תפירות העשויות מער"ש, יש לפלפל האם יש בכך איסור. ומינה לנידו"ד, שהכפתור תפור בתפירות רבות, ובשבת קושרם בליפוף, שוב לא עביד מידי, ומשרא שרי לכתחילה. ה. ועתה נפנה לראיותיו, כי כתב להוכיח מהמשלים ספר דחייב, אע"פ שכתב רק אות אחת, וה"ה הכא שמשלים את התפירה. ואולם זה אינו, כי כאן אינו נחשב השלמת הבגד, שהרי ליפף בליפוף שאינו בר קיימא. ועוד כי הליפוף אינו תפירה, ובעינן שישלים בתפירה. ו. ומה שכתב להוכיח לאסור ע"פ הרמב"ם דס"ל כי כל דבר מצרכי התפירה חייב, וה"ה הכא. זה אינו, כי מרן פליג ארמב"ם ופסק כרש"י, וכמבואר בשו"ע (סימן שמ ס"ו). ואין להקשות כיצד יתכן שיעזוב מרן את הרמב"ם ויתפוס כרש"י, כי כאן רוב ראשונים עומדים בשיטת רש"י. וגם כי כבר היו דברים מעולם ונמצא דעביד הכי מרן טובא. ז. וכן למדו פוסקים רבים בדעת מרן דפסק כרש"י ולא כרמב"ם. ח. ואף שהגדולות אלישע הביא ספרי שו"ע שבהם גרסו אחרת, והראה בהם פנים שיתכן כי מרן נקיט כרמב"ם, וכן פסק להלכה לחוש לשיטת הרמב"ם. אולם נראה כי הני ספרים אינם מדוייקים. ואף לספרים אלה העיקר בשו"ע הוא כרש"י. ועוד דאף לרמב"ם נראה דמותר בנידו"ד, ע' בפנים. ט. ובתפירה ידנית, כפתור שהחל להשתחרר, ומותח את החוט להדקו, חייב, וכדפסק מרן (סימן שמ ס"ו). ואע"פ שבב"י תנאי התנה שחייב רק כשקשר אחר מתיחת החוט. מ"מ כ"ז רק בתפור בב' תפירות, אך בנידו"ד בכפתור שהחל החוט להשתחרר, והרי תפור הוא בתפירות רבות, א"כ המותח את החוט שלו ומהדקו חייב משום תופר אף בלא קשירה.
(((שאלה:))) כפתור שהתחיל להפרם, ומשיכה או נגיעה בחוט גורמת לכפתור להמשיך ולהפרם. האם מותר בשבת ללפף את החוט הנפרם סביב הכפתור על מנת שהחוט יהיה מכוסה, ושוב לא ימשך. או שמא אסור משום מלאכת תופר.
(((תשובה:)))
פרטים טכנים
א. תחילה חובה עלינו לבאר את מציאות החוטים שבכפתור. כי בכפתורי חליפה ישנם שני חוטים אשר תופרים את הכפתור, האחד, הוא אשר תופר את הכפתור לבגד, וחוט זה קיים גם בשאר כפתורים בכל מקום, כגון בחולצות ומכנסים וכדו'. והשני, הוא חוט הסובב תחת הכפתור, ותכליתו להעמיד ולייצב את הכפתור במרחק מה מהבגד, ושישאר הכפתור יציב וישר ולא יפול. (ישנם חליפות שאין בכפתור את החוט השני, רק את הראשון). והנה במציאות מחולק בין החוטים, כי בהפרם החוט שתופר את הכפתור לבגד, ככל שימשך יותר החוט, כן יפרם יותר ויותר עד שיפרם לגמרי ויפול הכפתור. ואילו בחוט השני, ככל שיפרם יותר (היינו שהחוט יסתובב סביב הכפתור לצד השני ויפתח) כן יפרם החוט, אך לא יגרום שהכפתור יפול, כיון שהחוט הראשון מחבר את הכפתור לבגד. משא"כ השני שהוא רק מייצבו. וההיכר בין החוטים בטביעות עין הוא, כי הראשון שתופר את הכפתור לבגד, נפרם מתוך חורי הכפתור. והשני שמעמיד ומייצב את הכפתור, נפרם מתחת הכפתור בצורה סיבובית.
(((עוד))) פרט טכני שחשוב לדעת לענין נידו"ד בענין תפירת מכונה, היא דרך התפירה בתפירת מכונה. כי אין תפירה זו כתפירת אדם ע"י חוט. כי בתפירת מכונה ישנם שני חוטים, חוט אחד המושחל במחט אשר יורדת מלמעלה לתוך הבגד. וחוט שני מתחת לבגד אשר מלופף בתוך מכונת תפירה, ע"ג עיגול שלו שני זיזים. והנה בהכנס המחט לתוך הבגד, באותה שעה בתוך המכונה מסתובב העיגול שלו שני הזיזים, והזיז הראשון תופס את החוט היורד ומותחו, ושוב בהתרומם המחט, מאחר והזיז אינו מרפה מהחוט, נוצרת לולאה מהחוט העליון מתחת הבגד, ובאותה שעה המכונה משחילה את החוט התחתון בתוך הלולאה, ושוב ממשיך העיגול להסתובב ומרפה מהחוט העליון, ואז החוט העליון שב ונמתח, ומתחיל לצאת מהבגד מאותו חור שנכנס, (בעקבות מתיחתו של החוט כלפי מעלה), אך אינו יוצא מהבגד לגמרי בגלל החוט שהושחל בו. ושוב פעולה זו חוזרת חלילה. זהו בעיקרון שיטת פעולת מכונת התפירה, אולם סביר שמסוג תפירה אחת לשניה הטכניקה משתנה. אולם העיקרון אחד, כי במכונת תפירה החוט מאותו מקום שנכנס משם הוא יוצא. (והסיבה שאינו נפרם הוא בגלל שהשחילו חוט אחר תחתיו, שתופסו, ומונעו מלצאת). בשונה מתפירה אדם, שהחוט מוכנס במקום אחד, ויוצא בהמשך הבגד ממקום אחר.
אחר ב' תפירות, האם בעינן שיקשור קש"ק כדי להתחייב.
ב. (((ועתה))) נבוא לבית הספק. כי הנה הראני ידי"נ וחביבי, ליש וגם לביא, גיסי היקר הרה"ג רבי יהודה משה יוסף שליט"א, את תכריך כתביו שו"ת הרי יהודה ח"א אשר עומד להוציא לאור עולם בקרוב בסיעתא דשמיא, דברים נפלאים, ומתוקים מדבש ונופת צופים. [ושוב אחר זמן נדפס בסיעתא דשמיא ויצא לאור עולם.] ושם (חאו"ח סימן כט) עמד על מדוכה זו, ואסר בזה האיסר. ובדברי עמו אמרתי כי ליבי לא כן ידמה, ודעתי נוטה למקום אחר. ואדרבה עודדני והמריצני לחקוק דברי בעט סופר, למען יגדיל תורה ויאדיר. ועל כן אמרתי תחילה להביא את תורף דבריו [בתוספת מה שמצאה בענין זה ידי יד כהה] , ושוב להשיבם כדרכה של תורה. איתא במתניתין שבת (עג ע"א) התופר ב' תפירות חייב. ובגמ' (עד סוע"ב) והא לא קיימא. ופרש"י, וכיון דלא קיימא לאו מלאכה היא. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא שקשרן. ע"כ. ובתפר ג' תפירות חייב אף בלא קשירה, וכמבואר בראשונים, וכגון ברמב"ם (פרק י הל' ט). [וע' שו"ת חת"ס (חאו"ח סימן א ד"ה ועיין), בענין מקור הדין דחייב בג' תפירות. וע' בלשון הרמב"ם שכתב שהרי מתקימת התפירה. וכן ע' במגיד משנה (פ"י אות ט) שיישב זאת.] וכ"כ הריטב"א (דף קה ע"ב מוסד הרב קוק סוד"ה א"ר יוחנן) וז"ל, דהא לדברי הכל אילו תפר ג' תפירות אע"פ שלא קשר חייב, דחשבי' ליה תפירה מתקיימת. ולא עדיפ' הא משני תפירות ועניבה או שזירה. וסיים דכן נראה לי, וכן דעת מורנו ז"ל. ע"כ. וכ"כ הסמ"ג (ל"ת סה דף יד ע"ד). וכ"כ המאירי (שבת עג ע"א) דבתופר ב' תפירת חייב ב', משום תופר ומשום קושר. והתופר ג' תפירות חייב חדא משום תופר. ע"ש.
והנה נחלקו הראשונים בביאור הקשירה, כי רוב הראשונים ס"ל דמיירי בקשרן בקשר שאינו של קיימא, ואפ"ה מיחייב משום תופר ב' תפירות. דכ"כ בחידושים המיוחסים לר"ן (שבת עד ע"ב) וז"ל, והוא שקשרן, פירוש, שהרכיבן זה בזה ושזרן ביד, ועכשיו התפירה מתקיימת. ודלא כר"י דאמר לקמן עניבה היינו קשירה. עכ"ל. וכ"כ בחידושי הריטב"א במיוחסים (שם), וברמב"ן (שם), וכ"כ הר"ן (בהלכות דף לב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה תופר), ובשם ר"א ממי"ץ. וכ"כ בהגהות מיימוניות (שבת פרק י אות י) ובשם הרא"ם, ושכ"כ בס"ה. וכ"כ ראבי"ה (שבת סימן רו ד"ה רב חסדא, ועוד לו בסי' רכב ד"ה אבות מלאכות), וכ"כ בהגהות מרדכי (פ"ז דשבת), ובסמ"ג (ל"ת סה מלאכת תופר), ובספר ארחות חיים (שבת סימן קיב). וכן ראיתי עוד דכ"כ בספר נמוק"י (שם), ובשם הרמב"ן. וכ"כ הריבב"ן (שם), וכ"כ באור זרוע (שבת סימן סז סוד"ה מתני'), ובשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן רטו), וכ"כ בכל בו (סימן לא דף כו ע"ד), וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם), ובפסקי ריא"ז (פרק ז הלכה ב אות ה), ובתוס' רי"ד (שם).
(((ומאידך))) הביא למאירי (דף עג ע"א) דבעינן שיקשור קש"ק אחר ב' התפירות. וכ"כ עוד המאירי (דף עד ע"ב ד"ה המותח). וכן ראינו עוד דהכי ס"ל לריטב"א (עד ע"ב) מוסד הרב קוק, ושם הביא דהכי ס"ל לתוס', ושכן ס"ל למורו. וכן מבואר בדעת הרמ"ך, והביאו הכס"מ (פ"י אות י) דהקשה על הרמב"ם למה לא כתב שיהא חייב שתים, משום קושר ומשום תופר. ע"כ. ומבואר דיליף הכא דבעינן קשר גמור. [וע' חיי אדם שבת (כלל כח בנשמת אדם אות א), שיישב כי הרמב"ם לשיטתיה דקושר חייב בקש"ק ומעשה אומן. וכ"כ המנחת חינוך (מלאכת תופר אות א), וכ"כ בשו"ת אבנ"ז (סימן קפח אות ב). וע"ע בספר טל אורות הקדמון (מלאכת תופר אות ב), ובשו"ת חות יאיר (סימן קמג), ובספר חמדת ישראל (אות יט), ובשו"ת אז נדברו (ח"א סימן כא).] וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (לא ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה וכל אלו) וז"ל, ומשני בקושר בו קשר עד שאינו יכול לצאת, ומיחייב תרתי, משום תופר ומשום קושר. וכן הביא בספר תו"ש (סימן שמ ס"ק טו) דהכי נקט בפירוש הברטנורא (שבת פרק ז משנה ב ד"ה והתופר ב' תפירות), ושכ"כ בתויו"ט (שם). ע"כ. (ובדעת התויו"ט, ע' בספר יד יוסף (סימן שמ ברביד הזהב אמצע ס"ק ה)). וכן ביאר את הרע"ב במחצה"ש (ס"ק יא). וע"ע בספר טל אורות ג'ויא (דף רסב הוצאת אור ודרך, מלאכת תופר ד"ה ועוד נראה).
ג. (((ומעתה))) בא לדון מהו הדין בבגד התפור מבעוד יום בב' תפירות, ובשבת קשר קשר לקיימן. או בעושה קיום חזק יותר לג' תפירות, האם הוא מותר או אסור. וכתב כי בודאי אסור, ויתכן אף שחייב. וחלו משבת (קד ע"ב) הכותב אות אחת ומשלימה לספר, או ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב. ע"כ. ואף הכא כשמקיים את התפירה, משלימה. וממילא אסור אע"פ שלא עשה מלאכה גמורה של תפירה, שהרי לא תפר כעת ב' תפירות, שהלא הן כבר עשויות ועומדות. מ"מ כל שמשלים את המלאכה ראינו דמחייב, וה"ה הכא. ומינה אתי לנידו"ד, כי המלפף את החוט של הכפתור (בחוט שתופר את הבגד ולא בזה שמייצבו), מעמיד ומקיים הוא את התפירות של החוט ומשלימם, ושוב מחייב משום תופר. ואע"פ שיש לחלק, לפי שהקיום בליפוף החוט, אינו של קיימא. מ"מ יש לנו לחוש לרוב הראשונים דס"ל דהקושר שאמרו בתפירה, היינו אף בקשר שאינו של קיימא. ועדיין יש להשיב לפי שהכפתור תפור ביותר מב' תפירות, ובג' תפירות התפירה חשובה בת קיימא, והכריכה שסביב הכפתור שוב אינה בכלל קושר, שבאה אחר ב' תפירות. מ"מ כיון שיש בזה יותר חיזוק לתפירות, ודאי דהוי חלק ממלאכת התפירה. וגם התפירות של הכפתור חלשות, ודמי לב' תפירות, והליפוף מקיימן. ויתר על כן כתב, כי אף להני ראשונים דס"ל כי בעינן שקשרן בקש"ק, י"ל דמ"מ יש כאן איסור, אף בקשרן בקשר שאינו ש"ק. דהלא כל דברייהו אמורים רק כשתופר ב' תפירות, שאז תנאי המלאכה שיהיה לה קיום חזק, אבל התפירה של ג' תפירות ויותר, כל מה שמוסיף אף בלא קשירה, יש בזה איסור תופר, שאין צריך בכה"ג לתנאי של קושר. ועוד בה כתב לאסור מטעם אחר, דלא גרע מהא דאיתא בתוספתא דביצה (פ"ד ה"ג) האורג חוט אחד בין בבגדי הקודש בין בבגדי החול, והכותב אות אחת בין בכתבי הקדש בין בכתבי הדיוט בשבת חייב חטאת, ביו"ט לוקה ארבעים, דברי ר"א. וחכמים אומרים, בין בשבת בין ביו"ט אינו אלא משום שבות. ע"כ. וא"כ לכל הפחות יש בנידו"ד איסור שבות.
(((ובר))) מין דין כתב לאסור ע"פ דברי הרמב"ם (פרק י ה"ט) דפסק, המותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה. ע"כ. והב"י (סימן שמ דף קיד ע"ב ד"ה חוט) ביארו, דמשמע מדבריו שמפרש מותח חוט של תפירה, שמותח החוט שרוצה לתפור בו, כדי שלא יהיה כווץ, ולפי שדבר זה מצרכי התפירה. ע"כ. וא"כ מפורש דכל צורך מצורכי התפירה חייב, וברור שליפוף החוט על הכפתור הוא צורך התפירה, שהרי מעמיד את התפירה ומקיימה, וא"כ חייב חטאת. והוסיף כי אולי יש לדקדק מלשון מרן בשו"ע שחש לדעת הרמב"ם שכתב (סימן שמ סעיף ו), חוט של תפירה שנפתח, אסור למתחו משום תופר. ובב"י הביא את שני הפירושים בהך דהמותח, ומדבריו בשו"ע יש ללמוד לכאן ולכאן, דידוע הדבר שספר שלחן ערוך הוא קיצור מהנאמר והמפורש בב"י, כמובא בכללי הפוסקים.
(((ואין))) להתיר ע"פ דברי הב"י (ס"ס שיז) שהתיר לקרוע בית הצואר שלא בפני ע"ה, כיון שאינה תפירה של קיימא. ומינה ניקום ונידון לנידו"ד, דשרי לתפור הכא שהיא תפירה שאינה של קיימא, שלא בפני ע"ה. דאי משום הא לא איריא, דעל כרחך לחלק בין דין קורע לדין תופר, כי דוקא בקורע התירו ולא בתופר. דאל"כ כיצד נפרנס את דין התופר ג' תפירות שחייב, אע"פ שאינו בר קיימא. וגם נסתר מהב"י (סימן שמ ד"ה וכתב ר"פ), ומפסק השו"ע (סימן שמ סעיף ז), שאסר לתפור תפירה שאינה של קיימא. ע"ש ודו"ק. וכ"כ לחלק בספר תהל"ד (סימן שמ ס"ק ו) בין קורע לתופר, שדוקא בקורע התירו באינו של קיימא. וכ"כ לחלק בספר טל אורות ג'ויא (מלאכת תופר דף רסב), ובשו"ת וללוי אמר (ח"ב סימן נג), ובשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן נז אות ג). ויש להוסיף עוד דהכי הוא בספר הליכות עולם (ח"ד כי תשא אות ה). ע"ש. וע"ע בספר שבתותי תשמורו (ח"ב פ"י הע' ד) בזה. ועוד ראה לספר ארחות שבת (פרק יא הע' מג) דדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א כתהל"ד, וע"ש במח' הפוסקים בזה. וע"ע בספר מגילת ספר איזנטל (פרק כג אות ג ד"ה ולדינא). וראה עוד בספר בנין שבת (ח"ב מלאכת תופר פ"ו) והביא תירוץ בדרך אחרת בשם המהר"ש נאוי שבשו"ת גינת ורדים (סימן יח), ושב והניף ידו עוד בבנין שבת (תופר פרק ז אות ח), וע"ע שם (בפ"ג-ו). וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן ס ד"ה עוד ראיתי), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן נ), ובשו"ת אז נדברו (ח"ז סימנים לה,לו), ובשו"ת שערי יושר חנניה (ח"א סימן יח אות ו). על כן סיכם הרב הרי יהודה במסקנא, כי איסור גמור הוא לכרוך חוט שנפרם מהכפתור. אלו תורף דברי קודשו.
אשר נראה לענ"ד
ד. (((ותחילה))) אקדים, כי אף לדברי הרב הרי יהודה, כל דבריו וראיותיו שייכות רק באופן שהחוט שנפרם הוא החוט שתופר את הכפתור לבגד, דהיינו החוט שנכנס ויוצא בין חורי הכפתור. ואולם החוט שיש בכפתורי חליפות אשר מלופף סביב הכפתור מתחתיו, בזה אם נפרם, אין שום צד על פי כל ראיותיו לאוסרו, ומשרא שרי ללפפו בשבת, כי אין כאן תפירה כלל רק ליפוף. וכל שעושה הוא תוספת בליפוף, בשונה מהמלפף את החוט שתופר את הכפתור, שבא הרב הרי יהודה לאוסרו משום דמשלים את התפירה, ושוב יש לדונו כתופר, משא"כ כאן שלא משלים שום תפירה, כי החוט שתחת הכפתור אינו תפור אלא מלופף, וא"כ לא שייך לדון בהמשך ליפופו משום השלמת התפירה, שהרי אינו תפור כלל וכלל. ומה גם שהיא תוספת שאינה ברת קיום. ושוב אין בה איסור, לא משום תופר, שהרי אין כאן תפירה כי אם ליפוף. וגם קושר אין כאן, שהרי לא קשר דבר. ושוב נבוא לדון לענין ליפוף החוט שתופר את הכפתור לבגד, והוא זה הנכנס תוך חורי הכפתור. ובכלל מאתים מנה יתבאר בק"ו היתרו של החוט שרק מלופף תחת הכפתור.
בגד התפור בג' תפירות מער"ש ובשבת קשרם
(((ואשר))) נראה לענ"ד, כי ברור שבבגד התפור בג' תפירות מער"ש ובשבת שוב עשה קשירה (שאינה של קיימא), כדי לקיים את התפירות, שאין מקום לאסור כלל, ומשרא שרי לכתחילה. (ולגבי ראיותיו הנזכ"ל בעז"ה נבוא להשיב בהמשך, רק תחילה חפץ אני לכתוב את הלך רוחי, למען ירוץ הקורא בו). כי מה שייך לומר שעושה תפירה ע"י הקשירה, בו בזמן שהתפירה עשוייה וגמורה, שהרי התופר ג' תפירות חייב אף בלא קשירה, וכדלעיל (אות ב). והרי כאן כל שעשה הוא קשר ולא תפר. האי עביד קיום לתפירה, אך קיום לתפירה אינו תפירה, מאחר שהתפירה גמורה זה מכבר, שהרי יש ג' תפירות. וכל שיש לדון בכה"ג הוא מצד איסור קושר, וכיון שאינו קש"ק, שוב מותר גמור הוא. וכל שיש לדון ולפלפל, בעשה מער"ש ב' תפירות, ושוב בשבת קשרם בקשר שאינו של קיימא, וא"כ בשבת קיים את התפירה, ולפנ"כ לא היתה תפירה. כי כאן יש מקום לדון שמא אסור, כיון שעשה חלק ממלאכת התפירה, שהרי התופר ב' תפירות עדיין לא חייב, רק כשקשרן.
(((ואיך))) שלא יהיה, גם אם נאמר שהקושר בשבת ב' תפירות העשויות מער"ש, עביד איסורא, מ"מ בנידו"ד, במלפף את החוט סביב הכפתור, כיון שהחוט תפור בתפירות רבות, הרבה יותר מב' תפירות, א"כ כשמלפף את החוט ומקיימו מעט, שוב לא שייך לדון ולחייבו משום תופר, וכאשר ביארנו לעיל בקושר ג' תפירת העשויות מער"ש, וכן אין לחייבו משום קושר, וממילא שרי. ואם יקחך ליבך להשיב כי ביארנו בראש אמיר את דרך פעולת תפירת מכונה, כי אין החוט נכנס במקום אחד, ויוצא במקום אחר, כי אם מאותו החור שנכנס דרכו יוצא החוט, וא"כ התפירות חלשות יותר מתפירה ידנית. ועל כן יש לומר כי אף כמה וכמה תפירות של תפירת מכונה יש לדמותם לב' תפירות של המשנה, ופוק חזי באיזו קלות נמשך החוט ונפרם. אף אתה אמור לו, כי מה בכך שהחוט נמשך בקלות, הן הלא קח לך שני בדים, ותפור אותם אפי' בג' תפירות, ומשוך את החוט, וראה באיזו קלות יצא החוט ויפרם. אלא לא זו הדרך ולא זו העיר לבדוק את חוזק התפירות, ועל כן עלינו לבדוק זאת בדרך אחרת, כי לך משוך את הבדים התפורים אפי' בג' תפירות זה מזה, וראה באיזה חוזק תפור הבגד, ומאידך בכפתור משוך את הכפתור מהבגד, והבחן מי תפור טוב יותר. וראה כי הכפתור תפור ומהודק הדק היטב היטב הדק, וזאת אע"פ שאם ימשוך את החוט של הכפתור, יפרם הוא בקלות. וא"כ ברור שכאן דמי לבגד שתפור בכמה תפירות, ועושה להם קשר שאינו של קיימא, שאין בזה איסור כלל. [ובמאמר מוסגר חפצתי להוסיף, כי לא סמכתי באלו הדברים על סברתי בלבד, אלא עשיתי מעשה, ומכך ראיתי כי דברי נאמנו מאוד.]
(((ועוד))) בה, כי אף בב' תפירות וקושרם, אין פשוט כלל שיש בזה איזה איסור. כי הלא קשירה אינה תפירה, אלא קיום לתפירה, אך כשקשר לא עשה תפירה, כי תפירה היא הכנסת והוצאת החוט בבגד, וזה לא נעשה כאן. רק שחז"ל חייבו על ב' תפירות שיש להם קיום, והדרך לקיימם ע"י קשירה, ובכה"ג אין הפשט שהקשירה היא תפירה, אלא רק שהקשירה מקיימת את התפירה, ושוב מתחייב על התפירה, ולא על הקשירה. ולכן התופר ב' תפירות בדבר שהוא בר קיום חייב אף בלא קשירה וכדכתב בספר קצות השלחן (סימן קמו בבדי השלחן עמ' מג הע' 2) כן בשם ספר שו"ע הרב מהדו"ב (לסימן שא), וכן יוצא מבואר מדברי שער הציון (סימן שמ ס"ק ס), והוא בשם הפמ"ג (א"א ס"ק יא), וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר (ח"ג סימן צג אות א). וכ"כ בספר מנוח"א (ח"ג פט"ו הע' 11), ושכ"כ בתהל"ד (סימן שמ ס"ק ו), ובחזו"א (בהשמטות לחלק מועד דרנ"ו ע"א). [ואולם בדברי הקרבן נתנאל (פ' כלל גדול אות נ) מבואר דלא ס"ל הכי, דאף התופר במחט עצמה, שהיא עצמה החוט, ס"ל דעדיין צריך לקשור לאחריה כדי להתחייב. ע"ש. וכ"כ בהגהות רע"א (סימן שמ סעיף ז). וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן לה אות ו). וכן נראה דס"ל לשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ג סימן יז), וע"ע בזה בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סימן פד), בספר לוית חן (סימן קכא), ובשו"ת באר משה (ח"ב סימן כט), ובח"א (סימן כט), ובשו"ת משנה הלכות (חי"ג סימן מז), ובספר מנוח"א (ח"ג פט"ו ס"ו). והחולקים על הגינת ורדים ודעימיה, וס"ל דאין איסור כלל בתחיבת מחט ב' תחיבות, אינו קשור לנידו"ד כי הוא מטעם אחר, דס"ל דאין דרך תפירה ע"י מחט. ואכ"מ.] וכ"כ בשו"ת הרי יהודה (סימן כט אות א) בשם שו"ת ערוגת הבשם (חאו"ח סימן פ מלאכת תופר כג אות ב). ולך נא ראה לספר טל אורות ג'ויא (ריש מלאכת תופר, ר"פ כלל גדול) שכתב כי התופר תפר אחד, אע"פ שקשרו בשני קשרים זה על זה, אינו חייב משום תופר, כיון שאין כאן שיעור תפירה לא חשיבא כלל ולא שמה תפירה. וכיון דלא חשיבא תפירה אין הקשירה מועיל לעשותה תפירה. אבל בשתי תפירות דהוא שיעור תפירה בשבת, אז מועיל הקשירה לעשותו מתקיים לתפירה, ולהכי מתחייב משום תופר. עכת"ד. ונמצא כנ"ל כי הקשירה אינה תפירה, אלא הכי תמצי לחייב משום תופר, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קו אות ב). וא"כ הכא שהכל תפור מער"ש, ורק קיים את התפירה, מה שייך לדון משום מלאכת תופר, או מצד חצי שיעור של תופר, והרי לא עשה שום מלאכת תפירה אלא קשירה. ומשום קשירה מותר הוא, שהרי אינו קשר של קיימא, ואינו מעשה אומן. וכן ראינו כיוצ"ב במנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת קורע) כי אם קרע מער"ש קרע הצריך תפירה, ונשאר כל שהוא שצריך לקרוע עוד, (בשביל שיהיה בקרע שיעור של ב' תפירות), וקרעו בשבת. אף שבקריעת הכל שהוא, הוא ע"מ לתפור ב' תפירות, היינו עם מה שנקרע מכבר, אך כיון דלא קרע השיעור של שתי תפירות, אינו חייב, דגם קריעה צריכה שיעור. ע"כ. וע"ע בזה בשו"ת הר צבי (טל הרים קורא א), ודון מינה לנידו"ד. ואומנם שם אסור משום חצי שיעור, אך הוא מפני שעשה חצי שיעור של קריעה, משא"כ כאן שלא עשה חצי שיעור של תפירה. וראה עוד למהר"י קורקוס (הל' כלאים פ"י הכ"ד) שחילק בדומה.
(((ועוד))) יש לצרף את הני אשלי רברבי המובאים בריש אמיר, דס"ל כי מה שאמרו (שבת עד סוע"ב) והוא שקשרם, היינו בקשר של קיימא. ולפי"ז ליפוף החוט סביב הכפתור, שאינו בר קיום, אינו תפירה כלל וכלל. שהרי דוקא בתפירה בת קיום ממש חייב, דהיינו תפירה שאין לה קיום, ושוב קושרה בקש"ק ומקיימה, חייב משום תופר. ואילו קשירה בקשר רפוי, אין לקשירה שום משקל לענין תופר, שלא עשה כלום. וא"כ כאן, שמלפף והוא אינו קשר כלל, לא עשה דבר. וא"כ אע"פ דבפשטות לא קי"ל כוותייהו, כי הב"י בסי' שיז (דף פ סוע"ב ד"ה כתב הר"ן) הביא רק לחולקים, מ"מ חזו לצירופי לסניף הכא להקל ולומר, כי הקושר בשבת בקשר שאינו בר קיימא, ב' תפירות העשויות מער"ש, לא עביד מידי, משרא שרי.
הכותב אות אחת ומשלימה לספר
ה. (((ועתה))) נפנה לראיותיו, כי כתב להוכיח משבת (קד) דאיתא התם, הכותב אות אחת ומשלימה לספר, או ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב. וה"ה י"ל הכא, בבגד התפור בב' תפירות וקשרו, שהשלים את התפירה, וחייב. ע"כ. וראה כי שם תנאי התנו, והוא שישלים בו את הספר. ופרש"י שם, אות אחרונה של אחת מכ"ד ספרים. ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (פרק יא הל' ט), וראה למ"ב (סימן שמ ס"ק כב אות ד) שחילק כנ"ל בין כותב אות אחת דפטור אפילו היתה סמוכה לכתב שהיה כתוב מקודם, כיון דבשבת לא כתב אלא אות אחת. אבל אם בזה האות השלים את הספר חייב דאהני מעשיו טובא. וה"ה י"ל הכא, שמשלים את תפירת הכפתור, ובו בעת השלים את כל הבגד, כי קודם לכן היה מחוסר הבד את שלימות תפירות הכפתור. וכמש"כ בביה"ל (סעיף ד ד"ה במשקין) לחדש כי מש"כ רש"י לפרש שהשלים את הספר, הוא לאו דוקא, וה"ה אם היה חסר בהספר איזה אות באמצעו, ועי"ז אינו ספר שלם, והוא תקנו, דחייב, דעל ידו נשלם הספר. ע"כ, ועע"ש. וכ"כ בספר מנוח"א (ח"ג פכ"ג הל ה). ואולם נראה כי אין מכאן ראיה, מאחר ובואר דבעינן שישלים את הספר, דהיינו שהספר יגמר בעת כתיבת האות, משא"כ כאן ע"י ליפוף החוט אינו משלים את הכפתור, כי הוא אינו בר קיום כלל, וא"כ לא השלים את התפירה, מאחר והיא אינה מושלמת שהרי אין לה קיום ומחוסרת קשירה. ואילו היה קושר את התפירה בקשר בר קיימא, היה מקום לדון, האם מיחייב בעת הקשירה, כיון שהשלים את הבגד. אולם עתה שרק ליפף את החוט, וליפוף זה אינו בר קיימא, אינו נקרא שמשלים את הבגד שהרי הבגד מחוסר עדיין קיום לתפירה. ועוד בה, כי כל שהתחדש שכשמשלים את הספר חייב משום כותב, אפי' כתב אות אחת. הוא כשעשה את מלאכת הכתיבה, והיא כתיבת אות, ובאותה שעה השלים ספר, אז חייב. אך אם ישלים את הספר ע"י שיתפור לו כריכה, פשוט שלא יתחייב משום כותב, אע"פ שעתה השלים את הספר וסיימו. וה"ה יש לומר הכא, כי כשליפף את החוט לא עשה מעשה תפירה, שהרי ליפוף חוט אינו תפירה, ושוב לא שייך לבא ולחייבו משום תופר. ובר מין דין אעיקרא דדינא פירכא, כי הן הלא כתב רש"י, אות אחרונה של אחת מכ"ד ספרים. ע"כ. ומפורש כי דוקא המשלים א' מכ"ד ספרים, אך המשלים ספר אחר, לא מיחייב, אע"פ שהשלים את הספר וגמרו. (וכנראה הוא מפני כשרות הספרים). ומינה כי כל הדין הנאמר במשלים ספר שייך רק בכתב ולא בשאר מלאכות, כי בעינן דוקא השלמה של א' מכ"ד ספרים. ושוב ראיתי לרב מנחת חינוך במוסך השבת (מלאכת הכותב) דבתחילה כתב כי הרמב"ם פליג ארש"י, מתוך שכתב בסתם ולא הדגיש דהוא בא' מכ"ד ספרים. ושוב כתב (על דרך אפשר, אך מ"מ סיים שכן הלכה כבסמוך) כי סתם ספר בש"ס נקרא א' מכ"ד ספרים. וגם הסברא נותנת כן, כי בסתם ספרי הדיוטות דמוסיפים וגורעין לא שייך השלמה, רק בספרי התנ"ך, כי התיבות והאותיות במנין מאת ה' יתברך. ועע"ש. וסיים כי כן נראה לי ברור, דאין חייב רק בכ"ד ספרים, בהשלים אות מהספר. ע"כ. ואולם לא תירץ על ראייתו להיפך בתחילת דבריו מהא דמסיים התם בגמ' ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, ושם לא צריך בגד שחוטיו הם במנין. ועוד צריך לעיין בזה. ומ"מ לענין נידו"ד פשוט שאין ראיה מדין הכותב אות אחת וכמבואר.
(((ומש"כ))) לדמות הכא לתופר ב' תפירות מער"ש, וקשרם בשבת דאסור. כבר השבנו (לעיל אות ד) כי כאן דמי לג' תפירות, שהרי הכפתור תפור ביותר מב' תפירות, ובזה פשוט שאין לאסור, כי התפירה גמורה. וא"כ הקשירה היא חזוק לתפירה גמורה, ושוב אין צד לדון בה משום תופר, רק משום קושר. וכיון דעסקינן בקשר שאינו של קיימא, משרא שרי. שהרי הקשירה כאן מותרת לכו"ע, כי אין עליה שם קשר כלל, וגרע אף מדין קשר עניבה, שהרי ליפוף החוט אינו קשירה כלל. וגם הוספנו כי אפי' תפור בב' תפירות מער"ש, ובשבת קשרם, בפשטות לא עשה שום איסור, כי מצד חצי שיעור לא שייך לדון לאיסור, שהרי לא תפר כלל, וא"כ משום מה נחייבו, או נאסור עליו. וק"ו דלהני ראשונים דס"ל דמה שאמרה הגמ' והוא שקשרן היינו קש"ק, דמשרא שרי.
(((ומה))) שדימה נידו"ד להא דאיתא בתוספתא דביצה (פ"ד ה"ג) כי האורג חוט אחד והכותב אות אחת לחכמים אסור משום שבות. וא"כ ה"ה לנידו"ד, דלכל הפחות אסור משום שבות. זה אינו, כי שם עביד חצי שיעור, ומשו"ה אסור, משא"כ כאן שלא עשה חצי שיעור, שהרי לא תפר כלל. שאם היה תופר תפר אחד בלבד, לא הייתי מעיר כלל וכלל, אך כאן שלא תפר כלל, רק קשר, וקשירה אינה מלאכת תפירה, א"כ אין כאן חצי שיעור.
צרכי תפירה
ו. (((עוד))) כתב לאסור משום דברי הרמב"ם (פרק י ה"ט) כי כל שהוא מצורכי התפירה חייב, וה"ה הכא. ושבמרן השו"ע אין גילוי כמאן נקיט. ובזה איני מסכים אחר המחילה, כי מרן בב"י (סימן שמ ד"ה חוט של תפירה), הביא מח' בין רש"י לרמב"ם, דלרש"י הא דאיתא בשבת (עה ע"א) המותח חוט של תפירה חייב, היינו שבגד התפור ע"י חוט, ונמתח הבגד כך שהחוט אינו מתוח, וכעת מותח את החוט, חייב. ואילו הרמב"ם (פ"י ה"ט) ס"ל דהוא מותח את חוט התפירה לפני התפירה כדי שלא יהיה כווץ. עכת"ד. ובלשון הב"י יוצא מבואר דס"ל שרש"י והרמב"ם פליגי אהדדי, וא"א להשוותם, כי אחר שהביא הב"י את לשון רש"י, שוב כתב והרמב"ם כתב וכו', שהוא לשון מח'. והנה מרן בשולחנו הטהור (סימן שמ סעיף ו) פסק בזה"ל, חוט של תפירה שנפתח אסור למתחו משום תופר. עכ"ל. וא"כ שפתיו ברור מללו, דנקיט כשיטת רש"י, שהרי פירש דמיירי בחוט תפור שכעת נפתח ומותחו. וא"כ אנן דאזלינן בתר מרן, הכי קי"ל כרש"י, ולא כרמב"ם. ואין לומר דכל המח' היא רק בפירוש הגמ', אך לענין דינא אף רש"י יודה לרמב"ם שאסור משום צרכי תפירה. דכל כה"ג הו"ל למרן לכתוב גם את פסקו של הרמב"ם בשו"ע, ומתוך שלא כתבו, ובב"י הביא מח' ביניהם, הוא לומר דלא קי"ל כרמב"ם, והוא פשוט ומבואר. וכן למדו במרן פוסקים רבים ועצומים וכדלקמן בעז"ה (אות ז). וגם דעצם דברי הרמב"ם הם חידוש גדול ועצום, [וגם בו יש רבים דביארו שעומד בשיטת רש"י, מכח שפשטות דבריו הם חידוש כה גדול, ועל כן העדיפו לדוחקו ולהעמידו בשיטת רש"י, וכדלקמן בעז"ה (אות ז), וראה בשו"ת הרי יהודה (או"ח סימן כט אות ה) עוד בזה.] ובלא דין הגמ' המותח חוט של תפירה, לא היה הרמב"ם מחדש מעצמו חידוש זה. ומאחר ורש"י מבאר אחרת את דינא דגמ' המותח חוט של תפירה, בודאי דלא ס"ל לדינא כרמב"ם, דמהיכי תיתי למימר חידוש זה בלא מקור בש"ס.
במח' רש"י והרמב"ם היתכן שמרן יתפוס כרש"י. ושיטות הראשונים.
(((ואין))) לתמוה על חפץ, מדוע עזב מרן כאן לרמב"ם ותפס כרש"י. כי המעיין בראשונים רואה כי רוב הראשונים עומדים בשיטת רש"י, דפירוש המותח חוט של תפירה, היינו חוט רפוי שמותחו ומהדקו שנית. דכ"כ היראים (סימן רעד), ורבינו ירוחם (דף פו ע"ב), ובנמוק"י (שבת עה ע"א), ובחידושי הריבב"ן (שם), וכ"כ המאירי (שם ד"ה המותח), וכן דעת הטור (סימן שמ סעיף ו), וכ"כ הר"ן (בהלכות דף לב ע"ב ד"ה שכן). וכ"כ בחידושים המיוחסים לר"ן (שם), ודחה פירוש הרמב"ם. וכן נראה מכמה וכמה ראשונים שהוקשה להם מדין המותח חוט של תפירה, כיצד שרי למתוח רצועה להדק מקטורן, אלמא דילפי כרש"י. דכן הוא בראבי"ה (שבת סימן רו ד"ה רב חסדא), ובפסקי רי"ד (דף עה ע"א), ובפסקי ריא"ז (פרק ז הלכה ב אות ו), (ובשניהם מבואר כדברינו, שתלויה הסברא זב"ז, לבא ולאסור להדק הפתיל של הבתי ידים בשיטת רש"י). וכ"כ באור זרוע (שבת סימן סז סוד"ה מתני'), ובכל בו (סימן לא דף כו ע"ד), ובשו"ת הרשב"א (ח"ד סימן רסו).
(((ומאידך))) העומדים בשיטת הרמב"ם הם רבינו פרחיה (שבת עה ע"א ד"ה המותח), וז"ל, פירוש כשם שהמגיס בקדירה של תבשיל בשבת חייב משום מבשל, שההגסה מצרכי בישול היא, הם הכי נמי מתיחת החוט, מצרכי התפירה, וחייב משום תופר. עכ"ל. ובספר הבתים (שער שלשה עשר אות י) הביא מח' בזה, וכתב דטוב להחמיר כרמב"ם. ונמצא, כי הרמב"ם כמעט דעת יחיד. וכן ראיתי לספר אליה זוטא (ס"ק י) דכתב כי כל הראשונים כרש"י. ועוד הוסיף דכן הוא בסמ"ג (לאוין סה דף יד ע"א מלאכת תופר), ובר"ן בהלכות (דף לב ע"ב ד"ה התופר). וכתב כי כל הראשונים והאחרונים פסקו כרש"י, ולא לישתמיט חד מנייהו להביא פירוש הרמב"ם. ע"כ. וכ"כ בספר טל אורות ג'ויא (ר"פ כלל גדול) כי כל המפרשים פירשו כפרש"י, זולת הרמב"ם. וכיון שהרמב"ם כמעט ויחיד בדבר, על כן שוב אין לתמוה על חפץ מדוע עזב מרן את הרמב"ם ותפס כרש"י, כי רובא דרובא דרבוותא נקטי ואזלי בשיטת רש"י. והלא כתב מרן בסוף ההקדמה לספר ב"י, כי אפי' במקום שפסקו ב' עמודים לצד אחד, כשרוב חכמי ישראל חולקים עליהם, ולכן הפשט המנהג בהיפך, כן נתפוס עיקר. וכבר נמצאו פעמים רבות שמרן עזב אחד מן העמודים ותפס כראשונים אחרים. דהנה בסימן שיג (ס"ד) פסק כטור נגד הרמב"ם, ובסי' שיד (סעיף יא) תפס כטור נגד הרמב"ם. ויתר על כן בסי' שכא (סעיף כא) תפס נגד ב' עמודים כרוב הראשונים. וכ"כ מרן בב"י (סימן רנט ס"א), ונראה דאע"ג דהרי"ף והרמב"ם ע"ה הוו רוב בנין, כיון דאיכא רוב מנין דאיפלגו עלייהו, ומידי דרבנן הוא, נקטנין לקולא. ע"כ. וכן פסק מרן בשלחנו הטהור שם. וע' בזה בשו"ת עמק יהושע ממן (ח"ה באבני מילואים סימן ד). וע"ע בשו"ע (סימן שיד סעיף ז) ומבואר דתפס כרש"י ולא כרמב"ם בדין הפותל חבלים, וכאשר כתבנו לעיל (סימן לח). ובסימן שמ (סעיף ו) תפס כרש"י נגד הרמב"ם, וראה שם עוד (סעיף ח), וע' ביו"ד (סימן קכד סעיף יד) דתפס כרשב"א נגד ב' עמודי הוראה, וע' בזה בשו"ת דברי דוד טהרני (ח"ג יו"ד סימן כד אות ו), וראה עוד באורך בספר ברכי נפשי (עמ' עח,עט) מקרים רבים שעזב מרן ב' עמודי הוראה. ועוד לו בספרו שלום יעקב (ח"ה סימן כב,כג), וע"ע בשד"ח (ח"ו סימן יג אות ג). ומעתה אין בכך שעזב מרן את הרמב"ם ותפס כרש"י שום תימה וכמבואר.
ז. (((וכ"כ))) לבאר את פסק מרן דהוא אליבא דרש"י ודלא כרמב"ם פוסקים רבים ועצומים, דכן יוצא מבואר מספר עולת שבת (ס"ק ו) שתמה על מרן שלא הביא את הרמב"ם בשו"ע, אלמא דהבין שנקט מרן כרש"י. וכן הוא בספר אליה זוטא (ס"ק י), ויצא לישע מרן מפני קושית הע"ש, כי אפשר שבכותבו את השו"ע ראה את פירוש הרב המגיד (פרק י) שסובר כי הרמב"ם ורש"י מפרשים אותו פירוש, שהוא מתיחת חוט התפור, רק דלרש"י הוי תופר ממש, ולרמב"ם צורכי תפירה. ולפי"ז יוצא דאף מרן ס"ל כי גם הרמב"ם עומד בשיטת רש"י. ושב וכ"כ בספרו א"ר (ס"ק יד). וראה עוד לנשמת אדם (שבת סימן כח אות ב) דג"כ השוה את הרמב"ם דס"ל כרש"י. וכן מבואר דס"ל לספר טל אורות הקדמון (מלאכת תופר אות א), דהרמב"ם ורש"י בחד שיטתא קיימי, ורק פליגי בטעם. (וזהו כרב המגיד). וראה עוד בספר בנין שבת (ח"ב תופר פ"ה) שכ"כ המעשה רוקח. [ורק שבאמת לענ"ד זה אינו, כי אחר שמפורש בב"י דמרן לא ס"ל כרב המגיד, מה יכריחנו לומר שחזר בו בשו"ע. וכל שאומרים כי מרן בכותבו את השו"ע רוח אחרת חלפה על פניו, וחזר בו. הוא רק כשיש הכרח גמור לכך, ואז ההכרח לא יגונה. הא לאו הכי, בודאי שלא נעשה את מרן שחוזר מדבריו בסתם בלא ראיה. ומה שהקשו מדוע השמיט את הרמב"ם, לא ידעתי מה קושיא יש בזה, מאחר ופסק כרש"י, ואין דרכו למנות בשו"ע את כל שיטות הפוסקים. ובפרט שביארנו לעיל (אות ו), כי הרמב"ם הוא דעת יחיד. וע"ע בזה בראש יוסף (שבת דף עה ע"א), ובקובץ מאור ישראל (עמ' פה בהוצאת כולל מאור ישראל).] וכ"כ הלבוש (סעיף ו) כל' השו"ע, ובהגהות מוהר"א אזולאי (אות ו) פירשו אליבא דרש"י. וכ"כ בספר תורת שבת (סעיף ו), וכ"פ שו"ע הרב (סעיף יג), וכן פירש את השו"ע בספר עטרת צבי (ס"ק ט), דאזיל בתר רש"י, וכ"כ בספר נזר ישראל (סימן סו סעיף יב) והוא בדעת מרן, וכדמסיים כי מקורו מהשו"ע, וכ"כ בספר קצוש"ע (סימן פ הל' מט), ובספר קצות השלחן (סימן קמו סימן יב), וכ"כ בספר מ"ב (ס"ק כו). וכ"כ בספר בנין שבת (ח"ב מלאכת תופר פ"ה סוף אות א) כי מרן בשו"ע פסק כרש"י ולא כרמב"ם. וראה עוד ליד יוסף (סימן שמ ברביד הזהב ס"ק ה) דפירש את הרמב"ם בדרך חדשה, דמש"כ חייב משום צרכי תפירה, כוונתו לחיוב משום מתקן מנא, שמתקן את החוט ומכוונו לצורך התפירה. ע"ש. וגם לשיטתו בנידו"ד לא שייך לחייב משום מתקן מנא, וא"כ גם לרמב"ם שרי.
ח. (((כל))) קבל דנא חזיתיה לספר גדולות אלישע (סימן שמ ס"ק לב) דהביא כי בשו"ע ספרים ישנים יש נוסחאות שכתוב בהם הכי (סימן שמ ס"ו), חוט של תפירה אסור למתחו משום תופר. ע"כ. והושמטה המילה "שנפתח" אשר כתובה בספרי השו"ע שלפנינו, ובטור. כי לפנינו כתוב חוט של תפירה שנפתח וכו'. וכתב הרב גדולות אלישע, כי לגירסא זו נוכל לפרש דנקט מרן כרמב"ם. ומה שסיים בשו"ע משום תופר, ושינה מל' הרמב"ם שכתב מפני שהוא מצרכי התפירה. אפשר לפרש דהיינו משום שהוא מצרכי התפירה, דגם על צרכי התפירה חייב משום תופר. ועל הספרים שלפנינו קשה מדוע השמיט השו"ע את דינו של הרמב"ם, וכן הקשה הע"ש (ס"ק ו). ועל כן סיים הרב גדולות אלישע לענין דינא, דכיון דהעולת שבת (ס"ק ו) כתב שיש להחמיר כדברי הרמב"ם, וכן הוא בחיי אדם (כלל כח אות ג) כן עיקר. עכת"ד. ונמצא דס"ל שבמרן אין גילוי מוכרח כמאן ס"ל לפי שיש גירסאות, ועל כן יש להחמיר ולחוש לרמב"ם. ולפי"ז יצא לענין נידו"ד, כי יש להחמיר שלא ללפף את החוט ע"פ דעת הרמב"ם, והעלה הרב גדולות אלישע כי יש לחוש לשיטתו. וגדולה מזו חזי הוית לספר טל אורות ג'ויא (ר"פ כלל גדול) דהביא את דברי רש"י בפירוש המותח, ושכן פירשו כל המפרשים זולת הרמב"ם, והביא את דברי הרב המגיד שפירש כי פליגי רק אטעם, ושהב"י פירש דפליגי בפירוש ממש, וז"ל הטל אורות, והב"י בסימן שמ כתב דהרמב"ם מפרש שמותח החוט שרוצה לתפור בו כדי שלא יהא כווץ. ולפי שדבר זה מצרכי תפירה הוא חייב חטאת. ופסקו בשולחן ערוך יעוין שם. עכ"ל של הטל אורות. וא"כ סיים כי מרן פסק בשו"ע כרמב"ם. וזו פליאה נשגבה, ואפי' אם נאמר כי לפניו היו הני דפוסים הנזכרים, עדיין לא איפרק מחולשא, דכל כה"ג הו"ל לפירושי מדוע כ"כ פשוט לו דמרן נקיט כרמב"ם, שהרי סיים בשו"ע משום תופר, ולא משום צרכי תפירה, וגם נקט את לשון הטור ועזב את ל' הרמב"ם וכדלקמן בעז"ה. וצע"ג בזה. והייתי חפץ לראות בטל אורות בדפוס ישן כיצד מופיע שם, ואת"י. שוב ראיתי לספר טל תחיה (סימן סד סוף אות א) לרה"ג חיים יהודה ישראל שליט"א דעמד על דברי הטל אורות, כיצד כתב שמרן תפס כרמב"ם, ויישב זאת ע"פ הספרים ישנים אשר הזכירם הגדולות אלישע.
(((איברא))) כי לענ"ד הני ספרים שהביאם אינם מדוייקים, שהרואה יראה כי דרך מרן כשפוסק כטור להעתיק את לשונו של הטור, וכשפוסק כרמב"ם (שלא כטור) מעתיק את לשונו. וכ"כ השו"ג בכלליו שבראש הספר (כללי השו"ע אות יב) וזה הכלל נקוט בידך, שכל מקום שפוסק רבינו בש"ע כהרמב"ם או כהטור, מעתיק לשונו שהוא קב ונקי. ע"כ, ועע"ש. וכאן יצא (ע"פ ביאורו של הרב גדולות אלישע) שהעתיק מרן את ל' הטור, אך בהשמטת מילה אחת, ופסק כרמב"ם. וזה לא נמצא בשום מקום. כי אם ס"ל כרמב"ם מדוע מעתיק את ל' הטור. ועוד, דאף לפי גירסא זו נראה דנקיט להלכה כטור, וכפי שהקשה הגדולות אלישע מדמסיים השו"ע משום תופר, וזה כטור, ואילו לרמב"ם הוא מטעם אחר משום צרכי תפירה. והישוב שיישב הוא דחוק. ועוד, כי בספר ארץ חיים אשר דרכו לתקן את דפוסי השו"ע ע"פ דפוס השו"ע אשר נדפס בחיי מרן בשנת שכז שהיה לפניו, וכאשר ביאר בהקדמה, וכאשר כן הוא עושה לאורך ספרו. ואילו כאן לא הגיה דבר. (אך יד הדוחה נטויה שאין בזה ראיה, כי יתכן שהיתה לפניו הגירסא של הספרים הנ"ל, וכן הוא בדפוס השו"ע דפוס ישן, ועל כן לא ראה צורך להגיה. אך הוא דבר רחוק מן השכל, מאחר וכמעט לא היתה גירסא שכזו, וכמבואר מכל הני אשלי רברבי הנזכ"ל שביארו כי מרן פוסק כטור, וא"כ לא היתה לפניהם גרסת הספרים הנ"ל). וכל הספרים הנזכ"ל (אות ז) לכולם היה השו"ע כאשר מופיע לפנינו, וכולם ביארו את הב"י אליבא דרש"י. וא"כ הני ספרים ישנים הם מועטים שבמועטים. וגם ביארנו שרוב רובם של הראשונים נקטו כרש"י, וא"כ לא יעזבם מרן וכנ"ל. ועל כן נראה כי הגירסא הנכונה היא אשר לפנינו, וא"כ אין לנו לחוש לרמב"ם. ומה שחשו הע"ש והחיי אדם לרמב"ם, הם לדידהו ואנן לדידן דסמכינן אתכא דמרן. ואף את"ל דלא יצא הדבר מידי ספק בדעת מרן, מה שאינו, מ"מ דל מהכא דעת מרן, ויש לנו לנקוט כרוב רובם של הראשונים והאחרונים דנקטי ואזלי בשיטת רש"י, ואין לחוש לרמב"ם. וגם בלאו הכי איכא הכא ס"ס, שמא כרב המגיד וסיעתיה דס"ל כי הרמב"ם עומד בשיטת רש"י. ואת"ל דהרמב"ם אינו עומד בשיטת רש"י, שמא הלכה כרש"י וסיעתיה שהם רוב הפוסקים. ועוד יש ספק אחר שיובא בסמוך, דאף להרמב"ם שרי הכא בנידו"ד ע"ש.
(((ועוד))) בה, כי אף לשיטת הרמב"ם נראה דיש להתיר בנידו"ד, כי הן הלא הקשה בספר נשמת אדם (שבת כלל כח אות ב, וע"ע בספר יד יוסף ברביד הזהב סימן שמ ס"ק ה) על הרמב"ם, כי אם כל צרכי תפירה אסורים מדין תורה, וחייב משום תופר, א"כ מדוע התופר ב' תפירות אינו חייב משום תופר, והלא הדברים ק"ו שכל כה"ג יחשב צורך תפירה. ובאמת כי מהאי טעמא כתב הרב נשמת אדם להשוות את הרמב"ם עם שיטת רש"י, וכן עביד הרב המגיד (פ"ט אות ט), וכאשר עמד על דבריו הא"ר (סימן שמ ס"ק יד). ואולם מרן בב"י לא ס"ל הכי, כי עביד מח' בין הרמב"ם לרש"י, וכאשר ביארנו לעיל (ריש אות ו). וא"כ מה יענה על קושיא עצומה זו. והנה כבר תירץ קושיא זו בספר גדולות אלישע (סימן שמ ס"ק לב) בשם חכמי הישיבה, וכ"כ מדנפשיה נמי בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סימן קעד אות ד), וכן תפס בספר טל תחיה (סימן סד אות א) כתירוץ חכמי הישיבה, כי המותח חוט של תפירה עשה את כל צורך התפירה בשלימות, והוא להכשיר את החוט לתפירה, ועל כן עבר על איסור דאורייתא של תופר. משא"כ כשעשה ב' תפירות, כיון שאין להם קיום, שוב לא שייך לחייבו משום צורכי תפירה, מאחר ואין כאן שלימות של דבר מצרכי התפירה. וכן זכה לכוין לתירוץ זה מדנפשיה בשו"ת הרי יהודה (שם אות ד). וכן כתב לתרץ בספר קובץ מאור ישראל ידידי הרה"ג ישראל ביתן שליט"א (עמ' פה בהוצאת כולל מאור ישראל), ועע"ש בדבריו בזה. והוסיף שכ"כ עוד לתרץ בס' שלמי יוסף (פוניבז' ח"ג עמ' יח), ובקובץ נזר התורה (ניסן תשס"ב עמ' קיח). ומעתה יסוד מוסד יוצא לנו בדברי הרמב"ם, כי מחייבינן על צורך תפירה, רק על דבר שהוא צורך תפירה וסיים בו את פעולת צורך התפירה, הא לאו הכי כל שאינו בר קיום כלל, שוב לא שייך להחשיבו צורך תפירה. ומינה לנידו"ד, כי המלפף חוט על גבי הכפתור, אין שום קיום לליפוף החוט, ועל כן לא שייך לחייבו, משום צורכי תפירה. וגדולה מכך כתב לתרץ את קושית הנשמת אדם הרב בני ציון (סימן שמ סס"ק ט) בדרך אחרת, דכל שיש מקום לחייב משום צרכי תפירה, הוא רק ע"י מתיחת חוט, שרק זה התחדש שהוא נכנס לגדר צרכי תפירה, וזהו ולא אחר. ועל כן התופר ב' תפירות, כיון שלא מתח את התפירה, אלא רק תפר, אין מקום לחייבו משום צרכי תפירה. ואה"נ אם ימתח את חוט התפירה אפי' של תפירה אחת, יתחייב משום צרכי תפירה. עכת"ד. ודון מינה ואוקי באתרין, כי המלפף את הכפתור כדי שלא ימשיך להפרם, שוב לא שייך לחייבו משום צרכי תפירה, כיון שאינו מותח את החוט.
מותח חוט של כפתור התפור בתפירה ידנית
ט. (((עוד))) יש במציאות בכפתור הנתפר בתפירה ידנית , כי יתכן שהתפירה תשתחרר מעט, ויחפוץ למותחה כדי להדק את החוט, ואז הכפתור יתהדק לבגד, ולא ינוע. [בשונה מעסקנו עד עתה בתפירת מכונה, ששם אין מציאות למתוח חוט, אלא ללפפו כך שלא ימשך יותר, וכאשר בואר לעיל בריש אמיר.] ובזה פשוט וברור שאסור באיסור גמור, והלא זהו פסקו של מרן השו"ע הנ"ל (סימן שמ סעיף ו) חוט של תפירה שנפתח אסור למתחו משום תופר. וכאשר כ"כ גם בשו"ת הרי יהודה (סימן כט אות י), ובספר שש"כ (פרק טו סעיף סז). וכ"כ בספר חוט שני (שבת ח"א פרק יז סס"ק א), כי הדבר מצוי בכפתור שתפור בבגד ונתרופף ונפרד קצת מן הבגד, אסור מן התורה למתוח את החוט בשבת, שעי"ז מתהדק הכפתור לבגד. ע"כ. וכ"כ בספר השבת והלכותיה זכאי (סימן ל הל' ב), וכ"כ בספר ארחות שבת (פי"א אות ג), וכ"כ לאסור בהא בספר בנין שבת (ח"ב מלאכת תופר סוף פרק ה).
(((וחזות))) קשה הוגד לי כי בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סימן צז אות פד), (והוזכרו דבריו גם בספר פסקי תשובות (סימן שמ אות כא)), כתב להקל בהא, ושוב סיים ומ"מ טוב להחמיר, ואצטרך לשנות דין זה שוב. וטעמו להקל ביאר דאף שמרן פסק (סימן שמ ס"ו) לאסור למתוח חוט תפור, מ"מ ביאר המ"ב (ס"ק כז) דכ"ז כשעשה קשר לבסוף. וממילא בנידו"ד המותח חוט של כפתור ואינו קושרו מותר. אולם שוב אחר העיון הרב רבבות אפרים חשש לרמב"ם (פרק י ה"ט) דכל צורכי תפירה אסור, וממילא ה"ה הכא. וכתב לבסוף כי המיקל י"ל לסמוך על מש"כ לעיל, ועל המאירי (שבת עד ע"ב ד"ה המותח) שכתב וז"ל, ויש אוסרים מכאן שלא להדק חוט של בית הזרוע הנקרא קורדא"ר, ואיני רואה מכאן טענה כלל, שאין זה תפירה אלא הידוק בעלמא לבד ולנוי. עכ"ל. וא"כ במהדק החוט של הכפתור זה הידוק בעלמא ומותר. ומ"מ עדיין יש לעיין בזה. עכת"ד. [ועוד הביא בספר השבת והלכותיה (סימן ל הע' 3) כי בשו"ת בית אבי (ח"ד סימן פז) כתב שאע"פ שאין לדעתו איסור בדבר, מ"מ כיון ששמע שיש אוסרים, לכן כל בעל נפש יחמיר לעצמו. ע"כ. ואין ספר זה מצוי תח"י לראות טעמו ונימוק.] ועתה נפן ונרד לדבריו, הנה מה שהביא את דברי המ"ב לבאר דהוא שיקשרו. הן אמת שכ"כ הב"י בשם הגהות מרדכי (פרק ז דשבת), אך כ"ז הוא לחיובא, אך איסורא דרבנן מיהא איכא. דהנה ז"ל ההגהות מרדכי, משמע דלא מיחיב אא"כ קשרו בסופו, דאל"כ אינו עומד. עכ"ל. ומדכתב ולא מיחיב, אלמא דאיסורא מ"מ איכא. וכ"כ פוסקים רבים וכבסמוך. וגדולה מזו כתב בספר עטרת צבי (ס"ק ט) לדייק את לשון השו"ע שכתב בסתם לאסור למתוח חוט של תפירה, ולא התנה והוא שקשרם, על כן כתב דדברי השו"ע הם שלא כהגהות מרדכי, ומחייב אף בלא שיקשור. אולם נראה דלא כן דהנה הרב א"ר (ס"ק טו) כתב להקשות מדוע בב"י הביא את ההגהות מרדכי, ובשו"ע לא הצריך שיקשור. וכתב ואפשר דס"ל דאיסורא מיהא איכא אף בלא קשירה. וכן תפס המ"ב (ס"ק כז), והוסיף בשעה"צ (ס"ק ס) ואפשר דמשום הכי כתב המחבר בלשון איסור, ולא חיובא, כדי לכלול איסור גם באופן שלא קשרו. ע"כ. ודפח"ח. ובזה אתי שפיר, וא"צ לעשות את מרן כחוזר עצמו מדבריו בב"י בכדי. ואולם לענין דינא הרב א"ר (ס"ק טו) פליג אמרן וס"ל לחייב אף בלא קשירה, כי מוכח מהרמב"ם (פרק י הל' ט) ובסמ"ג (לאוין סה התופר), ובר"ן (בהלכות דף לב ע"ב ד"ה שכן), וברמזים (פרק כלל גדול), דאפילו בלא קשירה חייב במותח. ועוד שהרי התופר ג' תפירות חייב אף בלא שקשר, וא"כ במותח ודאי יש יותר משתי תפירות. עכת"ד. ואשר נראה לענ"ד, כי אין כאן מח', וכל שכתב ההגהות מרדכי דבעינן שיקשור, הוא רק בכה"ג שיש רק ב' תפירות ומתחן, דאז בעינן שיקשור. שהרי מקורו נראה מהסוגיא דשבת (עד סוע"ב) דכתבה והוא שקשרן, והרי כל זה אמור בב' תפירות, אך בג' תפירות א"צ קשירה. וא"כ המותח ג' תפירות, י"ל דאה"נ בכה"ג לא מיירי ההגהות מרדכי, ובזה חייב אף בלא קשירה, וכאשר סיים הרב א"ר מסברא. ועל כן לא הוצרך מרן לכתוב בשו"ע והוא שקשרן, וכן הני ראשונים שהוכיח מהם הרב א"ר (וראיתו כנראה מתוך שכתבו בסתמא איסור מתיחת חוט תפירה, בלא תנאי שיקשור), כי ע"פ רובא דרובא המותח חוט יש בו יותר מב' תפירות, שהרי מיירי בחוט שתפר בגד וכעת נפתח, ונדיר מאוד שיהיו לו רק ב' תפירות. וגם כלל מרן גם מקרה כזה באיסור, וכמש"כ השעה"צ שלכן דייק לכתוב בל' איסור ולא חיוב, דאה"נ בכה"ג יהיה רק אסור ולא חייב. וכן מבואר בפמ"ג (א"א ס"ק יא) בביאור דברי המ"א דזו כוונתו לומר דהמותח חוט של תפירה מתחייב במותח שיעור ב' תפירות ובעינן שיקשור, אך בדר"כ כיון שהחוט תפור קודם לכן ביותר מב' תפירות, א"כ כשמתח רק ב' תפירות, ע"י התפירות הקודמות יש לו קיום, וממילא מתחייב אף בלא קשירה במותח ב' תפירות. ע"כ. ולפי"ז במותח ג' תפירות, אף שיש רק ג', יתחייב גם בלא קשירה. וכן נקט המ"ב בשעה"צ (ס"ק ס). ושוב ראיתי שכ"כ להדיא המאירי (דף עד ע"ב ד"ה המותח) וז"ל, המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת, וענין זה הוא בבגד שהוא תפור ועומד להניח החוט ארוך, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נתרפו ונמשכו, והוא מותח את ראש החוט להדק ולחבר את החתיכות, ונמצא שזהו כתפירה גמורה. ואם היו שתי תפירות לבד, הרי הוא כתופר שתי תפירות, ואינו חייב אלא בקשירה, והקשירה מיהא חייב שתים. ואם היו שם יותר מב' תפירות, חייב אף בלא קשירה , על הדרך שביארנו בתפירה גמורה. עכ"ל. ומפורש א"כ, דבב' תפירות בעינן שיקשור, ובג' א"צ, וכדברינו ב"ה. וכן כתב בשו"ע הרב (סימן שמ סעיף יג) דחייב אע"פ שלא קשר אם נתחבו כשיעור ג' תפירות. וכן הוא בספר קצות השלחן (סימן קמו סוף הל' יב), וכן מבואר יוצא מדברי הרב מנוח"א (ח"ג פט"ו הע' 5) ע"ש. איברא כי בחידושים המיוחסים לר"ן (שבת דף עה רע"א ד"ה אמר רב), אחר שהביא את פרש"י בביאור המותח חוט של תפירה, סיים בזה"ל, אע"פ שלא קשר חייב משום תופר. וי"מ והוא שקשר אחר מתיחתו חייב בתרתי, דאל"ה לא קיימי ואינו חייב כלל, ולא נהיר. עכ"ל. ומבואר דס"ל כי אף במותח ב' תפירות א"צ לקשור, ושבזה פליגי, וזה שלא כדברינו שאין מח' בין הראשונים, ולכו"ע המותח ב' תפירות בעינן שיקשור, ובג' א"צ. כי יוצא מבואר בר"ן דנחלקו הפוסקים האם בעינן שיקשור או לאו. ואשר נראה כי גם ע"פ דברי הר"ן יש למעט את המח' ולומר, כי כל המח' היא במותח ב' תפירות, אך במותח ג' לכו"ע א"צ לקשור. והוא אחר ראותינו את דברי המאירי והאחרונים הנ"ל שכן למדו בפשטות, א"כ כן נאמר אף במח' שבר"ן. וגם היא מילתא בטעמא וכדלעיל, כי מקור הדין הוא מדאמרה הגמ' (עד ע"ב) והוא שקשרן, ושם הוא רק בב' תפירות, ובג' א"צ לקשור. ועתה שוב נשוב לדעת מרן כי על אף דברי הר"ן, מ"מ יותר נראה כאשר ביארנו לעיל במרן, ותנא דמסייע לדידן הוא המאירי, כי מש"כ הב"י את ההגהות מרדכי שצריך לקשור, הוא בב' תפירות וכנ"ל, וזו כוונתו בשו"ע שכתב אסור, לכלול גם אופן שלא קשר. הן לא אכחד כי אחר ראותינו את הר"ן יש מקום לבעל דין להשיב כי אין דברינו מוכרחים, וי"ל דחזר בו מרן בשו"ע, ולכן לא הצריך קשירה, ומרן יעמוד בשיטת הפוסקים המובאים בר"ן שא"צ קשירה, וכמו שכתב העטרת צבי הנזכ"ל. אולם כבר הזכרנו לעיל כי כלל נקוט בידך שלא לעשות את מרן כחוזר מדבריו בקל, דכל שאפשר לישב דבריו שלא יסתרו שפיר יש לנו ליישב, וע"פ שיטתנו הנ"ל אתי שפיר, כי מרן ממשיך בשו"ע לשיטתו בב"י. ועל כן כן נראה בדעת מרן.
(((ואיך))) שלא יהיה, מ"מ לענין נידו"ד, לכל הדעות ולכל הפירושים המותח חוט ולא קשרו איסורא מיהא איכא. ובנידו"ד בענין המותח חוט של כפתור שישנם כמה תפירות שמותח, כתבנו כי בפשטות בכה"ג לכו"ע חייב אף בלא קשירה. וא"כ פשוט שאסור למתוח את החוט של הכפתור ולהדקו.
(((ומעתה))) שוב נשוב לנידו"ד, כי המותח חוט של כפתור [התפור בתפירה ידנית] , מאחר והוא תפור ביותר מב' תפירות, ממילא חייב לכו"ע גם בלא קשירה לבסוף. ואפי' בכה"ג שיש רק ב' תפירות ומתחן ולא קשרן, איסורא מיהא איכא. וא"כ פשוט שאסור למתוח את חוט הכפתור.
(((ומה))) שהביא הרב רבבות אפרים ראיה להתיר מדברי המאירי שהתיר הדוק לנוי שאינו תפירה, וה"ה הכא המותח חוט של הכפתור י"ל דהוא עשוי לנוי. לא דמי כי עוכלא לדנא, כי שם הוא לנוי שיהיו כווצים וקפלים בבגד, וזהו נוי. אך כאן שמהדק את הכפתור שלא יפול, וזהו תכלית תפירתו מעיקרא (משא"כ במאירי שתכליתו לנוי), וכעת שנתרפתה התפירה ונתקלקלה, וחפץ להשיבה לתיקונה הראשון, זה אינו נוי, אלא תפירה גמורה, ופשוט. וגם איהו סיים הרב רבבות אפרים, כי יש עדיין לעיין בזה. ויתר על כן, כי חידושו של המאירי הוא דין השרוי במח', וכמו שהאריך בכך הב"י (סימן שמ סעיף ז ד"ה וכתב הר' פרץ), ע"ש בשיטות הפוסקים. ומרן הכריע בשו"ע (סעיף ז) לאסור, ורק היכא דעשוי להידוק בעת הלבישה, ולרפות בעת הפשיטה, וכמבואר בב"י בשם רבינו ישעיה בפסקי הרי"ד (שבת דף ע"ד ע"ב ד"ה והקורע). ועוד, בתנאי שימולאו כמה תנאים נוספים המבוארים שם בשו"ע, רק בכה"ג התיר למותחו, הא לאו הכי אסר בזה האיסר, אע"פ שעשוי לנוי. ומינה לנידו"ד דפשוט שאין לבא ולהתיר משום דעשוי לנוי, כיון דלא ס"ל הכי למרן.
(((מסקנא))) דמילתא, ישנם שלש מציאויות בחוט רופף בכפתור. שני מקרים בכפתור התפור בתפירת מכונה. א, כשהחוט התופר את הכפתור מתחיל להפרם, וסימן ההיכר שלו שהוא החוט שנכנס ויוצא בתוך חורי הכפתור. ב, בכפתורי חליפות פעמים שיש חוט הסובב ומלופף תחת הכפתור, ותכליתו לייצב ולהעמיד את הכפתור, ופעמים החוט מתחיל להפרם. והיכרו שהוא נפרם מתחת לכפתור ולא בין חוריו. (ועיין ביתר ביאור בפרטי המציאות, בראש התשובה (אות א)). ובשני אלו המקרים העלנו בכחא דהיתרא, כי מותר ללפף את החוט סביב הכפתור, (ובתנאי שלא יקשרו לבסוף בקשר של קיימא). ומקרה שלישי הוא בכפתור התפור בתפירה ידנית, והחל החוט להשתחרר, וחפץ למותחו למען הדק היטב היטב הדק את הכפתור לחולצה. ובזה אסור לעשות כן בשבת, והעושה כן עובר על מלאכת תופר, וחייב.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5