——–
תוכן התשובה בקצרה
א. הטפח נמדד לפי האהל שמאהיל הכובע, ולא לפי רוחב הבד של הכובע. ב. נחלקו הראשונים, מהו איסור כובע המבואר בשבת (קלח ע"ב), דעת הר"ח וסיעתיה דאיסורו מצד אהל, ודעת רש"י וסיעתיה דאיסורו מצד חשש טלטול ד' אמות ברה"ר, אם תפילו הרוח. ג,ד. ומרן בסי' שא סעיף מ פסק לאסור כובע מצד אהל בסתם, ובסעיף מא כתב יש מי שאוסר מצד טלטול. ונראה דמרן חש לחומרא לב' הפירושים, ובעיקר דעתו מעיקר הדין מצד אהל, שכן דעת ב' עמודי הוראה, וחש לחומרא אף מצד טלטול, ע"ע בפנים. ולפי"ז יש לאסור לחבוש מגבעת הרחבה טפח. ה. ואין להתיר מצד המנהג, כיון שמנהג האשכנזים להקל, ולא לדידן. ו. ויש להקל מכמה ס"ס, דדעת הרמב"ם וסיעתיה, דכל שאפשר לכופפו, אין בו אהל, וא"כ שרי. ועוד, לדעת הר"ח וסיעתיה דאם הוא מכופף בפועל שרי. ח. ועוד יש להגהות מיימוניות, שאף כובע קשה כל שהוא משופע שרי. ט,י. ועוד כתבו הפוסקים להקל, כיון שלובש הכובע מפני הכבוד, ולא להאהיל, ובזה אין איסור אהל. וע"ע בפנים.
(((ראיתי))) ונתון על ליבי לחקור, אודות מנהג העולם היום, אשר בני התורה יוצאים בשבת עם כובע הקרוי מגבעת, אשר שוליו רחבות טפח, והלא מבואר בשו"ע (סימן שא סעיף מ) שאסור משום אהל, וא"כ צ"ע האם יש סמך ומקור למנהג זה, או שמא לא.
שיעור אהל הוא בנפח שמאהיל, ולא באורך הבד
א. (((תחילה))) וראש עם קסתי אפתח בביאור כלל פשוט בדיני אהל, כי הנה מרן (סימן שא סעיף מ) פסק וז"ל, כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפי' בבית, משום אהל. ע"כ. וא"כ לדעת מרן אסור לחבוש כובע בשבת, אשר שוליו רחבות במקום מסויים בכובע ברוחב טפח ע"ג טפח. וכמש"כ שו"ע הרב (סימן שא סעיף מח) כי אהל שיעורו טפח ע"ג טפח. וכ"כ בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל ד"ה מה), כי אהל בעי גם מחיצת טפח כמו גבי טומאה, טפח על טפח ברום טפח. וכ"כ בכלכלת שבת (סימן לד הבונה אות ב), והפמ"ג משב"ז (רס"ק א), ובספר דע"ת (סימן שטו סעיף יג) באורך, ובקצוש"ע (סימן פ סעיף עז), ובמנחת שבת (סימן פ אות רכה), והוא פשוט כיון שתלוי בטפח, וכמבואר בשו"ע הנ"ל, ובסי' שטו (סעיף ג), ועוד בעירובין (דף קב ע"א), וברש"י (שם ד"ה שיש בהם), וע"ע בר"ח השלם (שם ד"ה פי' הני), וע"ע בפסקי ריא"ז (שם הלכה ה אות ד), וכ"כ הראבי"ה (שבת סימן קצא) ויובא בסמוך, וכ"כ הב"י (ס"ס שטו) בשם הר"ן (דף נז ע"ב), והרב המגיד (פ' כב אות לג) בשם הרשב"א (דף קלט ע"ב ד"ה הא דאמר רבא), לגבי איסור שטיחת בגד ע"ג חבית, דכל האיסור כשיש אויר טפח.
(((וזאת))) למודעי, כי שיעור טפח כאן אינו ברוחב השולים של הכובע, אלא שיעור זה נמדד כלפי מה שהשולים מאהילים. דהיינו בכובעים של בני הישיבות בימנו, אשר המה משופעים כלפי מעלה ולמטה, נמצא כי אף כובע שרחב קצת יותר מטפח, מ"מ אינו מאהיל טפח, אלא פחות מטפח. כי הדרך למדוד כמה מאהילים השולים הוא ע"י שחובשים את הכובע, ומודדים מן הקצה של השולים, עד הראש בקו אוירי ישר, כמה האהל. ובזה לבד רוב השאלה בנידו"ד הוסרה, כי רוב הכובעים של בני הישיבות בימינו, אינם מאהלים טפח, אפי' אלו שרחבים טפח. ודין זה מבואר בשו"ע (סימן שטו סעיף ח) וז"ל, כל אהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אהל עראי. ע"כ. דהיינו דאף שאין רחב בגגו טפח, כל שבתוך ג' טפחים לשיפוע מהגג מאהיל על טפח הוי אהל. ומבואר כי אהל אינו נמדד באורך הבד, אלא בנפח שהוא מאהיל. (וע"ע לקמן אות ח). [עוד אעיר, כי כאן בתשובה זו לא נכנסנו בביאור טעם איסור כובע, והוא מבואר בתשובות אשר יבוא לקמן בעז"ה, כיצד מסתדר דין זה עם פסק מרן (סימן שטו ס"ה) כסא טרסקל דעביד וקאי שרי. והוא דשאני הכא שמחוסר העמדה על הראש, שהרי צריך להחזיקו (ועע"ל אות יא). ועוד תקשי מפסק מרן שם (סימן שטו ס"ח) דאף פחות מטפח הוי אהל, וא"כ מדוע כובע אסור רק ברחב טפח. והוא כיון שכובע מתוקן לכך, (וכבסימן שטו סעיפים ח,י). ועוד תקשי מפסק מרן (סימן שיא ס"ו) דשרי להחזיק מחצלת מעל ראשו, ומאי שנא מכובע. והוא כיון דשם מחזיק בידיו ובכובע קבוע בראשו, או דכובע אינו נכפף, ע"ש באורך.]
שיטות הראשונים באיסור חבישת כובע
ב. (((ועתה))) בא נבוא לברר עד כמה שידי יד כהה מגעת, האם מותר לחבוש כובעים דידן, או שמא לא. והנה נחלקו הראשונים בביאור הסוגיא במסכת שבת (דף קלח ע"ב), ועירובין (דף קב ע"ב), דיצאה הגמ' לחלק בין כובע הרחב טפח, דאסור לחובשו בשבת, מדין אהל. לאינו רחב טפח, דשרי. והקשתה שם הגמ', אלא מעתה שירבב גלימא טפח, הכי נמי דמחייב. (פרש"י, הניח טליתו על ראשו, כדרך שהוא מתעטף, והרחיקה להלן מראשו טפח. ע"כ.) ומבארת הגמ', אלא לא קשיא, הא דמיהדק, והא דלא מיהדק. ע"כ. ונחלקו הראשונים בביאור חילוק הגמ', כי רש"י במקום ביאר דחזרה בה הגמ' מהאיסור מצד אהל, ומבארת, כי האיסור בכובע הוא מצד חשש טלטול ד' אמות, דשמא הרוח תעיף את כובעו, ואח"כ יטלטלנו ד' אמות, וכל זה חששו, היכא דלא מיהדק, דהיינו שהכובע אינו מהודק היטב לראשו, וחיישינן שיפול, משא"כ במהודק, והרוח אינה יכולה להפילו, לא חיישינן, ושרי. ואילו הר"ח במקום ביאר, דגם במסקנא נשארה הגמ' מצד איסור אהל, ומחולק בין היכא דמיהדק ואינו נכפף, לבין אינו מיהדק, דבזה לא דמי לאהל. ובמח' זו תלויה שאלתינו, כי לדעת רש"י אין איסור אהל בכובע, רק חשש טלטול. ואילו לדעת הר"ח יש מקום לבא ולאסור לצאת עם כובע רחב טפח, מדין אהל.
(((ובאמת))) כי רוב רובם של הראשונים ס"ל כרש"י, דכן בפשטות דעת הרי"ף (שבת נו ע"ב) שגרס אלא לא קשיא וכו', ומשמע דחזרה בה הגמ' מדלעיל, שהעמידה מדין אהל. וכ"כ הר"ן (שם ד"ה סיאנא) וכן דעתו, וכפי שהקשה דאל"כ מהו "אלא" שאמרה הגמ'. וכ"כ עוד הר"ן בחידושיו (שבת קלח ע"ב), וכן משמע בחידושים המיוחסים לר"ן (שם), וכ"כ הרשב"א (שבת קלח ע"ב), והקשה ג"כ כקושית הר"ן. וע' בסמוך בישוב קושיא זו. (ואולם הרב המגיד (שבת פ' כב הל' לא) ציין לרשב"א, בעירובין (קב ע"ב) דנקט כדעת הר"ח). וכן נראה בפשטות דעת הריטב"א (שבת שם), ואומנם חסר שם בכת"י, אך מ"מ עי"ש דמשמע דס"ל כרש"י, דנקט לשון יגביהנו. ע"ש. וכ"כ המאירי (שבת קלח ע"ב), ושגדולי המחברים כתבו שהמהודק אסור, ומתורת אהל, ואין הדברים נראין. ע"כ. וכ"כ הריבב"ן (שם), וכ"כ הנימוקי יוסף (שם), וג"כ כתב לדחות לרמב"ם כנ"ל, דא"כ לא הו"ל לגרוס אלא. וכן הקשה התרומה (שבת פרק תולין סימן רנד), ודחה כנ"ל. וכ"כ רבינו יהונתן (שבת דף נו ע"ב ד"ה לכילי), וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם) וביאר מדוע לא שייך דין אהל בכובע, כיון שאין אהל במלבושי האדם. וכ"כ בפסקי הריא"ז (פ"כ הל' י) וז"ל, סייאנא, שאדם נותן בראשו, אם היא מהודקת על ראשו, מותר לצאת בה בשבת. ואע"פ שהיא מתפשטת חוץ לראשו יותר מטפח וכו'. ע"כ. וכ"כ האור זרוע (פרק עח סימן י), וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן כה), ובמרדכי (שבת סימן תכה), וכ"כ הסמ"ק (עמ' ש), והאגודה (שבת סימן קעא), והאגור (סימן תל), ובמהרי"ל מנהגים (שבת סימן לד), וכ"כ בשם מהר"י סגל. וכ"כ בספר שבלי הלקט (סימן קז), ובשם רבינו ישעיה. וכ"כ בספר תניא רבתי (סימן יט ד"ה ולצאת), ובשם רבינו גרשום. וכ"כ בספר פסקי תלמידי הרשב"א (שבת אות כ), כל מלבוש, או חגורה, או כובע הראש, צריך להדקו יפה, דילמא נפיל ואתו לאתויי. וכ"כ בשם הר"ף.
(((ומאידך))) עם שיטת הר"ח, כן ס"ל לתוס' שבת (דף קלח ע"ב ד"ה הא דמהדק), וכן דעת הרמב"ם (פכ"ב הל' לא), וכ"כ הרא"ש (שבת פרק כ סימן ג), וכ"כ הרב המגיד (שם) שכן עיקר, והביא שכ"כ הרשב"א בעירובין קב (וע"ל בדברי הרשב"א). וכן כתב הערוך (ערך סיין, הביאו הר"ן בחידושין (שבת קלח), והאו"ז (סימן עח אות י)). וכ"כ הראבי"ה (סימן רצא). [אך פירש שם בדרך חדשה לאיסור האהל והוא, דהאהל הוא בין הכובע לראשו. ולכן פירש מיהדק, היינו כשהכובע מהודק ושקוע בראשו, כך שאין רווח טפח. אך הוא יחידי בפירוש זה] . וכ"כ הכל בו (סימן לא דף כז סוע"א, ובהוצאת ר' דוד אברהם עמ' לו).
(((ולגבי))) הקושיא הנ"ל, שהגמ' כתבה אלא, אלמא דחוזרת בה הגמ' מהבנתה ברישא, שאיסור כובע הוא מדין אהל, ומעמידה דאיסורו מצד טלטול. כבר כתב הרא"ש (שם) כי ר"ת לא גריס אלא. וע"ע בחידושי הריטב"א (שבת קלח ע"ב) דכתב לתרץ זאת וז"ל, ואפשר משום דאיכא אוקימתא אחריתא דאית ביה טפח, או לית ביה טפח, אע"ג דלא אהדר, קאמר אלא. ע"כ. וכ"כ לישב בשו"ת פנ"י (ח"א או"ח סימן טז) הרב השואל שם. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (פארדו ח"א או"ח סימן א ד"ה אלא). וכ"כ כיוצ"ב בספר נהר שלום (סימן שא ס"ק כב), וכ"כ בדומה בספר ישועות יעקב (סימן שטו ס"ק ג). וע"ע באורך במש"כ לישב זאת בספר בני ציון ליכטמן (סימן שא ס"ק נח). ומעתה לפי"ז אין הכרח כי הרי"ף עומד בשיטת רש"י, מתוך שגורס את המילה אלא. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (או"ח סימן א ד"ה נמצינו למדין), כי כן נראה בדעת הרי"ף דמסתם סתומי, ולא פירש דבמסקנא לאו משום אהל הוא. (ואע"ג דהרי"ף גורס אלא). והוסיף עוד שכן דעת הבה"ג כשיטת ר"ח.
דעת מרן
ג. (((ומרן))) בשו"ע (סימן שא סעיף מ) פסק כדעת הר"ח וסיעתיה וז"ל, כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו, אפילו בבית, משום אהל. ע"כ. ובסמוך (סעיף מא) פסק כרש"י וסיעתיה, וז"ל, לצאת בשבת בכובע שבראשו, העשוי להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר, אא"כ הוא מהודק בראשו. וכו' עכ"ל.
(((ולכאורה))) קשה, כיצד תפס מרן גם כרש"י, וגם כר"ח, שהם דעות חלוקות. והנה בדרישה (ס"ק כג) כתב להקשות על הטור, דלמה סתם וכתב אסור לצאת בו לרה"ר, הלא דין זה אינו אלא לרש"י, אבל לר"ת ליתא. ולכן תירץ, כי גם ר"ת מודה לאסור כובע מצד טלטול ברה"ר. ע"כ. אך זה אינו, וכדדחאו המאמ"ר (ס"ק לא) דהלא הטור מסיים דזהו אליבא דרש"י, ולדעת ר"ת הוא מצד אהל. וכן מפורש בטור (שם) דכתב, ולר"ת אם הוא בולט טפח, אסור משום אהל אפילו בבית. ואם אינו בולט טפח, מותר אפי' ברה"ר. ע"כ. ואף שהדרישה שם כתב לפרש זאת בדרך אחרת, ע"ש. אך דבריו קשים מאוד. מה גם דכל הכרחו לכך נבע מתוך קושיתו על דברי הטור ברישא, וכבר דחאו המאמ"ר הנ"ל. וכ"כ להדיא הב"ח (ס"ק יח) דלר"ת שרי ברה"ר. וכן משמע מדברי הט"ז (ס"ק כז ד"ה ולפי"ז), וכ"כ בספר נחלת צבי (ס"ק מ), וכן מבואר מכל הני אחרונים שיובאו בסמוך, דס"ל כי מרן חש כאן לחומרא לב' השיטות, ולדברי הדרישה הול"ל בדעת מרן דס"ל כטור. ועוד י"ל כשם שמצינו ראשונים רבים דנקטו כרש"י ופורש בדבריהם דס"ל להקל בדין אהל, וכבסמוך. כן י"ל להפך, בדעת ר"ח וסיעתיה דלא ס"ל לחוש לרש"י, וכשם שהבין הדרישה גופיה בריש דבריו, ורק מתוך קושייתו בטור הוכרח לחדש בדעת הטור כי ס"ל לאסור בשניהם. דכן מפורש בפסקי הרי"ד שבת (קלח ע"ב) וז"ל, אלא האי דמיהדק והאי דלא מיהדק. פי', לאו משום אהל נאסר, שאין אהל במלבושי האדם . אלא שמא יפריחנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר. הלכך מיהדק על ראשו שלא יפול שרי. ע"כ. וא"כ מבואר, דס"ל לאסור רק מצד טלטול, ומצד אהל שרי, כיון שאין אהל במלבושי אדם. וכ"כ להדיא בפסקי ריא"ז (פ"כ ה"א אות י) וז"ל, סיינא שאדם נותן בראשו. אם היא מהודקת על ראשו, מותר לצאת בה בשבת, ואע"פ שהיתה מתפשטת חוץ לראשו יותר מטפח. ואם אינה מהודקת בראשו, אסור לצאת בה, שמא תפול מראשו, ויביאנה בידו ארבע אמות. עכ"ל. ומבואר, דלומד איסור כובע מדין טלטול ד' אמות, ומצד אהל מתיר לגמרי. וכ"כ בספר או"ז (סימן עח אות י), ובתרומה (פרק תולין סימן רנד), וכן משמע ברב המגיד (פרק כב הל' לא), ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן כה), וכן מבואר במרדכי (שבת סימן תכה), ובארחות חיים (סימן קלח), ובמהרי"ל מנהגים (שבת סימן לד), ובתוס' עירובין (קב ע"ב ד"ה הא), וכ"כ אחרונים רבים, וכגון בספר גור אריה יהודה (סימן שא ס"ק ה), ובשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל ד"ה מה שהביא), ובספר נחלת צבי (סימן שא ס"ק מ), ובספר ערוה"ש (ס"ק קי), ועוד.
(((ואומנם))) הפמ"ג (משב"ז ס"ק כז) כתב לבאר את הרמב"ם בדרך חדשה, דחייש לשתי החומרות, ע"ש, וכן ביאר בדעת מרן. אך לכאורה זה אינו, וכמבואר ברב המגיד שם, שהשווה את שיטת הרמב"ם, עם שיטת הר"ח, וכן כתבו עוד ראשונים. וכבר ביארנו, כי דעת הר"ח אינה מסכמת עם רש"י, וס"ל להקל מצד דין טלטול. וא"כ לא שייך שהרמב"ם יסכים עם שיטת רש"י, להבנת הרב המגיד. וכן כתב בב"י להשוות את שיטת הרמב"ם עם הר"ח. ועוד בה, דאם כחידושו של הפמ"ג, בביאור שיטת הרמב"ם, ושמרן ג"כ נוקט כרמב"ם. א"כ הו"ל למרן לילך בדרכו להעתיק את לשון הרמב"ם, דלפי ביאורו המחודש של הפמ"ג ברמב"ם, הרמב"ם הוי שיטה יחידאה. ואם מרן סובר כרמב"ם, שהוא שיטה יחידאה, ודאי שהיה צריך להעתיק את לשון הרמב"ם, דמנין נדע דס"ל כוותיה. ויותר דעזב מרן כאן את דרכו להעתיק את לשון הרמב"ם, וכדכתב הרב שולחן גבוה (כללי השו"ע אות י) שכן דרך מרן להעתיק את לשון הרמב"ם כשפוסק כמותו. וא"כ כאן שעזב מרן את דרכו, ולא העתיק לרמב"ם, הוי חיזוק גדול לכך דלא ס"ל כוותיה. וכ"כ הכנה"ג בתשובותיו (ס"ס ס), והביאו הרב יד מלאכי (כללי השו"ע אות ב) כי מרגלא בפומי לומר, שהרב מוהריק"א ז"ל, יסד ספר הקצר על סדר הרמב"ם, בדברים שהרמב"ם מדבר בהם. ועל סדר הטורים, בדברים שהרמב"ם ז"ל אינו מדבר בהם. עכ"ל. וע"ע בספר מחקרים בספרות השו"ת (עמ' 69) מפי ספרים וסופרים, דהכי הוא.
ד. (((וע"כ))) נראה, כי מרן כאן חש לחומרא לב' הפירושים, והלך מרן בדרך הכל בו (סימן לא דף כז ע"ב), דאחר שהביא את ב' השיטות, סיים, דטוב לצאת ידי שניהם. וכ"כ גם הארחות חיים (סימן קלח) כי טוב לצאת ידי שניהם. וכן ראיתי לעולת שבת (ס"ק סב) דכתב כי מרן חש לחומרא לב' הפירושים, וכ"כ המחצה"ש (ס"ק נא), וכן כתב בספר שלחן שלמה (סימן שא סעיף מ), כי מרן החמיר כשתי החומרות. וע' בספר ערוך השלחן (סעיף קיב), דתמה על מרן שתפס לחומרא כב' הפירושים. ע"כ. ולכאורה נראה לומר מכח קושיא זו, מדוע תפס מרן לחומרא את ב' הפירושים, ועזב את כללו לילך בתר רוב עמודי הוראה, וגם את דרכו להכריע בין הפוסקים, ולא לחוש לשתי השיטות. ועוד שכאן הוי מילתא דרבנן, ואלו קושיות חזקות, לכן לולי דמסתפינא הוה אמינא, כי העיקר בדעת מרן היא כדעת הר"ח וסיעתיה לאסור מדין אהל. דהלא תרי עמודי הוראה הם הרא"ש והרמב"ם, ס"ל הכי. ואף בדעת הרי"ף יש הסוברים דס"ל כר"ח. ולכן בסעיף מ, כתב מרן בסתם, כי כובע אשר רחב טפח אסור להניחו על הראש, ואילו בסעיף מא, כתב בל' יש מי שאוסר. שוב ראיתי, שכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (ח"א או"ח סימן טז) סוד"ה ואיך, דהעיקר בדעת מרן כר"ח וסיעתיה, כי הם רוב הראשונים. אך גם החמיר מרן כרש"י, וכמש"כ הכל בו, דנכון ליזהר בשתיהם. (אך מש"כ כי דעת ר"ת הם הרבים, וכפי שציין שם למנין הראשונים. זה אינו, וכמבואר לעיל, דרוב הראשונים עומדים בשיטת רש"י). ויש לחזק זאת דאף דנקטינן דכל היכא שכתב מרן יש מי שאומר היינו דס"ל כוותיה, ברם דין זה שנוי במח', וכמש"כ במקום אחר , ורבים הם הסוברים דנקט כן משום דלא ס"ל הכי, וכשם שהלשון מוכיח הכי. ובנידו"ד שיש לנו רגלים לכך, שהרי בסעיף קודם פסק להיפך, וגם שב' עמודים עומדים מנגד, נראה שכאן יש לתפוס כוותייהו. וככל כלל שיש לו יוצאים מהכלל, היכא דמוכח להיפך, וכמש"כ לעיל (סימן יד אות ד), אף כאן נימא הכי. בפרט דחזינן פוסקים הסוברים דלעולם לא קי"ל כיש מי שאומר.
(((וע"ע))) בב"ח (סס"ק יח) דתמה על הטור והשו"ע, דכתבו בסתם כי ברחב טפח אסור, ולא פירשו כי היינו דוקא במיהדק, ואינו נכפף, הוי אהל. ומכח כך כתב, ואפשר דסבירא ליה לרבינו (הטור), דאנן אינן בקיאין אימתי קרוי מיהדק, הלכך אסור בסתם בכל כובעין. ע"כ. ואולם הבאר הגולה במקום פירש במרן דמיירי בכובע חזק, שאינו נכפף. וכן כתב המ"א (ס"ק נא), וכ"כ המחצה"ש (שם), דג"כ הוקשה לו קושיא זו, וישב, כי ס"ל להרב"י דסתם כובע הוא קשה. וכן ראיתי לעולת שבת (ס"ק סא) דכתב לדחות לב"ח, דודאי אנו בקיאין בין נכפף ללא. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (ח"א או"ח סימן א ד"ה ואין) וז"ל, אחר המחילה, לא שייך לומר בזה אין אנו בקאין, בדבר הידוע אפי' לתינוק בן יומו, אם הוא נכפף למטה, אי אם הוא ביושר. ולכן ביאר, כי סתמו כפירושו, דודאי מיירי באופן שהוא קשה.
(((ונמצא))) א"כ, כי דעת מרן לפסוק כר"ח וסיעתיה. וא"כ לכאורה, יש לאסור לצאת בכובעים הרחבים טפח. ויותר מכך ראיתי לרב בני ציון ליכטמן (ס"ק נח) דלמד כי סעיף מ הוי סתם, וסעיף מא הוי י"א דכתבו מרן בל' יש מי שאוסר, וקי"ל כסתם. ולדבריו מרן תפס לגמרי כר"ח לאסור, ואינו רק דתפס לחומרא כב' הפירושים, וא"כ לכאורה יש לאסור לחבוש כובעים וכדפתחנו בראש אמיר. וע"ע במש"כ לעיל (סימן יד אות ב והלאה) בביאור דעת מרן.
מצד המנהג
ה. (((ואומנם))) ראשונים רבים כתבו, כי המנהג להקל בזה כדעת רש"י וסיעתיה, והלא קי"ל כמנהג נגד מרן. דכ"כ האו"ז (סימן עח אות י) כי נהגו כרש"י, ואמרינן בירושלמי פוק חזי מאי עמא דבר, ואפי' לקולא. ע"כ. וכ"כ התרומה (סימן רנד פ' תולין), וכ"כ המרדכי (שבת סימן תכה), והסמ"ג (ל"ת סה ד"ו יט ע"א), וכ"כ הארחות חיים (סימן רפג), וכ"כ המהרי"ל במנהגים (הל' שבת סימן לד), וכ"כ הב"ח (סימן שא ס"ס יח), וכ"כ המ"א (סס"ק נא), וכ"כ המלבושי יו"ט (ס"ק ל), דהמנהג להקל נשען על רש"י, ושכ"כ המהרי"ל. ע"כ. וכ"כ האליה זוטא (ס"ק לא), וכ"כ הא"ר (ס"ק עא), להשען על המנהג, ושלכן אין להחמיר כלל. וכ"כ להקל בכל מכל בספר דעת תורה (סעיף מ), ע"פ דברי הא"ר הנ"ל, וכ"כ הרב תוספת שבת (ס"ק עג), והמ"ב (ס"ק קנב), וכ"כ בספר ערוך השלחן (סימן קיב), ובספר קצות השלחן (סימן קכ סעיף יב), להקל במקומות שנהגו להקל. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כג אות א), דפוק חזי מאי עמא דבר. והביא למהר"י חאגיז בהלק"ט (ח"א סימן ט) דכתב על כלל זה וז"ל, וזה כלל גדול שהיה מסור בידינו, אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר. כי פשוט הוא אשר מאהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם, ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה. ע"כ. ועע"ש בזה בציץ אליעזר.
(((אך))) זה אינו, כיון דמנהג זה הוא רק לאחינו האשכנזים, וכמו שהעידו בגודלם כל הני ראשונים ואחרונים על מנהג קהילות אשכנז ומקומותיהם, משא"כ לדידן. ואף שראיתי בשו"ת מהרשד"ם (ח"א סימן ד) כי נהגו להקל בזה במקומו, ע"פ גזירת המלכות. ונתן שם כמה טעמים לשבח להקל, וכדיבואר בעז"ה לקמן. וכ"כ להשען על פסיקתו בספר גור אריה יהודה (סימן שא ס"ק ה), וגם שם משמע שהמנהג היה במקומו להקל, וכן מבואר בשו"ת מכתם לדוד (פארדו ח"א ס"א ד"ה עלה בידינו), דהמנהג להקל. והני אשלי רברבי, הם פוסקים ספרדים קדמונים, מ"מ קשה לכאורה לקרות בכה"ג מנהג, אשר לא נזכר בעוד ספרים ספרדים (עד כמה שידי יד כהה מגעת), ובפרט שאין הם מעידים על מנהג א"י, אלא על מקומותיהם בחו"ל, וא"כ מאי קא מהני לדידן, פה בא"י. ומצד האי דחזינן דהיום מקלים ללכת במגבעת, וכאשר פתחנו. אינה ראיה, כיון שבזה יש להקל מטעמים אחרים, וכדלקמן בעז"ה.
כובע קשה כגג
ו. (((ונראה))) דיש להקל בשופי לילך בכובעים האלו, ואין כאן בית מיחוש כלל, וזהו מטעם כמה ס"ס, וכדיבואר בעז"ה להלן. דהנה הרמב"ם (פרק כב הל' לא) כתב וז"ל, ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו, או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על ראשו, והיה השפה שהוציאה, קשה ביותר כמו גג, אסור מפני שהוא עושה אהל עראי. עכ"ל. וכ"כ הכל בו (סימן לא דף כז סוע"א, ובהוצאת ר' דוד אברהם עמ' לו) וז"ל, כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מקפת סביב, שהוא עושה צל על הלבוש, אם השפה קשה ביותר כמו גג, ויש בו טפח, אסור ללובשו בשבת, מפני שהוא אהל עראי. עכ"ל. ומבואר, דכל שנאסר משום אהל, הוא רק באופן שהכובע קשה מאוד, ואינו מתקפל. ומכאן כתב בספר נחלת צבי (סימן שא ס"ק מ) להתיר ללבוש כובע הברטיל בזמנם, כיון דמשמע דוקא דבר שהוא קשה מאוד כמו גג, שאף אם היה כופפין, לא היה נכפף, אבל ברטיל, ידוע אף שהוא חדש הוא נכפף. כנלע"ד למצא טעם למנהגינו שמתירים ללבוש אותם. עכ"ל. וע"ע בפמ"ג (משב"ז סימן שא ס"ק כז ד"ה והמחבר), מה שפירש בדברי הרמב"ם ומרן, ועל פיו נמי שפיר דמי להקל בנידו"ד דלמד במרן לחלק בין קשה כגג לרך. (וע' לעיל (סוף אות ג) מש"כ להקשות עליו). וכ"כ להקל בשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אות ג) על פי פירושו המחודש ברמב"ם. ע"ש.
(((איברא,))) דדבר זה אינו מוסכם בשיטות הראשונים, ושנוי הוא במח', דהנה בספר שו"ע הרב (בקונטרס אחרון סימן שא ס"ק יב) אחר שלמד בדעת הרמב"ם, והכל בו כנ"ל, כי דוקא קשה כגג הוי אהל, אך אם אפשר לכופפו, אע"ג שכעת הוא ישר, שרי, ואין בו דין אהל. כתב, אבל מלשון התוס' והרא"ש מבואר, דכל שאינו נכפף כגלימא, מיקרי מיהדק. עכ"ל. דז"ל התוס' שבת (קלח ע"ב ד"ה הא דמיהדק), פירש ר"ח, שאינו נכפף, דאז נראה כעין אהל. דלא מיהדק, שהוא נכפף, ואז אין נראה כעין אהל. עכ"ל. ומבואר מתוך שבאינו מיהדק הצריך שיהיה נכפף בפועל, דאם אינו נכפף בפועל, אך אפשר לכופפו, בכה"ג הוי מיהדק, ואסור מדין אהל. וכן לומדים התוס' בדעת הר"ח. וכ"כ כיוצ"ב הרא"ש (פרק כ סימן ג) וז"ל, ור"ת ז"ל לא גרס אלא, והכי גרס לא קשיא, הא דמיהדק, והא דלא מיהדק. כלומר, הא דפרכת מאפיק מגלימיה טפח, לא קשיא, דגלימא לא מיהדק, אלא נכפף למטה, ולא הוי אהל. ע"כ. ועוד ראיתי לאגור (שבת סימן תל) דכתב וז"ל, אבל היכא דלא מיהדק, אלא דק ונכפף כנגדו שרי, דלא מקרי אהל. עכ"ל. וא"כ מבואר דבעינן שהכובע יהיה נכפף בפועל. ואולם הרב המגיד (פרק כב הל' לא) כתב, כי הר"ח עומד בשיטת הרמב"ם, ולא חילק ביניהם. משמע דס"ל דלא פליגי כלל. וכן באו"ז (שבת פרק עח סימן י) העתיק את לשון הרמב"ם, וכתבו יחד עם שיטת הערוך. אלמא דס"ל דאין חילוק ביניהם. וכן מבואר בריטב"א (שם) שחלק על תוס' בפירוש דברי ר"ח, דמשמע דס"ל כפירוש הרמב"ם בר"ח, דמהודק הוא שיהיה מהודק לראשו, וכמו שהרמב"ם ג"כ הצריך זאת לאסור. וכן משמע בנמוק"י (שם) דלומד בר"ח מדין שיהיה קבוע בראש ומהודק לו. [אך דעתו להלכה, נראת שם כי מסכים עם רש"י, דאיסור כובע הוא מדין טלטול ד' אמות. דע"ש כי חסר בכת"י, אך הזכיר שם לשון הגבהה, ומשמע כרש"י] . וכן בר"ן בהלכות (דף נו ע"ב) השווה את הר"ח עם הרמב"ם. [ובאמת כי לכאורה מלשון הר"ח אין הכרח דס"ל כהבנת התוס' והרא"ש, אלא אדרבה יותר נראה דס"ל כרמב"ם. דז"ל הר"ח (שבת קלח ע"ב) סיינא, כובע שמשימין בני אדם בראשיהן, יוצא כמין פסל מן הראש, כשיעור טפח, [הן חסר] הן יתר. ואנן ראינוהו פעמים רבות, ועושין אותו להאהיל על הפנים שלא יכם השמש, וכשהוא מהודק ביותר, ואינו נכפף כבגד, חשוב כאהל ואסור. עכ"ל. [מועתק מהר"ח בהוצאת מכון לב שמח ע"פ כת"י ישנים, ולפנינו על הדף הוא מעט בשינוי, אך אין בזה נ"מ לראייתינו כעת] . ומהסיפא שכתב, וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף כבגד, דייקו התוס' והרא"ש, דאם נכפף בפועל שרי. אך הרב המגיד למד בר"ח דדייק לכתוב, וכשהוא מהודק ביותר, ולכן מה שסיים ואינו נכפף כבגד, היינו לאפוקי אפשרות שיתכופף וכרמב"ם, וכן מוכח מלשונו קודם לכן, שכתב, והוא כמין פסל. אך ברור שאין כוונתנו להכריע בין הראשונים, אלא דרך לימוד, ולבאר מחלוקתם] .
ז. (((ומ"מ))) לא יצא הדבר מידי מח', וא"כ לדעת הרמב"ם, והכל בו, ועוד, ס"ל כי בכובעים דידן שאפשר לכופפן, ואינם קשים כגג שאינו ניתן לכופפו, לא שייך בהם איסור אהל. וכ"כ בשו"ת פני יהושע (או"ח ח"א סימן טז) הרב השואל, לישב את מנהג העולם, לילך עם כובע רחב טפח שוחק, ועוד אחרת עושין כדי להתנאות בהם בני אדם, שמחזקין אותן, באופן שיהיו קשים, ולא לכוף כאגמון מעל ראשו. ודייק שם את לשון הרמב"ם דכתב, קשה כגג, דמשמע מלשונו כי דווקא אם קשה ביותר כמו עץ, שאם ירצה לכפפו אינו יכול, אז הוא אסור, אך כמו דידן שהם רכים קצת שרי. עכת"ד. ומפורש כנ"ל, כדברי הנחלת צבי. וכ"כ להקל בספר באר יעקב (סימן שא ס"ק לח) דדחה שם את דברי הבאר היטב (אשר יובא בסמוך בעז"ה), דס"ל לאסור מדין אהל כיסוי הגראב גרין אשר מכסים בו את הראש, כיון שהוא קשה ואינו נכפף. ועל כך הרב באר יעקב הביא לסותרו מספר התניא (סימן שא סעיף מח, הוא שוע הרב) דכתב, דלא אסרו אלא כשהוא קשה ביותר כעין גג, שא"א בקל להיות נכפף. עכ"ל. ומבואר, דס"ל לרב באר יעקב להקל בנידו"ד. וכ"כ להקל הפמ"ג (משב"ז ס"ק כז ד"ה והמחבר), דג"כ דייק כנ"ל לרמב"ם, וציין לרב נחלת צבי (אך את עצם דבריו דחינו לעיל (אות ב)). וכ"כ שו"ע הרב (בקונטרס אחרון סימן שא ס"ק יב) ללמוד בדעת המ"א (ס"ק נא) דס"ל להקל כל שאפשר לכופפו, ושלכן התחכם המ"א להביא תחילה לרמב"ם דכתב קשה כגג, ואח"כ כתב (המ"א) את היתר של משופע (וכדלקמן בעז"ה). אבל דעת השו"ע הרב שם לאסור, דהביא לתוס' והרא"ש שאוסרים, וכפי שהובאו דבריו לעיל. וכן הוכיח מהט"ז (ס"ק כז) שאסר טלית ממין קשה שקורין בלשון אשכנז גראב גרין, שהוא אינו נכפל, אלא מונח בשוה, אסור להוציא טפח חוץ לראשו, והיינו אע"פ שאינו קשה ביותר. וכתב השו"ע הרב, ולא קי"ל כרמב"ם, אלא כמשמעות תוס' ורא"ש. הילכך לא הזכירו היתר השיפוע, שכתבו סה"ת והגהות מיימוניות. עכת"ד. ונמצא לדבריו, כי כל הפוסקים אשר הזכירו את היתר השיפוע, ס"ל להקל כאן, והם רבים וכפי שיובא בעז"ה לקמן (אות ח). ובנוסף לט"ז, והשו"ע הרב הנ"ל דאוסרים, כן מוכח מדברי העולת שבת (ס"ק סא) דס"ל לאסור בנידו"ד, דכתב להתיר כובע הברטליך, כיון דאינו קשה, ונכפף למטה, אין בו חשש איסור, והיינו כשאין בו נייר קשה. ע"כ. אלמא, דבאינו נכפף אסור. והביאו הבאר היטב (על סעיף מ) וכן פסק כט"ז שם, לענין הגראב גרין. וכן מוכח מדברי ספר נימוקי או"ח לבעמ"ח שו"ת מנחת אלעזר דכתב (סימן שא סעיף מ) ואשכנזים שהולכים בשבת בהקאפולשען, אשר הראנד שלהם רחב טובא, עד שיגיע לטפח, והם ספק מחללים שבת קודש, כי הראנד שלהם הוא קשה, ואינו רך, ונכפל בנקל. עכ"ל. אלמא, דדוקא אם נכפל בנקל שרי, הא באפשר לכופפו, אך א"א לכופלו לשנים בנקל, אסור. וכן דעת המ"ב (ס"ק קנב) לאסור.
(((ואין))) להוכיח כי דעת מרן לאסור בהא, מתוך דסתם (בסעיף מ) כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו, אפי' בבית, משום אהל. ולא חילק בין כובע קשה או רך. דזה אינו, כי ברור דס"ל למרן לחלק ביניהם, כיון דכל הראשונים דס"ל איסור אהל, ס"ל לחלק בין רך לקשה. רק שנחלקו האם החילוק הוא בין שאפשר לכופפו, לאם הוא מכופף בפועל, וכנ"ל. וע"ע מש"כ לעיל (סוף אות ג).
כובע משופע
ח. (((ועוד))) יש להקל מצד אחר, והוא ע"פ דברי המ"א (ס"ק נא) דהביא להגהות מיימוניות (פרק כב אות ת) דכובעים שלנו שרי שמשופעים והולכים כלפי מטה, ושכ"כ להקל בספר התרומה (פרק תולין סימן רנד), ושזהו מה שקורין ברטיל בפולין. וכן ראינו עוד לאור זרוע (סימן עח סוף אות י) דכתב כן. [והיתר זה שונה מהתוס' וסיעתיה הנ"ל (אות ה) דהם ס"ל דרק כשהוא רך ולכן נכפף כבגד שרי. אך אם הוא קשה וכפוף אסור. ואילו לתרומה והאו"ז, אף בקשה כל שהוא כפוף שרי. כאשר יראה המעיין בהם, ובפרט בדברי האו"ז. וכ"כ להדיא בשו"ע הרב בקונ"א (סימן שא אות יב), ולכן חילק שם (הל' מח) בין השיטות, ע"ש ודו"ק.]
(((איברא,))) דבהגהות מיימוניות לא כתב היתר זה אלא בדרך שמא, ומשמעות לשונו כי בספר התרומה אשר לפניו ג"כ כתב בדרך שמא, דז"ל ההגהות מיימוניות, וכתב רבינו ברוך (תרומה סימן רנד), דאפילו לפירוש (של הר"ח) אותם כובעים שלנו, שמא מותרים, משום דמשופעים והולכים כלפי מטה. עכ"ל. ואולם בסה"ת הנמצא לפנינו, כ"כ להתיר בשופי, ולא בדרך שמא. דז"ל, ואמנם לפי' זה (הר"ח), נמי מותרים בני אשכנז לישא את כובעיהן בשבת, לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אהל, אלא משפע ויורד למטה. עכ"ל. ברם באמת בקונטרס אחרון (סימן שא ס"ק יב) כתב על דברי המ"א שכ"כ בפשיטות, אע"ג שסה"ת וההגהות מיימוניות כתבו שמא מותרין, דלא פסיקא להו להתיר, והמ"א כ"כ בפשטות כדי ליישב המנהג. ע"כ. ולדבריו, כל שכתב המ"א את היתר זה, הוא רק ללמד זכות על המנהג, אך אומנם לפי המבואר לעיל, דהתרומה כ"כ בשופי, א"כ שפיר כ"כ המ"א להתיר בשופי, כיון שהמ"א ראה את ספר התרומה במקורו, ולא רק דרך ההגהות מיימוניות, וכמבואר למעיין בלשונו של המ"א (ס"ק טז), שראה את גוף דברי סה"ת. ע"ש. ובזה הוסרה תמיהת שו"ע הרב. וכן כתב להעיר המ"ב בשער הציון (ס"ק קפו) על המ"א, ולכן כתב את היתר של שיפוע, (בס"ק קנב) רק בתור צידוד וסניף. ובפרט שראינו עוד שכ"כ ג"כ להתיר מהאי טעמא בשופי ובלא פקפוק האו"ז הנזכר, א"כ אין בית מיחוש בהיתר זה.
(((אולם))) לכאורה יש ללמוד במ"א בדרך אחרת, דהנה ז"ל המ"א (ס"ק נא), וכבעים שלנו שרי, דמשופעים והולכים כלפי מטה. ומשמע בספר התרומה (סימן רנד) דזהו מה שקורין בריט"ל בפולין. עיין סימן שטו סעיף ח וסעיף יא. עכ"ל. ומה שציין לסימן שטו סעיפים ח ויא, הוא דהנה שם בס"ח פסק מרן, כל אהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אהל עראי, והעושה אותו לכתחילה בשבת פטור. ע"כ. ומבואר דטפח היינו שמאהיל טפח, ולא שרוחב הבד טפח, כי אם רוחב הבד קצת יותר מטפח אך הוא משופע, ולכן בפועל מצל על פחות מטפח, בכה"ג חשיב כפחות מטפח. וא"כ מבואר כי דעת המ"א ללמוד בהיתר ההגהות מיימוניות בכובעים, מצד שכל שנאסר כובע הוא רק ברחב טפח, ובכובעים שלנו שמשופעים בפועל אינם מאהילים טפח, ולכן לא הוי אהל ומותרים. וכן ביאר המחצה"ש למ"א. [ומה שציין עוד המ"א לסעיף יא הוא ליישב דהלא אף בפחות מטפח אסר שם השו"ע (סעיף ח), וכדמסיים פטור, וכל פטור הוא פטור אבל אסור. ולכן ציין לסעיף יא דשם מבואר דכל שהוא מתוקן לכך שרי בפחות מטפח, וכובע מתוקן להצל.]
(((אלא))) דבשו"ע הרב הנ"ל מבואר להדיא שלומד במ"א שע"פ היתר זה מתיר אף במאהיל על יותר מטפח ע"ש. וכן מבואר במ"ב הנ"ל, ולכן רק צידד לצרף זאת לסניף, ולא נשען על כך, ולפירוש זה הוא היתר פשוט ומחוור, וכמו שפתחנו בריש אמיר, והוא דין השו"ע. ובאמת דלפירוש קמא במ"א תקשי טובא, מדוע ההגהות מיימוניות כ"כ בדרך שמא, והוא דין פשוט וברור. ועוד בה, דכל המתירים בשיפוע מדוע לא התנו זאת בתנאי שאינו מאהיל על טפח, שהרי בקל אם הוא רחב קצת יותר כבר יאהיל טפח. וע"כ כפירוש הגר"ז. ונראה בביאור היתר זה, שכיון שעצם הדבר לומר שיש בכובע איסור מצד אהל הוא חידוש גדול, שהרי כלל לא דמי לאהל, שהוא על גופו ונע ונד, (והרי במחזיקו בידו אין דין אהל וכדפסק מרן (סימן שיא ס"ו) וכדביארנו באורך לקמן (סימן לד אות ה)) ועוד שהרי הכובע עביד וקאי. ועל כן הני ראשונים מדעתם הרחבה הבינו דכובע שהוא משופע עוד פחות דומה לאהל, וכל כה"ג שרי. וכן מבואר בלשון התרומה והאו"ז, דשאני היכא דמשופע שאינו כעין אהל. וכן עוד משמע שם שהיתר זה הוא אף ברחב טפח. ועוד ראה לגאון מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סימן צה) דכתב להיתר זה דמשופע מדנפשיה, ואמרו לגבי כיסוי שמצל תחת פתח הארובה, וא"כ ס"ל דהיתר זה הוא בכל אופן. (אלא דדבריו שם הם נגד מרן (סימן שטו סעיף ח) כי המהריק"ש התיר אפי' באהל ממש).
(((וכן))) נמצאו עוד כמה אשלי רברבי דנשענו על טעם שיפוע להקל. דכן כתב הכנה"ג (הגה"ט סימן שא) בשם ספר הזכרונות. וכ"כ הרב א"ר (סס"ק עא), וכ"כ הרב תוספת שבת (ס"ק עג), ובבאר היטב (ס"ק לב), וכ"כ בשו"ת מעט מים (סימן כד דף כא עמ' ד) להשען על טעם זה בכובע, ומינה יליף לנידונו בענין פריסת מפה. ע"ש. וכ"כ להתיר בספר קני מנורה (ס"ק נה) ע"י שיפוע. וכ"כ הרב ערוה"ש (סעיף קיא), וכ"כ הרב יד יוסף יוזפא (ס"ק ס) להתיר אם נותן את הכובע בשיפוע, וכ"כ בספר זית רענן (סס"ק קא, וס"ק קב). וכ"כ להקל במגבעות דידן מהאי טעמא בספר ברכת יצחק (סימן שא סעיף מ אות ב). וגם לגבי דין זה, יש מקום לומר כי אין להוכיח מסתימת מרן נגדו, כיון שכבר איגלאי שמרן לא פירש כאן דבענין דוקא שהכובע יהיה קשה, וא"כ שמא מרן קיצר כאן בדין זה, וס"ל נמי דאם הכובע משופע שרי. וכן מבואר בדברי האו"ז (סימן עח אות י) דהביא את דברי הערוך וכתב לבארו דרוצה לפרש הא דמיהדק, היינו שהוא קשה ואינו נכפף, מעין כובעים של יהודים המחודדים, אסיר משום אהל כשהוא בולט. ע"כ. וא"כ מבואר דהמציאות היתה שהכובעים של יהודים היו מחודדים, ואינם מקומרים. ומ"מ אף את"ל ולהוכיח מסתימת מרן נגד ספק זה, מ"מ שפיר חזי לצירופי לספק.
כשלובשו שלא כדי להאהיל
ט. (((ועוד))) כתב בשו"ת פנ"י (ח"א או"ח סימן טז) הרב השואל, לדייק את לשון הרי"ף, והערוך (הנזכ"ל), דכתבו שמאהיל על פנים שלא יכם שרב ושמש. ומשמע, כי דוקא אם עושה מתחילה משום אהל, רק אז יש לאסור לחבוש כובע זה בשבת, אך אם לובשו משום כבוד, או לבוש, שרי. ושכן משמע מל' הרמב"ם שכתב, שהוא עושה צל כמו אהל על לבושו. וכן מסיים, והוא עושה אהל, משמע משום עושה אהל אסור, אבל כגון דידן שאינן עשוין לאהל לצל, אלא מלבוש וכובע לראשו שרי. ע"כ. ויש להוכיח כן מפסק השו"ע (סימן שטו סעיף ז) וז"ל, מותר להניח ספר אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן. ומקורו מבואר בב"י מדברי הרשב"א ביצה (דף לג ע"א ד"ה וכן), שלא אסרו אהל אלא בכה"ג שצריך לאויר שלמטה. ומינה לנידו"ד, שכיון שהכובע בימינו עשוי לכבוד ולא להצל, א"כ אין איסור עשיית אהל בחבישתו. וכ"כ פוסקים רבים להקל מהאי טעמא, דכ"כ בספר שו"ע הרב (סימן שא סעיף מח) וז"ל, וכ"ז כשמתכוין בו להאהיל עליו להגן באיזה דבר, אבל אם אינו מתכוין רק לכסות ראשו, אע"פ שממילא נעשה אהל סביבו, אין בכך כלום. לפי שכל אהל שאין לו דפנות תחתיו, אין איסור בעשיתו, אא"כ מתכוין בו לעשיית אהל, כמ"ש בסי' שטו. עכ"ל. ובהמשך (בסעיף מט) הוסיף, לפיכך מותר ללבוש כובע גדול הנהוג בקצת מקומות שקורין בירטיל, אף אם יש בתוכו נייר קשה, כיון שאינו מתכוין לאהל, אלא לכסות ראשו. ע"כ. וכן ראיתי לספר באר יעקב (סימן שא ס"ק לז) דהביא לספר התניא (הוא ספר שו"ע הרב סימן שא סעיף מט) דכתב, דאפי' אם יש בו נייר קשה, שעי"ז מתקשה ביותר ועומד בשוה, כיון שאינו מתכוין לעשות אהל, אלא לכסות ראשו מותר. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (פארדו או"ח סימן א) בשאלה, ובד"ה ברם אחר. וכ"כ בשו"ת נוב"י (תנינא או"ח סימן ל), וכ"כ בספר ערוך השלחן (סעיף קיא) דהאיסור לשיטה זו (לר"ח וסיעתיה) משום אהל, אינו אלא כשהכוונה שיהיה צל, ואצלינו אין הכוונה לזה, וכידוע. וכ"כ בספר תו"ש (סס"ק עג), וכ"כ בספר קצות השלחן (פרק קכ סעיף יב) אבל אם אינו מתכוין רק לכסות ראשו, אע"פ שממילא נעשה אהל סביבו, מותר בכל ענין. וכ"כ בספר תורת שבת (ס"ק לו) להתיר, כיון שאינו עושה אהל. ועע"ש. וכ"כ בספר שתילי זיתים על דברי מרן (סימן שא סעיף מ) וכדביארו בספר זית רענן (ס"ק ק), וכ"כ להקל מהאי טעמא בשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו). ועוד כן כתב כיוצ"ב הט"ז (ס"ק כז) להקל מצד דהוי הכא אינו מתכוין, דכל שנתכוין הוא לכסות ראשו, וכאן הוי אהל דרבנן, כיון דהוי אהל עראי. ונראה שכוונתו כנ"ל. וכ"כ להקל הרב א"ר (רס"ק עא), ובספר הלכה ברורה הקדמון (סימן שטו ס"ק ט), וביד יוסף יוזפא (ס"ק ס), ובמ"ב (ס"ק קנב).
(((שוב))) הראני ידידי וחביבי הרה"ג אריאל טוויל שליט"א ראיה לסתור דרך זו, ושאהל אסור אף בעשוי לנוי, מלשון הטור (סימן שטו סי"א) דכתב וז"ל, כילת חתנים מותר לנטותה והוא שאין בשיפועה טפח, דהיינו שאין ברחבה למטה שני טפחים. שאינה עשויה לישן תחתיה אלא לנוי . עכ"ל. והרי שפתיו ברור מללו דכילת חתנים עשויה לנוי, וברחבה טפח אסורה משום אהל. ומכל הני אחרונים לא ראיתי מי שהשית ליבו לראיה זו, והרי לפנינו חד מן קמאי הסובר להדיא לאסור בהאי מילתא, אהל העשוי לכבוד. ועל ראיות דקדוקי האחרונים מלשון הרי"ף בפשיטות יש להשיב דכתב בביאור הכובע שהוא מאהיל על פניהם מפני השמש, כדי לבאר ולהסביר על איזה כובע מדובר, ולא לומר דדוקא בעשוי לשמש אסור, וכן הוא בשאר הני ראשונים. ופוק חזי בלשון הר"ח הנ"ל (דף קלח ע"ב) שביאר סיאנא כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש, רחב טפח, הן יתר, ואנן ראינוהו פעמים רבות, ועושין אותו להאהיל על הפנים שלא יכם השמש. ע"כ. וראה שהוצרך לבאר שהוא זכה לראות כובע כזה, והוצרך לפרש תכלית הכובע ומעשהו, לפי שלא היה מצוי בימיהם כובע העשוי לצל כ"כ. וע"ע לקמן (סימן לג אות ז) כמה פוסקים הסוברים דאהל העשוי לכבוד אסור, ע"ש ודו"ק.
(((ברם))) מאידך גיסא הרה"ג רבי יצחק שחיבר שליט"א הראני ראיה יפה מלשון הב"י (סימן שא ססמ"א) דעשוי לנוי שרי, דכתב וז"ל, ונראה לי דלרש"י [הסובר דכובע אסור משום שמא יטלטל ולא משום אהל] נמי לא אסור כי לא מהדק, אלא בסיאנא שאינו עשוי להגין מפני השמש , אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מהדק שרי, דאע"ג דנפיל לא אתי לאיתויי, שאין דרך בני אדם לילך בגילוי ראש. עכ"ל. הרי להדיא דגם רש"י לא אוסר אלא בכובע זה שעשוי להגן מפני החמה, ושכן דעת תוס' ודעימיה דרק בזה אסור, הא בעשוי לכבוד שרי. ברם לענ"ד אין ראיה זו מוכרחת, די"ל שבעשוי להגן מפני השמש מבחינה מציאותית בזמנם היה רחב טפח, ואילו כובע העשוי לכבוד לא היה רחב טפח, לפי שלא היו לו שוליים. [וכאשר יראה הרואה בציורים ובתמונות שלפני כאלף שנים, בשונה מזמן האחרונים שהיו כובעים רחבים, וגם זה היה בעיקר אצל אחינו האשכנזים. וכמו שמבואר בר"ח הנ"ל, וכאשר דייקנו לעיל בסמוך את לשונו, שהוצרך לטרוח ולהסביר מהו כובע שמש שיש לו שולים, ושהוא זכה לראותו.] ועל כן י"ל דמה שכתב הב"י דגם לרש"י רק בעשוי להגן מפני השמש אסור, אינו מטעם שבאינו עשוי לצל אלא לשם כבוד אין בו איסור אהל (לדעת תוס' ודעימיה, שהרי כתב הב"י נמי) אלא מצד המציאות, שבעשוי לכבוד לא היה הכובע רחב טפח בזמנם. ומש"כ הב"י לתלות זאת בלהגן מפני החמה, הוא רק להסביר אודות איזה כובע מיירי. ברם זאת נראה דאף שדברי ידידי הרה"ג טוויל נאמנו מאוד, מ"מ חזו לצרופי לספק כל הני אשלי רברבי הנזכ"ל הסוברים דבעשוי לכבוד משרא שרי ואין בו איסור אהל.
כשלובשו לכבוד ושוב נהנה מהצל
י. (((ואולם))) האם היתר זה יועיל אף בכה"ג שחובש הכובע לצאת עמו, ואפי' שאח"כ היה שמש או גשם ונהנה מן הכסוי של הכובע מותר, או בכה"ג אסור. הנה הוא מבואר בשו"ת פנ"י (ח"א או"ח סימן טז) דכתב הרב השואל שם להתיר בלבש הכובע אף שאח"כ הגיעה השמש, וניחא ליה. וז"ל, אע"ג דזימנין עביד נמי צל (הכובע), הא קי"ל כר' שמעון, דדבר שאינו מתכוין, ולא הוי פסיק רישא, כיון דאפשר בלא צל. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת נוב"י (תניינא או"ח סימן ל ד"ה מה שהביא), דבלבשו לכבוד, ושוב ירד גשם שרי, כיון דלא עביד מידי. אך לכאורה תקשי טובא, דכיון דניחא ליה מהו בכך שקורה ממילא, הלא הוי פס"ר דניח"ל. וכשם שהט"ז הנ"ל אסר במניחו על ראשו מפני הזבובים, ונראה דה"ה במתכוין לשניהם דאסור, וה"ה הכא כשלובש הכובע מתכוין לשניהם. וכ"כ להקשות על הנוב"י, הרב ברוך טעם, הביאוהו בליקוטי הערות שבס"ס נובי"ת (בהוצאת מכון ירושלים סימן ל אות א). ונראה שכוונתם להתיר בכה"ג שחבש הכובע בביתו, וכלל לא התכוין לצאת לרחוב, ושוב יצא ונהנה מהצל של הכובע, שבשעת הלבישה לא היה פס"ר דניח"ל, כיון שלא התכוין לצאת לרחוב. או בכיוצ"ב שהתכוין לצאת, אך לא היה שמש, או שעובר במקום מוצל וא"צ לצל הכובע. וכן יש להוכיח מדברי הרשב"א שבת (קלח ע"א ד"ה אלא). ע"ש. ואולי אפי' סגי בכך שלא עלה בדעתו שיש שמש בחוץ, שכן הוא פעמים רבות, כי בני התורה היום חובשים כובעים לראשם תמיד, ודרכם לחובשו בין אם יש שמש או לאו, וא"כ כשבא לצאת עושה כדרכו וחובש הכובע, ובה בשעה הרבה פעמים כלל אינו חושב על כך שהכובע יעזור לו מפני השמש, אף שכוונתו לצאת לחוץ. ושמא גם בכה"ג מותר, כיון שכל איסור מתכוין תלוי בכוונה, וכאן לא התכוין, וא"כ לא חשיב לא ניח"ל. אך משמעות הפוסקים דלא כן, כי יראה הרואה פעמים רבות שדנו הפוסקים בדין פס"ר, והמציאות היא שהעושה כלל לא חושב על בעיה זו. ואולם ע' בל' הרמב"ם שבת (פ"א ה"ו) שתלה איסור פס"ר בזה שהדבר ידוע שא"א שיחתוך ראש החי ויחיה. ע"כ. ומדוייק דאם לא ידוע אינו פס"ר, ולפי"ז גם בנידו"ד יש להקל. וכן הוא לשון רבינו אברהם בן הרמב"ם (הובא בשו"ת ברכת אברהם לר' דניאל הבבלי סימן יט עמ' לג) שמאחר שידע שהאיסור יעשה בודאי וכו'. וא"כ תולה זאת בידיעתו שנעשה איסור, הא לא ידע לא. וכן יש עוד להוכיח לקולא מדברי הרמב"ן שבת (קו ע"ב ד"ה הא דתנן), דבמסקנא פירש את המשנה נועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו ומותר. דמיירי שלא נודע לו כלל שהיה שם צבי, ואע"פ שנתכוין כעת שלא לפותחה עד הערב, הואיל וקדמה צידה למחשבה שרי. ושכן הוא בירושלמי (פרק יג ה"ל) היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו, ונעל בעדו ובעד הצבי. ע"כ. וכן הוא בתוספתא שבת (פי"ב ה"ו). עכת"ד. והביא את דברי הרמב"ן הרב המגיד (פרק י אות כג), והביאם המ"א (סימן שטז ס"ק יא), וכ"פ להקל הביה"ל (סימן שטז ס"ה ד"ה חייב), ושכן דעת הרשב"א (שם). ונמצא שכל שבשעה שעשה הפעולה לא ידע שצד מותר, כיון שקדמה צידה למחשבה, וה"ה הכא. ועוד יש לצרף את חידוש השלטי גיבורים שבת (דף לח ע"א אות ג) דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפסיק רישיה, אז אפי' דעביד אותו מעשה אפי' בפסיק רישיה שרי, כי לא מתכוין לעשות בפסיק רישיה. ע"כ. ולפי"ז ה"ה הכא, שהרי אפשר לחבוש את הכובע בלא שילך תחת השמש. וכתב להשען עליו הגאון השואל בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן רכט), והגאון מהרש"ם הוסיף שכן דעת רש"י זבחים (צא ע"ב ד"ה הא ר"ש), ובספר מרכבת המשנה. ועע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן צא אות ט ד"ה גם נראה), דדן בכיוצ"ב בפותח מקרר שיש בו נורה האם יהני שיעצום עיניו ולא יהנה מהאור, וא"כ הוי פס"ר דלנח"ל. ומסברא דעתו דבכה"ג כן חשיב פס"ר. ועוד דן שם האם מותר לומר לאחר לפתוח המקרר, כיון שאינו יודע שהנורה דולקת והוי מתעסק, ובזה הדין נשאר בצ"ע. ודמי לחקירתנו, דכל היכא שאינו יודע בפעולה חשמלית בפנים המערכת א"כ לא התכוין אליה. וע"ע בביה"ל (סימן עט סוף סעיף א ד"ה בתוך). ושוב ראיתי שכ"כ להקל דבעינן שידע בספר מנוחת אהבה (ח"ב פרק א הע' 14), וגם הוא הוכיח כן מדברי הרמב"ם ובנו הנ"ל. וע"ע בספר ילקו"י (שבת סימן שיח סוף הע' לה). וע"ע בשו"ת תפארת צבי (ח"ב סימן יג) דס"ל לאסור, ושמחוייב להפרישו. וכן נלע"ד להוכיח מדינא דגמ' (דף קכג ע"א) ונפסק בשו"ע (סימן רסו סעיפים א-ו) דאסור לתת לחרש ושוטה לטלטל עבורו ד' אמות ברה"ר, ורק שם התירו לתת לו כיסו כשהחשיך לו היום, מפני שאדם בהול על ממונו, ע"ש ובסעיף ו. ומדוע אסור לתת לחרש והלא הוא אינו בר חיובא כלל, ולא עושה שום עבירה. וניחא לגוי אסור כדביאר הב"י (ס"ס רמו) שיטעו במכילתא בא פרשה ט ויבואו להתיר מלאכת גוי עבור ישראל. וניחא קטן שאסור לאוזפיה איסור תורה וכמבואר בשו"ע (סימן שמג). אך חרש ושוטה מה איסור. ועל כרחך דאף שהם לא עושים איסור, אסור לתת להם לעשות איסור עבורי. וה"ה הכא, שאסור לומר לחבירו שיפתח את המקרר. איברא דהפמ"ג (סימן רסו א"א ס"ק ו) כתב דעדיף שיתן על חמור חבירו, כיון שחבירו אנוס ואינו עובר על איסור שביתת בהמה. וכ"כ הביה"ל (ר"ס רסו) וזה מורה להיתרא בנידוננו, כי התירו לתת על בהמת חבירו, אע"פ שחבירו אסור בזה משום שביתת בהמתו, מ"מ שרי כיון שחבירו אנוס ולא עושה איסור. ואולם יש לחלק, כי אף הפמ"ג יודה דשאני התם שהתירו כיון שאדם בהול על ממונו, ועל כן כתב הפמ"ג שעדיף להניח על בהמת חבירו מלתת לגוי, אך אה"נ לעשות כן לכתחילה יאסור בזה. ומ"מ ראיה זו היא לענין ספיקו של המנחת שלמה גבי מקרר, ולא לענין נידו"ד שכשחבש את הכובע היה בהיתר גמור, ולא חשב על איסור, וכל כה"ג דמי לראיה מהראשונים דלעיל בדין צידה, להקל הכא. ואולם בשו"ת נוב"י א"א לומר כן, שבא לפרש טעמו של רש"י שמתיר לעולם כובע ודו"ק. וצ"ע.
(((ואולם))) לפי"ז כשחובש הכובע וכוונתו גם לצל, יאסר. ואולם גם בזה יש פנים להקל, דיש לצרף את סיעת הפוסקים דס"ל כי חידוש הרב המגיד (פי"ב ה"ה) בדין פס"ר שייך גם בשאר מלאכות, ע' בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סימן לב אות ח והלאה). ולפי"ז ה"ה הכא שחובש לכובע, וכוונתו ללבוש, דשרי אף בניח"ל בצל, כיון שכוונתו היתה לכבוד. וחזי הוית דכ"כ להקל חבישת כובע מטעם שעשוי לכבוד ולא לצל בספר ישועות יעקב (סימן שטו ס"ק ג) ושם הקשה על כך, דהלא הוי פסיק רישיה ואסור, וישב ע"פ הרשב"א (שבת כו) דביאר את דין הנועל ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו, שמותר אע"ג דהוי פס"ר. כיון דעושה פעולה עצמית לנעול הבית, דדוקא בדבר שהוא עושה המלאכה בידים, אלא שאינו מכוין לה, כי פסיקת הראש היא מיתת הבהמה, א"כ חשוב דבר המתכוין, כיון שמכוין לפסיקת הראש, הרי מכוין להריגת הבהמה. אבל דבר שענין העשיה, ומה שנתכוין לה, אינו עשיית מלאכה, אלא שנעשית בזה מלאכה שאינו מכוין לה, לא חשוב פסיק רישא. ועפ"ז אף בלובש הכובע בפני הכבוד, וגם השמש, שרי, כדין נועל הבית שניח"ל בנעילת הצבי. ע"כ. אך ע' בב"י (ס"ס שטז) דלא קי"ל כרשב"א. וע"ע באורך בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן ל אותיות יב-יז) דלא קי"ל כרשב"א הנ"ל לדינא. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת נחלת לוי (ח"א או"ח סימן י אות ה). ומ"מ חזי לצירופי לסניף. ובכה"ג עוד יש את דעת תרוהד"ש (סימן סד) וסיעתיה, דס"ל להקל בפס"ר דניח"ל בדרבנן, ע' בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן לד וסיכום אות לד) דהעלה, דבמקום צורך סמכינן על התרוהד"ש. וכל הנ"ל חזי לצירופי לסניף להקל בנידו"ד בהיתר חבישת כובע בימינו אנו, אף ברחב טפח, כיון שעשוי לכבוד, ואף אם יהנה מן הצל שעושה הכובע, וכנ"ל.
כובע שא"צ למתוח את השולים
יא. (((עוד))) יש להקל מצד אחר, דהנה בשו"ת מהרשד"ם (ח"א או"ח סימן ד) דן בנידו"ד, וכתב להתיר לכל שיטות הראשונים, ע"ש באורך, לר"ח, ואף להרמב"ם. והוא מטעם דהוקשה לו על הרמב"ם, דהלא קי"ל דמותר להניח מטה כסא וטרסקל, אע"פ שיעשה תחתיהן אהל, שאין זה דרך עשית אהל, וא"כ מדוע יש איסור אהל בלבישת הכובע, ועע"ש. ולכן ביאר כי הרמב"ם (שם פכ"ב סל"א) דייק בלשונו וכתב, ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו, או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על הראש, והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור. ע"כ. והיינו דבשבת גופא מוציא את השולים של הכובע ע"י שמושך את הבד, וזה לבד אסר הרמב"ם. וא"כ בכובע שהשולים עומדים ומוכנים שרי. ואפי' לדעת ר"ח ור"ת, נראה כי אהל כה"ג לא מקרי אהל, אלא כאשר מאהיל על הארץ, ויש לו כמו סינא שיוצא טפח ועושה צל על הארץ, אבל האהל כזה לא מקרי אהל. ועוד שאפשר שגם ר"ת לא אסר אלא כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם. עכת"ד. ונמצא, דלומד המהרשד"ם בדעת כל הראשונים שמקלים בכובע. וכן כתב להקל ולהשען ע"פ המהרשד"ם בספר גור אריה יהודה (סימן שא ס"ק ה, הנדפס לפני כ- 300 שנה), וכ"כ להקל ע"פ המהרשד"ם הכנה"ג (הגה"ט סימן שא), וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (פארדו ח"א או"ח סימן א ד"ה וראיתי) וכו', בהמשך דבריו. וכ"כ לפרש לרמב"ם מדנפשיה בספר ישועות יעקב (סימן שטו ס"ק ג) וביאר את החילוק בין כשמושך ויוצר את הכובע דאסור מצד אהל, לבין כשמניח כובע דידן המוכן, דאע"ג דהוי פס"ר שרי, וכדין הנועל בית כדי לשומרו ויש בו צבי דשרי, וכדביאר הרשב"א וכנ"ל (אות ח), ושונה מפס"ר, וה"ה בחובש כובע. משא"כ כאשר יוצר את הכובע, ע"י שמושך השולים, אע"ג שאינו מכוין לאהל אלא ללבוש, מ"מ הוי פס"ר ואסור. וכ"כ לפרש את הרמב"ם מדנפשיה בספר סביב לשלחנך (שעל שתילי זיתים סימן שא סעיף מ) והביא שכ"כ הגרח"כ, והוסיף ולולא דמסתפינא הו"א דאף רבינו חננאל ס"ל כפירוש זה ע"ש. שוב ראיתי שכ"כ כיוצ"ב בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת ס"ס ל) לפרש את הרמב"ם שדייק לכתוב ואם הוציא, שכעת יוצרו, הא לאו הכי אין איסור אהל בכובע, כיון שהוא כבר מוכן ועומד. וכ"כ עוד לפרש את הרמב"ם דמיירי שמוציאו בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא) ע"ש באורך. וע"ע בזה בספר משמרת השבת (סימן שטו סעיף ה אות י). וע"ע בט"ז (ס"ק כז) דביאר כן בסוגיא דנאסר דוקא היכא שניכר שעושה אהל, וזהו שאמרה הגמ' משרביב לגלימיה, ורק בכובע שעשוי בגד שמתעטף בו הראש, אלא שמוציא שפה רחבה במקום כלות הבגד, ונראה לכל שאותה שפה היא כדי לעשות אהל, בזה נאסר. משא"כ בכובעים דידן, שכבר עשוים ועומדים כך מאליהם. וכ"כ להקל מהאי טעמא בהשען על הט"ז בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כג). ואולם ע' מה שכתבנו (בסימן לו) להוכיח דמרן לא ס"ל כרמב"ם, שהרי בשו"ע (סימן שא ס"מ) נקט ל' אחרת, ולא הזכיר כלל דבעינן שיוציא את השולים, אלמא דלא ס"ל הכי, ומעוד ראיות ע"ש. ובזה מבואר גם דפליג אט"ז הנ"ל שהרי מרן אסר כובע בסתם וא"כ לא מיירי דוקא במושכו. ומ"מ דעת המהרשד"ם וסיעתיה חזו לצירופי לסניף ולספק.
יש להקל מכח ס"ס
יב. (((ונמצא))) א"כ, דיש כאן כמה ס"ס להקל, שמא כמהרשד"ם וסיעתיה, דאף לרמב"ם ורש"י שרי בכובע, וכל שאסרו רק כשיוצר את הכובע בשבת. ולדבריהם לכו"ע שרי בכובעים דידן. ואת"ל דזה אינו, שמא הלכה כרש"י וסיעתיה, דהם רוב הראשונים, דאיסור כובע הוא מצד חשש טלטול ד' אמות ברה"ר, ואין בו איסור של אהל. ואף את"ל כחולקים, שמא הלכה כרמב"ם והכל בו וסיעתם, דס"ל כי כל שנאסר כובע מדין אהל, היינו דוקא בכובע קשה כגג, אך אם אפשר לכופפו שרי. ואת"ל כחולקים שאסור מצד אהל, שמא כהגהות מיימוניות והתרומה וסיעתם, דכל ששולי הכובע אינם ישרים אלא כפופים ומשופעים, אף שקשים כגג, אין בו איסור אהל. ואת"ל דאף בזה אסור, שמא כפנ"י וסיעתיה דכיון שהיום הכובע עשוי ללבוש ולכבוד, ולא להצל, אלא שפעמים מצל, אין בו איסור אהל, ואינו מתכוין. ואף בניח"ל יש לצרף לרשב"א דהוי כנועל בית לשומרו. ויש בבית צבי (וע"ע באות י). ועוד יש לצרף את דעת החזו"א, כי טפח הוא עשרה טפחים, ולמיטב ידיעתי אין היום כובע אשר רוחב השולים מגיע לעשרה טפחים, וע"ל (אות א). (ואף אם יש, מ"מ שפיר אפשר להקל בשופי בלא צירוף זה). ומה גם דעסקינן באיסור דרבנן, כיון דהוי אהל עראי, וכמבואר במסכת שבת (דף קכה ע"ב ודף קלח רע"א), וכדכתב הרמב"ם (פרק כב הל' לא) להדיא דכובע הוי אהל עראי, וכ"כ הכל בו (דף כז סוע"א, ובהוצאת ר' דוד אברהם עמ' לו), וכ"כ הט"ז (ס"ק כז), ובמשב"ז (שם). וע"ע טוש"ע (ר"ס שטו), והוא פשוט, כיון שחובש כובע לזמן מה, ומסירו.
פוסקי דורנו
(((וחפשתי))) טובא בספרי האחרונים בני דורינו, וכמעט לא ראיתי מי שדיבר בזה. למעט את שו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כג אות י) דכתב להתיר מדברי הט"ז (ס"ק כז), ומתוך שהמנהג להקל. וכ"כ להקל בשו"ת דברי שלמה שניידר (ח"ג סימן רלא) ע"ש מפי ספרים. וכ"כ בשו"ת אז נדברו (ח"ד סימן לח אות ז) לשואל שאלה זו, וכתב דמותר לצאת עם כובע רחב טפח, והוא ע"פ תשובת כת"י אשר נמצאת באמתחתו, ולא גילה טעמיה. וע"פ דבריהם של הני תרי צנתרי דדהבא פסק בספר השבת והלכותיה (לרה"ג רבי אהרן זכאי שליט"א פרק לד אות יא) להקל. וכן ראיתי עוד לספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כג סעיף יג) דכתב להתיר לחבוש מגבעת, כיון שאינה קשה ביותר, והיא נכפפת. והוא מתוך שדייק לרמב"ם דכתב קשה כגג, וכנ"ל. ועוד טעם להקל כתב כיון שאין שפת המגבעות בימינו עשויות להגן מפני השמש. עכת"ד. וכן ראיתי לספר שבתותי תשמורו (ח"ב פרק כב סעיף יח) דכתב כי בימינו, שאין לובשים כובעים לצל בכלל, יתכן שיהיה מותר. ע"כ. ושוב ראיתי כי בספר ברכת יצחק (סימן שא סעיף מ אות ב) העלה להקל במגבעות דידן, מטעם דהשולים אינם קשות. ונהי דשלנו קצת קשות, אבל מכיון שיכולים להתקפל בקלות, דמו לגלימא, ורק מידי שאינו יכול להתקפל רק בקושי, זה יש לחוש מלצאת בו, כשיש שם רוחב עשרה. ע"כ. וכ"כ להקל בספר מנהגי השלחן (פנחסי סימן שא סעיף מ) כיון דהוא נכפף, ואינו עשוי לאהל.
(((מסקנא:))) מותר לכתחילה לחבוש מגבעות של בני הישיבות, אף אם רחבות טפח ויותר, ואין בזה בית מיחוש כלל. וציי"מ וימ"נ אכי"ר.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5