סימן לו – מטריה

——–

תוכן התשובה בקצרה

א. תחילה יבואר כי העושה אהל עראי הרחב טפח, איסורו מדרבנן. ושלא כמו שכתבו כמה פוסקים לדייק את לשון הרי"ף, דכשהוא רחב טפח חייב. ב. דכן מבואר בב"י (סימן שיא ס"ו), ומפסק מרן (סימן שטו סי"ב) דאסר למתוח כילה שלא תגבה מעל הארץ ותעשה אהל עראי. ע"כ. וביארו הנושאי כלים דחיישינן שיהיה רחב טפח. ועוד מוכח מל' הרי"ף שכתב, דשייר בה טפח למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא. ע"כ. ומפורש דשיור טפח הוי עראי. ד. וכ"כ רוב הפוסקים. ו. עוד כתב החת"ס, דמטריה הוי איסור דרבנן דהוי בנין לשעה. ואולם רבים חלקו עליו, אך בנידו"ד דמטריה עשויה להפתח בכל שעה קל יותר. ועל כל צד, בודאי דדעת החת"ס וסיעתיה חזו לצירופי. ז. עוד טעם דהוי דרבנן, כיון שהמטריה היא אהל זרוק. ואע"ג דקשה על כך מדין פרוכת (סעיף יב), דמחזיק בידיו והוי אהל כשמתקפל. י"ל דשאני התם, שמחובר בצד אחד, ונוצר אהל בלא האדם המחזיקו. מה גם דנראה שא"א ללמוד מדין פרוכת, כיון שאין דינו מובן. ע' בפנים. ט. ונראה להתיר מטריה, מצד דין כסא טרסקל שהתיר מרן (סימן שטו סעיף ה) לפותחו, כיון דעביד וקאי, דהיינו שהוא מוכן לאהל, וה"ה מטריה. י. איברא, דלא מבעי לסיעת הסוברים דהיתר כסא טרסקל אמור בעשוי להשתמש תחתיו, ולא בעשוי לצל, וא"כ מטריה אסורה. אלא אף למתירים, יודו דשאני מטריה שמחוסרת העמדה על גבי היד, וא"כ אינה נחשבת דעביד וקאי, שהרי אינה מוכנה. יא. ולכאורה יש להתיר מצד שהמטריה מוחזקת ביד, ודמי לפורס ע"ג מחצלת שהותר בסי' שיא (ס"ו). אלא דתקשי, מאי שנא מחצלת מכובע שנאסר לחבוש, הרי גם הוא על גופו. ונראה שזוהי קושית הגמ' (דף קלח ע"א), ותרצה הגמ', הא דמיהדק הא דלא מיהדק. ע"כ. ונחלקו הראשונים בביאורה, דהתוס' וסיעתיה ס"ל, שטלית נכפפת כבגד, משא"כ כובע. ולפי"ז יצא, דה"ה מטריה דתאסר דדמי לכובע. יב. והרמב"ם וסיעתיה למדו דשאני כובע שמהודק לראש, וע"כ דמי טפי לאהל, משא"כ מחצלת שתפוסה ביד. וא"כ ה"ה דשרי מטריה. יג. ואין לחלק חילוק חדש בין מחצלת שאינה מיועדת להצל כשמחזיקים אותה, לכובע שמיועד לכך, ולפי"ז מטריה תאסר. דאחר שהגמ' חילקה אחרת, אין לנו אלא דברי הגמ'. יד. ונראה דמרן ס"ל כרא"ש (ולפי"ז מטריה אסורה כיון שאינה נכפפת כבגד). דהלא הרמב"ם כתב להדיא דכובע לעולם מותר, כיון דס"ל דבעינן גם שיוציא בשבת את השולים ויעשה את הכובע. ואילו מרן כתב להדיא שכובע אסור. טו. ואומנם נמצאו כמה פוסקים שהתירו מטריה כיון שמוחזקת ביד, אך מאחר והגמ' הוסיפה עוד חילוק בהיתר על ידו, והוא שתהיה לא מיהדק, ופירש הרא"ש דהיינו נכפף כבגד, א"כ כן עיקר. ולפי"ז מטריה אסורה, שאינה נכפפת כבגד, אע"ג שהיא מוחזקת ביד. טז. ועדיין יש פנים להקל, ע"פ הפוסקים שכתבו כי כל שאסר מרן טלית כפולה (ס"י), וכילת חתנים (סי"א) ברחבה טפח, הוא רק בעשויה לזמן רב, אך בעשויה לזמן מועט, אף הרי"ף יודה להקל דמותר לפותחה אף יותר מטפח. ולפי"ז מטריה דמי לכילת חתנים לעראי, ושרי לפותחה, אף שיש בה טפח, כיון שמיוחדת לכך, ודמי ליש לה חוטין. יז. ועוד יש לצרף לספק את סיעת הראשונים דס"ל דביש לה חוטין שרי לפותחה אף יותר מטפח. ועוד לצרף לשלטי גיבורים וסיעתיה שביארו, כי הרי"ף יודה בכילת חתנים ויש לה חוטין לפותחה יותר מטפח. יט,כ. שיטות האוסרים והמתירים מטריה. כא. ואיכא הכא ס"ס טובי להקל. כב. אולם מאחר והמנהג לאסור, אסור. אך לכאורה יש להשיב דכיון שנהגו כן מפני הפוסקים האוסרים, והבאנו פנים חדשות להקל, א"כ י"ל דהוי מנהג בטעות, דשרי לבטלו כג. אלא דא"כ מהו שמרן בהקדמה כתב שאין דבריו אמורים למקום שנהגו להחמיר, והלא מאחר ומרן הקל, והוא בתורת ודאי, הוי מנהג בטעות. וע"כ דבפלוגתא דרבוותא לא שייך לומר מנהג בטעות, כי האוסרים ישארו בדעתם. כד. אולם זה ברור, דכאשר הונהג מנהג ע"פ מורה שטעה בדבר משנה, דהוי מנהג בטעות. ואולם בנידו"ד, שכל הדברים היו לפני האוסרים, א"א לבטל המנהג. וע"כ אסור לטלטל מטריה, וכבר נהגו בו איסור.

(((שאלה:))) האם מותר להשתמש במטריה בשבת.

(((תשובה:)))
אהל לצל לזמן קצר אסור מדרבנן
דעת הרי"ף

א. [הערת עזר לקורא עד אות ט כתבנו להוכיח דכל הדיון במטריה הוא מדרבנן, ומשם והלאה באנו לגוף דין מטריה אם הוי אהל] . תחילה נבוא לעמק יהושפט לדון ולברר איזה איסור הוא בעשיית אהל עראי העשוי לצל ורחב טפח, האם אסור מדרבנן או מדאורייתא. והנה כתב הרי"ף שבת (דף נו ע"ב מדפי הרי"ף) לבאר את דין טלית כפולה וז"ל, פי' כגון טלית כפולה שקושרה בין שני כתלים, והיא משולשלת ומגעת לארץ, ונכנס בין שני קצותיה, וישן תחתיה בצל, ואין בגגה טפח, ולא פחות מג' סמוך לגגה טפח, ולפיכך אינו אהל קבע אלא אהל עראי הוא, מפני שאין בגגה טפח, ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח, ולפיכך פטור אבל אסור. ע"כ. ומדוייק מן הסיפא, דאם רחבה טפח, לא הוי אהל עראי, אלא קבע וחייב. ומשמע, דאף בכה"ג שעשוי למעט זמן, מ"מ חייב חטאת, כיון שרחב טפח, ולפי"ז בפתיחת מטריה יש לדון מצד איסור תורה. והביא את תורף דברי הרי"ף הב"י (דף עז ע"א) ופסקו בסי' שטו (סעיפים ח,י,יא). וכן מבואר בשו"ת נוב"י (חאו"ח מהד"ת סימן ל ד"ה ועכשיו), לדייק כן את דברי הרי"ף, (ואולם לבסוף בד"ה ומעתה הסתפק בכך). וכן מבואר בספר תוספת שבת (ס"ק יא) דרחב טפח אסור מן התורה. וכ"כ בשו"ת מחנה חיים (או"ח ח"ג ר"ס כג), וכן הוא בהגהת רב"פ על הפני יהושע בביצה (דף יב), והביאו בספר דע"ת (סימן שטו סעיף א ד"ה וע' הגהת), דג"כ ס"ל הכי ברי"ף. וע"ע בביה"ל (סוד"ה טפח) דמשמע דחושש לנוב"י, וע"ע בביה"ל (ס"ח ד"ה כל אהל). וכ"כ בספר בני ציון ליכטמן (ס"ק יא, וסס"ק טו). וכן כתב מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ב ר"ס מג) ובספר הליכות עולם (ח"ד שמות ריש אות ב, ובפנים כמה פעמים). ע"ש. [וע"ע לקמן (סוף אות ד) בדעתו.]

דעת מרן

ב. (((וברם))) איפכא יש להוכיח מדברי הב"י (סימן שיא ס"ו, דף ע ע"ב ד"ה ובכל מקום), דביאר לשם מה הצריכו במת המוטל בחמה לשבת עד שיחם להם מלמטה, ויביאו מטה וישבו עד שיחם לה מלמעלה, ויביאו מחצלת ויפרסו על גביהם. ושוב כ"א ישמט, וממילא יהיה אהל על המת. וז"ל, אלא טעמא כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה, דאין עושין אהל עראי, ובשביל צער החי התירו לעשותה בשינוי כזה. עכ"ל. וא"כ ביאר דכל שהצריכו לנ"ל הוא כי אהל עראי אסור לעשותו בשבת, וע"כ יעשו כנ"ל, ואז האהל יעשה מאליו, ובשביל צער החי התירו לעשות בשינוי כזה. ולהדיא כתב הב"י דאהל זה הוא אהל עראי, [ואהל עראי הוא אהל דרבנן, וכן מבואר נמי מדתלה זאת בחז"ל, ובשביל צער החי התירו וכו'.] אע"פ שעשוי לצל ורחב טפח. וכן ראיתי שכתב להוכיח בספר תהל"ד (סימן שיא סס"ק ז). ואין לדחות כי דברי מרן שם הם אמורים על הרמב"ם שביאר שכל אחד נשמט ולוקח עמו את המטה, ונמצא שכל מחצלת נשענת על המחצלת השניה, ונעשה אהל על המת, וא"כ אין בגג רוחב טפח. שהרי א"צ דוקא שיהיה בגג ממש רוחב טפח, אלא אף אם יש תוך ג' טפחים לגג רוחב טפח בין הדפנות, הוי אהל טפח, וכדפסק מרן בסי' שטו (סעיף יא), והיא גמ' ערוכה בשבת (דף קלח). וא"כ נצטרך לעשות אוקימתא דמיירי הכא דוקא בכה"ג שאין רוחב טפח תוך ג' טפחים לגג, ושום חד לא לישתמיט להשמיענו דין זה. וע"כ דסתימת מרן והפוסקים מכריחה דס"ל דשרי בכל אופן.

(((ועוד))) יש להוכיח מפסק מרן (סימן שטו סעיף יב) כילה שיש לה גג אין מותחין אותה, ואפי' עשרה, שא"א שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי. ע"כ. וביארו הנושאי כלים דמיירי שיהיה רחב טפח, וכ"כ הרב מ"ב (ס"ק מו). וא"כ למדו במרן דרחב טפח הוי אהל עראי. ושוב ראיתי לספר בני ציון (ס"ק טו) דלמד בדעת הרמב"ם לאסור מן התורה ברחב טפח, וע"כ נשאר מכאן בצ"ע.

ג. (((ועוד))) הוכיח הנוב"י הנ"ל (ד"ה ועבור זה), כי גם דעת הרי"ף דרחב טפח והוא עראי הוי דרבנן, שהרי פסק, (דף מט ע"ב) שייר בה טפח, למחר פשטה, ומוסיף על אהל עראי הוא. ע"כ. והוא פסק מרן (סימן שטו ס"ב). ומבואר דהיתר תוספת על טפח הוא כיון שהיא תוספת על אהל עראי, ומפורש דרחב טפח לצל הוי עראי. [ואיהו גופיה הרב נוב"י דס"ל להחמיר, דרחב טפח חייב מן התורה, מכח כן נדחק לפרש ברי"ף דרחב טפח אסור כשעושה גם מחיצות יחדיו, משא"כ כשעושה רק גג, הוי דרבנן. ולכאורה עד שדחק כ"כ, הו"ל לחלק כנ"ל ברי"ף, בין אם הוא עשוי לעראי, לבין אם הוא עשוי לקבע. וע"ע בליקוטי הערות שהודפסו בסוף ספר נוב"י בהוצאת מכון ירושלים (אותיות יג-טו), מה שהשיבו עליו. וע"ע בשו"ת חת"ס (או"ח סימן עב) שג"כ דחאו.] ואומנם הגאון מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סימן צה) ובהגהות ערך לחם (סימן שטו ס"ב) כתב להתיר תוספת על טפח שקבוע שם בבנין. והביאו הברכ"י (סימן שטו אות ג), וכן דעת הגאון מהר"י זיין בשו"ת פרח שושן (כלל ג ס"ד), וכ"כ בשו"ת מעט מים (סימן כד דף עט ע"ג ד"ה ובין תבין מפי ספרים). ע"ש. וכ"כ הבא"ח (שמות ח"ב הל' ד), וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (או"ח ח"א סימן יב), והוכיח כן מסעיף ב, ודחה את הנוב"י הנ"ל, דאה"נ אהל טפח לזמן חייב, ושאני הרי"ף שבנידונו אף על אהל תורה שרי להוסיף. ואולם הגאון גינת ורדים (חאו"ח כלל ג סימן כו, סוד"ה אומנם הרא"ש), דחאו למהר"י זיין, וגם ע"ש (בד"ה ויש להתיישב), שישב למהריק"ש, דכל שהותר תוספת אהל הוא רק באהל עראי, ועפ"ז חוזרת ראית הנוב"י ברי"ף שרחב טפח אין בו חיוב חטאת, אא"כ עשוי לקבע. וכן מבואר במאמ"ר (סימן שטו ס"ק ח) דתוספת מותרת רק באהל עראי. וכ"כ בספר שו"ע הרב (סעיפים ב,יז), וכ"כ בשו"ת מעט מים (סימן כד) לאורך הסימן, וכגון בד"ה ומשתכל, וד"ה איך שיהיה, וכ"כ בספר פתח הדביר (ר"ס שטו), וכן הוא בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג) והובאו דבריו לקמן (אות טז). וכ"כ הרב תהל"ד (סימן שטו ס"ק יב), ובאמת שכן מפורש ברמב"ם (פרק כג הל' כז). ועוד בה, שהרי לשון הרי"ף מכריחה כן, שהרי כתב דשייר בה טפח, הוי אהל עראי. ע"כ. ושוב ראיתי שכ"כ מדנפשיה להוכיח ברי"ף להיתר בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג), דאת"ל דטפח חייב, א"כ כיצד התיר הרי"ף תוספת אהל על טפח, והלא אין תוספת על קבע. וע"כ כתב דמה שמשמע במהרי"ל שחייב על טפח, מיירי או בקבע, או ביש גם מחיצות עד הארץ. ונראה לו יותר כצד השני. שהרי כן הוסיף הרי"ף (דף נו ע"ב) בלשונו הזהב, והיא משולשלת ומגעת לארץ, והוא כנ"ל. וע"פ דברינו העיקר כצד הראשון דתלוי בקבע, כי גם על פירושו שתלוי במחיצות תקשי, דכל שאינו קבוע כיצד חייב, ומש"כ הרי"ף מגעת לארץ, הוא מפני שבמציאות זהו האהל, שהרי אינה רחבה טפח למעלה. ואיך שלא יהיה, מ"מ הכריח גם הוא בדעת הרי"ף שרחב טפח לבד אין בו חיוב חטאת.

ד. (((וכן))) נראה דהוי אהל עראי, שהרי מרן (סעיף ח) העתיק את לשון הרמב"ם, וז"ל, כל אהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אהל עראי. והעושה אותו לכתחילה בשבת פטור. ע"כ. ובפשטות מיירי הכא באהל שעשוי לקבע, וחידש דכל שאין בגגו טפח הוי אהל עראי, דאת"ל דמיירי באהל עראי, א"כ תיפוק ליה דהוי עראי מצד שהוא לזמן מועט וא"כ מדוייק דפטור בכה"ג שהוא פחות מטפח, הא יותר חייב, והוא בעשוי לקבע וכדביארנו. ומה שדייקנו לעיל את דברי הרי"ף איפכא, דכל שהוא רחב טפח אף בעשוי עראי חייב, י"ל בפשטות דמיירי באהל קבע, אך אם הוא עשוי לזמן מועט בזה פשוט שמותר מצד שהוא עראי, וקמ"ל דפחות מטפח אף בעשוי לזמן רב פטור. וזהו לשון הרי"ף שכתב, ולפיכך אינו אהל קבע אלא אהל עראי הוא. ע"כ. ומשמע דאי רחב טפח, הוא קבע, והיינו כפשוטו שעשוי לקבע. וכ"כ המאמ"ר (ס"ק ח), דאת"ל דרחב טפח אף עראי אסור דבר תורה, א"כ כיצד מותר להוסיף על טפח, והלא הוי אהל קבע. ואף שכ"כ בדרך דוחק, נראה שזוהי מסקנתו, וכמבואר עוד בדבריו לעיל שם (סוף אות ה) ע"ש. וכ"כ בספר שו"ע הרב (סעיף טו), דכ"ז מיירי כשעשוי להתקיים קבע, וכן מבואר בפמ"ג משב"ז (ס"ק ח באורך, וס"ק י), (רק דאיהו אזיל בדרך אחרת). ע"ש. וכ"כ בפשטות בשו"ת מכתם לדוד פארדו (או"ח ר"ס א ד"ה גרסינן), ולכן כתב כי הגירסא הנכונה בגמ' (דף קלח ע"ב) היא, אלא מעתה שרבב בגלימא טפח, ה"נ דאסיר. ולא גרסינן ה"נ דמחייב. וכ"כ בספר קובץ על הרמב"ם (פכ"ב הל' כז) דמש"כ הרי"ף נראה פשוט דדוקא אם עושה כן לקבע, ובזה דחה לנוב"י. וכן ביאר גם את הלבוש. ותבט עיני בשורי לגאון מסלוניקי בשו"ת מעט מים (סימן כד ד"ה וא"כ זוהי), דעמד על מדוכה זו באורך וברוחב בביאור הרי"ף. וסוף דבר העלה (בד"ה לכן עדין) כנ"ל, דיש לחלק בין עשוי לקבע לעראי, והוא מכח ראיותיו. ע"ש. וכן מבואר בספר פתח הדביר (סימן שטו ס"א סוד"ה איך שיהיה והלאה), ושכן דעת שו"ת אהל יצחק (סימן ו). ע"כ. וכ"כ בספר קני מנורה (ס"ק טז,יז), וע"ע בספר תהל"ד (ס"ק יב), ושכן ס"ל לחת"ס (או"ח סימן עב), ולק"מ (ס"ק טז,יז), ועע"ש. וכ"כ לדחות לנוב"י החזו"א (סימן נב אות ד), וכן מדוייק בספר קצות השלחן בבדי השלחן (רס"ק ב), ושוב ראיתי שכ"כ מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ח סימן נ, וצ"ע שלכאורה סותר עצמו לנ"ל משמו, וע"ש באות ד), והביא שם עוד פוסקים דס"ל הכי דהוי דרבנן. ע"ש. וע"ע לקמן (אות ו, ובהערה א), וכ"כ המ"ב (ס"ק לד), ובביה"ל (סעיף ח ד"ה כל אהל). וכ"כ בשו"ת חמדת אברהם (דיין ח"ב סימן יד ד"ה ובאמת שהערת).

דעת הר"ח

ה. (((איברא))) כי הרב ביה"ל כתב לחדש, דיש לחלק בין דעת הרי"ף לרמב"ם, כי לרי"ף אסור ברחב טפח מדאורייתא אף באינו קבוע, כי נמשך הרי"ף אחר הר"ח (דף קלח סוע"א). ולרמב"ם ומרן השו"ע שהעתיק את לשונו, רק בקבוע אסור. [ובשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל ד"ה הן אמת), הסתפק האם יש להשוותם (לשיטתו להשוותם לחומרא דחייב ברחב טפח). וע"ע בספר בני ציון (ס"ק יא) דכתב להשוות את הרי"ף והרמב"ם לחומרא, (דלשניהם חייב חטאת ברחב טפח).] מ"מ מתוך הב"י מבואר דזה אינו, אלא גם לדעת הרי"ף אין באהל טפח איסור ד"ת, וכנ"ל. ונלע"ד דאף בר"ח כן הוא, ומש"כ שם הר"ח וז"ל, ומפני שאין בגגה טפח, ולא בפחות משלשה, לפיכך פטור אבל אסור. ע"כ. ומדוייק דברחב טפח חייב. הוא מפני שדבריו אמורים בעשוי לקבע, וכמו שביארנו ברי"ף ובשו"ע, וזהו שהר"ח לעיל בסמוך על דברי אביי שאסף את חומרי הברייתות, וביניהם, את העושה כילה פטור אבל אסור, כתב לבאר הר"ח, דמיירי ברחבה טפח. והקשו על כך הרב ביה"ל (ד"ה שאין בגגו), ובספר תהל"ד (סס"ק יב) כי זהו לשיטת רש"י, שאף ברחב יותר מטפח הוי איסור דרבנן, והלא בנ"ל מפורש בר"ח דפליג ארש"י וס"ל דהוי איסור תורה. ומכח כן דחק הביה"ל דמיירי הר"ח שם ביש בה חוט, ולכן אע"ג שרחבה טפח, מ"מ נחית דרגא לאיסור דרבנן. ושב והקשה, כי איך אפשר שכריכת חוט יוריד איסור תורה לדרבנן, כי כל שיוכל חוט להוריד דרגה רק בדבר שאיסורו מדרבנן. ע"ש. ומ"מ סיים כי ההכרח לא יגונה וע"כ לפרש כן בדברי הר"ח. ולדברינו הנ"ל דברי הר"ח באים כפתור ופרח, דמיירי בכילה שאינה קבועה, ולכן אף ברחבה טפח אסורה מדרבנן. וכן משמע מן הגמ' שם, שהרי המשיך אביי בסמוך ממש ואמר, אהלי קבע לא יעשה, ואם עשה חייב. אלמא דקודם לכן לא דובר באהל קבע, אלא בעראי. וא"א לומר דהוי עראי כיון שאינו רחב טפח, שהרי הר"ח פירש להדיא דהוי רחב טפח. וע"כ כנ"ל, כי הר"ח מחלק בין אהל העשוי לקבע, לבין העשוי לעראי, ומש"כ לחייב ברחב טפח, הוא בעשוי לקבע.

עוד טעמים דאיסורו מדרבנן
בנין לשעה

ו. (((עוד))) כתב החת"ס (או"ח סימן עב) כי איסור נשיאת מטריה הוי איסור דרבנן מכמה טעמי תריצי, וא"כ קל דינו. והוא מצד חדש ופנים חדשות, כיון דהוי בנין לשעה, ובנין לשעה מבואר בשבת (דף לא ע"ב) דלא הוי בנין דאורייתא, ואף שבירושלמי ס"ל דהוי ד"ת, מ"מ כלל הוא בידינו דתפסינן כבבלי. וע' כאן בהערה ואולם תקשי, לשם מה הוצרך החת"ס להביא ממרחק לחמו, והרי י"ל בפשטות דמטריה הוי איסור דרבנן כיון שהיא אהל עראי, וכמבואר בשו"ע (ר"ס שטו), דאהל עראי אסור מדרבנן, וכמבואר בב"י שהיא גמ' ערוכה (דף קכה ע"ב), וכן הוא שם (דף קלח רע"א), וכ"כ להדיא הרמב"ם (פרק כב הל' כז, והל' לא), ובמגיד משנה (שם) שכן הוא בשבת (דף קלז ע"ב), ובעירובין (מד ע"א, פו ע"ב), ותוספתא (סוכה פא ה"ה), וכבר בואר לעיל, ושכ"כ אחרונים רבים, ולא מבעי דכן ס"ל בכל הראשונים, אלא אף ס"ל כן בדעת הרי"ף וכנ"ל. ובאמת שנראה דיש לחלק, כי כל שדובר בשבת (לא ע"ב) הוא בבנית המשכן, ושם הבנין יכול לעמוד לעולם, ובזה למד החת"ס, דאם עשוי לשעה לא הוי בנין ד"ת, ואנו שעוסקים בבנין עראי בעצם בזה פשיטא דלא הוי קבע. וכ"כ בספר קני מנורה (סימן שטו ס"ק טז,יז), וכן ראיתי שחילק כן להדיא בספר תורת שבת (ס"ק קב) דדברי הרי"ף שחייב מיירי בבנין מחובר, כמ"ש בין שני כתלים, משא"כ בתלוש דהוי עראי. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת עטרת חכמים (סימן ו ד"ה וכן מוכח) לגאון בעמ"ח ספר בינה לעיתים, דכל שאמר הרי"ף שחייב חטאת ברחב טפח הוא בגוונא שמקושר לשני כתלים, משא"כ בהנחה בעלמא בלי שום חיבור ולא בצירים או ע"י קשר כעין טלית כפולה, פשוט דהוי עראי. עכת"ד. ולדבריו ג"כ מטריה הוי עראי גמור, כיון שאין אהל ללא הגבהתה, וההגבהה היא עראית שאינה מחוברת, וכדלקמן בע"ה, כי מטריה איננה אהל קודם ההגבהה. ע"ש. וכ"כ בספר יד יוסף יוזפא (ס"ק א), ועוד בסימן שיג (ס"ק ח) והוא מדברי הפמ"ג (סימן שטו משב"ז ס"ק ח). וכ"כ מדנפשיה בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ב) בדרך אפשר, דהירושלמי מיירי על העשוי ליותר מח' ימים, משא"כ הבבלי, ובתוך אלו הימים מחולק בין מחובר לעראי, דמחובר הוי קבע. וכן מבואר בספר שו"ע הרב (סימן שטו סעיף יז). ע"ש. וכן ראיתי שכ"כ לחלק בין בנין לאהל בספר פתחי עולם (סימן שטו ס"ק כב). וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קכ ס"ק ב). וכ"כ לחלק כנ"ל בין אהל עראי לשל קבע וכוונתו לפרקו, בספר מנוח"א (פרק כג סוף הערה 12), ושכ"כ בספר פתח הדביר (סימן שטו דף רי ע"ג), ושכ"כ בהגהות עיתים לבינה, על ספר העיתים (סימן רלה הערה נה). ועע"ש. ע"כ.או דיש לומר כי כל דברי החת"ס אמורים רק לשיטת הנוב"י שלמד ברי"ף כי ברחב טפח חייב, ואה"נ יכל להשיבו מן הנ"ל, ורק שהשיבו לטעמיה ולמטוניה דמר. ועוד ראיתי לספר אשמרה שבת (פרק ב סימן שטו אות א) דכתב דכל המח' היא האם בנין לשעה הוי בנין, אבל באהל דאינו נעשה בדרך קיבוץ חלקים, א"כ דמי פחות לבנין, ובזה כבר מפורש ברמב"ם (פרק י הי"ג) ומקורו טהור ממסכת שבת (דף קלח ע"א), דדוקא קבע נאסר. ע"כ. ובחילוקו בין אהל לבנין (דהוי תולדה דבונה ולא בונה) זכה לכוין לדברי הגרא"ז מלצר אשר הודפסו דבריו בקובץ כנסת ישראל (י-ם תש"ג), והביאום באנציקלופדיה תלמודית (ריש ערך אהל), ועוד ציינו משם הפנ"י (סוכה טז ע"ב) דחילק בין בנין לאהל שאינו עשוי לקיום ימים רבים כמו בנין. וע"ע בספר ארחות שבת (ריש פרק ט) דהביאו עוד לספר אבן האזל (פ"י מהל' שבת הי"ז), שג"כ עמד על מדוכה זו. ע"ש. לבאר את החת"ס, לשם מה הוצרך להגיע לדבריו, דלכאורה תיפוק ליה דהוי דרבנן מצד דהוי עראי. וכן כתב כדברי החת"ס מדנפשיה, דבנין לשעה לא הוי בנין, בספר פתח הדביר (סימן שטו ס"א ד"ה הנה בירוש' והלאה). וע"ע בספר ישועות יעקב (סימן שטו ס"ק א), וכן הסכים עם החת"ס בספר דע"ת (סימן שא סעיף מ). וכ"כ כי הבבלי פליג אירושלמי בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ב), וע"ש. וכ"כ בשו"ת עטרת פז (ח"א או"ח סימן יב אות א).

(((ואולם))) רבים רבים השיבו על דברי החת"ס, ושאין מח' בין הבבלי לירושלמי, דכן הרבה להשיב בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"ב סימן מב) מראיות רבות בש"ס, וזאת תורת העולה העלה דיש לחלק בין כשדרכו להעשות עראי, דאז חייב. [ואולם בספר דע"ת (ר"ס שטו) כתב כי כל דבריו אין להם יסוד למעיין.] וכ"כ בספר ארחות חיים כהנא (סימן שא ס"ק נד ד"ה בדין מכסה), וגם הוא הרבה לדחות מראיות בש"ס את החת"ס, וביניהם הוכיח מדין מטה של טרסיים (שבת מז ע"א) דכתוב שם חייב חטאת, אע"ג דעשויה לעראי, ומרש"י (שבת מו). ע"ש. וכ"כ בספר תהל"ד (רס"ק טז). ע"ש. ושכל דין הבבלי הנ"ל הוא במחיצות, ובזה לכו"ע הוי איסור דרבנן אף לנוב"י, משא"כ בגג, וע"ע מש"כ בד"ה וטעם שלישי, דהשיב על עצם חידוש החת"ס דכל המלאכות צריכות להיות דומיא דמשכן, ואיהו ס"ל דיש איסורים בשבת דלא דמו למשכן. וע"ע בזה בספר דע"ת (ר"ס שטו) דג"כ השיב דיש לחלק בין מילי דסברא דבהם א"צ דומיא דמשכן. והוסיף עוד לספר תוס' ירושלים (סימן שיג) שהשיג על החת"ס ג"כ מדין מיטת טרסים (שבת מז ע"א) דאיתא התם דחייב, ועע"ש. ועוד הביא בד"ה ועי' הגהת, לספר הגהות רפ"ב על הפנ"י (ביצה יב) שג"כ דחה לחת"ס. ע"כ. וע"ע בזה בשו"ת אשל אברהם שאג (סימן ו). וכ"כ לדחותו הגאון ר' יואל טייטלבוים מסטמאר בספרו ויואל משה (מאמר שלש שבועות סימנים סד,סה) והאריך בפלפול לדחותו ע"ש. וע"ע בריש ספר שביתת השבת (ריש חלק מעשה חושב) באורך, וע"ע שו"ת הר צבי (ח"א עמ' רפג). וכ"כ לדחות את החת"ס בספר יסודי ישורון (ח"ד עמ' צט), וע"ע שם (עמ' קב), וכ"כ לדחותו בספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כג הערה 12), ושהרשב"א שבת (קב ע"ב), וכן המאירי (שם) הביאו דברי הירושלמי בענין בנין לשעה, ומאי דמסיק הדא אמרה בנין לשעה שמיה בנין, ע"ש, ומשמע דמסכימים לזה להלכה. וכ"כ לדחות את החת"ס מו"ר ועט"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מג) ועוד הוסיף שכ"כ לדחותו בשו"ת אמירה נעימה (מאמר ח דף לט סוע"א), וע"ע בזה באורך בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קיט). ע"כ. והניף את ידו שנית בספר הליכות עולם (ח"ד שמות הערה ב). אולם צירף לסניף פעמים רבות לחת"ס והוא לו בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סימן נה אות ב) ושם כתב כי אף החולקים על החת"ס מודים לענין טלית שעשויה להסירה מיד אחר הקריעה, דלא הוי בנין לשעה. ודון מינה ואוקי באתרין. [וכן ראיתי ליד יוסף יוזפא (סימן שכ ס"ק יט) דכשהוא עראי גמור, אף החולקים אחת"ס יודו.] וכ"כ באורך בשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סימן נ), ובח"ד (או"ח כז סוף אות ו), ובשו"ת יחו"ד ח"א (סימן ל ד"ה ואומנם), ובח"ב (סימן נה ד"ה אולם), ושם מיירי לענין אבני פלא, וכתב דמ"מ בנידון שלנו שמראש דעתו לסותרו ולפרקו כל שעה, גרע אפי' מבנין לשעה. ועוד שם (סימן נו) לענין הכנסת המחט לזריקה, וגם שם כתב דלכו"ע שרי כשעשוי לסותרו בו ביום, ועע"ש. ועוד לו בח"ד (סימן כט ד"ה והנה).

אהל זרוק

ז. (((עוד))) כתב החת"ס (סימן עב) בטעם הב', טעם נוסף לומר דאיסור נשיאת מטריה הוא מדרבנן, כיון דלא דמי לאהל שהיה במשכן, ולכן הוי דרבנן. וכל מה שהאריך הנוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל) לדחות לרב המתיר שהתיר מדין אהל זרוק, וחילק שם הרב נוב"י. כ"ז אינו ענין לשבת, דהתם לענין טומאה, משא"כ בשבת לא היה כמותו במשכן, דלא היה שם אהל זרוק וכדמוכח לקולא מדין פריסת מחצלת על המת. עכת"ד. וע"ע בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אותיות כ,טז,יז) דגם איהו ס"ל להקל.

(((ואולם))) רבים הם העומדים מנגד דהנה בשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א סימן א סוד"ה שבתי וראה), דג"כ כתב להתיר, ואולם בסוף התשובה אסר, כדמוכח מן השו"ע (סעיף יב) מדין פרוכת דהוי אהל זרוק ואסור. [ואף לרמב"ם שלמד בו שהצריך בכובע שיהיה מהודק כדי לאסור, וביאר דה"ט דאז לא דמי לאהל שהוא נע ונד, צריך לומר שכוונתו בצירוף שהכובע דרך לבוש, דאל"כ יסתר מדין פרוכת.] וע"כ אסר המטריה. וע"ע שו"ת מחנה חיים (ח"ו או"ח ח"ג סימן נג אות ב) באורך, ובספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג) בתחילת הדיון על המטריה, דשפיר הוי אהל, אע"פ שאינו אהל לחצוץ, אך הוי אהל להביא טומאה תחתיו. ועע"ש, וכדמוכח מדין כובע דהוי אהל אף שמטלטל. וע"ע בספר דע"ת (ר"ס שטו ד"ה ומ"ש הח"ס), ובשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סימן נה אות א), וע"ע בספר הליכות עולם (ח"ד שמות ריש אות ב ובסופה) שדחה לחת"ס. וע"ע בספר אשמרה שבת אשכנזי אשר כעת יצא לאור עולם (פרק ב אות יב רס"ק ז, ואות יד ד"ה ולגבי), דפרוכת תוכיח שהאוחז בידיו אסור. ושאני פריסת מחצלת ע"ג מת שהוא היתר מיוחד למת. עכת"ד.

ביאור דין פרוכת (סימן שטו סי"ב)

(((ובאמת))) שקושיא זו מפרוכת קשה לא רק כאן, אלא אף על כל סיעת הפוסקים דס"ל דכל אהל שמחזיקו בידיו שרי, אשר יובאו לקמן בעז"ה (אות טו), ואילו כאן מבואר דאף שמחזיק בידיו אסור. ואולם על כרחך דמותר אהל המחזיק בידיו, וכאשר ביארנו לעיל (סימן לג בהערה) דאל"כ כיצד תוס' (דף מג ע"ב ד"ה פורסין), וסיעתיה שלמדו דשרי לשים מחצלת ע"ג המת והוא מטעם היתר מלמעלה למטה, ותקשי דתיפוק ליה לאיסורא כבר בשעה שמחזיק בידיו למעלה, מצד שעשוי לצל, דאסור אף בלא מחיצות, וכדפסק מרן סימן שטו (סס"ב), וע"כ דשאני התם שמחזיק בידיו. ועל בסיס זה באים המשך דברי תוס', דעדיין תקשי כיצד מותר להניח ע"ג הקרקע. וכתבו התוס' דה"ט, מצד מלמעלה למטה, וא"כ הוא ההיתר אשר פסקו מרן (סעיף ג) דנאמר בכל מקום ולא רק במת. ועע"ש. וכמו שכתב רש"י (ביצה דף לג ע"א) לבאר את ההיתר להניח ביצים מלמעלה למטה, כיון שמחזיק בידיו. וא"כ היתר זה אמור בכל מקום.

(((ועל))) כרחך לחלק בין פרוכת שתולה אותה מצד אחד, ושב ומוסיף לתלותה בעוד מקומות, וא"כ בשעה שתולה אותה כבר עומדת לבד. והנה לך לשון הרב מרכבת המשנה (פרק כב הל' לב), כיון שא"א לאדם להגביה צד א' של הפרוכת מן הארץ, וצד השני מונח על הארץ עד שיעשה אלכסון ואהל, הילכך בפרוכת קטנה שאפשר לאדם אחד לאוחזה בשתי ידיו מפוסקות, שרי, כיון שיכול להגביה מעט מעט, וכל פורתא שמגביה יעמוד ביושר עד שלא יהי' אהל טפח. אבל בפרוכת גדולה יותר מכדי פישוט ידי אדם, א"א לאדם א' להגביה בשום פנים לנטותה שלא יעשה אהל. ע"כ. והבאנו את לשונו כדי לבאר את המציאות, שאף שתולה בצד אחד, עדיין הוי אהל, והוא מחמת גודלה של הפרוכת, וחלקה מונח על הארץ. ואף בלא אחיזת האדם נעשה אהל בפרוכת, אם לא ימתחה. וכ"כ לחלק בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן ח אות ב) ועע"ש. וכ"כ בשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"א סימן יד אות ב). וממילא אתי שפיר אף לענין נידו"ד, דלא קשיא מידי מדין פרוכת על אהל זרוק, כיון שאינה אהל זרוק, אלא מחוברת.

ח. (((איברא))) דדין פרוכת בלאו הכי קשה מאוד להבנה, כי הלא מבואר בשו"ע (סימן שטו סעיף ז) בדין ספרים, שכל אהל שאינו עשוי להשתמש תחתיו משרא שרי למעבד אהל לכתחילה, וא"כ מה שייך איסור אהל בשעה שהפרוכת מתקפלת, והוא כלל אינו צריך לאויר שתחתיה. ועוד הקשה המ"א (ס"ק יח) מהא דאיתא בשבת (דף קלח ע"א) שרביב לגלימ' טפח שרי, כיון דלא מיהדק. וקשיא דהלא פרוכת ג"כ לא מיהדק. וע"כ תירץ המ"א, דשאני הכא דמתכוין לעשות מחיצה ובה החמירו, שהאהל שלו ישר. ע"כ. כלומר דחמירא פרוכת כיון שעושה מחיצה, וא"כ אף כשנופלת ועושה אהל טפח אסורה, אע"ג דבאהל אחר כה"ג מותר, כיון שכאן כבר חל על הפרוכת שם אהל, וחמירא טפי. וכן מצאנו בדומה בפסק מרן (ס"ס יא) דכילת חתנים שהותרה פריסתה הוא בתנאי שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח. ע"ש. וכ"כ לתרץ בספר ערוה"ש (סעיף טז) דשאני פרוכת דהוא עוסק בעשיית אהל, והיינו להאהיל מפני הספר תורה, הלכך אם יתקפל לרוחבו יהיה בזה דין אהל. ע"כ. וכ"כ הרב תו"ש (ס"ק כב), וע"ע בספר מאמ"ר (ס"ק יא) דכתב דיש לישב, ולא פירש כיצד. ולכאורה תקשי טובא על תירוץ זה, כי הלא ס"ל למרן (סעיף א) להתיר מכל וכל לעשות מחיצה לכתחילה בשבת, אא"כ היא מתרת. וא"כ מה יש בכך שעושה אהל עראי על המחיצה, והלא המחיצה מותרת לגמרי, והאהל מותר לגמרי, שהרי אינו עשוי לצל. ואפשר לבאר זאת, ע"פ המבואר בב"י, שהביא לר"ן (דף נו ע"ב ד"ה גוד), בשם ה"ר יונה שפירש את החילוק בין לעשותה ע"י אדם אחד או שנים, כי באחד דומה לעושה אהל, לפי שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין, שבונה מעט מעט. אבל בשני בני אדם שפורסין תחילה, ואח"כ נותנין על גבי הקינופות, אין זה כבנין, שאין דרך בנין לעשות כולו בבת אחת. ע"כ. ולפי"ז שאני פרוכת שעשויה למחיצה, (כמש"כ המ"א וסיעתיה), וגם נעשית כדרך עשיית אהל ע"י קשירה וחוזר וקושר. ובזה אע"ג שאין בו איסור אהל בעצם, שהרי אינו עשוי לצל, מ"מ דמי לאהל, ואסרו חז"ל. וכן ראיתי שכתב לפרש כן בשו"ת גינת ורדים (כלל ג ס"ס כו ד"ה ואכתי), ע"ש. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז סימן ח אות ג), ע"ש. ולפי"ז יוצא, שכל שמחזיקו על ידיו שרי, וכמש"כ אמבוה דפוסקים חבל נביאים שיובאו לקמן (אות יא והלאה) להלכה ולמעשה.

(((ואת"ל))) דזה אינו מאיזה טעם, ושאין ליישב כן את השו"ע. מ"מ נראה שא"א ללמוד מכאן מדין פרוכת לאסור אף במחזיק בידיו, דאל"כ מאי אית לך למימר ליישב דין פרוכת מפני הקושיות הנזכ"ל. ועוד קשה על דין פרוכת, דהלא כלל אינו מתכוין בעשיית האהל, והוי פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן דשרי, וע' בזה בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן לג אות יג). ועוד קשה המשך דינו של מרן בזה הסעיף, דדיבר בדין כילה, והוא דין אחד כל הסעיף, והוא צ"ע וביאור למה נתכוין מרן ולמה אסור שם, דע' בזה בלחם משנה (שבת פ' כב הל' לב), וע' במעשה רוקח שתירץ, וכן במרכבת המשנה (שם), ובמ"ב (ס"ק מו,מז), ובספר הערות וביאורים על המ"ב (סימן שטו אות יב) דהביא לספר אורה ושמחה (סימן כב הל' לב ד"ה הנעשה), דתירץ ג"כ. ואולם אין בכל זה כדי ליישב מפני הקושיות הנ"ל, ע"ש ודו"ק, ואכמ"ל. ומפני כן החזו"א (סימן נב אות ה) ביאר בדרך אחרת את דברי מרן בזה הסעיף, ע"ש. ואני הקטן לא הבנתי כוונתו, מהו ביאורו. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סימן נה אות א) דגם הוא הביא לחזו"א, ועע"ש מה שתירץ בדין פרוכת. ועוד תקשי כנ"ל מדין פריסת מחצלת שהותרה. וא"א לבאר כאן שום חד מכל הני ביאורים הנזכרים לקמן (אותיות יא-יג), לחלק בין מחצלת לכובע, ששניהם מוחזקים על האדם, ודין כובע אסור ואילו מחצלת מותרת. וע"ש באורך כמה ביאורים, ושום חד לא יהני לבאר בנידו"ד, שהרי פרוכת נופלת כבגד, ואינה קבועה, (והלא עסקינן על צד שלא יסכים הקורא עם תירוצנו הנ"ל). וגם פרוכת אינה עשויה לאהל. וכן א"א לחלק כי היתר מחצלת אמורה רק למת, וכנ"ל. [וקיצרנו מאוד, מפני שכבר הארכנו בהאי דינא די והותר וראה לקמן והקש לכאן.] וע"כ נראה, שא"א לבא ולדחות מכח סעיף יב את הכלל שכל שאוחז בידיו מותר, כי צריך תחילה להבין דין זה. ואשר נראה לבארו הוא כנ"ל, ואתי שפיר. וע' כאן בהערה כמה זמן הוא שיעור אהל עראי. עד כמה זמן נחשב אהל עראיהנה הפמ"ג (סימן שטו סק"א) הסתפק האם שימת סכך על סוכה הוי אהל קבע, כיון שמניחו לשמונה ימים ותשעה, והוי איסור תורה. ע"כ. ועוד לו בסי' תרכו (א"א ס"ק ח) דכתב כי צ"ע אי הוי איסור תורה, או הוי אהל עראי ורק מדרבנן אסור, וחלילה לי להורות היתר. וצ"ע בכל זה. ע"כ. ועוד שב והניף את ידו בשו"ת מגידות (סימן קט) וכתב בפשטות דהוי איסור ד"ת. ומבואר יוצא דס"ל כי שמונה ימים הוי איסור תורה. וע"ע לקמן (ד"ה ותבט) דעות האוסרים. ואולם בספר קצות השלחן (סימן קכ ס"ק ב) כתב על דברי הפמ"ג, כי בשו"ת עטרת חכמים לגאון אמרי בינה (סימן ו) פליג וס"ל דהוי אהל עראי. ומשמע דהכי ס"ל לרב קצות השלחן. והנה שם בעטרת חכמים האריך למעניתו לדחות את דברי הפמ"ג מפי הראשונים, והוא מדברי תרומת הדשן (סימן סח), והובא בב"י (סימן שטו דף עז ע"ב) דכתב לגבי תלית וילון, וז"ל, ולפיכך הפרוכת שתלוי שם תדיר, שייך בי' עשיית אהל. ע"כ. וכתב כי רחוק שיחשב הנחת הסכך רק לשבעה ימים כקבוע. וכן הוכיח במישור מדברי הרא"ש (סוף עירובין דף קא ס"ס טו) גבי דלת שבמוקצה (והוא פסק מרן סימן שיג ס"ג, רחבה שאחורי הבתים) והוא בשם הראב"ד וז"ל, התם כיון שדלת של מוקצה הוא ושל פרצה, לאו תוספת אהל עראי הוא אלא קבע, שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים, לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם. ע"כ. וכן הוכיח עוד מדברי המ"א (סימן שיג ס"ק ז) דכתב וה"ה לפקק החלון, אם אינו עשוי לפתוח אלא לימים רחוקים, הוי כאהל קבוע. כמש"כ הרא"ש (הנ"ל). ע"כ. ועע"ש דהוכיח שאף בזה בעשוי לימים רחוקים, כוונת המ"א הוא רק לאיסור דרבנן, וק"ו בנידו"ד דהוי איסור דרבנן. עכת"ד. וע"ע בספר יד יוסף (סימן שיג ס"ק ח) שהוסיף עוד דכ"כ הרמב"ן במלחמות בדין פקק החלון, שאין עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקות, ולא חשיב כבונה. ע"כ. ויוצא שתלה זאת בעתים רחוקות (ורק בזה יש הו"א שחייב). והביא עוד לריטב"א בשם ר"י דפליג ומחמיר יותר ולא מחלק בין עתים רחוקות, אלא באינו עשוי לפתוח בכל יום מחזי כבונה. ע"כ. אך כ"ז הוא רק כלפי איסור דרבנן וכמש"כ "מחזי", ולא איסור ד"ת. וכן הוא ברש"י עירובין (קא ע"א) על המשנה דכל הדיון הוא מצד איסור דרבנן, וכמש"כ הרב עטרת חכמים הנ"ל, וא"כ אין ראיה מהריטב"א להחמיר בנידו"ד. ואפשר להעמידו יחד עם שאר הראשונים, לענין אהל קבע.ואולם לכאורה יש להשיב על ראיות אלו מן הראשונים, דהרי בדין דלת של מוקצה שהיא רחבה שאחורי הבתים, ופסקה מרן (סימן שיג ס"ג) דינו הוא שאם אין נכנסים ויוצאים תדיר (שבכה"ג קראו הרא"ש הנ"ל שעשוי לקבע), מותר לשים הדלת אפי' שאין לה ציר, אלא שהיה להם ציר וכו', וביאר מרן שם דשרי מפני שלא חשיב כבונה שניכר בהם שהיא דלת. ע"כ. ותיקשי, דאם הוי קבע מאי קא מהני שנראה כדלת, תיפוק ליה שעצם הדלת הוי קבע ואסור מצד בונה, דהלא עסקינן שעשויה להשאר שם זמן רב, ואפי' כמה שנים והוי קבע. ועל כרחך לומר דדלת בעצם הנחתה ברור שאין איסור בונה דאורייתא, שהרי אינה בנין אלא דלת לכניסה, (אא"כ מחברה לציר בשבת, וכמש"כ הב"י (סימן שיג דף עג ע"ב, סוף סעיף ה ד"ה כבר נתבאר, דבזה חייב חטאת) ). ולכן כל הדיון בכך הוא רק דמחזי כבונה, ולכן מחולק בין יש לה ציר שאינו דומה לבונה, כי ניכר שהיא דלת, ודלת כבר אמרנו שאין בה איסור בונה. וכן י"ל בשאר החילוקים האמורים בריש סימן שיג, בדין נגר, ופקק החלון, וכיוצ"ב, שאין שם איסור בונה אלא רק מחזי כבונה, כמבואר בלשונות הטור הב"י והשו"ע (ר"ס שיג), בדוכתי טובא ע"ש. [ואפי' מש"כ מרן בסס"ב "הוי בנין", כבר ביאר בביה"ל שם, דכוונתו למחזי כבונה וכמבואר בגמ', ובאמת כי בטור החדש בהגהות והערות (ס"ק כח) כתבו כי בדפוסים קדמונים לטור, וכן בכת"י של הטור, כתוב "הוי כבנין" ולא כגירסא אשר לפנינו בטור דכתוב "הוי בנין" ולשון מרן לקוחה מהטור.] וכן מבואר עוד כיוצ"ב בב"י (שם סס"ב) דכל שברור שהוא מנעול אין מקום לדון בו מצד בונה בנעילה, כי הוא מנעול ולא בונה. וכן הוא ברמ"א (ס"ס תרכו), שגג עם צירים מותר לפותחו ולסוגרו, וכמש"כ לעיל (סימן לג אות יא) ע"ש. ואכמ"ל. ונמצא א"כ דדלת אין בה איסור בנין דבר תורה, אף בעשויה לכמה שנים, וממילא א"א להוכיח מדין בונה בדלת, לדין אהל, כי שאני דלת וכנ"ל, והראיות מהרא"ש הרמב"ן והמ"א, הם מדין דלת, וא"כ י"ל, דשאני התם דרק בעשוי לעתים רחוקות יש מקום להחשיבו קבע, משא"כ בנידו"ד, אף בעשוי לח' ימים, אפשר דהוי קבע. וכן ראיתי לספר ארחות שבת (פרק ט סוף הערה ג) שג"כ דחו הכי לראיה זו. ע"ש.ואולם עוד הוכיח בשו"ת עטרת חכמים הנז' (סימן ו ד"ה עוד צ"ע) מדברי רש"י עירובין (דף לד ע"ב ד"ה של לבינים) על דברי ר"מ שהתיר לסתור לכתחילה בנין של לבנין ביו"ט. וביארה הגמ' דמיירי בבנין של אווירא דליבני. ופרש"י, של לבנים שנוח לסותרו, וכדבעינא לאוקמי באוירא דליבנא. ע"כ. והוכיח מכאן הרב עטרת חכמים, דאם אין שום איסור סתירה, בודאי אין איסור בנין דאורייתא, כיון דאין לו שום חיבור, רק הנחה בעלמא. ע"כ. ובאמת שכ"כ פוסקים רבים, שכל שמותר לבנות מותר לסתור ולהפך, וכן לענין איסורא, דכן מבואר בשבת (קלח סוע"א), ובנימוק"י (שם), ובמאירי (שם ד"ה כל וכו') וכן משמע מלשון מרן בשו"ע (סימן שטו סעיפים י,יא), וכ"כ המ"א (ס"ק יד), והמאמ"ר (ס"ק י), וכן הוא במ"ב (ס"ק לח), ועוד רבים. (וע"ע שעה"צ (ס"ק מו), ובספר קצות השלחן (סימן קכ בבדי השלחן ס"ק יב ד"ה גם) וע"ע סימן שיד (ס"י), וסימן רנט (ס"ז) ודו"ק). והן אמת כי להלכה לא קי"ל כר"מ, וכדפסק מרן (סימן תקיח ס"ט) כת"ק. מ"מ פרש"י בביצה (לא ע"ב) במשנה ד"ה נוטל, דס"ל דסתירתן לא הוי איסורא דאורייתא, כדמוקמינן ליה באוירא דלבני. וא"כ אף לדעת ת"ק סתירת לבנים המונחים זע"ז בלא חיבור הוא איסור דרבנן, ולא ד"ת. והוא אף שעשוי גם לעמוד זמן רב לשימור הפירות. וא"כ מוכח דאף שעשוי לזמן רב, כיון שאינו לקיום, אין בו חיוב דאורייתא. ואף שמרן בשו"ע (שם) פסק כדעת תרי עמודי הוראה, הרי"ף (יז ע"ב) והרמב"ם (פרק ב ה"ט), והם העמידו דין זה בבית שמלא פירות מוכנים ונפחת וכו'. וא"כ מיירי בפירות המוכנים, ולכאורה מיירי על בנין שעומד לסתירה ממש, דהרי הפירות מוכנים, וא"כ י"ל דהוא פחות מט' ימים, ולפי"ז נפלה הראיה. ברם באמת זה אינו, וכמבואר בב"י (ס"ס תקיח) דהרמב"ן במלחמות (דף יט סוע"ב) מיירי אף שעומדים לזמן רב, והביאו הרב המגיד (שם), וכ"כ הר"ן, ושכן עיקר, וכאשר יראה המעיין בדבריהם, וברשב"א בחידושיו ביצה (לא ע"ב ד"ה מתני'). וא"כ מבואר דאף שעשוי לזמן יותר מט' ימים חשיב עראי, שאיסורו רק מדרבנן. וכן יוצא מבואר מכל הני ראשונים הנז' כאן, וכן הוא בדעת מרן השו"ע שפסק כן שם, וכמבואר בב"י. וא"כ כן עיקר, מה גם שהובא לעיל כי הרב עטרת חכמים הוכיח כן עוד מדברי תרוהד"ש (סימן סח) וכנ"ל. דעות המחמיריםותבט עיני בשורי בספר באר יעקב (סימן שטו ס"ק ד) דהביא לפמ"ג (ר"ס שטו) ועוד בסי' תרכו (א"א ס"ק ח) דשם נשאר בצ"ע האם מותר לומר לגוי לסכך הסוכה. ועוד הביא לשו"ת גור אריה יהודה (סימן יד) דהחמיר בסכך שנפל ונשאר טפח להוסיף עליו מדין תוספת אהל עראי, כיון שכאן חמיר דעשוי להתיר. וחידש כי אהל העשוי להתיר, אסור אף בתוספת אהל עראי, כי אהל חמיר בחד דרגא ממחיצה. עכת"ד. ומשמע דס"ל דהוי אהל עראי, דאל"כ תיפוק ליה לאיסורא מצד דהוי אהל קבע, ואין היתר תוספת בשל קבע. איברא דהובא לעיל (אות ג) כי היא מח' הפוסקים אם אפשר להוסיף אהל עראי על אהל קבע הרחב טפח. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' רביעאה ח"ג סימן כה). ובחפישה חזיתיה לרב כלכלת שבת (סימן לד אות ב, וריש אות ג) דפסק כפמ"ג, דעשוי לזמן מרובה, דהיינו לח' או ט' ימים הוי קבע, ושכן מוכח מרש"י ביצה (לב ע"ב ד"ה בנין עראי) דפרש"י שאינו להתקיים. וכן משמע מרש"י עירובין (דף קב ע"א ד"ה מותר לנטותן) ועע"ש בדבריו. וכ"כ באנציקלופדיה תלמודית (ערך אהל ריש אות ג) בפשטות, דפחות מח' ימים הוי עראי, והוא ע"פ הפמ"ג הנ"ל. ועוד יש להוסיף כי משמעות לשון המאמ"ר (סימן שטו ס"ק ח) דאף בפחות מח' ימים הוי קבע, דכתב שם כי קבוע הוא "לאיזה ימים". ובאמת כי מדברי הפמ"ג כל שיש הכרח הוא דס"ל דח' ימים הוי קבע, אך יתכן מאוד שאף פחות מכך ס"ל דהוי קבע. וכן היא משמעות הרב משנה ברורה דכתב בדוכתי טובא דקבע הוא "כמה ימים", דכן כתב (בס"ק לב,לה) ובשעה"צ (ס"ק ו וס"ק יא), וא"כ משמע דאף פחות מח' ימים הוי קבע. וכ"כ בספר ארחות שבת (פרק ט הערה ג) דכמה ימים הוי קבע, והוא ע"פ המ"ב, וביארו כי מקורו טהור מדברי הפמ"ג הנ"ל, דע"כ דמש"כ ח' ימים הוא לאו דוקא, דהלא מיירי שנפלה הסוכה גם בשבת שבחג, ואף בכך ס"ל לאסור, מדלא חילק וכתב לאסור להעמיד סוכה בחג ע"י גוי. ואולם הביאו עוד כי בספר ביכורי יעקב (סימן תרכו ס"ק יא) ס"ל דסוכה הוי עראי, וא"כ פליג אפמ"ג. ועוד כתבו להוכיח מדברי המ"א (סימן שיג ס"ק ז), (וכן הוכיח הרב עטרת חכמים וכנ"ל), וע"פ הביה"ל (סימן שיג ס"ג ד"ה שאין) מבואר דאף בעשוי ליותר מל' יום שרי, ע"ש ודו"ק. ושוב דחו זאת כנ"ל, דשאני דלת. וע"כ פסקו לאסור וכדברי המ"ב.שוב ראיתי למרן פאר הדור והדרו בשו"ת יבי"א (ח"ח סימן נ) דעמד על מדוכה זו, גלי דרעיה ונפק נהורא בבי מדרשא, לגבי סוכה שנפל הסכך, האם מותר לומר לגוי לשים הסכך. וראש דבריו פתח להוכיח דהוי עראי מהאי פלוגתא דיומא (י סוע"א), סוכת החג בחג, רבי יהודה מחייב במזוזה חכמים פוטרים, ובגמ' רבנן לטעמייהו דאמרי סוכה דירת עראי בעינן, וקי"ל כרבנן, וכדפסק מרן בשולחנו הטהור (יו"ד סימן רפו סי"א), והביא (באות ב) שכ"כ בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג או"ח סימן ל, בד"ה ובנידון זה), וכ"כ בשו"ת בית יצחק (חאה"ע ח"ב סימן קכה) דהוי איסור דרבנן, וצירף זאת לס"ס (באות ב, ובסוף אות ג), ועפ"ז פסק בכחא דהיתרא דשרי לומר כן לגוי. ועע"ש באורך דדן האם המצוה מחשיבתו דהוי קבע, ומעוד פנים ע"ש, כיד ה' הטובה עליו. וחזיתיה לספר מנוחת אהבה (פרק כג הערה 15) דהביא ראיה יפה דאף ט' ימים הוי עראי, וכדמוכח מפסק מרן (סימן שטו ס"א) וז"ל, אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט אפי' הוא עראי, ודוקא גג אבל מחיצות מותר, ואין מחיצה אסורה אא"כ נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול. עכ"ל. אלמא דבלאו מתרת היה מותר לעשות מחיצה לסוכה, אף שעשויה לט' ימים, (עם שמיני עצרת, ובחו"ל). ועפ"ז פסק בעשוי לח' ימים, ולא הקל אף ביותר מכך, והוא מפני שאין ראיה מוכרחת להקל יותר מכך, ע"כ נקיט, כי יותר מכך הוי קבע, אולם שפיר דמי לצירופי לספק אף ביותר מח' ימים. עכת"ד. איברא דאי משום הא לא איריא, כי מרן מיירי שהעושה מחיצה לסוכה בשבת, ומיירי בין בשבת שבתחילת הרגל ובין בסופה, וא"כ בפשטות יש לדחות ראיתו ממרן, דמה שאסר מרן מצד שהיא מחיצה המתרת, הוא לאוסרה בכל אופן, דהרי מיירי גם על שבת שחלה בסוף הרגל, ואז הוי אהל עראי, ואינו נכון לכתוב טעם איסורה מצד דעשויה לקבע והיא עשויה לעראי, וע"כ כתב את הטעם שלעולם אסור מצד שהיא מחיצה המתרת, ואה"נ בכה"ג שעשויה בתחילת החג אסור גם מצד דהוי אהל קבע. וכן ראיתי שכתב לדחות בדומה בספר הנדפ"מ אשר שמו יקובנו אשמרה שבת אשכנזי (פרק ב אות ב) דהביא לרב מנוח"א, וכתב על דבריו, ולענ"ד דיוקו במרן אינו מוכרח, משום שעיקר כוונת מרן בסעיף זה ללמדנו איסור במחיצה המתרת, אבל אין כוונתו ללמדנו היתר במחיצה שאינה מתרת שנפלה ביו"ט ראשון, ואפשר שמדבר באופן שנפלה בשבת חול המועד. ע"כ.

כסא טרסקל

ט. (((ומעתה))) אחר שהוברר כי על צד שיש לאסור את המטריה איסורו מדרבנן, בא נבוא לברר וללבן עד היכן שידי יד כהה מגעת בדין המטריה, האם אסורה מדין אהל, או שמא יש להתירה. ולכאורה יש מקום לבא ולהקל בפתיחת מטריה מצד פסק מרן סימן שטו (סעיף ה), כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל, מותר לפותחו לכתחילה. ע"כ. ואף שמפורסמים דברי הנוב"י (או"ח מהדו"ת סימן ל ד"ה והנה יש לדון) דס"ל כי היתר כסא טרסקל הינו משום שאינו עשוי להשתמש תחתיו אלא מעליו, ויליף הכי ברש"י. ולפי"ז אין מקום להתיר כאן. ברם כבר דחוהו הפוסקים מפי הראשונים, וכמש"כ לעיל (סימן לג אותיות ג,ד) לך ראה שם אם יקחך ליבך, ואין צורך לכפול את הדברים. והנה נחלקו הפוסקים האם היתר זה של כסא טרסקל, אמור אף בעשוי לצל, או רק באינו עשוי לצל. ובפשטות מוכח מדברי המ"א (ס"ק ח) שלמד מדין כסא טרסקל להתיר לפתוח חופה, אלמא ס"ל דשרי אף בעשוי לצל, והעתיקוהו כמה פוסקים. וכ"כ להדיא להתיר כסא טרסקל העשוי לצל בספר שו"ע הרב (סעיף יג), ולפי"ז ה"ה לענין המטריה, שכיון שהיא עומדת מחוברת ומוכנה לעשיית אהל, וכל שמחוסרת היא רק פתיחה, מותר. וכ"כ להדיא בפמ"ג (א"א ס"ק ח) להתיר פתיחת מטריה מהאי טעמא. וע"ע לו בסי' שא (משב"ז סס"ק כט), וכ"כ בספר בית מאיר (ס"ס שטו) והוא משם המופלג צדיק תמים מוה' שמואל בגליון שו"ע כת"י על דין כסא טרסקל, ואולם סיים הרב בית מאיר דיש לגמגם בהיתר זה, לפי שצריך להתעסק עם הקרסים ועביד מידי. ע"כ. ולפי"ז במטריות שלנו, שרי. וע"ע בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא דף לה סוע"א), ועוד שם (ד"ה והנה אם), דג"כ למד להתיר מטריה מצד כסא טרסקל. וכ"כ החזו"א (סימן נב אות ו) מצד כסא טרסקל, ודחה לנוב"י. ע"ש. (אולם למעשה אסר משום אוושא מילתא, ומתקן וכדלקמן (אות יט)). וכ"כ להקל מהאי טעמא בשו"ת אהל אברהם שאג (ס"ס ו), וכ"כ הביה"ל (סעיף ח ד"ה טפח), ואולם גם איהו סיים לאסור מטריות של זמנם שהיו מחוסרות קשירה ברצועות אחר פריסתו, או להעמידו ולהדקו. ע"כ. ולפי"ז בימינו יודה דמשרא שרי.

(((ובהיותי))) בזה חזיתיה לביה"ל (סימן שטו ס"ח ד"ה טפח), דכתב כי לפי מה שכתב הרמב"ם (ספכ"ב הל' כח) לתלות היתר כסא טרסקל בכך שאין זה דרך אהל, משמע שמטריה שפריסתה היא דרך אהל, אסור. ע"כ. ומ"מ גם לדבריו, מאחר ומרן השו"ע לא פסק כן, אלא נמשך אחר רש"י שהיתר כסא טרסקל הוא מצד דעביד וקאי, וכמבואר בב"י, א"כ אין לנו אלא דעת מרן. ויתר על כן, דלכאורה נראה כי הפשט בדברי הרמב"ם הוא שונה, דהנה ז"ל הרמב"ם, ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל, ואע"פ שיעשה תחתיהן אהל, שאין זה דרך עשיית אהל, לא קבע ולא עראי. ע"כ. ונראה שכוונתו היא כדברי התוס' (דף קלח ע"א ד"ה כסא טרסקל), דלמדו שהיתר כסא טרסקל דומה להיתר עשיית מטה מלמעלה ללמטה, שהותר בביצה (לב ע"ב), "והטעם הוא שאינו כן דרך עשיית אהל, לעשות הגג תחילה, ואח"כ הדפנות". ע"כ. וא"כ נמצא שהתוס' ביארו את היתר כסא טרסקל, כיון שאינו דרך עשיית אהל, כי דרך עשיית אהל היא מלמטה ללמעלה שלב אחר שלב, ואילו בכסא טרסקל נעשה הכל בבת אחת. וכן נראה שזו כוונת הרמב"ם, שג"כ נקט את אותן המילים, לתלות זאת בדרך עשיית אהל. ולפי"ז יצא כי אף לדעת הרמב"ם מטריה שרי מדין כסא טרסקל. וכן כתב כדברי התוס' בתוס' הרא"ש (שם ד"ה כסא), וכן הביא הב"י (סימן שטו סעיף יב, דף עז ע"ב ד"ה והרמב"ם), לה"ר יונה דכתב לבאר את דין פרוכת שהתיר הרמב"ם לנטותה ע"י שני בני אדם, ואילו באדם אחד אסר, וביאר רבינו יונה דבאדם אחד הוי עשיית אהל, לפי שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין שבונה מעט מעט, אבל בשני בני אדם שפורסין תחילה ואח"כ נותנין על גבי הקינופות, אין זה כבנין, שאין דרך הבנין לעשות כולו בבת אחת. והיינו דאמרינן בכילה דאי אפשר דלא מימתחא פורתא, כלומר שאינה נפרסת כולה בבת אחת. עכ"ל. וא"כ כתב להדיא דכל שנעשה בבת אחת לא הוי כדרך בנין. וכ"כ כיוצ"ב המאירי (שם ד"ה כשם), בהיתר כסא טרסקל וז"ל, שאין בזה נדנוד אהל כלל, שאין כאן דבר הפרוש על יתידות, ולא פרוש על כלי, ולא עשוי לשום מחיצה, ולא עשוי לשם מחיצה, וכיוצא באלו. אלא הושבת דבר הזקוף, ומותר לכתחילה. עכ"ל. וע"ע בספר ערוה"ש (סימן שטו סעיף י) דלשונו מוכיח ג"כ כנ"ל. וכ"כ ללמוד כדברינו ברמב"ם בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"א סימן יג אותיות כו,כז). וכן ראיתי להגהות והערות שעל הטור החדש (סימן שטו אות יט) שלמדו כן בדברי הרמב"ם. וכ"כ ללמוד ברמב"ם בספר הבהיר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כג הערה 32), וגם איהו דחה כן את דברי הרב ביה"ל. ונמצא א"כ דיש כאן כר נרחב להתיר פתיחת מטריה בשבת, כיון דעביד וקאי, וכדין כסא טרסקל שמותר לפותחו ולהעמידו בשבת.

י. (((איברא))) דאי משום הא לא איריא, לא מבעי לסיעת הפוסקים אשר הובאו בתשובת לעיל (סימן לג אות ו) דס"ל כי כל היתר כסא טרסקל אמור היכא שאינו עשוי לצל, אלא בכה"ג שמשתמשים תחתיה. כגון במטה שמניחים הנעלים תחתיה, אך בעשוי לצל חמיר טפי ואסור לפותחו, אף היכא דעביד וקאי. ולפי"ז מטריה שעשויה לצל, אסור להשתמש בה בשבת. וכ"כ בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג ס"ק ו) שאין להתיר מטריה מצד דין כסא טרסקל, כיון שהמטריה עשויה לצל. וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קפ סס"ק טז) לדחות מטעם זה היתר מטריה. ולכאורה כן נראה דס"ל נמי למו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מג) דכתב שאין להתיר מטריה מצד דעביד וקאי וככסא טרסקל, "כי שם אינו צריך כלל לאויר שתחתיו, אבל מטריה הרי היא עשויה להגן על אדם הנושאה". ע"כ. ולכאורה כוונתו לאסור בכה"ג שעשוי לצל. (וע"ע בביאור דעת מו"ר במנוח"א (פ' כג הערה 30)). וכן כתב בספר באר יעקב (ס"ק יג) לאסור מטריה דשאני מכסא טרסקל כיון שהמטריה עשויה להגן.

(((וגדולה))) מזו יש לומר, כי אף סיעת המתירים כסא טרסקל אף בעשוי לצל, ולפי"ז מותר לפתוח מטריה, י"ל שיודו לאסור פתיחת מטריה, שהרי יש להקשות על היתר כסא טרסקל מפסק מרן (סעיף ו) שאסר להניח ג' חביות זע"ז אלא בשינוי מלמעלה למטה, ועוד אסר (סעיף ז) להניח ספר אחד מכאן, ואחד מכאן, ואחד על גביהם. והלא החבית והספר עביד וקאי שהרי הם מופשטים ואינם מקופלים ומחוסרים פתיחה ויישור, וא"כ מדוע אסור. ובאמת כי קושיא מעיקרא ליתא, דשאני ספר שאינו מוכן לאהל להצל, כי בהיותו מונח היכן שיהיה, אינו מצל, אלא רק כשיעמידו על דבר מה אז יוצר אהל, וה"ה בחבית. ודמי לדף של מטה שיקחהו בשבת ויניחו ע"ג כלונסאות המוכנות מער"ש, בשביל להצל, שהוא דין אהל גמור בשבת. ובכה"ג פשוט דאינו עביד וקאי, אע"ג שהדף פרוס ואינו מתקפל, כי כעת בשבת יוצר את האהל, וכסעיף ג דאסר מרן להניח מטה על דפנותיה. וה"ה הכא במטריה, שהרי אינה מאהילה כשהיא נפתחת, אא"כ יעמידה על דבר מה, וכאן הדבר מה שמעמידה, הוא ידו. וא"כ המטריה איננה מוכנה ע"י הפתיחה, וחסרה העמדה. וכשם שאם לא היה מחובר למטריה היתד, אלא היתה נפתחת ע"י הצירים, ולא היה במה לאחוז, והיה פותחה, ושוב מחבר לה את היתד, בזה פשוט שאינו דומה לכסא טרסקל, כיון שאינו עביד וקאי, כי מחוסר את הדבר שמעמידה. ה"ה נמי בשיש לה את היתד הזה, מ"מ מחוסרת העמדה, והוא שיחזיקה בידו, שרק אז יכולה המטריה להצל. וכשם שמצינו שחילקו כן הפוסקים בדין כובע שפסק מרן (סימן שא ס"מ) לאוסרו היכא דרחב טפח. ותקשי מאי שנא מכסא טרסקל, דהלא הכובע עביד וקאי. ותירצו דשאני כובע שמחוסר העמדה על הראש וכנ"ל. דכ"כ בספר בית מאיר (סימן שטו דף יז ע"א), ושלכן הרמב"ם (פכ"ב הל' לא) הצריך בכובע שיהיה מהודק על ראשו. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א סימן יב), ובשו"ת משיבת נפש (ח"א סימן ז אות ד) כתב כיוצ"ב. וכ"כ בשו"ת תפילה למשה (ח"א סימן כו אות ד). וע"ע מש"כ בזה לעיל (סימן לג אות י).

(((איברא))) דחזי הוית לספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג ד"ה והגאון), דלא ס"ל כחילוק הנ"ל, דכתב להתיר מטריה מטעם דדמי לטלית כפולה (סעיף י), דהיכא שקשרה בחוט מותר לפורסה. ותפס להלכה כראשונים דס"ל דע"י חוט ומשיכה שרי אף לפתוח יותר מטפח, וה"ה במטריה. ושוב הקשה מדין כובע שאסור ברחב טפח. ותירץ כי דוקא כובע אסיר, כיון שלא היה קשור בחוטין מער"ש בדבר שתמוך עליו האהל, נמצא כשלובשו הוא עושה אהל חדש בשבת, ואף שאינו מתכוין, עכ"פ פסיק רישיה הוא. משא"כ במטריה שהאהל קשור בחוט ברזל מער"ש בהמקל שבאמצע שאהל תמוך עליו, הו"ל כאילו כבר התחיל נטותו מע"ש טפח ושרי. ע"כ. וא"כ ס"ל להיפך מדברינו, כי מטריה עדיפה מכובע. ולכאורה הוא פלא, דלהבנתו שהכובע אינו מחוסר העמדה על הראש, בזה גופיה עדיף טובא ממטריה, כי זה שאין לכובע חוטין, אין בזה חסרון, אלא מעלתו, שהוא גמור ופרוס לגמרי. וחוטין הם היתר לדבר שאינו פרוס, שע"י החוטים מותר לפורסו, אך דבר שפרוס כבר, עדיף עשרת מונים מחוטים. ובאמת כי נראה כאשר כתבנו לעיל משם הפוסקים רוא"ח, כי הכובע מחוסר העמדה על הראש, וממילא גם המטריה חסרה כן, ולכן מצד זה אין להתירם.

היתר מצד שמחזיק בידיו

יא. (((אולם))) עדיין יש כאן מקום להקל, והוא ע"פ פסק מרן (סימן שיא ס"ו) שהתיר לאדם להחזיק מחצלת פרוסה בידיו מעל ראשו מפני השמש, ודמי ממש למטריה שמחזיקה בידיו מפני הגשם, וכשם שהותר שם ה"ה הכא. אלא דצ"ע ובירור דלטעם שמחזיק בידיו תקשי מאי שנא מחצלת זו שהותרה, מפסק מרן (סימן שיא סעיף מ) דאסר לחבוש כובע הרחב טפח, מפני שעשוי לצל, והלא גם התם הכובע תפוס ותלוי על גופו. ולכאורה נראה לחלק בין כובע שעשוי לצל על גבי ראשו, וא"כ דמי טפי לאהל, מאשר מחצלת שאינה עשויה להצל באופן שמחזיקה על ידיו, וא"כ פחות דומה לאהל. ולחילוק זה יאסר לשאת המטריה בשבת, כיון דהמטריה מיועדת לאהל. וכ"כ לחלק בדומה בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"ב סימן מב) דשאני מטריה שעשויה לכך, ובכה"ג אף עראי הוי קבע. וכ"כ עוד בדומה בשו"ת גינת ורדים (כלל ג ס"ס כו) דאחר שחידש כי אהל הנעשה בבת אחת מותר אף בעשוי לקבע, ולכן חתר להתיר בנידונו לענין הנמוסיא. שב וחילק, דכיון דהנמוסיא כן דרכה להפרס בבת אחת, שמא בזה אסור, ועל המיקל להביא ראיה. ע"ש. ושוב ראיתי שכ"כ לחלק בין מטריה שעשויה לאהל לבין מחצלת בספר גביע הכסף (סימן שטו פרק א אות ג), ובספר מנוח"א (פרק כג הערה 30). ואחר זמן נדפס ספר ארחות שבת ושם (פרק ט הל' ו) ג"כ אסרו מטריה מהאי טעמא, ושכן חילק הג"ר שמואל איירבך שליט"א דמחצלת מיועדת להיות לצל ע"ג כתלים, ולא להיות מוחזקת בידי אדם, משא"כ מטריה. ע"כ. וכ"כ בספר אשמרה שבת אשכנזי הנדפ"מ (סימן שטו פרק ב אות יד, ובאות ג). ואולם חילוק זה אינו, וכאשר יבואר בעז"ה בסמוך (אות יג).

(((ואשר))) נראה לחלק, הוא אשר חילקה כבר הגמ'. שהרי בשבת (דף קלח ע"ב) אמרה הגמ' שכובע רחב טפח אסור. והקשתה הגמ', אלא מעתה שרביב לגלימיא טפח ה"נ דמחייב. ופרש"י, שרביב לגלימיה טפח, הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף, והרחיקה להלן מראשו טפח. ומתרצת הגמ', אלא לא קשיא, הא דמיהדק הא דלא מהידק. ע"כ. וא"כ למעשה הקשתה הגמ' את קושייתינו הנ"ל, מאי שנא כובע מדין פריסת טלית על ראשו, (ואנו הקשנו מאי שנא כובע מדין פריסת מחצלת על ראשו). וביארה הגמ', הא דמיהדק והא דלא. ופסק מרן הנזכר (סימן שא ס"מ) שאסר כובע, נמשך אחר דעת הר"ח שאסר כובע משום אהל, וכדביאר בב"י שם. וע' לעיל (סימן לב אות ו) דשם בואר כי להבנת הר"ח שהוא משום אהל, נחלקו הראשונים בביאור הגמ', כי דעת התוס' (קלח ע"ב ד"ה הא דמיהדק), כוונת הגמ' לחלק בין אם בד הכובע רך, ולכן השולים אינם עומדים ניצבים, אלא נופלים כבגד, ובזה מותרים כובע וגלימה ואין בהם איסור אהל משא"כ כשהם קשיחים דמי טפי לאהל ואסור, וא"כ שונה כובע שאינו נופל כבגד, מגלימה וממחצלת שנופלות כבגד, וכאשר יבואר בעז"ה בסמוך (אות יג). וכן דעת הרא"ש (פרק כ סימן ג), וכ"כ המרדכי (סימן תכה), והאגור (שבת סימן תל). ולפי"ז יצא, שמטריה שהיא מהודקת ואינה נכפפת כבגד, אסורה מדין אהל. ושוב ראיתי שזכינו לכוין לדברי הרב תהל"ד (סימן שטו ס"ק טז סוד"ה שוב כתב), וכ"כ מדנפשיה בשו"ת צי"א (ח"י סימן ד אות ד) דאין ללמוד להתיר מטריה מתוך שהותר להחזיק טלית פרוסה בידיו, דשאני מטריה שעומדת ומחזיקה את עצמה, גם אם יניחה ע"ג קרקע, משא"כ בטלית שכל כוחה בהיותה פרוסה להחזיק מעמד, הוא רק ע"י האדם. ע"כ. ושב עוד וכתב כן בחלק טז (סימן ח אות ב, אך לא נחית לכך כי זהו למעשה חילוק הגמ', אלא כ"כ מסברא דנפשיה).

יב. (((ומאידך))) לדעת הרמב"ם (פכ"ב הל' לא) דס"ל שפירוש מיהדק הוא שני דברים, שיהיה הבגד קשה כמו גג (וא"כ ס"ל דרק כשיהיה הכובע קשה מאוד יאסר, ואילו לדעת התוס' וסיעתיה הנ"ל, כדי לאסור כובע מדין אהל, סגי בכך שאינו נכפף). ותנאי נוסף הצריך, שיהיה מהודק לראשו. דהנה ז"ל הרמב"ם (פרק כב לא), כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו, מותר ללובשו. ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על ראשו, והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי. עכ"ל. ומבואר שמצריך כמה תנאים כדי לאסור, ומהם גם שיהיה מהודק על ראשו, וגם שיהיה קשה ביותר כמו גג. ובכל בו (סימן לא דף כז סוע"א) כתב את התנאי השני, אם השפה קשה ביותר כמו גג. וע' בר"ח (דף קלח ע"ב) דכתב וכשהוא מהודק ביותר, ואינו נכפף כבגד, חשוב כאהל, ואסור. ע"כ. ומשמע ג"כ שהם שני תנאים. וכן הוא לשון הערוך (ערך סיין). ואולם מדברי התוס' (שם ד"ה הא דמיהדק), משמע שלומדים בדעת הר"ח שאינו מצריך תנאי זה. ומאידך בריטב"א (שם) מבואר שלומד בדעת הר"ח כנ"ל כי מיהדק הוא שמהודק לראש. (דע"ש ודו"ק, שהרי דחה לפירוש התוס' בר"ח). וכן השוו את הרמב"ם והר"ח המגיד משנה (שם), ובספר נמוק"י (שבת קלח ע"ב), וכן משמע (שם) בחידושי הרשב"א, שבדעת הר"ח מיהדק הוא מהודק לראש. ובשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא ד"ה והנה), השווה את הרי"ף עם הרמב"ם שג"כ תולה זאת במהודק על ראשו ע"ש. ולפי"ז הרמב"ם למד בגמ' מיהדק הוא שיהיה מהודק לראש, שאז דומה לאהל. והבין הרמב"ם שמהודק מתבטה בשני אופנים, תחילה שמהודק לראש ואינו זז, ושנית שהוא קשה כגג.

(((ונמצא))) א"כ כי לפירוש תוס' וסיעתיה מיהדק הוא שהשולים מהודקים ואינם נופלים. ולרמב"ם וסיעתיה מיהדק הוא שמהודק לראש. וא"כ מינה ניקום לנידו"ד לקושיתנו, דמאי שנא כובע ממחצלת שמחצלת מותרת, ונראה שהוא תלוי במח' הנ"ל, דלדעת התוס' שאני מחצלת שהיא נופלת כבגד, [שהרי עשויה מקשים המחוברים זל"ז ע"י אריגה, וא"כ אינו יציב אלא נופל, וכמבואר בשו"ע (סימן שטו סוף סעיף ב) שמחצלת נגללת. ואין לדחות זאת שהרי לדעת מרן (סימן שיא ס"ו) מיירי שאחר פריסת המחצלת על ראשו שב ומניחה על גבי הקרקע, וכן עושה חבירו, וכל אחד משעין את המחצלת על של חבירו באלכסון, ואז נוצר אהל, וממילא מבואר שהמחצלת קשיחה ואינה נופלת כבגד. דאי מהא לא איריא, כיון שלמחצלת שני צדדים, צד אחד מתקפל ונגלל, כיון ששם מונחים הקשים זה ליד זה, וצד שני לאורך ומצד זה אינה מתקפל. ואיך שלא יהיה אדם שמחזיק למחצלת בכל אופן תנטה המחצלת כבגד, או מצדדי ידיו, או שתעשה מקומרת בין ידיו.] ולדעת הרמב"ם וסיעתיה שאני מחצלת שאינה מהודקת לראש. ונפקא מינה בין חילוקים אלו הוא לענין נידו"ד לענין המטריה, דלדעת התוס' וסיעתיה מטריה תאסר כיון שאינה נופלת כבגד, ולדעת הרמב"ם וסיעתיה מטריה מותרת, כיון שאינה מהודקת לראש. וכ"כ בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא ד"ה והנה האלפסי), ללמוד כנ"ל, ושלכן לרמב"ם שרי מטריה. ועע"ש דלמד שכן דעת הרי"ף. וכ"כ להתיר מהאי טעמא מטריה בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות טז) דשאני כובע שמהודק לראשו. ובאמת שכבר ראינו לעיל (סימן לג אות ח) סיעת פוסקים שלמדו לחלק כן בין כובע למחצלת, כי כובע מהודק לראשו, ומחצלת לא, וע"פ דבריהם יצא כנ"ל להתיר מטריה.

יג. (((ועתה))) נחזור לאשר הבטחנו לעיל לדחות את החילוק שכתבנו מסברא בין מחצלת שאינה מיועדת להצל בהיותה על ידיו של האדם, לבין כובע שמיועד לצל, ולכן חמיר. ותחילה נחזק חילוק זה כי הגמ' הנ"ל (שבת יא) חילקה בין כובע דאסור, לגלימה דשרי, וגם שם חזינן כאמור דהפושט גלימה טפח אין הוא דרך לובשי הגלימות, שהנה זה לשון רש"י (שם) שביאר את הגמ' שרביב לגלימיה, הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף, והרחיקה להלן מראשו טפח. ומשמע שהעיטוף הוא דרך, והטפח אינו דרך. וגם שנראה רחוק מן השכל שהיה דרכם להוציא טפח ע"י גלימה. וכן מבואר להדיא בט"ז (סימן שטו ס"ק ח) שלא היה הדרך להוציא טפח בגלימה. ברם נראה שחילוק זה אינו נכון, שהרי בואר כי למעשה הגמ' הקשתה את קושיתנו, דמאי שנא בין מחצלת לכובע, אך הקשתה זאת בין דין כובע, לגלימה שמותחה קדימה מעבר לראשו טפח, וא"כ אחר תירוץ הגמ' לקושיא זו, אין מקום לחדש חילוקים אחרים מאחר והגמ' גופה עמדה על כך ותירצה. ובכל זאת הגמ' הקשתה מאי שנא כובע מגלימה, וא"כ דמי גלימה למחצלת, שאין דרך להשתמש בהם לאהל, ואפ"ה אמרה הגמ' דאין בסיבה זו לומר שאין בה דין אהל.

כשדרכו לעשות מלמעלה למטה

(((ועוד))) י"ל, דהלא ראינו פעמים רבות שמחמת שהאהל שעושה מוכן הוא לאהל, לכן הקלו בו טפי, וכגון בסי' שטו (סעיף יא) דכיון שהיא מתוקנת לכך, דהיינו מיוחדת ומוכנה לכך, לכן הקלו עד טפח. וכן הוא שם (סעיף י) בדין טלית כפולה, בשיש לה חוטין. וכן הוא בדין כסא טרסקל הנזכ"ל בסמוך, וכן הוא בכובע שאסר מרן (סימן שא ס"מ) ברחב טפח, ופירש שם המ"א, דעד טפח שרי, כיון דהוא מוכן לכך, וכדין כילת חתנים. וזהו ממש נידו"ד, דבאנו לחלק בין מחצלת לכובע, דכובע מיועד לצל וחמיר, והנה מכל הנ"ל ומהמ"א מבואר להיפך הגמור בסברא זו ממש בכובע להיתרא. וכן הוא באהל שיש לו צירים, וכדברי הרמ"א (ר"ס תרכו) דשרי. ובדין תוספת אהל עראי (סימן שטו סעיף ב) דהיתרם מצד שכבר עשויים. וא"כ אתה הראת לדעת שככל שמוכן הוא יותר לאהל, זו סיבה להקל בו. וא"כ כיצד אפשר לקחת סברא זו ולהופכה לגמרי לחומרא, ולומר דכיון דמטריה עשויה להגן מפני הגשמים, חמירא טפי ואסורה, אף שיש כאן היתר שמחזיק בידיו, ואדרבה י"ל להיפך ע"פ הנ"ל, דאם במחצלת שאינה מיוחדת לצל ע"ג ידי האדם מותרת במחזיק בידיו, ק"ו במטריה שמוכנה לכך שמותרת, כיון שמחזיק בידיו. (ופשוט שאין כונתינו להתיר דבר שמיוחד לאהל בכל אופן, דהיינו לקחת אהל ממש ולעשותו, כי בזה הס מלהזכיר, ורק על פי ההיתרים המבוארים בשו"ע יש היתר, וכאן יש היתר מצד שמחזיקה בידיו, וא"כ צריך להתירה, רק דאמרו סברא להחמיר שמיוחדת לכך, ובזה השבנו כי הוא להיפך דזו סברא להקל). וכ"כ החת"ס (או"ח ס"ס עב) דכיון שהמטריה מיועדת לצל זו סברא להקל בה, וכ"כ הט"ז (ס"ס שטו). ע"ש.

(((ועוד))) בה, כי מפורש ברמב"ם (פרק כב הל' כח) בדין כסא טרסקל, דאף שדרכו לפותחו בבת אחת, בכל אופן כתב הרמב"ם דמותר ושלא דומה לאהל, ואדרבה כל טעמו שמותר הוא מצד שנעשה בבת אחת, וכאשר ביארו הפוסקים כן לרמב"ם וכנ"ל לעיל (אות ט) ועע"ש, ושכן הוא לשון תוס' (דף קלח ע"א ד"ה כסא) וז"ל, והטעם הוא שאינו כן דרך עשית אהל לעשות הגג תחילה ואח"כ הדפנות. ע"כ. וכ"כ התוס' רא"ש (שם), וא"כ מבואר דאפי' דמיירי בכסא טרסקל שזו דרך פתיחתו, ואפי' שעשוי לצל או להשתמש תחתיו (כל מר כדאית ליה וכלעיל אותיות ט,י), אפ"ה שרי, כיון דאינו דרך עשיית אהל שנעשה מלמטה למעלה, ולכן שרי, וה"ה למטריה מטעם שמחזיק בידיו אע"ג שעשוי לאהל, וזה שלא כדברי שער הציון (סימן שטו ס"ק נו) דכתב כי בדבר שדרכו לעשותו מלמעלה למטה לא הוי שינוי ואסור. ואולם גם איהו כתב דבריו בדרך אפשר. והובאו לעיל (אות יא) דברי שו"ת גינת ורדים (כלל ג ס"ס כו) דבדבר שדרכו להפתח בב"א הוי דרכו, ולא הוי שינוי, ואסור. ואולם זה אינו, וכאשר הובאו לעיל (אות ט) הרמב"ם, תוס', ותוס' רא"ש, דס"ל להקל. וכן ראיתי עוד לריטב"א (דף קלח ע"א ד"ה הגלד), דמפורש בו להיתרא כל שעושה בשינוי אע"ג שדרך עשיית דבר זה כן. וכ"כ בספר דע"ת (סעיף ט ד"ה עוד כתב). שוב ראיתי לספר אשמרה שבת שנדפס עכשיו ממש (פרק ב אות יב ס"ק ד) שכתב להוכיח כדברי המ"ב מדברי הרשב"א (דף קלח ע"א ד"ה אלא), ושוב שב והסתפק בכך הרב אשמרה שבת, כי הרשב"א כ"כ בדרך של הסתפקות, וסיים ואחרי הכל אין בידי להקל. ע"כ. ובאמת כי נראה ברשב"א דאינו נוקט כן למעשה, דע"ש שכל שכתב כן הוא על דרך ואם תאמר וכו', כלומר שאין אלו דבריו ודעתו, וגם לצד זה דחאו שם, ושוב כתב דיש לישב זאת בדרך אולי, ושוב כתב תירוץ אחר מחוור ע"ש. וע"כ נראה דאף הרשב"א לא ס"ל הכי, אלא תופס כתירוץ השני, ואיך שלא יהיה לא יוציא ספקו של הרשב"א מידי וודאם של הני ראשונים.

(((ומעתה))) לענין מטריה אף שדרכה כן, אין בזה כדי לאוסרה. וכשם שבכסא טרסקל שהיתרו מצד שנעשה בשינוי מדרך עשיית אהל, אף שכסא זה כן דרכו, מ"מ מותר. וה"ה להיתר כשמחזיק בידיו, שטעמו מצד דלא דמי לאהל, דה"ה אף אם כן דרכו של דבר מסוים כן בכך.

(((ומעתה))) שוב נשוב לנידו"ד, דמאחר והמח' הנ"ל בטעם הכובע היא נ"מ לנידו"ד האם שרי להשתמש במטריה, דלרמב"ם ודעימיה כובע נאסר שקשה כגג, ולפי"ז משרא שרי. ולתוס' וסיעתיה כובע אינו נכפף כבגד, ולפי"ז מטריה אסורה. על כן נראה דהעיקר להקל במילתא דרבנן. ויצא כי מותר לקחת מטריה בשבת, כיון שאינה מהודקת עליו כרמב"ם. ואין לדחות זאת כי כל ההיתר של פריסת מחצלת הוא רק במצטער, וכדכתב הב"י (סימן שיא ס"ו) כי כבר הארכנו לעיל (סימן לג בהערה ובאות ח) בפתגמא דנא, והעלנו כי העיקר להקל בכל אופן אף במצטער קחנו משם.

יד. (((ואחר))) העיון נראה להכריח כי דעת מרן כתוס' והרא"ש וסיעתם, ולא כרמב"ם, דהנה ז"ל מרן בשולחנו הטהור (סימן שא ס"מ), כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו אפי' בבית משום אהל. ע"כ. ולשון זו היא לשון מרן שכתבה מדנפשיה ולא העתיק את ל' אחד מן הראשונים כדרכו, ודברי מרן ברור מללו לאסור חבישת כובע, ואילו לדעת הרמב"ם כובע הוא היתר גמור. דהנה ז"ל הרמב"ם (פרק כב הל' לא) כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על הלבוש, מותר ללבשו. ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על ראשו והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור מפני שהוא עושה אהל עראי. עכ"ל. וא"כ פתח הרמב"ם כי כובע מותר לעולם, וכל האיסור הוא רק כשיוצר את הכובע בשבת, וזהו שכתב ואם הוציא מן הבגדים, דהיינו שבשבת יוציא ויצור את הכובע, ושב והדגיש והיתה השפה שהוציאה קשה כגג, וכן סיים, שטעם האיסור מפני שהוא עושה אהל, וכל זה לא מתקיים בכובע שעשוי ועומד, ולכן בתחילת דבריו פתח כי מותר לעולם לחבוש כובע. [ונראה דלמד כן דאל"כ תקשי מדין כסא טרסקל שמותר כיון דעביד וקאי (סימן שטו ס"ג), ואם נכונים דברינו יהיה מוכח כי דעת הרמב"ם שכסא טרסקל מותר אף בעשוי לצל, ע' במה שכתבנו בסוגיא זו לעיל (אותיות ט,ח).] וכן למדו בדעת הרמב"ם פוסקים רבים, שכ"כ המהרשד"ם (ח"א או"ח סימן ד), ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א או"ח סימן א ד"ה וראיתי), ובשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל), ובספר ישועות יעקב (סימן שטו ס"ק ג), ועוד פוסקים אשר הובאו לעיל (סימן לב אות ח), ע"ש. וכ"ז שלא כפסק מרן שכתב להדיא לאסור כובע. וא"כ ברור שמרן אינו סובר כרמב"ם, אלא כרא"ש. וא"א לומר דמרן ס"ל כרמב"ם בחדא, שיהיה מהודק לראש, ובאידך פליג דכובע אסור, כי לא הביא שום שיטה שכזו בב"י. ובזה באים יחדיו דברי מרן בב"י (סימן שא סעיף מ), שהביא את שיטת הרא"ש דכובע אסור מדין אהל, ואסור רק בהיותו קשה, וציטט את לשונו, והוסיף הב"י וז"ל, וכן התוס' (כדעת הרא"ש), וכיוצא בזה הם דברי הרמב"ם בפרק כב, וכתב הרב המגיד שכן עיקר. אבל הר"ן כתב בפרק תולין שלא נראין דבריו. ע"כ. וקצת קשה שהביא את לשון הרא"ש ולא לרמב"ם, ופלא הוא שבשו"ע לא העתיק את לשון הרמב"ם, וכדרכו להעתיק את לשון הרמב"ם כל היכא שסובר כמותו, וא"א להעתיק את לשון הטור, אלא דהוא כנ"ל, דפסק כביאור הרא"ש ולא כרמב"ם, וזהו שבב"י גם כתב על דברי הרא"ש, וכיוצ"ב הם דברי הרמב"ם, והוא מפני שהן שתי שיטות, רק שכלפי עיקר הדבר ללמוד כי כובע אסור מדין אהל הם באים בשיטה אחת.

(((ועוד))) מוכח מכמה אשלי רברבי שלמדו במרן כרא"ש שכובע אסור מטעם שקשה, ולא גם מטעם שמהודק לראש, והוא אשר העירני ידי"נ הרה"ג אסף עמראני שליט"א דהנה המ"א (סימן שא ס"ק נב) הוקשה לו על פסק מרן (סעיף מא) שאסור לצאת בכובע אא"כ מהודקת בראשו שאין חשש שיפול מראשו, דבלא"ה חיישינן שיפול ויטלטלו ד' אמות ברה"ר, והוקשה למ"א דתיפוק ליה לאיסורא מצד פסק מרן (בסעיף מ) דכל כובע שרחב טפח אסור מצד אהל, ותירץ כי בסעיף מא מיירי שאינו רחב טפח, וכן ביאר את המ"א המחצה"ש במקום, והלבו"ש (ס"ק קו), והפמ"ג (בא"א שם), וכ"כ לבאר כן את פסק השו"ע הלבוש (סעיף מא), וכ"כ המאמ"ר (ס"ק ל), וכן הקשה הט"ז (ס"ק ל, וכמבואר גם בא"א ס"ק נב), ותירץ בדרך אחרת דמיירי שהיה הכובע מונח עליו מער"ש, כך שאין איסור אהל. והתו"ש (ס"ק עג) תירץ דמיירי שאין איסור אהל, כגון שנכפף, ומכל הני אשלי רברבי יוצא מבואר דלומדים במרן שאוסר כובע מצד אהל, אע"פ שאינו מהודק על ראשו ואינו זז, שהרי בסעיף מא אסור בכובע שאינו מהודק לראש, מפני חשש טלטול ועל כן כל הני הקשו דתיפוק ליה מצד אהל טפח שאסור, ומבואר דאינו מהודק על ראשו אסור משום אהל. [ואין לומר כי אומנם מרן לא ס"ל כרמב"ם, אך שמא ס"ל ככל בו והריטב"א בדעת הר"ח וסיעתם הנ"ל, דלמדו דאיסור כובע הוא מדין אהל דכתבו מהודק על הראש, ולא הזכירו שיהיה קשה, ולפי"ז ג"כ מטריה מותרת, דהלא אפושי פלוגתא לא מפשינן, וכיון שהרמב"ם למד כן בר"ח, נראה שגם הם ס"ל בר"ח כרמב"ם, ויתר על כן דגם אם באמת נחשב כשיטה נוספת, מ"מ מרן בב"י שלא הביא שום חד דס"ל הכי, וברור שבשו"ע לא ס"ל כמו שיטה שלא הזכירה.]

(((ונמצא))) א"כ כי נפל פיתא בבירא, כי מרן דאזלינן אבתריה פסק כרא"ש, דכובע תלוי האם הוא קשה או רך, וביארנו דלפירוש זה שאני מחצלת שהיא רכה, וממילא מטריה שאינה רכה מחמת הברזלים המחזקים אותה, ולכן אינה נכפפת, ואף אם מתכופפת חוזרת מיד, כל כה"ג דמי לכובע ואסור.

טו. (((הן))) לא אכחד כי פוסקים רבים למדו בדין מחצלת כי כל שמחזיק בידיו שוב לא שייך בזה איסור אהל, ולפי"ז יצא שמטריה מותרת, דכ"כ בספר תהל"ד (סימן שטו ס"ק ז) לחלק בין מחצלת לכובע שבכובע קבוע בראשו, ובמחצלת מחזיק בידיו וקיל טפי. ולכן כתב (ס"ק ט) להתיר פריסת טלית ע"ג הנערים בשמחת תורה. וכ"כ בספר בית מאיר (סימן שטו) ומהאי טעמא התיר פתיחת מטריה. וכ"כ הגאון מהרש"ם בדע"ת (סימן שטו סעיף ט), וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סימן עב) בטעם הב' להתיר מטריה, מתוך שהתירו פריסת מחצלת, וע"כ שאין אהל במה שאדם מאהיל על עצמו, כיון שלא מצינו אהל כזה במשכן, וק"ו במטריה שאדם נע ונד דכלל לא דמי למשכן. (אולם סיים כי על כרחך קרוב אני לומר שאפי' בדרבנן שרי, וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי, ואין להרעיש העולם בשביל זה). וכ"כ החזו"א (סימן נב אות ב ס"ק ז), וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן ד) ועוד פוסקים רבים וכבתשובת פתיחת גגון (אות ח). ע"ש. אולם ע"פ האמור לכאורה כל זה שייך אליבא דהרמב"ם וסיעתיה, ומרן פסק כרא"ש וסיעתיה. דכל ההיתר של מחזיק בידיו אמור רק היכא שנכפף מאליו ונופל כבגד, וכשהוא קשה דמי לאהל ואסור. ומינה למטריה דקשה מחמת הברזלים, ואינה נכפפת, דהוי אהל עראי ואסורה.

(((וכדי))) ליישב את הבנת כל הני אשלי רברבי השיבני ידי"נ גיסי היקר הרה"ג שבתי אנג'ל שליט"א דנצטרך לומר שלמדו בקושית הגמ' על כובע מדין גלימה, כי הם שני דברים הדומים שהם לבוש, ובהם יש סברא בפנ"ע להקל, דהוי לבוש, וכלל לא דמי לאהל, וכמו שכתב בפסקי הרי"ד (שם) דמותרים כיון שהם לבוש, (אך איהו אזיל בשיטת רש"י שכובע אסור מדין טלטול). וכן מדוייק קצת מלשון הר"ח שם דכתב וז"ל, וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף כבגד חשוב כאהל ואסור. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (סימן א ד"ה ברם אחר) באורך, וא"כ אפשר לומר דטעם ההיתר הוא, דבבגד שרי, ובזה לא שייך כלל לבא ולהקל במחצלת שהיא אינה בגד, וא"כ צריך ביאור מדוע התירה הגמ' לפרוס מחצלת מעל גביו, ולכן באו ואמרו טעם חדש להתיר מחצלת, כיון שהיא על גבי היד ותלויה באחיזת האדם, וכשירפה תתפרק, או מצד אחר שבגוף האדם לא שייך אהל. ואולם הוא קשה ומהיכי תיתי להוציא חילוק חדש בדין בגד ולהוציא קולות, כי לחילוקם יצא שכל שמחזיק בידיו אף שהוא קשה מותר, ולדברינו רק כשהוא רך. ושוב ראיתי שכדברינו כן הוא בספר תהל"ד (ס"ק טז ד"ה שוב כתב החת"ס), שאף שכתב להתיר אהל שמחזיקים (בס"ק ז, ובס"ק ט) ולכן התיר פריסת טלית בשמחת תורה מע"ג הנערים, מ"מ חילק כדברינו עוד בין מיהדק ללא, ולכן טלית שנופלת כבגד ומחזיקים בידים שרי, משא"כ מטריה שמהודקת אף שהיא על ידיו דמי לכובע שהוא על ראשו ומהודק, ואינו נופל כבגד ואסור, וע"פ דברינו זהו ממש חילוק הגמ', וא"כ ברור שאין להוסיף חילוקים חדשים וכנ"ל. וע"ע במ"א (ס"ק יח).

(((ויתר))) על כן, כי אפי' בדעת הרמב"ם אין מוסכם להיתר, דהנה הרב המתיר מטריה המובא בשו"ת נודע ביהודה (או"ח מהד"ת ר"ס ל) הביא ראיה מהרמב"ם בלשונו הזהב, שדייק לכתוב בכובע שיהיה מהודק לראש הא מטריה מותרת שאינה מהודקת, וכנ"ל. ואולם הגאון נוב"י (שם בד"ה ומה שכתב להרמב"ם) דחאו, כי נלע"ד טעם הרמב"ם בזה שאם אינו מהודק על ראשו הרוח מפילו מראשו, ואין נחשב אפילו אהל עראי, אבל זה פאראסאל בכל מקום שהוא אהל חזק הוא כשמעמידו. ע"כ. ונמצא שמפרש בדרך שונה את תנאי הרמב"ם שהכובע יהיה מהודק לראש, והוא כדי שלא יפול ברוח, ואז כלל אינו דומה לאהל, ולפי"ז אין להתיר מטריה אף לרמב"ם. וע"ע בשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א סימן א ד"ה עלה), דלמד בדרך אחרת מהמגיד משנה, ושאר ראשונים הנ"ל, והעמיד את הרמב"ם עם שיטת רש"י, שכובע אינו אסור מדין אהל, ולכן פתח הרמב"ם דכובע מותר, ורק כשיוצר את הכובע ע"י שמושכו (כמהרשד"ם וסיעתיה) אסור, ולזה יודה אף רש"י. ואולם שאני כובע שמותר מטעם דהוי לבוש, וממילא במטריה אסור, ולפי"ז גם לרמב"ם אסור מטריה. (אך לא נחית לדין מחצלת שהותר, וממילא נסתרים דבריו). ואולם כל הני אשלי רברבי לא ס"ל הכי, וכן היא הפשטות ברמב"ם, וכן כתב להוכיח מל' הרמב"ם בספר בית מאיר (סימן שטו), ועוד הוסיף שכבר ראינו לסברא זו כיוצ"ב בביצה (לג ע"א) בפרש"י ד"ה וכן ביעתא, וז"ל, אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו, ואח"כ יושיב הכלי על הגחלים. ע"כ. ותקשי דלרש"י שם אסור עשיית אהל אף בלא מחיצות. וא"כ כשמחזיק את הביצה ביד כבר עושה אהל, וע"כ כנ"ל דשאני כשאוחז ביד לא הוי אהל. ע"כ, ועע"ש. וכן דייק את ל' הרמב"ם בספר מנוח"א (פרק כג הערה 30).

היתר מצד דאית ביה חוטין

טז. (((עין))) רואה לשו"ת חתם סופר (או"ח ס"ס עב) דאחר שכתב להוכיח כי כל הדיון באיסור פתיחת מטריה הוא מדרבנן, סיים, כיון שזכינו לדין שאיננו מדאורייתא, א"כ ממילא אפי' איסורא דרבנן ליכא, דהרי טלית כפולה (סימן שט ס"י) אי אית ביה חוטין שרי אפי' לכתחילה, והכי נמי קרסים ולולאות הוה כחוטין כמש"כ נודע ביהודה (הנ"ל) בעצמו. ועוד הכא עדיף טפי שעשויה מעיקרא לכך, והוה כמו כילת חתנים (סעיף יא), דמקיל ביה הרי"ף והרמב"ם משום שעשויה מעיקרא לכך. וע"כ קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי, וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי, ואין להרעיש העולם בשביל זה, הנלע"ד כתבתי. עכ"ל. ולכאורה תימה טובא, דהרי כל שהותר בדין טלית כפולה ובדין כילת חתנים הוא לפותחם עד טפח ולא יותר, וכדכתב להדיא מרן בסעיף יא, וכן הוא בסעיף י, וכמפורש בב"י ע"ש, וכמו שהאריך בפתגמא דנא להוכיח כן בשו"ת גינת ורדים (כלל ג סימן כו), וכ"כ בשו"ת פרח שושן (כלל ג סימן ד ד"ה ולי הדיוט) ע"ש בראיותיו, וכ"כ הפוסקים לבאר את מרן. ושוב ראיתי שכ"כ שאין להתיר מטריה מצד דדמי לחוט ומשיחה, בספר תהל"ד (סימן שטו סס"ק טז) כיון דדעת הב"י והב"ח דשרי עד טפח. ע"כ. וכ"כ בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות ט) דבתחילה כתב להתיר מטריה מצד דדמי לטלית כפולה, ושוב כתב שכ"ז אינו אלא לסניף, שהרי מרן למד דכ"ז מותר עד טפח.

(((ואולם))) עדיין יש מקום להקל ע"פ היתר חוט ומשיכה, והוא ע"פ דברי הגאון רבי אברהם מסלוניקי בעמ"ח ספר יוקח נא בשו"ת מעט מים (סימן כד) דשם עמד באורך רב לענין היתר הנמוסיא בזמנם, והיא כילה שהיו פורסים ע"ג המטה, וע"ש (דף מט ע"ב ד"ה אכן) דכתב את עיקר טעמו להקל, והוא מצד דאע"ג שעשויה הנמוסיא לצל ורחבה טפח שרי, כיון דדמי לכילת חתנים. ואומנם כל שהותר שם הוא רק עד טפח, אך כ"ז כיון שעשוי לקבע דהיינו לימים רבים, דכל שמצינו שאסרו הרי"ף והרמב"ם יותר מטפח הוא רק בעשוי לקבע, וא"כ נאמר שבאינו עשוי לקבע מותר אף יותר מטפח, כיון שהרא"ש וסיעתיה ס"ל לעולם להתיר ע"י חוטים אף ברחב טפח, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, כי נאמר שיועמדו הרמב"ם והרי"ף יחד עם שיטת הרא"ש. עכת"ד. ומינה לנידו"ד לענין המטריה, דהוי כיש לה חוטין, (וכמש"כ החת"ס (או"ח ס"ס עב) ועוד פוסקים הנזכ"ל, והוא פשוט), וכיון שעשויה לעראי, יותר לפותחה אף יותר מטפח. וכ"כ מדנפשיה בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג) בדרך אפשר, כי אף הרי"ף יסבור דע"י חוט שרי יותר מטפח. ומה שהצריך הרי"ף בטלית כפולה שאין בה טפח, הוא כיון דמיירי בחיוב דאורייתא, וכמפורש ברי"ף. והיינו או דס"ל לרי"ף דבמגיעים המחיצות לארץ הוי דאורייתא, כי הרי"ף כתב להדיא דמיירי בטלית המגעת לארץ. או דמיירי בעשויה לקבע, ועל כרחך לומר כן ברי"ף, דאת"ל דס"ל לרי"ף שברחב טפח אף בעשוי עראי חייב דבר תורה, א"כ יוצא דמהני תוספת אהל על טפח הפרוס מער"ש, והרי הוי תוספת על אהל קבע, ועל כרחך דמיירי התם שאין מחיצות או שעשוי לזמן מועט, משא"כ בטלית כפולה שעשויה לקבע ויש מחיצות. עכת"ד. וכ"כ כיוצ"ב הגאון מהר"י זיין בשו"ת פרח שושן (כלל ג סימן ד ד"ה ולי ההדיוט), דכל שהחמירו הרי"ף והרמב"ם בכילת חתנים עד טפח, הוא דוקא כשעושה אותו להתקיים לעולם, אמנם היכא שאינו עומד להתקיים מיקרי אהל עראי, ועע"ש. וכ"כ מדנפשיה בספר פתח הדביר (סימן שטו סעיף א ד"ה הנה בירוש') ע"ש באורך, כי כילת חתנים עשויה עראי שרי אף יותר מטפח, ולכן כתב להתיר הנמוסיא שיש בה טבעות, ועשויה עראי, שרי אף יותר מטפח. וכ"כ להתיר כיוצ"ב בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות ט וכו', ובאות כא), ע"ש.

(((הן))) לא אכחד כי בספר פתח הדביר הנזכר (בד"ה ולפי), לא רצה לסמוך על טעם זה לבד, ע"ש. ויותר כי שם (אות ג) לא סמך על טעם זה להתיר מטריה, וכן הוא לו (אות א דף רב ע"ב). ע"ש. וכן בשו"ת מעט מים הנ"ל (סימן כד דף סא ע"א ד"ה ולא), ועוד (דף סב ע"א ד"ה הדרך), אע"פ שכתב כנ"ל להקל בנמוסיא, מ"מ אסר מטריה, ושאין לדמותה לכילת חתנים כשהיא עשויה עראי, אלא לפסק השו"ע בסעיף ג, לדין מטה שאסור לעשותה כדרכה אלא רק בשינוי מלמטה למעלה, וכאן המטריה נעשית בבת אחת, ודמי לעושה מטה מלמעלה למטה. ע"כ. ולכאורה י"ל איפכא, כי מטריה נחשבת כעושה בשינוי, כיון שנעשית בב"א, וכמו שביארו הפוסקים בדעת הרמב"ם, וכדלעיל (אות ט), ועוד בה, דלכאורה עצם דבריו קשים, דא"כ תקשי מדין מטה שאסור לעשותה, לדין כילת חתנים שהותרה, ואדרבה כילת חתנים חמירא טפי, דעשויה לצל, ומטה קיל דינא כיון שעשויה רק לשמוש תחתיה. [וכמו שהבאנו מפי ספרים לעיל (סימן לג אות ה), שעשוי לצל חמיר משימוש תחתיו.] ועל כרחך לחלק בין מטה לכילת חתנים, כיון שמטה עשויה לקבע. ולפי"ז חוזר הנ"ל, דמטריה שרי. ואיך שלא יהיה, מ"מ חזי לצירופי לסניף את האמור לעיל, כי אף למרן שאסר ביש לה חוטים לפותחה טפח, מ"מ יתיר מטריה דדמי ליש לה חוט, כיון שעשויה לעראי.

יז. (((ועוד))) יש לצרף את שיטת הרא"ש (פרק כ סימן ב) והתוס' דשרי ביש לה חוטין לפותחה אף יותר מטפח, וכתב הב"י (סעיף יא) שכן דעת רש"י (דף קלח רע"א). וכן יש להוסיף דס"ל לעוד להקת ראשונים, דכן דעת הר"ן (דף נו סוע"א מדפי הרי"ף), וכן הוא בחידושיו (דף קלח ע"א ד"ה כרך עליה), ושם כתב לדחות להרי"ף. וכן הוא בחידושים המיוחסים לר"ן (דף קלח ע"א ה"ג), והוא בשם הרא"ה. וכ"כ רבינו פרחיה (שם ד"ה כילה, וד"ה טרסקל), וכ"כ הריבב"ן (שם ד"ה כילה), וכ"כ הר"ח (שם ד"ה כילה), והמאירי (שם ד"ה טלית), ודחה לרי"ף, וכן הוא לו עוד (בד"ה יכלה), וכ"כ הנמוק"י (שם), ועוד ראיתי לספר בני ציון (סימן שטו ס"ק א) דהוסיף שכן דעת האגודה, ורבינו ירוחם. ע"כ. וכ"כ תוס' (דף קלח ע"א ד"ה כרך עליה, בתירוץ השני). [וע' בשו"ת גינת ורדים (כלל ג סימן כו ד"ה והתוס' כתב), דנראה להכריע כפירוש השני, שכן הרא"ש הדורך בעקבות התוס', השמיט תירוץ ראשון וכתב רק תירוץ שני. ע"כ. וכ"כ בכלכלת שבת (סימן לד אות ג). ואולם בשו"ת פרח שושן (כלל ג סימן ד ד"ה ואני בעוניי), פליג וס"ל דהעיקר בתוס' כתירוץ קמא, וכמש"כ הכנה"ג או"ח בדרכי הפוסקים (סימן יט) דתירוץ ראשון שעושים התוס' הוא עיקר. ע"ש. ובפרט בנ"ד שמצאנו כתוב בפסקי תוס' בפרק הנזכר (פרק כ סימן תנט) וז"ל, טלית כפולה שכרך עליה חוט ושייר בה טפח. עכ"ל. ועל פסקי תוס' יש לסמוך הלכה למעשה, כמו שכתב הכנה"ג במקום הנזכ"ל (סימן יו). עכ"ל.]

(((ועוד))) יש לצרף את דברי השלטי גיבורים (דף נו רע"ב מדפי הרי"ף אות א) מש"כ בדרך אפשר וז"ל, ובכילת חתנים אפשר דכולהו שוין שאם כרך עליה חוט או משיחה דשרי לנטותה אפי' יש בגגה טפח, כיון דכשאין בגגה טפח כלהו מודו דשרי לנטותה אפי' בלא חוט ומשיחה, כאשר כתבתי בחידושי בס"ד. עכ"ל. וכן הביא את אלו דברי השלטי גיבורים בספר מטעמי השלחן (ס"ק יא) על דברי מרן, וא"כ נוקט הכי בדעת מרן. וכן סמך עליו בשו"ת פרח שושן (כלל ג סימן ד ד"ה עוד יש להביא), וכ"כ מדנפשיה הדרישה (ר"ס שטו ד"ה ולעניות דעתי), שהרי"ף ס"ל כדעת הרא"ש בזה, שבאם יש על הטלית מכופלת חוטין מער"ש, מותר לנטותה בכל ענין אף ברחבה טפח. ע"ש. ואולם כ"ז שלא כדברי מרן הב"י, שכתב להדיא (דף עו ע"א) וז"ל, ומכלל דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב רבינו גבי כילת חתנים ואם כרך עליה חוט או משיחה לנטותה בו מותר אפילו אית ביה כל הני, אינו אלא לדעת רש"י והרא"ש לבד, דאילו להרי"ף והרמב"ם לא שרי בכריכת חוט או משיחה, אלא בדלית ביה חד מהני, וכמו שנתבאר, והכי נקטינן. עכ"ל. וגם השלטי גיבורים כ"כ רק בדרך אפשר. וכן הוא בשו"ת מעט מים (סימן כד ד"ה ואשר אני), דמתחילה סמך על השלטי גיבורים, ושוב (בד"ה אמנם הר"ן), הביא שהר"ן והב"י לא ס"ל הכי ברי"ף, וכן היא מסקנתו. ואף בשו"ת פרח שושן הנ"ל שסמך על השלטי גיבורים, הביא לב"י הנ"ל, ואיהו תנא ופליג על מרן. וכן על דברי הדרישה כתבו האחרונים לחלוק, וכגון בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל ד"ה ומעתה הפארסל), ומ"מ בודאי דכל הני אשלי רברבי לאו קטלי קניא באגמא, וחזו לצירופי לספק. וכן עביד בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות ט) לצרף את הדרישה לסניף.

יח. (((ועוד))) יש לצרף לספק ולסניף את דעת רש"י (דף קלח ע"ב) דס"ל דאין שום איסור בחבישת כובע מצד דין אהל, אלא רק מצד שמא יפול הכובע ויטלטלנו ד' אמות. ונמצא לפי"ז, דמטריה דדמי לכובע כיון שגם היא על גוף האדם, ועוד קילא טפי כיון שאינה מהודקת על ראשו, (וכמו שהובאו לעיל פוסקים שביארו בדעת הרמב"ם ומרן לחלק בין כובע למחצלת דכובע מהודק וחמיר. ע"ש). וא"כ ק"ו שיסבור להקל בכובע. וכדעת רש"י כן ס"ל לרוב הראשונים, וכאשר הובאו לעיל (סימן לב אות ב) לך ראה שם אם יקחך ליבך. ואע"ג דמרן (סימן שא ס"מ) פסק לאסור כובע מצד אהל, מ"מ רש"י וסיעתיה חזו לצירופי לספק ולסניף. וכן כתב הגאון המתיר המובא בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת ריש סימן ל) להשען על רש"י, דלפיו שרי מטריה. וכ"כ בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא ד"ה והנה באלפסי), כי לרש"י שרי מטריה כיון שיש עירוב. וכ"כ בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג ד"ה והגאון), דקי"ל כרש"י דכובע אסור משום טלטול ולא מדין אהל, ולכן שרי מטריה.

(((ואולם))) בשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א סימן א ד"ה בשם אחר) למד כי היתר כובע לרש"י שאין בו אהל, הוא כיון שהוא מלבוש, ובזה לא שייך אהל. ולכן שם (ד"ה הנה כי כן) העלה דאף לרש"י אסור מטריה, כיון שאינה מלבוש. ועע"ש (בד"ה עלה). וע"ע בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל ד"ה מה שהביא), שג"כ דחה ראיה זו בכמה פנים. וע"ע בספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כג הערה 30) דגם רש"י יודה לאסור מטריה, דשאני כובע דדמי למלבוש, ושכ"כ החזו"א (סימן נב ס"ק ב אות ד) וכמש"כ בשו"ע הרב (סימן שא סעיף מט) לבאר את היתר כובע דהוא דרך לבוש. עכת"ד. וכן יש להוסיף דראינו לחד מן קמאי הוא פסקי הרי"ד (שבת קלח ע"א) דנקיט ואזיל בשיטת רש"י להתיר כובע מדין אהל, ולהדיא ביאר טעם היתר הכובע דהוי מלבוש וז"ל, כיון שאין אהל במלבושי אדם. ע"כ. אולם לפי"ז תקשי טובא מדוע שרי לפרוס מחצלת מעל המת, כמבואר בשבת (דף מג ע"ב), ונפסק בטוש"ע (סימן שיא ס"ו), והלא בשעה שהאנשים מחזיקים את המחצלת מעל ראשם מפני השמש, ושוב נשמטים ונוצר אהל, יש לאסור מצד אהל, שהרי אינו מלבוש. ואילולי דברי פסקי הרי"ד היינו אומרים דס"ל לרש"י לחלק בין אהל המונח על גופו שאינו אהל, לבין המונח על דבר מה דהוי אהל, והכל אתי שפיר. ואולם בראותינו לחד מן קמאי דכתב כן, על כרחך לחלק כחילוקים הנזכרים לעיל (אותיות יא,יב), מאי שנא דין פריסת מחצלת על ראשו לכובע. וא"כ ראיה מוכרחת מרש"י וסיעתיה דס"ל להקל, לא יהיה מכאן. אע"פ שאם נפרש לרש"י כרמב"ם דשאני כובע שמהודק לראש, משא"כ מחצלת, יצא דמטריה שרי. מ"מ אין הכרח וראיה דרש"י וסיעתיה ס"ל הכי.

שיטות הפוסקים

יט. (((ובאמת))) כי רוב הפוסקים ס"ל לאסור את המטריה בשבת, דכ"כ בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל), ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א סימן א) והובאו דבריהם לעיל, וכן הביא את תורף דברי המכתם לדוד בספר עיקרי הד"ט (סימן יד אות עו), וכן הביאו בשע"ת (סימן שא סעיף מ), וכן הביאו בספר ברכ"י (סימן שטו אות ג), ואולם בשיוריו (שם) הביא לשו"ת גבעת פנחס (ס"ס ז) דפליג אמכתם לדוד, ואולם גם איהו ס"ל לאסור לפותחה, רק אם היא פתוחה התיר. והביא את לשונו בספר דע"ת (ר"ס שטו) דבמטריה פתוחה חשיב כאילו נכנס לבית בנוי מער"ש. וכ"כ לאסור המאמ"ר (סימן שטו ס"ק ה) והוא ע"פ דברי הרא"ש, דאהל העשוי לצל אסור אף בלא מחיצות, (וכ"כ מרן סימן שטו סס"ב). ואף שבסימן שיא (ס"ו) שרי לעשות אהל עראי ע"ג המת, שאני התם דעשוי מלמעלה למטה. ע"כ. (ותימה שלא הוכיח משם איפכא לקולא מצד דין הרישא דהותר להחזיק מעל החי מחצלת פרוסה מפני השמש). וכ"כ לאסור את המטריה בשבת בשו"ת מעט מים (סימן כד) והובאו דבריו לעיל, וכ"כ בספר פתח הדביר (סימן שטו ס"א דף ריב ע"ב), ועוד לו (שם אות ג) וסיים שאין לחפש אחר פתחי היתר. וכ"כ בספר יד יוסף יוזפא (סימן שטו ס"ק יב) דחמיר מכסא טרסקל כיון שעשוי לצל, ואף שאין לו מחיצות, כל שעשוי לצל אסור, כרא"ש. וכן פסק לאסור בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"ב סימן מב) ודחה לחת"ס, (אך לא התייחס לראית החת"ס ממחצלת), וכתב כי יש עמו בכתובים עוד תשובה לאסור המטריה מכמה טעמים. וע"ע בשו"ת מחנה חיים (ח"ו או"ח סימן כג) דגם איהו דחה את ראיות החת"ס (ולא התייחס לראיה ממחצלת), ומ"מ לענין מעשה לא ברירא ליה. ע"ש. וכן כתב לאסור בשו"ת שמו יוסף (סימן קעד) לגאון רבי יוסף אבן וואליד זצ"ל וכדברי הברכ"י. וע"ע לשו"ת שאילת משה (סימן ב) דהתיר רק בפתוח מער"ש והביא עוד שכן כתב בספר נזר ישראל (סימן ג סעיף לב), וכ"כ שם בהגהות רימ"א (ס"ק ב), וסיים ולכן דעתי להקל (בפתוח מער"ש), כי רוב גדולי האחרונים נוטים להקל. ע"כ. וא"כ למעשה אוסר לפתוח את המטריה ורק בפתוחה ועומדת מתיר. וכן כתב לאסור את השימוש במטריה בספר קיצור שו"ע (סימן פ סעיף רב). וע"ש בספר מנחת שבת (סימן פ אותיות רלא רלב), והוסיף דבספר מעשה בראשית כתב לאסור מטריה משום אהל, ובפתוח שרי. ע"כ. וכ"כ לאסור בספר חיי אדם (כלל מב), וכן הוא בספר באר יעקב (סימן שא ס"ק לט), ושכן המנהג. וכ"כ בספר ערוך השלחן (סימן שטו סעיף יב) כיון שעשויה לצל, ובזה אף שאין מחיצות אסור, ועוד הניף את ידו (סימן שא סימן קיג) בתקיפות לאוסרה, כי כבר אסרוהו גדולי עולם, ומי שרוצה להתירו בפטפוטי מילין, מעיד על עצמו שאין בו יראת שמים, ובאמת הוא איסור גמור מדינא ולא מצד חומרא. ע"כ. וכ"כ לאסור הבא"ח (ח"ב שמות הל' ח) ומשם הנוב"י והמאמ"ר. וכ"כ בשו"ת ויעתר יצחק העליר (סימן ה) כי מי יבא אחר המלכים האלה הנוב"י והחת"ס. וע"ש דכתב בתקיפות ובלשון חדה למשכיל אחד שחשב להקל. וכ"כ לאסור בספר תהל"ד (סימן שטו ס"ק טז) והובאו דבריו לעיל, ובפרט שהמנהג לאסור, הוי דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור. וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קכ סעיף יג), ובבדי השלחן (סס"ק טז) לאסור מצד הנוב"י. וכן כתב החזו"א (סימן נב אות ו) שיש לגדור גדר במקום פרצה, ואוושא מילתא טפי, וניכר בו עובדין דחול, וחשיב תיקון מנא טפי. עכת"ד. [ולענין עובדין דחול, לכאורה שרי ע"פ תשובת הרמב"ם (לפסיא סימן קעו, ובהוצאת מקיצי נרדמים סימן שז) דכתב כי כל דחיישינן לעובדין דחול, הוא רק כשעושה דבר כדרכו בחול, וביום חול השלב הבא של עשיית דבר זה, הוא מלאכה, שחיובה סקילה, הא לאו הכי, לא חיישינן משום עובדין לחול. וכן ביאר הרמב"ם שם לשבת (קלז) אין תולין את המשמרת ביו"ט וז"ל, והנה למדת שהאיסור מדרבנן הוא תלית המשמרת, לפי שהמשמרת עושה מלאכה, וחייב סקילה, לפיכך אסור תלייתה. ודכוותה אמרינן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל תלית הכוז, והמצנפת, וכיוצא בהן, מותר (כמבואר בסוגיא שם), לפי שאין עושין בהן מלאכה שחייבין עליה סקילה. ולא אמרינן בכי הני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אם כן לא יאכל כדרך שהוא אוכל בחול, ולא יסב כדרך שהוא מיסב בחול, זה דבר ברור הוא למבין, שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה. כגון מי שנשברה לו חבית של יין, שלא יספג ביין, או יטפיח בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שאם תתיר לו, שמא יבא לידי סחיטה וכו'. עכ"ל. והביא לתורף תשובת הרמב"ם להלכה המ"א (סימן שטו ס"ק יא), והמחצה"ש (שם), והמלבושי שבת (ס"ק יא), ועוד. וע"ע בספר דברי צבי (סימן שטו ס"ק יא) דכתב כי לפענ"ד זה ג"כ כונת תוס' (דף קלח ע"א ד"ה אלא), דכתבו דבמילי דרבנן שייך לחלק. ע"ש. והיינו נמי כסברת הרמב"ם כיון דאסור רק מטעם עובדא דחול, יש לחלק רק כשיעשה מלאכה דאורייתא. ע"כ. וכ"כ מו"ר להלכה בספרו הבהיר הליכות עולם (ח"ד ויקהל אות ב עמ' רמד), ועע"ש מפי ספרים כדרכו בקדש שכתבו כן. וא"כ בנידו"ד אין איסור משום עובדין דחול. וע"ע בר"ן במיוחסים (דף קלח ע"א ד"ה אלא), דכתב כי עובדין דחול קל דינו. ולענין מה שאסר לגדור גדר, היא גזירה חדשה. ולענין מש"כ דהוי מתקן מנא, ע' לעיל (סימן כח), דכל שאינו מלאכת אומן, אין בו איסור מתקן מנא. וכאן לכו"ע אין בו תיקון, שהרי הוא מיועד לפתיחה וסגירה תדיר, וכדין פתיחת קופסאות. וגם אין חשש תקיעה. וכמו שדחה לחזו"א בשו"ת מנח"ש (ח"א סימן יא אות ד ד"ה גם הביא), דמ"מ למה יגרע מפני זה שיכולים להשתמש בו בכל מקום, אם לא שייך בזה החשש של שמא יתקע. ע"כ. וע"ע לו בח"ב (סימן כו אות א ד"ה אלא גם), דכתב להתיר לפתוח ולסגור הזרם שם, דדמי לפתיחת וסגירת מנעול דלת. ע"כ. ואכמ"ל.] וכן אסר מטריה מצד עובדין דחול בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כח אות א). וכן כתב לאסור המטריה בספר נתיבי עם (ס"ס שא), וכן הוא בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן יד אות ד סוד"ה מבואר), ועע"ש בהמשך דבריו. וכן אסרו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן ד אות ב), ועוד לו בחט"ז (סימן ח סוף אות ב), וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ו סימן קח) בפשטות ובקיצור, כי מטריה אסורה. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ט סימן ק אות יז), וכ"כ מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מג), ובספר הליכות עולם (ח"ד שמות הל' ב), וכן מבואר לאיסור בשו"ת סופה במדבר (סימן ד) לרה"ר לישראל הרה"ג רבי יונה מצגר שליט"א לך ראה שם בשאלה. ואף דלטעמו שם שהתיר פתיחת ממ"ט [היא ערכת מגן לתינוק בעת מתקפת גזים] דיש לה צירים א"כ הו"ל למישרי נמי מטריה. נראה דיש להשיבו דלא דמי ליש לה צירים, וכמש"כ להשיבו לעיל (סימן לג סוף אות א) קחנו משם. וכ"כ לאסור בספר שו"ע המקוצר שבת (סימן סב סעיף כה) ושכ"כ בספר כף החיים (ס"ק ג). ע"כ. וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (ח"ב פרק כב אות טו), מצד אוושא מילתא. וכ"כ בספר השבת והלכותיה זכאי (סימן לד סעיף ו).

כ. (((ומאידך))) נמצאו כת פוסקים המתירים, דכן מבואר בפמ"ג (א"א ס"ק ח), דשם אסר במטריה שלהם מצד שאין לדמותה לכסא טרסקל כיון שהן מחוסרות קשירה. ולפי"ז במטריות שלנו שאינן מחוסרות דבר, שרי. [וכן למדו בו הפוסקים וכגון בספר באר יעקב (סימן שא ס"ק לט), ואע"פ שבשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן עג ענף ג) כתב, כי אף לפמ"ג יאסור בשלנו, כיון שמחוסרים לבסוף הידוק, כדי שהקפיץ יתפוס את המטריה. ע"כ. ואולם זה אינו נראה כמחוסר, אלא זאת הפתיחה, וכשם שכסא טרסקל מחוסר פתיחה. ואכמ"ל.] וכ"כ להתיר החת"ס (או"ח סימן עב) אולם אף שהתיר לא מלאו ליבו להקל לגמרי, רק היכא שפתחו גוי, וגם בזה לאו משנת חסידים הוא. וכ"כ להתיר בספר בית מאיר (סימן שטו) באורך והובאו דבריו לעיל, ושכ"כ בגליון השו"ע כת"י הצדיק מו"ר שמואל בן ר' בענדיט ז"ל. וכ"כ בספר ערך ש"י (סימן שטו סעיף א). וכן יוצא מבואר לקולא בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף קיא ע"א) דלמד דהיתר עביד וקאי הוא שמיועד להאהיל, ושאני כובע שמהודק לראש ודמי לאהל. ולכן דייק מרן לכתוב בסימן שא ס"ב לאסור להניח כובע, ולא כתב ללבוש כובע, דכוונתו לקובעו בראשו. ע"ש. וכ"כ להקל בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא) דאין בידי למחות במקלים, דחה שם לנוב"י, דשאני מכובע שמהודק, משא"כ מטריה שרי, ודמי לכסא טרסקל. וכ"כ להקל בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג באורך), וסמך על רש"י וסיעתיה דביש לה חוטין שרי אף ביותר מטפח, כיון דהוי מילתא דרבנן, ובדרבנן שומעים למיקל. ועע"ש. ואולם סיים כיון שהנוב"י אסר, לא מלאני ליבי להתיר הדבר לגמרי מבלי שיסכימו עימי חברי. ע"כ. וכ"כ בספר דע"ת (ר"ס שטו) דמנה שם את שיטות הפוסקים, ושלכן יש לצדד בזה. ואולם סיים, ומ"מ שומר נפשו ירחק מזה, ובפרט במקומות שנהגו להחמיר, ח"ו לפרוץ גדר. ע"כ. וכן מבואר להתיר מטריה בימינו בשבת בביה"ל (סימן שטו ס"ח ד"ה טפח), (דגם איהו אסר רק בשלהם שמחוסרות קשירה). וכן מבואר בשו"ת שלמת חיים (סימן רצה) דהשואל שאל ע"פ הביה"ל הנ"ל היכא שהוכן מער"ש שרי להשתמש בשבת. וכתב הרב שלמת חיים דעכ"פ יש בזה משום מראית עין, וסיים דאין למחות בידהם של הנוהגים היתר במקום שיש עירוב. וכ"כ להקל בשו"ת משפטי עוזיאל (חאו"ח ח"א סימן יב), ועוד לו (מהדו"ת חאו"ח ח"א סימן מא אות ב) שיש לסמוך על המתירים במקום עירוב. וכ"כ להקל בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן קמד), ושכ"כ להקל באוצר ישראל (אות ש). ע"כ. [וע' לגבי השימוש בספר זה לעיל (סימן א בסוף ההערה).] וכ"כ להקל עוד בשו"ת אהל אברהם שאג (סימן ו). וכ"כ להקל בספר יסודי ישורון (ח"ד עמ' צט) דשקיל וטרי בדברי הפוסקים, וסוף דבר כתב דהמקלים בזה יש להם על מי לסמוך, בפרט במקום שנהגו להקל. ע"כ. וכן מבואר בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג ס"ס קטו), וכ"כ להקל בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג) כיון דדמי לטלית כפולה (סימן שטו סעיף י) וכאן קיל טפי כיון שנע ונד, ולכן שרי אף יותר מרחבה טפח. ונשען על החת"ס, ועוד שיש לרש"י וסיעתיה דשרי אף ברחבה טפח, ובפרט במטריה בימינו שנפתחת ע"י קפיץ בב"א. ועוד סניפים ע"ש. וסוף דבר נסוג אחור לענין מעשה מפני שמרן הראש"ל אסרו, וקשה להקל כנגדו, אע"פ שלהלכה נלע"ד כמש"כ. ע"כ.

(((וע"ע))) בפתגמא דנא בספר קובץ על הרמב"ם (פרק כב הל' כז), ובחת"ס גיטין (דף ח ע"ב ד"ה והרוצה), ובספר דעת שלום (סימן שא סעיף מ), ובספר מנחת שבת (סימן פ אותיות רלא רלב), ובספר דברי מנחם מרדכי (סימן שטו ס"ק א בהגה"ט), ובספר ארחות חיים כהנא (סימן שא ס"ק כד) באורך, ובשו"ת שאילת יצחק אלבוים (ח"ג סימן ל) דאסף את שיטות הפוסקים בזה, וכתב דאם פתח מער"ש אין מזניחים אותו. ושוב ראה אחר זמן לשו"ת יחוה דעת הנ"ל שהביא להקת אוסרים, ועל כן סיים שהבוחר יבחר להרחיק מזה ומן הדומה לו. ע"כ. וע"ע בשו"ת שערי אליהו ויספיש (סימן כד אות ה), ובשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אות טו), ובספר גביע הכסף (סימן שטו פרק א אות ג).

כא. (((ואולם))) אחר ראותינו כל זאת, נראה דיש פנים להקל להשתמש במטריה בשבת, כיון דיש כאן ספיקות וספקי ספיקות טובא, שמא כרמב"ם וסיעתיה שלמדו דאיסור כובע הוא כיון שמהודק לראש כדלעיל (אות יב), ולפי"ז מטריה מותרת. ואת"ל כאשר כתבנו (אות יד) כי מרן ס"ל בזה כרא"ש וסיעתיה, שאיסור כובע הוא מפני שקשה ואינו נכפף כבגד, ולפי"ז מטריה אסורה. שמא הלכה ככל הני אשלי רברבי דס"ל להתיר כל שמחזיק בידיו, ושכלל אין לדמות כובע למחזיק בידיו כדלעיל (אות טו). ואת"ל כאוסרים, שמא הלכה כסיעת הראשונים דס"ל דטלית כפולה (סימן שטו סעיף יג) שיש לה חוטין מותר לפורסה אף יותר מטפח, וה"ה מטריה דעדיפא מיש לה חוטין כלדעיל (אות יז). ואת"ל דהלכה כרי"ף וסיעתיה (וכפסק מרן שם) דס"ל להתיר עד טפח, שמא כדעת השל"ג וסיעתיה דהרי"ף מודה בכילת חתנים שמיוחדת לכך, כי בזה מותר אף יותר מטפח כנ"ל (אות יז). ואת"ל דאין לחלק בזה, וכמבואר בב"י, שמא כרב מעט מים וסיעתיה דהרי"ף אמר דבריו באהל קבע, אך באהל עראי יודה דשרי אף יותר מטפח כנזכ' לעיל (אות טז). [ובזה שרי אף במחוסרת העמדה, דהרי סעיף יא מיירי שאין הכילה מונחת כלל על גבי דבר מה, אלא מקופלת על הארץ] . ויתר על כן דהלא עסקינן במילתא דרבנן, וכמו שפתחנו בריש אמיר, מצד דמטריה הוי אהל עראי, ועוד יש לצרף דהוי דרבנן מצד דברי החת"ס וסיעתיה דס"ל דבנין לשעה לא הוי בנין ד"ת, ועוד לצירוף דהוי דרבנן מצד דהוי אהל זרוק. ועוד דהוי במקום כבוד הבריות, וגם הפסד, וכמש"כ בספר כלכלת שבת (סימן לג אות ג), [וע' בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א או"ח סימן יב סעיף ב) שהשיגו.] וכל כה"ג דיש כ"כ הרבה ספיקות, והוי מילתא דרבנן, שוב נראה דאין שום בית מיחוש כלל בנידון המטריה, ומשרא שרי לכתחילה.

מנהג

כב. (((אך))) דא עקא, כי עדיין יש לדון ולאסור המטריה מצד המנהג. כי העומד על המנהג רואה כי הוא השתנה במשך הדורות ותלוי הוא במקומות, כי בתחילה היו מקלים בו במקומות רבים, דהנה במקומו של הנוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל) נהגו להקל, (ואולם הנוב"י מחה על המנהג וביטלו וכמבואר שם). וכן מבואר בשו"ת חת"ס (או"ח סימן עב) שהמנהג להקל. וכן הוא בשו"ת לב חיים (ח"ה סימן צב בהוצאת שיח ישראל) כי כן מנהג הבחורים. וכן הוא בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא), וכן בשו"ת מעט מים (ס"ס כד) כתב הגאון המגיה שם כי נהגו להקל. וע"ע בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן קמד) כי כן העיד הרב השואל שם, כי רבים ושלמים בתורה ויראה נוהגים בו היתר. וכ"כ שם להעיד הרב המחבר, כי כל העם מקצה נהגו בו היתר גמור. ואולם בספר דע"ת (ר"ס שטו) בסוף ענין המטריה מבואר כי במקומו הוא תלוי במקומות, כי יש המקלים ויש האוסרים. ובספר פתח הדביר (סימן שטו אות ג) כתב והכי נהוג עלמא לאסור אפי' לנושאה בפתוחה מאתמול. וכ"כ בספר באר יעקב (סימן שא ס"ק לט) וכן נוהגים עכשיו להחמיר שלא לצאת במה שפתוחה מע"ש. וכן הוא בספר תהל"ד (סימן שטו ס"ק טז) דכתב והיום נהגו איסור. ובאמת כי כן עינינו רואות בימינו אנו בא"י שאין מי שמקל בזה, בין אשכנזים ובין ספרדים, חסידים או ליטאים. (וכן הוא בחו"ל, רק ששם אין כמעט מקומות שאפשר לטלטל בהם, כיון שאין עירוב, למעט כמה מקומות בודדים, וגם בהם ע"פ בירור מפי אנשים הנמצאים שם, עולה שהמנהג כיום שלא להקל בזה. ומה שהפוסקים דנו לטלטל המטריה, הוא ברה"י, וגם כי היה מצוי בזמנם עיירות המוקפות חומה). וכ"כ הרב כף החיים (סימן שטו סס"ק ג) שכן עמא דבר, וכ"כ בספר נתיבי עם (סוף סימן שא). ומעתה מאחר והמנהג ברור כיום לאסור בזה מכל וכל, ואין מי שפורץ גדר, א"כ אף שהראנו פנים להקל בהאי מילתא, מ"מ שוב אין אחר המנהג כלום. וכאשר פתח הרב תהל"ד (סימן שטו רס"ק טז) בראש דבריו קודם שנכנס לדון בהאי מילתא, כי הודיע דכבר פשיט איסורא במדינותינו, וכל הפותחו בשבת נחשב לפורץ גדר, ואין לדבר בענין זה למעשה , לא יהיה אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור חמור. ע"כ. ושוב בא לענין הלכה באורך שם, אך למעשה כבר ביאר בראש דבריו, שאין בדיון ההלכתי נ"מ. וכ"כ בספר דע"ת (ר"ס שטו) כי במקומות שנהגו איסור, ח"ו לפרוץ גדר. ע"כ.

(((איברא))) דלכאורה זה אינו, כי כל דין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שאסור להתיר להם, וכן להתיר בפניהם, כמבואר בפסחים (נא ע"א), ובנדרים (טו ע"א), אמור כשיודעים שמן הדין מותר, ומ"מ נהגו כן לגדר וסייג, או פרישות וכיוצ"ב. אבל כשחושבים שהוא אסור מן הדין ובעצם הוא מותר, בזה מותר לבטל מנהגם, שהוא מנהג בטעות. דכ"כ רבינו נסים במגילת סתרים הביאו דבריו תוס' פסחים (נא ע"א ד"ה אי), וכן הרא"ש (שם פ"ד סימן ג), והביאם הב"י יו"ד (ר"ס ריד), וכ"פ הטוש"ע (סימן ריד), וכ"כ בספר שדי חמד (ח"ח דף 238 ע"ב) מפי ספרים, ובשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן יא אות ב). [ועפ"ז כל המקרים בפסחים (נא ע"א) היינו כשיודעים שמותר מן הדין, ונהגו פרישות, ע' תוס' שם ד"ה אי.] ולפי"ז במטריה י"ל שמותר ליטלה בשבת, אע"פ שהמנהג היום להחמיר, כיון שהמנהג יצא מפני הני אשלי רברבי שאסרו המטריה מן הדין, ואולם בראותינו כי יש פנים להקל, א"כ שוב הוי מנהג בטעות דלא הוי מנהג, ומותר לבטלו.

כג. (((ברם))) באמת א"כ תקשי טובא על המבואר בהקדמת מרן הב"י, דאיתא התם דאין פסקיו אמורים למקום שיש מנהג להחמיר, כי בזה ימשיכו במנהגם. וע"פ דברינו תקשי, דכיון שמרן פסק להקל, וכידוע כי פסקיו להקל באים בתורת ודאי, ואכמ"ל, א"כ שוב מה שייך המנהג מכנגד, דבכה"ג הוי מנהג בטעות דלא הוי מנהג. וע"ע בנחלת לוי (ח"א סימן יג אות טו) שכ"כ הפוסקים, דהעיקר הוא שאין דברי מרן אמורים במקום מנהג, כי תפסינן כמנהג בין לקולא ובין לחומרא. ועל כרחך לחלק, דלא בכל מקום אמרינן דהוי מנהג בטעות, כי כשהיא מחלוקת בדברי הפוסקים והמנהג פשט כפוסקים האוסרים, בזה שוב לא שייך לקרות המנהג מנהג בטעות, אשר הונהג ע"פ החכמים האוסרים, אע"פ שהמיקל מוכיח דבריו בראיות ומפי ספרים וכיוצ"ב, דסוף סוף אינו טעות, כי המנהג נשען ונסמך על הפוסקים האוסרים, ומי יוכל להשבע כי האמת איתו ולא כאוסרים. ומה שאמרו מנהג בטעות, הוא כגון האי דחולין (ו ע"ב) גבי בית שאן, שהוא המקור לדין זה, וכמש"כ הני ראשונים והב"י, דרבי אכל הירק, משום דטעות היה, שהיו סבורים שהיא ארץ ישראל. משא"כ בפלוגתא דרבוותא, בכה"ג לא הוי מנהג בטעות. וכ"כ כיוצ"ב המהרשד"ם (יו"ד סימן מ) דדוקא דברים המותרים לכו"ע ונהגו בהם איסור הוי כנדר שיש לו התרה, אבל בדבר שיש בו מח', ובמקום אחר נהגו כדברי האוסרים, לא מהני התרה, שהרי לא קבלו עליהם איסור מחודש שיראה כנדר, כיון שהוא דבר האסור ועומד לדעת הסוברים כן. ע"כ. והביאו הפר"ח (סימן תצו בכללי המנהגים אות ב) והסכים עמו. וכן הביא בשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן יא אות ג) לעוד אמבוה דפוסקים דסברי הכי, וכן ביאר את דברי המ"א (סימן תקנא ס"ק ז, ומאידך יש המתירים). ועע"ש.

(((ועפ"ז))) אף שמנהג בטעות לא הוי מנהג וכנ"ל, וכדמפורסמים דברי הרחיד"א בשיו"ב (סימן ריד ס"ק ב) בשם המהר"ש עמאר, דתלינן סתם מנהג בטעות. וכתב על כך הגחיד"א ודברי הרב שרירין וקיימין, וזה כמה שנים קודם ראותי דבריו ז"ל קיימתי מסברא, והתרתי איזה מנהגים שנתפשטו להחמיר, והקרוב אלי שנהגו כן בחשבם שהוא אסור. ע"ש. והביאו ונשען עליו בדוכתי טובא מו"ר, וכגון בשו"ת יבי"א ח"ג (יו"ד סימן יא אותיות ג-ה), ובח"ד (יו"ד סימן יא אות ח), ובח"ה (או"ח סימן כא אות ג), ובח"ו (יו"ד סימן כ אות ב), ובעוד דוכתי, ונשען על דבריו ועל סיעת מרעיו. מ"מ כאן שהפוסקים אסרו המטריה, ומשם יצאה ההוראה ופשט המנהג לאוסרה, וכעת כולם נהגו בו איסור (ע' יבי"א (ח"ג יו"ד סי"א אות א) ובעוד דוכתי, דמנהג תלוי ברוב ציבור). גם אם מצאנו פנים להקל, מה שייך לומר דהוי מנהג בטעות, כיון שהוא דבר האסור ועומד לדעת הסוברים כן, ושאני התם בדברי הרחיד"א שהיה סתם מנהג, ואין ידוע מקורו. ואולי בזה יש להבין ולבאר את דברי מו"ר בספר לוית חן (סימן קז) בדין רכיבה על אופנים, כי מזה זמן רב שהוקשה לי עצמי שהביא שם את שיטות האוסרים והמתירים, ודחה את טעמי האוסרים מכל וכל. וסוף דבר סיים להלכה, כיון שרבו האחרונים שכתבו להחמיר בזה, בודאי שכן ראוי להורות ולהחמיר. ע"כ. ולכאורה קשיא טובא, כי מאחר ודחה לאוסרים, והוי מילתא דרבנן, מדוע עזב את דרכו להכריע בכוחא דהיתרא. וע"פ הנ"ל יתכן שהוא מפני שהמנהג הוא שלא לנסוע באופנים מכל וכל, עד כדי כך שלאנשים נראה כנוסע ברכב. ושוב לא רצה להקל כנגד המנהג, וכנידו"ד בענין המטריה.

כד. (((ואולם))) אשר נראה לענ"ד, כי לא בכל מקום אשר המנהג נוהג בעקבות הרבנים האוסרים וכנידו"ד, הוי מנהג ושוב א"א לבטלו, כי הלא ברור שאם טעו האוסרים בדבר משנה, בזה הוי הוראה בטעות גמורה דלא הוי הוראה, רק בדברים שיש מקום לחלוק וכדרכה של תורה, בזה נכונים דברינו האמורים לעיל. והלא הדברים ק"ו שאם בדין חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר (נידה כ ע"ב), וביארו הראשונים דהוא מדין שוייה חתיכה דאיסורא, וכמש"כ הריטב"א (שם), והראב"ד ע"ז (ז ע"א), ועוד, מ"מ היכא דטעה בדבר משנה שפיר יכול להורות כנגדו, וכמבואר בטה"ב (ח"א סימן ו סעיף ה), ע"ש באורך מפי הראשונים, ושכ"כ מרן באבקת רוכל (סימן ריג), ע"ש. וא"כ אפי' שהאיסור חל מדין שוויה, בכל אופן בכה"ג שהיא טעות גמורה אפשר לבטלו, ק"ו בכה"ג שהונהג המנהג על יסוד טעות בדבר משנה, דיחשב מנהג בטעות. ובראותינו זאת יש לומר יתרה מכך, כי גם כשהיא טעות בדרך ההוראה, (ואולם אינה טעות בשיקול הדעת) ג"כ אפשר לחלוק, וכמבואר שם בטה"ב קחנו משם, ולפי"ז מש"כ מרן בהקדמה לב"י שאין הוראותיו אמורות לשנות המנהג, אמור כשאינו טעות בהוראה, אלא דהם נשענים על פסק הראשונים, ומרן בא בהכרעה ביניהם. ומרן בהקדמה לא חילק כולי האי שם, כי קיצר מאוד, כאשר יראה שם המעיין.

(((זאת))) תורת העולה, אע"פ שיש פנים להקל לשאת מטריה

בשבת, מ"מ מאחר ופשט המנהג ע"פ הפוסקים רוא"ח לאוסרו מכל וכל, שוב אין אחר המנהג כלום, ועל כן אסור להשתמש במטריה בשבת.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5