סימן לא – פתיחת שקית חלב ע"י סכין או מספרים [המשך לנ"ל]

——–

מלאכת קורע

יח. (((לכאורה))) שרי ע"פ היתר חותלות של תמרים (סימן שיד ס"ח) שהותר לקורעם, וה"ה הכא. ואולם יש להשיב, דשאני חותלות שקריעתם היא קלקול לכלי, ועל כן איסורם מדרבנן, וכיון שלא שייך בהם כלל ע"מ לתפור, לא גזרו כלל, וכדביאר הביה"ל. משא"כ הכא שהקריעה של השקית היא תיקון, שעושה פתח במידה, א"כ איסורה ד"ת משום קורע. ואולם יש להקל כאן, דדמי לפותח בית הצואר שאין בו קורע, כיון שאין בקריעה שום קלקול רק תיקון, וה"ה הכא. ועל כן אין כאן איסור קורע. יט. ואולם מרן לא ס"ל הכי, כי הקשה בב"י מדוע הפותח בית הצואר אין בו משום קורע, וביאר כיון שאינו ע"מ לתפור. וא"כ לא ס"ל כהאי חילוקא, וא"כ אף כשקורע ויש בו תיקון, כשאינו ע"מ לתפור שרי. איברא כי הביה"ל הקשה על כך סתירה מל' השו"ע (סימן שמ סי"ד) , וכתב שמרן חזר בו ונקט להלכה כשו"ע. ואולם קשה לומר דחזר בו, כי רק העתיק את ל' הרמב"ם בשו"ע לשם החידוש היוצא ממנו, אך לא לדיוקא דמילתא. וע"ע בפנים ראיות וחיזוקים לדבר. כ. שיטות הראשונים האם בעינן קורע ע"מ לתפור. ומ"מ כיון שיוצא דלדעת מרן הקורע שקית חלב איסורה מדרבנן, שהרי אינו ע"מ לתפור, שוב יש להקל ע"פ הביה"ל הנ"ל, דכיון שזו קריעה שאין לה מציאות של ע"מ לתפור, שא"א לתפור שקית, לא גזרו. וכדין חותלות של תמרים דשרי לקורעם מהאי טעמא. ואף לביה"ל שרי וכנ"ל מצד אחר, כי היא קריעה שיש בה רק תיקון. כא. ועוד יש לחזק את ההיתר מצד דין חותלות המבואר לעיל (אות יז), כי למדנו במרן שס"ל טעם אחד בחותלות שמתיר את כל האיסורים שלכאורה היו שייכים בהם, והוא שהחותלת טפלה לאוכל שבה, ודמי לשובר קליפי אגוזים. ובטעם זה התכוין לומר שלכן אין איסור קורע בחותלות, וא"כ ה"ה דשרי אף קריעת שקית חלב. כב. עוד יש להתיר ע"פ חידוש שו"ע הרב, שאין קורע בדבר שנעשה מגופים רבים, וכעת הוא גוף אחד. ומינה דקורע שקית שהיא גוף אחד, אין בה קורע. כג. ואע"פ שכמה פוסקים דחו חידוש זה מדברי הירושלמי, דמבואר שם כי יש קורע בעור. אך רבים רבים דחו ראיה זו מהירושלמי בכמה פנים, או דדברי הירושלמי שם הם לישנא בתרא, והעיקר כלישנא קמא דפליגא, וכדמוכח בתוספתא דשרי לקרוע עור, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. או דהירושלמי מיירי בעור המדובק, דאל"כ יסתור לתוספתא. או שביארו את הירושלמי בדרך אחרת (קצות השלחן ושו"ת עט סופר) . או שאין הלכה כירושלמי מתוך שהרמב"ם השמיטו. וגם שבין כה עלינו לומר מצד אחר דהבבלי פליג על האי מימרא דהירושלמי, וא"כ נאמר שחולק על כל המימרא שבירושלמי. כד. ואומנם נמצאו כמה פוסקים שכתבו כי כל חידוש שו"ע הרב אמור רק לגבי נייר העשוי מעלים שלמים, אך נייר העשוי מעשבים מדובקים, אף שנעשה לבסוף גוף אחד, שייך בו איסור קורע, וא"כ שקית חלב שהודבקה מחלקים רבים שייך בה קורע. כה. אך זה אינו, כי הגר"ז פסק בסתם ולא חילק, ובזמנו הנייר שהיו משתמשים היה של עשבים מדובקים, ורק בהודו היה נייר העשוי מעלים שלמים. וכן ס"ל לכל הפוסקים הנזכ"ל שסמכו על חידוש שו"ע הרב למעשה. כו,כז. משום מתקן מנא אין כאן, כיון שהשקית נזרקת, וכדין חותלות של תמרים המבואר בסי' שיד (ס"ח).

קריעה על מנת לתקן

יח. (((עוד))) רגע קט אדבר אודות איסור קורע, כי בפשיטות יש להתיר, כשם שלא נאמר איסור קורע בחותלות של תמרים (סימן שיד ס"ח). ואולם ראה ראיתי שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, הלא הם ספר ארחות שבת (פרק יב הל' ו ובהערה יב), וספר מתנת משה (ח"ב דיני פתיחת קופסאות הל' ז, אלא דאיהו ספוקי מספקא ליה, ולא ברירא ליה מילתא), כי אע"ג שלמדנו בשו"ע (סימן שיד ס"ח) דחותלות של תמרים מותר לפותחם, ואף עם סכין, ולא נאסר משום קורע, וה"ה י"ל בדין פתיחת שקית החלב. אולם יש לחלק, כי ע"ש בביה"ל (סימן שיד ס"ח ד"ה חותלות), דעמד על כך מדוע אין בפתיחת החותלות וקריעתם איסור משום קורע, דאסור מדרבנן אף כשאינו ע"מ לתפור. ותירץ, דאין שייך שם קורע אלא בקריעת הבגד דשייך בו שם קורע ע"מ לתפור, ולהכי גזרו רבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור, משא"כ בזה עכ"ל. דהיינו דכיון דכאן היא קריעה דרבנן, שהרי קורע שלא ע"מ לתפור, וכאן אף רבנן לא אמרו את גזירתם, כיון דשאני הכא דכלל לא שייך כאן ע"מ לתפור ועל כן לא גזרו. [וכן כתב בדומה בספר תהל"ד (ס"ס שיט) בדעת הרמב"ם, מדוע אין איסור סותר בחותך גבינה. וביאר דכיון דלא משכחת לה סותר ע"מ לבנות, כיון דא"א לעשותו אחר הסתירה גוף אחד, להכי אף רבנן לא גזרו ביה. ע"כ. והביאו בספר משמרת השבת (סימן שיד בבאר רחובות אות ג), ועע"ש בזה. וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן לב ד"ה וכמו כן).] ולפי"ז י"ל, דכ"ז שייך התם בחותלות, כי שם כל כוונת החיתוך היא רק להוציא את האוכל, משא"כ בנידו"ד בפתיחת שקית חלב, שנותן דעתו גם על צורת החיתוך, וגודל הפתח, וא"כ אין זה מקלקל, אלא מתקן, ושוב יש בכך איסור קורע דבר תורה, שהרי הקריעה היא לשם תיקון, ולא כבחותלות שהקריעה היא אינה ע"מ לתקן. וכיון שכאן הקריעה היא ד"ת, שוב לא שייך תירוץ הביה"ל שלא גזרו הכא, כי כאן הוא ד"ת ולא גזירה דרבנן. ע"כ. והבט נא וראה לדברי מרן (ר"ס שיד) חילוק דומה בין פותח סתם חבית, למכוין לפתח יפה. [ומש"כ לאסור פתיחת שקיות נייר בשו"ת מנח"י (ח"א סימן עז), ועוד לו בח"ו (סימן כז אות ב) גבי נידו"ד פתיחת שקית חלב. שם כלל לא נחית לדמות זאת לחותלות של תמרים, וא"כ יש להשיבו מדין חותלות.] ולענ"ד דאי משום הא לא איריא, וכמה תשובות בדבר. תחילה, ע"פ היסוד שכתב הביה"ל (סימן שמ סעיף יד סוד"ה ולא נתכוין), ועוד לו (סעיף יג ד"ה אין שוברין), והוא לפי פסק מרן (סימן שיז ס"ג) הפותח בית הצואר חייב משום מכה בפטיש. וכן כתבו ראשונים רבים כי איסור פתיחת בית הצואר הוא מדין מכה בפטיש, דכ"כ רש"י שבת (דף מח), וכ"כ הרמב"ן מכות (ג ע"ב), ריטב"א שבת (שם), ומאירי (שם), אהל מועד (דרך ו נתיב יא), רוקח (סימן צב), יראים (סימן רעד), רבינו ירוחם (נתיב יב חי"ד, וקיבצם בספר מנוח"א ח"ג פט"ז הע' 24). ולכאורה תקשי, מדוע לא מחייב נמי משום קורע. וכתב הביה"ל, דכיון דאיסור קורע הוא ע"מ לתקן, נראה דשם מלאכה הוא רק כעין שהיה במשכן, שבמשכן הקורע הוא בקרע את היריעה שנפל בה דרנא, ושוב אח"כ תפרוה, וא"כ הקריעה יש בה קלקול ליריעה, אך תכליתה לצורך תיקונה. אך כל שעצם הקריעה היא התיקון, ואינה עושה קלקול ביריעה כי זהו תיקונה, בזה שוב לא שייך איסור קורע, ושוב לא דמי לקורע שהיה במשכן. ולכן הפותח בית הצואר שהקריעה היא התיקון, ואין כאן שום קלקול לבגד, לא הוי קורע. ושאני הקורע בחמתו ועל מתו שחייב משום קורע, אע"ג שעצם הקריעה היא התיקון, כי מ"מ לבגד נעשה קלקול, שהרי נקרע ונתקלקל. עכת"ד. ונמצא לפי"ז, כי ה"ה בנידו"ד לא שייך מלאכת קורע בפתיחת שקית החלב, כי בשעה שקורע את השקית ויוצר פתח, אין כאן שום קלקול רק תיקון, ומשרא שרי. ואף לשיטת הרמב"ם שפותח בית הצואר חייב משום קורע, כבר עמד הביה"ל (שם סעיף יג ד"ה אין שוברין), דס"ל כי מלאכת קורע היא כשקורע דבר באמצעו, ונצרך לתיקון שני החלקים הנקרעים. ע"ש באורך. משא"כ כאן, שזורק את החלק שחתך ואינו צריך לתיקונו. וכן סמך על הביה"ל בביאורו ברמב"ם, בשו"ת דברי שלמה שניידר (ח"ג סימן רלה) לענין קריעת נייר טואלט, דאף למ"ב שאסר לחתוך נייר לקינוח, מ"מ בימינו שיש גליל, וחותך רק חלק אחד, אף הוא יודה להקל, ע"פ ביאורו ברמב"ם דבעינן שיצטרך את שני החלקים, וכאן צריך כעת רק את החלק שחותך, והוא איסור דרבנן, ושרי מפני כבוד הבריות כמבואר בשו"ע (סימן שיב). וכן תפס להלכה כטעם זה בשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"ב סימן יד ריש אות יג, ואזיל לשיטתיה התם דמרן פסק כרמב"ם. ויובאו דבריו בעז"ה לקמן אות יט). [ואולם לגבי ביאור הביה"ל ברמב"ם, רבים הקשו על כך ודחואו, לך ראה לספר קצות השלחן (סימן קמה ס"ק ד ד"ה והביה"ל עצמו), שדחה זאת. וע"ע בספר שביתת השבת (דף יא ע"ב, דפו"י ד"ה איתא), שדחה את דברי הביה"ל, ושאין אלו אלא דברי נביאות לפרש כן ברמב"ם ולעשות אוקימתא דמיירי בקורע מדף שלם. ועע"ש. וכן דחאו בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן ד דף ז ע"ב). ועע"ש. וכן דחאו בשו"ת תפל"מ (ח"א סימן נו אות ד), ובשו"ת אז נדברו (ח"ב סימן לא) הניח חידוש הביה"ל בצ"ע. וע"ע בספר משמרת השבת (סימן שיד בבאר רחובות אותיות ג,ד) בזה מפי ספרים. וע"ע בספר בנין שבת (ח"ב פי"ח אות ג), דהפלא בקושיות על הביה"ל בביאור הרמב"ם, ע"ש דברים יפים בגדר מקלקל. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז אות ו) דהביא לשו"ת באר מים חיים מוצרי (חאו"ח סס"י) דתירץ את הרמב"ם, דמש"כ כמתקן כלי, כוונתו שחייב משום מתקן כלי ד"ת, ואה"נ מחייב נמי משום קורע. ומה שלא הזכיר זאת, משום דברישא מיירי גבי חרס, ובו לא שייך איסור קורע. ע"כ. ואולם הרב צי"א כתב על כך שהוא דוחק. ויותר קשה לומר כן בשו"ע, שסמך את ב' ההלכות זל"ז. עכת"ד. וכן נלע"ד, הן משום שא"א לומר דמש"כ הרמב"ם כמתקן דהוא דאורייתא. והן משום שבמרן א"א לומר כן, ע"פ אשר יבואר בע"ה בסמוך (אות יט) מהי דעת מרן. ומ"מ דברי הביה"ל לסניף חזו לצירופי.] ומ"מ אין אנו צריכים לחידוש הביה"ל בביאור דברי הרמב"ם, כי מרן הלא פסק כרש"י, וכמבואר בסי' שיז (ס"ג וכנ"ל), וא"כ לדעת רש"י יש להקל, וכמבואר דבעינן קורע שיש בו קלקול, משא"כ בפתיחת שקית החלב דמי לפותח בית הצואר שאין בה קלקול כלל, ואין בזה שוב מלאכת קורע. וכן תפס ככלל זה בכל עוז בשו"ת תפל"מ (ח"א ר"ס נו), ובספרו מנוח"א (ח"ג פט"ז הל' ח הע' 24,25), וע"ע בביאורו בדעת הרמב"ם. וע"ע בחזו"א (סימן נא ס"ק ד ד"ה הר"מ), ועוד לו בסי' סא (ס"ק ב) דמבואר דס"ל כביה"ל. וכן תפס להלכה בספר בנין שבת (בסוף המבוא למלאכת קורע), ושכן כתב בעולת שבת (סימן שיז ס"ק טו), ובאבן האזל (פ"א הי"ז) כתב כעין זה. ע"כ. ועע"ש בדבריו. וכן פסק בספר מתנת משה (ח"ב דיני פתיחת קופסאות הע' ז ד"ה ואע"פ), ובזה תירץ מדוע לא יאסר הפותח לשונית של פחית משום קורע. והוא מפני שהיא קריעה של תיקון, שהרי ע"י הקריעה הופך את הפחית לכוס. [ואולם בזה בלאו הכי מיושב שפיר ע"פ דברי המנחת חינוך במוסך השבת (מלאכת התופר), ופסקו בספר מנוח"א (ח"ג במבוא לפרק טו) דאין קורע רק בדברים הרכים. ושוב ראיתי שכ"כ בספר בני ציון (סימן שמ ס"ק יד), והוכיח מדברי הירושלמי דשבת (פרק ז ה"ב דף נב ע"ב) ואית דמחלפי, קריעה בעורות באילין רככיא (בעורות אלים רכים), וחיתוך בבגדים באילין ליבדייא. ע"כ. ומפורש א"כ דקריעה בעינן דוקא בדבר רך. ואולם ע' בביה"ל (סימן שמ סעיף יד ד"ה הרי זה), דכתב כי תופר הוא אף כשמדבק עץ לעץ ע"י דבק, כי בשבת (ע"ד ע"ב) גבי כוורת, חייב משום תופר, והלא היא עשויה מקנים. וכן נשען על דבריו ופסק הכי, הרה"ר לישראל בשו"ת סופה במדבר (מצגר סימן ח). איברא דאי משום הא לא איריא, דהנה ז"ל הר"ח (שם) בד"ה מאן, ואם כפף פיה למטה ותפרה, כשמותח החוט חייב משום טוה, כרב דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. וכשתופר חייב משום תופר. הרי אלו י"ג חטאות. עכ"ל. (מועתק מהר"ח מכון לב שמח). וכ"כ גם בערוך (ערך חלתא) ואם כפף פיה למטה ותפרה, כשכונן החוט חייב משום טווה, כרב (עה ע"א) דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. וכשתופרה חייב משום תופר. עכ"ל. וכ"כ בספר העיתים (ס"ס רכח) ואם כפף את פיה למטה ותפרה, חייב משום טווה. וכדאמר רב זוטרא בר טוביה, המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. וכשתופר חייב גם משום תופר. הרי י"ג חטאת. עכ"ל. וא"כ מיירי שמקפל את הקנה בקצהו ותופרו. ועל כרחך דמיירי בקנים רכים, דאל"כ כיצד מכופף הוא את הקנה. וממילא אזלא לה הראיה שהביא הרב מ"ב. ועוד עיין בזה במש"כ לקמן (סימן מ אות ב) וא"כ תקשי על הרב מתנת משה גבי נידו"ד, דהסתפק האם יש קורע בפתיחת שקית חלב, וע"פ האמור אין ספק בדבר. שוב ראיתי שגם הוא כתב לבא ולהקל בפתיחת השקית חלב מהאי טעמא, אלא דלבסוף סיים וצ"ע, ואולי כתב כן ע"פ אשר יבואר לקמן בעז"ה.

דעת מרן, קריעה ע"מ לתפור

יט. (((הן))) אמת שכן תפסו כלל זה רבים וכן שלמים, אך בהכרח כי מרן הב"י לא ס"ל. שהרי בסי' שיז (דף פ ע"א ד"ה מתירין בית הצואר), ובכס"מ (פרק י הל' י), הקשה גבי דין הפותח בית הצואר, מדוע לא חייב משום קורע. ותירץ, ונראה לי, דלא מיחייב משום קורע אלא בקורע על מנת לתפור (שבת ע"ג ע"א במשנה), והכא כיון שאינו על מנת לתפור, ליכא לחיובי משום קורע. ע"כ. ובכס"מ הביא שכ"כ הריטב"א ריש מכות (דף ג ע"ב ד"ה א"ר יהודה), וא"כ מרן לא ס"ל כחידוש הביה"ל שנבע מכח קושייתו אמאי לא מחייבינן גבי הפותח בית הצואר משום קורע, ותירץ כיון שהקריעה היא רק תיקון ואין כאן קלקול. כי מרן ס"ל תירוץ אחר.

(((הן))) לא אכחד, כי הביה"ל (סימן שמ סי"ד ד"ה ולא נתכוין), הקשה בזה סתירה בדברי מרן, (וכן הקשו הפמ"ג (ס"ס שמ), והנשמ"א שבת (כלל כט ס"ק א) ושניהם נשארו בצ"ע), כי שם (סעיף יד) פסק מרן בזה"ל, וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים, ולא נתכוין לקלקל בלבד, ה"ז תולדת קורע וחייב. ע"כ. והוא העתק לשון הרמב"ם. ולשון זה מורה דקורע אינו חייב רק היכא שהוא על מנת לתפור, כי כל קורע שהקריעה אינה רק קלקול, אלא יש בה גם איזה תיקון, שפיר חייב משום קורע. ורק היכא שכל הקריעה כולה היא קלקול, ואין בה שום תיקון, בזה נחית דרגא ואיסורה מדרבנן, ככל המקלקלים שפטורים אבל אסורים. (וכן דייק הכי מדנפשיה את לשון זו, בספר תורת שבת (סימן שמ ס"ק טו), והכי נקיט). וא"כ דברי מרן סתראי נינהו, שהרי בב"י ובכס"מ האמורים לעיל, גילה דעתו במפורש שאין קורע חייב אלא על מנת לתפור בדוקא. וכתב הביה"ל כי י"ל דגם הב"י שכתב כי קורע הוא רק ע"מ לתפור, מ"מ הרי חזינן דבשו"ע כאן חזר בו, וסתם להלכה דקורע ע"מ לתקן חייב אף שלא ע"מ לתפור. ע"כ. וא"כ ס"ל דאה"נ יש סתירה בדברי מרן, והעיקר כמו שהעלה בשולחנו הטהור. [וע"ע בספר בני ציון (ס"ק יד), דגם הוא פירש הכי בשו"ע. (וע"ש בביאורו המחודש, וצ"ע). ומ"מ כלל לא נחית לכך שבב"י כתב להדיא ע"מ לתפור.] וכן תפס בפשיטות את דברי הביה"ל בשו"ת מנח"י (ח"ח סימן לא ד"ה הנה), דמרן חזר בו. אולם לענ"ד נראה כי כל שכתב כן הביה"ל, הוא שכן דעת עצמו להלכה, וכאשר ביאר שם מפי הראשונים, ולכן חפץ להשוות את הפוסקים, וכתב לדחוק במרן כדי להעמידו יחד עם שאר הפוסקים, כדי להשוותם, וכדרך הפוסקים לעשות כן. אך לענ"ד קודם כל דבר יש לנו ליישב את דברי מרן, ורק בלית ברירה אם א"א ליישבו, או שהישוב לא יתקבל על הדעת, נאמר שמרן חזר בו. והנה בספר מתנת משה הנזכר הוכיח כי על כרחך שהב"י לא ס"ל כמו שרצה לפרשו המ"ב, שהרי חיבור הכס"מ הוא חיבור על הרמב"ם, ושם הביא את דברי הריטב"א שאין קורע אלא ע"מ לתפור, ולא ציין שהרמב"ם גופיה פליג אהא, ועל כרחך הוא שמרן למד שאף הרמב"ם לא פליג על כלל זה. וכן למדו ברמב"ם המגיד משנה, והמעשה רוקח, אשר יובאו בסמוך בעז"ה, ועע"ש לעוד פוסקים דהכי נקטי. ועוד בה, דאת"ל דדעת מרן כי הקורע ע"מ לתקן חייב, אף שלא ע"מ לתפור. כיצד נפרנס את פסק השו"ע (סימן שיג ס"ג) דהפותח בית הצואר חייב משום מתקן מנא, והלא להרמב"ם איסורו משום קורע. וכן בדין שיאסר משום קורע אם נתלה את דברי הרמב"ם בכך דס"ל לחייב בקורע כשהוא ע"מ לתקן. ואע"פ שלעיל הובאו דברי הביה"ל לבאר את פסק השו"ע בפותח בית הצואר, שאין בו משום קורע, כיון שיש כאן רק תיקון, ואין שום קלקול, ולכן לא שייך לחייבו משום קורע, ולפי"ז אין סתירה מהפותח בית הצואר לנ"ל. אך כ"ז כתב בדברי מרן אבל ברמב"ם בודאי דלא ס"ל הכי, שהרי הרמב"ם מחייב בפותח בית הצואר משום קורע, וכמו שגם הביה"ל עמד שם לבאר את שיטת הרמב"ם. ומאחר וכעת אנו דורכים שמרן נקט את ל' הרמב"ם בסי' שמ (סי"ד) בדוקא, כדי שנדייק את לשונו שהוא עומד בשיטת הרמב"ם, דקורע חייב כל שהוא ע"מ לתקן, דוחק עצום לומר דגבי פתיחת בית הצואר עזב את הרמב"ם ותפס כרש"י, בזמן ששני הדינים מחוברים ומקושרים ותלויים זה בזה. וגדולה מכך נראה כי א"א לומר כן, מאחר ובב"י (סימן שיז סס"א) עמד על קושיא זו, מדוע אין בפותח בית הצואר משום קורע, ויתובי נמי מייתב לה, משום דאינו ע"מ לתפור, וא"כ לא ס"ל את תירוץ הביה"ל. ואשר נלע"ד כי מה שהעתיק מרן (בס"ס שמ) את לשון הרמב"ם, שיש מקום לשמוע ממנו שחייב משום קורע, כל שמתקן אף שאינו ע"מ לתפור. מ"מ הסתום ילמד מן המפורש, שפירש שיחתו להדיא בב"י ובכס"מ דלא ס"ל הכי, ואין לנו לדייק את הלשון ולעשות סתירה. ומה שמרן העתיק את לשון הרמב"ם, הוא כי גם בלשון הרמב"ם למד דכוונתו לאסור רק ע"מ לתפור וכמבואר בכס"מ (וכנ"ל, בד"ה הן לא אכחד). או שהעתיק את ל' הרמב"ם רק לומר את עצם חידושו של הרמב"ם, כי תופר שייך לא רק ע"י חוט ומחט, אלא אף בהדבקה, ולכן העתיק את הרמב"ם שהוא מקור דין זה, וכדרכו להעתיק את לשון הפוסק שחידש את הדבר, אע"פ שיש קושיא וקושי בלשון, וכמש"כ היד מלאכי בכללי השו"ע (אות יא) שכן דרך מרן. וראה עוד למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"א חאו"ח סימן ח אות ח) כי פעמים שמרן מעתיק את לשון הפוסק והוא משום שהדין נכון, אע"פ שאינו מסכים עם כל פרטיו. וע"ע בספר ברכי נפשי (עמ' צג, וסוף עמ' צד) דהביא כן מפי ספרים וסופרים וכדרכו בקדש, כי פעמים שמרן מעתיק ל' הפוסק אע"פ שיש בו קושי. וכן ראיתי לשו"ת דברי דוד טהרני (ח"א חיו"ד סימן כג אות ג) דכתב הכי, ועוד לו (ח"ג חיו"ד סימן כד סוף אות ח). והלום ראיתי שכיונתי לדעתו דעת עליון של מו"ר בספר לוית חן (סימן קכב ד"ה איברא), כי מרן העתיק את לשון הרמב"ם, וליה לא ס"ל, וכדמצינו כיוצ"ב. ועוד הביא שכ"כ לבאר הכי את מרן בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף קיד ע"א), כי לשון השו"ע מוכיח דמלאכה שא"צ לגופה חייב, וע"כ שהוא רק העתק לשון הרמב"ם כלפי דינא. ובלאו הכי חזותו מוכיח עליו שלשון חייב לא הוי שייטיה דהשו"ע. ע"כ, ועע"ש. שוב ראיתי לספר מתנת משה (ח"ב מלאכת קורע סוף הע' א) שכתב כדברינו בדעת מרן, וגם הוא הביא את הלוית חן הנ"ל, דפעמים שמרן מעתיק ל' פוסק אע"פ שאינו סובר כמותו בכל הפרטים. ועוד הוסיף שהרי בין כה למרן איכא בקורע נייר שאינו ע"מ לתפור איסור דרבנן, משום קורע שלא ע"מ לתפור, על כן לא חשש מרן להעתיק את הרמב"ם, כי לשניהם הלכה אחת שאסור לקרוע נייר, רק לרמב"ם חייב, ולמרן אסור מדרבנן. וע"ע בדעתו לקמן.

(((עוד))) סברתי לומר, דכיון שחיבור הכס"מ נתחבר אחר הב"י והשו"ע, ומאחר ושב וכתב מרן את דבריו בכס"מ והעתיק לריטב"א, על כרחך דמרן לא חזר בו, אלא דס"ל כמש"כ בב"י סימן שיז. ואפי' לפוסקים שסוברים כי לא קבלנו עלינו הוראות מרן בכס"מ, מ"מ גילוי יהיה לנו מכאן, שבשו"ע לא חזר בו. אלא דאחרי שובי נחמתי, כי כבר הלכו הנמושות בהאי סוגיא האם הכס"מ נכתב אחר הב"י וע' בזה כאן בהערה הב"י והכס"מ מי נתחבר ראשוןהנה נמצאו בכמה דוכתי שמרן הב"י מזכיר את חיבורו על הרמב"ם. וא"כ מבואר, כי הב"י נתחבר שני. דהנה ז"ל הב"י חאו"ח (סימן ס סעיף ד), וכבר ביארתי טעמו בביאורי לספר אהבה. ע"כ. וכן הוא בב"י חאו"ח (סימן קלא סעיף א) וז"ל, וכן כתב הרמב"ם פ"ו מהלכות ע"ז (ה"ז), ומה שיש לדקדק על דבריו ממה שכתב בהלכות תפלה, כתבתי בביאורי לספר אהבה. ע"כ. וכ"כ בב"י או"ח (סימן קעח סעיף א) וז"ל, ובביאורי להרמב"ם פ"ד מהלכות ברכות דחיתי הכרעתו וקיימתי פסק הרי"ף. ע"כ. וכן הוא בסי' רצד (סעיף א) דכתב, ומ"מ כבר כתבתי בביאורי להרמב"ם שנ"ל שהגירסא הנכונה בדברי הרמב"ם וכו'. וכן הוא בב"י יו"ד (סימן א סעיף ד) ובביאורי להרמב"ם כתבתי טעם לדבריו. וביו"ד (סימן קי סעיף ט) ומה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם, כתבתי בביאור ספר המדע. וכן הוא בב"י חחו"מ (סימן ל סעיף ב) ומה שקשה על דברי הרמב"ם, כתבתי בביאורי פ"ב מהלכות עדות. ועוד בחו"מ (סימן לד סעיף ו) בביאורי להרמב"ם הארכתי יותר. וע"ע בהמשך שכן נמצאו עוד כמה מקומות בב"י. ובאמת שכ"כ בפשטות הרב י"ל הכהן מימון בספר רבי יוסף קארו (עמ' מח בהוצאת מוסד הרב קוק), וכ"כ בספר יוסף בחירי (עמודים קל,שעה) כי הב"י נדפס בראשונה. ואלו השנים בקיאים בכת"י ודפוס"י כידוע, וא"כ יש מקום רב לקבל דבריהם. אך מ"מ לא הביאו ראיה לכך כי לא בכך עסקו שם, אלא כתבו כן אגב ובפשטות.ואמרתי לרעות בגנים ללקוט ששונים מה שכתבו בכך מאורי וגאוני הדורות, והנה עמד על כך הרב יד מלאכי (כללי הפוסקים כללי הרב המגיד והכ"מ אות ז) ושם הביא רשימה של מקומות בכס"מ להיפך, שהזכיר את חיבור הב"י בכסף משנה. דהנה כ"כ הכס"מ (פי"א מהל' ע"ז ה"י) וז"ל, ויש חולקים בזה כמש"כ בספר ב"י שעל י"ד סימן קעט. וכן הוא (בספ"א מהל' תפילה) שכתב, ובביאור או"ח סימן קז כתבתי וכו'. וכה"ג כתב עוד (ברפ"ח מהלכות ס"ת), ובהלכות מאכלות אסורות (פרק יג הל"ז), ובהלכות שחיטה (פ"ג הל' טז), ובהלכות כלאים (בפ"ט ה"ז), ובהלכות בית הבחירה (פ"ז ה"ט), ובבכורות (רפ"ב), ושוב (בסופו), ובמקואות (רפ"ד), ועוד שם (רפ"ט), ובסנהדרין (סוף פ"ה). ומאידך הביא כמה מקומות שהב"י הזכיר את הכס"מ, והוסיף על דברינו האמורים לעיל, שכן הוא בב"י יו"ד (סימן קמא), ועוד (ס"ס שמ), ובחלק חו"מ (סימן ל). ועל כן כתב, כי חשב ששניהם חוברו יחדיו. ושוב כתב כי האיר ה' את עיני וכה הראני, שמרן מוהריק"א כתב בכס"מ הלכות שמיטה (פ"י סוף הל' ו) שהשמיטה היא בשנת השכ"ז. ואיהו גופיה כתב בסוף ספר בית יוסף על ח"מ, כי גמר חבור הבית יוסף בשנת שיד [שטו, שנת אחשבה]. נמצא א"כ שחבור הב"י נעשה קודם הכס"מ יג שנה בקירוב, וזו ראיה ברורה שלפק"ד אין עליה תשובה. ועל כן כתב לבאר דהא דהזכיר הב"י את הכס"מ, הוא מפני שכתב איזה קונטרסין על הרמב"ם, על דעת לכתוב חיבור שלם. אך את עיקר חיבור הכס"מ חיבר אחר הב"י. הן לפי מניין השנים הנזכרים, והן משום דאם הכס"מ נכתב קודם, איך לא הזכיר את שם הספר כסף משנה בב"י, רק כתב כתבתי בביאורי וכדו'. ולהיפך הכס"מ הזכיר את ספר הבית יוסף. עכת"ד. ודפח"ח. ועוד הביא שם שכ"כ שהב"י נתחבר ראשון הלחם חמודות (סוף ברכות דף עה ע"ב), וכן הלחם משנה (פ"ה מהלכות אבל ד"ה שני אחין), והאליה רבה (או"ח סימן תיד ס"ק ב). ע"כ. ועוד לכאורה נראה להוכיח בפשטות מתוך שהכס"מ הודפס זמן רב אחר הב"י והשו"ע, וכמש"כ הגאון חיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים ערך כסף משנה), וא"כ בפשטות הוא משום שנכתב יותר מאוחר. ואומנם אין מכאן הכרח, כי יתכן שהעדיף מרן להדפיס ראשונה את הב"י, מפני חשיבותו וכיוצ"ב משאר טעמים. אך באמת מחמת מרחק השנים יותר מסתבר שהוא כפשוטו של מקרא, דכתב מאוחר יותר את הכס"מ. וראה בשם הגדולים (מע' ספרים בית יוסף) כי ראה ב"י או"ח הנדפס בשנת שי. ואילו בערך כס"מ כתב, שהודפס בסוף ימיו ממש, וכבסמוך, ומרן נפטר בשנת שלה. ואולם הרב חיד"א בשם הגדולים כתב כי לא ברירא מילתא, ושיש להשיב על ראיות היד מלאכי כי אינו מוכרח, מאחר ועינינו הרואות שכל מחבר כל עוד שלא נדפס הספר כותב ומוסיף ומגיה אחר כמה שנים, וא"כ מאחר וחיבור הכס"מ היה עמדו עוד בכותבו את הב"י (וכמבואר בב"י מכמה דוכתי וכנ"ל), והוא הודפס רק בסוף ימיו ממש, ובעוד שהם מדפיסים ח"ד, ר"ב סליק לבי קברי. י"ל דמש"כ הכס"מ דהשמיטה היא שנת שכז, הוסיף כן לפני ההדפסה, וכדרך המחברים, וכל זה פשוט ומבואר. ועל כן כתב כי היה מרן מתעסק בחיבור ב' הספרים יחדיו. עכת"ד. וכ"כ השו"ג בכלליו שבריש הספר (כללי השו"ע אות יג) אך חלו מדברי מרן בב"י יו"ד (ס"ס קי), ועוד (בסוף הלכות קריעה), דשם מרן ציין לעיין בדבריו על הרמב"ם. ועל כן כתב השו"ג, דשמעינן מכאן דכס"מ חיבר קודם ב"י. ואולם שוב בהמשך ד"ה ואחר, כתב ששוב ראה לכס"מ (הלכות כלאים דין ז) דכתב ואע"פ שבחבורי ב"י הראיתי פנים לסברא זו וכו'. וא"כ מוכח להיפך. ועל כן סיים הרב שו"ג, ולכן אין הכרע בהם איזה קדם ואין אנו יודעים איזהו דבריו ראשונים ואיזהו אחרונים. ע"כ. וע"ע בסוף ספר משק ביתי (כללי הב"י אות מז) דהביא כמה וכמה פוסקים בזה, ותפס כרב חיד"א. וע"ע לשדי חמד (ח"ו סימן יג אותיות כח,כט) דהביא פוסקים רבים דמשכו את החבל לשני הצדדים. והביא (אות כט) לדברי שו"ת מנחת זכרון (דף צה אות כג) דס"ל דהכס"מ נתחבר באחרונה. ע"כ. וכתב על כך הרב שד"ח, כי המעיין ביד מלאכי, ובשם הגדולים, ובמשק ביתי הנ"ל, ויד דוד (סימן א הגהב"י אות נ), ונשמת כל חי (ח"ב דף כח ע"א), פתח הדביר (סימן קלג דף קמב ע"ד), ישר יחזה דאין הדבר פשוט לומר כן. ע"כ. ועע"ש מפי ספרים וספרים. ועל כן יוצא, כי אין לנו הכרח מאן קדים. ויש לומר חד מתרי, או דכתבם יחדיו, או כדברי היד מלאכי שעיקר חיבור הכס"מ נתחבר באחרונה, למעט אלו קונטרסים. ועל כל צד יצא, שאין לנו הכרעה לכשתבא לפנינו סתירה בין הב"י לכס"מ. וע"ע במה שכתבנו למעלה.וע"ע לגאון רבי ראובן מרגליות בספר רבי יוסף קארו (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' כט) דנקיט כי השו"ע נתחבר בראשונה, והביא ראיות לכך, ע"ש דברים יפים. ועתה נדפ"מ הספר מבא השלחן וגם הוא עמד בהאי מילתא (בח"א פרק ד אות ה) האריך הרחיב. ע"ש. ושוב ראיתי שעמד על כך בשו"ת תאיר נרי (דף מ ע"ב נדפס תרל"ה) לגאון רבי נסים רפאל יצחק צוריאנו זצ"ל דס"ל שנדפס הב"י ואח"כ הכס"מ, ושכ"כ היד מלאכי. ועוד ראה בשו"ת נפת צופים (ח"א או"ח סימן יד) לגאון רבי פתחיה בירדוגו זצ"ל דנשאל מי קדם חיבור הב"י או הכס"מ, וזאת תשובה השיב, הדבר פשוט דחיבור הכ"מ אחרון, וזה פשוט בדוכתי טובא, שמה שמתחדש בספר בד"ה כותבו בפשיטות בספר כ"מ. והביא על כך שני עדים, הראשון, מדברי הב"י (או"ח סימן כ) דבספר בדק הבית מחדש, ובכס"מ (הל' סנהדרין פ"ז דין ט) הביאו בפשיטות. וזאת שנית הראה מדברי בדק הבית (סימן רלב ס"ו מסעיפי הטור) והביאו אות באות בכס"מ (פט"ו מהל' מכירה דין ה) ע"ש. ולענין מי קדם ספר בדק הבית או הכסף משנה כתב שנראה לו להכריע שבדק הבית נכתב אחר הכסף משנה, מתוך שבב"י מזכיר כמה פעמים את ביאורו על הרמב"ם, ועדיין לא קרא לו שם. דע' או"ח (סימן קעח) וביו"ד (סימן קי, וסימן קמא, וסימן שמ), ובחחו"מ (סימן ל), וביאר הכל יחדיו שכתב תחילה את הב"י, ואח"כ את הכס"מ, וכשנתחדש לו בכ"מ הזכירו בב"י כל עוד לא נדפס. ואחר שנדפס וכבר א"א, הכניס חידושי הכס"מ בבד"ה. עכת"ד. וע"ע לענין כשסותר הב"י לכס"מ, בשו"ת שערי רחמים פרנקו (ח"א חחו"מ סימן כ דף לט ע"ג) ועוד לו (סימן מב דף סה ע"ג).. ושם ראינו כי לדעת היד מלאכי (כללי הכס"מ אות ז) הכס"מ נתחבר לאחרונה, ואולם היו אלו קונטרסים של הכס"מ שחברם בעודו כותב את הב"י. ואילו הרב חיד"א בשם הגדולים (מע' ספרים, ערך כס"מ) ס"ל דאין כל הכרח מי קדם, ומסתבר שכתבם זה עם זה. ולשני צדדים אלו אין הכרח לדברינו. אולם שוב ראיתי לספר משמרת השבת (סימן שיד הע' יג) דהוכיח במישור כי בהלכות שלנו בדיני תופר, קודם כתב מרן את הב"י, ואח"כ את הכס"מ. שהרי בב"י ובכס"מ, הוקשתה למרן את אותה קושיא, מדוע פותח בית הצואר אינו חייב משום קורע. ובב"י כתב לתרץ מסברא דנפשיה דקורע הוא ע"מ לתפור, ואילו בכס"מ הוספה הוסיף שכן מצא לחד מן קמאי הוא הריטב"א. וא"כ מבואר שכתב את הכס"מ יותר מאוחר, ולכן שוב אחר זמן מצא תנא גדול דמסייע ליה הוא הריטב"א, וע"כ לא הזכירו בב"י, כי עדיין לא מצאו. ואף לפי דברי הרב חיד"א בשם הגדולים שכאן בהערה, כי דרך המחברים לתקן ספריהם עד ההדפסה, ועל כן יתכן שכתב את הכס"מ תחילה, ושוב לפני הדפסה הוסיף בו אלו הוספות. וגם אם תמצי לומר הכי, מ"מ כאן יצא שמרן אחר שנים רבות מכתיבת השו"ע לפני ההדפסה, שב ומצא לריטב"א, והוסיפו בדבריו בכס"מ, וא"כ גם לפי"ז מוכח שנשאר מרן בדעתו ולא חזר בו, דא"כ היה לו לשנות את דבריו שבכס"מ, ולפרש אחרת את דברי הרמב"ם, ושוב להביא כי רש"י והריטב"א פליגי. ואולם עדיין יש להשיב על כך שאינו מוכרח, שהלא אנו עוסקים בשאלה מה קדם, השו"ע או הכס"מ. והראיה הנ"ל אע"פ שנראית טובה ובריאה, מ"מ היא ראיה שכאן בהלכות אלו התחבר תחילה הב"י ואח"כ הכס"מ, אך אינה ראיה לגבי השו"ע שהתחבר קודם הכס"מ. והרי זה ברור שהשו"ע נכתב אחר הדפסת הב"י, כי שו"ע או"ח נשלם באלול שטו, וכמש"כ מרן בסוף דפוס ראשון של הב"י חלק או"ח. וכאשר כתבו בספר רבי יוסף קארו (עמ' מח, בהוצאת מוסד הרב קוק) הרב י"ל מימון. וכן בספר יוסף בחירי (עמ' שעה), וע"ש דהוכיח שכל חיבור השו"ע נשלם בשלש וחצי שנים, ודלא כמו שחושבים שהתחבר בח' שנים. וע"ע בזה בספר רבי יוסף קארו (עמ' צ), במאמרו של הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל, וגם הוא ציטט כנ"ל, מדפו"ר של השו"ע. ולפי"ז יש לבעל דין להשיב, כי יתכן שכאן כתב את הב"י תחילה, ושוב את הכס"מ, ואח"כ את השו"ע. ומ"מ הרואה יראה כמה מן הדוחק יש בכך, וכמה יש להתעקם, ופשטות הדברים נראה כי לכל הפחות בהלכות שאנו עוסקים בהם, הכס"מ נתחבר באחרונה, וכשם שהודפס באחרונה. והלא בלאו הכי מסתבר שהכס"מ התחבר באחרונה ורק אלו קונטרסים נכתבו עוד קודם לכן. וכל זה חיזוק לדברינו הראשונים, כי מרן לא חזר בו מדבריו בכותבו את השו"ע.

(((ועוד))) יש להוסיף ולחזק זאת, כי הלא כמה וכמה פוסקים כתבו שאין הכרח בדעת הרמב"ם דס"ל לחייב אף בתיקון. דהנה ראיתי לספר משמרת השבת (סימן שיד בבאר רחובות אות ה) דהביא לחזו"א (סימן נא אות ד) דכתב, כי אין הכרע בדעת הרמב"ם גבי פותח בית הצואר דחייב משום קורע. ואין להוכיח מתוך שהביא דין זה במלאכת קורע, אלמא דס"ל דאיסורו משום קורע, (ולענין נידו"ד יצא ראיה כי כן דעת הרמב"ם באמת, דיש קריעה אף שלא ע"מ לתפור). דאפשר משום שיש כאן פעולת קריעה הביאו כאן. ע"כ. ועע"ש במשמרת השבת בזה. ועוד ראה לספר מעשה רוקח על הרמב"ם (פ"י ה"י ד"ה הפותח), דלרמב"ם חייב משום קורע, והקשה, דהא קורע אינו חייב אלא ע"מ לתפור, וביאר שחייב משום קורע בפותח בית הצואר משום שהוא ע"מ לתפור, שאח"כ צריך לתפור את האימרה סביב. וא"כ גם הרמב"ם ס"ל דקורע הוא ע"מ לתפור. וכבר הבאנו לעיל דכן יליף הכס"מ ברמב"ם דאיסורו הוא ע"מ לתפור, שהרי הכס"מ הביא את הריטב"א שכתב להדיא דחייב רק ע"מ לתפור, והביא את אלו הדברים על הרמב"ם, ומשמע דיליף הכי ברמב"ם. וכן הוא במגיד משנה (אות י), ע"ש. וכן בהגהות מיימוניות (שם). [הן לא אכחד כי רבינו אברהם בן הרמב"ם שמע מאביו פירוש כוונתו בדין הפותח בין הצואר, והובא ברבינו פרחיה (שבת דף מח ע"ב ד"ה הפותח), ושם מפורש כי דעתו היא שהפותח בית הצואר הוא קורע שלא ע"מ לתפור, כי פותח הוא את הבד הנוסף שהניחו החייטים על פתח הצואר שיוכר שהוא בגד חדש. וגם מבואר שם שכוונתו דחייב משום קורע. וזה שלא ככל הני אשלי רברבי שלמדו בו אחרת. וכן הועתקו הדברים גם בפירוש הרמב"ם על הש"ס (שבת שם). וגם בריש ספר מעשה רוקח. ועוד ציינו לשו"ת רבינו אברהם בן הרמב"ם (סימן א ואת"י). ומ"מ הכס"מ סבר אחרת בדעת הרמב"ם, וכן המגיד משנה, וההגהות מיימוניות, ואף שטעו בפירוש הרמב"ם, מ"מ לנו משנה מה הבין מרן ברמב"ם, שהרי העתיק את לשונו בשו"ע, והבין דאסר מדין מכה בפטיש ולא משום קורע, (כיון שאינו ע"מ לתפור). וא"כ כשהעתיקו בשו"ע, הוא משום דהכי סבר ברמב"ם, ואין שום סתירה בין הב"י והכס"מ לשו"ע, כי בכולם ס"ל דהקורע שלא ע"מ לתפור פטור. וע"ע בזה בשו"ת עטרת פז (ח"א סימן יב אות ב) כי הפירוש האמיתי ברמב"ם הוא מדין קורע, וכמבואר בריש ספר מעשה רוקח, ודלא כפוסקים רבים שסברו אחרת ע"ש.] וע"ע בספר חיי אדם (הל' שבת כלל כט ס"ק א) דכתב כי הרמב"ם לשיטתיה דמלאכה שא"צ לגופה חייב, וע"כ חייב אף בתיקון, משא"כ לדידן. (והביה"ל דחאו, וע' במתנת משה שתפס כן). וכ"כ במנחת חינוך במוסך השבת (מלאכת הקורע), וכן תפס מו"ר בלוית חן (סימן קכב) ע"ש, ועוד בספר טה"ב (ח"ב עמ' שמב) כי מרן הב"י ס"ל דקורע חייב רק ע"מ לתפור, ושכ"כ הרמב"ן והריטב"א מכות (דף ג ע"ב). ע"כ. וכן הוא בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סימן קמא אות א) שכן דעת הב"י, ושכן דעת הרמב"ן והריטב"א, והתוס' שבת (עג ע"ב ד"ה וצריך לעצים).

(((ואולם))) בספר משמרת השבת (סימן שיד בבאר רחובות אות ה והלאה) עמד על כך באורך, וכתב כדי ליישב את הסתירה במרן, כי העיקר הוא כמבואר בשו"ע, ומש"כ בב"י ובכס"מ הוא רק כדי ליישב את דברי רש"י, וליה לא ס"ל, ואע"פ שהוא דוחק מ"מ ההכרח אם לא ישובח לא יגונה, מפני הסתירה. עכת"ד. ושוב ראיתי שכ"כ בשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"ב סימן יד אות ד) דתפס את דיוק ל' השו"ע עיקר, ומש"כ בב"י ובכס"מ, נדחוק דהוא רק לפרש את רש"י וליה לא ס"ל. אולם שוב כתב כי אפשר לומר להיפך ע"ש. אך יותר מסתבר כפירוש הראשון, דהעיקר הוא ל' השו"ע. ע"ש. ולענ"ד ברור שלא יוציא דיוק ל' השו"ע שהוא העתק דברי הרמב"ם, מהדברים המפורשים בב"י ובכס"מ, וי"ל להפך וכנזכ"ל, דדעת מרן דדוקא ע"מ לתפור, ול' הרמב"ם אינה מכריחה, או שרק העתיקה וליה לא ס"ל וכנ"ל. וע"ע בספר מתנת שבת (ח"ב מלאכת קורע אות א) שהאריך בזה, וסוף דבר העלה כי אף שרוב הראשונים מקלים (ע' בזה בסמוך), וכן דעת מרן, אולם כיון דדבריהם של הראשונים מוקשים מהקורע בחמתו, ובדעת מרן הלא הביה"ל ס"ל דחזר בו, יש להחמיר בזה דספק דאורייתא. ע"כ. וקשיא טובא, כי מה לנו להכריע בין ראשונים בראיות, וכי יעלה על הדעת שלהני ראשונים אין יישוב בהיר כשמש בצהרים. וע' בזה בהערה כאן האם יש בכוחנו להכריע בין הראשונים כמלאכים להכריע בין הראשונים בראיות תלמודיותהנה כתב מרן בהקדמת הב"י, כי בתחילה סבר להכריע בין הראשונים בראיות, אולם שוב נסוג אחור ופירש שיחתו, וז"ל, וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות. הנה התוס', וחידושי הרמב"ן, והרשב"א, והר"ן ז"ל, מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדיעות, ומי אשר יערב ליבו לגשת להוסיף טענות וראיות, ואיזהו אשר ימלאו ליבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם ע"פ טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם, או להכריע במה שלא הכריעו הם. כי בעוונותינו קצר מצע שכלינו להבין דבריהם, כ"ש להתחכם עליהם. עכ"ל. וא"כ מרן שקבלנו הוראותיו, כתב להדיא, שאין לו, וק"ו שאין לנו, להכריע בין הראשונים בראיות תלמודיות, וגם פירש טעמו ושיחתו. ואנו דאזלינן בתר שפולי גלימיה, בודאי שאין לנו לסטות ימין ושמאל מהוראתו. איברא, כי פעמים רבות ראינו שמרן עצמו לא חש לקימחיה, וחלק מעצמו על הראשונים. ולא מבעי להכריע ביניהם, אלא אף פסק כנגד ראשונים כשאין ראשונים אחרים העומדים עמדו. דכן עביד בסי' עט (סעיף ה ד"ה וכתב הרשב"א), דפליג על הריב"ש, ורבינו יונה, בפירוש הרמב"ם, ונקט כרמב"ם, ועע"ש בדרכ"מ (ס"ק ג). ועוד שם (סימן עט דף עה ע"א ד"ה צואת) חלק על הרא"ש ורבינו יונה בפירוש הרמב"ם, ועוד לו בב"י (ס"ס קמד) דחה את רבינו ירוחם, וכן עביד בבד"ה סימן שג (סכ"ו) לדחות את הכל בו מסברא. ועוד (סימן שז ס"ח) דחה את רבינו ירוחם ותפס כשאר הראשונים מקושיא בגמ'. וגם (סימן שח) סעיף כג דחה ראית בן הרשב"ץ מהגמ' ועל כן פליג עליה. ובב"י (סימן שי סעיף ב) חלק על הרמב"ן בהבנת הרמב"ם, ועוד לו בסי' שיד (סעיף ד) בבדק הבית דדחה את שבלי הלקט. ובסי' שטו (סעיף א(ב)) דחה לתרוהד"ש בפרש"י, וכן פסק בשו"ע. ועוד ראה (סימן שיח ס"ה) דהכריע לענין בישול אחר אפיה בראיות. וכן הוא בסימן שכו (ס"א ד"ה ומ"ש והני), ועוד שם (סוף אות ב) שדחה בתוקף את ההגהות מרדכי כי אין טעם בדבר. ועוד לו בסימן שכח (סי"ז) חלק על הרב המגיד והטור בדעת הרמב"ם, וכן הוא בב"י (ר"ס שלו) שדחה את הרא"ש בהבנת דברי הרי"ף, וכן בסי' שמ (סעיף ט ד"ה אלא), וכ"כ בב"י יו"ד (סימן קצז ד"ה כתוב בספר האגור), דדחה את דברי המרדכי מראיה מגמ', ועוד דחה שם עוד ראשונים. וכן הוא בחלק אה"ע דכ"כ הבב"י (סימן פה דף קפז רע"א) והרב המגיד כתב שדעת הרמב"ם כפרש"י ולא שת לבו לדקדק בדבריו בזה, ומה שכתבנו לדעתו הוא הנכון. עכ"ל. ועוד שם (סימן פח אות ו) על דברי ר' יוסף הלוי (הנזכר בראב"ד ובטור) כתב לדחותו וליישב את הרי"ף, ועל השגתו כתב ולא קשיא מידי וכו' ע"ש. ועוד לו אה"ע (סימן צב בבדק הבית) דחה את ביאור הרב המגיד ברמב"ם מדיליה, ועוד בב"י (שם סעיף ז) פליג אטור גבי מסלק עצמו מפירות אם מכרה קיים. וכל היד המרבה לבדוק תמצא כהנה וכהנה. שוב אחר זמן אינה ה' לידי את הספר הבהיר מבא השלחן ולך עיין אליו (ח"ב סימן כו) שהביא מקומות רבים רבים אשר מרן חלק בראיה על הראשונים. וא"כ אתה הראת לדעת כי הכלל שכלל לנו מרן בהקדמת הב"י, איהו גופיה סטה ממנו, וא"כ אין כלל זה כלל מוגמר. ושוב ראיתי למרן בהקדמת הכס"מ דכתב להדיא שיחלוק הוא על הראשונים בביאור דברי הרמב"ם וז"ל, ואם נמצא לדברי המפרשים התלמוד, או להרב יצחק אלפסי (כלומר מפרשי הרי"ף), או בתשובותיהם, שדברו בהם בהבנת דברי הרב רבנו משה בן מימון, אכתוב דבריהם. ואם יראה לי ליישב דבריו בדרך אחר, אכתוב מה שיורוני מן השמים, והמעיין את אשר יבחר ירצה ויקרב. עכ"ל. ושפתיו ברור מללו שלכשיראה לו אחרת מהראשונים אשר יפרשו את דברי הרמב"ם, לא יחוש לחלוק עליהם בביאור דברי הרמב"ם. וכן כתב עוד מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן קנה) וז"ל, ואע"פ שי"ל שהריטב"א והרשב"א בקאי טפי מנן בפירוש דברי הקדמונים הני מילי במילתא בלא טעמא אבל במילתא דאיכא טעמא ואיכא למותיב מותיבינן דלאו קטלי קניא באגמא אנן. עכ"ל.ואם יאמר האומר כי הן אמת שכן עשה מרן, אך כ"ז הוא לו בגודלו אך באחרונים המאוחרים ביותר, הס מלהזכיר. גם זה אינו, כי נמצאו פעמים רבות רבות באחרונים אשר דחו ראשונים והכריעו ביניהם. לך ראה לספר תורת שבת (סימן שא ס"ק א) דחלק אראשונים מדנפשיה, ולט"ז (סימן שט ס"ק יא) דדחה דברי התוס' מכח קושיא, וביאר אחרת מהם, והוא נ"מ להלכה. ועוד לו בחלק יו"ד (סימן רעח ס"ק ב) פליג אתרוהד"ש. וכן עביד הב"ח אה"ע (סימן פ ס"ק ח) שחלק על הרמב"ם ועל הרב המגיד בלא ראיה. ואף הח"מ (שם ס"ק כ) שדחה את הב"ח סיים, וקשה לחלוק על הרמב"ם והמ"מ בלא ראיה. ע"כ. ומדוייק דהא עם ראיה שפיר דמי. ועוד ראה לרב א"ר (סימן שטז ס"ק יד) דדחה את הרשב"א. ועוד ראה בש"ך חו"מ (סימן מג ס"ק ה) דדחה בראיות את המהרא"י וחלק עליו למעשה, וכן הב"ש אה"ע (סימן צ סס"ק לג) פליג אטור בבהבנת הרא"ש, וכן עביד המ"א (או"ח סימן שיד ס"ק ה) דדחה את תרוהד"ש מראיות גבי פס"ר דניח"ל בדרבנן, וכמה קולמוסים נשברו על האי מילתא, וכמעט כל הדיונים והדיבורים הם מראיות מהש"ס, ולא ראיתי מי שהעיר כי מה לנו להכריע בין ראשונים. ועוד ראה לשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ג סימן יז) דדחה בראיות מן הגמרות את רבינו יואל. וע"ע בספר טל אורות ג'ויא (מלאכת תופר עמ' 263), דבשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן קלא) דחה את היראים שאסר להניח בגד ע"ג המכה משום צובע, ודחאו דהוא מקלקל, וכן נמשכו אחריו אחרונים רבים כאשר ידוע. ועוד ראה בספר מאמ"ר (סימן מט ס"ק ב) דחלק מכח ראית הב"ח נגד האו"ז (והב"ח לא ראהו). וכן בשו"ת חת"ס (או"ח סימן פג) פליג אתרוהד"ש. וכן בשו"ת חות יאיר (סימן קעה) הכריע בין הרבה שיטות ראשונים בקושיות וראיות. וכן הוא בשו"ת חק"ל (ח"א חאו"ח סימן יד), ובספר מנורה הטהורה (סימן שלד בקני מנורה אות כה, ובמנורה אות ד) דחה בראיות את ההגהות מרדכי ואת המרדכי, וכן פסק להלכה. וראה בזה בספר תהל"ד (סימן שלד סעיף כב) דהביא עוד דכן עומד יחד עם המרדכי גם האו"ז, ומכח הקושיא הנ"ל במנורה הטהורה, (ואפי' שיש לה תירוץ באו"ז) סיים לענין הלכה, וצ"ע. ועוד ראה בשו"ת מהר"ש מוהליבר (סימן ו) דחלק בעוז על הכוזרי ובעל המאור ע"ש. וכן בענין הרוקק לרוח דפסק הרמ"א (סימן שיט סי"ז) דאסור משום זורה, ומקורו מן הראשונים, הנה באו האחרונים וסתרו זאת מתוך דיוק דברי הבבלי, ואמרו על כן שהוא חולק על הירושלמי, וקי"ל כבבלי. בו בזמן שכמה וכמה ראשונים פסקו את הירושלמי, ובודאי שלא נעלם מהם דיוק זה מהבבלי, ואפ"ה פסקו כן, ללמדך דלא שמיע להו, כלומר לא סבירא להו ראיה זו. וע' בזה בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן לז) ובשו"ת ודברת בם מדאר (סימן יג). ובאמת כי החזו"א (כלאים סימן א אות א) כתב כי יש להכריע בין הראשונים ע"פ הבנתנו. [ברם ראה לו באגרותיו (ח"ב ר"ס יט) דכתב כי מבטלים אנו דעתנו בפירוש הגמ' מפניהם, אף אם מפרשים הפוך מהבנתו.] וע"ע לשו"ת משפט עוזיאל (מהדורא תנינא חאו"ח סימן יט) דפליג ארמב"ם בראיות תלמודיות, וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן טו ד"ה ומ"ש), וראה בסמוך.ואולם ע' בא"ר (סימן שטו ס"ק יד) דעל דברי הט"ז (שם ס"ק יא) דחלק על התוס' כתב, שאין לאחרון לבדות תירוץ נגד התוס'. ועע"ש. (ואולם הובא לעיל דגם איהו במקום אחר פליג מדיליה ארשב"א). וע"ע ביד מלאכי (כללי הרמב"ם כלל כו) דאין לדחות לרמב"ם מתוך שיטת הגמרא, וראוי לתלות החסרון במיעוט השגתנו. ועע"ש דיסד כלל זה מפי ספרים. וכן ראיתי עוד לשו"ג בכלליו שבריש הספר (אות כה) שאין לאחרון לחלוק על ראשון, ושכ"כ הכנה"ג כללי הפוסקים (אות כט). ע"כ. וכן פסק בספר משק ביתי לגאון יהושע קריספין זצ"ל (נדפס בשנת תקצג, בכללים שבסוף הספר כללי השו"ע אות מ) כלשון הנ"ל בשינוי, ושפתיהם ברור מללו כי יש לנו לבטל דעתנו בפניהם. ועוד ראה בשו"ת ר' יהוסף מיליריאה (סימן נד סו"ע שיב) דראשון מפורסם בספר ואחרון חולק, כן עיקר כאחרון. אך כשלא הזכיר האחרון את דברי הראשון, וניכר שלא ראהו, לא. וסיים ובימינו אין מי שחולק על ראשון, ועל כן לא שייך כלל זה. עכת"ד. ועוד ראה בשו"ת מהרלב"ח (סימן צז) דביטל דעתו מפני הרמב"ם אף שפירושו של הרמב"ם דחוק וכתב אבל מי יבא אחרי המלך. וכן מבואר בספר גנזי חיים (חאו"ח סימן עה סס"ק א). ע"ש. ועוד לו (מערכת קי"ל אות יא) ע"ש. וכ"כ שאין להכריע בין ראשונים בראיות בשו"ת שמחת כהן (חאו"ח סימן א) בשם הרב השואל ונשאל בכללים שבריש ספר שבת אחים (אות ח). וע"ע בשו"ת איש מצליח (ח"ג סימן יז אות ח) דמבואר דא"א להכריע בין ראשונים בראיות מהש"ס, שודאי הראשונים ידעום. וע"ע אליו (במילואים בסוף ח"ג כלל אחרון), וכ"כ בספר מנוח"א (ח"ב פ"א הע' 17) ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סימן קז) דכתב, ואני אין דרכי לפלפל בדברי גדולי הראשונים איזו שיטה מהם עיקר להלכה, כי דבר זה לדעתי הוא גסות רוח ודברי הבל להכריע בין הראשונים, כי מה נדע אנחנו ולא ידעו הם. ע"כ. וע"ע בזה למו"ר בפתיחה לשו"ת יבי"א (ח"א אותיות ג,ד) דכתב כן בראיות מפי הראשונים דמן קמאי, שכ"כ הרא"ש (פ"ד דסנהדרין סימן ו) בשם הראב"ד, וקרוב לומר שאפי' היה הדיין חולק על פסק הגאון, גם זה טועה בדבר משנה הוא, שאין לנו עתה לחלוק על דעת גאון אם לא בקושיא מפורסמת, וזה דבר שאינו בנמצא. ואף הרא"ש דפליג התם, הרי כתב שצריך שיהיו ראיות המקובלות לחכמי דורו. ע"כ. ועע"ש בזה. ועוד שב מו"ר שליט"א והניף את ידו בפתח דבר לשו"ת פאר הדור (הוצאת אור המזרח בד"ה ועדיין), דכתב המהרלנ"ח בתשובה (סימן יב דף י ע"ג) ואף אם יקשה לנו על דברי הרמב"ם מתוך שיטת הש"ס, מ"מ ראוי והגון לנו לתלות את החסרון במיעוט השגתינו, וחייבים אנו לקבל דבריו באימה וכו'. וכ"כ בשו"ת מהרש"ך (ח"ב סימן קצו), ובמהר"י קולן (סוף שרש קכו). ועל כן דחה התם מו"ר בתוקף את דברי המשפטי עוזיאל הנזכ"ל, שחלק על הרמב"ם. ועוד לו בחזון עובדיה הנדפ"מ (הל' פסח עמ' רלב ע"ב) דדחה לישכיל עבדי שאין להביא ראיה נגד ראשונים כי מה נדע אנחנו שלא ידעו הם וכמש"כ מרן בהקדמת הב"י. ועוד ראה למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סימן כד אות יא), ובח"ה (או"ח סימן טז אות ה), ועוד שם (סימן יד אות א) דתופסים כראשונים. וכ"כ הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בהסכמתו לספר ברכת אהרן בוארון, שאין להכריע בראיות נגד הראשונים ע"ש, ובדברי הרהמ"ח. וע' בספר ברכת יעקב (עמודים קעט, רכב) דאחרונים נגד ראשונים לא הוי אפי' ספק. וכ"כ הרה"ג רבי אליעזר רז בפתיחה לספרו פרי עץ הדר דאין אנו יכולים לחלוק על ראשונים וכמש"כ החק"ל (חו"מ סו"ס ל), וכדהאריך הברית יעקב (סימן ב פרק ה). ועע"ש.ומ"מ מה נעשה עם כל הני אשלי רברבי הנזכ"ל. ובאמת כי מאידך גיסא ראינו שיטה אמצעיתא, דעיין בשו"ת איש מצליח (ח"א חאו"ח סימן יג, במילואים אות ח) כי כשדברי הראשון מפורסמים והאחרונים חולקים, אפי' שלא הביאו את דברי הראשון, העיקר כאחרונים. ע"כ. וע"ע למו"ר בספר טה"ב (סימן יב אות ז ד"ה ותבט), דמיירי התם בדין זה, והביא לספר פרי תאר (סימן צח ס"ק ח) דכתב שאין לסמוך על דעתינו נגד אחד מן הראשונים במילתא דסברא, זולת בראיה ברורה והוכחה ברורה, כי בערך סברתינו, סברתם של הראשונים היא סברא גדולה ואיתנה, ונקראת סברא אמיתית, משא"כ דעתינו וסברתינו. אא"כ סומכים על דעת אחד קדוש או שנים מהראשונים שקדמנו. ע"כ. וא"כ דעתם שיש פעמים שאפשר להכריע בין ראשונים בראיה ברורה, ובזה באים הפוסקים הנזכ"ל ודברי הב"י יחדיו. כי בעצם שום חד אינו חולק על ראשונים בשיטתיות, רק באלו פעמים כשיש לו הכרח גמור. אך כל זאת אני כותב על גדולי האחרונים אשר קטנם עבה ממותנינו, אך אנו עזובי הקיר מה נענה ומה נאמר, וכאשר מו"ר פילס לנו את הדרך, שאין אנו יכולים לחלוק על הראשונים וכנ"ל, וכאשר הוא דבר מוסכם וברור אצל כל יודע דת ודין בימינו אנו, ומי הוא זה ואיזהו שיהין ויערב ליבו לחלוק על חד מן קמאי מתוך ראיה וק"ו מתוך סברא כי מה נדע אנחנו ולא ידעו הם, באתר די זקוקין דנורא, מאן מעייל בר נפחי לתמן. אך מ"מ זה יצא לנו, כי בעת שכל גדולי האחרונים חלקו על הראשונים, מפי ראיות והוכחות, אין לנו לדחותם בטענה כי איך חלקו על הראשונים, ושאין לנו אלא דברי הקדמונים, כי ראינו שכן עשו האחרונים בכל הדורות, וגם מרן עביד הכי למרות שאיהו גופיה העיד שאינו ראוי לחלוק על הראשונים. ועל כרחך שאין כל העיתים והזמנים שוים, והכל לפי הענין ולפי גודל הראיה, ולכן בכה"ג שראינו שרבים מגדולי האחרונים חלקו על הראשונים, שוב יש לנו לדון בזה לפי כל כללי ההלכה הרגילים אשר לפנינו. ובזה אתי שפיר כמה וכמה מקרים שמקלים נגד הראשונים, כגון לענין רוקק ברוח הנ"ל, ולענין הנחת בגד ע"ג המכה הנ"ל, (רק שבזה יש עוד לבא ולדון מצד אחר, כי הוא נגד מרן שאסר בזה, רק שכעת אנו עוסקים מצד שחלקו האחרונים על הראשונים), וכן לענין פס"ר דניח"ל בדרבנן. . ומש"כ כי גם דעת מרן אינה מבוררת. זה אינו, וכנ"ל.

שיטות הראשונים

כ. (((ובאמת))) כי פוסקים רבים ס"ל שקורע חייב רק ע"מ לתפור, וכדעת מרן. שכן הוכיח הגרע"א בגליון הש"ס שבת (דף ע"ג ע"ב) מדברי תוס' ד"ה וצריך לעצים. וכ"כ הב"י הנ"ל בדעת רש"י, וכבר הבאנו דהכי ס"ל לריטב"א, ולרמב"ן (מכות ג ע"ב). (וע' בדעתם לקמן בסמוך, בדברי הרב בנין שבת). ע"ע במח' הראשונים בספר אפיקי ים (מלאכת קורע וסותר). וע"ע בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן טו אותיות ה-י) דהאריך להוכיח כי הקורע ע"מ לתפור שכתבה המשנה, הוא בדוקא ע"מ לתפור, אך אם הוא קורע שלא ע"מ לתפור, אף שנוצר תיקון אחר, לא מיחייב, דבעינן שהתיקון יהיה בקריעה עצמה. וראיה, דהקורע בעינן ע"מ שיתפור ב' תפירות, וניחא שיעור זה אי אמרינן דדוקא ע"מ לתפור מחייב, וע"כ קבעו שיעורו ע"מ שיתפור ב' תפירות, דבלאו הכי לא מחייב משום תופר. אך את"ל דכל קורע והוא מתקן חייב, א"כ מהו השיעור ב' תפירות, הלא אז השיעור היה צריך להיות בכל שהוא, כי ברגע שמתקן כל שהוא, כבר תיקן. ועע"ש שהוכיח שכן דעת הרז"ה (ר"פ יג דשבת). ועע"ש באורך. ולגבי ראייתו דבעינן ע"מ שיתפור ב' תפירות, ע' בביה"ל (סימן שמ סעיף יד ד"ה וחייב, (הראשון)), שבאמת הסתפק בכך, מהו השיעור שחייב בקורע ע"מ לתקן. וע"ע בזה בספר בנין שבת (במבוא למלאכת קורע), כי בספר אפיקי ים (ח"ב ס"ד ענף ב) כתב דכשהוא ע"מ לתקן א"צ ב' תפירות. ואולם במנחת חינוך (מלאכת קורע) כתב דבפחות מב' תפירות לא חשיב קורע כלל, ולא היה במשכן. ע"כ. וכ"ז כתבנו לפלפולא בעלמא כי מה לנו להכריע בין הראשונים בראיות תלמודיות ופשוט (וע' לעיל בהערה ב).

(((אומנם))) הביה"ל (סימן שמ סי"ד ד"ה ולא), דחק שאין הכרח מדברי תוס', ועוד הוכיח כי כן דעת רש"י ובעל המאור, ורבינו ירוחם, והמאירי, דכל שהוא ע"מ לתקן חייב, וכן תפס בשו"ת אור לציון (ח"א ר"ס כו) כדברי הביה"ל. ובספר משמרת השבת (סימן שיד בבאר רחובות עמ' קכ, אות ה והלאה) כתב כי הביה"ל לא היה לפניו הריטב"א והרמב"ן במכות הנ"ל, שהם פירשו להדיא ברש"י, דס"ל כי דוקא ע"מ לתפור חייב, ואילו היה רואם בודאי שלא היה כותב את פירושו ברש"י. והאמת שהביה"ל ראה את הכס"מ שציטט את הריטב"א, וכבר שם מפורש שהוא פירוש ברש"י וא"כ אין הדברים מדוייקים. אך מ"מ ההשגה אמיתית, כי מאחר ובריטב"א וברמב"ן פירשו כן ברש"י, שוב נפול יפול ביאורו של הביה"ל ברש"י. וע"ע בספר מתנת משה (ח"ב מלאכת קורע אות א) כי ראית המ"ב מהני ראשונים היא למעשה קושית הגרע"א הנ"ל בגליון הש"ס על תוס', דיליף בהו כי ס"ל דקורע הוא ע"מ לתפור, והקשה א"כ כיצד נפרנס את האי מימרא דשבת (קד ע"ב) דהקורע בחמתו או על מתו חייב. ובהתיישב קושית הרע"א, ממילא נפול תיפול ראיית המ"ב מהני ראשונים. וע"ש דהביא כמה תירוצים שאמרו בזה, והם בספר חיי אדם (שבת כלל כט ס"ק א, ובביה"ל דחאו). ובספר קהלות יעקב (שבת שם), ובשו"ת אג"מ (ח"א סימן קכב ענף ו ד"ה ויש ראיה), ואיהו גופיה הרב מתנת משה תפס כתירוץ החיי אדם, ע"ש באורך, ואכ"מ. ועוד עיין בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סימן קמא) דתירץ את קושית הרע"א, כי כל שקורע ע"מ לתפור ס"ל לתוס' וסיעתיה דהוא כפשוטו, וא"צ שהקריעה תשמש כתועלת לתפירה, ולכן הקורע על מתו או בחמתו, כיון שדעתו לשוב ולתופרו אח"כ על כן חייב, שהוא קורע ע"מ לתפור. ושוב מצא שכן תירץ בספר מנחת סלת (מצוה לב מלאכה ג). ועוד ע"ש דהוסיף כי אנו איננו יודעים את הגדרים של דומיא דמשכן, רק זה נמסר לחכמים, ותוס' וסיעתיה ברוח בינתם ביארו כן. וע"ע בספר מגן אבות (מלאכת קורע ד"ה אך קשה), דתירץ את דין הקורע על מתו דחשיב על מנת לתפור בזה"ל, וצריך לומר גם כן דהמצוה מחשיבו, והוי ליה כאילו נעשה על מנת לתפור. ע"כ. וכן משמע במנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת קורע) דלרש"י הטעם כנ"ל, ע"ש ודו"ק. שוב ראיתי לספר בנין שבת (ח"ב מלאכת קורע פ"ב) דעמד על כך באורך ושם (אות ג) כתב כי על כרחך דמש"כ הרמב"ן והריטב"א במכות דהוא ע"מ לתפור דוקא, היינו בשיטת רש"י, והם עצמם לא ס"ל הכי, דאל"כ יסתרו דבריהם למה שכתבו בחידושי שבת (דף קה ע"ה) הרמב"ן בד"ה חמתו, והריטב"א שם ד"ה אלא, ע"ש דפליגי על רש"י. והריטב"א שם סיים להדיא ופרש"י אינו מחוור. ע"כ. ועל כרחך א"כ דמש"כ במכות הוא לפרש את דברי רש"י, אך הם לא ס"ל הכי. שוב ראיתי לספר בני ציון (סימן שמ ס"ק יד) דגם הוא כתב כן בדעת הרמב"ן על דרך אפשר. וע"ש דהאריך ודחה גם הוא את הראיה מתוס', וכתב מדנפשיה כביה"ל. וע"ע באורך בשיטות הראשונים בשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"ב סימן יד).

(((ומעתה))) אחר שהוברר לנו כי לדעת מרן הקריעה כאן איסורה מדרבנן, שהרי אינו קורע ע"מ לתפור (אע"ג שמתקן בקריעה מ"מ למרן ס"ל דאיסורו מדרבנן וכנ"ל), שוב יש לנו לחזור ולתפוס לענין נידו"ד בפתיחת שקית החלב את תירוצו של הביה"ל הנזכ"ל (סימן שיד ס"ח ד"ה חותלות), כי ביאר מדוע אין בהם איסור משום קורע, והוא מפני שכל איסורם מדרבנן, שהרי כשקורע את החותלת הוא שלא ע"מ לתפור, וכיון שגם אין בהם מציאות של ע"מ לתפור, שוב לא גזרו בהם רבנן. וכן י"ל אף הכא, כיון שפתיחת שקית החלב למרן איסורה מדרבנן, כיון שאינה ע"מ לתפור, א"כ בנידו"ד שלא שייך במציאות תפירת שקית חלב אחר קריעתה, כל כה"ג לא גזרו רבנן. ואף לדעת הביה"ל ודעימיה דהוא איסור תורה, כיון שבעת הקריעה מתקן הוא פתח, וכל שהקריעה היא גם תיקון ס"ל דחייב משום קורע. מ"מ אף לשיטתם יש להקל הכא מטעם אחר, שהרי בעת שפותח את שקית החלב הוא רק מתקן, וכלל לא מקלקל, וכמו הפותח בית הצואר, ובזה אף לביה"ל אין איסור משום קורע. וכנזכ"ל. ונמצא דלכו"ע שרי פתיחת שקית החלב, ואין בה משום קורע.

כא. (((עוד))) יש לבא ולחזק את ההיתר של פתיחת שקית חלב כדין חותלות שאין בהם משום קורע וה"ה הכא, כי כל שהוצרך הביה"ל הנ"ל לתירוצו בחותלות, הוא כיון דשם לכל האורך ביאר בדין חותלות מדוע אין בהם כמה איסורים, וטעם של כל איסור ביאר לחוד טעמו להיתר, כגון שאין בפתיחת הקשר משום מתיר, מפני שהוא קשר שאינו של קיימא. ושאין בפתיחת החותלות משום סותר, כיון שהוא כלי גרוע, וכאשר ביארנו לעיל (אות יז). ואנו דרכנו שם בדרך אחרת, כי מרן שם דייק לכתוב טעם אחד לגבי כל האיסורים השייכים בחותלות, וכתב (סימן שיד ס"ח) שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם. ע"כ. וא"כ היינו טעמא שכל האיסורים הנ"ל לא שייכים בחותלות, כיון שיש לדמותם לשובר קליפות אגוזים, שאין בהם לא איסור מתיר, ולא סותר. וכן י"ל דאף אין בהם שאר איסורים, וא"כ מאותו הטעם נאמר שאין בהם איסור קורע, ולכך נתכוין מרן באומרו שכל זה וכו', שהרי בא לבאר מדוע אין בהם שום איסור, ושם הלא צריך להבין מדוע אין בהם משום קורע, ועל כך התכוין מרן לתרץ דדמי לקליפי אגוזים. וכן כתבנו לעיל (אות יז) גבי איסור מחתך. והנה ראה ראיתי שכ"כ בספר שביתת השבת (דף יב ע"ב דפו"י ד"ה ולישב), לבאר את דין התוספתא (ביצה פ"ג,ט) שהתירה לקרוע עור שעל פי החבית, ותקשי דתאסר מדין קורע, וביאר דכיון שהעור משמש לצורך האוכל, בטולי בטלי מתורת בגד, ונעשו בטלים לאוכלים כמו קליפי אגוזים. ע"כ. וזהו כדברינו. וע' בספר קצות השלחן (סימן קמה עמ' קסב) שכתב להשיב על דבריו, כי לא שייך לדמות חותלות שעשויות מכלי גרוע לעור. ע"ש. אך מ"מ לעצם הלימוד שבא ללמוד מצד הדמיון, לא דחה. ועוד הביא הרב בדי השלחן (עמ' קסג) שבספר חזון יחזקאל על התוספתא הנ"ל ביצה, תירץ בדומה, שהעור בטל לחבית להיות כמוה, וכשם שהותרה בחבית ליטול גרוגרות, כן העור. ועע"ש. וכ"כ בדומה בשו"ת אור לציון (ח"א סימן כו ד"ה ובביאור הלכה), ע"ש. והלום ראיתי את שאהבה נפשי שכ"כ להתיר מהאי טעמא בספר מנוח"א (ח"ג פט"ז הל' ד) דבחותלות אין איסור קורע, דדמו לקליפי אגוזים, וכן הרב מתנת משה גופיה בח"ב (דיני פתיחת קופסאות הע' ה ד"ה אולם), כתב כן. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת קנה בשם (ח"א סימן כב דף לז רע"ב ד"ה ונראה לענ"ד), ע"ש באורך בזה. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת אבן ישראל פישר (ח"ז סימן טז ד"ה והנראה בזה), ע"ש.

קורע בדבר שהוא גוף אחד

כב. (((עוד))) יש לבא ולהקל כאן מצד דברי שו"ע הרב (סימן שמ סעיף יז), דגם לו הוקשה מדוע אין איסור קורע בקורע נייר לצלות על גביו (סימן שמ סי"ג). ותירץ שכל ששייך איסור קורע, הוא רק בקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד ארוך מחוטים הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד, אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין ((תוספתא ביצה (פ"ג,ט)), והביאה הב"י להלכה (סימן שיד סס"א)), מפני שהעור הוא גוף אחד. ע"כ. ונמצא לפי"ז, כי מלאכת קורע שייכת רק בדבר המחובר מגופים רבים, וניכר חיבורם, ולכן נייר אע"פ שמחובר מגופים רבים, מ"מ כיון שלא ניכר ונראה כגוף אחד, לא דמי לקורע אשר היה במשכן, ושוב אין בו איסור משום קורע. ובשו"ת ברית אברהם (ח"ב סימן טו אות ג) ביאר כי נייר הוא גוף אחד ממש כחרס, משא"כ אריג שאפשר לפרום את החוטים ולהחזירם לקדמותם, לא הוי גוף אחד ממש. ואיך שלא יהיה יש לומר דה"ה לגבי עור או ניילון, שאין בהם איסור קורע. וא"כ בנידו"ד, דקורע את שקית החלב, אין בה משום קורע. ותנא גדול דמסייע ליה, הוא לשון הרמב"ם (פ"י הי"א), וכן הוא לשון השו"ע (סימן שמ סי"ד) המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים, ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב. ע"כ. וא"כ שפתיהם ברור מללו, ותנאי התנו וחזרו וכפלו, כי כל ששייך איסור קורע, הוא רק בניירות ועורות דבוקים, אבל הקורע נייר או עור שאינו דבוק, בזה לא חייב משום קורע. וע"פ דברי שו"ע הרב הדברים באים יחדיו נפלא, וכדמוכח מהתוספתא. ושוב ראיתי שכ"כ להוכיח מלשון השו"ע ונשען על כך בשו"ת אור לציון (ח"א סימן כו ד"ה אכן. איברא), כי בספר מנוח"א (פט"ז הע' 7) דחה, כי מה שהוצרך השו"ע לכתוב דבוקים, הוא כי קורע שייך רק כשעושה קלקול בקריעה, כי כשהיא רק תקון אין זה קורע, וסתם ניירות ועורות אינם מתוקנים, ועל כן כתב עורות דבוקים, שהם בדר"כ מתוקנים. ע"כ. ולא איפרק מחולשא, הן משום שאם לכך נתכוין מרן לא היה לו לנקוט דבוקים סתם, שהרי יש ניירות אשר דבוקים ואינם מתוקנים. והן משום והוא עיקר, כי רק כשהקריעה היא תיקון גמור, ואין כאן שום קלקול, בזה שייך הכלל שכתב שאין בזה שוב משום קורע, אך סתם קורע עור כדי להשתמש בו (כפשטות המקרה של השו"ע), היא קריעה שיש בה קלקול, ובזה חייב. קושטא דמילתא, כי אין מכאן ראיה, והוא אשר השיבני ידי"נ וחביבי גיסי היקר הרה"ג רבי שבתי אנג'ל נר"ו כי אין הכרח מל' השו"ע, דהלא מטרת סעיף זה להשמיענו חידוש עצום, כי מלאכת תופר וקורע אינה רק ע"י חוט ומחט, אלא שייכת אף בהדבקה והפרדת הדבקים, ועל כן סיים מרן, כי גם הפרדת ההדבקה יש בה משום קורע, ועל כן דיבר בניירות ועורות דבוקים, כדי להשמיענו חידוש זה, ושוב אם כן אין הכרח מתוך שכתב דבוקים שאיסור קורע שייך רק בקורע חלקים דבוקים, כי התכוין לומר במילה דבוקים, דין אחר. וכ"כ לדחות בדומה ראיה זו בשו"ת ברית אברהם (ח"ב סימן יד אות ט ד"ה ולכאורה). ומ"מ גם אם אין הכרח מלשון הרמב"ם והשו"ע, מ"מ כן ס"ל לשו"ע הרב, ושכן מוכח מהתוספתא, וכן ס"ל לעוד פוסקים רבים אשר יובאו בעז"ה לקמן, כי איסור קורע שייך רק בקורע חלקים מדובקים, אבל עור שהוא גוף אחד אין בו קורע. ומינה לנידו"ד שאין איסור קורע בקריעת שקית החלב.

כג. (((אך))) דא עקא כי הביה"ל (סימן שמ סי"ג ד"ה אין שוברין), הביא את דברי שו"ע הרב הנ"ל בשם אחד מן האחרונים, וכתב לדחותו, כי מבואר בירושלמי בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה. וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם (שבת כלל כט סק"ב, כחידושו של שו"ע הרב), ודחה זה מכח הירושלמי הזה. ע"כ. דהנה איתא בירושלמי (כלל גדול ה"ב דף נב ע"א) קריעה בעורות וחיתוך בגדים. ע"כ. וא"כ מפורש התם דיש חיתוך בעורות. וכ"כ החזו"א (סימן נא ס"ק יג ד"ה והנה), דיש קורע בעור, והוא ע"פ הירושלמי. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן ל אות ח) לדחות ע"פ הירושלמי את דברי שו"ע הרב. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן פד) אלא דכתב דאינו כדאי להכריע בין הפוסקים. וכן תפס בשו"ת תפל"מ (ח"א סימן נו אות ו), ובספרו מנוח"א (ח"ג פט"ז הל' ג).

(((ואולם))) בספר קצות השלחן (סימן קמה ס"ק ד) כתב ליישב את חידוש הגר"ז מפני הראיה מהירושלמי, כי שם בירושלמי ישנם שתי לישנות, ובלישנא קמא איתא קריעה (כן גרס בקרבן העדה) בבגדים וחיתוך בעורות. ושוב הביאו התם, ואית דמחלפי, קריעה בעורות וחיתוך בבגדים. ע"כ. והראיה הנ"ל היא מלישנא בתרא דמפורש בה דשייך קריעה בעורות. ועל כן כתב, כי שתי הלשונות חלוקות זו בזו בדין זה, דלישנא קמא ס"ל דאין קריעה בעור, וי"ל דהוא מהטעם שכתב שו"ע הרב, שהוא גוף אחד, ולישנא בתרא פליגא. ופסק שו"ע הרב כלישנא קמא, מכח התוספתא הנזכרת, דשם מבואר שאין קריעה בעור, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד יש להוסיף, כי מרן בב"י (סימן שיד סוף סעיף א) העתיק את התוספתא בשתיקה בלא לחלוק, ועוד ביאר כוונתה מהו שאמרה ובלבד שלא יעשה זינוק ע"ש. וגם המ"א (סימן שיד ס"ק יד) ועוד פוסקים הביאוה להלכה, וא"כ כן עיקר ובודאי דקי"ל כתוספתא, וע"פ הנ"ל אתי שפיר. ועע"ש בדברי ספר קצות השלחן, דביאר בדרך נוספת את כל דברי הירושלמי. ושב וחיזק זאת עוד (סימן קמה ס"ק א בהערה) דאל"כ מדוע אין איסור קורע בקריעת חוט. ע"ש. וכן פסק בספר חמדת ישראל (מלאכת קורע) כשו"ע הרב, והביאו בבדי השלחן (שם סימן קמד ס"ק ד בהערה). וכן פסק בספר נזר ישראל (סימן סז) בליקוטי רימ"א (ס"ק כא), ובזה ביאר את דין השו"ע (סימן שמ סי"ג) שאין איסור קורע בקריעת נייר לצלות ע"ג, ואסור רק משום שהוא כמתקן כלי וכנ"ל. וכן פסק כשו"ע הרב בספר באר יעקב (סימן שמ ס"ק כד), וכן תירץ את דברי מרן. וכן פסק בשו"ת שיח כהן (ח"א סימן טו) להרה"ג רבי אליעזר כהן שליט"א כשו"ע הרב. וכן פסק בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב או"ח סימן טו אותיות ב,יא) וכתב להשיב על הראיה מן הירושלמי, כי הבבלי פליג אירושלמי (ע"ש, ולא ראיתי שם ראיה שיש בה הכרח כל שהוא לדבריו). ובספר מנוח"א (ח"ג פט"ז סוף הע' 9) הביא שכן ס"ל בחידושי בני בנימין על הרמב"ם (פי"א הל' ו). ע"כ. וכן תפס בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סימן קכג, ובמהדורה חדשה חאו"ח סימן קסז) כי הרמב"ם והשו"ע שכתבו גבי הקורע נייר כמתקן, ולא אמרו חייב דאורייתא משום קורע, הוא מפני שתפסו בירושלמי כלישנא קמא. (ואולם ע' בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן ל אות ח) דכתב כי תירוצו של החלק"י דחוק). שוב ראיתי לשו"ת דברי שלמה (ר"ס רלה) דגם הוא כתב לדחות את הראיה מהירושלמי, כי שם היא מח' בב' הלישנות, והרמב"ם ס"ל כלישנא קמא. ושאף הנשמת אדם הרגיש בזה, ולכן כתב דכן מוכח בירושלמי. ע"כ. ועע"ש בסוף הסימן לעוד כמה פוסקים שיישבו קושית הפרדס יוסף (סוף פרשת תזריע) על שו"ע הרב, מדכתיב באורייתא, וקרע אותו מן הבגד או מן העור. וא"כ מפורש בפסוק דשייך קריעה בעור. ע"כ. והשיבו בספר הר צבי (ס"פ תזריע), ובספר טעם ודעת. ע"כ. וכן תירץ קושיא זו גם בספר בדי השלחן (סימן קמה ס"ק ד בהערה). וע"ע בשו"ת מקוה המים (ח"ג חאו"ח סימן לד ד"ה ולעצם הענין), דתפס כשו"ע הרב. וגם הוא תירץ את הקושיא מהירושלמי כי העיקר כלישנא קמא. ועע"ש דגם הוא כתב לבאר בדרך חדשה את השקלא וטריא בירושלמי. ועוד הוסיף לחזק את דברי שו"ע הרב מכמה ראיות, כי ע"כ דקריעה וחיתוך האמורים במשנה פרק כלל גדול קריעה היא בבגדים, דהלא איתא בשבת (עד ע"ב) דוגמא לקורע ע"מ לתקן שהיתה במשכן, יריעה שנפל בה דרנא, והלא היא עשויה מבד. ואילו גבי העור קתני, והמחתכו, דקאי על עור צבי. ועוד כתב דכן מתחייב מדברי הרמב"ם, דפלגינהו לתרי בבי בשני פרקים, כי בפרק י (הל' י) כתב הקורע כדי שיעור ב' תפירות. ונקט הקורע משום דסתמא איירי בבגדים, דשייך בהו תפירה, ובפרק יא (ה"ז) כתב המחתך מן העור, ולא כתב הקורע מן העור. וכן מוכח (הל' ט"ז) דכתב, הקורע את העור כתבנית כתב חייב משום כותב. ואם איתא דגם בעור שייך קריעה, ליתחייב נמי משום קורע. עכת"ד. וע"ע בשו"ת אור לציון (ח"א סימן כו ד"ה אכן), דתירץ בדרך אחרת את הקושיא מהירושלמי, כי יש לומר דמיירי התם בעורות המדובקים, שאף לדברי שו"ע הרב יש בו משום קורע. ועל כרחך לומר כן, דאל"כ יסתר מהתוספתא, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ע"כ. וכן צירף את סברת שו"ע הרב בספר משמרת השבת (סימן שיד בבאר רחובות סוף הערה כא), ושכן תפס בספר תהל"ד (סימן שכג ס"ק יב ד"ה וכתב), ועוד לו בסי' שמ (ס"ק יא), וביאר שלזה נתכוין בשו"ת חכם צבי (ס"ס לט) לדחות את הפר"ח שאסר לקרוע נייר שעל גבי המנעול. ע"כ. וכן תפס כחידוש שו"ע הרב בשו"ת דברי שלום קרויז (ח"ג סימן קה), וכן פסק בספר כף החיים (סימן שמ ס"ק פה), וגם מו"ר בספר טה"ב (ח"ב עמ' שמב) צירף לסניף את דברי שו"ע הרב לענין קריעת צמר גפר, דאסר השו"ע הרב רק כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון בגד ארוג וכו'. וי"ל דה"ט, כיון דאז דמי למלאכת קורע שבמשכן, לפי שהיה ביריעות שהם עשויים מחוטים רבים שנתחברו, משא"כ בצמר גפן אע"ג שהוא עשוי מחוטים רבים, מ"מ כן הוא מתחילת יצירתו. והביא שכ"כ בספר שש"כ (עמ' רו, ובנדפ"מ ח"א פרק לה הע' מח) בשם הגרשז"א. (ובשו"ת דברי שלום קרויז (ח"ג סימן קה) כתב להפך ע"פ שו"ע הרב לאסור צמר גפן, משום שאינו גוף אחד. וזה אינו וכמבואר). וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח חא"ח סימן גל שאלה ב), ושכ"כ בדומה בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ג סימן לה אות ב). ע"כ. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ח חאו"ח סימן לט אות ט), וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן פו) דלא הכריע בזה בין הפוסקים, ועוד לו (חי"א סימן שי) דהוי ספק, וסיים, ומ"מ מידי ספיקא לא יצאנו ולכן לפענ"ד אין להקל בזה. ע"כ. ונראה דס"ל דשפיר דמי לצירופי. וכ"כ בשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"ב סימן יד אות יא) דיש לצרף דעה זו לסמוך עליה בצירוף עוד טעמי וכמבואר גם להלן בדבריו סימן טו דחייש לגר"ז וגבי הסתירה מהירושלמי לגר"ז כתב (סימן יד אות ט ד"ה אלא), כי מתוך שהרמב"ם לא הביא את הירושלמי אפשר שאינו להלכה ועע"ש ובאות י שהרבה בקושיות על חידוש שו"ע הרב (אך מ"מ סיים דחזי לצירופי לספק וכנ"ל). ולענ"ד לא קשיא כיון דשו"ע הרב הכריח את דבריו ולא כתב כן מסברא גרידא והוא מתוך דבתוספתא איתא דשרי לקרוע עור ועל כרחך כנ"ל. ושוב ראיתי לשו"ת עטרת פז (ח"א חאו"ח סימן יב אות ז ד"ה אמנם) שדחה את הגר"ז מהירושלמי ולא התיישב על ליבו תירוצו של הרב קצות השלחן דהן שתי לישנות דפליגי אהדדי, כי הפני משה בירושלמי פירש דלא פליגי. ולא שם לב כי עיקר ביסוס הטענה של הרב קצות השלחן היא על כך דמה נעשה עם התוספתא שהתירה להדיא לקרוע עור, ועל כרחך דזהו אליבא דלישנא קמא. ואיהו גופיה הרב עטרת פז לעיל (אות ז ד"ה אולם), פירש את זו התוספתא ע"פ החסדי דוד דהלכה כמותה, ומה שהשמיטה הרמב"ם, דאיהו לשיטתיה דמלאכה שא"צ לגופה חייב. וגם הרי הב"י (סימן שיד) והמ"א שם העתיקוה להלכה, שוב ראיתי שמכאן אין תפיסה על הרב עטרת פז כי לקמן (אות ט) ביאר את היתר קריעת העור מטעם שהיא קריעה דרבנן, כיון דהוי קלקול, ולצורך שבת שרי, ע"ש. ומ"מ הרב קצות השלחן למד אחרת. וגם נעלמו ממנו כל הני פוסקים אשר תפסו בשתי ידים את פסקו של השו"ע הרב, ויישבו את הקושיא מהתוספתא בכמה פנים, וכנ"ל. ע"ע בשו"ת קנה בשם (ח"א סימן כב דף לב סוף עמודה ב, ובדף לד סוע"ד), וע"ע בשו"ת אבן ישראל פישר (ח"ז סימן טז). וכן תפס כשו"ע הרב בשו"ת חמדת יוסף להרה"ג רבי יוסף פלאבני שליט"א, ח"ה בדין קריעת נייר טואלט, ע"ש דהאריך.

(((ועוד))) בה, כי מש"כ הביה"ל כי הנשמת אדם חזר בו מסברא זו ע"פ הירושלמי. זה אינו, כי ע"ש בהמשך דברי הנשמת אדם, דממשיך לדבר לשיטת הרמב"ם, שאין קריעה בעור, אלמא דהכי ס"ל. ומש"כ להביא ראיה מן הירושלמי, כתב בספר מנוח"א (ח"ג פט"ז הע' 9) דהוא להוכיח ששייך קורע בעורות מדובקים, ודלא כמו שחשב קודם לכן לדייק את לשון הרמב"ם. ע"ש. וכ"כ בהגהות והערות שעל הטור החדש (סימן שיד ס"ק יט), והביאם בשו"ת עט סופר (ח"ב סימן טו אות יב), ותירצו את הקושיא מהירושלמי כי מיירי התם בעורות מדובקים. ואדרבה הרב נשמת אדם כתב עוד להוכיח שאין קורע בעור, שהרי הרמב"ם (בפי"א) כתב המהדק דוכסוסטוס מן הקלף, חייב משום מפשיט. ואילו בדיני קורע כתב המפרק עורות דבוקים חייב משום קורע. ומשמע שהחילוק הוא דבהך שהודבקו זל"ז, שייך קורע. אך הקורע עור שאינו מדובק, אין בו קורע. וע"ע בשו"ת אור לציון (ח"א סימן כו) דג"כ תירץ הכי את הראיה מהירושלמי, דמיירי התם בעורות מדובקים. וכ"כ בספר מלאכת שלמה (סימן כה אות ד) ותמה על הביה"ל כי הנשמ"א ס"ל כגר"ז. ועוד ראה לספר בנין שבת (ח"ב פי"ח אות א) דכיון דבין כה עלינו לומר כי הבבלי פליג אירושלמי, וכמו שהוכיח בספרו לעיל (ח"א פמ"ד), כי בירושלמי בהאי מימרא יוצא, כי מחתך אינו תלוי במידה, דאל"כ הו"ל לירושלמי התם לתירוצי ולחלק בין מחתך לקורע חילוק פשוט, שמחתך הוא במקפיד על המידה, ואילו קורע לא. ועוד הוכיח כן מכמה ראיות בירושלמי, דס"ל דמחתך הוא אף שלא במקפיד על המידה, וזה שלא כבבלי. וא"כ כל זה רגלים לדבר לחזק את הנ"ל, דהבבלי פליג אלישנא בתרא, דאין קורע בעורות, וכתוספתא, והלא בין כה עלינו לומר שהבבלי והירושלמי פליגי בהאי מימרא, וא"כ נאמר שהבבלי חולק על כל הלישנא בתרא.

האם ההיתר של קריעה בגוף אחד, שייך בניירות ושקיות שבימנו.

כד. (((והלום))) ראיתי לספר פקודת אלעזר (ס"ס שמ) דהביא לספר זכר נתן (דף לג ע"א) לגאון נחמן נתן קורונל זצ"ל דפסק את חידושו של שו"ע הרב, ועל פיו הוסיף, ולפענ"ד שמי שדרכו לקנח א"ע בבה"כ בנייר, ולא הכין מע"ש חתיכות, וביום ש"ק יש לו נייר גדול, שמותר לקרוע הנייר כדי לקנח בו, ודו"ק. ואולם למעשה המשיך וכתב, ולא לסמוך על זה, כי זה היה שייך בנייר מעשבים כבזמן הגמ', אבל לא בנייר שלנו. וכן ראיתי בשו"ת שיבת ציון מבן הג' נודע ביהודה (סימן לט) דמסיק לחלק בין נייר שנעשה מבלויי סחבות או מעשבים כתושים שהוא מעשה לבדים (זה ודאי מקבל טומאה). אבל נייר שהיה להם בדורות הקודמים, ועדיין עושים כן במדינת הודו מעלים או ירקות (זה אינו מקבל טומאה). עש"ב. וכן דעת הגאון מר אביו הנודע ביהודה. ע"ש. עכ"ל. וא"כ ס"ל דהיתרו של השו"ע הרב אמור רק בניירות שלמים מתחילת הוייתם. ופתחתי את ספר זכר נתן הנזכר (ומשם העתקתי את העתקה הנ"ל, כי בפקודת אלעזר נפל ט"ס), ובאמת אלו הם כל דבריו בענין זה, ואין שם עוד הוספה. והנה בשו"ת שיבת ציון (סימן לט) הקשו על דברי אביו בשו"ת נוב"י (חיו"ד סימן קה) בענין כתם הנמצא על הנייר, שהעלה דלא גרע מלבדים דמקבלים טומאה. והלא הרמב"ם (בפ"ב דכלים ה"א) כתב להדיא דנייר אינו מקבל טומאה. ותירץ הגאון שיבת ציון כי יש שני סוגי נייר, והביא לכך ראיות. ועל כן כתב ולכן, על כרחך צריכין אנו לחלק בין נייר לנייר, וכל ניירות ששנו שהם מעשה לבדין, הם מקבלים טומאה, כמ"ש אאמ"ו הגאון זצ"ל וכו'. אמנם יש נייר שאינו מקבל טומאה, והוא מין נייר שהיה להם בדורות הראשונים, טרם שידעו ממלאכת נייר שלנו. והיו כותבים על עלים שלמים מעלי אילנות וירקות, או על קליפת עצים שהחליקו והתקינו אותם כמו שהם גדלים, כדי שיקבלו הדיו, ויהיו ראוים לכתוב עליהם. ונייר זה כיון שהוא כבריתו, אינו מקבל טומאה, שאין בו מעשה לבדים, ולא נשתנה, ועדיין הוא עלה וקליפת עץ כגידולו, ולאו בר קבולי טומאה הוא. עכ"ל. ומינה יליף הרב זכר נתן, כי מש"כ שו"ע הרב נייר שרי, הוא בנייר שעשוי כברייתו מעלה שלם, ולא בנייר אשר הודבק מחלקים של איזה דברים. ואז הוא דמי לעור ממש, שמתחילתו כן הוא גוף אחד. משא"כ ניירות שלנו, אסור לקורעם. וא"כ יצא לפי"ז, כי בנידו"ד גבי קריעת שקית חלב, שוב א"א להקל ע"פ דברי שו"ע הרב, כי השקית היא גוף אחד מחלקים שחוברו, ואינה גוף אחד מתחילת הוייתה. וכל שהתיר שו"ע הרב הוא רק בנייר שהוא גוף אחד מעיקרא. וכן ראיתי עוד לשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן ל אות ח) דדייק את לשונו של הנשמת אדם (שבת כלל כט ס"ק ב) דכתב מדנפשיה כחידוש שו"ע הרב מכח הקושיא מדוע קורע נייר אינו מחייב משום קורע, ורק איסורו מדרבנן משום שהוא כמתקן כלי. ותירץ וז"ל, ואפשר דנייר שבזמניהם שהיו מעשבים, לא שייך קריעה. וצ"ע. ע"כ. וא"כ הדגיש לכתוב זאת רק לגבי נייר שבזמניהם היו מעשבים. ורצונו לומר, דאבל לא שייך לומר בכזאת כלל על הנייר שבזמנינו שעושים אותם ג"כ מגופים נפרדים. ועל כן סיים דבנייר שבזמנינו לכו"ע איכא קורע. עכת"ד.

כה. (((ואולם))) לכאורה זה אינו ואין לחלק בין הניירות של ימינו לימיהם, כי גם בימינו שרי. ונפנה לראשון ראשון קודם, תחילה הבאנו את דברי הגאון זכר נתן שחילק בין ניירות שבזמן שו"ע הרב דהוו מעלים שלמים, לימיו שעושיים מחיבור של גופים רבים, וחיליה מדברי שו"ת שיבת ציון. והנה הרב שיבת ציון הוא בנו של הגאון נוב"י, וכתב את תשובתו אחר פטירת אביו וכמבואר שם. והנה הרב נוב"י נפטר בי"ז אייר תקנ"ג, ואילו שו"ע הרב נפטר בכ"ד טבת תקע"ג, וכמבואר בהקדמת בני המחבר בספר שו"ע הרב ד"ה והן עתה. ונמצא כי דברי השיבת ציון אמורים על זמנו ודור של שו"ע הרב, וא"כ פשוט וברור שדברי שו"ע הרב שהתיר לקרוע נייר, אמורים על הנייר שבזמנו שהוא גם הנייר שבזמננו (מצד איסור קורע) שעשוי מגופים רבים המחוברים יחדיו, ושאין בזה איסור קורע. ואין לומר שנתכוין שו"ע הרב לנייר שבזמן הגמ'. שהרי כתב להתיר בסתם כל נייר, וכל כה"ג הו"ל לפרושי, שהרי בזמנו היו משתמשים בנייר העשוי מגופים רבים וכנ"ל. וגם ספרו אינו ענין להלכתא למשיחא. [וגם יש להוכיח מרש"י ביצה לב אין חותכין את הנייר. דפירש, ושורין במים, וסודרין הנייר ע"ג אסכלא. ע"כ. ואם מיירי בנייר של עלים, לא תועיל שרייתו, רק אם הוא נייר סופג תועיל שרייתו במים למנוע שריפתו באש. וגם לדברי השיבת ציון גם בזמן הגמ' היו כל מיני ניירות, ואומנם היה גם הנייר הנ"ל שעשוי מעלים שלמים, אך לא רק נייר זה, וכמבואר שם בריש דבריו. וא"כ אם הכוונה היתה דוקא לנייר של עלים, כל כה"ג הו"ל לפרושי.]

(((ולגבי))) דברי הרב ציץ אליעזר שדייק את לשון הנשמ"א. תקשי טובא, דהלא מיירי התם בנייר שבזמניהם שעושים מעשבים דלא שייך בו קריעה, וא"כ מיירי בנייר שמחובר מגופים רבים, וחפץ לחלק בין נייר שלהם לשלנו. ומה חילוק יש בדבר, הרי שוים המה. ואומנם מדוייק ל' הנשמ"א כדבריו, אך אין טעם בדבר. וע' בשו"ת ברית אברהם (ח"ב סימן יד אות י) שגם הוא דייק את הנשמ"א, ותמה על כך. ואיך נקבל דין בלא טעם. וגם איהו הרב נשמ"א כתב כן על דרך אפשר, וגם סיים וצ"ע. ובעיקר כי כל הפוסקים הנזכ"ל נשענו על השו"ע הרב, ועליו אנו נשענים, ולא על הנשמ"א, ושו"ע הרב לא ס"ל הכי, וכנ"ל. ואני איני עומד לבדי כי כל הני אשלי רברבי הנזכ"ל (אות כב) אשר תפסו להלכה את דברי שו"ע הרב, או שצירפוהו לספק לגבי ניירות וכדו', אלמא דלא ס"ל לחלק בין השוים, ולמדו כי התיר שו"ע הרב בכל סוגי הניירות. ושוב ראיתי לשו"ת מקוה המים (ח"ג חאו"ח סימן לד דף סב רע"א) דהשיב על אלו דברי הצי"א שכתב שהנשמת אדם לא דיבר אלא בנייר של זמניהם העשוי מעשבים. וכתב על כך הרב מקוה המים, לענ"ד גם הנייר שלנו עיקרו נעשה מעץ ועשבים.

(((ועתה))) אינה ה' לידי שו"ת עטרת פז (ח"א חאו"ח סימן יב אות ז ד"ה איברא), דגם הוא כתב כי דברי שו"ע הרב אמורים לגבי נייר העשוי מעלה שלם, ושכן מדוייק ל' הנשמת אדם. ועוד חיזק זאת כי שפיר יש לבאר כן בחיי אדם שבא לחלק בין נייר דזמן מרן לנייר שבזמנו, ושהוא היה בצרוף בלויי סחבות. שהרי הנוב"י דיבר על נייר הנעשה מבלויי בגדים ועשבים, והחיי אדם היה תלמידו וכמש"כ בשם הגדולים, וא"כ בודאי שכזה נייר היה בזמנו. ואולם שוב בד"ה ראה, הסתפק בכך. עכת"ד. ולענ"ד ראיתו היא ראיה לסתור, כי החיי אדם כתב דנייר שבזמניהם שהיו מעשבים לא שייך קריעה. ע"כ. וא"כ מפורש שכבר בשנים קדמוניות היה הנייר עשוי מעשבים ולא עלים שלמים, ודלא כמו שעלה על ליבו של הרב עטרת פז, ובא לאפוקי מנייר של זמנו העשוי גם מלבדים, (ואני כשלעצמי איני יודע מה ראה לחלק ביניהם). וזו גם סתירה לעצם דבריו, כי שו"ע הרב חיי ג"כ בתקופה זו, וע"כ שדיבר בנייר העשוי מבלויי בגדים, ואפ"ה התירו, ולא כחילוק הנ"ל. והלא השו"ע הרב הוא הראש וראשון לחידוש זה, לחלק בין גוף שלם, ואחריו נמשכו כל הני אשלי רברבי, וא"כ ברור שאין לחלק בין סוגי הניירות, וס"ל לשו"ע הרב דבין נייר העשוי מעלה שלם, ובין העשוי מחלקים רבים אשר קובצו וגובלו יחדיו, חשיב גוף אחד, ובו לא שייך איסור קורע.

מתקן מנא

כו. (((וגם))) משום מתקן מנא לא שייך לאסור כאן, כי אחר השימוש בחלב, זורק את השקית, וא"כ לא חשיב כלי, וכמבואר בדין חותלות של תמרים שנפסק בשו"ע (סימן שיד ס"ח), ומעתה שוב לא שייך מתקן מנא שהרי אינו מנא. ברם דין זה תלוי בביאור טעם היתר חותלות הנזכ"ל, דאה"נ לדעת התהל"ד ודעימיה הנזכ"ל (אות ה) דכלי חד פעמי אין עליו שם כלי, שרי. ולדעת הפמ"ג והשו"ע הרב (לעיל אותיות ג,ה) דהיתר חותלות הוא כיון שעשוי מחומר גרוע. תלוי בדברינו שבאו לעיל (אות ז) האם שקית חלב חשיב חומר גרוע. ברם לדעת התורת שבת (אות ד) ודעימיה דהיתר חותלות הוא דדמי למוסתקי, פשוט שאסור לנקוב נקב יפה בחותלות, שהרי במוסתקי מפורש דבר זה לאסור בשו"ע (סעיף א). ולהמבואר לעיל (אות ו) בדעת מרן שביארנו על פי המאירי והר"ן שהיתר חותלות הוא משום שהם טפלים לפרי, ודמו לקליפי אגוזים, וא"כ אין עליהם שם כלי. לפי"ז שרי לנקב נקב יפה בשקית חלב, שהרי אינה מנא משום שהיא טפילה לפרי. ומה גם דכיון שעשית נקב יפה בחותלות שרוי במח' הפוסקים וכנ"ל, יש להקל במילתא דרבנן. דהלא עסקינן בנקב העשוי להוציא ולא להכניס, וכל כה"ג הוי דרבנן, וכדאיתא בשבת (קמו ע"א) אמר רבא כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. והובא להלכה במרדכי (סימן תמ) ועל כן כתב שנקב להוציא יין בחבית איסורה מדרבנן. ופסקו מרן בשו"ע (סימן שיד ס"ג). ועל כן העיקר להקל.

(((ואין))) להקשות על הנ"ל מדין קוטם קיסם (סימן שכב ס"ד) דחייב וחזינן דשפיר שייך מתקן מנא בכלי חד פעמי. וכן מבואר עוד בשו"ע (סימן שמ סי"ג) דכתב אסור לקרוע נייר לצלות על גבו, מפני שהוא מתקן כלי. דיש לומר דשאני כלי חד פעמי דשפיר הוי כלי, ועל כן יש בו משום מתקן, משא"כ הכא שאינו כלי. [כל מר כדאית ליה, כיון שטפל לאוכל וכו'. ואף הסוברים שחותלת אינה כלי כיון שהיא חד פעמית, היינו כיון שכל תכליתה לשמש את הנתון בה, וכדכתב התהל"ד (שם), ובזה מחולק שפיר מקיסם שעשוי לצורך עצמו, ואף חד פעמי בזה אסור.] וכן שונה הכא מפסק מרן (סימן שב ס"ג) דאסור לקפל בגדים דנראה כמתקן כלי, שמפשיט קמטיהם. וחזינן דשפיר דמי לקרותו מתקן, אף שהתיקון אינו בר קיימא. דשאני התם דהוי כלי גמור ומתקן בו תיקון שאינו בר קיום [והוא טפל לאוכל וכנ"ל] , שהרי דבר שאינו בר קיום לעולם אסור מדרבנן. משא"כ הכא שהכלי אינו בר קיום, וא"כ אינו כלי, ולא שייך לחייב משום מתקן כלי (מתקן מנא) כשאינו כלי. ולך ראה בזה בר"ן ביצה (בהלכות דף יט ע"א סוד"ה אוכלי בהמה) ע"ש.

(((ולכאורה))) יש להקל כאן בדרך אחרת, והוא ע"פ דברינו לעיל (אות יז) שהיתר חותלות הוא משום דהם כשומר לפרי, ועל כן שרי לקורעם. ומתוך כן כתבנו דאין מחתך באוכלין. וע"ע בזה לעיל (אות כא). ומינה דגם אין בזה איסור מתקן מנא, לפי שאין מתקן מנא באוכלין, וכמש"כ מרן (סימן מ שכב סעיף ד). וכבר האריכו בזה הפוסקים שאין תקון כלי באוכלין, וכמש"כ הביה"ל (סימן שיח ס"ד ד"ה קולייס), ומו"ר בספר לוית חן (סימן מה) באורך, ושב והניף את ידו בשו"ת יבי"א ח"ח (או"ח סימן לה אות ו), ובח"ג (סימן כא אות ג), ובח"ז (או"ח סימן מ אות ד), ועתה לפני הדפסה יצא לאור עולם ספרו טבעת המלך וגם שם (הלכות שבת פרק י הי"א) עמד על כך באורך. וע"ע בשו"ת תפל"מ (ח"א סימן לה), וע"ע בספר דע"ת (סימן שיח ס"ד) מפי ספרים, ובספר ארחות חיים ספינקא (שם ס"ק טז), וספרי הפוסקים מלאים מזה, ואכ"מ.

כז. (((וכ"כ))) להקל לפתוח נקב יפה בשקית חלב בספר הבהיר בנין שבת (ח"א פי"ז), ושכן דעת הגרש"ז אויירבך זצ"ל. [ברם דבריו צ"ע, דאין ראיה מסימן שיד (ס"ו) מדשרי להתיז ראש החבית בסייף, כיון שכל ההיתר שם לפי שאינו מכוין לפתח, וכמש"כ שם בשו"ע, ואילו כאן מכוין ומכוין לפתח יפה, ובזה אסור שם] . ושב והניף ידו בהאי מילתא התם (פרק טו), ועוד לו (ח"ב פרק כ אות ג) ע"ש. וכן עמד על מדוכה זו בספר פתוחי חותם (פרק ט ענף ב אות לג) וביאר הכי את דעת הרב מנח"י (ח"ד סימן פב אות לה) דאין מתקן מנא של מכוין לפתח נאה בחותלות של תמרים, ועע"ש באורך בזה. וכ"כ להקל בפתיחת קרטון חלב ולעשות לו כעין מרזב בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סוף סימן קעא), וליכא משום מתקן מנא. ושם עמד באורך לענין פתיחת שקית חלב, לך ראה שם. וכ"כ בספר מתנת משה (ח"ב מלאכת מחתך ריש הע' ג) כי אין מתקן מנא בכלי חד פעמי, כיון שאינו כלי, ולא שייך תיקון כלי כשאינו כלי, וכדין חותלות של תמרים. ושב וכתב כן (ח"ב דיני פתיחת קופסאות הע' ו עמ' תשנז ד"ה וראיתי), ועוד עיין אליו (שם הע' יד). וכבר עמדו בכך הפוסקים, לך ראה למו"ר בספר הליכות עולם (ח"ד פרשת ויקהל הל' ד,ו), ובשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ז אות ז), ובשו"ת הלכה למשה (סימן כז) להרה"ג רבי משה מימון זצ"ל רבה הראשי דקרית אתא, ובשו"ת שיח כהן אליעזר (ח"ב סימן לא) דגם הוא יצא בכחא דהיתרא, ובשו"ת אג"מ (או"ח ח"א סימן קכב) באורך רב להקל. וכן הקל בפתיחת שקית החלב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סימן מה אות ה ד"ה אבל ע"ש), ובספר מנוח"א (ח"ג פרק טז הל' ו), וע"ע בפתגמא דנא בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן רלא), ובשו"ת אבן ישראל (ח"ז סימן טז) באורך להקל בפתיחת שקית חלב ע"ש, וע"ע בשו"ת תפארת נפתלי (סימן לג) להחמיר. וע"ע בשו"ת בית אבי (ח"ד סימן לח), וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן לב ד"ה ואף). וע"ע בפתיחת שקית חלב בספר מאור השבת (ח"ב עמ' תקנח), ובספר ארחות שבת (סוף עמ' שעג) דהחמירו וכדמוכח ממוסתקי דנאסר לעשות נקב יפה משום מתקן מנא. וע"ע בשו"ת שרגא המאיר (ח"ב סימן כג), ועוד לו בח"ב (סימן כג), ובח"ד (ר"ס קיא), ובח"ו (סימן נג), ובשו"ת אז נדברו (ח"ד סימן יז אות ג), ועוד לו בח"ז (ס"ס פז).

(((סיומא))) דמילתא, מותר לפתוח שקית חלב בשבת, אף על ידי סכין או מספרים, וראוי שיחתוך בלא הקפדה על המידה של הנקב, אלא יחתוך איך שיצא, אם נקב גדול או קטן [משום איסור מחתך, ומשום מתקן מנא.]

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5