——–
תוכן התשובה בקצרה
א. מבואר בב"י (ר"ס שלז) בשם הרוקח ועוד, דאסור לגרור ספסל כבד מאוד, דפס"ר שיעשה חריץ. ואף לגרור ע"ג קרקע מרוצפת אסור, גזירה אטו קרקע שאינה מרוצפת. ב. ואין לומר דמתוך שמרן השמיט את דינו של הרוקח בשו"ע, אלמא דס"ל דשרי לגרור אף בכבדים מאוד. וטעם הדבר להקל הוא משום דהוי פס"ר דלנח"ל בדרבנן. דהלא מבואר בשו"ע להחמיר בזה שכתב (סימן שלז ס"א) וז"ל, דבר שאין מתכוין מותר, והוא שלא יהא פס"ר. הלכך גורר אדם מטה כסא וספסל, בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ע"כ. וא"כ היתרו לגרור מותנה בכך שלא יהיה פס"ר, אך גדולים מאוד דהוו פס"ר אסור. וכ"כ כל האחרונים לאסור בגדולים מאוד. ג. ומה גם דיש לתלות את ההשמטה בכך שאינו דין מצוי כ"כ, וכן מצד שדין זה יוצא מן השו"ע וכאמור. ד. וכ"כ מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן נב בהערה) דמרן ס"ל כרוקח, והשמיטו מן השו"ע מפני שאינו מצוי . ה. ברם בימינו שכל העיר מרוצפת, י"ל דכל כה"ג לא גזרינן כלל מרוצף אטו שאינו מרוצף. ונראה שזה תלוי במח' הראשונים, כי התרומה וסיעתיה כתבו כסברא זו גבי דין כיבוד קרקע, ומאידך הרמב"ן וסיעתיה ס"ל דלעולם אסור, אף בעיר שכולה מרוצפת. ו. והנה התרומה הנ"ל ס"ל דאסור לכבד קרקע מרוצפת, אטו שאינה מרוצפת, וכפי שאסרו לגרור ספסל אף במרוצף. אלא דהוקשה לו מכך שאמימר התיר לזלף על קרקע מרוצפת, ונמצאה סתירה בסוגיות. ומכח כן הכריח את חידושו דאמימר התיר, כיון שכל העיר מרוצפת היתה, ונמשכו אחריו כמה ראשונים. ומאידך הרמב"ם ועוד פליגי, והתירו לכבד בקרקע מרוצפת. וכן פסק מרן. ולא גזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף בכיבוד הקרקע. ז. ומעתה דלרמב"ם ומרן אין את הסתירה שהיתה לתרומה, ברור שלא יאמרו את חידושו לחלק בין כשכל העיר מרוצפת, כי חילוק זה יצא מהסתירה, ולנו אין סתירה. וא"כ יש לתפוס את גזירת חז"ל דאסרו לגרור ספסל, בין בקרקע מרוצפת, ובין שאינה מרוצפת. דהיינו גם כשכל העיר מרוצפת דלא פלוג. ט. ברם מאחר ונמצאו מקורות נוספים להתיר כשכל עיר מרוצפת, ודלא גזרינן עיר אטו עיר. וכמו שלמד בשו"ת הריב"ש מחולין, וכן תוס' רא"ש מעירובין, וכן מבואר בסמ"ק. שוב יתכן שגם הרמב"ם ומרן יודו. וא"כ חזרנו לכך שדין זה שנוי במח' ראשונים, דהתרומה וסיעתיה מחד, והרמב"ן וסיעתיה מאידך, והעיקר להקל בדרבנן. יא. ולולי דמסתפינא הו"א, דאסרו לגרור ספסל עליה אטו עליה וכדאיתא בשבת (כט ע"ב), אך לא אטו גינה, כי בגינה לא חיישינן דילמא אתי למיחלף, כיון שמיד יחשוש לאיסור חורש, משא"כ כשגורר בבית. יב. ועוד יש לצרף כי בימנו כל הבתים מרוצפים, ושוב אין מקום לגזור אטו עיר שאינה מרוצפת. וכל כה"ג שנתקנה התקנה מכח שמא יבא למכשול, אמרינן בטל הטעם בטילה התקנה. וע"כ שרי לגרור ע"ג קרקע מרוצפת, אא"כ רוב העיר אינה מרוצפת. והמיקל אף בזאת אין למחות בידו.
(((שאלה:))) האם מותר לגרור חפצים כבדים מאוד בבית, או שיש לאסור גזירה שמא יבא לגרור גם במקום שאינו מרוצף ויעשה חריץ, וכמבואר בשבת (כט ע"ב).
(((תשובה:)))
גרירת חפצים כבדים
א. אחר ראותינו כי מותר להעביר חפצים כבדים ממקום למקום, עדיין יש לדון מצד אחר אשר לא נגענו בו עד כה, והוא האם מחוייב כשמעביר חפצים כבדים, להגביהם מעל גבי הקרקע, ולא לגרור אותם, או שאין לחוש בזה. דהנה במסכת שבת (כט ע"ב) רבי יצחק בן אלעזר אסר לגרור ספסל אפי' ע"ג רצפת שיש, גזירה אטו קרקע שאינה מרוצפת. ומסקנת הגמ' דלרבי שמעון דקי"ל כוותיה, שרי לגרור ספסלים, בין קטנים ובין גדולים, דאינו פס"ר שיעשה חריץ. וכן פסק מרן בשולחנו הטהור (סימן שלז ס"א) שכן דעת ג' עמודי הוראה, ע"ש בב"י. ונמצא מבואר בסוגיא שם, כי אע"ג דלא קי"ל כר' יצחק בן אלעזר, שאסר לגרור כל ספסל (ע"ש בפרש"י ד"ה נפק) דאנן כר"ש סבירא לן, מ"מ בכה"ג שהספסל כבד מאוד, והוי פס"ר שיעשה חריץ, שאז גם ר"ש מודה לאסור וגזרינן מקום מרוצף אטו שאינו מרוצף, ויהיה אסור לגרור אותו אף על גבי קרקע מרוצפת שאינו עושה בה חריץ, דחיישינן שמא יבא לגרור את הספסל הכבד מאוד ע"ג קרקע שאינה מרוצפת, ואז יעשה חריץ, והוא בכלל איסור חורש אם נעשה בחוץ, או בונה אם נעשה בבית (ע' בשבת דף כב ע"א). וכן הביא הב"י (סימן שלז) בשתיקה דכתב הרוקח (סימן נח) אבל גדולות מאוד אסור דהוי פס"ר, ואסרינן אפילו בעליתא דשישא, [רצפת שיש] . עכ"ל. ומפורש דגזרינן. ולפי"ז בנידו"ד אם הם כבדים מאוד, דהוי פס"ר שיעשה חריץ ע"ג קרקע עולם, אסור לגרור את הספסלים אף על גבי קרקע מרוצפת, אלא צריך להגביהם. וכן כתב ההגהות מיימוניות הל' שבת (פ"א ה"א), דספסלים גדולים שרי, אבל גדולים מאוד דהוו פס"ר אסור, אטו עלייתא דעלמא. ושכן דעת הרא"ם. והובאו בב"י שם (ר"ס שלז) לעיל מינה. [ורק שחלקו ההגהות מיימוניות והב"י משם הפוסקים על הרא"ם שם במה שאסר קטנים, ולא חלקו על עצם הדין שאסר לגרור ע"ג רצפת שיש אטו רצפה דעלמא.] ולפנינו כן הוא מפורש ביראים (ס"ס רעד, והיא גירסא אחרת מאשר בב"י). וכן מבואר בעוד ראשונים דהיתר גרירת ספסל הוא בין בספסלים קטנים ובין גדולים, אבל גדולים מאוד אסור. דכ"כ בספר התרומה (סימן רנד ד"ה אמנם), דכל היתר גרירת ספסל הוא רק כשאינו פס"ר. וכן הוא בחידושי הרמב"ן שבת (דף כט ע"ב ד"ה אמר), דאומנם התיר בגדולים, אך זה מבואר שם שבכבדים מאוד הוי פס"ר, ובזה אסור. וכן מבואר מהעומדים בשיטת התרומה אשר יובאו בסמוך בעז"ה, דלדינא אסרינן בגרירת ספסל מרוצף אטו שאינו מרוצף. וכן מהרמב"ן וסיעתיה דפליגי עלייהו מוכח הכי, מתוך שלא חילקו שאין הלכה כר' יצחק, ודו"ק. וכ"כ בחידושים המיוחסים לר"ן (שם), והוא בשם הרא"ה דגדולים שרי כשאינו פס"ר. וע' בספר ערך השלחן (סימן שלז אות א), ובספר בני ציון ליכטמן (סס"ק א) שהביאו שכ"כ כרוקח הארחות חיים (הל' יו"ט ס"ס) והוא בשם ה"ר דוד בר לוי, וז"ל, גורר אדם כסא וספסל וכו', אבל א"א לגררן בלתי לעשות חריץ, אע"ג דלא מכוין אסור, משום דהוי פס"ר. כ"כ ה"ר דוד בר לוי. ע"כ. וכ"כ הכל בו (הל' יו"ט סימן נח דף כא ע"ב). ע"כ. וכ"כ בספר המכתם (פסחים כה ע"ב, והובא בשו"ת יחו"ד ח"ב סימן נב). וחזינן מכל האמור, דכל שהותר לגרור ספסל אפי' גדול, הוא רק כשאינו פס"ר שיעשה חריץ, אך בכה"ג שהוא פס"ר אסור לגרור, לא מבעי ע"ג אדמה, אלא אף ע"ג קרקע מרוצפת שאינו עושה חריץ אסור, גזירה אטו קרקע שאינה מרוצפת. ולפי"ז בנידו"ד יש לומר, כי כל שמותר להעביר חפצים כבדים בדרך גרירה, הוא רק באופן שאינו פס"ר שיעשה חריץ ע"ג קרקע עולם, אך כשהוא כבד מאוד דהוי פס"ר, צריך להרימם ולהגביהם ע"י כמה אנשים, ורק כך להעבירם, ואף שגורר על גבי קרקע מרוצפת ואינו עושה חריץ, מ"מ אסור גזירה אטו קרקע שאינה מרוצפת.
אחרונים
ב. (((ובאמת))) שכן דעת כל האחרונים לאסור בגדולים מאוד, דהנה כ"כ המ"א (סימן שלז ס"ק א), ובבאר היטב (ס"ק א), וכ"כ בהגהות מוהר"א אזולאי (על הלבוש ס"ק א), ובספר שו"ע הרב (ס"א), וכ"כ בספר תוספת שבת (רס"ק א) והרב חיי אדם (שבת כלל מ סעיף ו), וכ"כ ביד יוסף יוזפא (ס"ק א), וע' בספר גנזי חיים (ס"ק א), וכ"כ בספר מנחת שבת (סימן פ ס"ק רטו), ובספר אגלי טל (חורש סי"א), ובמ"ב (ס"ק ד), ובספר כף החיים (ס"ק ד), ובספר ערוך השלחן (סעיף ג), ובספר שביתת השבת (חורש הל' כ), ובספר קצות השלחן (סימן קמו סעיף פו), ובחוט שני שבת ח"א (פי"א דף צד ע"א, אך מה שהסתפק האם שרי לגרור כסאות בסוכה, פשוט שמותר, שהלא לכו"ע שרי לגרור אף ספסלים גדולים, וכל הדיון הוא רק בדבר שכבד מאוד), וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (ח"ב פכ"ט ס"ח). וא"כ חזינן דכל האחרונים נקטו קו אחד ושיטה אחת לאסור בגדולים מאוד, למעט את השאילת יעקב (ס"ס מה, ואת"י) אשר הובא שם בלוית חן דס"ל להקל, שכן משמעות הראשונים שסתמו ולא חילקו, (וכבר השבנו על כך). ואומנם ראיתי להריטב"א הנדפ"מ (שבת כט ע"ב סוד"ה גזירה), דכתב, ואליבא דהל' הא קי"ל דשרי לגרור מטה וספסל בכל מקום כר' שמעון. ע"כ. ומדכתב בכל מקום, אלמא דלעולם שרי. אך ברור שאין בזה הכרח, ואפי' היו לפנינו רק הסוגיא ודברי הריטב"א, היינו מפרשים דמיירי בגדולים, ולא בכה"ג שהם גדולים מאוד דאז הוי פס"ר, כי כה"ג מבואר בסוגיא לאסור לדידן דקי"ל כר"ש, דכל שהוא פס"ר אסור. ועתה בראותינו שכן מפורש בכמה ראשונים, ברור שכן גם דעת הריטב"א.
דעת מרן – האם בקל אומרים שמרן חזר בו, כיון שהשמיט בשו"ע דין המובא בב"י.
ג. (((ואם))) יקחך ליבך להשיב כי כל זה יכון אליבא דאחרונים, אך לא לדעת מרן שקיבלנו הוראותיו, והוא שהביא את הערוך בב"י והשמיט דינו בשו"ע, להורות בא דלא ס"ל כוותיה. אף אתה אמור לו כי מפורסם כללו של הרב חיד"א ביוסף אומץ (דף כד) גבי דין המובא בב"י והשמיטו מהשו"ע, דזה דבר השמיטה תחת השלש, או שהוא מציאות רחוק, או שהוא פשוט, או שהוא כלול ונלמד מעיקר הדין שכתב בשו"ע. וכאן הלא י"ל בפשיטות דמרן השמיטו, מפני שהוא יוצא מדין השו"ע, וכמש"כ לעיל, שהרי מרן תלה היתרו בזה שאינו פס"ר, ומדוייק דבפס"ר שיעשה חריץ (בכבדים מאוד) אסור. ועוד יש לתלות את השמטת השו"ע מטעם שאינו מצוי כ"כ לגרור דברים כה כבדים. וכן תפס הכי בשו"ת יבי"א ח"ד (יו"ד סימן כג אות ו), ובח"ו (חאו"ח סימן כד), ובשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מו בהערה), ובעוד דוכתי. והוא פשוט, דאל"כ יסתר לנו הכלל שקבלנו עלינו הוראות מרן בב"י, שהרי כלל זה שקבלנו הוראותיו בב"י, נוגע רק לדברים שלא מבוארים בשו"ע, אלא שהובאו בב"י, וכל הלכה כמעט בעולם שהובאה בב"י ולא בשו"ע, נוכל לתת טעם להשמטה דחזר בו ולא ס"ל, כי בכל דין יש מח', ונתלה זאת בדעות החולקים. והלא מרן השמיט בשו"ע הלכות רבות אשר הובאו בב"י, וכאשר יראה הרואה בהגהות הרמ"א, שפעמים רבות בא להשלים את אשר הובא בב"י ולא הוזכר בשו"ע, וכמש"כ בהקדמת הגהותיו לשו"ע. ונמצא שנפל כלל זה שקיבלנו הוראותיו בב"י בבירא, כי אף פעם לא נקבל את דברי הב"י, מאחר והושמט מן השו"ע, כי נמצא טעם להשמטה. ועל כן ברור שמוכרחים אנו להזדקק לכללו של הרב חיד"א הנ"ל. ומה גם שהדבר תמוה מאוד לעשות את מרן חוזר עצמו בכדי, ובכל טעם שיעלה עלי לב, נאמר שחזר בו, ודברים אלו קשים להולמם. והלא הדרך כשמוצאים סתירה בפוסק, מנסים ליישב את הדברים, ואפי' לדחוק, העיקר כדי שיבואו הדברים יחדיו, ורק כשאין ברירה והסתירה מוכרחת, רק אז נטען שחזר בו, אבל כל שאפשר ליישב מישבים. ולך ראה לשו"ת יחו"ד (ח"א סימן כט בהערה) שדחה מו"ר גאון אחד במה שכתב שמרן חזר בו והשיבו מו"ר כי כל שאפשר לישב דבריו הכי נקטינן, ע"ש. וע"ע כיוצ"ב בספר יד מלאכי (כללי ב' התלמודים אות י). וכ"כ שאין לעשות בקל את מרן חוזר בו בספר ברכת יוסף סופר (עמ' 129,133-136). ובאמת כי ככללו של החיד"א כן תפסו פוסקים רבים רבים, וכמש"כ בנחלת לוי (ח"א או"ח סימן ח אות ב) ע"ש מפי ספרים וסופרים, ועוד עיין שם (סימן כ אות ט). ויתר על כן ע' בספר יוקח נא (סימן שב ס"ק ה) דעמד על כך באורך וברוחב, ונתן חמישה טעמים להשמטה מהשו"ע, דכל כה"ג שאפשר לתלות את ההשמטה בחד מן הטעמים, א"א לומר שחזר בו ע"ש. וע"ע בשו"ת רבי יהוסף מליריאה (מכון יד נסים סימן נה עמ' שצג) דכתב כי כמה דינים מוסכמים חזינן שאין הרב [מהריק"א בשו"ע] כותבם, וסמיך ליה במה שכתבם בב"י. ע"כ. וכ"כ בספר פתח הדביר (סימן שלט אות ד, דף רסב סוע"ב) משם פוסקים רבים, דמרן סמך על הב"י אף שלא הובא בשו"ע. וכ"כ מו"ר בספר הליכות עולם (ח"ד בא ס"ג ד"ה וראית), דדין שהביא בב"י ולא הוזכר בשו"ע, כן עיקר כב"י, וא"צ שיסיים וכן עיקר. ועוד עיין לו בהליכו"ע (שם משפטים ס"א עמ' קכא). וע"ע בשו"ת שערי רחמים פרנקו (ח"א חאה"ע סימן א דף כב ע"ד), ובשו"ת שערי ציון כהן (בענינים נפרדים שבסוף הספר אות לח), ובשו"ע ציץ אליעזר (חי"ג סי"א אות ב), ובשו"ת אבא בם (ח"א עמ' קלח).
ד. (((וכ"כ))) מו"ר גאון ישראל בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן נב בהערה) כדברינו ממש, וז"ל, מרן הבית יוסף שהביא דברי הרוקח השמיטו מהשלחן ערוך, יש לומר שאין מזה ראיה שאינו סובר כן, אלא מפני שהוא רחוק מהמציאות, ואינו מצוי כל כך, השמיטו, וכמש"כ מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ. וכו' ע"ש. ודברי מו"ר שליט"א צריכים לי הקטן עיון, וע"ע בהילכו"ע (ח"ד שמות ס"א).
(((ברם))) חזי הוית לספר תורת שבת (סימן שלז ס"ק ב) דדרך בדרך חדשה, וכתב להוכיח מתוך שמרן השמיט את הסיפא של הרוקח, מצד שאסר לגרור אפי' בעליתא דשישא (כשהוא פס"ר), ומדוע בשו"ע לא הזכיר הלכה זו, שאסור לגרור דבר כבד אף ע"ג קרקע מרוצפת, כשהוא פס"ר שיעשה חריץ על קרקע עולם. אלא י"ל דלא ס"ל למרן לגזור לגרור על שיש, כי אפי' על גבי קרקע הוא רק פס"ר דלנח"ל בדרבנן, דהוי כלאחר יד, וגם הוא מקלקל, וגם מלאכה שא"צ לגופה, ועל כן ס"ל לשו"ע להקל. עכת"ד. ומלבד שכל האחרונים הנ"ל פליגי עליה דהתורת שבת, עוד קשיא טובא, וכי מרן או הרוקח וסיעתיה גזרו כן מעצמם, והלא היא גמרא ערוכה בשבת (כט ע"ב הנ"ל). ויש לבאר את השמטת השו"ע בגלל שאין דין זה מצוי לגרור דברים כה כבדים, וכנ"ל.
כשכל העיר מרוצפת
ה. (((ומעתה))) שוב נשוב לנידו"ד כי מאחר שאסור לגרור ספסלים כבדים מאוד, אף על גבי קרקע מרוצפת, גזירה אטו קרקע שאינה מרוצפת, א"כ לכאורה יש לאסור בימינו אנו לגרור חפצים כבדים מאוד. ברם באמת מאחר ובימינו אנו כל הבתים בעיר מרוצפים המה, שוב נראה לתלות דין זה במח' התרומה והרמב"ן, האם כשכל העיר מרוצפת גזרינן אטו עיר אחרת שאינה מרוצפת, או שלא. דהנה התרומה (סימן רנד ד"ה גורפין), ס"ל דאסור לכבד בית ע"י מטאטא אף בבית מרוצף אטו שאינו מרוצף, וכדגזר רבי יצחק בן אלעזר הנ"ל לגרור ספסל בעליתא דשישא אטו עליתא דעלמא. והוקשה לו משבת (צה ע"א) דאמימר התיר לרבץ (לזלף מים ע"ג הקרקע) בית מרוצף, ולא גזר אטו שאינו מרוצף. ותירץ, דשאני אמימר שהיתה כל העיר רצופה, ולא גזרינן אטו עיר אחרת. וא"כ לדידיה דהתרומה י"ל דה"ה הכא בימנו שהעיר כולה מרוצפת שרי. וכן ס"ל כתרומה התוס' רא"ש שבת (כט ע"ב ד"ה גזירה), ותוס' פסחים (דף סה ע"א ד"ה המכבד), וכ"כ תוס' שבת (כט ע"ב ד"ה גזירה), והראבי"ה שבת (סימן רנט), וכ"כ ההשלמה (שבת פ"ב סימן יא), וכ"כ המאירי (שבת כט ע"ב), ובשו"ת הריב"ש (סימן שצד סוד"ה ועוד ראיה דבפרק שמנה).
(((ומאידך))) חזינן לרמב"ן (שבת צה ע"א ד"ה הכא), דפליג וכתב, כי אין אומרים באיסורי שבת זו דומה לזו, שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים. ויש לחלק בין גרירת ספסל שגזרו בזה במרוצף, כיון שהיא מלאכה מצויה, או שהגורר קרוב לעשות חריץ, או שהגרירה משמעת קול, ולא ידע השומע שהקרקע מרוצפת. עכת"ד. וכ"כ בחידושים המיוחסים לר"ן (שם), ובחידושי הריטב"א הנדפ"מ (שם), ובחידושי הר"ן הנדפ"מ (שם). ונמצא דכל הנ"ל ס"ל דגרירת ספסל נאסרת אפי' בקרקע מרוצפת, ואפ' כשכל העיר מרוצפת, דגזרינן עיר מרוצפת אטו שאינה מרוצפת. ונמצא א"כ כי שאלתנו תלויה במח' הראשונים.
דעת מרן
ו. (((ונראה))) לבא ולהוכיח כי לדעת מרן שקבלנו הוראותיו ס"ל להחמיר בהא.
שיטות הראשונים בדין כיבוד הבית
(((ותחילה))) נקדים הקדמה קטנה בדין כיבוד הבית, כי לדעת הבה"ג (הל' שבת דף יח ע"ג, ודף יט ע"ד) שרי לכבד אפי' בקרקע שאינה מרוצפת, וכן דעת הרי"ף שבת (דף מח ע"א מדפיו), והרמב"ן שבת (קכד ע"ב ד"ה הא דאמרינן אבל), ועוד לו במלחמות (דף מח ע"א ד"ה כתוב), וכ"כ הרשב"א (דף צה ע"א ד"ה והאידנא), ובספרו עבודה"ק (ח"ב ש"ג סס"ה), וכ"כ הר"ן ביצה (פ"ב דף יב ע"א ד"ה וכתב הר"נ), וכ"כ הריטב"א הנדפ"מ שבת (צה ע"א ד"ה האידנא), שכן נהגו, וכ"כ הראב"ן (סימן שנה), וכ"כ בפסקי הרי"ד שבת (צה ע"א), ועוד לו (דף קכד ע"ב), ובפסקי הריא"ז (דף צה ע"א), וכן ס"ל לרב המגיד (הל' שבת פכ"א אות ג) מתוך שסיים וכן נהגו, וכ"כ תוס' רי"ד (צה ע"א ד"ה והאידנא), וכ"כ בספר המאורות (שם), ובספר האורה (סימנים סט,נט), וכ"כ בספר אהל מועד (שער השבת דרך ד), ובספר צרור החיים (דרך ג ס"ה) שכן המנהג, וכ"כ ההשלמה (דף קכד ע"ב), ובספר ארחות חיים (שבת סימן שסז).
(((ומאידך))) גיסא נמצאו עומדים ראשונים שאסרו לכבד בקרקע שאינה מרוצפת, דכ"כ הרא"ש שבת (פ"י סימן ג), ובתוס' (דף צה ע"א ד"ה והאידנא), וכ"כ התרומה (סימן רנד ד"ה גורפין), וכ"כ הסמ"ג (לאוין סה דף יב ע"ב), וכ"כ הסמ"ק (סימן רפב עמ' רפא ד"ה תניא) והמרדכי (שבת פ' כל הכלים סימן תיד) בשם כמה גדולים, וכ"כ רבנו ירוחם (ני"ב דף פג ע"ד) שכן עמא דבר, וכן דעת בעל המאור (דף מח ע"א מדפי הרי"ף), וההשלמה ביצה (כב ע"ב), והראבי"ה שבת (סימן תשסא), וכ"כ האור זרוע (שבת סימן עח אות ד), ובהגהות מיימוניות (ר"פ כא), וכ"כ המאירי (שבת דף צה ע"א ד"ה מכבד) וכ"כ המחזור ויטרי (שבת סימן מט), ובספר הרוקח (סימן נח), וכ"כ רבנו פרץ בהגהות הסמ"ק (סימן רפב), וכ"כ בספר הבתים (מלאכות האסורות בשבת שער ח), ובנמוק"י שבת (דף קכד ע"ב).
(((ובהני))) דעות הנזכרות דס"ל לאסור כיבוד, כתב הב"י (סימן שלז) דנחלקו האם אסור אף בקרקע מרוצפת. כי התרומה הנ"ל (ריש אות ה) ס"ל לאסור אף בקרקע מרוצפת, דבמרוצף נמי איכא משום אשוויי גומות בין הרובדין. או גזירה אטו מקום שאינו מרוצף, וכדגזרו בשבת (כט ע"ב) עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא. ומה שאמימר התיר לזלף בעירו המרוצפת, ולא גזר אטו שאינו מרוצף, כיון שכל העיר היתה מרוצפת ולא גזרינן אטו עיר אחרת. ובטור ג"כ פסק הכי, והוא מדברי ר"י, והרא"ש בתשובה (כלל כב סימן טו). ע"כ. וכ"כ הראבי"ה (שבת סימן רכט) שכל שהעיר כולה רצופה, לא גזרינן אטו עיר אחרת. וכ"כ תוס' (דף כט ע"ב ד"ה גזירה), וכ"כ המאירי שבת (כט ע"ב), ובשו"ת הריב"ש (סימן שצד סוד"ה ועוד ראיה דבפרק שמנה).
(((ואולם))) דייק הב"י את לשון רש"י (דף קכד ע"ב ד"ה של תמרה) שביאר את איסור כיבוד הבית משום פס"ר דמשוה גומות, ומודה ר"ש. אלמא דכל שאינו פס"ר, שרי. [ואף שרש"י (בדף צה) פירש כי במחוזא רצפת אבנים היתה בכל העיר, אלמא דדוקא כשכל העיר רצופה שרי. וכ"כ בדעתו כמה אחרונים וכגון הביה"ל (סימן שלז ס"ב ד"ה ויש) ובשעה"צ (סס"ק ב), וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פמ"ג הע' ח), וכן המהדיר לספר ההשלמה (שבת פ"ב אות יא), ובספר ארחות שבת (פרק צ יח הע' ע) על דרך לכאורה, (ובהע' עו), וכ"כ עוד ספרים. אולם זה אינו, שהרי בגמ' שם איתא, אמימר שרי זילחא במחוזא. ע"כ. וא"כ התיר בכל מחוזא לזלף, ועל כרחך שכל העיר מרוצפת, דאל"כ כיצד התיר בכל העיר, ומה אם המקומות שאינם מרוצפות, ובין כה על כרחך לפרש שכל העיר מרוצפת היתה. ומה שהב"י כתב על רש"י הנ"ל כי לפי דבריו אפשר דלא גזר מרוצף אטו שאינו מרוצף. וא"כ כתב כן על דרך אפשר ולא בתורת ודאי, נראה דהוא מצד אחר, דמנא לן דלא ניחוש דילמא אתי לאשוויי גומות בין הרובדין, וכמש"כ לחוש לכך התרומה. ולכן הוצרך הב"י בהמשך להדגיש שכן למד ברש"י להקל הרב המגיד, ואין זו דרכו של מרן לכתוב בשם חד מן קמאי דין שפשוט בו, ושוב להביא למאן דאמר שגם הוא למד כן בראשון הנ"ל, וע"פ הנ"ל אתי שפיר. וע"ע בספר חמד משה (סימן שלז ס"ק א), ובספר מנורה הטהורה (ס"ק ב).] וכן דעת הרמב"ם (פכ"א ה"ג), וכ"כ הרב המגיד (שם), ובשם תוס' (דף צה ע"א ד"ה והאידנא). עכת"ד הב"י. וכן פסק מרן בסתם בשו"ע (סימן שלז ס"ב) וז"ל, אסור לכבד הבית אא"כ הקרקע מרוצף. ובשם י"א כתב, ויש מתירים אפילו אינו מרוצף. וקי"ל כסתם.
ז. (((וחזינן))) א"כ כי כל הכרחם של התרומה וסיעתיה לחדש חידוש גדול כל כך, דלא גזרינן עיר מרוצפת אטו עיר שאינה מרוצפת, למרות שנאסר בסתם לכבד אף במקום מרוצף [לדידהו] , הוא מתוך שהיה להם הכרח גמור לכך, דאל"כ תקשי מדוע אמימר לא חש למקום שאינו מרוצף, ונסתר מהא דגזרינן לגרור ספסל עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא, וע"כ דשאני התם דכל העיר היתה מרוצפת וכאמור. וכמו שראינו לעיל (אות ה) כי באמת הרמב"ן וסיעתיה תירצו קושיא זו בדרך אחרת, ועל כן פליגי על התרומה, ואוסרים בכל מקום, והם חולקים אף על עצם דרכו של התרומה, שמכח סתירה בין גזירות חז"ל הוליד קולא, ולהם נראה שאין זו הדרך, כי אין לדמות גזירות חז"ל זו לזו, וכנזכ"ל. ומעתה נחזי דלדידן דפסקינן כרמב"ם וסיעתיה, דשרי לכבד במרוצף ואסור בשאינו מרוצף, אף אי נימא דיסכימו עם הדרך של התרומה להוציא מכח קושיא חידוש שכזה, מ"מ לרמב"ם כיון שכלל אין קושיא מדוע אמימר לא אסר אטו שאינו מרוצף, כיון דבאמת לא גזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף בכיבוד, וק"ו בנידונו של אמימר דקיל טפי, דמיירי בריבוץ, דלא גזרינן. וא"כ אחר שאין שום הכרח לחדש דעיר מרוצפת לא גזרינן אטו עיר אחרת, מנא לן למימר הכי. ומאחר שאין הכרח לומר זאת, יש לתפוס את גזירת חז"ל דאסרו לגרור ספסל אף ע"ג קרקע מרוצפת, דגזירה זו אמורה אף בעיר שכולה מרוצפת. כי כל שהתרומה חילק בזה הוא מכח הקושיא שהיתה לו, ועל כן הוכרח לחלק, אך לדידן פשיטא דלא פלוג רבנן, ואסור מכל מקום.
(((ומה))) שיוקשה לרמב"ם וסיעתיה היא קושיא אחרת, למה גזרו גרירת ספסל מרוצף אטו שאינו מרוצף, בו בזמן שלכבד את הקרקע לא גזרו והתירו במרוצף. (וכן הקשה הקני מנורה (ס"ק ב) ונשאר בצ"ע). ויתרצו כמו אחד מהתירוצים הנזכ"ל (אות ה) ברמב"ן, או אליבא דהרב המגיד (פכ"א ה"ג) אשר הביאו הב"י (ס"ס שלז) דכתב לחלק בין הדחה שגזרו רצופה אטו שאינה רצופה, לבין דין כיבוד, כיון שבכיבוד יש צורך רב. ומינה נימא הכי שבגרירת ספסל אין צורך רב [ובפרט שאפשר להגביהו.] וכ"כ בספר ערך השלחן (סימן שלז ס"ק ג). [וכדי ליישב את השאלה מהדחה, א"א להשתמש בג' תירוצי הרמב"ן, כי אם באמצעי.] או י"ל ע"פ ספר הבתים (שערי המלאכות האסורות בשבת שער ח) שביאר ברמב"ם דהחמירו בהדחה מבמרוצף, כיון דהוי גזירה אחת מרוצף אטו שאינו מרוצף. משא"כ בכיבוד, שאינו פס"ר שישוה גומות. והובאו דבריו לקמן (אות ח), וה"ה י"ל בגרירה שאסרו בפס"ר במרוצף. וכ"כ מדנפשיה לבאר את הרמב"ם בספר חמד משה (סימן שלז ס"ק א). ע"ש. וכ"כ בספר גנזי חיים מדיליה (סימן שלז ס"ק ב), וכ"כ בספר קרית ספר (סי"ג אות ג). וחוזר הדין לעיקרו, שאסרו מרוצף אטו שאינו מרוצף. וא"כ למרן שקבלנו הוראותיו יאסר.
(((שוב))) ראיתי שכבר קדמני בזה בשו"ת אור לציון (ח"ב פמ"ג הע' ח) כי לדעת מרן יש לאסור מרוצף אטו שאינו מרוצף, אף כשכל העיר מרוצפת. וכ"כ בשו"ת מחזה אליהו (סימן עא אותיות ג-ו). וע"ע בספר מתנת משה (ח"א מלאכת חורש הע' א) דנשאר בצ"ע. ובספר מנוח"א (ח"ב פ"ב הע' 13) לכאורה לא נחית להכי. וכן הוא בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז קונטרס אחרון סימן ד שאלה שניה), וכ"כ לאסור בספר ארחות שבת (פי"ח הל' מז).
גדר כל העיר מרוצפת ומה הדין לתרומה וסיעתיה בימנו
ח. (((ואעיקרא))) דדינא י"ל גבי נידו"ד בגרירת ספסל, כי אף לתרומה וסיעתיה דשרי כשכל העיר מרוצפת, בימינו אנו יש מקומות שיאסר לגרור בהם על גבי קרקע מרוצפת. כי נראה שיש לדון גבי הגדר של כל העיר מרוצפת, כל מקרה לגופו, כי באיסור גרירת ספסל שאסרו מרוצף אטו שאינו מרוצף, היינו בכל מקום ששייך שאדם יגרור שם ספסל להובילו, והיינו ג"כ בגינות, שהרי קורה שפעמים מעביר ספסל מדירה לדירה. [משא"כ בהרים אם יש כאלה בתוך העיר, שאינם בכלל הדיון, שהרי לא מעבירים שם ספסלים, וא"כ אינם נכנסים לכלל הדיון כאן.] ועל כן כל העיר מרוצפת בדין גרירת ספסל, היינו שאין שם אף גינות והכל מרוצף, וכגון בצפת ובעיר העתיקה. וגם בהם אם היא עיר גדולה ובתוכה יש שטח שומם, אף שאינו מרוצף, תחשב העיר כדין כל העיר מרוצפת. וה"ה לגבי כיבוד, וריבוץ, והדחה, כי רק במקומות ששייכים בהם אלו הדברים, נכנסים למדידה האם רוב העיר מרוצפת או לאו, אך במקומות שלא שייכים, כגון בגינות, שהרי אין מכבדים וברבצים ומדיחים אותם, שוב אין מקום לדון בהם. ולפי"ז יחולק בין הדינים, כי כלפי גרירת ספסל, מה שהתירו התרומה וסיעתיה כשכל העיר מרוצפת, היינו כפשוטו, שאין אפי' גינות בעיר, אלא כל פיסת קרקע מכוסה בדבר שא"א לעשות על גבו חריץ. ואילו גבי כיבוד והדחה, בעינן שכל הבתים מרוצפים, ואפי' שרוב העיר עשויה גינות, יחשב שכל העיר רצופה. וכן מבואר בביה"ל (סימן שלז ס"ב ד"ה ויש), דדן גבי כיבוד בבית כשכל בתי העיר מרוצפים ע"ש. והוא כאמור, כי היכן ששייך כיבוד, שם רק צריך לראות האם המקומות מרוצפים, וכן ביארנו לקמן סימן הבא (אות ג) דס"ל לפוסקים רבים, וע"ע לקמן (אות יא). ונמצא א"כ, כי בנידו"ד לא ימלט שאין בימינו עיר ללא גינות פרטיות וציבוריות, ונמצא דכלל לא שייך עיר שכולה מרוצפת גבי גרירת ספסל, ויאסר בכל עיר מצד עצם העיר, לכו"ע, אף לתרומה וסיעתיה. [דבגרירה לכו"ע גזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף, וכנ"ל בראש דברינו.] (ואולם ע' לקמן (אות יא, ואות יב ד"ה העולה), ע"ש). וכן מדויק ל' המ"ב (סימן שלז שעה"צ ס"ק ב) דאסר לגרור אא"כ כל העיר רצופה, ולא סגי בכל בתי העיר, ודייק בלשונו, וכאשר יראה הרואה בביה"ל (שם ריש ד"ה ויש), דכתב בבתי העיר, בנידון האמור שם. וכן הוא בספר שביתת השבת (חורש הל' כ) דהתיר רק כשכל העיר רצופה, ולא רק בתי העיר, בשונה מלעיל שם (הלכה יז), שהתיר כשבתי העיר מרוצפים. ואומנם בספר קצות השלחן (סימן קמו סימן כו) כתב להתיר לגרור "אם בתי כל העיר מרוצפים", אלמא דתלה זאת בבתים. אך מאחר ומקורו ציין לשעה"צ הנ"ל, א"כ י"ל שלא דק בלשונו, או בהבנה וכאמור. וכן מדוייק בספר ערוה"ש (סימן שלז ס"ג) שהתיר לגרור רק אם כל העיר רצופה, ובהמשך (ס"ה) גבי כיבוד תלה זאת בבתים.
מקורות נוספים דלא גזרינן עיר אטו עיר
ט. (((ונמצא))) א"כ דלמרן בגרירת ספסל אסור לגרור על קרקע מרוצפת, ואף כשכל העיר מרוצפת אסור, דגזרינן עיר מרוצפת אטו עיר שאינה מרוצפת. ושונה דין גרירת ספסל מדין כיבוד הקרקע שבזה התיר מרן לכבד קרקע מרוצפת אף בעיר שאינה מרוצפת.
(((שוב))) בינותי כי בשו"ת הריב"ש (סימן שצד ד"ה ועוד ראיה דבפרק שמנה וכו'), יליף דלא גזרינן עיר אטו עיר, ממקור אחר, והוא מחולין (קד ע"ב) דאמרה שם הגמ', דלא גזרינן חלת חו"ל אטו חלת הארץ. ע"ש. וחזינן דלא גזרינן חו"ל אטו א"י. ומינה יליף דה"ה דלא גזרינן עיר אטו עיר. וא"כ ס"ל את חידוש זה אף בלא ההכרח של התרומה, בלא שהוקשה לו אמימר [כמבואר לעיל (אות ז)] . וע' בספר אג"ט (מלאכת חורש ס"ק כו) בזה. וע"ע בתוס' רא"ש שבת (כט ע"ב ד"ה גזירה), דכתב ראיה אחרת דלא גזרינן עיר אטו עיר מעירובין (קד ע"א) אמימר שרא לממילא בגילגלא במחוזא, וא"כ התיר בעירו ולא גזר עיר אטו עיר, (וע' שו"ע סימן שלח ס"ו). וע"ע במאירי שבת (כט ע"ב) שפשטות דבריו מורים דס"ל דלא גזרינן עיר אטו עיר מסברא (ולא מכח קושיא). ועוד הראני ידידי הרה"ג רבי אברהם ארבל שליט"א לסמ"ק (סימן רכג), והובא בב"י יו"ד (סימן קטו דף קפג ע"א ד"ה וכתוב), וסמך עליו מרן לענין הלכתא, וכמבואר לו שם בב"י יו"ד (סימן קטז דף קפה ע"א ד"ה והאידנא), וע"ש דמבואר דלא גזרינן עיר אטו עיר, היכא שיש טעם אחד בלבד בגזירה שגזרו חז"ל. משא"כ כשיש כמה טעמים לגזירה, בזה חיישינן שיבואו לטעות בטעמים, ולהקל בעיר אחרת ששם באמת אסור. עכת"ד. ומינה לנידו"ד, שיש טעם אחד בגזירה שלא להדיח קרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות, וכל כה"ג לא גזרינן עיר אטו עיר. (וכעת אין הפנאי מאפשר לעיין בזה היטב).
(((ומעתה))) שוב יש פנים לומר, כי אף הרמב"ם ומרן וסיעתייהו, יתכן שיודו דלא גזרינן עיר אטו עיר, כי מצינו מקורות אחרים לחדש דין זה, בלא הקושיא מאמימר. ואף שלגבי הראיה מאמימר בעירובין, הרמב"ם (פכ"א ה"ה) למד אחרת את דין זה, והוא שבתוך העיר לא גזרינן אטו מקום אחר בתוך העיר ע"ש, ובב"י (סימן שלח דף קיג ע"א), וכ"פ מרן בשו"ע (סימן שלח ס"ו), ולא שלא גזרינן עיר אטו עיר. מ"מ כל האמור מראה פנים דיתכן שהרמב"ם ומרן יודו לחידוש התרומה, וכמו שהני ראשונים למדו זאת ממקומות אחרים, גם כן. וכל כה"ג דאין לנו הכרח בדעתם של הרמב"ם ומרן וסיעתייהו, אמרינן דיש להשוות דעות הראשונים כמה שאפשר, דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ולכל היותר יש לומר שאין לנו בירור בדעתם, וכה"ג אמרינן דל מהכא דעת הרמב"ם ומרן וסיעתייהו, שאין לנו ידיעה ברורה מאי ס"ל, ונדון בלעדיהם. וכמש"כ בקובץ מאור ישראל (עמ' של אות ג), ע"ש מפי ספרים. ונמצא דחזרנו לריש דברינו הנ"ל (אות ה), דיש לתלות דיון זה במח' הראשונים, האם גזרינן עיר אטו עיר, וכיון דהוי מילתא דרבנן ורוב הראשונים מקלים, כן עיקר.
רוב העיר מרוצפת
(((ומעתה))) אף חידושו השני של הריב"ש שם דלא בעינן עיר רצופה כולה, אלא אף שרוב העיר מרוצפת, נחשבת ככולה מרוצפת, כן יש לנו לתפוס עיקר. כי לא ראינו מי בראשונים שכתב להדיא להיפך. וכן תפס להלכה בספר אגלי טל (מלאכת חורש הל' יב) ושאף שכתבו התוס' (שבת כט רע"ב) כל העיר רצופה, אין כוונתם דוקא כל ולא רוב, אלא רובו ככולו, וע"ש (ס"ק כז) באורך בזה. ואין לומר כי הריב"ש לשיטתיה דגזר בכיבוד מרוצף אטו שאינו מרוצף, ועל כן הוכרח לחלק כן, כדי שלא יוקשה לו מאמימר. כי הרואה יראה שאמר כן בלאו הכי, וזה ברור אחר שממילא ס"ל לחלק בין עיר לעיר, א"כ ה"ה בעיר עצמה דאין מקום לגזור רוב אטו מיעוט, וכמש"כ שם הריב"ש. וכן תפסו להלכה האחרונים, דכ"כ המ"ב בביה"ל (סימן שלז ס"ב רד"ה אין), ובספר קצות השלחן (סימן קמו הל' כז), ובספר שביתת השבת (חורש ס"ק לב), ובשו"ת מחזה אליהו (סימן עא), ובספר מור דרור (סימן שלז ס"ב), ועוד.
י. (((ברם))) עדיין יש להוכיח לאיסור, והוא מתוך ל' השו"ע (סימן שלח ס"ג), אין סכין את הקרקע, ואין מדיחים אותו, אפילו הוא מרוצף. ע"כ. ובהנחה שבזמן מרן היו מצויים ערים אשר רוב בתיהם מרוצפים, כי אם כבר בזמן הגמרא היתה עיר מרוצפת, הלא היא מחוזא (שבת צה ע"א), מסתברא מילתא דגם בזמן מרן היה כן. והיה בהניח שכן הוא, שוב יש להוכיח מל' השו"ע שכתב לאסור מכל מקום, ולא חילק, דס"ל כי אף עיר אשר מרוצפת ברובה, יש לאסור. אך באמת אין להכריח מכאן, שהרי ל' השו"ע הוא ל' הטור שהביא את הרמב"ם, ועל הטור גופיה תקשי מדוע לא כתב חילוק זה, ובפרט שהטור ודאי סובר דכל שרוב העיר מרוצפת שרי לכבד, ושרי לשטוף, שהרי פסק כרא"ש העומד בשיטת התרומה, וכמבואר שם בב"י. וכן הרמב"ם לא כתב חילוק זה וכדרכו שלא לכתוב אלא דברים המבוארים בש"ס, וכמש"כ היד מלאכי (כללי הרמב"ם אותיות ב,ה) מפי ספרים, וכ"כ השד"ח (ח"ו דף 69 ע"א), וע"ע אליו (בדף 65 ע"א). ומרן דרך בדרכם של הני ראשונים, ככל דרכו בשו"ע להעתיק את ל' הטור או הרמב"ם, ואילו היה דן להדיא בב"י האם שרי בכל העיר מרוצפת, היה מקום לדון בהשמטה. אך כשלא דן בזה, אף אם היו במציאות בזמן מרן ערים אשר ברובם מרוצפות, אין להקשות מדוע לא כתב לחלק בהכי, כי כן עשו הטור והרמב"ם. ובאמת כי יתכן מאוד שהמציאות היתה בזמן מרן שלא היו מצויים ערים שרוב בתיהם מרוצפים, כי מבחינה טכנולוגית לא היו התקדמויות משמעותיות בין זמן הגמ' לזמן הראשונים ומרן, כי כל ההתקדמויות החלו לפני כמאה וחמשים שנה. וכ"כ בספר דע"ת (סימן שלז סעיף ב) דאפשר שבימיו (של הרמ"א) לא היה שכיח כ"כ שיהיו כל בתי העיר מרוצפים, ע"ש.
הגזירה היא בית אטו בית ולא אטו חצר
יא. (((ולולי))) דמסתפינא מחברי וק"ו מרבותי, הוה אמינא מילתא חדתא, דהגמ' שם (שבת כט ע"ב) אמרה גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא, דהיינו גזרו לאסור גרירת ספסל בעליה של שיש, אטו עליה שאינה של שיש, וכמש"כ שם התוס'. ומתוך שנקטה הגמ' גזירה עליה אטו עליה, ולא אמרה גזירה עליה אטו קרקע, או אטו רצפה וכדו'. אלמא דכל שיש צד לגזור הוא עליה אטו עליה, דבהם מיחלפא לאינשי, אך עליה אטו גינה לא מיחלפא להו, כי הגורר ע"ג רצפת ביתו, לא יבא לדמות מילתא למילתא ולגרור בגינה, דמיד יחוש לאיסור חורש, שהרי עושה הוא חריץ בגינה. וכעין מש"כ התרומה (סימן רנד ד"ה גורפין), והובא בב"י (סימן שלז), דשרי לכבד שלחן, שאין מיוחדים לכך, ולא שייך למיגזר בהו. ע"כ. וכ"כ רבנו ירוחם (דף עו ע"א) הובא בב"י (סימן שלח, דף קיב סוע"ב) גבי משחק בתפוחים ע"ג קרקע, דה"ה דשרי ע"ג מחצלת, דלא מיחלפא בקרקע. וה"ה נמי י"ל הכא, דליכא למיחש גינה אטו עליה. משא"כ עליה אטו עליה, יכול לבא לידי טעות, כי לא יעלה על ליבו איסור בונה בגוררו ספסל בבית, אחר שגרר בבית בקרקע מרוצפת. ולפי"ז יצא כי כל שנאסר לגרור בבית הוא אטו בתים אחרים, ולא אטו גינות, וא"כ אפי' בערי נופש שרוב השטחים שם הם של אדמה, נחשב שכל העיר מרוצפת, ושרי. איברא דע' בשבת (קנא רע"ב) דהקשתה הגמ' על המשנה שהתירה לסוך מת, ממעשה בתלמידו של ר"מ, שאסר ר"מ לסוך ולהדיח לו את קרקע בית המרחץ, אלמא דדבר האסור בטלטול אסור לסוך. ומתרצת הגמ', קרקע בקרקע מחלפא, מת בקרקע לא מיחלף. כלומר איסור סיכת קרקע אינו מצד טלטול מוקצה, אלא גזירה דילמא אתי לאשוויי גומות בקרקע אחרת שאינה מרוצפת. ולכאורה יש לדייק את הלשון שאמרו בסתם קרקע בקרקע מיחלפא, דגוזרים אטו כל קרקע, ולא רק קרקע שהדרך להדיחה. וכן מתוך שאמרו מת בקרקע לא מיחלפא, מדוייק דקרקע בקרקע תמיד מיחלפא. ואולם יש להשיב, כי מה שאמרו קרקע, היינו שהדרך להדיחה, ולא כל קרקע, וכדמפורש ברמב"ם (פרק כא ה"ג) וע"ע סימן הבא (אות ג), וע"ע לעיל (אות ח). וא"כ בין כה עלינו להגיע דמה שאמרו קרקע היינו כל קרקע שהדרך להדיחה, ושוב א"א ללמוד מדין הדחה לנידוננו דין גרירת ספסל. ועתה ראיתי שכן מבואר כדברינו בספר קני המנורה (סימן שלז סס"ק א) וז"ל, כ' הב"י, והמ"א, דאסור לגרור אפי' בעליתא דשישא. וכתב על כך, מיהו אם בכל העיר הבתים והעליות דשישא שרי, כמ"ש תוס' בפ' במה הדליקין. [כט ע"ב ד"ה גזירה] . ע"כ. ומפורש דתלה זאת כדברינו בבתים ועליות, ואין צריך שהרחובות יהיו מרוצפים. ושוב ראיתי שכבר קדמני בדיוק לשון הגמ' גזירה עליתא אטו עליתא, בשו"ת מחזה אליהו (סימן עא אות ג בסוגרים), ועוד לו (שם אות ט), ותפס כן להלכה. ואף שמדוייק ל' המ"ב (סימן שלז שעה"צ ס"ק ב) דלא ס"ל כדברינו, כיון שהתיר רק כשכל העיר מרוצפת, אלמא דגם הרחובות. וראה בביה"ל (ריש ד"ה ויש), דדייק שם לכתוב בתי העיר, ודו"ק. וכן בספר שביתת השבת (חורש סעיף כ) מדוייק כנ"ל, דס"ל שלא כדברינו. מ"מ לכאורה לא נחתו לראיה הנ"ל.
בטל הטעם בטילה התקנה
יב. (((ובהמשך))) לדברינו דכל שגזרו הוא רק בתוך הבתים, יש לבא ולהקל מעוד צד. דהנה התוס' ביצה (ו ע"א ד"ה האידנא), ס"ל כי כל תקנת חז"ל שנתקנה מכח ספק, כל היכא שבטל הטעם בטלה התקנה, וא"צ מנין אחר להתירו. ולכן היום מותר לשתות משקים גלויים, שנאסרו מחשש שמא נחש שתה מהם. וכן היום יותר לקבור מת ביו"ט שני של גלויות ע"י ישראל, שנאסר מטעם אומה הרשעה, שהיו כופין את ישראל לעשות מלאכתן, וביו"ט ישראל היו נדחין מהן ע"י שאומרים להם יו"ט הוא. ואם יראו אותם מקברין מתיהם, יכופו אותם למלאכה. ועתה שבטלה אומה זו, מותר לקבור ביו"ט שני. ומינה לנידו"ד, דנאסר משום חשש שמא יגרור בבית שאינו מרוצף, דכיון שבטל הטעם, לפי שאין לנו בתים שאינם מרוצפים, בטלה התקנה. וכן כתב מו"ר בספר טה"ב (ח"ב עמ' יא). ע"ש. וע' בזה בדברינו בשו"ת נחלת לוי (ח"א סימן ג בהערה). ומינה לנידו"ד שהבתים מרוצפים בכל העולם, וכל כה"ג אמרינן בטל הטעם בטילה התקנה. ואף את"ל דיש אלו מקומות בעולם שהבתים אינם מרוצפים, מ"מ רוב רובו של העולם מרוצף, ובכה"ג אמרינן בטל הטעם בטלה התקנה, וכמש"כ בנחלת לוי (ח"א סימן יג אות ט). ע"ש. וכ"כ כיוצ"ב בביאורים שעל ספר תוספת שבת (סימן שלז ס"ק ב), דיתכן שאף הרב תו"ש דס"ל לאסור כיבוד אף היכא שכל העיר רצופה, יודה היום שכל הערים רצופות. וכן צירף סברא זו להקל גבי שטיפה, בספר מתנת משה (ח"א חורש הע' א), ע"ש.
(((העולה))) א"כ מן האמור, מותר לגרור דבר כבד מאוד במקום מרוצף, כגון ע"ג רצפה, אספלט, וכדו' (כל מקום שאינו עושה על גבו חריץ), אף שהחפץ כל כך כבד, שבודאי יעשה חריץ אילו יגרור אותו על גבי אדמה.
(((ברם))) היתר זה מותנה בכך שהעיר ברובה מרוצפת, והמדד לרוב העיר הוא כל שטחי הבתים, הכבישים, והמדרכות, והגינות, כל מקום שפעמים שייך לגרור שם חפצים, כדי להעבירם ממקום למקום, ולכן ברוב ערי ישראל הדין כן. מלבד בערי נופש, אשר משופעים בשטחים פתוחים. [וזאת יש לשים לב, כי אף בגינות, כרי הדשא, נחשבים כמקום שאינו עושה חריץ, שהרי הקרקע מכוסה בדשא, ואינו עושה חריץ בקרקע. ומצד תלישת הדשא עצמו, אם יגררו שם, אף בכה"ג שהחפץ כה כבד שיהיה פס"ר שיתלוש, לא נאסור גרירה ע"ג מקום מרוצף, אטו תלישת הדשא, שהרי היא גזירה חדשה.] או איזור חדש בבניה, שעדיין לא נעשו בו מדרכות וכדו', שרוב העיר אינה מרוצפת, ובזה יש מקום להחמיר שלא לגרור אף על גבי מקום מרוצף, אלא שיגביהו את החפץ, וכך יעבירוהו ממקום למקום. והמיקל אף בזה אין למחות בידו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5