——–
תוכן התשובה בקצרה
א. מרן בשו"ע (סימן שלג) אסר לפנות אוצר בן טו' סאין, אפי' לצורך מצוה. ומבואר בב"י ובראשונים דאיסורו משום טורח שבת. ומינה נילף לנידו"ד דהוא לאו דוקא באוצר, אלא ה"ה במפנה כל חפצים כבדים, כיון שיש בזה טורח. ב. ואולם נראה עיקר דדין זה אמור באוצר דוקא, ולא בשאר חפצים. וכדמוכח מפסק השו"ע (סימן שח ס"ב) שהתיר להזיז חפצים כבדים, אפי' השוקלים ד' כורים ומעלה, ששיעורם הרבה מעבר לטו' סאין. ג. וכן מוכח מל' השו"ע (סימן שלג), וכן מכותרת השו"ע, ובפרטי רמזי הדינים שעל הטור, ומהב"י. ד. ונראה לבאר זאת ע"פ הר"ן במיוחסים, דטעם איסור פנוי אוצר הוא משום טורח, משום דמחזי כעובדין דחול. ועל כן דוקא באוצר מחזי כעובדין דחול, לפי שפנויו נראה כעושה כן לצורך מסחר וכדו', משא"כ בהעברת חפצים שאינו נראה כן. וכ"כ האחרונים. ה. ובזה אטו שפיר עוד כמה פרטי דינים. ו. ועדיין יש לדון משום איסור העברת קופות, שאסר מרן בסי' שכג (ס"ה) וה"ה י"ל הכא. ואולם זה אינו, כי כל שנאסר שם הוא רק במעבירם דרך רה"ר, משא"כ בנידו"ד שמעביר בבית שרי. ז. סיכום דיני פינוי אוצר, והעברת קופות.
(((שאלה:))) האם מותר להזיז בשבת חפצים כבדים, כגון מטות ושידות וכיוצא בהן, לצורך כל שהוא בשבת, שהרי אסר מרן (סימן שלג ס"א) לפנות יותר מטו' סאין אפי' לצורך מצוה, משום טורח שבת. ושאלה זו מצויה בעת שמחות וגיל וכדו', או בהקפות בשמחת תורה שדוחפים את ספסלי בית הכנסת לצדדים, כדי שיוכלו לפזז ולרקד כנגד התורה.
(((תשובה:)))
טעם איסור פנוי אוצר
א. בפשטות יש לומר דכל מה שאסר מרן בזה הוא רק בפינוי אוצר, אך בנידו"ד שמזיז מטות וספסלים, בזה כלל לא נאסר, וכדכתבו הרמב"ם (שבת פרק כו הט"ו) ומרן (סימן שלג ס"א) וז"ל, אוצר של תבואה או של כדי יין, אע"פ שמותר להסתפק ממנו, אסור להתחיל בו לפנותו, אלא לדבר מצוה וכו'. ע"כ. וא"כ פתחו לה דמיירי באוצר, וי"ל דהוא בדוקא אוצר ולא סתם כלים וחפצים כבדים שבבית. ואולם המעיין בב"י ובראשונים יראה כי כל הטעם שנאסר דבר זה, הוא מפני טורח שלא יטרח בשבת, ואי משום הא לא שנא אוצר לא שנא שאינו אוצר, כל שיש בו טו' סאים יש בו טורח שבת, ויש לאוסרו. דהנה הב"י (סימן שלג) הביא את דברי רש"י שבת (קכו ע"ב ד"ה מאוצר גדול), דמפרש לה וז"ל, ואם יש הרבה, אין מפנין אלא חמש, דחיישינן לטירחא . עכ"ל. וא"כ אסר בזה משום טורח שבת, והביאו הב"י בשתיקה בלא חולק, וא"כ הכי ס"ל. וכ"כ ראשונים רבים רבים, וא"כ ניזיל בתר טעמא ויש לאסור בין באוצר ובין שלא באוצר. ולפי"ז נצטרך לומר דמש"כ מרן "אוצר", הוא רק כדי לצייר לנו ציור הגיוני לכך שאדם נזקק בשבת לטלטל דבר שיש בו טו' סאין, ואין כוונתו לומר דדוקא באוצר אסור. והנה כל' רש"י הנ"ל דנאסר משום טורח, כן כתב נמי הר"ן בהלכות ר"פ מפנין (דף נ רע"א מדפי הרי"ף), ועוד (שם בד"ה וחמש מאוצר גדול), וכ"כ המאירי (ר"פ יח דשבת ד"ה אמר המאירי וכו'), וכ"כ הנמוק"י במתני' (ר"פ מפנין), וכ"כ רבינו פרחיה (שם) וז"ל, מפנין אפילו ארבע וחמש, נאמר וקראת לשבת ענג, מכאן שאדם מוזהר שלא לייגע ולהתעמל בשבת. עכ"ל. וכ"כ הריבב"ן (שם ד"ה וחמש מאוצר גדול וכו'), משום טירחא יתירא. ע"כ. וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם ד"ה השתא חמש), וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (דף נ ע"א ד"ה מפנין וכו'), ועוד לו בהמשך דבריו. וכ"כ הראבי"ה (שבת ר"ס רסז), וכ"כ האור זרוע (שבת ר"ס פז) שאם יש הרבה אין מפנין יותר מחמש, מפני טירחא דשבתא, ועוד כתב כן בהמשך בכמה דוכתי. וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ב ח"ח), ובספר אהל מועד (שער השבת דרך יא). וחזינן דכל הני אשלי רברבי פירשו טעם הדבר שנאסר משום טורח, וא"כ לכאורה מה שכתבו מרן והרמב"ם "אוצר" הוא לאו דוקא, דהלא טירחא איכא אף אם אינו אוצר. ולכאורה א"כ יש לאסור להעביר ספסלים וכדו'. [ואולם הרמב"ן בחידושיו (שם) יליף בדרכא אחריתי ברמב"ם, דהאיסור לפנות אוצר הוא משום שנראה כמתקן מקום. ע"כ. וע' בספר בני ציון (סימן שלג ס"ק א) דכוון לזה מדנפשיה, וכרך זאת יחד עם טעם טירחא, דבה' קופות אסור משום טירחא, ובמתחיל לפנות אפי' אחד אסור משום דנראה כמתקן. ע"כ. וע"ע בספר בית מאיר (סימן שלג) דיליף כי איסור תחילת פינוי אוצר הוא משום לתא דמוקצה, ובמפנה ה' קופות משום טורח. וע"ע בב"ח (ס"ק א) דכתב מדנפשיה דטעם הדבר משום עובדין דחול, וכ"כ היד יוסף יוזפא (ס"ק ב), ובתהל"ד (ס"ק א) הביא מח' די"א משום טורח, וי"א משום עובדין דחול, וכן הוא בספר משנה ברורה (ס"ק א). וכל הני לא חזו לצירופי אף לספק, דדבריהם נגד כל הראשונים. והרמב"ן הוא דעת יחיד, וגם פירש כן ברמב"ם ואיהו גופיה פליג עליה, דכתב דאינו מסתברא ועע"ש.]
(((וכן))) ראיתי לשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז קונטרס אחרון סימן ד שאלה שניה) דבאמת אסר מהאי טעמא להעביר בשבת ספסלים ממקום למקום, וכדין פנוי אוצר ועע"ש.
דין זה הוא רק באוצר
ב. (((ברם))) באמת זה אינו, דהנה יש להביא ראיה מוכרחת דמש"כ מרן אוצר הוא בדוקא, והיא מפסק השו"ע בדיני מוקצה (סימן שח ס"ב) דפסק וז"ל, כל כלי אפי' הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו. עכ"ל. וע"ש בב"י דיליף ברי"ף וברמב"ם כפירוש הרב המגיד (פרק כה ה"ו) דאין הלכה כמימרא דפרק במה מדליקין (דף לה ע"א), דנחלקו רבה ורב יוסף האם מותר לטלטל כוורת בת שלשה כורין, ובבת ארבעה שוין לאיסור. אלא שרי לטלטל אף בבת ארבעה ויותר. ומפורש דשרי לטלטל חפצים כבדים כדין כלים שמלאכתם להיתר, אף שמשקלם עולה על ד' כורים. וההלכות לכאורה סותרות זו את זו, כי כאן בסי' שלג נאסר לטלטל ה' קופות ששיעורם מבואר בירושלמי שקלים (פ"ג ה"ב) דהוא לתך ששיעורו טו' סאין, וכדכתב הר"ן שבת (דף נ ע"א מדפי הרי"ף ד"ה תבואה), והובא ביתה יוסף (סימן שלג). [וכן כתב הדרכ"מ (שם ס"ק א), ועוד כתב כן (בס"ק ב) בשם האו"ז (שבת סימן פז), וכ"כ התוס' שבת (דף קכו סוע"ב ד"ה מפנין), וכ"כ הר"ח (על הדף), וכ"כ רב נסים גאון (על הדף), וכ"כ רש"י (דף קכז ע"א ד"ה לתך), וכ"כ הראבי"ה (ר"ס רסז), והרוקח (סימן קיט), ורבינו פרחיה (שם), ובריבב"ן, ובאגודה, ובפסקי הרי"ד (שם). ובשלטי גיבורים (דף נ ע"א מדפי הרי"ף אות א), וכן הגיה הרב המגיה על השו"ע (סימן שלג ס"א). (ואולם הרמב"ן (שם ה"ג), פליג וס"ל דשרי אף טובא עד חמש קופות, ולא משנה גודלם של הקופות. ופלא שבספר מטעמי השלחן (סימן שלג ס"ק ו) העתיקו להלכה, והלא היא שיטה יחידאה, וכמבואר). וע' כאן בהערה שיעורו בנפח או במשקלוכ"כ אחרונים רבים, כי שיעור זה הוא טו' סאין, (וא"צ למנותם לך ראה סביבות השו"ע). ונראה דשיעור זה הוא בנפח ולא במשקל, וככל שיעורי תורה שלעולם הם בנפח, וכל שאמרו הפוסקים משקל הוא רק להקל על המדידה, כי קשה לשער בנפח, ואילו המשקל קל לדייק בו. וכמש"כ מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן נג) וז"ל, ומ"מ אין לנו לסמוך על המשקל במקום שיהיה סותר למדה, כי המידה היא עיקר ויתד תקועה. עכ"ל. והביאו הברכי יוסף יו"ד (ר"ס רא) ע"ש, והועתק בגליון השו"ע שם, ועע"ש בברכ"י. וכ"כ בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב עמ' תקיח) כי המידה היא העיקר, והמשקל הוא רק היכי תמצי לצורך מדידה. ע"ש. וכ"כ בספר ברכת ה' (ח"ב פ"א סעיף ז) ע"ש באורך. וכ"כ הכא המ"א (ס"ס שלג) כי טו' סאין שיעורם הוא אמה על אמה ברום אמה וג' אצבעות לפי חשבון המקוה. עכ"ל. וחזינן דשיעורו הוא במידה ולא במשקל. וכ"כ הא"ר (ס"ק ד), ובספר תוספת שבת (סוף סימן שלג), ובספר הלכה ברורה הקדמון (ס"ק ה), וכ"כ בספר יד יוסף יוזפא (ס"ק ה) וטו' סאין הוה אמה על אמה ברום אמה וג' אצבעות לפי חשבון המקום , וכשיעור הזה לכל אורח ואורח. עכ"ל. וכן פסק בספר ליקוטי רימ"א (סימן כח ס"ק ו), ובספר שתילי זיתים (ס"ק ח), ובמשנה ברורה (ס"ק יא). וכאשר דימיתי כן ראיתי לגאון רבי ראובן מרגליות בספרו נפש חיה (סימן שלג ס"א) דכתב הכי וז"ל, במשנה (שבת קכו ע"ב) נקטו ה' קופות של תבואה או של תבן, מוכח שאין הבדל בכבדות, אך בכמות הקופות. וכדברי המ"א להלן (סימן שע ס"ק ג) מה גבול יש בכובד. עכ"ל. ודפח"ח. ולפי"ז יצא, כי המפנה חבילות צמר גפן, יאסר בנפח טו' סאין. ותקשי, והלא אין בכך טורח, ובאמת י"ל דלא פלוג ופשוט. [ולדברינו האמורים לקמן (אות ד) אתי שפיר טפי, דסוף סוף מחזי כעובדין דחול.] האם שיעור זה הוא במידה או במשקל. ונמצא דבפינוי אוצר אסור לפנות טו' סאין ואפי' לדבר מצוה, ובר"ס שח הותר לטלטל משקל גדול מכך פי כמה, אף לצורך סתם. ועל כרחך לומר דמה שנאסר כאן הוא דוקא באוצר כי בו נאסר הפינוי, אך בעלמא אין איסור להעביר חפצים כבדים בבית, ואפי' צריכים עשרה אנשים כדי לטלטלם, מותר.
(((ואף))) לדברי התוס' עירובין (קב ע"א ד"ה ההוא שריתא), דתפסו הלכה כדין כוורת, דשוין בשוקל ד' כורים שאסור לטלטל. מ"מ ג' כורים שיעורו הרבה יותר מאיסור פינוי ה' קופות ששיעורם הוא טו' סאין וכנ"ל, ואילו כור אחד שיעורו ל' סאין, וא"כ גם לשיטת התוס' ראיה לנו כאמור. ואין לחלק בדרך אחרת, דמה שהותר בסימן שח הוא כשמשתמש בכלי לצרכיו, משא"כ בסי' שלג דנאסר הוא פנוי האוצר בלא שימוש בגוף האוצר כי אם במקומו, וכשם שהותר (בסימן שלג ס"א) להעביר אף יותר מה' קופות, אם מסתפק מהם, וכל האיסור הוא רק כשמפנה ואינו משתמש בגוף הקופות, כי אם במקומם. ואולם חילוק זה אינו, שהרי בסי' שח הותר בין לצורך מקומו ובין לצורך גופו של הכלי לטלטלו, שהרי מרן שם נתן לכלים אלו דין כלים שמלאכתם להיתר, המבואר שם בסעיף ד, וכדמוכח מהקשר וסדר הסעיפים, ע"ש ודו"ק.
ג. (((ועוד))) בה נראה להכריח כי דעת מרן שקיבלנו הוראותיו היא דדין זה אמור דוקא באוצר, שהרי כן כתב בשו"ע (סימן שלג ס"א) אוצר של תבואה או של כדי יין, אע"פ שמותר להסתפק ממנו, אסור להתחיל בו לפנותו וכו'. וכן הוא בכותרת השו"ע (של סימן שלג) שלא לפנות אוצר בשבת. [וע' בשו"ת שמע שלמה (ח"ד יו"ד סימן ג) דהאריך למעניתו ברוחב מבינתו דהכותרות כתבם מרן, כי כן כתב הש"ך חו"מ (סימן שפו ס"ק ד) דהכותרות יצאו מתחת ידי מרן, וכ"כ הסמ"ע (בסוף הקדמתו), וכ"כ בשו"ת שמחת כהן (ח"ו בכללים שבסוף הספר אות לד) בשם הרב כפי אהרן. וע' בזה לעיל בפתיחה (סימן א אות ה). וכן הוא בפרטי רמזי דינים שעל הטור (סימן שלג) וז"ל, כיצד מפנין את האוצר, או מפני ביטול בית המדרש. ע"כ. ואת הרמזי דינים מרן כתבם, והוא קרבה אל המלאכה ולא זר, וכמבואר בסוף הקדמת הב"י. וכן מבואר בב"י (סימן שלג) דהכל תלוי האם הוא אוצר או לא, דהב"י שם דייק את לשון הרמב"ם (פרק כו הט"ו, שבחר להעתיקו בשו"ע) שכתב אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה וכו'. והוא כי דוקא בשלא התחיל מער"ש לפנותו, אך בהתחיל שרי. וכתב הב"י וז"ל, ובהכי ניחא לי מה שכתב הרי"ף (דף נ ע"א מדפיו) תנו רבנן תבואה צבורה כל זמן שמתחילין בה בערב שבת מותר לטלטלה בשבת, ואם לאו אסור לטלטלה בשבת דברי רבי אחא, ורבי שמעון מתיר. תנא כמה שיעור תבואה צבורה לתך (עכ"ל הרי"ף). ותמה עליו הרא"ש (פרק יח ס"ס א) למה כתבה. [והלא ברייתא זו קאי אליבא דר' יהודה דס"ל דיש מוקצה, ואין הלכה כן.] ותירץ הב"י, ונ"ל דלפנותה לדבר הרשות עסקינן, ולרבי אחא אפילו תבואה כל דהו, מאחר שהיא צבורה, הויא לה אוצר, ואסור להתחיל בה בשבת לפנותה. ורבי שמעון סבר, שאף על פי שהיא צבורה, כל שהיא פחות מלתך, אין לה דין אוצר, ומותר לטלטלה אפילו לדבר הרשות. ולפי זה צריך לומר, שכל שהתחיל באוצר מבעוד יום, מותר לפנותו אפי' לדבר הרשות. עכ"ל הב"י. ומבואר דס"ל לרי"ף ולרמב"ם כי נחלקו רב אחא ורבי שמעון מהו גדר אוצר שבו נאסר, דס"ל לרב אחא דכל תבואה צבורה אפי' מעט חשיבא אוצר, ואילו ר' שמעון ס"ל דכל שהיא פחותה מלתך אין לה דין אוצר. וחזינן דתלה הכל בהאם יש לזה דין אוצר או לא, ולא בהאם יש בכך משא כבד דבכה"ג חשיב טורח. וכן פסק מרן בשו"ע, שהרי העתיק את ל' הרמב"ם לגמרי, ושם תלה זאת בהאם התחיל מער"ש. וכדחזינן בב"י דמפרש את הרמב"ם אליבא דהרי"ף רבו, ופשוט דמשום הכי נקט כוותייהו בשו"ע, דהוו ב' עמודי הוראה. וכן למד במרן העולת שבת (סימן שלג) וכן דעתו, וכן למד הט"ז (ס"ק א) במרן, ואיהו פליג. וכן פסק כמרן המ"א (ס"ק ב) דשרי בהתחיל מער"ש, והמחצה"ש (שם), ובבאר היטב (ס"ק א), וכן למד בדעת מרן בספר מאמ"ר (ס"ק א, ואולם השיג על מרן), וכן פסק להקל בספר תו"ש (ס"ק ב), וביד יוסף יוזפא (ס"ק א).
טירחא משום דמחזי כעובדין דחול
ד. (((והכל))) יבוא על מקומו בשלום אם נלמד כדברי הר"ן בחידושים המיוחסים שבת (קכו ע"ב ד"ה מפנין, ובסוד"ה שלא יגמור), דטעם איסור טלטול קופות הוא משום טורח דמחזי כעובדין לחול. ע"כ. דהיינו שמצד הטורח גרידא בעצם אין איסור, אלא משום שטורח זה נראה כעובדין דחול, ונראה פירושו מפני שנראה שמעביר סחורה ממקום למקום למכור או לסחור, או להכנה לסחורה וכדו', וזה מחזי כעובדין דחול. ולפי"ז יובן נפלא החילוק בין טלטול קופות לטלטול חפצים סתם, כי כל ששייכת סברא זו היא רק באוצר ולא בספסלי בית המדרש או מטות שבבית, שהרי אין שום צד שעומדים הם למסחר, וגם אינו נראה כן, שהרי הם נמצאים בבית ולא צבורים יחד כעומדים לסחורה או במחסן וכדו'. ועל כן רק פינוי אוצר נאסר כי רק בזה הטירחא מחזי כעובדין דחול, ולכן אם מסתפק בשבת מהאוצר שרי (סימן שלג ס"א), כי אינו מחזי כעובדין דחול שהרי משתמש בו כעת. ובזה אתי שפיר נמי פסק הרמ"א (סוף סימן שלג) גבי חביות של יין שהובאו על עגלה שאסור להורידן בשבת, אם לא לכבוד אורחים או לצורך מצוה, דהוי כמפנה לאוצר. ומקורו טהור ביאר בדרכ"מ (ס"ק ב) מהאור זרוע (הל' שבת סימן פז), והוא ממעשה רב דעביד האבי עזרי. וכן פסקו כל הנושאי כלים במקום, וכן הוא במ"א (סימן רסו ס"ק יב), ובמ"ב (שם ס"ק כד). כי גם עגלה עם כדים נראית כאוצר, אע"פ שאינה נמצאת במחסן.
(((ונראה))) שכן יש לומר אף בשאר הראשונים הנזכ"ל (אות א), שמה שכתבו לאסור משום טורח, אין כוונתם משום טורח גרידא, אלא דמחזי כעובדין דחול. דאל"כ יקשה עליהם כנ"ל מגמ' ערוכה בעירובין (קב ע"א) שהתירו לטלטל קורה כבדה, וכן הסכימו הראשונים וכאמור. ותנא דמסייע לדידן הוא רש"י דבשבת (דף קכו ע"א) פירש ג"כ טעם הדבר משום טורח, ומאידך בהמשך (בדף קכז ע"א ד"ה לתך כתב) כתב וז"ל, אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא. עכ"ל. ומה לו לתלות זאת באוצר, הו"ל למימר לשיטתיה דלאו טורח הוא. או דבטורח כזה לא גזרו וכדו'. וחזינן דס"ל לתלות זאת באוצר. ועל פי האמור אתי שפיר, דלא כל טורח נאסר, אלא טורח של פנוי אוצר, שבו מחזי כעובדין דחול. וכ"כ כל' רש"י הנמוק"י (שם). [ולא אכחד כי הוא דוחק לומר כן בהני ראשונים, שכתבו סתם משום טורח, ובפרט ברבנו פרחיה הנזכ"ל קשה להולמו. ומ"מ הדין דין אמת, וכדמוכח מדוכתי טובא וכנ"ל, וההכרח לא יגונה. ואגב נראה דאין לבא ולומר כי מש"כ הר"ן כאן עובדין דחול היינו הך עובדין דחול שבסי' שכג (ס"ה) שאסרו לפנות כדי יין ממקום למקום, וכדכתב רש"י ביצה (כט ע"ב ד"ה לא יביאם בסל וקופה), לתת ג' וד' בתוך קופה וישאם, משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. ע"כ. וכן הוא לשון הטוש"ע שם דנאסר כדרך חול, ובב"י כ"כ בשם הר"ן. וא"כ מקום יש לומר דאצלנו שנאסר טורח משום דמחזי כעובדין דחול, הוא טעם אחד עם הנ"ל, והרי גם הדינים קרובים זה לזה, ודמי להא דכתב הר"ן הנ"ל (בסוגיא דידן) במיוחסים, דטעם האיסור משום טורח משום דמחזי כעובדין דחול. ובזה יבואו דברי הב"ח (סימן שלג ס"ק א) וסיעתיה הנזכרים לעיל (סוף אות א), דכתבו כי כאן באיסור פינוי קופות הוא מדין עובדין דחול. דזה אינו שהרי הב"י (סימן שכג) העתיק את דברי הר"ן בהלכות בביצה (דף טז ע"א מדפי הרי"ף, ד"ה המביא) דהוקשה לו סתירה בין הסוגיות, דשם עדיף שישא כמה שפחות אע"פ שיוצרך לילך הרבה, ובשבת (קכז ע"א, בסוגיא דידן) הוא להיפך, דאפושי במשאוי עדיף מאפושי בהילוכא. ותירץ דשאני הכא דעביד עובדין דחול. ע"כ. וא"כ כן דעת מרן שהעתיקו בב"י בשתיקה. ומפורש דאצלנו אינו משום עובדין דחול, אלא כדמבואר לעיל משום טורח שנאסר משום דמחזי כעובדין דחול, והם שני דברים. וכ"כ התוס' ביצה (לט ע"ב ד"ה המביא), להדיא לחלק בין דין מפנין שהוא מדין טירחא יתירא, להמביא כדי יין דהוא מדין עובדין דחול, ע"ש.]
(((וכן))) מבואר בפמ"ג (סימן שלג במשב"ז סס"ק ב) דאוצר הוא בדוקא ולא טלטול שאר דברים. וכן תלה זאת בספר חמד משה (ס"ק א) האם הוקצה לאוצר, כי אז יש את דיני סימן זה. ואם לא הוקצה אז מותר בטלטול לכל דבר. וכן מבואר בספר ארחות חיים ספינקא (ס"ק ב) והוא משם ספר מנחת פיתים. וכ"כ בספר ערוך השלחן (סעיף ד) דהקשה התם וכי נאסרה טירחא בשבת, ואם ישא שלחן כבד האם ליכא טירחא. ועל כן ביאר, דלא נאסרה טירחא גרידא, ושאני הכא דאע"ג שאין בזה מוקצה, מ"מ הוא מובדל מזה, ואין להתחיל בדבר המובדל כשיש טירחא. ע"כ. וכ"כ לבאר בספר ערך ש"י (סימן שלג), וכן מבואר בכל האחרונים אשר יובאו בעז"ה לקמן (אות ו), שתירצו את השגות הט"ז (ס"ק א) על מרן, ולכל התירוצים יוצא שכל שנאסר הוא רק באוצר כל מר כדאית ליה, ע"ש. ועוד ראה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סימן לו) דנשאל האם מותר להחליף ציפית בשבת. והביא לשו"ת לב חיים (ח"ג סימן סה) דדן משום טורח שבת, והתיר במקום מצוה, וכפסק השו"ע (סימן שלג). וכתב על כך הגאון צי"א להתיר מכל וכל אף שלא לצורך מצוה, שהרי נפסק ברמב"ם (פרק כה מהל' שבת ה"ו), ובשו"ע (סימן שח סעיף ב) דשרי לטלטל אבן גדולה אע"פ שהיא ניטלת בעשרה בני אדם. ועל כן תפס כחילוק הרב ערוה"ש הנ"ל, דשאני הכא באוצר שהוא משום לתא דמוקצה, אך בעלמא אין איסור משום טורח. ועל כן התיר התם בנידונו.
ה. (((ובהגיענו))) הלום יעלו יחדיו עוד כמה פריטי, כי מבואר בב"י (סימן שלג אות א) דיליף ברמב"ם דכל שנאסר לפנות אוצר לדבר רשות הוא כדרכו, אך ע"י רגלו שפיר דמי, וכדאיתא בשבת (קכג ע"א) אבל עושה בו שביל ברגלו. והביא הב"י שכן פירשו בו הרב המגיד במקום בשם רבותיו של הרמב"ן (וע' בהגהות והערות (ס"ק ב) גבי האם הם רבותיו), וכדמסיים הרמב"ם שם (פרק כו הט"ו), ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר כמו שביארנו, אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו. עכ"ל. והיינו דכיון שעושה לדבר רשות דהיינו שיהיה לו נח להכנס, נאסר לו לטלטל, אך בגופו שרי. וכ"כ המ"א (ס"ק ג), ובספר מטעמי השלחן (ס"ק ג), ובספר תוספת שבת (ס"ק ג), ובכף החיים (ס"ק ג). ותקשי טובא, כי לטעם דנאסר טלטול אוצר משום טורח, מה לי בידיו מה לי בגופו, ואדרבה הטורח מרובה יותר כשעושה כן בגופו שלא כדרכו, והו"ל למיסר טפי. וע"פ האמור אתי שפיר, כי הטורח הוא טורח משום דמחזי כעובדין דחול, וכשעשה בשינוי, אינו מחזי, כי ניכר השינוי.
(((וכן))) יש לבאר נמי את המשך דברי הב"י, דע"פ דברי הרי"ף והרמב"ם יוצא שכל שהתחיל באוצר מבעוד יום לפנותו שרי לפנותו אפי' לדבר הרשות, וכן פסק מרן בשו"ע (סימן שלג ס"א) כי העתיק את ל' הרמב"ם וכדלעיל. ותקשי, דלטעם טורח מה טעם יש בדבר, דמה לי שפינה מער"ש, סוף סוף טורח הוא בשבת ויש לאסור. ובאמת שכך ראה כן תמה הט"ז (ס"ק א) על מרן, ועל כן ומעוד טעמי תריצי פליג. וכן נראה שמסכים עמו המחצה"ש (סס"ק ה), וכן פסק הא"ר (ס"ק א) דמסתברא כט"ז אף שאפשר לתרץ קושיתו. ע"כ. וכ"כ בספר הלכה ברורה הקדמון (ס"ק א), ובליקוטי רימ"א (סימן כח ס"ק ג), וכן פסק הרב תהל"ד (ס"ק א) ושכן הסכמת האחרונים. וע' בשעה"צ (ס"ק ה) דכתב כי ראיות הט"ז נכוחות. (ואולם תפס כוותייה למחצה במ"ב (ס"ק ב), דבהתחיל לפנות מבעו"י שרי עד ד' וה' קופות). וע"פ האמור אפשר לתרץ קושיא זו, דכל היכא שהתחיל בחול, שוב אינו מחזי כל כך כעובדין דחול, כי הרואה יבין שכוונתו לצורך שבת, ורק שלא הספיק לסיים את הכשרת המקום לשימוש השבת בער"ש, שהרי כבר החל במלאכת הפינוי מער"ש. וכיון שאיסור זה הוא רק מדרבנן, ורק שנראה כעובדין דחול משום הטורח, כל שיש גילוי פורטה שמוציא מידי עובדין דחול הקלו חז"ל. וע"ע בספר חמד משה (ס"ק א) שתירץ את כל השגות הט"ז על הב"י, ותירץ בדומה לנו את קושיא זו. (ואולם איהו יליף דנאסר משום טורח גרידא, ולדברינו אתי שפיר טפי, ודו"ק). ואומנם בספר יד יוסף יוזפא ברביד הזהב (סימן שלג ס"ק א) השיג על דברי החמד משה, מ"מ תירץ בדרך אחרת את הב"י, וגם הוא הסיר מעליו את קושיות הט"ז. וכן תירץ את הב"י בספר בית מאיר (סימן שלג), ע"ש. וע"ע בספר תורת שבת (ס"ק א) באורך. וכ"כ לתרץ בספר ערוך השלחן (סעיף ד), ובספר ערך ש"י (סימן שלג). וכ"כ לתרץ בדומה לנו בספר בני ציון (ס"ק א), דכשהתחיל לפנות מבעו"י, אינו נראה כמתקן המקום כשמפנה שיעור קטן, דרגילות הוא לפנות דבר ממקום למקום, משא"כ כשמתחיל בשבת נראה שימשיך אח"כ לפנות ולהכשיר ולתקן המקום. ע"ש. וכ"כ לתרץ בדומה בספר נהר שלום (ס"ק א) דבהתחיל מבעו"י יש היכר. וכן תירץ בדומה בספר ישועות יעקב (ס"ק א) דאסרו טירחא בשבת כדי שלא ישאיר את עסקיו לשבת שהוא עת פנוי, ונמצא לא ינוח ביום שבת. אבל כשהתחיל מער"ש לא אסרו, שהרי לא השאיר מלאכתו לשבת. ולפי"ז שרי רק כשהתחיל לפנותו מער"ש עכת"ד. וע' בספר ערך ש"י (סימן שלג) דאזיל כל בתר איפכא, דשרי רק כשהסתפק ממנו מער"ש, ולא כשהחל לפנותו. וכן תפס כמרן בספר באר יעקב (ס"ק א) דכתב כי בספר חמד משה ובנהר שלום מיישבים את קושיות הט"ז, ומשמע דכן דעתו. וכ"כ הכף החיים (ס"ק ב) והוסיף שכ"כ הח"א (כלל ב אות ד).
(((ובזה))) אתי שפיר נמי מנהג העולם ושתיקת הפוסקים בהאי מילתא, כי מעולם לא ראינו מי שהעיר על כך, ומי שמקפיד על כך, והלא דין זה הוא מצוי לרוב, וגם נעשה בפרהסיא, ואין פוצה פה ומצפצף. והוא מטעם דשרי, ועל כן שתקו הפוסקים וגדולי ומאורי הדורות, והניחו בזה. וכן ראיתי לשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן צ אות ג) דכתב בפשיטות דמותר לישא שלחן כבד ממקום למקום, וכדמוכח מרש"י שם, דכיון שהוא לצורך שבת לא מקרי טרחא יתירא. ע"כ.
העברת קופות בשבת
ו. (((ואולם))) עדיין יש להעיר, שכל שמותר להעביר את הספסלים הוא ע"פ דיני השו"ע המבוארים בשו"ע (סימן שכג ס"ה) שאסר להעביר משאות כבדים, וה"ה הכא, שאסור להעביר משום הא חפצים כבדים. ואולם בנידו"ד שמעביר את החפצים בתוך הבית מזוית לזוית, משרא שרי להעביר הרבה בבת אחת, (ואדרבה בדוקא יש לו להרבות במשא כדי שימעט בהילוך). וכדמפורש בב"י (סימן תקי ס"ח) דשם הביא את דברי רש"י ביצה (כט ע"ב) דכתב, ממקום למקום בתוך התחום, או ע"י עירוב. ע"כ. ופירש הב"י, ומשמע מדבריו, דבמוליך הכדים בחוץ במקום רואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל וקופה, אבל מטלטל במקום שאין רואים, כגון מזוית לזוית באותו בית. עכ"ל. ולא הביא בכך הב"י שום חולק, ושום הערה לא העיר בזה, אלמא דהכי ס"ל. ומפורש א"כ דדעת מרן דאיסור זה נאמר דוקא בחוץ ולא בבית. וכן מדוייק ל' השו"ע (סימן תקי ס"ח) דכתב וז"ל, אע"פ שהותרה הוצאה ביו"ט אפי' שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות וכו'. ע"כ. וא"כ מיירי שמוציא לחוץ ביתו לרה"ר, והלא הב"י בסי' שלג תפס להלכה כר"ן והטור שם, שאין לחלק בין יו"ט לשבת, וא"כ הדינים שבסי' תקי, הם הם הדינים שבסי' שכג. וכ"כ כחילוק זה דבתוך ביתו שרי, ורק ברה"ר אסור, ראשונים רבים, וקיבצם כעמיר גורנה ידידי הרה"ג רבי אסף עמראני שליט"א בתשובה כת"י, דכ"כ הרשב"א ביצה (כט ע"ב) בתירוצא קמא, וכן עיקר בדעתו, וכדמפורש בספרו עבודת הקדש (בית מועד שער ג ס"ז) ושכן הוא בין בשבת ובין ביו"ט. וכ"כ בחידושי תלמיד הרשב"א ביצה (שם), ובחידושי הרא"ה (שם), ובריטב"א שבת (קכז ע"א), ובתוס' רא"ש שבת (שם ד"ה בארבע), וכ"כ בספר המכתם ביצה (שם), ובסמ"ג הל' יוט' (לאוין עה). ואף שבתוס' ביצה (כט ע"ב) כתבו לחלק בין שבת ליו"ט, מ"מ בתוס' שבת (קכז ע"א ד"ה של כדי שמן), ועוד (בדף קמח ע"א סוד"ה אתקין רבא), כתבו כנ"ל, לחלק בין מקום רואין לאין רואים. ומאידך הרוקח (הל' יו"ט סימן רצט) בפשטות פליג, ומצריך שינוי אף בבית. ומ"מ פשוט דקי"ל כמרן ורוב הראשונים. וכן פסק הרמ"א (סימן תקי ס"ח) וז"ל, ודוקא כשמוליכן ממקום למקום, אבל מזוית לזוית או מבית לבית באותו חצר, שרי בכל ענין. עכ"ל. ואולם המ"א (סימן שכג ס"ק ז) יליף ברמ"א (שם) דפליג אמרן, ושתפס הרמ"א כתוס' ביצה, דבין בשבת ובין ביו"ט בבית מותר, ובחוץ ימעט בהילוך. ולפי"ז יוצא דס"ל למ"א בדעת מרן (סימן שכג) דאף בבית אוסר בטלטול הרבה בבת אחת, וכ"כ המחצה"ש (שם), וכן המ"ב (ס"ק כה), וכן עוד אחרונים רבים, וזה גרם להם לכאורה שלא אחזו את דברי הב"י (בסי' תקי) הנ"ל, שכתב גם איהו גופיה להדיא לחלק בין הבית לבחוץ, וא"כ בזה אין מח'. [וגם השיגו על מרן אחרונים רבים, ושורש השגתם נעוץ בהבנת שיטת תוס' ביצה, מה יסברו בשבת ברה"ר, כי הב"י (סימן שכג) ס"ל בדעת תוס' דשבת א"צ לשנות אף ברה"ר, אלא יביא הרבה בבת אחת, ואחרונים רבים למדו בתוס' דמה שחילקו בין שבת ליו"ט הוא, כי בשבת בפועל אין יוצא לחוץ שאסור הטלטול, אך במקום מעורב כדת יודו תוס'. ואכמ"ל למרות שצריך, כי לא כאן מקומו.] וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל (תניינא חאו"ח ח"א סימן לט) שאסר לחלק חלב בשבת משום איסור העברת קופות האמור, ומעוד טעמי תריצי ע"ש.
סיכום
ז. (((וא"כ))) יוצא לסיכום, כי דיני סימן שלג הם בפינוי אוצר דוקא, שאז נאסר הטורח, ולכן אסור לפנותו כלל, רק להסתפק ממנו שרי. ולצורך מצוה מותר לפנותו עד טו' סאין לכל אדם.
(((וכאשר))) חפץ להעביר חפצים שבבית שאינם אוצר, או כשחפץ להסתפק מן האוצר שמותר, דיניהם מבוארים בסימן שכג, וסימן תקי. וכל הדיון בזה שמעביר חפצים הוא רק במעביר כמות גדולה, שאז נראה דרך משא, וכמש"כ בשו"ע (סימן תקי ס"ח) לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול. [ואולם כשנושא בתוך כלי המיוחד למשאות כגון קרטון, בזה כתב הרב מטה יהודה עייאש (סימן שכג סעיף ה) לאסור אף כשמניח שם רק בקבוק אחד, וע' בספר ערך השלחן (סימן שכג סק"ד) דס"ל דדין זה שנוי במח' ראשונים. וחזיתיה לאו"ז (הל' יו"ט סימן שנט) בשם ריב"א, דכתב להדיא דבסל ובקופה אפי' אחת (כד של יין אחד) או שתים, אסור. ע"כ.] ואז מחולק בין אם מעביר מזוית לזוית תוך הבית או לחצרו, שבהם אין רואים אינשי דעלמא, ושרי להעביר כל כמות, ואדרבה צריך להעביר כמה שיותר בבת אחת, כדי למעט בהילוך. אך כשמעביר דרך רה"ר, כגון במקום עירוב, או ביו"ט, בזה צריך להעבירו בשינוי.
(((וכל))) שינוי מהני, אפי' שינוי שמכביד על מלאכת ההעברה, וכמבואר בב"י (סימן תקי ס"י) שכן דעת הרמב"ם, וכן פסק מרן שם בשולחנו הטהור (סעיפים ט,י), וכן הוא לשון השו"ע (סימן שכג) אפי' אין בשינוי קלות במשא. וכ"כ המאמ"ר (סימן שכג ס"ה), ובספר מנורה טהורה (ס"ק ח), ובמטה יהודה (ס"ה), דשינוי שרי אף אם יש בו קושי. וכן משמעות הראשונים שכתבו, וכל שנוי שיכול לעשות יעשה. ע"כ. משמע דאף אם יכביד שרי. דכ"כ הארחות חיים (הל' יו"ט סימן עג), והסמ"ק (סימן קצד), ורבינו ירוחם (נ"ד ח"א), ובספר צידה לדרך (מאמר ד כלל ד פ"י), ובכל בו (סימן נח). ומבחינה מציאותית השינוי הקל והפשוט ביותר הוא הנזכר בשו"ע (סימן תקי סעיף י) להניח על גבי המשא שנושא בגד, דזה חשיב שינוי ומהני.
(((ולגבי))) הזזת הספסלים בבית הכנסת בשמחת תורה, לכאורה יש לומר דאע"פ שהוא נעשה בבית, וא"כ מותר להזיזם בלא שינוי, מ"מ מאחר שרבים נמצאים בבית הכנסת, שוב יש לזה דין המוליך ברה"ר, שמותר רק ע"י שינוי. ואולם זה אינו מכמה טעמי, תחילה דהמעיין בלשונות הראשונים יראה שבבית אין מקום לאיסור כלל, דהנה ז"ל הריטב"א (שבת קכז), אבל הנכון בה דשאני התם (בהמביא כדי יין) שהוא דרך רה"ר, אבל הכא (במפנין ד' קופות) שהוא בבית, לא החמירו. עכ"ל. וא"כ לא גזרו כלל בבית. וע"ע בראשונים הנזכ"ל, שכן משמע אף מהם. ועוד בה, דכאן שניכר בעליל לכל רואה שמפנה את הספסלים לצורך יו"ט, כדי שיוכלו לרקד כנגד התורה, כל כה"ג נראה דשרי. דהנה הב"י (סימן שכג ס"ה) העתיק ונקט כר"ן ביצה הנ"ל, דביאר את איסור נשיאת קופות וז"ל, מפני שנראה כמעשה חול לשאת משאות, אבל יביאם על כתפו אחת או שתים, דמוכח דלצורך יו"ט הוא . עכ"ל. וא"כ תלה טעם ההיתר כי ניכר אז שהוא לצורך יו"ט, ואז משרא שרי. וא"כ י"ל דה"ה הכא שניכר בעליל שהוא לצורך יו"ט. ולפום ריהטא נראה דלשיטת הב"י דיליף בתוס' ביצה דמחלק בין שבת ליו"ט, ולא משנה בין אם הוא ברה"ר בבית, ה"ה י"ל דלמסקנת הב"י דהחילוק הוא בין הבית לבין רה"ר, לא משנה האם יש שם רבים או שאין שם רבים. ובר מין דין, גם אם היה צריך בזה שינוי, מ"מ כיון שצריך למהר להזיז את הספסלים, כדי שיוכלו לרקוד, כל כה"ג שרי, וכמש"כ מרן (סימן שכג ס"ה) ואם א"א לו לשנות, כגון שזימן אורחים הרבה, וצריך למהר להביא לפניהם, מותר. ע"כ. וה"ה הכא.
(((העולה))) מן המדבר, מותר להעביר חפצים כבדים בבית לצורך שימוש במקומם של החפצים כגון כדי לשבת שם, או כדי לרקוד שם, כשם שנוהגים בשמחת תורה להזיז את ספסלי בית המדרש. (וראה לעיל (אות ז) סיכום הדינים בזה ופרטיהם).
(((ואולם))) עדיין יש לדון, האם מותר לגרור את החפצים הכבדים על הרצפה או שאסור, ויש דוקא להגביהם בעת ההעברה, וע' בזה בסימן הבא.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5