——–
תוכן התשובה בקצרה
ח. פש גבן לבירורי גבי פתיחת שקית חלב משום איסור מחתך, והנה מחתך חייב רק בחותך במידה ובכלי. אלא דנמצאו ראיות רבות שלמרות שהתמלאו שני תנאים אלו, בכ"ז אין בו משום מחתך. ט. ובספר מנוח"א חידש דכל שגומר הוא כלי בחיתוך, או מתקן כלי בחיתוך, חייב רק משום מתקן מנא, ולא משום מחתך. ואולם קשה על כך מכמה דוכתי. י. ובספר מתנת משה תפס למחצה כחידוש הנ"ל, ואולם עדיין לא איפרק מחולשא. יא. והנה הרמב"ם וסיעתיה חידשו, דאין מחתך כשעושה את מלאכת החיתוך בגוף הדבר שנזקק לו. ולפי"ז בשקית חלב שחותך את גוף השקית שמשתמש בה, אין בה משום מחתך. יב. ואולם תוס' וסיעתיה פליגי, ולדעתם גדר מלאכת מחתך הוא כל שחותך במידה ומשתמש בחיתוך, אך כשא"צ את המידה, אע"פ שחותך במדוייק, שוב אינו מחתך. יג. ואולם תקשי על כך מדין הקוטם כנף, ששם א"צ את מידת הנוצה. ועל כרחך להוסיף כי בעינן שיחתוך במידה, וצריך להשתמש בחלק הנחתך, ע' בפנים. ולפי"ז, בשקית חלב שחותך במידה, ומשתמש במידה, כי בזה יוצר פתח, נמצא דאסור לדעת התוס' וסיעתיה. יד. וכיוצ"ב כתב בספר בנין שבת בשינוי מעט. טו. היתר פתיחת שקיות סוכר קטנות, וקופסאות קורנפלקס, וכיוצ"ב, לפי שאינו מקפיד על המידה. טז. ואולם עדיין יש להקל אף לתוס', משום דפותח בית הצואר אין בו משום מחתך, וכן סמכו על כך הגרשז"א ובספר חוט שני, וא"כ שקית חלב דמי לפותח בית הצואר דשרי. יז. ועוד פן להקל, דכיון דדמי לחותלות, שוב אין בכך משום מחתך. וטעם הדבר י"ל, משום שאין מחתך באוכלים, ע' בפנים.
מלאכת מחתך
ח. (((ניהדר))) אנפין לראש אמיר, הוא אשר כתבנו כי לכאורה יש לאסור כאן משום איסור מחתך, שהרי חותך במידה, וגם ע"י כלי. מחתך בכליומה שכתבנו בכלי, הוא ע"פ דברי הרב המגיד (שבת פי"א אות ז) וכמש"כ להוכיח ממנו בספר חיי אדם (שבת כלל לו, בנשמת אדם). ואע"ג דאיהו נייד מהא, וס"ל דאף ביד חייב. כבר השיבו הביה"ל (סימן שכב ס"ה ד"ה אחד קשים), וכתב עוד להוכיח דמחתך הוא בכלי דוקא, מדברי הרא"ש ורש"י (שבת לג) בסוגיא דהקוטם קיסם. ע"ש. וסוף דבר העלה הרב משנה ברורה, כי אם דרכו לחותכו ביד חייב משום מחתך, ואם דרכו ע"י כלי חייב רק כשחותך בכלי. ומ"מ איסורא מיהא איכא במחתך ביד, אף בדבר שדרכו לחותכו ע"י כלי. וכן פסק בספר קצות השלחן (ח"ו סימן קמו ס"ק א) כביה"ל, ועע"ש. וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (סימן ה ד"ה ואין) דאף לסוברים דמחתך הוא רק בכלי, היכא שדרכו ביד יודו. והוכיח כן מדברי רש"י והר"ן (ביצה לג) דכתבו דקטימה ביד הוי תיקון כלאחר יד, ואילו (בשבת עג ע"ב) בדברי רב אשי דאמר אין דרך זריקה וכו', כתבו דמיחייב ביד, וחזינן דהיכא דדרך תלישה ביד מיחייב נמי ביד ולאו בכלי וה"ה הכא. וכן מוכח מדין גוזז דהוא בכלי, ואעפ"כ היכא דהוי אורחיה ביד מיחייב, וכמבואר בברכות (דף כה ע"א), ועל כן ס"ל דהחותך צמר גפן ביד חייב משום מחתך. עכת"ד.וכן תפס בפשיטות בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קטו), והביא לשו"ת צור יעקב (סוף סימן קנב) שכתב שאין איסור מחתך בצמר גפן כיון שאין בחתך ביד. וכתב על כך הרב שבט הלוי, שאין דבריו נראין, ושגם בנו בקונטרס בושם מרדכי (סימן פ) העיר עליו בזה. וראה עוד לשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סימן רנב ד"ה גם מ"ש), דכתב בפשטות בלא ראיה כי מחתך היינו אף ביד. וכ"כ בשו"ת להורות נתן (ח"ח ס"ס כ). וע"ע בספר יסודי ישורון (ח"ה מערכת לט מלאכות, ריש מלאכת מחתך ד"ה והנה ראיתי), דכתב כי לפענ"ד ביד אין לחייבו, שהרי מחתך פירושו שמתכוון למדת אורכו ורחבו של דבר. והביא לספר מנחת סולת (מלאכה לג) דגם הוא השיג על שו"ת צור יעקב הנז'. ע"כ. וע"ע בשו"ת מקוה המים (ח"ג חאו"ח סל"ג אות א), ובספר טה"ב (ח"ב עמ' שדמ), ובשו"ת עטרת פז (ח"א סימן יב אות י), וע"ע בשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"ב סימן יד סוף אות יז), ובספר מלאכת שלמה (סימן כה אות ח). ואין לומר כי כולי האי אינו מקפיד על המידה, כיון שלא איכפת לו בדיוק גודל החור. כי כל זה אינו דהלא אף החותך אריג לפי מדה, אינו מקפיד על מלימטר שנים, ופשיטא דחשיב במידה, וגם כאן מקפיד הוא על גודל החור, שלא יהיה מעט יותר גדול, כי אז ישפך מדאי הרבה חלב, ולא שיהיה החור קטן מדאי, כי אז החלב יצא לאט מדאי. ואפי' על זוית החיתוך מקפידים, כדי שהחלב ישפך כיאות ולא קדימה. וכל כה"ג פשוט וברור דחשיב חיתוך לפי מידה. ואה"נ למי שאינו מקפיד על החיתוך, ופעם חותך חור גדול ופעם קטן, בזה לא עסקינן, כי בזה אין מקום לדון משום מלאכת מחתך, וכאשר יבואר בעז"ה ובישועתו לקמן (אות ט בסוגרים מרובעות, ובאות יד). אלא עסקינן על רבים מעם ישראל, אשר מקפידים על מידת החיתוך בשקיות החלב.
(((ובאמת))) כי צריך ביאור וליבון מתי חיישינן למלאכת מחתך ומתי לא, כי נמצאו מקרים רבים שלא נאסר בהם משום מחתך, אע"ג ששם חותך במידה, ואפי' ע"י כלי. דהנה במסכת שבת (קה סוע"א) בדין קורע, פריך בגמ', היכי משכחת לה קורע ע"מ לתפור. וביארה, דעבדה כי כיסתא. ופרש"י, דעבדה, הבגד. כי כיסתא, הולכת ומתקפלת, שאין הבגד שוה, ובולט בבגד כמין כיס, וצריך לקרוע הבגד למטה, ומולל לפניו, והתפירה מתיישבת. ע"כ. וא"כ הוא חותך במידה, ואפ"ה חייב רק משום קורע, ולא מחתך. ועוד בשבת (עד ע"ב) האי מאן דעביד חלתא חייב יא' חטאות. ופרש"י חלתא, כוורת של קנים. חייב יא, חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם, הרי זה מכה בפטיש כדאמרינן (עה ע"ב) האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש. עכ"ל. וא"כ לאחר שנארגה הכוורת, נשארו כמה קנים בולטים, וחתכם במידה מדוייקת לסיום מלאכת הכוורת, ובכל זאת חייב משום מכה בפטיש, ולא משום מחתך. וכן קשה מדין אקופי גלימי הנזכר, ופסקו מרן בשו"ע (סימן שב ס"ב), הלוקט יבולות שע"ג בגדים, כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש. ע"כ. ומשום מחתך אין איסור. וכן קשה מפסק מרן (סימן שיד ס"א) חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשוברה ליקח מה שתוכה. ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה פתח, דא"כ הוה ליה מתקן מנא. ע"כ. ומדוע לא חייב נמי משום מחתך, והלא חותך במידה. וכן מפסק מרן (סימן שיג ס"ג) מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא. אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא. ע"כ. והיא גמ' ערוכה בשבת (מח ע"א). ופרש"י שם, אבל לא פותחין, לכתחילה דהשתא עביד ליה מנא. ע"כ. ומשמע דמעולם לא היה פתוח, ועכשיו עשהו. וכן הוא ל' השו"ע, וכן בב"י הביא את פרש"י, ועוד שכ"כ רבינו ירוחם (דף פה ע"ד) ע"ש. ונמצא שחותך את הבגד במידה מדוייקת, ואפ"ה אין כאן משום מחתך, רק משום מתקן מנא.
ט. (((והנה))) בספר מנוח"א (ח"ג פרק כא הל' ד) עמד על הקושיא מפותח בית הצואר. ועוד חיזק את הקושיא, כי א"א לומר דאין הכי נמי מחייב נמי משום מחתך, כי בב"י (סימן שיז), ובכס"מ (פ"י הל' י), הקשה מרן מדוע לא מחייב משום קורע. ואי איתא מאי קשיא ליה, לימא דאה"נ חייב גם משום קורע. ועע"ש. ועוד הקשה משבת (קכה ע"ב) דתנן, זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאים בה בשבת. הא אינה קשורה אין ממלאין בה בשבת, משום גזירה שמא יקטום. ופרש"י, שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה, מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש. עכ"ל. ומשמע דמחתך אין כאן. [ואולם אי משום הא לא איריא, כיון שאין חותך במידה מדוייקת, אלא לפי הערכה, וכראות עיניו, וכל כה"ג אינו מחתך. וכמש"כ רש"י שבת (ע"ד ע"ב) ד"ה ואי קפיד אמשחתא, לחותכן במידה. ע"כ. וכ"כ בספר העיתים (סימן רכז ד"ה והטוחן אמר), לגבי הסוגיא דסלית סלתי וז"ל, כגון שהיה צריך שיבא פחות מטפח, ויש לפניו עץ שהוא ארוך מטפח, מחתכו כדי לכוין מדתו, לכך חייב משום מחתך. ע"כ. וכן הוא בר"ח ובמאירי (שם), וכ"כ המרדכי (פרק כלל גדול סימן שסד) ובשם ר"א ממיץ (סימן רעד ד"ה מחללי שבת), דכתב, כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו, נקראת מלאכת מחתך. ע"כ. וכ"כ הסמ"ג (ל"ת ס"ה, מלאכת מחתך, טו ע"ב), וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו, נקראת מלאכת מחתך. ע"כ. וכן כתבו אחרונים רבים רבים, אין עת האסף. ולא ראיתי לשום חד אשר ידחה כלל זה, והוא פשוט. וכ"כ בספר מתנת משה (ח"ב מלאכת מחתך אות ד ד"ה והנה), לתרץ את הקושיא מדין זמורה. וכן הוא בספר בנין שבת (פרק מ) ע"ש באורך באותות ומופתים, וע"ע לקמן (אות יד) דכן ס"ל לאמבוה דפוסקים. וכ"ז שלא כשו"ת ברית אברהם (ח"ב סימן יד אות יח) דספוקי מספקא ליה, ולכן החמיר.] ועל כן ביאר והוציא הרב מנוח"א כלל חדש, דכל היכא שבעת החיתוך הוא תיקון כלי וגמר מלאכתו, כי אז הוא נעשה ראוי לשימוש, כל כה"ג חייב משום מכה בפטיש בלבד, ולא מחתך. או באופן שכבר הוא כלי וחותך בו לצורך תיקונו, אין בו מחתך. עכת"ד.
(((ואולם))) תקשי מה טעם וסברא יש בדבר, כי מה בכך שמחייב משום מכה בפטיש, או קורע, מדוע שלא יתחייב נמי משום מחתך. ויותר תקשי אסיומא דמילתא דחידש, דאם הוא כלי וחותכו, אין בו משום מחתך, ומה סברא יש בכך. ועע"ש דהקשה הרב מנוח"א על חידושו מדין קוטם קיסם לחצוץ בו שיניו, דלרמב"ם חייב משום מחתך, ואע"פ שהוא גמר מלאכת הכלי. וע"ש בתירוצו וקשה להולמו. וע"ע בספר מלאכת שלמה להרה"ג שלמה אוחיון (סימן כה אות ה) דכתב, כי מכל הפוסקים הרבים אשר דנו לאסור חיתוך צמר גפן ונייר טואלט משום מחתך, מבואר דלא ס"ל לכללו של הרב מנוח"א, שהרי כאן בעצם החיתוך עושה כלי, וכפסק מרן (ס"ס שמ). ועע"ש. וכן ראיתי לספר מתנת משה להרה"ג יורם מימון שליט"א (ח"ב מחתך אות ד) דהקשה על תירוץ זה, מהני ראשונים שביארו בשבת (עה ע"ב, תוס', ורא"ש, ועוד, ויובאו לקמן בעז"ה), מדוע אין במסתת אבן משום מחתך, וחייב רק משום מלאכת מכה בפטיש. וכתבו לתרץ, כי מיירי שמידת האבן עשויה, ורק מחליקה לנוי. ותקשי כי לחידושו של הרב מנוח"א קושיא מעיקרא ליתא, כי בעת שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש בלבד. ועוד הקשה משבת (עה ע"ב) המגרר ראשי כלונסות חייב משום מחתך, ולטעמיה דהרב מנוח"א הו"ל לחיובי משום מכה בפטיש.
י. (((ועל))) כן יצא הרב מתנת משה לתפוס למחצה את חידושו של הרב מנוח"א, דכל שיוצר כלי ע"י החיתוך מתחייב משום מכה בפטיש, שאף שהיה מקום לחייבו משום מחתך, מ"מ יותר דמי למכה בפטיש, ועל כן בזה מתחייב ולא משום מחתך. וכיוצ"ב מצינו בשבת (קלח ע"א) דנחלקו במשמר במאי מחייב, ומחלוקתם תלויה למה יש יותר לדמות את השימור. וכן בריש מו"ק (דף ב ע"ב) מנקש ומשקה מים לזרעים במאי מחייב. ועע"ש. עכת"ד. ולא הבנתי מה תירץ בכך על קושיותיו עצמו על הרב מנוח"א, כי במסתת אבן הקשו הראשונים דלחייב משום מכה בפטיש, וגם משום מחתך, ואע"פ שע"י החיתוך גומר ומכשיר את הכלי. דהנה המאירי (דף עה ע"ב ד"ה השף), הקשה בדין המסתת, והרי יש לחייבו ג"כ משום מחתך. ע"כ. וכן מפורש נמי בחידושי הר"ן במיוחסים (עה ע"ב ד"ה המסתת), דשם הביא פוסקים שנקטו כן דמחייב נמי משום מחתך. וכן יוצא מבואר בתוס' (שם ד"ה והמסתת), דהקשו שיתחייב גם משום מחתך, וכן הוא בתוס' רא"ש, ויובאו דבריהם לקמן בע"ה (אות יב). ומה גם דראה לסוגיא בשבת (דף עג ע"ב) כמה וכמה מקרים דחייב משום ב' מלאכות בעשיית פעולה אחת, וכן עוד בשבת (דף עה רע"ב). וע' בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קו) האם שייך להתחייב על שתים בפעולה אחת. ועוד לו שם (סימן קכ ד"ה ונראה), ומ"מ מהני ראשונים הנ"ל מפורש כדברינו. ואולם מאידך ע' בחידושי הריטב"א (דף עד ע"ב מוסד הרב קוק ד"ה האי מאן), לגבי כוורת, דכתב שאין לחייב משום בונה, דכיון דחשיב אורג ומסיך, זה בנינו. ע"כ. ובהערות הוסיפו שכ"כ תוס' רי"ד כאן. וע"ע במנחת חינוך (מלאכת מחתך אות ב). וע"ע בזה בשו"ת להורות נתן (ח"ג סימן יח אות ד, וסימנים יט,כ) דס"ל כי דבר זה שנוי במח' ראשונים, כי לר"ן הנ"ל שייך בפעולה אחת ב' מלאכות (ויש להוסיף עוד ראשונים העומדים בשיטתו וכנ"ל), ואילו למאירי בשבת (קד ע"ד), והיראים (סימן רעד) ס"ל דלא כן. ע"ש. עכת"ד. ואולם לענ"ד הפשט הפשוט במאירי וביראים הוא אחר, וכאשר למד בהם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן שלד), והביאו הרב להורות נתן (שם סימן יט), ואין מח', כי לכו"ע שפיר שייך שיתחייב על כמה מלאכות בפעולה אחת. ע"ש. ואכ"מ. וע"ע בפתגמא דנא בספר נשמת אברהם סופר (ח"ד סימן שמ אות א), כי הגרש"ז אויירבך זצ"ל כתב לו שאין בכתיבה איסור גם משום בונה (לשיטת החזו"א בחשמל) על פי המאירי הנזכר לעיל. ושבספר שביתת השבת (עמ' יד) עמד על כך באורך, ועוד עיין בספר אור שמח הלכות שבת (פ"ז ה"ד). ועוד עיין שם. ואולם נעלם מהם שהיא מח' ראשונים. ועוד עיין בספר חוט שני (שבת חלק ב' פרק שלושים ותשע) דהעושה שני מלאכות בפעולה אחת חייב רק אחת. ועוד במשנה ברורה (סימן שלד ס"ק כו, ובשעה"צ ס"ק יח). וכן כתב בספר בנין שבת (סוף פתיחה למלאכת מכה בפטיש אות ז). עיין שם. ואולם לך ראה למרן בב"י (סימן שיז סעיף ג (א) דבור המתחיל ואם) דחייב שנים, ועוד לו (שם ריש סעיף ז) עיין שם.
(((שוב))) ראיתי לספר טל אורות מלאכת מחתך (עמ' שסב בהוצאת אור ודרך) דהביא לשו"ת דרכי נעם (סימן יג ד"ה ולענין ספק), דס"ל כי מחתך הוא רק בצריך לחלק הנחתך, וכבכל המלאכות. ואם צריך למדת הנשאר זהו מתקן. וכתב הרב טל אורות, דלפי"ז אתי שפיר הסוגיא של כוורת (דף עד ע"ב), וכן הסוגיא של זמורה שהיא קשורה בטפיח (דף קה ע"ב), שבשניהם משליך את החלק הנחתך, ושעל כן אין מחתך. אלא דשוב דחה זאת והוא כמבואר מדין מגרר ראשי כלונסאות (דף עד ע"ב) דיש בו מחתך. וכן מהתוס' גבי המסתת את האבן, דס"ל דאם הוא לעשית מידה חייב משום מחתך. וכן הביא לרב כפות תמרים סוכה (לג ע"ב) דס"ל כי שייך מחתך כשמשליך את הנחתך. וסיים הרב טל אורות וצ"ע. וע"ע בפירוש קדמון ממצרים (על הרמב"ם פ"י הי"ח) דתירץ מדוע המסתת את האבן אין בו משום מחתך. די"ל דמחתך אינו חייב אא"כ נתכוין שיהיה הדבר הנחתך מן העור במידה. אומנם המסתת את האבן אינו מקפיד על היוצא ממנו כלל. ע"כ. והביאו בספר מלאכת שלמה (סימן כה אות ו), וגם הוא דחה זאת מהמגרר ראשי כלונסאות. וכן יש להוכיח עוד מדברי הרמב"ם (פי"א ה"ז) המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכו' ושם הנחתך נזרק. וע"ע בשו"ת עטרת פז (ח"א סימן יב ד"ה אמנם), דנסתפק בכך, לענין נידונו גבי חיתוך שקית המכילה קוביות קרח, האם יש איסור מחתך בעת שחותך את השקית, ולוקח חלק מהקוביות כפי צורכו, ומשאיר חלקם, כי שם א"צ את מידת השקית הנחתכת, שהרי שוב זורקה. רק שנזהר לחותכה במידה שלא לקלקל את שאר קוביות הקרח. וע"ש דנשאר בצ"ע. ולענין נידונו שם יש לפושטו לקולא ע"פ המבואר לקמן (אות טז). ע"ש. וע"ע בספר משמרת השבת (סימן שיד בבאר רחובות אות יב עמ' קכו) דג"כ כתב מסברא דמחתך הוא רק בחלק שנחתך. ואולם זה אינו, כי העיקר כמו שהוכיח הרב טל אורות, דמחתך שייך לשני הכיוונים, בין אם משתמש בחלק הנחתך, או שזורקו ומשתמש בחלק הנשאר, והוא כמבואר. וכן מסיק בספר יסודי ישורון (ח"ה מערכת טל מלאכות, ריש מלאכת מחתך ד"ה האי).
מחתך בגוף הדבר שצריך לו
יא. (((וחזי))) הוית לדברי הרמב"ם בחידושיו לתלמוד הקרוי חידושי הרמב"ם לתלמוד (הוצאת מכון התלמוד הישראלי) ושם בשבת (עה ע"ב) כתב דברים נפלאים, והנני להעתיקו בלשון קודשו, ודבריו קאי אמימרא דרבי חייא בר אבא ג' דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי, המגרד ראשי כלונסאות בשבת חייב משום מחתך וכו', והמסתת את האבן בשבת חייב משום מכה בפטיש. והנה ז"ל, ואומ' ר"מ בפירושו, יש להקשות אמאי המסתת את האבן אינו חייב משום מחתך, ואמ' ז"ל שדיקדק הרב רבי' יהוסף ז"ל רבו (רבינו יוסף אבן מיגאש) ואמ' הכא הוא טעמא דלא מחייב משום מחתך, אלא היכא דלא קא עביד מלאכה בגוף אותו דבר שצריך לו, כגון מחתך בעור, דלא קא עביד מלאכה בגוף העור שצריך לו, אלא קוצץ ממנו חתיכות והרחיקן מעל העור שצריך לו. אבל בגוף העור שהוא צריך, לא קא עביד מעשה. לאפוקי מסתת באבן, שהוא עושה מלאכה בגוף האבן, וחופר בה ומשווה פניה, כדי שתהיה נכונה לעשות עליה אבנים אחרות בבנין, שאינו חייב משום מחתך, אלא משום מכה בפטיש. ונפקא מינה שאם היתה האבן נכונה, ופניה שוות, ויש לה קרנות, ויוצאה לכאן ולכאן, וסותת האבן בשבת, שיהיה חייב משום מחתך, דדאמי למחתך העור. ועל דרך זו מיפרש המגרד ראשי כלונסאות של ארז, שחתך ראשיהן והרחיקן, ולא עשה מלאכה בכלונסאות גופן, זה הוא נוס' דבריו ז"ל. עכ"ל. והנה כן כתב גם ברבינו פרחיה (שם) בשם הרמב"ם, מילה במילה. וכן הובא בהקדמת ספר מעשה רוקח, ובספר טל אורות ג'ויא מלאכת מחתך (בשם ר' אברהם בן הרמב"ם).
(((ונמצא))) לפי"ז, כי החותך את שקית החלב ע"י מספרים, או סכין במידה מדוייקת, לא שייך כאן מלאכת מחתך, כי המלאכה נעשית בגוף הדבר שבו משתמש. ואומנם עדיין נשאר קשה לפירוש זה, הראיה מדין כוורת, ומדין הלוקט יבולות. ולענ"ד יש ליישבם ע"פ המבואר לקמן (אות טז). ושוב ראיתי שכ"כ לתרץ בספר בנין שבת (פרק מו), ויובאו דבריו לקמן (אותיות יד,טו) בעז"ה ובישועתו. ובזה הצלנו את הרמב"ם וסיעתיה מפני קושית הרב טל אורות (מלאכת מחתך) כי לפירוש הרמב"ם תקשי מדין כוורת דבורים שהמסיר קנים הבולטים הרי זה מכה בפטיש, ולא מחתך. וכתב ואפשר דרבינו יוסף (מיגאש) מפרש ההיא משום מחתך. ע"כ. ובספר בנין שבת (פרק מז אות ב) מכח קושיא זו כתב פשט חדש ברמב"ם, שלענ"ד כלל לא נרמז ברמב"ם אחר המחילה, כי ביאר בו דכל שמסיים את האבן ומחליקה שוב לא שייך מחתך, כי מתחייב משום מכה בפטיש. ע"כ, ועע"ש. והרמב"ם כלל לא כתב כן, אלא טעם אחר כי תלה זאת היכן נעשית המלאכה, וכנ"ל. וגם הרמב"ם מבאר שמרבע את האבן, ולא כהבנת שאר הראשונים שמחליק את האבן, והרב בנין שבת למד כן אף ברמב"ם, ודו"ק. ואכמ"ל. וזה יצא לו להוסיף את פירושו ברמב"ם, מפני הקושיא הנ"ל. אולם לדרכנו הכל אתי שפיר, ודברי הרמב"ם באים יחדיו עם פירושם של שאר הראשונים, אשר יובאו בסמוך בעז"ה.
מחתך במידה וצריך את המידה
יב. (((איברא))) דהנה בתוס' (דף עה ע"ב ד"ה המסתת), נראה דפליגי על טעמו של הרמב"ם והר"י מיגאש. דשם כתבו התוס' על דין המסתת אבן דחייב משם מכה בפטיש, אבל משום מחתך לא מיחייב, שכבר היא מרובעת ומתוקנת, אלא שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין ויפוי, כעין שעושין עכשיו מסתתי האבנים. וסיימו דהוא מדברי ר"י, וכן ריב"א. ע"כ. ומפורש דאם מסתת אבן ומרבע אותה, ס"ל לתוס' דחייב נמי משום מחתך, אע"פ שעושה המלאכה בגוף הדבר. וכ"כ תוס' רא"ש (שם ד"ה המסתת), וז"ל, אבל משום בונה ומשום מחתך לא מחייב, שכבר היא מרובעת ומתוקנת לישב בחומה, אלא שעושה בה שרטוטין ליפותה, וזו היא גמר מלאכה. עכ"ל. וכ"כ עוד ראשונים וכאשר יבואו בסמוך בעז"ה. ומ"מ מתוך דבריהם יוצא מבואר לענין גדר מלאכת מחתך, כי המחתך אינו סגי בכך שיהיה מחתך במידה וע"י כלי, אלא בעינן נמי צורך במידה, שצריך למידה בגודל פלוני, ואילו כאן שחותך את האבן ומיישרה, אע"פ שחותך בידיוק שני מלימטר כדי ליישר את הבליטה, מ"מ אין לו צורך בשני מלימטר אלא לישר את האבן, וכל כה"ג אינו מחתך, כיון שא"צ את המידה. שהרי אין לו צורך בשני מלימטר, אלא ביישור האבן. ומצד האבן אין כאן מחתך, כיון שהיא כבר עשויה לפי מידתה, וכבר מתאימה לשימוש הבנין. [ובזה אתי שפיר הראיה הנזכ"ל (אות ח) מהאי מימרא דעבדא כי כיסתא. וכן מדין המסתת את האבן. ולגבי כוורת, והלוקט יבולות, י"ל כנזכר לעיל, וכאשר ישבנו את הרמב"ם ע"פ המבואר לקמן (אות טז). וגבי הפותח בית הצואר, יבואר לקמן בעז"ה (אות טז), וה"ה גם לגבי העושה נקב יפה בחבית. ע"ש.] וכ"כ כדברי התוס' הנ"ל המאירי (דף עה ע"ב ד"ה השף), וז"ל, והמסתת את האבן, ר"ל שמחליקה אחר שנחצבה, חייב משום מכה בפטיש, שזהו גמר מלאכה. ויש שואלים לפי' זה והרי יש לחייבו ג"כ משום מחתך, ומשום ממחק, שהרי הוא מחתכה ומחליקה. עד שפירשו בזו אף משום מכה בפטיש (דמה שאמרו בגמ' חייב משום מכה בפטיש, היינו אף מכה בפטיש, חוץ מכך שחייב משום מחתך, וממחק). אלא שעיקר הדבר, שאחר שנחצבה והושוית למדתה, אין בה עוד משום מחתך, שהרי נעשה הכל. ודין ממחק אין כאן, שאין הכונה בה להחליקה להיות תשמיש שלה נוח לו, כענין ממרח רטיה, ושף בין העמודים, ומוחק את השער מן העור להחליקו, ואין זה אלא נוי בעלמא, ואין כאן אלא גמר מלאכה. עכ"ל. וכ"כ הר"ן במיוחסים (עה ע"ב ד"ה המסתת), דהקשה דלחייב משום מחתך וממחק. וי"ל דאה"נ דחייב משום תלת, וה"ק חייב אף משום מכה בפטיש. וי"מ דמיירי באבן שנתקנה כבר אורכה ורוחבה, אלא שהוא מתקנה עכשיו דק דק כדי ליפותה, והילכך אינו חייב משום מחתך, דהא אינו מחתכה. ומשום ממחק נמי ליכא, דהא אינו כדי ליפותה, ואין בזה צורך כלל, ואנן בעינן דומיא דממחק עור דמשכן, דאית בי' צורך. עכ"ל. וא"כ ס"ל דכל שמרבע את האבן, יש בו משום מחתך. וכאן אין בו מחתך כיון שמדת האבן עשויה, ורק מחליקה, ובזה אין מחתך, והוא כנ"ל, דאע"פ שכשמחליקה מסיר ממנה חלק מהאבן במידה מדוייקת, וע"י כלי, מ"מ א"צ את המידה, ועל כן אין בכך משום מחתך. וכן כתב גדר זה במלאכת מחתך בשו"ת להורות נתן (ח"ה סימן כ אותיות ו,ד). ע"ש.
יג. (((איברא))) דעדיין יש להקשות על כך מהא דאיתא במכלתין (דף עד ע"ב) התולש את הכנף וכו', והקוטמו, חייב משום מחתך. ופרש"י, שחותך את הנוצות ולוקח את החלק הרך לצורך נתינתו בכר. והנה ז"ל רש"י בד"ה משום מחתך, דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי. עכ"ל. וא"כ בואר כאן חידוש גדול, דאע"ג שא"צ את מידת החיתוך, שהרי כל נוצה חותכה לפי גודלה, וא"כ אין לו צורך במידה מסויימת של הנוצות. אפ"ה כיון שחותך את הנוצות במידה מדוייקת של כל נוצה, לפי מה שהיא, נחשב זה חיתוך במידה וחייב. וזה סותר לנ"ל לכאורה, כי עפ"ז גם המסתת אבן ומחליקה י"ל דהוי מחתך, כיון שחותך במידה מדוייקת. ואע"פ שא"צ את גודל החיתוך, שהרי כל קימור וגבעה באבן חותכם לפי גודלם, מ"מ בנוצה התחדש דגם זה חשיב במידה. וכדברי רש"י כ"כ ראשונים רבים, וכגון, רבינו יהונתן מלוניל (דף לב ע"א מדפי הרי"ף), וכ"כ הר"ן בהלכות (שם סוע"א), ובנימוק"י (שם), ובריבב"ן (שם). ועוד בה שגם מי מהראשונים שלא כתב כן להדיא, מ"מ יוכרח להסכים עם פרש"י, דאל"כ מאי אית לך למימר, ומדוע חייב משום מחתך, והרי אינו מקפיד לחתוך גודל קבוע בנוצות.
(((ואשר))) עלה בדיבוק חברים אחר העיון לבאר, כי איסור מחתך הוא שמחלק דבר לשני חלקים, ובכל מקרה אשר צריך הוא לשימוש אחד מהחלקים למידתו, כבר הוי מחתך, אך כאשר א"צ מידה של שום חלק, אע"פ שחותך במדויק, אין כאן מחתך. דהנה המשייף אבן להחליקה וליפותה, אע"פ שחותך במדוייק את כל הבליטות, אך אין לו צורך במידה, לא של החלק שמוסר מהאבן, שהרי זורקו, ולא בחלק של האבן שנשארת, שהרי כבר מידתה עשויה, ואפשר להשתמש בה לפי מדתה לבניה, אף בלא החלקתה ויישורה, וכל שחותך הוא כדי להחליקה וליפותה, ואינו כדי לעשות את מידתה מדוייקת יותר, אלא רק ליפותה. משא"כ החותך את הנוצות, כיון שחותך במידה מדוייקת את החלק הרך, ומשתמש בו, כל כה"ג הוי חותך במידה. כי צריך הוא למידה, ודמי לחוט שיצא מבגד, או יבולת, שאין בחיתוכם משום מחתך, שהרי מידת הבגד עשויה ומוגמרת, וכל שמסיר את החוט הוא רק ליפותו. ומה שחותך את החוט במדוייק, כדי להסירו, א"צ את המידה, שהרי א"צ את מידת החוט, והראיה שזורקו. וכן אין צריך את מידת הבגד (מצד שלא יחתוך את החוט יותר מדאי ויעשה חור בבגד), שהרי מידת הבגד עשויה, ואין הכוונה בחתיכת החוט לעשות מידה לבגד.
(((ולענין))) נידו"ד לחתוך שקיות חלב, לפי הני ראשונים יצא לאסור, כי חותך במידה, וצריך את המידה, שהרי צריך פתח לשימוש. ולכאורה חייב חטאת, כיון שעושה ע"י כלי, ע"י הסכין או ע"י מספרים.
איסור מחתך הוא כשחותך מידה שימושית
יד. (((וחזי))) הוית לספר בנין שבת (מלאכת מחתך פרקים מב,מג,מה,מו) דעמד על מדוכה זו באורך וברוחב, והיסוד שהוציא ליישב זאת הוא בדומה לנו, שמחתך חייב לא רק כשחותך בהקפדה על החיתוך, אלא שיוצר מידה שעימה ישתמש. ולכן הא דאיתא בשבת (קה ע"א) דעבדיה כי כיסתא הנ"ל, אע"פ שחותך במדוייק, כי אחרת יקלקל את הבגד, מ"מ ע"י החיתוך אינו יוצר מידה, כי מידת הבגד עשויה זה מכבר, רק רצונו לסלק את החלק הבולט בבגד. ולכן גם בשבת (עד סוע"ב) עמדה הגמ', היכן היתה קריעה במשכן, וביארה, שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה. ופרש"י, דרנא, תולעת. ומנקב בו (ביריעה התולעת נוקבת נקב) נקב קטן ועגול, וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב, שלא תהיה התפירה עשויה קמטין קמטין. עכ"ל. ובתוס' ד"ה וכן, כתבו, שבנפל בה דרנא צריך לקורעה מתחילתה ועוד סופה. ע"כ. וביאר שהיה חותך במדוייק, ומדוע לא חייב משום מחתך. ועל פי הנ"ל אתי שפיר, כי לא יוצר מידה בעת החיתוך, ובזה (בפרק מו) ביאר מדוע המסתת את האבן (שבת עה עב) חייב משום מכה בפטיש, ולא משום מחתך. והביא למאירי ולר"ן שם, דביארו כי היינו שמחליק את האבן. וע"פ הנ"ל אין כאן מחתך, כיון שהמידה עשויה זה מכבר. ועוד ביאר (פרק מז) להא דאיתא בשבת (עו ע"ב) האי מאן דעביד חלתא מחייב יא' חטאות. ופרש"י, חתך הקנים לאחר אריזתה, כדי להשוותם, הרי זה מכה בפטיש. כדאמרינן (עה ע"ב) האי מאן דשקיל אקופי דגלימי חייב משום מכה בפטיש. עכ"ל. וא"כ חותך במדוייק, שהרי כתב רש"י שחותך כדי להשוותם. ומדוע לא חייב משום מחתך. וביאר, דכיון שהכוורת עשויה, א"כ בחיתוך אינו יוצר מידה, כי היא כבר עשויה, אלא רק מתקן, וזה לא מחתך. וכן הוא באקופי גלימי הנ"ל.
חיתוך במקום המסומן ומנוקב
טו. (((ועוד))) חידש הרב בנין שבת יותר מדברינו הנזכ"ל, והוא שצריך שיחתוך במידה, ושישתמש במידה שחתך, והשימוש יהיה מצד המידה. [והצריך שישתמש במידה מצד שצריך את המידה להשתמש במידה. ולא כדברינו שחותך במידה מפני שצריך מידה, אע"פ שא"צ להשתמש במידה. ובסמוך ראה דוגמא שהיא נ"מ בזה.] והביא כן (בפרק מג) בשם הגרשז"א זצ"ל, והובאו דבריו בספר שש"כ (פ"ט הערה כה), דשם התיר לפתוח שקיות סוכר קטנות (בבתי מלון וכדו'), ואף מותר לחתוך אותן במקום המיוחד לכך, ואין בזה משום מחתך, כיון דמה שהוא חותך במקום המסומן, אינו אלא כדי שלא ישפך הסוכר, ואין לו כל כוונה להשתמש בחלק החתוך. עכ"ל. ובתיקונים ובמילואים לספר שש"כ (שם) הוסיף, ואין לו כל כוונה של שימוש בחלקי השקית לפי מדה מסויימת, רק מפני שזה יותר נוח, ואין לו שום כוונה למידה מסויימת של נקב. עכ"ל. וא"כ הצריך במחתך לחתוך לפי מידה במידה שימושית. ואולם לענ"ד דבר זה נסתר מדין הקוטם נוצה, וכנ"ל, ועל כרחך דא"צ שהמידה תהיה שימושית, אלא שחותך לפי מידה, ומשתמש בדבר שחתך. אע"פ שא"צ שהמידה תהיה שימושית. ולכן בנוצה אע"פ שאינו משתמש במידת הנוצה, מ"מ כיון שחתך בה לפי מידה, והשתמש בה לכר, חייב. ומינה לענין שקית הסוכר שחותך בידיוק במקום שמנוקב כדי שלא ישפך הסוכר, כיון שחותך במידה (דוקא במקום הסוכר), ומשתמש במידה (היא השקית סוכר שנשארת בידו), אסור משום מחתך, וכדין הקוטם נוצה. ואולם יש להקל בשקית הסוכר מצד אחר והוא, שכל שחותך במקום המסומן הוא מפני ששם קל יותר לחתוך, אך אין לו קפידא לחתוך דוקא שם, מצד מידת השקית, שהרי לו היו מסמנים את הסימון לאורך השקית, משם היה חותך. או אם היו מסמנים לרוחבה במקום נמוך יותר, משם היה חותך, מפני שיותר נוח לו לחתוך משם. וגדולה מכך, הן הלא פעמים רבות חותך נמוך מגובה הסימון, או גבוה ממנו, והוא מפני שאינו מקפיד על מידתו וכנ"ל. וכשם שמצינו כיוצ"ב בספר שש"כ (פכ"ג הע' נה) לגבי חותך נייר טואלט במקום המנוקב, דאין בזה משום מחתך, כיון שהחותך אינו מקפיד אם היו עושים את זה יותר ארוך או יותר קצר, והוא רק חותך במקום הנוח לו, ושוב אין זה שייך כלל למלאכת מחתך. וכן יש הרבה דברים כאלה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מקוה המים מלכה (ח"ג סימן לד ד"ה וגם בזה), גבי נייר טואלט, כיון שאינו מכוין לא למידת רוחבו, ואף לא להשוות צלעותיו (של הנייר), ואינו צריך לכך. ועע"ש. וה"ה י"ל לגבי אריזות קורנפלקס, שאין איסור מחתך בהסרת חלק הקרטון המסומן. וכ"כ בספר בנין שבת (ח"א סימן מג). ועוד הביא (בפרק מ אות ב) מספר נשמת אברהם סופר (ח"ה סימן שמ) בשם הגרשז"א, שאין בקריעת הנייר ממכשיר הפאקס משום מחתך (ואסור משום קורע), על אף שהקריעה נעשית במקום מסוים, לפי שאין הקפידה שהמקום המסויים יהיה דוקא כאן. עכ"ל. וכן ראיתי לשו"ת מנחת שלמה (ח"ב ר"ס לב) לענין פתיחת לשונית של פחית, דכתב מהאי טעמא שאין בכך משום מחתך, כיון שכל שחותך לפי הסימון, כי כן נוח וקל יותר לחתוך. ושם בסוגרים מרובעות אמר כן אף לענין חיתוך נייר טואלט במקום המסומן. ע"ש. וכ"כ כדברים האלה בשו"ת להורות נתן (ח"ח סימן כ אות ד) לענין פתיחת בקבוק, אשר תחת הפקק מחוברת טבעת, ובעת הפתיחה נופלת. כי לא שייך כאן מחתך, לפי שא"צ את מידת הטבעת או הפקק, ומה שחותך במקום הנקבים, אינו מפני שצריך לחתוך דוקא שם, אלא מפני שנח וקל לחתוך שם. וכ"כ לענין הנייר טואלט בשו"ת ארחותיך למדני הנדפ"מ (ח"א סימן עד אות ד). ועוד יש להוסיף כי בשו"ת מקוה המים מלכה (ח"ב סימן ז) כתב כי אין בחיתוך נייר טואלט במקום המסומן משום מחתך, כיון שהנייר ע"י הנקבים הוא כבר מובדל ומופרד, והנייר מחובר רק בחיבור מדולדל, דודאי שדינו כאילו מובדל. ע"כ. ושב וחיזק דבריו (ח"ג ריש סימן לג) דדמי לפסק מרן (סימן שכח סל"א) צפורן שפירשה רובה וכו'. ושב וכ"כ בסוף התשובה (שם). ועוד לו (שם סימן לד ד"ה גם בזה). וע"ע בשו"ת דברי שלמה שניידר (ח"ג סימן רלה), ובספר יסודי ישורון (ח"ד דף צח ע"ב) כתב שבנייר המנוקב קל יותר דינו, ועוד כ"כ בהשלמות לספר קיצור הל' שבת (עמ' תסה). ע"כ. ואולם זה אינו, וכאשר כבר דחה סברא זו מכל וכל בשו"ת חלקת יעקב (חאו"ח סימן קסד אות ז) שהרי הנייר מחובר, ושאין לדמות דין זה לדין ציצין שפירשו רובן המבואר בסי' שכח. ע"כ. וראה עוד לשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן ל אות ז) שתמה טובא על אלו דברי הרב מקוה המים, שכל זה חשיב מחתך, ומה לי מעט מה לי רב, סוף סוף מחוברים המה. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"א ר"ס קטו) דאפילו אותם הניירות שכבר פרודות קצת, מכ"מ מחוברים עוד לסרוגין, ונ"ל לאסור. רק דספוקי מספקא ליה אי מחייב מדאורייתא. ע"ש. וכ"כ לדחות בשו"ת דברי שלמה (ח"ג סימן רלה ד"ה וראיתי), כי פשיטא דבנייר מנוקב אסור. וכ"כ בספר שש"כ (ח"א פכ"ג ריש הל' טז). וזהו פשוט שאין לדמותו להא דמבואר בסי' שכח (סל"א) גבי צפורן שפירשה רובה דשרי, דשאני התם דהקלו משום צער, וכמבואר בגמ' שם (שבת צד ע"ב) כי דוקא במצטער שרי, וכ"פ הטוש"ע (סימן שכח סל"א), וראה למ"ב (ס"ק צו) בשם הפמ"ג, דכיון שפירשו רובן קרובין לינתק וכתלושין דמיא, הלכך במקום צערא לא גזרו רבנן. ע"כ. שוב אינה ה' לידי שו"ת שמש ומגן (ח"א סימן ד) השייך למו"ר עט"ר הראש"ל מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ושם בכת"י דייק את לשון הרב שמש ומגן בד"ה ונ"ל לתרץ, בסוף הסוגרים, דכתב וז"ל, החותך נייר טואלט אין בזה משום מחתך, כיון שאינו מקפיד על המידה. והוסיף מו"ר על הגליון וז"ל, דכ"כ שש"כ הוספות ומילואים (עמ' מ הערה נה), ודלא כאור לציון (ח"ב דף רסז סוע"א) שכתב שהוא איסור מלאכה דאורייתא משום מחתך, ע"ש וליתא. עכ"ל. והרואה בשש"כ הנ"ל התיר משום מחתך אף לחתוך במקום הנקבים, לפי שאינו מקפיד על המידה. ויוצא איפוא שכן דעת מו"ר שליט"א. וכעת נזכרתי שכ"כ להדיא מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ט סימן קח אות קפה) ע"ש. ואולם ראה לספר פקודת אלעזר (ס"ס שמ) שהעתיק את דברי ספר זכר נתן שכתב כי שרי לחתוך נייר לקינוח, והוא ע"פ חידוש שו"ע הרב דבעשוי מגוף אחד אין בו קורע, ואולם בנייר שלנו שעשוי מלבדים יש לאסור. והגיה על כך הרב פקודת אלעזר, כי נלע"ד שגם זה נקרא מקפיד לחתכו במידה, כיון שאינו רוצה לאבד כולו בשביל פעם זו, ומפני כך מחתך ממנו לצורך אותה שעה. כנלע"ד כעת. עכ"ל. ואולם לענ"ד גם הוא יודה האידנא שגליל נייר טואלט מחירו זול מאוד, ובדר"כ אנשים לא מקפידים על חיתוכו במידה מדוייקת בשביל שלא יגמר, אלא רק חותכים לפי נוחות השימוש בו. וע' כאן בהערה לענין דעת מו"ר מרן מלכא להלכה בדין חיתוך נייר טאולט. דעת הגאון יבי"א בחיתוך נייר טואלטאגב בואנו הלום, אמרתי להעיר מידי שוטטי בספרי דבי רב, כי בשו"ת יבי"א הנ"ל (ח"ט חאו"ח סימן קח אות קפה) מפורש שדעתו להקל לחתוך נייר טואלט בשעת הדחק. ע"ש. ואולם בעבר סבר מו"ר להחמיר בכך, וכמו שהעיד בשו"ת שם משמעון אחד (ח"ג סימן קמז), שכן דעת מו"ר. וכ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"א רס"ד). ובאמת שכן ראיתי למו"ר בהסכמה לשו"ת הלכה למשה מימון (הודפס בשנת תשיח) דכתב הכי להדיא, כי שם הרב הלכה למשה (סימן כו) דן גבי טלטול תעודת זהות בשבת, שהחוק מחייב זאת. וכתב שיש ללמוד להקל ע"פ דברי שו"ת הלל אומר פוסק (סימן קצט) שהתיר משום כבוד הבריות לקרוע נייר טואלט בשינוי, ואפי' לקנח בניירות מודפסים. וה"ה לענין תעודת זהות, שיש כבוד הבריות וגם עונשים דממון וגוף יש להקל, ומותר. ע"כ. וכתב להעיר על כך מו"ר בהסכמה וז"ל, ומה שרצה ללמוד עוד כת"ר מס' הלל אומר, בענין קריעת הניר לקינוח בשבת משום גדול כבוד הבריות. הנה אין דבריו ברורים בזה כלל, וע' בספר משנה ברורה (סימן שמ ס"ק מא) שהקורע נייר בשבת לצורך קינוח "חייב משום קורע". ע"ש. וכן פסק בשו"ת מהרש"ם ח"ד (סימן קמח ד"ה ובדבר), ושכן דעת הפוסקים. ע"ש. ובמקום אחר כתבנו בזה. ואכמ"ל. עכ"ל. וכתב א"כ במפורש, כי אסור לחתוך נייר טואלט משום קורע, ואין זה נדחה אף מפני כבוד הבריות. ולדרך זו ע' בשו"ת בכורי יעקב זריהן (ר"ס ז) דכל שהותר משום כבוד הבריות הוא רק באיסור דרבנן. (וע' בשו"ת שיח כהן אליעזר (ח"א סימן טו ד"ה איברא), דהעיר על אלו דברי מו"ר שליט"א, כי מדברי המהרש"ם אין הוכחה, וכאשר תדקדק בדבריו. ע"כ). ומ"מ משנה אחרונה עיקר.ורבים רבים עמדו על האי מילתא, גבי חיתוך נייר טואלט בשבת, ואין עת האסף, ופלא שחלק גדול מהעומדים על כך לא באו ודנו מצד פסק מרן (סימן שמ סימן יג) אין שוברים החרס, ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי. ע"כ. וכתב כמתקן, מפני שאיסורו דרבנן, וכדדייקו הפוסקים. וכן פסק מרן עוד (בסימן שח סעיף מד) וכדביאר שם המ"ב, וע"ע ברמ"א (סימן שיד ס"א), ולא באתי לעמוד על כך רק כמעיר. כי הביה"ל (סימן שמ סי"ג ד"ה אין שוברין), ביאר מאי טעמא דאיסורו מדרבנן וז"ל, ותלוי הדבר בהתקון, אם הוא תקון גמור חייב משום מכה בפטיש, דגומר הכלי או הבגד. ואם אינו תיקון גמור הוא מדרבנן. ע"כ. וא"כ הקורע נייר איסורו מדרבנן, כיון שאינו תיקון גמור. וא"א לומר דהיינו טעמא דהקורע נייר אינו תיקון גמור, כיון שהיה משמש לצלות על גבו, כמבואר בביצה לב, וא"כ הוא כלי חד פעמי, וכל כה"ג לא חשיב תיקון. שהרי גם הקוטם קיסם שהוא כלי חד פעמי חייב משום מתקן מנא, וכדפסק מרן (סימן שכב ס"ג). וגם כי מרן בשו"ע אצלנו כתב סתם, ואין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי. ע"כ. ולא דיבר דוקא בכה"ג שהוא כדי לצלות, אלא אף לעשות עמדו שאר דברים, כדמוכח הן מתוך סתימת השו"ע, והן משום שאף אחד לא יקרע נייר לצלות על גבו בשבת, (והגמ' מיירי גבי יו"ט). ועל כן נראה כי הקורע נייר לא חשיב תיקון גמור, כיון שאינו מחותך יפה, ולכן אינו מתוקן היטב, ואינו תיקון גמור. ולפי"ז יש מקום לחייב משום מכה בפטיש כשחותך נייר טואלט לפי הנקבים , כי אז החיתוך יוצא ישר ומדוייק, בשונה מפסק השו"ע שחותך נייר, ואינו חיתוך יפה, וע"כ אינו תיקון גמור. וצ"ע. וע' בזה בשו"ת ארחתיך למדני הנדפ"מ (סימן עד), וע"ע בשו"ת עטרת פז (ח"א חאו"ח סימן יב בהערה). ועוד אעיר כי ההיתר לקרוע נייר טואלט מתבסס על כבוד הבריות, ואולם ע' במ"ב (סימן שכב ס"ק יד) דהיתר מפני כבוד הבריות הוא רק בבית חברו, אך בביתו אין היתר זה, כיון דהיה לו להכין מאתמול, וחלו מדברי הגמ'. ע"ש. ברם לענין טלטול אבנים לבית הכסא דין זה שנוי במח' הראשונים, וכמובא בב"י (ס"ס שיב) וסיים שם מרן דמסתימת הפוסקים משמע להתיר, וכן עביד איהו גופיה בשולחנו הטהור (שם סעיף א), וא"כ דעת מרן שקיבלנו הוראותיו להקל, ולכל הפחות לענין קינוח שזהו נידו"ד. וא"כ אף שהמ"א (שם סס"ק א) אסר, וכ"כ הבאר היטב (שם), מ"מ אין לנו אלא דעת דעת מרן. ואף המ"ב גופיה (סימן שיב סס"ק ב) משמע דדעתו להקל, מדמסיים בדעת הא"ר ובשם הלבוש הכי.ועוד ראיתי שהעירו כי כל ההיתר של כבוד הבריות בימינו לענין נייר טואלט, כמעט ואינו שייך במציאות. כי הלא בכל בית מלבד הנייר טואלט, יש ניירות טישו, ויוכל להשתמש בהם אם לא הכין נייר חתוך, וכן יש מפיות שלחן חד פעמיות, ומפיונים, וכיוצ"ב סוגים מסוגים שונים. וגם אם אין לו בבית לשום חד מכל הני, ילך ויבקש משכנו, ומה בכך. וראיתי למי שכתב גדולה מכך, כי יכול אף לרחוץ במים. וכל ששייך ההיתר של כבוד הבריות, הוא רק כשאין עצה ופתרון אחר, וממילא האדם יתלכלך ויתבזה כבודו. אך בימינו איך נזדקק להיתר של כבוד הבריות, בו בזמן שאין חיסרון משום כבוד הבריות, כי אם נאסור עליו לחתוך את הנייר, יעשה את אחת מהעצות הנ"ל, ממילא לא יהיה לו שום חסרון משום כבוד הבריות. ואה"נ בכה"ג שא"א לעשות אחת מאלו העצות, חזור נחזור להיתר כבוד הבריות. וראיה לכך יש להביא מפסק מרן (סימן שיא סעיף ב) דשם הותר לטלטל מת שמסריח משום כבוד החיים וכבוד המתים, והוא בתנאי שאין להם מקום לצאת, וגם בדוקא שיעשה הקל קל תחילה ע"ש. וכ"כ להדיא המחצית השקל (ס"ס שיב) דכתב שלא שייך כבוד הבריות כל היכא דאפשר לעשות בהיתר. [ומה שתמה כן על התו"ש והא"ר, לכאורה פשוט שגם הם מודים לכך. ורק דלענ"ד דיברו בכה"ג שא"א לעשות בהיתר, כגון שהאבן כבידה ואינו יכול להחזיקה באויר. ע"כ.] וכן מבואר עוד מפסק מרן (סימן שב סעיף ה) דכשיש לפניו אזני חרס (שמותרים בטלטול) ישתמש בהם ולא באבנים. וע"ש בב"ח (ס"ג ד"ה אסור), ובמ"א (ס"ק ד), ובמ"ב (ס"ק טז) דאף דיש לחוש לכשפים באוזני חרס וכדלעיל (סימן ג), מ"מ עדיף לקנח בהיתר ולא בטלטול מוקצה, וק"ו בן בנו של ק"ו הכא בנידו"ד.ועוד אעיר שגם בכה"ג דהוי כבוד הבריות, כל שיותר הוא רק לחתוך נייר כדי צורכו ולא לכל בני הבית, וכמבואר בשו"ע (סימן שיב סעיף א) דהותר להכניס רק כמלא היד. ורק כשאין איסור מוקצה הותר להכניס כל שיחפוץ. ואף שמ"מ הותר כמלא יד, וזה יותר משימוש פעם אחת, דראה שם שכשאין לו בית הכסא אז שרי ליקח רק לשימוש חד פעמי, משא"כ כשיש לו בית הכסא מיוחד הותר יותר, והוא כדי שיוכל להשתמש גם למחרת, או לישראל אחר, ע"ש במ"א דמ"מ כל שהותר רק כמלא היד ולא יותר הוא כדי שלא ירבה כ"כ בטלטול, וע' במאירי (שבת דף פא ע"ב), וברבינו יהונתן מלוניל (שם) שביאר שיוכל להחזיקן בידו אחת. ומינה לנידו"ד דכל שהותר לקרוע רק לפעם אחת, לפי שבכל פעם שחותך נייר היא מלאכה בפני עצמה. ברם גם כשמרים כמה אבנים ליד אחת, כל אבן שמרים היא טלטול בפנ"ע, ורק הטלטול יחדיו הוא טלטול אחד ברבוי בשיעורים, ולפי"ז צ"ע כיצד נדמהו להכא בענין קורע, כמה יותר לו לקרוע.ועצור במילין לא אוכל אגב זוכרנו את שו"ת הלכה למשה הנ"ל, להרה"ג רבי משה מימון זצ"ל רבה הראשי דקרית אתא. ובאתי להעלותו על נס ולהזכיר את גודל ענוותנותו, כי תחת הערת מו"ר הנ"ל בהסכמה לספרו הלכה למשה כתב להשיב, וכ"ז אני כותב מעין משא ומתן כדרכה של תורה, אבל להלכה ולמעשה הדרי בי (לענין טלטול תעודת זהות), ואני מבטל דעתי נגד דעתו ד"ע, ותשובתי דסימן הנ"ל הרי היא מבוטלת. עכ"ל. ועוד העיר שם לעיל מו"ר הערה אחרת עליו בד"ה מאוד, וסיים שם מו"ר, וכנראה דט"ס היא בדברי תשובתו. ע"כ. ועל כך כתב הרה"ג המחבר, יפה העיר ידידי הרה"ג נר"ו, ואין טעות סופר בתשובתי. ע"כ. וכ"כ התפעלתי מענוותנותו, כי לא ראיתי למי שחקק דברים שכאלה בעט סופר, ומה גם שאז מו"ר היה חבר ביה"ד בפ"ת, ועל כן לא התאפקתי מלהעלותו כאן על מזבח הדפוס. וע' לבנו הרה"ג ר' יורם מימון שליט"א בריש ספרו הנפלא מתנת משה ח"א, שדיבר גבי ענוותנותו של אביו זצ"ל. ומ"מ כל זה שונה מנידו"ד גבי פתיחת שקית חלב, כי כאן מקפיד הוא לחתוך במדוייק בגודל ובזוית מסויימת, למען ישפך החלב כיאה וכיאות, כל אחד כפי רצונו. ואה"נ מי שאינו מקפיד על חיתוך השקית לא קפדינן בהדיה, וה"ה להני שקיות סוכר דלא מקפידים וכנ"ל, ועל כן לא קפדינן בהדייהו.
חותך במידה והיא כבר עשויה
טז. (((עוד))) הוסיף בספר בנין שבת (פרק נ) יסוד נפלא בגדר מחתך, והוא דלכאורה סתירה יוצאת בין דין חותך נוצה דהוי מחתך, להא דאיתא בשבת (קמו ע"ב) ופרש"י שם, דהקוטם עלה מן הענף הו"ל כמתקן כלי, ואסור מדרבנן. וקשיא, דתיפוק ליה דחייב ד"ת משום מחתך, דאע"פ שאינו מקפיד על מידת העלה, כי כל עלה שיהיה יחתכו, אך מקפיד לחתוך את העלה מן הענף בידיוק במקום שמדובקים, והוי מחתך כדין חותך נוצה הנ"ל. וחילק דשאני עלה דמידתו עשויה זה מכבר, ורק מחוברת לעלה, ודמי לחותך כפתור המחובר לבגד, שאין כאן מחתך, משום שיוצר מידת הכפתור, שהרי מידתו עשויה. וכן מוכח מהסוגיא של חותך עלה דשם אמרה הגמ' (דף עד ע"ד), והמורטו חייב משום ממחק. ופרש"י, לצד זנבו (של הנוצה) שהיא קשה, מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה, ונותן השיער בכר ובכסת. ע"כ. ותיקשי, מדוע לא יתחייב משום מחתך, ומאי שנא מהחותך נוצה, הנזכר בסמוך ממש. וע"פ הנ"ל אתי שפיר. ודפח"ח. וכן יש להוכיח משבת (עד ע"ב), בדין הכוורת (המובא לעיל אות ז) שאין בו מחתך. ועל פי הנ"ל אתי שפיר, כיון שמידת הכוורת כבר עשויה ומוגמרת. וכ"כ בספר בנין שבת (פרק מו). וכן ראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן מא ד"ה ומ"ש לסתור), שכתב יסוד זה, ובזה ביאר את הסוגיא בערכין (דף ז) היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין וקורעין את כריסה בשבת להוציא הולד מתוכה. ופריך פשיטא מאי קא עביד. ופרש"י, מחתך בשר הוא, ולאו מידי עביד. ע"כ. ותקשי דהלא חותך ומוציא את התינוק במידה, שהרי יש צורך להפריד את התינוק מהכרס, וא"כ מדוע הקשתה הגמ' פשיטא. וכתב כי זה אינו, מאחר שמידת התינוק עשויה זה מכבר, ואינו יוצרה, ודמי לחותך פרי הנמצא יחד עם עוד פירות ונזהר בעת החיתוך שלא לחותכם, שאין בזה מחתך מצד שיוצר את מידת הפירות, שהרי מידתם עשויה ועומדת. עכת"ד.
(((וא"כ))) לכאורה עד כה יוצא, כי לדעת הרמב"ם וסיעתיה החותך שקית חלב במידה מדוייקת מותר, שהרי המלאכה נעשית בגוף השקית. ואילו לשאר הראשונים חייב משום מחתך.
מחתך בפותח בית הצואר
(((קושטא))) דמילתא כי עדיין יש מקום להקל, והוא, כי אע"פ שבוארו היטב שיטתם של הני ראשונים ביסוד מלאכת מחתך, מ"מ עדיין לא מצאנו ידינו ורגלינו בביאור האי מימרא דשבת (מח), הפותח בית הצואר חייב משום מכה בפטיש, ומדוע שלא יתחייב משום מחתך. והאמת אומר כי לא מצאתי סברא לחלק בין הדברים, כי הלא כאן חותך פתח במידה מדוייקת, לצורך שימוש במידה. [למעט לדעת הרמב"ם וסיעתיה הנזכ"ל (אות יא) דאתי שפיר וכדביארנו שם, כיון שכאן מחתך בגוף הדבר. ורק שכל דיוננו משם עד עתה, לבא ולהתיר אף לחולקים על הרמב"ם.] אך מ"מ זה יוצא מפורש, כי הפותח בית הצואר אין בו משום מחתך. ואע"פ שלא זכיתי להבין טעם הדבר, מ"מ כל כה"ג בידיוק אינו מחתך, (והחילוק המציאותי בין מחתך לפותח בית הצואר, הוא ברור). וחזי הוית לגרשז"א בשש"כ (פרק ט הע' ל) דכתב כי העושה נקב בפטמת בקבוק, אפי' מקפיד על מידת הנקב, אין בו משום מחתך. (אולם אסור משום שאסור לעשות נקב בכלי, וכמבואר בסי' שיד ס"א). וחזינן נמי בפותח בית הצואר (סימן שיז ס"ג), ובמ"ב (ס"ק כב), ובשעה"צ (ס"ק יד), דלא נזכר רק קורע, ומכה בפטיש, ולא מחתך. עכ"ל. וא"כ סמך על כך הלכה למעשה. ובספר בנין שבת (פמ"ג אות ג) ביאר את החילוק בין מחתך לפותח בית הצואר, דבפותח בית הצואר עיקר רצונו הוא בעשיית החור והפתח, והמידה אינה אלא היכי תמצי לעשיית הפתח, ובכה"ג לא חשיב שמכוין למידה, כי אינו משתמש בדבר ממשי בעל מידה, ועיקר הפעולה היא עשיית הפתח, וזהו כבר חיוב אחר של מכה בפטיש. עכת"ד. ושוב ראיתי לספר חוט שני (שבת ח"א פרק טז ס"ק ב) דכתב בפשיטות גבי הפותח בית הצואר, ונראה דאין לחייבו גם משום מחתך, כיון שאינו צריך למידת הבגד, אלא צריך למידת הפתח ע"כ. ועע"ש. שוב ראיתי לספר משמרת השבת (סימן שיד בבאר רחובות אות יב עמ' קכו) דגם הוא עמד לבאר מדוע אין מחתך בפותח בית הצואר, וכתב מסברא כי אין איסור מחתך כשהחיתוך נשאר מחובר, ושכ"כ הצפנת פענח על הרמב"ם (פי"א ה"ז). ע"כ. איברא כי דבריו נסתרים מהראשונים ומרן הנזכ"ל (אות ח) דביארו כי פותח בית הצואר הוא שמסיר חלק. וכן מפורש בדברי ר"א בן הרמב"ם המובא ברבינו פרחיה שבת (דף מח ע"ב ד"ה הפותח), כי הרמב"ם פירש לבנו את דין הפותח בית הצואר, שהחייטים אחר חיתוך בית הצואר תופרים חתיכת בגד על גבו כדי שיראה שהוא בגד חדש, ואותו מסיר. וגם איהו גופיה הרב משמרת השבת עמד על כך כי נסתר מהרמב"ם המובא במעשה רוקח. ועל כן כתב, כי לדעתו י"ל דמחתך הוא בחותך את החלק שמשתמש. עכת"ד. וגם זה נדחה וכנ"ל (אות י), כי מחתך הוא בין בחלק שמשתמש ובין בחלק שמסיר. עוד ראיתי לספר מלאכת שלמה (סימן כה אותיות ה-ז) דעמד על מדוכה זו ליישב מדוע אין איסור מחתך בפותח בית הצואר, וכתב כי הרה"ג משה מרדכי קארפ שליט"א תירץ, שכל עשיית חור חיובה משום מכה בפטיש ולא מחתך. ע"כ. וזה למעשה כדברי המתנת משה, וכבר עמדנו על כך לעיל. ע"ש. ועוד הביא את דברי הגרשז"א במכתב המובא בספר מאור השבת בפניני המאור (מכתב ט) גבי פתיחת פחית שתיה שאין בה משום מחתך וז"ל, לענ"ד אין מחתך בעשיית חור רק מפני הנשאר, שרצונו שיהיה במידה הרצויה לו, וכאן אין לו שום ענין בזה, וקל יותר מפתיחת קופסאות סרדינים. ורק החזו"א בסי' נא ס"ק יא אוסר. עכ"ל. וביאר דבריו הרב מלאכת שלמה, כי מחתך הוא בצריך את מידת החלק הנחתך, או החלק שחתכו ממנו, אומנם בעשיית חור אין הוא צריך את החלק הנחתך, ואפי' שיש לו ענין שהחור יהיה במידה מסוימת וכמו בפותח בית הצואר, מ"מ לענין מחתך ההתיחסות היא לכל מה שנשאר, דבעינן שהחלק הנשאר יהיה במידה מסוימת. וכיון שבפחית ובטלית הנ"ל, אין לו שום ענין שיהיו במידה מסוימת, שפיר ליכא הכא חיובא דמחתך. עכת"ד. ולא זכיתי להבינו. עוד כתב ליישב (אות ז) כי החילוק בין קורע למחתך הוא שקורע זו פעולת קלקול, ולכן בעינן ע"מ לתפור, משא"כ מחתך שזו פעולת תיקון. ולפי"ז י"ל, דהפותח בית הצואר שהחיתוך הוא דרך קלקול, לכן אינו חייב משום מחתך, ואיסורו רק מדרבנן. עכת"ד. וגם זאת לא הבנתי, כי אפי' החולקים על הפר"ח (יו"ד סימן קח ס"ק יח) יודו הכא דהוי תיקון, כיון שהוא קלקול בבגד לצורך הבגד, וכל כה"ג חשיב תיקון, ע' בספר לוית חן (סימן קכב) וכמש"כ הרשב"א, והר"ן, והמאירי, בסוגיא דשובר אדם את החבית במסכת שבת (דף קמו). ע"כ. ומ"מ נמצא דהחותך שקית חלב, אפי' מקפיד על המידה, אין בו משום מחתך, וכדין הפותח בית הצואר.
מחתך בחותלות של תמרים
יז. (((ולולא))) דמסתפינא מחברי הו"א מילתא חדתא, והוא ע"פ פסק מרן (סימן שיד ס"ח) חותלות של תמרים וגרוגרות, אם הכסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל, וחותך אפי' בסכין, ואפי' גופן של חותלות. שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם. עכ"ל. ובב"י ביאר, שכ"כ כל' זו וכטעם זה הכל בו (סימן לא דף כו ע"ד). וכן הוא בספר ארחות חיים (סימן קי). והנה לשונם מדוייק שכתבו שכל זה כמו ששובר וכו', כלומר שטעם ההיתר כאן משום דדמי לשובר אגוזים, הוא היתר לכל הדינים האמורים כאן, דהיינו הן לאיסור מתיר הקשרים, והן לאיסור סותר שרשרות החבל, והן לאיסור חיתוך החותלות עצמם ע"י סכין. וכן דייקו את ל' זו בהגהות והערות שעל הטור החדש (סימן שיד אות מא), וכתבו דא"כ פשוט דמיירי הכא אף בעשוי הקשר בקשר של קיימא (לאפוקי מלעיל בשו"ע (סעיף ז) ע"ש בב"י, דמיירי בקשר שאינו של קיימא, ועל כן שרי התם). דאם מיירי דוקא באינו של קיימא, תיפוק ליה להיתרא מטעם דהוי קשר שאינו של קיימא, ולשם מה להגיע לטעם מחודש שכל זה כשובר אגוזים, וע"כ כנ"ל, ואפילו הכי שרי. וכבר בואר לעיל (אות ו) ע"פ חידושי הר"ן והמאירי, דטעם היתר זה הוא משום שהחותלת טפלה לאוכל שבתוכה, ונדונית כקליפי אוכלים, ועל כן שוב אין בזה לא מתיר ולא סותר. וממילא יש להוסיף, דה"ה שאין בזה משום מלאכת מחתך. וכן הבאנו לעיל (אות ו) את רבנו אברם מן ההר שלמד טעם היתר אחד לכולם אף לדין מתיר (ואף שלמד טעם אחר דהוי אוכלי בהמה, מ"מ חזינן כדברינו שהטעם הוא אחד לכולם, ושלכן שרי אף במתיר). וע"ע לקמן (אות זו), ובסימן הבא (אות כא), עוד פוסקים שאמרו כזה וכיוצ"ב והוא חיזוק להנ"ל. [ולא מבעי דכ"ז קיים ע"פ המבואר לעיל (אות ח), שאין לחלק בין חותלות לשקית חלב. אלא אף לפי הס"ס שעשינו שם (אות ז) אף לספק שמא כראשונים דשרי לשבור חבית שלימה ע"ש, ה"ה י"ל כאן. כי להני ראשונים ההיתר של שבירת חבית שלימה הוא ג"כ מצד שהחבית טפילה למה שבתוכה, וכמש"כ המאירי עירובין (דף לב ע"ב ד"ה אע"פ), והר"ן שבת (קמו ע"א) וכנזכ"ל (אות ו), ולפי"ז ה"ה דלא שייך שיהיה קורע או מחתך בחבית, וכמש"כ מרן כאן בסי' שיד (ס"ח), שהרי טעמו של מרן וטעמם הוא אחד, וכיון שמרן למד בזה להקל, ה"ה שגם הם יאמרו כן. וא"כ אף לפי הס"ס שעשינו שם הוא שייך גם כאן.]
מחתך באוכלין
(((ולתת))) טעם בדבר אמרתי ע"פ פסק החיי אדם (שבת כלל לו הל' ג) ובנשמת אדם (שם), דהוכיח במישור מדברי הרמב"ם כי אין מחתך באוכלין. דהנה פסק הרמב"ם (שבת פי"א ה"י) כי הנוטל קיסם וקטמו לחצוץ בו שיניו חייב. ועל כרחך דהיינו טעמא דחייב משום מחתך, לפי שכן מיירי התם בכל ההלכה. ולעיל (הל' ח) כתב כי מותר לקטום אוכלי בהמה לעשותם קיסם. ותקשי טובא כי הלא כתב הרמב"ם הנ"ל דיש בכך משום מחתך. ועל כרחך דאין בזה משום מחתך, כי אין מחתך באוכלי בהמה. ושוב ק"ו שאין מחתך באוכלי אדם. עכת"ד. וע"פ הנ"ל מבואר שפיר שאין מחתך בקליפי אגוזין. וכ"פ כדברי הח"א המ"ב (סימן שכב ס"ק יב, ובס"ק יח אות ב). ואומנם בספר מגן אבות (מלאכת מחתך) כתב להסתפק בזה האם יש מחתך באוכלים (ולא הביא ראיות לכאן ולכאן). אולם כבר בספר מנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת מחתך אות ג) כתב כי צ"ע על הגאון הנ"ל, כי מוכח להדיא מהרמב"ם הנ"ל כן. וכן תמה המהדיר לספר מגן אבות (ס"ק פ) מדברי הרמב"ם הנ"ל. וכן הוא בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קטו) דדברי המגן אבות צ"ע מש"ס והלכה הנ"ל. וכתב דפשיטא דהלכה כהגאון חיי אדם, דאין בו מחתך. איברא כי הקרבן העדה בירושלמי שבת (כלל גדול ה"ב דף מט ע"א) ס"ל אחרת, דאיתא התם ההן סיקורא כד מבחר בגרריה בקלופיתיה משום בורר וכו', כד מקטע בגומא משום מחתך. ע"כ. ופירש, האי סיקורא, והוא הרך שסביב קליפה שבאילנות. ע"כ. ונמצא דבגידול רך שכזה שראוי למאכל בהמה בכל אופן שייך בו מחתך, וא"כ ס"ל דשייך מחתך באוכלין. ואולם הרב נשמת אדם בריש דבריו כתב לדחותו, ופירש את הירושלמי בדרך אחרת. וע"ע בספר חמדת ישראל (סוף מלאכת מחתך) שכתב ליישב את המגן אבות. ואולם דבריו עומדים על הבנתו כי שייך מחתך באוכלין כשנצרך החיתוך לאוכל עצמו, ושכן כתב המנחת חינוך. ולענ"ד לא כתב כן המנחת חינוך, אלא כשמחתך ומתקן ע"י חיתוך האוכל כלי (שאינו אוכל), אז חייב משום מחתך, אבל המחתך אוכלין לצורך תקון האוכל עצמו, לעולם אין בו מחתך. וכן הוא בב"י (ס"ס שיד), וכן הוא בנשמת אדם (הנ"ל), וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קמה ס"ו), וכ"כ בשו"ת תשובה שלמה (סימן ה ד"ה ואין), ושכ"כ הר"ן (ביצה דף לג), וממילא לא קשיא מידי. ועוד ראיתי לשו"ת באר יצחק (חאו"ח סימן יד ד"ה ונתבאר), דכתב כי האחרונים דחו דברי הקרבן העדה, וס"ל דאין מחתך באוכלין, דהלא בסי' שכא (סעיף יב) כתבו דבלחם אין טוחן אחר טוחן, ותיפוק ליה משום מחתך כשפורס פרוסות שוות, וכמש"כ בשבת (עז ע"ב) אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך. ועוד הוכיח במישור שכן עיקר מהא דאיתא בשבת (דף קמט), ונפסק בשו"ע (סימן שכב), דמחלק מנות לבני ביתו ומקפיד על מידתם שיהיו שוים. ומבואר דאין בכך משום מחתך. ובעל כרחך כי אין מחתך באוכלין. (ומכאן מוכח להתיר אף חיתוכי ירקות לנוי, ודלא כסברת הרב מתנת משה ע' בזה בהערה ג חיתוכי פירות לנויואגב ראה ראיתי לספר מתנת משה (ח"ב מחתך הל' ה), דדן שם גבי חיתוך פירות וירקות בצורות יפות כדרך שעושים באולמות ובתי מלון, האם יש בכך משום מחתך. וכתב לאסור דשאני מדין חיתוך אוכלין, לפי שכאן כן הדרך, וא"כ הוא תיקון טוב, ושוב הוי מחתך. כי עמד לבאר את הטעם שאין במחתך קיסם באוכלים איסור מחתך, דהוא משום דלא חזו לשימוש בתור כלים כל כך, משא"כ מחתך פירות וירקות שחותכים אותם בחיתוכים יפים לנוי הרי שהם משמשים בשלימות לתכליתם לשמח לב רואיהם ואוכליהם, ובזה שוב הוי מחתך. עכת"ד. ולענ"ד דאי משום הא לא איריא, מאחר וא"א להשתמש בהם אלא בדרך עראית רק לצורך הסעודה, כי אח"כ יכמשו וירקבו ושוב לא שייך עליהם שם מחתך, וכמו שביאר איהו גופיה שם (בריש הע' ג) וכדלקמן בעז"ה.ואולם גם איהו סיים להקל בכך מטעם אחר, והוא ע"פ דברי המרדכי (ריש פרק כלל גדול סימן שסב) דהתיר להחליק אוכלין לפי שנאכלין אף בלא ההחלקה. וסיים המרדכי, והמחמיר תע"ב. וכתב על כך הרב מתנת משה די"ל דה"ה הכא, דניזיל בתר טעמא, ושכאן לא יאסר משום מחתך. אלא דמ"מ המחמיר תע"ב, וכאשר סיים המרדכי. עכת"ד. ואין לומר לעצם הדין דשרי לחתוך פירות וירקות בצורות מצורות שונות ליופי, ואין בכך משום מחתך, שאע"פ שחותך במדוייק, מ"מ אין צריך את המידה, וכמו שכתבנו לעיל (אותיות יא-יג), ושוב לא שייך בזה איסור מחתך. דזה אינו, כי ברגע שמתחיל חיתוך, כגון במלפפון, ויוצר בו משולש, אומנם אה"נ לא קפיד אמידה של משולש זה, אך מכאן והילך קפיד טובא להשוות את שאר המשולשים שייצור בהמשך המלפפון, כדי להשוותם. ודמי לדין המגרד ראשי כלונסאות (שבת עה ע"ב). וכן הוא ק"ו מדין התולש כנף וקוטמו (שבת ע"ד ע"ב). ודו"ק. וקדמות ראיה איכא משו"ת שאילת יעב"ץ (חאו"ח סימן יג ד"ה ומ"ש לסתור), דהתם מיירי לענין לימוד חכמת הניתוך בשבת, וצריכים לחתוך כלב מת, דחייב משום מחתך. דהוא כדי לבחון היטב סידור האברים וקישור הגידים וחיבור הוורידים. ע"ש.). וכ"כ בספר יסודי ישורון (ח"ה מע' טל מלאכות ריש מלאכת מחתך ד"ה חיוב מחתך באוכלין), והביא לספר מנחת סלת (אות לג) דהוכיח מהירושלמי (פ"ז ה"ב) דאין בהם משום מחתך, כי שם חשב כמה חיובים במחתך, ולא כלל אוכלין. ואולם מאידך הביא לספר ברית משה על הסמ"ג (ל"ת סה אות קצט) דכתב דדין זה האם יש מחתך באוכלין שרוי במח' ראשונים, דהרמב"ם (הנ"ל) ס"ל דאין מחתך באוכלין, ואילו הסמ"ג שכתב " וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו" וכו', משמע דה"ה באוכלין. וכ"כ כל' זו היראים, והמרדכי, (המובאים לעיל אות ט). ע"כ. והנה בעייני בגוף לשון הסמ"ג (ל"ת סה מלאכת מחתך) לענ"ד יש להוכיח כל בתר איפכא, דאין מחתך באוכלין, כי שם אזיל בשיטת הרמב"ם, דמנה את הנוטל קיסם בכלל איסור מחתך. ושוב כתב דכל שראוי למאכל בהמה מותר לקטום אותם בשבת וכו'. וא"כ מאחר ומיירי במלאכת מחתך, הוא לומר דאף דקפיד אמידה, בכל אופן שרי, וכמו שהתיר בזה הרמב"ם. וא"כ כמו שהוכיחו האחרונים הנ"ל מהרמב"ם, כן מוכח מהסמ"ג דאין מחתך באוכלין, כי אע"פ שאוסר לקטום קיסם משום מחתך, מ"מ כשעשוי ממאכל בהמה שרי. ועל פי זה על כרחך דמש"כ בריש דבריו המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב, וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקראת מלאכת מחתך. ע"כ. וקא מדייק מדכתב וכל דבר, דה"ה אף באוכלים. י"ל דמאי דנקיט כל דבר, הוא לרבות גם דברים קשים וכיוצ"ב, שבהם אין מלאכת קורע, ומ"מ שפיר יש בהם משום מחתך, וכן לרבות שאר דברים כיוצ"ב. אולם לא התכוין באמת לכלול כל דבר בעולם, וכדמסיים ואזיל דאוכלים אין בהם משום מחתך. ומעתה י"ל כן אף על לשון היראים והמרדכי, דמש"כ כל דבר, אין הכוונה כל דבר ממש, וכמו שעל כרחך לומר כן בסמ"ג. ומה גם כי בכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ולא התכונו לכלול באומרם כל דבר, ממש כל דבר בעולם, ופוק חזי להגאון מהר"ם שיק בחי' מצות (מצוה ת"ו), הביאו בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן ל אות א) דכתב ליישב את קושית הרב טורי אבן מה סרך מלאכה יש בתקיעת שופר. ותירץ די"ל דאיסור תורה יש משום מלאכת מחתך, כיון שיש שיעור לתקיעה ולתרועה, ומחתך הקול לפי מדתו. ע"כ. דהיינו דיש איסור מחתך אף בחותך קולות ומקפיד על מדתם. ואלו הדברים מרפסן איגרי, וכאשר תמה עליו טובא הרב שבט הלוי שם וכתב, ואני תמה אם אמרה הגאון, דמאין רגלים לדבר לחייב בכזה מהתורה, כיון דאינו דומה כלל במציאות לחותך עור במשכן, ועל כן פסק שאין בכך שום איסור. וכן הוסיף דפשוט אצלי דגם במים לא שייך מחתך, כגון דמחלק שטח מים לפי מדה הצריך לו, וכיוצ"ב כל דבר לח. עכת"ד. וכי יעלה על דעתך להוכיח מהני ראשונים הנזכרים דכתבו כי מלאכת מחתך היא בחותך כל דבר לפי מידה, וא"כ מכאן נביא ראיה לדברי המהר"ם שיק דשייך מחתך אף בקול, אתמהא. ובודאי דמש"כ כל דבר, אינו כל דבר מעולם, אלא רק מה שנכנס בגדר ותנאי מלאכת מחתך, ואילו באוכלים אין משום מחתך. וראה עוד לשבלי הלקט (סימן פ) דכתב כי אין איסור קורע או סותר בפסיקת התלוש, ולכן התיר לחתוך חוט שתפר בו עופות מקולסים. והביאו הב"י (ס"ס שיז), וכן פסק בשו"ע הרב (סימן שיד סעיף טז) דמחתך הוא רק בתלוש. וכ"כ בספר שביתת השבת (עמ' יב) ע"ש, ובספר קצות השלחן (סימן קמה ס"ק ב). וכי תאמר דמהני ראשונים סתירה לו, אתמהא. וכן פסק להקל שאין מחתך באוכלין בספר מנוח"א (ח"ג פרק כא הל' ה,ו) והוא מהרמב"ם. וכ"כ בשו"ת עטרת פז (ח"א סימן יב אות י ד"ה ולכן), דאין מחתך באוכלים. וכ"פ בספר בנין שבת (ח"ב פרק נא) וביאר טעם הדבר, לפי דשאני אוכלי בהמה שהם רכין ואינם מתקיימים, ועל כן אין דרך לעשות מהם כלים. וכ"פ בספר מתנת משה (ח"ב מלאכת מחתך ריש הע' ג, ובהלכה ה).
(((ומ"מ))) לענין נידו"ד יוצא שאין מחתך באוכלים. ולפי"ז יש לומר כי היינו טעמא דאין בשבירת הקליפה משום מחתך, משום שהיא טפילה לאוכל, ודינה כאוכל, ושוב אף בחותך במידה שרי. וכל זה כתבנו רק לתת טעם בדבר, (וע"ע לקמן טעם נוסף שכתב בספר מתנת משה, מדוע אין מחתך בחותלות של תמרים). ואף אם לא יסכים הקורא הנעים עם טעמנו זה, מ"מ לכאורה הדין דין אמת, כי יש להקל כאן משום שאין מחתך בחותלות של תמרים.
(((ולכן))) החותך שקית חלב אף שחותך ע"י כלי במידה מדוייקת, כיון דמיירי בכלי שאינו כלי גמור, ושזורקים אותו אחר השימוש, דמי לקליפי אגוזים, ושוב אין בו משום מחתך.
(((ואע"פ))) שמשמעות כמה פוסקים שלמדו כי טעם ההיתר שכתב מרן (סימן שיד ס"ח) דדמי לשובר אגוזים, קאי רק אסיומא דמילתא, כלפי חותך אפי' בסכין גופן של חותלות, אך כלפי דין מתיר ביארו דהוא מטעם אחר, כיון שאינו עשוי לקיימא, וחותך בסכין השרשרות כיון שאינה סתירה גמורה היא זו, ואינו אסור בכלים. דכן מבואר שלמדו בספר שו"ע הרב (סעיף יח), ובמ"ב (ס"ק לט), ועוד. מ"מ לא דייקו את לשונם של הני ראשונים ומרן שכתבו להדיא "שכל זה" כמו ששובר וכו', וא"כ מפורש כי כאן יש טעם אחד לכל. וראה עוד לספר מנוח"א (ח"ג פט"ז סעיף ד) דלמד להתיר מטעם זה גם איסור קורע בחותלות של תמרים, וזה כדברינו.
(((שוב))) ראיתי את שאהבה נפשי לספר מתנת משה (ח"ב מלאכת מחתך סעיף ג) לידידי הרה"ג רבי יורם מימון שליט"א, דעמד על מדוכה זו, וכתב להתיר לחתוך שקית חלב אע"פ שמקפיד על המידה, ויליף לה בדומה לנו מדין חותלות של תמרים, דכשם שאין בהם משום מתקן מנא בפתיחתם, ה"ה י"ל שאין בהם איסור מחתך. וחלו מל' הרמב"ם (פי"א ה"ח) דמיירי התם בדין מחתך, וסיים, כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה, כגון תבן ועשבים לחים והוצים וכיוצא בהן, מותר לקטום אותם בשבת, שאין בהם תיקון כלים. עכ"ל. וקשיא, כי הלא מיירי בדין מחתך, ומה טעם נתן לבאר היתרם שאין בהם תיקון כלים. וי"ל, דלשונו מדויק טובא, דכתב שאין בהם תיקון כלים, ולא כתב מפני שאינם כלים, והוא להורות דכאן אין איסור מחתך, כי בחיתוך שעל ידו הולך ומתקן את הכלי, לא חשיב מחתך באוכלין. (אע"פ שלא גמר עדיין עשיית הכלי, רק הוא עסוק בעשייתו. כי מחתך הוא אף כשאינו גומר הכלי, וכמש"כ בביה"ל (סימן שכב ס"ה ד"ה אחד קשים)), כי לא יפול שם מחתך בדבר שאין החיתוך מתקנו אלא רק בדרך עראי, ולפי שעה. וכיון דעסקינן בחותך אוכלין שאין להם קיום, כל כה"ג לא הוי מחתך. וזהו שכתב הרמב"ם כי בעשבים וכיוצ"ב אין בהם מלאכת מחתך, כיון שאין בהם תיקון כלים. ע"כ. ובזה לא חל שם מחתך. וממילא כתב הרב מתנת משה, דבשקית חלב שאין עליה שם כלי כיון שהיא נזרקת, והיא כלי גרוע, ודמי לחותלות של תמרים, שוב אין איסור לחותכו אף במידה, כיון שאין בה תיקון כלי ומשרא שרי לכתחילה. וא"כ גם הוא דרך בדרך הדומה לנו בשינוי מעט, אבל מ"מ ההיתר מבורר כי אין איסור מחתך בחותלות של תמרים וכלים חד פעמיים. (ועע"ש דאיהו לא סמך על דבריו לגבי כלים חד פעמים קשיחים רק לגבי ניילונים וניירות וכיוצ"ב).
(((העולה))) עד כה מן המדבר, אין איסור מחתך בפותח שקית חלב אף כשמשתמש בסכין או במספרים, בין אם הוא מקפיד על גודל הפתח וצורתו ובין אינו מקפיד. אך במקפיד לחתוך פתח מסוים בשקית החלב, כפי רצונו וחפצו, בזה אמרינן המחמיר תע"ב.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5