——–
תוכן התשובה בקצרה
ט. כתב בספר אמרי שם, כי דעת מרן לאסור טלטול מן הצד ע"י סכין. והוכיח כן מל' הר"ן, שמרן נקט כמותו, דכל שהותר טלטול מן הצד הוא רק כשמונח על דבר היתר מוקצה, דשרי להטות את הכלי היתר ושיפול המוקצה, אך אסור ליקח דבר היתר (שאין מונח עליו מוקצה) ועל ידו לטלטל את האיסור. י. ואולם הר"ן לכאורה סותר עצמו, דהתיר כיבוד הבית ע"י מטאטה אע"ג דמטלטל מוקצה, מטעם דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ומבואר א"כ דשרי לקחת כלי היתר, ולטלטל על ידו בטלטול מן הצד. וע"כ נראה, דמש"כ הר"ן הנ"ל שהביא הרב אמרי שם הוא לאו דוקא, אלא דזהו האופן שבו עסק, ע' בפנים. יא. וכן נקטו רבים להקל כט"ז. יב. ואומנם הקשו כמה פוסקים סתירה בט"ז, דבסימן שיא (ס"ק ב) אסר הט"ז לדחוף מת ע"י קנה. אך כבר תירצו האחרונים, דשאני הכא, דהוי לצורך דבר המותר, משא"כ שם. יג. ואמנם בשו"ת מעט מים דחה זאת, דהרי גם כאן מיירי מרן כשא"צ את מקום השלחן. אך יש לחלק, דאמנם מרן לא מיירי בצריך את השלחן, אך בזה שרוצה שהמקום יהיה נקי ומסודר, שפיר חשיב לצורך דבר המותר, ולכן מתיר כאן הט"ז להזיז קליפות ע"י סכין, משא"כ במת שרוצה להזיזו ע"י קנה לצורך המת. יד. ואומנם החזו"א הוכיח מכמה דוכתי בש"ס כי אסור לטלטל ע"י הסכין. אך כל קושיותיו יקשו גם לסוברים דטלטול בגופו שרי, ע"ש. והחזו"א לשיטתו דס"ל כי טלטול בגופו אסור. אך דעת מרן, והרשב"א, והרמב"ן, והטור, ומהרי"ל, ס"ל להקל, וא"כ מה שהם יתרצו על קושיותיו נתרץ אף אנו. אך ע"פ הנ"ל, שמותר ע"י סכין לטלטל את הקליפות, אין היתר לטלטלם מהשלחן לפח. וזה נראה להתיר, כיון דא"א לזורקם לרצפה, כיון דצריך את מקום הרצפה לדרוך שם. ולכן יטלטלם ע"י סכין לתוך הצלחת, ושרי לטלטלה לפח, כדין טבלא דכשצריך למקומה הותר לטלטלה עם הקליפות לזורקם. טו. וכדברינו כ"כ הרמב"ן והר"ן, ועוד פוסקים. טז. ואומנם יש החולקים בדעת הרמב"ן, מ"מ כן עיקר. מה גם דלענין דינא נראה דכולם יודו. ולפי"ז, אף בא"צ את מקום השלחן, שרי לנקות את השלחן ע"י מטלית וכיוצ"ב, ולגרור את הקליפות לתוך צלחת, ולפנותם לאשפה. וכן אם רוצה לזרוק את המפה החד פעמית, וצריך את מקום השלחן, שרי לעשות כן אף אם יש על המפה רק קליפות המוקצות. יז. ואף בא"צ כעת את מקום השלחן או הרצפה, כיון שבסעודה הבאה יצטרך להם, יותר כבר מעכשיו ליטול את המפה מעל השלחן, וכפי שהתיר הט"ז לטלטל סכין לביהכ"נ שמא יצטרך לו אחר התפילה, וק"ו הכא שודאי יצטרך למקום לאחר זמן. יח. ועוד יש לצרף לשיטות דס"ל כי אם מנקה החדר שיהיה מסודר, חשיב לצורך מקומו. וא"כ שרי ליטול את המפה החד פעמית ולזורקה, אף כשא"צ את מקום השלחן, דהוא גופא שמנקה, חשיב דצריך למקומו של השלחן. ועוד יש להקל אף בא"צ המקום כלל, והוא כשיש על השלחן גם דברי היתר, כגון קליפות המותרות בטלטול, ופירורים, וא"כ נאספים עם הקליפות האסורות לצלחת, ושרי לטלטלה לפח, כיון שיש עליה דברי איסור והיתר, וצריך למקומה, וכפסק השו"ע סימן שט סעיף ג. וכן אף ביש רק קליפות האסורות, יוכל להניח בצלחת דבר היתר ולטלטלם יחדיו. יט,כ. היתר נוסף ע' בפנים. ו בהערה כאן נכנסנו אגב לדון, האם מאכל בהמה לבהמת הפקר הוי מוקצה.
טלטול מן הצד לצורך דבר המותר
ט. (((ועתה))) נבוא לדון, האם שרי לנקות את השלחן כשיש עליו קליפות המוקצות, ע"י סחבה או מטלית וכיוצ"ב, מצד דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, או שיש לאסור. דהנה בספר אמרי שם (לרב מרדכי אליהו רפאלי, על הלכות מוקצה פרק ז סעיף כח), כתב להוכיח מל' הר"ן (שבת דף כ ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה וקשיא לן), כי אסור לטלטל סכין וכיוצ"ב שאר דברים המותרים, כדי לנקות את השלחן, (לאפוקי מדעת הט"ז וסיעתיה וכבסמוך אות יא). דשם הר"ן מבאר את דברי הרי"ף שהקשה, מאי שנא דנאסר טלטול מן הצד במת, ומאידך התירו ליקח פגה הטמונה בתבן, וכן חררה שטמנה בגחלים, אע"ג שהעפר והגחלים זזים, כיון דהוי טלטול מן הצד. וכתב לבאר הר"ן את תירוץ הרי"ף וז"ל, דתרי גווני טלטול מן הצד נינהו, דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר, ודבר המותר הוא שמטלטל, אלא שאי אפשר לו לטלטל את דבר המותר, אלא אם כן יטלטל עמו דבר האסור, בטלטול מן הצד, בכה"ג שרי. והיינו ההיא דפגה שטמנה בתבן וכו'. אבל כשעיקר טלטולו בשביל דבר האסור, אע"פ שמטלטל אותו מן הצד, כי הכא שהוא צריך לטלטל המת מחמת עצמו וכו'. עכ"ל. ומבואר, דשרי לטלטל את הפגה בתנאי שמטלטל את הפגה עצמה שהיא תכלית הטלטול, אבל ליקח סכין וכיוצ"ב שאר דברים המותרים, ולטלטל את העפר שסביב הפגה, כדי לקחת אח"כ את הפגה, אסור. וכן הוכיח מל' הרמב"ם (פרק כה הי"ד) וז"ל, שני דברים, אחד אסור לטלטלו, ואחד מותר לטלטלו, והן סמוכין זל"ז, או זע"ז, או זב"ז, ובזמן שמטלטלין אחד מהם, יטלטל השני, אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו, ואע"פ שדבר האסור מטלטל עמו, ואם צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלנו באותו דבר המותר. עכ"ל. והב"י (סימן שיא דף עא עמ' א ד"ה טלטול מן הצד), על דברי הטור שכתב לחלק בין טלטול מן הצד לצורך דבר המותר או האסור כתב, שכ"כ התוס' (דף מג ע"ב ד"ה דכ"ע), והרי"ף (דף כ ע"ב), והרא"ש (סימן יט), וכדי לבאר דבריהם ביתר ביאור, נקט הב"י את ל' הר"ן הנ"ל, ולא הזכיר שאלו דברי הר"ן. וא"כ מפורש, שכן דעת מרן, כר"ן. וכן הוא לומד בהני ראשונים. ונמצא א"כ, כי דעת הני ראשונים, ומרן, לאסור לטלטל קליפות שאינם ראויות למאכל בהמה ע"י סכין, ודלא כט"ז (סימן שח ס"ק יח) וסיעתיה. עכת"ד הרב אמרי שם.
י. (((ואולם,))) הר"ן לכאורה סותר עצמו, דבביצה (דף יב ע"א מדפי הרי"ף) לגבי כיבוד הבית ע"י מכבדות, כתב וז"ל, וכי תימא מ"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו. איכא למימר, דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר, משום כבוד יו"ט התירוהו. עכ"ל. ומבואר, דשרי לטלטל אף דבר היתר אחר, שאין מונח עליו המוקצה, ועל ידו לטלטל טלטול מן הצד את המוקצה, וכדברי הט"ז דשרי ע"י סכין לטלטל את הקליפות. ואומנם תירץ על כך הרב אמרי שם (שם), כי כוונת הר"ן באומרו דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו, הוא דשאני במכבדות שהתירו משום כבוד יו"ט, (ולא כהבנתנו בר"ן, דחשיב הכא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, והצורך המותר הוא, לנקות הבית לכבוד יו"ט). ושכ"כ בקונטרס אחרון (סימן רנט ס"ק ג). אך מלבד דפשטות הר"ן הוא לומר משום כבוד יו"ט, דלכן הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, ודלא כפירוש זה, וכמו שהם גופייהו בפשטות הבינו, ולכן הקשו סתירה. ועוד דכן הבינו כדברינו בר"ן בספר דע"ת (סוף סעיף כז), ובספר מנוחת אהבה (ח"ב פרק יג דף של). ועוד בה, דכן הקשה כקושית הר"ן גם הרמב"ן במלחמות (שבת דף מח ע"ב מדפי הרי"ף סוד"ה אמר הכותב), דכיצד שרי לטלטל ע"י מכבדות, עפר שהוא מוקצה. ובתחילה תירץ, דהוי גרף של רעי. ועוד כתב וז"ל, אי נמי, התירו טלטול מן הצד, שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת. עכ"ל. ומפורש, דמש"כ לכבוד שבת, הוא לבאר דהוי טלטול מן הצד, לצורך דבר המותר. וא"כ ברור שכן גם כוונת הר"ן. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ריח).
(((ועוד))) בה דבר"ן שבת גופיה קשיא דיוקא דסיפא אדבריו דברישא, שהרי סיים בביאור האיסור בטלטול מן הצד במת, כיון שעיקר טלטולו בשביל דבר האסור. ע"כ, וכנ"ל. ומדוייק דכל היכא שעיקר טלטולו לצורך דבר המותר שרי, אף שמטלטל את הדבר האסור.
(((ועוד))) יש להשיב מהמשך דברי הר"ן שם, והביאם הב"י. דהקשה מאי שנא דהתירו לטלטל קש שעל המטה ע"י גופו. והרא"ש תירץ, דשאני טלטול בגופו. אך הר"ן כתב, דגם טלטול הקש חשיב לצורך דבר המותר, והוא המטה. ונמצא, דמתיר ע"י טלטול מן הצד, אף בדבר אחר לעשותו, דהוא הגוף, ולא הצריך דוקא ע"י המטה, ודו"ק. ברם הטוען יטען דאף שהר"ן השווה בין טלטול גופו, לטלטול מן הצד, היינו לענין דס"ל כי בשניהם בעינן שיהיה דוקא לצורך דבר המותר, אך אה"נ גם הר"ן מודה שאלו שני סוגי טלטולים. וא"כ יודה דבגופו שרי, אף שמטלטל ע"י גופו שעליו לא מונח המוקצה, כיון שהוא סוג היתר אחר, שבו מותר דבר זה. ואולם יש בכך קושי דהלא הר"ן כתב וההיא "נמי", והיינו טעמא "נמי" ומשמע דס"ל דהיינו הך ממש. ועוד, דהטעם לשיטתו לאסור טלטול מן הצד ע"י דבר אחר, אע"ג שהותר לטלטל הטבלא שעל גבה מונחות הקליפות, וכן הותר להטות הכר שמונחים ע"ג המעות, הוא, דכשנוטל סכין וכיוצ"ב, חשיב כידא אריכתא, וכמש"כ בשו"ע הרב (סימן שח סעיף ס). ולכאורה תקשי, והלא התירו טלטול ע"י גופו אע"ג דהוי גופו, וע"כ דהוא מפני דהוי שינוי, ולכן אע"ג דהוי ע"י גופו, שרי. א"כ ה"ה והוא הטעם להיתר טלטול מן הצד, דאע"ג דהוי ידא אריכתא, מ"מ סוף סוף הוי שינוי, ולכן שרי. וא"כ מה הסברא לחלק. ברם יש להשיב על כך שבגופו אינו טלטול כלל, אבל בטלטול מן הצד מטלטל בידיו אלא שהמוקצה זז מהצד וע' בספר שלמי יהודה (סימן שיא עמ' שג והלאה), ובספר שש"כ (ח"ב עמ' תקנט) דבגופו אינו טלטול כלל.
(((ולכן))) נראה עפ"ז, כי מש"כ לפנ"כ הר"ן, ומשם היא ראית הרב אמרי שם וז"ל, אלא שא"א לו לטלטל אותו דבר המותר, אא"כ יטלטל עמו דבר האסור, בטלטול מן הצד. ע"כ. על כרחך כוונתו אינה בדוקא, אלא דפשוט שם מיירי על אופן זה שמטלטל לפגה או לכר שצריך לגופן, ואה"נ גם ע"י היתר אחר שרי, וכמו שמתיר ע"י גופו לטלטל את הקש. ומה שרצה הר"ן שם להשמיענו הוא, דאם יש אפשרות לטלטל דבר המותר, בלא שיצטרך לגרום טלטול מן הצד, בכה"ג אסור לגרום טלטול מן הצד של הדבר האסור, אלא יטלטל למותר לבדו, כיון שאפשר לטלטל את הדבר המותר, בלא טלטול האסור.
העומדים בשיטת הט"ז להקל
יא. (((ובאמת,))) כי רבים ושלמים נקטו להלכה כדעת הט"ז, דכ"כ הפמ"ג (משב"ז סימן שח ס"ק יח), וכ"כ בספר מאמ"ר (ס"ק כא), וכ"כ בספר שלחן עצי שיטים (סימן ב סעיף א), וכ"כ בספר באר יעקב (ס"ק נט), וכן כתב בספר יד יוסף יוזפא (ס"ק מה), ובספר מימי שלמה (סעיף כז), וכן כתב בספר זכור לאברהם אלקלעי (ח"ג או"ח אות שבת ערך מוקצה דף לד ע"א), וכן כתב בספר כלכלת שבת (כלל מוקצה אות ז) הביאו בספר מנחת שבת (סימן פח ס"ק ע), וע"ע בסמוך דהבאנו פוסקים רבים המתרצים את הט"ז, ובפשטות דס"ל כוותיה. וכן דעת המ"ב (ס"ק קטו), וכ"כ בספר שתילי זיתים (ס"ק פד), ובספר שבילי דוד (על הט"ז כאן), וכ"כ להקל הגאון רבי ברוך אברהם טולדאנו זצ"ל בשו"ת שאלו לברוך (סימן לח אות ב) לנקות שלחן ע"י מטלית. וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (פרק כו הל' ד), בספר מנוחת אהבה (ח"ב פרק יג סעיף י), ובספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' שכו) וכתב שם כי שאל למו"ר והורה להקל. וע"ע בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן כב אות יג), וכ"כ להקל בשו"ת מנח"י (ח"ה סימן קכה), ובשו"ת אז נדברו (ח"ט סימן לג), אך הקל רק בשעה"ד, וכן כתב להקל בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ריח), ובשו"ת תולדות יצחק (ח"ב סימן יד), וכ"כ בשו"ת דברות יעקב (ח"א סימן סג), ובספר טל תחיה (ח"ג ס"ס יז).
סתירה בט"ז
יב. (((ואולם))) הבאר היטב (ס"ק לו) הקשה על הט"ז, דלקמן (סימן שיא ס"ק ב) אסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה (מת), ע"י קנה, וסותר עצמו לכאן שהתיר. וכן הקשה הא"ר (ס"ק סב), ומכח כך חלק על הט"ז. וכ"כ בספר נהר שלום (סימן שח ס"ק יג) דלא התירו אלא לצורך דבר המותר, והרי אפי' ליטול בנו שהאבן בידו, לא התירו אלא בשיש לו געגועין, שאם לא יטלו יחלה. וכ"כ לאסור בספר שו"ע הרב (סעיף ס), ושם (באות ש) כתב כי הט"ז חזר בו בסימן שיא, וביאר טעם האיסור, כיון דהוי כידא אריכתא. וכ"כ לאסור הרב בא"ח (ש"ב מקץ יד), וע"ע בנשמת אדם (כלל סז אות ו), וכ"כ החזו"א (סימן מז אות יד).
(((ואולם))) המאמ"ר (ס"ק כא) כתב לתרץ את הסתירה בט"ז דשאני הכא דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, לצורך המפה, משא"כ שם דהוי לצורך המת. וכן חילק הפמ"ג (משב"ז ס"ק יח), ועוד בסי' שיא (ס"ק ב), וכן הובא בילקוט מפרשים (שבסוף השו"ע בהוצאת הדרת ירושלים) ספר נזירות שמשון, דכתב כאן על דברי הט"ז לתרץ, דכאן הוי לצורך דבר המותר, דהכא צריך ג"כ המפה, ושכ"כ הדעת שלום. וכן תירצו בהגהה שבבאר היטב, ושם ציינו לתוס' במסכת שבת (דף מג ע"ב ד"ה דכ"ע), דשם הוא החילוק בין טלטול לצורך המת, דאסור, לבין לצורך הכר והחבית. וכ"כ לתרץ בספר מימי שלמה (סימן שח סעיף כז). והוסיף עוד שכ"כ לתרץ בזכור לאברהם אלקלעי (ח"ג הל' שבת אות מוקצה). ועוד כתב הרב מימי שלמה לישב לט"ז, דשרי לנקות שלחן מדין כיבוד הבית, המותר ע"י מכבדות, וכ"ש בשלחן שבו אין גזירת שאינם מרוצפים. עד כאן, ועע"ש באורך. וע"ע למהרש"ם בדע"ת (סעיף כז) דכתב לתרץ את הט"ז, דשרי הכא מדין גרף של רעי. ועוד תירץ כנ"ל, מצד דהוי לצורך דבר המותר. והוכיח כן מהר"ן (פ"ב דביצה) שהבאנו לעיל, דשרי ע"י טלטול מן הצד לטלטל עפר ע"י מכבדות, ושכ"כ הב"י (סימן שלז), וכן כתב לתרץ בספר מנחת שבת (סימן פח ס"ק ע), וכ"כ בספר באר יעקב (סימן שח ס"ק נט), וכ"כ לתרץ המ"ב (ס"ק קטו), וכ"כ בספר שתילי זיתים (ס"ק פד), וביד יוסף יוזפא (ס"ק מה), ושכ"כ בשלחן עצי שיטים (סימן ב אות א), וכ"כ הנשמת אדם (כלל סז אות ו), וכ"כ בספר תורת שבת, ובספר שבתותי תשמורו (פרק כו אות ז). ובשו"ת תולדות יצחק (ח"ב סימן יד) ועוד הוכיח כט"ז מכמה דוכתי ע"ש.
יג. (((שוב))) ראיתי לשו"ת מעט מים (סימן כב ד"ה עין רואה), שכתב לדחות את התירוץ הנ"ל, ולחזק את קושית הא"ר על הט"ז, כי הא"ר הבין דמרן מיירי בא"צ לשלחן, דהקשה שם בהמשך הא"ר מסימן שלז, דמותר לכבד בכנף אווזא קליפי אגוזים, אלמא דשרי ע"י טלטול סכין, וכט"ז. ודחה דבקרקע מאיסי טפי מעל השלחן, ולכן שם הוי מדין גרף של רעי. ע"כ. ומבואר, דלומד כי מרן מיירי בא"צ את מקום השלחן. וא"כ הט"ז דקאי על דברי מרן, מיירי נמי כשא"צ את מקום השלחן, וממילא לא שייך לתרץ את הסתירה על הט"ז דמיירי בסימן שח דהוי לצורך דבר המותר, לצורך המפה, כיון דמיירי באופן שא"צ למקומו. ע"ש. וכן חיזק הרב מעט מים לטענה כי מרן מיירי באופן שא"צ למקומו. ולכן כתב ליישב את הט"ז בדרך אחרת, כי היתרו מבוסס על דין גרף של רעי, אך אינו גרף של רעי גמור דא"כ היה מותר לטלטלו בידיו, ולכן ע"י סכין התיר. ע"ש. ומ"מ יוצא לפי"ז, דהיתרו של הט"ז הוא רק בגרף של רעי, אבל אסור לטלטל טלטול מן הצד, ע"י דבר אחר שאין המוקצה מונח עליו.
(((ואמינא,))) דכל הפוסקים הנזכ"ל, שתירצו לט"ז לחלק בין כשעביד לצורך דבר המותר, דאז שרי ע"י סכין. לא ס"ל כרב מעט מים. וה"ט, דאף דהט"ז מיירי בא"צ את מקום השלחן, (וזה מוכרח מעוד טעם חזק, דהרי מרן ממשיך אחר שכתב את היתר טלטול ע"י פת וכותב, דאם היה צריך למקום השלחן, אפי' אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, מותר להגביה ולטלטלם. עכ"ל. ומפורש, דעד עתה מיירי מרן בא"צ למקום השלחן). אך אף שא"צ למקום השלחן, היינו דא"צ להשתמש בו, אך חפץ שלא יהיו קליפות על השלחן. (אף אם אין כאן כמות כזו של קליפות שיחשב כגרף של רעי, מ"מ חפץ שיהיה יותר מסודר ונקי). ולזה כיוונו כל הני פוסקים דכתבו, דמה שהתיר הט"ז סכין, הוא באופן דהוי לצורך דבר המותר, והוא הנ"ל, שהמקום יהיה נקי. וזהו שדייק המאמ"ר לכתוב, דשאני הכא דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, לצורך המפה. ע"כ. ולא כתב לצורך מקום העפר. וראיה לדברינו היא מהרמב"ן והר"ן הנ"ל, שהתירו לכבד הקרקע אע"ג שמזיז עפר ממקומו, כיון דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, והוא כבוד שבת, והיינו שיהיה נקי ומסודר החדר, וא"כ זה ג"כ חשיב לצורך דבר המותר. וא"כ מפורש, דבכה"ג חשיב לצורך דבר המותר.
טלטול מן הצד ע"י גופו
יד. (((איברא,))) דהגאון חזו"א (או"ח מז אות כ) הביא כמה ראיות מסוגיות הש"ס לאסור טלטול קליפות ע"י סכין. ע"ש. אך כל ראיותיו יקשו גם על כל הסוברים דטלטול בגופו שרי, וכדמסיים שם החזו"א. והוא לשיטתו לעיל (אות יב) שחולק על הב"י, ולומד בדעת הרא"ש שמתיר לטלטל קש שעל המטה ע"י גופו, דאינו מטעם טלטול ע"י גופו שמותר אף לצורך דבר האסור, אלא מטעם שטלטול זה הוא דבר הנמשך מפעולת השכיבה. ע"ש. אך מרן בודאי דלא ס"ל הכי, וכמבואר בשו"ע (סימן שיא ס"ח) דפסק מרן דטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור מותר, הילכך, קש שעל המטה וכו', מנענעו בגופו. ע"כ. ומפורש דמתיר לגמרי כל טלטול ע"י גופו. ול' זו היא לשון הטור שם, וא"כ כן דעת הטור גם. וכן מבואר עוד בב"י (ס"ס שיא) ע"ש. וכן מבואר עוד בב"י (ריש סימן שח) דכתב י"ג דרכי היתר למוקצה מחמת גופו. וז"ל, הי"ג, התירו לטלטל האיסור בגופו, שלא בנענוע ידיו, כדתנן (שבת דף קמא ע"א), קש שעל המטה, מנענעו בגופו. עכ"ל. וכן ראיתי לרשב"א (דף קנד ע"ב) גבי היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, מניח ראשו תחתיה, ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. וכתב, דאע"ג דטלטול מעט דבר המוקצה, כטלטול כולו וכו'. שאני הכא, דטלטול מן הצד הוא שאינו מטלטלו ביד, אלא בראשו, התירו. ע"כ. ומפורש, דשרי לטלטל ע"י גופו. וכן ראיתי דכתב לדחות לחזו"א בספר מנוחת אהבה (פרק יג הערה 28) מדברי מרן, והטור. ועוד הביא לרמב"ן בחידושיו (שבת קנד ע"ב) דג"כ מפורש שם דשרי לטלטל ע"י גופו טלטול גמור. ע"כ. שוב ראיתי שכ"כ להוכיח מהרמב"ן הנ"ל, וממרן, והטור, הגרש"ז אויירבך בהערה אשר בסוף ספר שש"כ (ח"א עמ' תקנח), והוכיח עוד מהמהרי"ל (סימן ר) ופסק כן מרן בשו"ע (ס"ס שח), וכ"פ הרמ"א (ריש סימן שח), ועע"ש באורך. וכ"כ לדחות לחזו"א מדברי מרן והרמב"ן ועוד, בשו"ת דברות יעקב (ח"א סימן סג ד"ה ולא אכחד), ועע"ש. וגם בשו"ת תולדות יצחק (ח"ב סימן טו). [ומעתה, מה שחש בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' שיב) לחזו"א, ולכן הקל לטלטל ע"י גופו רק במקום צורך, זה אינו, ומשרא שרי לכתחילה. ולא ירדתי לסוף דעתו, דגם הוא מבאר שם דמרן מתיר, וצ"ע. שוב ראיתי בספר שלמי יהודה (בפתיחה חלק ח) דג"כ כתב להתיר לטלטל ע"י גופו רק בשעת הצורך, ושכן הורה הגרי"ש אלישיב, והוסיף כי בשו"ת אז נדברו ח"א (סימן עג), ובח"ח (סימן כה ס"ק ב), ובח"ז (סימן מט), ובח"ט (סימן לג) התיר רק במקום צורך גדול. וכן ראיתי עוד לשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן כב אות ו) דכתב להקל רק בשעת הצורך.] וע"פ המבואר, מה שיתרצו הרמב"ן, והרשב"א, והטור, ומרן, על קושיות החזו"א מהסוגיות, כן נתרץ אנו.
(((הן))) לא אכחד, כי לכאורה מרן סותר עצמו דבסי' שה (סי"ח) פסק וז"ל, ואם עלה עליה (ע"ג בהמה), אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים. ומטעם זה פורקין משוי שעליה, כיצד יעשה, מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו. עכ"ל. ומבואר, דכל שהתיר להפיל את המשוי ע"י טלטול בגופו, הוא רק מטעם צער בעלי חיים, הא לאו הכי היה אוסרו. וסותר לכל הנזכ"ל דטלטול בגופו שרי לכתחילה, אף לצורך הדבר האסור. ובחפשי טובא בדברי המפרשים כמעט ולא ראיתי מי שעמד על סתירה זו.
(((והנה))) המ"א (סימן שה ס"ק ט) כתב, כי כל דברי השו"ע שם הם אליבא דהר"ן (דף סו סוף ע"ב) דהוא מקור דין זה, ושם כתב הרי"ף היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, מכניס ראשו תחתיו, ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו. וכתב על כך הר"ן וז"ל, ומשום צער בעלי חיים הוא דשרינן טלטול בכה"ג. ע"כ. והר"ן אזיל לשיטתיה (דף כ ע"ב סוד"ה וקשיא), ועל כן נראה דאסור לטלטל בגופו, אלא לצורך דבר המותר. וכדהביאו הב"י (סימן שיא ס"ח), וכיון שהר"ן הוא מקור דין זה, כתב מרן כתוכן דברי הר"ן בשו"ע, אך אה"נ מרן לא ס"ל הא, וכמבואר לקמן סימן שיא. כנלע"ד ביאור דברי המ"א. ולכאורה דבר זה קשה להולמו בתוך דברי מרן, כיון שבב"י (בסימן שה) כלל לא הזכיר את הר"ן, ובפשטות מקור דברי מרן הוא מהטור, והטור גם לא הזכיר את הר"ן, ויתר על כן הטור מעולם לא הזכיר לר"ן, וכמדומני שהיה קדמון לו. שוב ראיתי לספר שבילי דוד (סימן שא ס"ק ג) דביאר את המ"א בדרך אחרת והוא, דכאן צריך את היתר של צער בעלי חיים, כיון שכשמזיז למוקצה בראשו, משתמש הוא בבהמה, כיון שנשען עליה. ולכן הוצרכו את היתר של צעב"ח כדי שיותר לו להשתמש בבהמה. אך אה"נ מצד עצם הטלטול, אין בו בית מיחוש, כיון שמטלטל ע"י ראשו ושרי. ועע"ש.
(((ועיין))) בביה"ל (סימן שה סי"ח ד"ה ומטעם), דכתב לבאר את דברי מרן בדרך חדשה ונפלאה והיא, דמרן והטור שניהם שכתבו כאן דשרי להכניס ראשו תחת המשוי מטעם צער בעלי חיים, שניהם פסקו בסי' שיא דע"י הגוף שרי לטלטל, וא"כ על כרחך כי מה שהוצרכו לטעם צעב"ח, הוא מפני ששניהם נמשכו אחר דברי הרמב"ם (פרק כא הל' ט,י) ורק שקיצרו בהעתקת דבריו, דז"ל הרמב"ם שם, ובבהמה, אפי' במזיד (אם עלה עליה בשבת) ירד, משום צער בעלי חיים. וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת משום צעב"ח. כיצד, היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, מכניס ראשו תחתיו, ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו. היה בא מן הדרך בליל שבת, ובהמתו טעונה. כשיגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין, מתיר החבלים, והשקין נופלין. היו בשקין דברים המשתברין, אם היו שקים קטנים, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן, והשקין נופלין על הכרים. שהרי אם ירצה לשלוף הכר שולף, מפני שהשקים קטנים וקלים, ונמצא שלא בטל הכלי מהיכנו. היתה טעונה עששיות של זכוכית, מתיר השקים והן נופלין. שאע"פ שישבר, אין בכך הפסד גדול, שהרי הכל להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו. היו השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם, פורק בנחת. ומ"מ לא יניחן שם על גבי בהמה, משום צער בעלי חיים. עכ"ל. ומבואר יוצא, כי מש"כ ברישא היתר של צער בעלי חיים, היינו מפני הסיפא, שיש אופן שהתירו לו מפני הפס"מ לפרקם בנחת בידיו ולטלטלם, ואה"נ באופנים הקודמים, כשפורקם ע"י ראשו, משרא שרי אף בלא טעם זה. וא"כ הטור והשו"ע שהעתיקו את הרישא של דברי הרמב"ם, קיצרו ולא העתיקו לסיפא, שבו הותר טלטול בידים, ועליו נאמר ההיתר מצד צער בעלי חיים. הוא מפני שסמכו על כך שהביאו את המשך דברי הרמב"ם לעיל בסימן רסו סעיף ט, וכן על דבריהם בסימן שיא סעיף ח. עכת"ד.
(((וכן))) ראיתי עוד שכתב לבאר כיו"ב בדברי הר"ן הנ"ל בספר תורת שבת (סימן שה ס"ק יו), דעל הדין מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר והוא נופל, כתב וז"ל, מש"כ הר"ן פרק מי שהחשיך דמשום צער בע"ח התירו. היינו שאפילו אינו יכול להכניס ראשו תחת המשא, דמותר לסלקו בידים. ומ"ש בגמ' דקנ"ד שיכניס ראשו תחת המשא, היינו דבכל מה שאפשר לשנות משנין. ועוד שדרך פריקת משא כבד הוא באופן זה, אבל אם א"א, יכול לפורקן גם בידיו, כמש"כ בסי' רסו ס"ט. עכ"ל. ואם כן כתב שתי תירוצים בזה. הראשון כנ"ל, דההיתר שאמרו משום צער בעלי חיים, היינו באופן שא"א לטלטלו ע"י ראשו. ועוד תירץ כי כן הדרך לטלטל משא מע"ג הבהמה ע"י ראשו, וא"כ כאן לא הוי טלטול ע"י גופו דשרי, כיון שכן הדרך לטלטל משא, ולכן הוצרכו להתיר מצד צער בעלי חיים. (ואולם מש"כ את כל זה בדברי הר"ן, לכאורה זה אינו, וכנ"ל במ"א, כי הר"ן אזיל לשיטתיה דס"ל לאסור טלטול ע"י גופו).
(((ומ"מ))) אף את"ל מאיזה טעם שאיני יודע, כי כל זה אינו, והוי סתירה במרן. מ"מ קי"ל כמשנה אחרונה. ועוד דהוי סוגיא בדוכתא. ולכן שרי לטלטל ע"י גופו מוקצה לכתחילה, אף לצורך המוקצה.
סיכום
(((וע"פ))) האמור נראה עיקר להקל כדעת הט"ז וסיעתיה לטלטל קליפות ע"י סכין. מה גם כי רוב הפוסקים ס"ל להקל, והוי מילתא דרבנן, ולכן כן עיקר. וכמש"כ הב"י (ס"ס שיא, וסימן רעט דף לז סע"א), וגם יש לצרף לדעת רש"י וסיעתיה דס"ל כי שרי לטלטל קליפות. וכדלקמן (סימן כד אות כג).
כיצד יטלטל את הקליפות לאשפה
טו. (((אלא))) דהיתר זה מהני לנקות לשלחן ע"י טלטול מן הצד, ולהשליף לרצפה את כל הקליפות. אך כיצד יטלטל את הקליפות לפח האשפה. ובאמת כי בידו בודאי דאסור לטלטלם. ואם יטלטלם לתוך צלחת וכיוצ"ב, ג"כ אסור לטלטלה לפח, וכדפסק מרן כאן (סעיף כז), דמותר לנער לטבלא, ואסור לטלטלה.
(((ואפשר))) להקל מצד המשך דברי מרן, שכל שצריך למקומו שרי לטלטל הקליפות משם ע"י הטבלא. וא"כ ה"ה בנידו"ד, דא"צ לזרוק לקליפות לרצפה, כיון דצריך למקום הרצפה לדרוך שם, ולכן ישפוך לצלחת, ושרי לטלטלה לפח כדין הטבלא שהותר לטלטלה עם הקליפים שעליה בצריך למקומה, וה"ה הכא דשרי לזרוק לקליפות במקום האשפה, וכדיבואר בהמשך בעז"ה.
טלטול טבלא לצורך מקומו
טלטול קליפות ע"י טלטול מן הצד לתוך צלחת ולפנותה לאשפה (((הנה))) פסק מרן (סימן שח סעיף כז) דמותר לטלטל הטבלא אם צריך למקומה וז"ל, ואם היה צריך למקום השלחן, אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, מותר להגביה ולטלטל. עכ"ל. ומבואר, דכל היתרו הוא דוקא לטלטל את הטבלא, אך לא לטלטל את הקליפין גופייהו, ולכן אם יש מפה חד פעמית על השלחן, ורוצה לפנותה כולה, בזה פשוט ע"פ הנ"ל דאף אם יש עליה רק קליפות המוקצות שרי לטלטלה ולזורקה, אם צריך את השלחן. אך אם אין מפה, או שיש מפה וחפץ להשאירה ע"ג השלחן ולכן רוצה לנקותה מהקליפות, לכאורה אסור יהיה לו לנקות את השלחן, ולטלטל את הקליפין. ואה"נ יהיה מותר לו ע"י טלטול מן הצד להפיל את הקליפין על הארץ[אך לטלטלם לאשפה אסור. אך זה אינו, דברור דגם את מקום הרצפה שסביב השלחן צריך לדרוך שם, ולכן יהיה מותר לו לטלטל את הקליפות ע"י טלטול מן הצד לתוך צלחת, ומותר לטלטלה ולזרוק את הקליפות לפח, כשם שהותר לטלטל טבלא בצריך למקומה, וה"ה כאן שצריך את מקום הצלחת, דלהשאירה על ידו א"א. וכ"כ להקל לטלטל קליפות לתוך צלחת ע"י טלטול מן הצד, ולזרוק את הקליפות ע"י הצלחת לפח. כיון דדימה את הצלחת לדין הטבלא, היכא דצריך למקומה, בשו"ת מנח"י (ח"ה סימן קכה). וכ"כ להקל בצריך את המקום שעל השלחן לטלטל טבלא ולזרוק את הקליפות פוסקים רבים, ולמדו כן ברמב"ן במלחמות (שבת דף נט ע"ב), ובר"ן (ס"פ נוטל) שהתירו לטלטל טבלא שיש ע"ג רק קליפות האסורות, ולזורקם במקום שחפץ. וביארום דהוא מטעמנו הנ"ל, דלזרוק את הקליפות על הרצפה א"א, כיון שצריך לדרוך ברצפה, ולכן התיר לטלטל את הטבלא עם הקליפות, ולא הצריך לנער את הטבלא. דהלא הרמב"ן שם דימה דין זה לדין מעות שעל הכר, דשרי לנער לצורך מקומו. ובאמת כי המעיין ברמב"ן בחידושיו (שבת קמג ע"א ד"ה והא דמטלטל), כתב כן להדיא. וכן ראיתי שכתב ללמוד ברמב"ן בספר שבילי דוד (סימן שח ס"ק נא), והוסיף שכ"כ הרשב"א (ביצה דף כא ע"א ד"ה מטלטלין), ושם הם בדיוק דברי הרמב"ן במלחמות, ומוסיף קושיא, והלא בכר בעינן לנער, ומתרץ דמיירי הכא (בטבלא שמטלטלה לזרוק קליפות) לצורך מקומו, וביאר דבאיזה מקום שמשליך את הקליפות בחדר מימאס עליו, וצריך למקומו מיקרי. וכ"כ בספר בני ציון ליכטמן (סימן שח ס"ק מה), וכ"כ בספר תהל"ד (ס"ק לג), ודחה את דברי המחצה"ש (ס"ק נא) דלא ראה לרמב"ן, ושם כתב להתיר מצד צורך מקומו. וכ"כ החזו"א (או"ח סימן מח ס"ק ג) וביאר לרמב"ן דמיירי באי אפשר לנער במקומן, דצריך שיהיה קרקע הבית מקום נקי לתשמיש והילוך, וכיון דלא נעשה בסיס (הטבלא) מטלטלו ועודן עליו, כדין צריך למקומו. ע"כ. וכן ראיתי לשו"ע הרב (סימן שח סעיף סב) דכתב דאם כשינער נופל למקום שמפריע לו, הוי כדין צריך למקום השלחן דשרי. ומעתה, אף אנו נאמר, דשרי לאסוף קליפות ע"י טלטול מן הצד, לתוך צלחת, ולזורקה, דצריך למקומה מקרי.
טז. (((הן))) לא אכחד, כי בדעת הרמב"ן הנ"ל, דבר זה שנוי במח' האם זוהי כוונתו. דהלא המ"א (ס"ק נא), והמחצה"ש (שם), למדו בו דמתיר לטלטל טבלא שיש ע"ג קליפות, כיון שהאיסור מונח ע"ג ההיתר (ההיתר הוא הטבלא). ומה שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת, הוא כשההיתר (הוא הככר) מונח ע"ג האיסור (הוא המת). וכ"כ הרב פתח הדביר (סימן רסב ס"ק א ד"ה גם), וכ"כ הביה"ל (סעיף כז ד"ה מנער), וכן למד מו"ר בתשובת כת"י המובאת בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' שנו) בדעתם, וכ"כ במקור חיים (על דף השו"ע סעיף כז), וכ"כ בספר קני מנורה (ס"ק כד). [ועוד ע' בתו"ש (ס"ק עז) דכתב לגרוס במ"א ודבריהם צ"ע. ולפי"ז, הוא ג"כ לומד ברמב"ן כמ"א וסיעתיה הנ"ל. וכן גורסים במ"א הלבו"ש (ס"ק סז), ובספר מלבושי שבת (כאן), וכ"כ הרב בגדי ישע, ועוד ציינו בהגהות והערות שבהוצאת הדרת ירושלים (ס"ק סז) שכ"כ בספר הלכה ברורה (ס"ק יח).]
(((אך))) מלבד דנראה עיקר דהרמב"ן מיירי לצורך מקומו, וכדכתב כן במלחמות, וביתר ביאור בחידושיו וכנ"ל. עוד בה, דנראה דכל המח' הנ"ל היא מהי דעת הרמב"ן, אך כולם יודו לענין דינא כי הדין דין אמת, דשרי לטלטל הטבלא לצורך מקומה. והוא ע"פ פסק השו"ע (סעיף כז) דהתיר לטלטל לצורך מקומו, וה"ה דא"צ לזרוק את הקליפות מע"ג השלחן לרצפה, דכל כה"ג הוי לצורך מקומו, ולכן שרי לטלטל הטבלא.
(((ועפ"ז))) יוצא, כי הרוצה לנקות מפה, ינקה ע"י טלטול מן הצד, שיגרור שאת הלכלוך שעל השלחן לתוך צלחת ריקה, ויזרוק. ואם רוצה לזרוק את המפה החד פעמית עם הקליפות, שרי אם צריך את מקום השלחן, ואז אפי' שיש על המפה רק קליפות האסורות שרי לטלטלה ולזורקה.
טלטול מן הצד ע"י דבר שדרכו בכך
(((ונראה))) כי היתר זה של טלטול מן הצד, הוא אף ע"י סחבה או מטלית המיועדות לניגוב השלחן, ולא אמרינן דכיון דדרכה בכך, א"כ אינו טלטול מן הצד. דע' בספר מנוחת אהבה (ח"ב פרק יג הערה 30) דהיא מח' ראשונים, ושדעת המרדכי (שבת קכד ע"ב), והרא"ש (שם), והמאירי (ביצה כב ע"ב) בשם תוס', דבכה"ג לא הוי טלטול מן הצד ואסור. וע"ע בספר ילקו"י (שבת ח"ב סוף הערה ג), שהביא שכן דעת המאירי (שבת לז ע"א). אך מ"מ דעת הרמב"ן במלחמות (שבת דף מח ע"ב מדפי הרי"ף סוד"ה אמר הכותב), והר"ן (ביצה דף יב ע"א מדפי הרי"ף) הנזכ"ל (אות י) ס"ל להתיר. דהרי התירו לכבד הבית, מכיון דהוי טלטול מן הצד, לצורך דבר המותר, וא"כ ס"ל להקל. וא"כ הוי מח' במילתא דרבנן להקל, ואע"ג דרוב הראשונים מחמירים, מ"מ כיון דהוי מילתא דרבנן, אף דהרוב הפוסקים מחמירים אזלינן לקולא, וכדפסק בשו"ת יבי"א (ח"ח אבה"ז סימן יב אות יז), ושכן מוכח מהרמב"ם (סוף פרק א מהל' ממרים), ומעוד פוסקים רבים, וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סימן ב אות ד), ועוד בח"ד (או"ח סימן לב אות א) דהביא הרב עוד פוסקים שכ"כ. והעיקר דיש לצרף את דעת רש"י וסיעתיה דס"ל דשרי לטלטל קליפות, ועוד פוק חזי מאי עמא דבר דנוהגים להקל בזה. ועע"ש בילקו"י מה שכתב בזה.
בצריך מקומו רק לאחר זמן
יז. (((ועוד))) יש מקום להתיר, אף כשאין צריך את מקום השלחן או הרצפה, וכגון בסעודת ליל שבת ומיד אחר הסעודה הולך לישון וכיוצ"ב, והוא דהלא בסעודה הבאה יצטרך את מקום השלחן, וא"כ אף מעתה יוכל לפנות את השלחן, כיון שיצטרך את מקומו אח"כ. ודמי להיתרו של הט"ז בריש סימן שח (ס"ק ב), לטלטל סכין בנדן שלהם לביהכ"נ, אע"פ שאין להם צורך שימוש בסכין בביהכ"נ, כדי שיהיה הסכין מוכן לו בשעתו למתי שיצטרך לו. וכאן אף עדיף, כיון שודאי יצטרך את המקום בסעודה הבאה, ואילו בהיתרו של הט"ז הוי ספק אם יצטרך לו. ואין לומר, דשאני התם שהסכין הוא כלי שמלאכתו להיתר, ואילו כאן הקליפות הוו מוקצה מחמת גופו וא"כ רק שם שייך היתרו של הט"ז משא"כ בנידו"ד. דהלא גם שם מיירי שמטלטל שלא לצורך, וה"ה הכא, דניזיל בתר טעמא, דכשם דשם אע"ג שברור שבמשך התפילה לא יזדקק לסכין, שרי לטלטלו כבר מעכשיו, ה"ה בנידו"ד. וכ"כ בספר הלכה ברורה אויירבך (סימן שח סס"ק ג) דלדעת המ"א דס"ל כי תפילין הוו כלי שמלאכתו לאיסור, שרי לטלטלו כעת, אם יצטרך לו במשך היום, והוכיח כדברינו מדעת הט"ז הנ"ל. וא"כ ג"כ לומד להתיר אף בכלי שמלאכתו לאיסור. וכ"כ להקל לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, אם יזדקק לו במשך השבת בספר תהל"ד (ס"ק ה ד"ה ולכאורה), וכ"כ להקל בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן כז) בהשען על התהל"ד הנ"ל, כדי להתיר לתפוס כלי זכוכית שהוא מוקצה מחמת חס"כ בנופלו בעודו באויר, כיון דעתיד להשבר על הרצפה, ואז יצטרך לטלטלו מפני הסכנה, וא"כ כבר כעת שרי. ע"ש. וכ"פ כתהל"ד בספר שש"כ (פרק כ הל' יב), וכ"כ בספר פסקי תשובות (סימן שח סס"ק ג), וכ"כ להשען על התהל"ד בשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל עמ' עו ד"ה וע"כ). שוב ראיתי דכ"כ כתהל"ד בשו"ת מחזה אליהו (סימן מו אות ד), והוכיח כן מההשלמה שבת (דף קכג ע"ב ד"ה מסקנא), ע"ש.
(((וכדעת))) הט"ז כן פסקו פוסקים רבים, דכ"כ בספר שו"ע הרב (סימן שח סעיף יח), ובספר מחצה"ש (סס"ק ט), וביד אפרים (על הדף), וכ"כ בספר אמרי דוד (ס"ק ב, הובא בילקוט מפרשים שבס"ס שו"ע בהוצאת הדרת ירושלים על ט"ז ס"ק ב), ובספר בא"ח (ש"ב מקץ סוף אות א), ובספר גדולות אלישע (ס"ק כא), וכ"פ המ"ב (ס"ק כא). וע"ע בתו"ש (ס"ק יח), וכ"פ הא"ר (ס"ק ט), וכן פסק כף החיים (ס"ק טל), וכ"כ להקל בספר שתילי זיתים (ס"ק טו). ונמצא א"כ, כי בסיימו הארוחה, ועזבו את החדר, מ"מ שרי ליטול את המפה החד פעמית ולזורקה לאשפה, אע"ג שאין צריכין כעת את השלחן, כיון דיצטרכו אח"כ את מקום השלחן, שרי כבר מעכשיו. וכן שרי לטלטל ע"י סחבה את הקליפות לתוך צלחת וא"צ לזורקם לרצפה אע"ג שא"צ עכשיו את מקום הרצפה. וכן משמע דס"ל למ"ב (סימן רעט ס"ק ו) דעל דברי הרמ"א דהתיר לאיסטניס להוציא הנר, דהוי לדידיה גרף של רעי, כתב המ"ב וז"ל, מאיס עליו, היינו שאינו יכול לסבול שיהא מונח אצלו לאחר שכבה, או למחר ביום. ע"כ. ובפשטות כוונתו דכיון שימאס למחר, כבר שרי כעת לסלקו. דאת"ל דאינו כן, א"כ מאי קמ"ל.
יח. (((ועוד))) יש לצרף כאן את שיטות הסוברים דלנקות מקום כדי שיהיה החדר מסודר הוי בכלל צורך מקומו, ולכן התירו גם להסיר מכשיר חשמל שנמצא בחדר ומפריע לו לראותו שם בשבת. דכ"כ הים ישככר (על התוספתא ביצה דף כז ע"א) ולכן התיר להוציא תפילין (דס"ל דהוי כלי שמלאכתם לאיסור) מחדר, כדי לקיים תשמיש המטה. וכ"כ הרע"א בחידושי השו"ע (סימן רעט על מ"א ס"ק יב) כי כלי שעצם ההימצאות שלו בחדר מציקה, שרי לסלקו מהחדר, מדין לצורך מקומו. ע"ש. ושב וכתב כן בחידושיו על משניות שבת (פרק ג משנה ו ד"ה מוקצה הוא). וכ"כ להקל בשו"ת כוונת הלב (סימן טז), ובספר משנת יעקב (סימן שח, ואת"י), וכ"כ בחזו"א (או"ח סימן מג ס"ק ז), ובשו"ת מחזה אליהו (סימן מו), ובספר טלטולי שבת (עמ' כ) בשם הגר"מ פיינשטין זצ"ל. ובשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל). ואע"ג דלענין הלכה העלנו לעיל (סימן כ) לאסור, כיון דיש ראיות מראשונים רבים בביצה (דף כח ע"ב) ובעוד דוכתי לאסור, וכן דעת רוב האחרונים, ע"ש. מ"מ חזי לאצטרופי הני שיטות לנידו"ד, דחשיב לצורך מקומו, ולכן אף שאינו נשאר סביב השלחן, הוי לצורך מקומו.
באין צריך את המקום
(((ועוד))) יש לצרף ולהקל אף בא"צ את המקום כלל, והוא דהרי על השלחן ע"פ רוב יש מלבד הקליפות האסורות בטלטול, אף קליפות המותרות ופירורים וכיוצ"ב שאר דברים אשר חפץ לזורקם, והם מותרים בטלטול. וא"כ אחר שטלטלם ע"י טלטול מן הצד לתוך צלחת (דשרי וכדלעיל), ובצלחת יש כעת היתר וגם איסור, וקי"ל בסי' שט (ס"ג) דאם צריך למקום הכלכלה שמונח ע"ג איסור והיתר מטלטל הכלכלה כמות שהיא, וביאר הסמ"ג (ל"ת כו ע"ד) דלא הצריכוהו לנער הכלכלה, כיון שאם ינער יפלו הפירות למקום שצריך להשתמש שם, וא"כ ה"ה בנידו"ד. ועוד דהדברים ק"ו, דהלא שם מיירי אף בנעשית הכלכלה בסיס לאיסור והיתר, וכדהוכיח הב"י שם, וק"ו הכא שלא נעשית בסיס. וכ"פ הרמ"א כדין הכלכלה עוד בסימן שי (סעיף ח). ע"ש.
(((ואף))) אם יש על השלחן רק קליפות האסורות בטלטול יוכל להניח תחילה בצלחת דבר היתר, ולגרור את הקליפות ע"י טלטול מן הצד לצלחת, ויותר לטלטל את הצלחת כדי לרוקן את הקליפות לפח מהדין הנ"ל.
(((ואין))) לבא ולאסור באופנים שכתבנו לעיל מאות יד והלאה, שיקח צלחת לתוכה הקליפות, מדין איסור ביטול כלי מהיכנו, כפסק השו"ע בסימן שי (סעיף ו), והוא ע"פ תשובה בכת"י שכתבנו להתיר בזה. ע"ש.
היתר נוסף לזרוק את המפה אף כשא"צ את המקום
יט. (((ועוד))) יש לבא ולהתיר אף אם אינו משתמש במקום השלחן, מצד אחר. דהנה פסק מרן (סימן שי סעיף ח) וז"ל, כל שיש עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו. כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום אפר, שמותר לטלטלו לכסות בו רוק, או צואה. ויש עליה גם כן שברי עצים שהם אסורים בטלטול, מותר לטלטל המחתה כמו שהיא. וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור, אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר, בטל אצלו, ואסור לטלטלו. דטעם היתר טלטול זה משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה, אפילו אי שדי ליה מהמחתה. ואם אינו צריך אלא לגוף המחתה, לא יטלטלה כמו שהיא, אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם, ויטול המחתה. עכ"ל. וכל זה כמבואר בב"י בשם תשובת הרא"ש (כלל כב סימן ח דרך הג') דטעמא, משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה, אפילו אי שדי ליה כנונא. (ע"כ ל' הרא"ש, וכתב הב"י), ומשמע, דטעמא משום דשברי עצים היינו שברים או פחמים קטנים, שא"א ליטול האפר מבלעדם. עכ"ל. וא"כ כל שהתיר מרן, היינו משום דא"א ליטול אפר ללא שברי העצים. וממילא נבוא לנידו"ד, בשולחן שאחר הסעודה דהדרך היא שמלוכלך גם בדברים המותרים, כגון פירורי לחם וכיוצ"ב. וא"כ אף שמלוכלך גם עם קליפות האסורות, כגון קליפי אגוזי מלך, וכיוצ"ב, מ"מ שרי לטלטל מפה. דהלא נידו"ד עדיף מפסק השו"ע הנ"ל (בסי' שי ס"ח) כיון דשם המחתה היא בסיס לדבר המותר והאסור, ואילו כאן, המפה איננה בסיס כלל. וכמבואר בתוס' ביצה (ב ע"א ד"ה בית הלל), ובתוס' שבת (דף מד ע"ב ד"ה יש עליה), והביאם המ"א (סימן שח ס"ק נ), וכ"כ בשו"ת מעט מים (ר"ס כב). וכן יש להוכיח עוד מהשו"ע (סעיף כז) דהתיר לנער הקליפות, ואת"ל דהוי בסיס, הלא אסור לנער בסיס, וכמבואר בסימן שט (סעיף ד), ופשוט. וכ"כ הרשב"א (ביצה דף ב ע"ב סוף ד"ה מגביהין). וגם בנידו"ד ההיתר חשוב מהאיסור, וא"א ליטול את הקליפות והפירורים ושאר ירקות המותרים בטלטול מע"ג השלחן, אא"כ יטלטל גם את הקליפות האסורות, ולכן שרי לטלטל את המפה כולה, ולזורקה לפח. ואין לדחות, דשאני מדין המחתה, דשם הם מעורבים טפי מנידו"ד. דהכלל הצריך לדון הוא, האם אפשר ליטול את האפר לבדו, וכיון שא"א (אא"כ יטרח טובא) התירו. וה"ה בנידו"ד, דהלא חפץ לנקות את השלחן, דהיינו שכל הפירורים וכיוצ"ב לא ישארו ע"ג השלחן, וא"א ליטלם בלא שיטלטל גם קליפות אסורות, דהלא ימצאו פירורים רבים המונחים סביב הקליפות האסורות, ועל גביהם, (אא"כ יטרח טובא לנקות רק דברים המותרים, וזה א"צ כשם שבמחתה לא הצריכוהו). א"כ דמי לדין המחתה, שא"א לקחת את האפר בלא הפחמים.
(((הן))) לא אכחד דחזי הוית לספר מנוחת אהבה (ח"א פרק יב הע' 160) דכתב דפח אשפה נעשה בסיס לאיסור בלבד, ואף שיש בו דברים הראויים למאכל בהמה, אינו נעשה בסיס לאיסור והיתר, כיון דבעינן שההיתר יהיה חשוב בעיניו יותר מהאיסור, וכאן שניהם שוים בעיניו. עכת"ד. ואין לומר דכיון דלרוב העולם המאכל בהמה חשוב יותר מהקליפות, דבזה אזלינן בתר הבעלים וכמש"כ המ"ב (סימן שי ס"ק לג) בשם המ"א, וכ"כ שאר אחרונים. ולהאמור אין מקום להיתרנו הנ"ל. ברם יש להשיב על דבריו ע"פ המבואר בשו"ת ודברת בם (ח"א סימן יא) לידידי וחביבי הרה"ג בן ציון מדאר שליט"א דפסק דכששניהם שוים בחשיבותם, חשיב בסיס לאיסור והיתר. וזה חלו לפי שדין זה שנוי במח' הראשונים, ורוב הראשונים סוברים להקל, דכן מבואר בנמוק"י (שבת מז ע"א ד"ה אגב), ובמיוחסין לר"ן (מז ע"א ד"ה לי התיר), ובתשב"ץ קטן (סימן מב), ובהשגות הראב"ד (פכ"ו הי"ג) וכפי שכתב כן בווי העמודים (דף צג ע"א) בדעתו. ובדעת מרן איכא עיקולי ופשורי, דלשונו (סימן שו ס"ח) קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ואין הכרח. ובדברי הב"י בהקדמתו לסימן שח (בה' דרכי היתר לכלי שמלאכתו להיתר שמונח עליו מוקצה בדרך הה') מבואר לאיסור. וע"ע בב"י (שם ס"א) וראה בהגהות והערות (אות כד) ופירוש הב"י שנוי במח', לך ראה בספר מימי שלמה (סימן שי), ועוד בודברת בם (שם אות ג). ומאידך בשו"ע (סימן שו ס"ט) מבואר להיתר, דכתב אם המעות אינן עיקר. ע"כ. אלמא דבשוים שרי. ובודברת בם (שם) כתב שהעיקר כשו"ע שהיא משנה אחרונה. ולענ"ד שאין הכרח בדעת מרן אחר הסתירות. ואפשר לדחוק את ל' השו"ע משום ההכרח שבסתירה, דלא נחית לענין שוים, שהרי דין זה רחוק מהשכל. מה גם שסתם מעות חשובים יותר משאר דבר המותר, ועל כן הדגיש שיהיו הם חשובים. ועוד חזינן בב"י (סימן רעט ס"ג) דהעתיק את לשון הריב"ש באורך, ומפורש שם דבשוים אסור, ולא העיר דבר על כך מרן ע"ש. ועל כן נראה שיש פנים בדעת מרן לשני הצדדים, ואין הכרע. ומעתה שוב עלינו להסתכל בשאר ספרים כדי להגיע לענין הלכה, והעיקר להקל שכן דעת רוב הראשונים, והוי מילתא דרבנן. וע"ע בזה בקובץ אורייתא (ח"א בהוצאת ארגון אב"ת) במאמרו של הרב דנאור ואת"י עתה. ובר מין דין מאי דפשיטא ליה להגאון מנוח"א, כלל אינו ברור, כי מקום יש בראש לומר שאף שזורק לאשפה פירורים, עדיין חשובים הם אף בעיניו עתה טפי מקליפות שאינם ראוים לדבר, וגם דבר בעל ערך מסוים אדם זורקו לאשפה, שאין ערכו מצדיק שישמור עליו, ומ"מ אף שהוא אינו חשוב בעיניו עד כדי כך שמשליכו לאשפה, עדיין יש לו ערך כל שהוא (שאינו מצדיק שמירתו), וערך זה מחשיבו יותר ממה שאינו שווה כלום ממש.
כשא"צ את המקום לפנות ע"י טלטול מן הצד את הצלחת
כ. (((ונראה))) עוד לומר, בכגון שהאפר נמצא ע"ג שולחן, ומקובץ יחד עם השברי עצים הנ"ל, וצריך לאפר. דבכה"ג כיון שא"א ליטול את השלחן ולהגביהו, יותר לטלטל לאפר ע"י טלטול מן הצד, כגון ע"י סכין, ולפנותו לתוך צלחת, ולטלטלו למקום שצריך, כיון דדמי לפסק השו"ע הנ"ל (סימן שי ס"ח), וא"כ אף אנו נאמר בנידו"ד, שהשלחן מלוכלך בקליפות המותרות עם האסורות, ואינו רוצה לזרוק את המפה, וא"כ א"א לטלטל את הקליפות ע"י המפה, שיותר לו לטלטל ע"י טלטול מן הצד לתוך צלחת ולזורקם.
(((אלא))) דיש להקשות על היתר זה, דפירורים הוו מאכל בהמה, וכמבואר במשנה (דף קמג ע"א) מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית, ושער של אפונים, ושער עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה. וכ"כ בספר ערוה"ש (סימן שח סעיף נא) וז"ל, ופירורים שאין בהם כזית דסתמייהו למאכל בהמה עומדים. וכ"כ שו"ע הרב (סימן שח סעיף ס) פירורים פחותים מכזית, אף שאינן עומדים לאכילת אדם אלא לבהמה או לעופות. וכ"כ בספר קצות השלחן (ח"ד סעיף ד), ובמ"ב (ס"ק קיא), והלא פוסקים רבים סוברים דהיום לאנשי העיר לא שייך היתר של מאכל בהמה של פירות, כיון שאין נמצאות ביננו, וא"כ נפל ההיתר הנ"ל בבירא, כיון שאסור עפ"ז לטלטל פירורים, וא"כ גם הפירורים אסורים בטלטול. אך זה אינו, דהיום כנראה נשתנתה המציאות, כי פירורים הוו מאכל אדם, וכפי שנמכרים בחנויות שקיות פירורי לחם ומשתמשים בהם לטגן שניצל, ודג, וקציצות וכדו' וכידוע. מאכל בהמה לבהמת הפקר האם הוי מוקצה
ואגב הגיענו הלום, אמרתי לברר דבר נוסף והוא, דלכאורה יש להתיר מצד שפירורים אלו חזו למאכל ציפורים, וא"כ נאמר כיון שציפורים מצויות ביננו, לכן לא הוו מוקצה. וא"כ אף ללא דברינו הנ"ל, שנשתנתה המציאות היום, ואוכלים פירורי לחם, מ"מ אין הפירורים מוקצים. אך זה אינו, וכמבואר בשו"ע (סימן שכד סעיף יא) וז"ל, אין נותנים מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך, ויוני עליה, ולא לפני חזיר, אבל נותנים לפני אווזים ותרנגולים ויוני ביתות, וכן לפני כלב שמזונותיו עליך. עכ"ל. ומבואר, דשרי להאכיל רק חיות שיש עליהם בעלות, (ונראה דה"ה לאדם אחר דשרי להאכילם, וכפי שחלק הביה"ל (ד"ה ויוני ביתות) על הא"ר. וראיה לכך בסי' שח (סעיף כט) דשרי לטלטל כל דבר שראוי למאכל חיה ועוף המצויים, מפני שהם מאכל בהמה, אע"ג שלאדם עצמו אין בהמות אלו).
אך חיות שאין בעלות עליהם, אסור להאכילם, מפני טורח שבת. וא"כ כיון שכל היתר טלטול מאכל בהמה הוא דאינו מוקצה, כיון שהוא מאכל בהמה, א"כ מאכל בהמה שאסור להאכילו לבהמה, הוי מוקצה. וכ"כ בספר שלמי יהודה (פרק ז הל' ו) בשם הגרי"ש אלישיב. ואולם בסוף הספר שם ישנו קונטרס מאת הגרח"פ שיינברגר (סימן לג) וכתב שם לסתור זאת מצד סתימת הפוסקים והשו"ע להתיר טלטול למאכל בהמה מצוייה, ומשמע דאף בהמות הפקר שרי. ועוד מבאר אחרת את דין השו"ע בסימן שכד (סעיף יא) הנ"ל, דאין הדין שם תלוי בבעלות של חושן משפט ע"י קנין, אלא פירושו, שלמשל כלב זה דרכו להיות בחצרי, ומזומן אצלי כל שעה, ואיננו עובר ממקום למקום, נמצא שהוא תלוי במה שאני מאכילו ומספק לו מזונות, ואז מזונותיו עלי. ורק בדבר הפקר, שאין לו שום קביעות ושייכות לשום מקום, כלומר בעלי חיים שאין להם שום מקום מסוים, ואין דרכם לשהות אצל חצר פלונית, ואזלי ממקום למקום, בכה"ג אין מזונותיו עליך, דאז באמת אין שום שייכות בין הבעל הבית בחצר, לדין החיות שמסתובבות שם. עכ"ל. ולכאורה דבריו נסתרים להדיא מדברי השו"ע הנ"ל, דאסר לתת מזונות לפני יוני שובך, ויוני עליה. ולדבריו הו"ל להתיר, כיון שנמצאים בקביעות בחצר. ואת"ל, כי כוונתו אינה להתיר לתת ליונים, כיון שהם מעופפים, ואין אדם מגיש להם אוכל, אלא כוונתו כגון חתולים משוטטים שהם נמצאים באיזור המגורים. תחילה מה טעם לחלק ביניהם, דכשם שיונים כיון שמזונותיהם מצויות להם, וכדכתב רש"י (דף קנה ע"ב) דאין מזונותיהם עליך, כיון שמצויות להם בדברא. ע"כ. א"כ ה"ה לחתולים, שמצוי להם מזונותיהם, ואין הם צריכים לאדם. ועוד בה, דמוכח מפוסקים רבים, דתלוי בבעלות.
תחילה הנה הב"י (סימן שכד ד"ה מצאנו כתוב) הביא לתשובת הר' צמח בר' שלמה בר' שמעון ז"ל, (וע' במחזיק ברכה (ס"ק ג) דאין זו תשובת מהר"י צמח). דכתב להתיר לתת מאכל לתולעי משי, דהני תולעים לא גרעי מאווזים ותרנגולים ויוני הדריסאות, שמזונותן עליך, כיון שאינם יוצאים מן הבית חוצה, כדבורים ויוני שובך (שאלו כן יוצאים), ואין לאלו התולעים, אלא מה שנותן להם האדם. עכ"ל. ומבואר, דתלוי בנמצא בביתו, ושבהמה זו תלויה בו, ואינה בסתדרת לבדה. וא"כ בהמות הפקר אינם כן, דמסתדרות לבדם להשיג מזונותיהם. וכ"כ הב"ח (ס"ק ו) כי היונים והדבורים שיוצאין על פני השדה, יכולין להשקות לעצמם, הילכך, אסור ליתן לפנהם מים, משא"כ אוזים ותרנגולים ויוני הרדיסאות, דאין יוצאין לחוץ מן הבית, וצריך ליתן לפנהם, מותר אף בשבת. עכ"ל. ומבואר, כי הבהמות שמותר להאכילם, הם בבעלות ישראל, שצריך ליתן לפנהם. ונמצא א"כ, כי חתולים שא"צ ליתן לפנהם מזונותיהם, וכן היא המציאות, א"כ אסור להאכילם. וכ"כ להדיא הלבוש (סעיף יא) וז"ל, ומהלקטין לתרנגולים וכו', ונותנים מזונות לפני אוזין ותרנגולין ויוני ביתות, וכן לכלב, מפני שכל אלו הואיל ומגדלין אותן בבית, ומזונותם עליך. עכ"ל. וכן מפורש בשו"ע הרב (סימן שכד סעיף ז) ויובא בעז"ה לקמן.
האם מותר להאכיל בהמה בבעלות ישראל אחר
ויותר מכך, כי ישנה מח' גדולה בפוסקים, האם מה שהותר לתת מאכל לבהמה המותרת, היינו דוקא בהמה שתחת בעלותו, או אפי' בהמה בבעלות של ישראל אחר. והרבה פוסקים ס"ל כי דוקא בעינן שתהיה בבעלות של המאכיל, וק"ו דס"ל דבהמות הפקר אסור.
וכדי שיובנו הדברים למען ירוץ הקורא בו, מוכרח אני להאריך מעט, ולסדר הדברים. דהנה המ"א (סימן שכד ס"ק ז) על דברי מרן, אבל נותנין לפני אוזין ותרנגולים ויוני בייתות, וכן לפני כלב שמזונותיו עליך. כתב המ"א וז"ל, לפני כלב, משמע בגמ' (שבת דף קנה ע"ב), אפי' כלב שאין מגדלו בביתו מותר, דמצוה ליתן לו מזונות, וע' סימן שח ס"ס כט. עכ"ל. וביאר המחצה"ש, דכוונת המג"א להא דאיתא בסוף מס' שבת, יודע הקב"ה צדיקו של עולם דין דלים. זה כלב שמזונותיו מועטים, לכן הטביע טבעו, שישהה מלעכל מזונו ג' ימים, וג' לילות. ועוד איתא התם דיש צורך לתת לכלב חתיכת בשר קטנה. ופרש"י שם, ש"מ מדקאמר שהקפיד הקב"ה על מזונותיו (של הכלב). ע"כ. וא"כ מבואר, כי מצוה לתת לכלב אוכל. ומכאן הוכיח המ"א, דה"ה לכלב שאינו שלו. ועוד ביאר דמה שציין המ"א לס' שח ס"ס כט, כוונתו להוכיח, כי א"צ שהחיה תהיה דוקא תחת בעלותו, כדמוכח מס' שח סוף סעיף כט, דהתיר הרמ"א לטלטל עצמות לצורך כלבים אם הם מצויים בעיר. וע"כ שאין הכוונה שיש לכ"א ואחד כלב, דזה לא קרוי מצוי שיש לכ"א, ומצוי הוא כשאין לכ"א רק שמצוי שיש כלבים בעיר. אלמא, דמותר לאדם שאין לו כלב, לתת העצמות לכלב של השכן. (וגם למ"א בעינן שתהיה החיה בבעלות ישראל אחר, לאפוקי בהמת הפקר. ועוד למעט כלב, כדיבואר לקמן).
ועתה נוסיף ביאור, כי מש"כ המ"א (בריש דבריו) להתיר לטלטל לכלב שאינו שלו, כוונתו להתיר לתת אף לכלב משוטט, ואף שבשדות, ולכן הוצרך לראיתו משבת הנ"ל, דהוא מצווה להאכילו. דהיתר זה שייך רק לגבי כלב, אך בשאר חיות, חוזר דינו שצריך שיהיה בבעלות ישראל וכנ"ל. וכ"כ להדיא בספר שו"ע הרב (סימן שכד סעיף ז) וז"ל, וכן שאר עופות או חיות הגדלות בבית וכו', מפני שמזונותן עליך, אבל אין נותנים לא מזונות לדבורים, ולא ליוני שובך ויוני עליה, ואפי' להשליך לפניהם אסור, מפני שאין מזונותן עליך, שיוצאים ואוכלים בשדה. אבל נותנים מזונות לפני כלב שמזונותיו עליך, ואפי' כלב של הפקר שאינו מגדלו בביתו, מ"מ קצת מצוה יש ליתן לו מעט מזונות, שהרי הקב"ה חס עליו. עכ"ל. ומקורו הוא מהמ"א הנ"ל, ונמצא דלומד כנ"ל במ"א, דסתם חיות בעינן שיהיה בעלות עליהם, ולכן הצריך גדלות בבית. ומאידך בכלב הקל יותר דמצוה קצת לתת לו אף בשל הפקר, וכן למד במ"א הרב יד יוסף יוזפא (סימן שכד ס"ק יב), ויובאו דבריו בהמשך בעז"ה. וכן למד הגרי"ש אלישיב הובאו דבריו בשלמי יהודה (פרק ז הערה ו) וגם הגרח"פ שיינברגר ס"ל בביאור המ"א שהוא היתר מיוחד לכלב, דהלא הוא מודה שחיה שבשדה אסור להאכילה, ורק טען שחיות שגדלות בינינו, אע"ג שהם הפקר מותר להאכילם.
ומאידך נמצאו לכמה אשלי רברבי דפליגי אמ"א, וס"ל דכל ההיתר לתת לבהמה הוא רק לבהמה שתחת בעלותו, ולא שתחת בעלות ישראל אחר. דהא"ר (ס"ק יא) כתב לדחות את ראית המ"א להתיר לתת לכלב שאינו שלו, כיון דשם הגמ' אמרה דכל שיתן מזון לכלב, הוא רק בדברא, אבל בעיר לא יתן. א"כ אין מצוה לתת בעיר, ודלא כמ"א, שמכאן הוכיח שמצוה לתת לכלב, אף שאינו שלו. ושכן מבואר בלבוש (סעיף י) דהצריך שמגדלים אותם בבית, וכמובא לעיל לשונו. וכ"כ לדחות את המ"א בספר תו"ש (ס"ק יג), וכ"כ המחצה"ש (ס"ק ז) ושכן דחה גם בספר חמד משה, וכ"כ בספר נהר שלום (ס"ק ה) ובספר באר יעקב (ס"ק ט).
והנה בספר יד יוסף יוזפא (ס"ק יב) כתב לתרץ וז"ל, אפי' כלב שאינו שלו מצוה ליתן לו מזונות, והני מילי בשדה, אבל במתא לא, דילמא אתי למסרך אבתריה (הכלב), ויפסידו. ומי שאינו חושש על הפסדו, גם במתא מותר. ובזה מיושב דברי המ"א. וכ"פ כמ"א הנ"ל בספר ערוה"ש (סעיף ב), ואחר שהביא המח' הנ"ל כתב לתרץ, דמה שנאסר לתת לכלב בעיר הוא בתמידות. ע"כ. וכ"כ להוכיח כמ"א הבאר היטב (ס"ק ח) בסי' שח (ס"ס כט), וכ"פ בספר מנורה הטהורה (ס"ק יט), וכ"כ בספר שתילי זיתים (ס"ק יח), ובספר מלבושי שבת (ס"ק ג), וכן דעת הביה"ל (סעיף יא ד"ה יוני), וכ"פ בספר בני ציון ליכטמן (ס"ס כז) וע"ש דהוכיח עוד כמ"א (מדף יט).
ואולם הרב נהר שלום הנ"ל (ס"ק ה), והבאר יעקב (סק"ט) כתבו לדחות את ראית המ"א מסימן שח ס"ס כט, דכל שאפשר להוכיח מדברי הרמ"א דכתב דשרי לטלטל עצמות לפי שראוים לכלבים, הוא דכל מאכל בהמה ועוף המצויים, היינו שישראל בעלים עליהם, אז שרי לטלטל מאכל זה, אף למי שאין לו בהמה זו, והוא אינו מפני שמותר לו להאכיל לבהמה, דכיון שאין לו בהמה אסור לו. אלא היתרו מפני שלשכן ראוי אוכל זה לבהמה, וכיון שראוי לו, אין זה מוקצה, כשם שתרומה אינה מוקצת אף לישראל. כמבואר בשבת (קכז ע"ב), וברמב"ם (פרק כה הל' כ), וע"ע בנהר שלום הנ"ל.
א"כ אתה הראת לדעת כי זו מח' גדולה האם בעינן שהבהמה תהיה שלו. ולא מבעי לסיעת הסוברים דדוקא לבהמתו מותר להאכיל, ולא לבהמת חבירו, דבהמת הפקר אסור להאכילה, וא"כ אוכל שעומד לה הוי מוקצה. אלא אף למ"א וסיעתיה דשרי אף לתת לבהמת חבירו, היינו כיון שיש לה בעלים ואינה הפקר, וכנ"ל בראש דברינו, ולכן מאכל בהמה, לבהמת הפקר, הוי מוקצה. [ואין לדחות דאומנם אסור לתת אותו לבהמה, אך חזי ביום חול לבהמה, וא"כ לא הוי מוקצה, וכשם שחילק הרב נהר שלום הנ"ל. דזה פשוט דאינו, וכשם שאסרו הפוסקים בשר קפוא שאינו יכול להפשירו בשבת, והארכנו בזה בתשובה בכת"י, וכדמוכח מדין בשר חי שהותר רק כיון דחזי לאומצא, ועוד ע"ש, וא"צ לפנים. ובנהר שלום מיירי שהאוכל ראוי לשימוש בשבת, שהישראל האחר יתנה לבהמה שלו, ודמי לתרומה שאינה מוקצת אף לישראל כיון דחזי לכהן.]
ואין להוכיח ממסכת שבת (דף קמב ע"ב) דשם מובא מעשה כי נתנו מאכל לשונרא, והלא דרך שונרא להיות הפקר. דהרי תקשי לשו"ע (סימן שכו סעיף יא) מהנ"ל. וע"כ דשם מיירי בשונרא שהייתה בבעלות, וחייב במזונותיה.
ואומנם בספר מנוחת אהבה (פרק יב הל' לה) כתב בפשיטות כי חתולים הוי בהמה מצויה בימינו, ולכן התיר לטלטל עצמות דגים. וא"כ מבואר דס"ל דאף מאכל בהמה לבהמת הפקר לא הוי מוקצה. וכן כתב בספר ילקות יוסף (שבת ח"ב עמ' שכח), אך הם לא נחתו לדין השו"ע בסימן שכד הנזכר לעיל. ועוד עיין בספר שלמי יהונתן (סימן שח סעיף כז אות מא), ועוד עיין בסביב לשלחנך (שעל ספר שתילי זיתים סימן שח סעיף כט). ולכן על פי האמור נראה, כי כל ההיתר בראוי למאכל בהמה הוא בבהמות שאינם הפקר, אלא תחת בעלות ישראל, ובכלב הוא מח' האם בעינן בעלות עליו, או אף כלב הפקר שפיר.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5