——–
תוכן התשובה בקצרה
א. בפשטות כלי פורצליין הוו מוקצה מחמת חסרון כיס, כיון שמקפיד עליהם. ואין לומר דאם ערכם מועט לא הוי חסרון כיס, כיון דאף אם ערכם מועט, הכל תלוי בקפידה, דכן מבואר בב"י. ב. נחלקו הפוסקים, האם שייך מוקצה מחמת חס"כ אף בכלים שמלאכתם להיתר, או רק באיסור, ונ"מ לנידו"ד, דדעת התוס', ותוס' רא"ש ועוד פוסקים, דמוקצה מחמת חסרון כיס שייך אף בכלים שמלאכתם להיתר, ולפי"ז כלי פורצליין הוו חס"כ. ג. ומאידך דעת רש"י, ופסקי הרי"ד, והרא"ש בתשובה ועוד, דשייך רק בכלים שמלאכתם לאיסור, וא"כ כלי פורצליין הוו מלאכתם להיתר. ד. לכאורה מהב"י משמע, דמוקצה מחמת חס"כ שייך אף בכלי היתר, כיון דתלוי הכל בקפידה, וזה שייך אף בכלים שמלאכתם להיתר. וכן יש להוכיח מסתימתם של ראשונים רבים דביארו את גדר חס"כ בקפידה, ולא תלו זאת דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור, ומבואר דסוברים דמוקצה מחמת חס"כ הינו אף בכלים שמלאכתם להיתר, ולפי"ז נדחוק בלשונו של הב"י, וע"ע בפנים. ה. ויש לצרף לשיטות דסבירא להוי כי בעלי התוס' הוו פרשנים ולא פסקנים, וכיון שדעת מרן לא מוכרחת, ורוב הראשונים והאחרונים ס"ל להקל, והוי מילתא דרבנן, כן עיקר. ו. ועוד ראיה, דלרשב"א דס"ל דיש מוקצה מחמת חס"כ, אף במלאכתם להיתר מוכח דס"ל דאסור להשתמש בשבת אף למלאכת ההיתר. ולפי"ז יצא, דכלי פורצליין אסורים בשימוש בשבת, והמנהג יוכיח דלא קי"ל הכי. ז. אלא דקשה ע"ז מדין כלים העומדים לסחורה, דהוו מוקצה מחמת חס"כ, וכמבואר ברמב"ם אפי' דהוו כלי היתר. וי"ל, דניזל בתר טעמא, דכל דשייך חס"כ בעומדים לאיסור, רק אם מקצם מדעתו לגמרי מער"ש, משא"כ בעומדים להיתר ולא הקצם לשימושם המותר בשבת, א"כ מהיכי תיתי שיהיו מוקצים. ולטעם זה בעומדים לסחורה, כיון שמוקצים לגמרי מדעתו, אף במלאכתם להיתר שפיר שייך בהו מוקצה מחמת חס"כ. וכ"כ לבאר כמה פוסקים. ח. ולפי"ז ייושב אף סכין של בית המקולין, דאף דהוי של היתר, שייך בו חס"כ, כיון שמקצהו לגמרי מער"ש. ט. ועוד קשה על כך, מדין סכין מילה דהוי כלי היתר. וי"ל, דמבואר בפוסקים דסכין של מילה חשיב ככלי שמלאכתו לאיסור. וע"כ לבאר זאת, כיון שעצם חיתוך בשר המילה הוא איסור, אף שהותר לצורך מילה, חשיב מלאכתו לאיסור. י. עוד קושיא מתפילין, דאינו חס"כ, ומדוע, ע"ש.
(((שאלה:))) כלי כסף העומדים לשימוש, כגון גביע כסף, או בקבוק כסף, וכיוצא בזה. וכן צלחות פורצליין וכדו' שאר כלים שנזהרים בשימושם, וכן נזהרים שלא להשתמש בהם מלבד לתשמישם, האם הם מוקצים מחמת חסרון כיס ואסורים בטלטול בשבת, או שאינם מוקצים, ודינם ככלים שמלאכתם להיתר.
(((תשובה:))) א. פסק מרן (סימן שח ס"א) כל הכלים נטלים בשבת, חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה, או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים, כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת, ואפי' לצורך גופו ומקומו. עכ"ל. ומבואר כי מוקצה מחמת חסרון כיס גדרו הוא, כיון שמקפידים שלא לעשות בכלי תשמיש אחר. וכ"כ לבאר אתגדר מוקצה מחמת חסרון כיס הראשונים, וכמבואר בב"י. ע"ש. ולפי"ז לכאורה י"ל דה"ה להני כלי פורצליין, אשר מלבד לאכול בהם נזהרים שלא להשתמש בהם שימושים אחרים, מפני שהם שבירים מאוד, וק"ו גביע של הקידוש העשוי מכסף ושאר כלי כסף הנזכרים בשאלה דהוו מוקצה מחמת חס"כ, דאסור לטלטלם בשבת אף לצורך גופם ומקומם.
מוקצה מחמת חס"כ בדבר שאינו יקר
(((ואין))) לומר דמוקצה מחמת חסרון כיס הוא דוקא כשערכו רב, וככל הדוגמאות המובאות בשבת (דף קכג) ובראשונים שם ובשו"ע, ושמו מוכיח עליו דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, וא"כ בעינן חסרון ממש, ועל כן נבוא להתיר לפחות בכלי פורצליין [מהסוג הזול המצוי] . דכ"ז אינו, וכמבואר בב"י, דמוקצה מחמת חס"כ הוי אף אם ערכו מועט, כל שמקפיד עליו. דכתב הב"י (ר"ס שח ד"ה כתב הרמב"ם) וז"ל, וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם דכלים המוקצים לסחורה (דהם מוקצים מחמת ח"כ) אסור לטלטלן, היינו דוקא כשמקפיד עליהם שמא יפסדו, ומשום הכי אע"פ שאינם יקרים ביותר, כיון שהם מוקצים לסחורה, אסור לטלטלם. וכו' עכ"ל. ומפורש דמוקצה מחמת ח"כ הוי אף אם ערכו מועט, כל שמקפיד עליו. וה"ט כיון דמקפיד עליו. (וגם חסרון כיס מועט הוי חסרון כיס ולכן אין ראיה מכך שמוקצה זה נקרא חסרון כיס, דהוא דוקא בחסרון רב).
(((ואומנם))) כתב המ"א (ס"ק ג) לגבי מוקצה מחמת חס"כ וז"ל, ע' סימן רנט סעיף א, דבכל דבר שדמיו יקרים אסור, ובדבר שאין דמיו יקרים אם נתנן לאוצר אסור. ע"כ. וא"כ מבואר כי דוקא כשדמיו יקרים, הוי מוקצה מחמת חס"כ, או בנתנן לאוצר. אך בדבר שדמיו מועטים ולא נתנו לאוצר, לא הוי מוקצה מחמת חס"כ. אך זה אינו, וכוונת המ"א דסתם דבר שדמיו מועטים אינו מקפיד עליו, אא"כ נתנן לאוצר. ואה"נ אם מקפיד, אע"ג שלא נתן לאוצר, הוי מוקצה מחמת חס"כ, דה"ה לנתן לאוצר ואינו מקפיד, דלא הוי מוקצה, וכדכתב כן להדיא המ"א הנ"ל (בריש הס"ק) ע"ש, וכ"כ עוד לעיל (סימן רנט ס"ק ד) דכל שבנתנן לאוצר הוו מוקצה מחמת חס"כ הוא רק במקפיד. וכן מפורש לקמן (סימן שי סעיף ב) דפירות שנתנן לסחורה לא הוו מוקצה מחמת חס"כ, והיינו דאינו מקפיד, וכך מפורש בב"י הנ"ל, ושכ"כ הרב המגיד, והמשיך שם הב"י וכתב וז"ל, דשמקפיד עליהם שמא יפסדו דקתני, קאי גם לכלים המוקצים לסחורה, הא אם אינו מקפיד עליהם, אע"פ שהם מוקצים לסחורה, מותר לטלטלם, וכדברי הרב המגיד (פרק כו הל' יד). עכ"ל. וכן מבואר ברמ"א (סימן שח ס"א) וז"ל, וה"ה כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם. ע"כ. (דהוו מוקצה מחמת חס"כ). ומבואר כי דוקא במקפיד עליהם. וא"כ ה"ה די"ל להפך, כיון דמבואר כי תלוי בקפידה, וכנ"ל. וכ"כ לבאר המחצה"ש במקום את דברי המ"א, דאוסר בנתנן לאוצר רק במקפיד, וכ"כ הגדולות אלישע (ס"ק ה), וממילא מבואר דהכל תלוי בקפידה, וכל שכתב המ"א דבדמיו יקרים אסור, היינו בסתם, אך בדבר שידוע שמקפיד, אה"נ הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ועוד יש להוכיח כביאור זה במ"א, והוא דניזיל בתר טעמא, דה"ט דבנתנם לאוצר אף דדמיו מועטים הוי מוקצה מחמת חס"כ, מפני שמקפיד, וה"ה הכא. וכן יש להוכיח מדלקמן בדברי המ"א (ס"ק י) דפסק כי נייר חלק הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, ואומנם בזמנם הנייר היה יקר, אך ברור שדף נייר אחד לא היה יקר, רק כמות לצורך כתיבה היה יקר, ומבואר א"כ מאלו דברי המ"א דאף מועט הוי חס"כ. וכ"כ להוכיח כדברינו מדין נייר, בספר זית רענן (שהוא חיבור על ספר שתילי זיתים סימן שח ס"ק ב). וכן מבואר בספר שלחן עצי שיטים (הל' מוקצה סימן ב סעיף ח), דכתב כדברי המ"א הנ"ל ביתר ביאור, כי כשאין דמיו יקרים, בעינן שנתנן לאוצר, דאז גלי דעתיה שמקפיד עליו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ח סימן כט אות ו) להוכיח מדין נייר, כי מוקצה מחמת חס"כ שייך אף בדבר שערכו מועט, כגון חצי דולר. ע"ש. וא"כ מבואר דנתנו לאוצר הוא רק הכי תמצי שיקפיד, ואינו בדוקא. וכן משמע בחיי אדם (כלל סה סעיף ג בפן ז) ע"ש. וכן מבואר בספר ערוך השלחן (סעיף יא), ושם מקורו הוא המ"א, וכתב דבריו בזה"ל, ואם אינו מקפיד מותר, ומן הסתם אם דמיו יקרים מסתמא מקפיד, ואם אין דמיו יקרים מותר, אא"כ נתנו לאוצר. ע"כ. וא"כ מבואר כדברינו. וכ"כ להדיא בספר תורת שבת (סימן שח סס"ק ב) על דברי המ"א הנ"ל, כי סכין של סופרים, אף שידוע שאין דמיו יקרים, אפ"ה שייך ביה מוקצה מחמת חסרון כיס, ועיקר הכל תלוי אם חשוב בעיניו ומקפיד עליו, כמש"כ הטור בסי' שי. וכ"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' שכט). והנה מצאנו בחסדי ה' תנא דמסייע להו טובא, והוא מרן הב"י אשר אנו נשענים עליו, דאף בדבר שערכו מועט שייך מוקצה מחמת חס"כ, רק בתנאי שיקפיד עליו.
מוקצה מחמת חס"כ הוי רק בכלים שמלאכתם לאיסור
ב. (((שוב))) נשוב לנידו"ד, דלכאורה הני כלי פורצליין הוו מוקצה מחמת חס"כ. אלא דדין זה תלוי במח' הפוסקים, האם שייך דין מוקצה מחמת חסרון כיס אף בכלים שמלאכתם להיתר, או רק בכלים שמלאכתם לאיסור. כי פוסקים רבים ביארו דכל דין מוקצה מחמת חסרון כיס שייך רק בכלים שמלאכתם לאיסור, וה"ט דהלא מוקצה מחמת ח"כ חמור מדין מוקצה שמלאכתו לאיסור, דבזה האחרון שרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו (סימן שח סעיף ד), ואילו מוקצה מחמת ח"כ אסור, כמבואר בשו"ע (סימן שח ס"א). והטעם דחמיר מוקצה מחמת חסרון כיס, כיון דכלי זה מוקצה לחלוטין בשבת, ואין בו שום שימוש, דלצורך תשמישו הרגיל אינו משתמש, כיון שמלאכתו לאיסור. ולצורך תשמישים אחרים, אף ביום חול מקצהו, כיון דהוא חסרון כיס. משא"כ בכלי שמלאכתו לאיסור, אומנם הוא מוקצה לתשמישו העיקרי, אך לא לשאר תשמישים, ולכן באמת שרי לשאר תשמישים. ואם נאמר כי מוקצה מחמת חסרון כיס הוי אף במלאכתו להיתר, נמצא שהוא מותר לצורך תשמיש ההיתר שלו, וא"כ אינו מקצה דעתו מלהשתמש בו בהיתר, ולישתרי לגמרי אף לשאר תשמישים, כיון שאינו מקצה דעתו מינה, וק"ו שדינו לא יהיה חמור מכלי שמלאכתו לאיסור. וכ"כ סברא זו פוסקים רבים, דכ"כ התוספת שבת (סימן שי ס"ק יג), וכ"כ בספר יד יוסף יוזפא (סימן שח ברביד הזהב ס"ק ו), וכ"כ בספר תהלה לדוד (ריש סימן שח), וכ"כ בספר יוקח נא (ס"ס שח ס"ק יב), ובספר משחא דרבותא (סימן שח ס"ס נא), ע"ש. וכ"כ בשו"ת קנה בשם (ח"א סימן יח אות ב), וע"ש דהביא עוד פוסקים דכתבו כן. וכ"כ בשו"ת דברי יואל (או"ח סימן יט), ובספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' שכח) ובספר מנוחת אהבה (ח"א פרק כ סעיף יב), ובשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כו אות ב), ועוד כ"כ בביאורים לספר תוספת שבת (סימן שח אות ט), ובשו"ת באר משה (ח"ח סימן ע), וכ"כ בספר משמרת השבת (סעיף ג עמ' ג), וע"ע בהגהות שעל ספר שתילי זיתים הנקרא סביב לשולחנך (ר"ס שח).
(((אך))) מאידך י"ל דזה אינו, כיון די"ל דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס אף במלאכתו להיתר, וחמיר מוקצה זה, כיון שהוא מוקצה מדעתו לכל התשמישים מלבד לתשמישו, ואילו בכלי שמלאכתו לאיסור אינו מוקצה לשאר תשמישים, ולכן קל דינו. ולפי"ז יצא דלסוברים כי מוקצה מחמת חס"כ לא שייך בכלים שמלאכתם להיתר, הני כלי פורצליין וכדו' משרא שרו. ואילו לסוברים דמוקצה מחמת חס"כ שייך אף בכלים שמלאכתם להיתר, יהיה אסור לטלטלם, מלבד לתשמיש שלהם הם מיועדים. (ובעז"ה יתבאר לקמן (אות ו), כי לסוברים דגם כלי שמלאכתו להיתר הוי מוקצה מחמת ח"כ, ס"ל דאסור להשתמש בו אף לשימוש ההיתר).
(((ותחילה))) נביא את הסוברים כי מוקצה מחמת חסרון כיס הוי אף במלאכתו להיתר, והוא תוס' שבת (דף מו ע"א ד"ה אין לנו, וד"ה והא) דכ"כ בשם הרשב"א, דשם כתבה הגמ' (דף מה סוע"ב ע"פ ביאור התוס' הנ"ל) כי ר' שמעון דקי"ל כוותיה, אוסר לטלטל מנורה, וטעמא הואיל ואדם קובע לה מקום, דהיינו דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. והקשתה הגמ', והאמר שמואל משום רבי חייא, כילת חתנים מותר לנטותה, ומותר לפרקה בשבת. ע"כ. ופרש"י, דכילת חתנים הוי כלי שמלאכתו להיתר, כיון דסתם כילת חתנים אין לה גג טפח, וכיון שאינו רחב טפח אינו אהל, ואין בו לא בנין ולא סתירה. וא"כ קושית הגמ' היא מדוע שרי לנטותה ולפרקה, הלא יש לאוסרה מדין מוקצה מחמת חסרון כיס. ומכח קושיא זו מבארת הגמ' דמה שאסרנו מנורה הוא מטעם אחר ע"ש. וכתב על כך הרשב"א, דאה"נ סיכי זיירי ומזורי, כיון שאדם קובע להם מקום, הוו מוקצה מחמת חס"כ, ושאני מנורה וכילת חתנים, דאין קובעים להם מקום כ"כ. עכת"ד. והוכיח הפנ"י (שבת דף מו ע"א) מאלו דברי הרשב"א דס"ל דשייך מוקצה מחמת חסרון כיס אף בכלי שמלאכתו להיתר, כיון דבקושית הגמ' אמרה לאסור כילת חתנים מצד מוקצה מחמת חסרון כיס, אף שמלאכתה של כילת חתנים היא להיתר. וכן מתוך דס"ל לרשב"א, דאף לפי דחית הגמ' שייך מוקצה מחמת חס"כ בכילת חתנים (אע"פ שמלאכתה להיתר), ורק שאין קובעים לה מקום כ"כ, ולכן אין בה דין מוקצה מחמת חס"כ. וכן כתב כביאור התוס' הנ"ל בסוגיא גם בתוס' רא"ש (שם) בפירוש השני, רק שדחה פירוש זה מטעם אחר ע"ש. אלמא דג"כ מסכים עם הרשב"א דשפיר הוי מוקצה מחמת חסרון כיס אף בכלי שמלאכתו להיתר. וכ"כ להוכיח מתוך דברי הרשב"א הנ"ל, דס"ל דמוקצה מחמת חס"כ הוי אף בכלי שמלאכתו להיתר, כמה אשלי רברבי, דכ"כ הפמ"ג בספרו ראש יוסף שם (שבת מו ע"א), וכ"כ להוכיח בספר מנורה הטהורה (סימן שח בקני מנורה ס"ק א), ומו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ז סימן לט אות ג) ועוד בספרו הליכות עולם (ח"ג פרשת מקץ סעיף ה) ובשו"ת קנה בשם (ח"א סימן יח)
(((וכן))) פסקו להלכה דמוקצה מחמת חסרון כיס שייך אף בכלי שמלאכתו להיתר, המהר"י אבוהב (שעל הטור ריש סימן שח) וז"ל, וגם כן אסרו לטלטל כלי שהוקצה מחמת חסרון כיס, יהיה מלאכתו לאיסור או להיתר. עכ"ל. וכ"כ הראש יוסף (שבת דף מו ע"א) והוכיח כן מתוך דברי התוס' הנ"ל. וכ"כ בספר קיצור שולחן ערוך (סימן פח סעיף ו). [וכן מבואר בספר תורת שבת (סימן שח ס"ק ב) דיש מוקצה מחמת חסרון כיס אף בכלים שמלאכתם להיתר, רק דס"ל כי גביע זהב שרי לטלטלו כיון שאינו מקפיד עליו, שהרי כוונתו להשתמש בו, ולפי"ז שרי בנידו"ד, רק שדבריו לכאורה צ"ע ע"ש] .
ג. (((ומאידך))) נמצאו פוסקים רבים דס"ל כי מוקצה מחמת חסרון כיס שייך רק בדבר שמלאכתו לאיסור. דכן מצאתי לפסקי הרי"ד (שבת דף קכד ע"א) דאיתא שם במשנה, כל הכלים נטלים לצורך ושלא לצורך, ר' נחמיה אומר אין נטלין אלא לצורך. וכתב הפסקי הרי"ד וז"ל, עד השתא (בחלק הראשון של המשנה לפנ"כ), איירי תנא בכלים שמלאכתן לאיסור, ושנה נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים וכו'. וכל אלה הם כלים שמלאכתן לאיסור, והתיר לטלטלן לצורך. ואחרי כן שנה כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול, ויתד של מחרישה, גם אלה הן שמלאכתן לאיסור, וכולן ניטלין לצורך, חוץ מאלו שאדם קובע להם מקום, ואפי' לצורך אין מטלטלין אותן. והשתא מיירי בכלים שמלאכתן להיתר, והתיר בהם יותר ממה שהתיר להם בכלים שמלאכתם לאיסור. וכו' עכ"ל. וא"כ מבואר דס"ל דדין המשנה במוקצה מחמת חס"כ מיירי דוקא בכלים שמלאכתן לאיסור, דאת"ל דאיירי גם בכלים שמלאכתן להיתר, והמשנה רק נקטה דוגמאות שמלאכתן לאיסור, א"כ אינו נכון מש"כ דדין זה של המשנה הוא בכלים שמלאכתן לאיסור, דהלא הוא לאו דוקא, וה"ה שמלאכתן להיתר. ולפי"ז גם מש"כ לפנ"כ (דף קכג ע"ב ד"ה מתני') דיתד של מחרישה הוי מלאכתו לאיסור ע"ש, כוונתו כנ"ל. (רק ששם אין הכרח גמור, דשפיר אפשר לומר דכ"כ לחדש על הרישא של המשנה ע"ש. ומ"מ המשך דבריו מגלים שכוונתו כביאורנו הנ"ל). וכ"כ בחידושי הרא"ה על ביצה (דף יא ע"א ד"ה מה"ד, והוא בספר שיטת הקדמונים על ביצה) דכתב ותו דנקט נמי דעיקר מוקצה מחמת חס"כ דלא מיתסר בכלים בדבר שמלאכתו להיתר. ע"כ. וציין לו בשו"ת דברות יעקב (ח"א סימן נח), ובספר מילי דמוקצה (סימן א עמ' כב הערה יד).
(((וכן))) הוכיח בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כו אות ב) דכן ס"ל לרש"י (דף קיג ע"א ד"ה מה), דעל ספק הגמ' בעו מינה מרב יהודה כובד עליון וכובד תחתון (של כלי אורגים) מהו (לטלטלם בשבת). פרש"י מהו, שמי אמרינן איידי דיקירי לא חזו סתמיהו לתשמיש אחרינא, והוה ליה דבר שמלאכתו לאיסור. עכ"ל. ובחידושי הרע"א דייק במה שתלה מלאכתו לאיסור בהקפדה, כי כוונת רש"י למוקצה מחמת חסרון כיס, ולכן הדגיש רש"י דדוקא במלאכתו לאיסור. ועוד יש להוסיף דבגליון הרע"א שם ציין לתוס' (דף קכג ע"א ד"ה סיכי) ושם התוס' כתבו כי ס"ל לרש"י דאיסור זה (של כובד עליון ותחתון) הוא מוקצה מחמת חסרון כיס ע"ש. ונמצא שבזה ישב הרע"א קושיא על דברי רש"י דמה בכך שראוי לשימוש אחר או לא, כלפי דין מוקצה מחמת חסרון כיס. וע"פ התוס' מובנת כוונת רש"י, דכוונתו למוקצה מחמת חסרון כיס, ולכן הצריך דוקא שמלאכתו לאיסור, כיון דס"ל דכל ששייך מוקצה מחמת חסרון כיס הוא רק במלאכתו לאיסור. וא"כ מבואר דתוס' כן למדו ברש"י, דס"ל כי כל דין מוקצה מחמת חס"כ שייך רק בכלים שמלאכתם לאיסור.
(((ובספר))) תוספת שבת (בהקדמה לסימן שח) הביא דכן כתב בשו"ת הרא"ש (כלל כב סימן ח) וז"ל, ויש מוקצה אחרת שמוקצה מחמת מלאכתו של איסור. עכ"ל. ומבואר דמוקצה מחמת חס"כ הוי דוקא במלאכתו לאיסור. אולם המעיין בגוף תשובת הרא"ש רואה כי הרב תוספת שבת הוסיף את המילים "של איסור" מדנפשיה, ובתשובת הרא"ש לא מופיעים מילים אלו. וכמו שהעיר עליו בספר תהלה לדוד (ר"ס שח). וכן הגירסא בשו"ת הרא"ש בהוצאת מכון ירושלים ע"פ כת"י ישנים ומדויקים. אך מ"מ המעיין בתשובת הרא"ש שם, על כרחך כי כוונת הרא"ש דדוקא בכלים שמלאכתם לאיסור שייך מוקצה מחמת חסרון כיס, דכתב שם וז"ל, המין הרביעי, דבר המוקצה מחמת מלאכתו שהיא מלאכת איסור כקורנס של הנפחים וכיוצא בהן וכו'. וכתב את פירטי דיני מוקצה שמלאכתו לאיסור. וסיים וז"ל, אלו דיני המוקצה מחמת מלאכתן שהוא מותר לצורך גופו ולצורך מקומו, כיון שיש עליו תורת כלי. ויש דבר מוקצה מחמת מלאכתו והוא כמוקצה מחמת גופו והוא מחמת חסרון כיס, כקורנס הזהבים ובשמים שאסור לטלטל אפי' לצורך גופו, ומסר הגדול, ויתד של מחרישה, וסיכי זיירי ומזורי, וכן ארזי ואשוחי שאסור להסיקן ביו"ט. עכ"ל. וא"כ מבואר מדבריו לעיל דכתב "מחמת מלאכתו", וכוונתו למלאכת איסור. וא"כ כששב וכותב ויש דבר מוקצה מחמת מלאכתו והוא כמוקצה מחמת גופו והוא מחמת חסרון כיס וכו', שכוונתו למלאכת איסור, ובזה דוקא יש מוקצה מחמת חסרון כיס. וכ"כ דמוכרחת כוונת הרא"ש דמיירי במלאכתו לאיסור בשו"ת קנה בשם (ח"א או"ח סימן יח), וכ"כ בביאורים שעל ספר תוספת שבת (בהקדמה לסימן שח אות א).
(((וכן))) העלה הפני יהושע (שבת דף מו ע"א) כי כל ששייך דין מוקצה מחמת חסרון כיס הוא רק בכלים שמלאכתם לאיסור, והביא לכך ראיות מהסוגיות במס' שבת ע"ש. וכ"כ התוספת שבת (סימן שי ס"ק יג), ועוד בסוף ההקדמה לסימן שח (ויובאו דבריו בעז"ה בהמשך). וכן כתב בשו"ע הרב (סימן שח סעיף ד), וכן מבואר דס"ל לרב יוקח נא (סימן שח ס"ק יב) ע"ש ודו"ק. וכן בספר משחא דרבותא (סימן שח סוף סעיף נא) ע"ש. וכ"כ בספר יד יוסף יוזפא (בריש ההקדמה לסימן שח, וברביד זהב ס"ק ו), וכן העלה מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ז סימן לט אות ג), ועוד בספרו הליכות עולם (ח"ג פרשת מקץ אות ה), ובשו"ת דברי יואל (או"ח סימן יט), ובספר שערים המצויינים בהלכה (סימן פח הערה א), וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כו אות ב), ובשו"ת קנה בשם (ח"א סימן יח), והביא עוד שכ"כ נזר ישראל (ח"א סימן לח), ובליקוטי רימ"א (ס"ק א), ובמנחת שבת (בפתיחה לסימן שח סוף אות א), ע"כ. ואת"י. וכ"כ עוד בשו"ת באר משה (ח"ח סימן ע), ובספר קצות השלחן (ח"ד סימן קח סעיף יז), ובספר שש"כ (פרק כ הערה פח), ובשו"ת אז נדברו (חי"א סימן כא על דברי המ"ב ס"ק ח), ובספר מנוחת אהבה (ח"א סימן יב סעיף יח), ובספר ילקו"י (שבת ח"ב סימן שח עמ' שכח), ובשו"ת דברות יעקב (ח"א סימן נח), ובשו"ת אור יצחק עבאדי (סימן קנז), ובספר מילי דמוקצה (סימן א עמ' כב), ובספר משמרת השבת (עמ' ג), ובספר שלמי יהודה (פתיחה חלק א). ואחר מופלג נדפס שו"ת דברי דוד אזולאי ושם (ח"א סימן טז) ג"כ כתב להקל.
דעת מרן
ד. (((ומרן))) בשו"ע (סימן שח ס"א) כתב וז"ל, כל הכלים נטלין בשבת, חוץ ממוקצה מחמת חס"כ. כגון סכין של שחיטה, או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהן הקולמוסים, כיון שמקפידים עליהם שלא לעשות בהם תשמיש אחר וכו'. ע"כ. ויש כאן שתי דרכים ללמוד, דמחד י"ל כי מתוך שכתב ברישא רק דוגמאות של כלים שמלאכתם לאיסור, וע"ז ביאר דכיון שמקפידים עליהם, משמע דכל דשייך לומר מוקצה מחמת חס"כ הוא דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור. ומאידך גיסא י"ל דהוא לאו דוקא, ונקט דוגמאות בעלמא, והעיקר הוא טעמו שכתב מפני שמקפידים עליהם, וטעם זה שייך אף בכלים שמלאכתם להיתר. ומה שכתב דוקא דוגמאות של כלים שמלאכתם לאיסור, הוא מפני שאלו הדוגמאות שנקטה הגמ', וה"ט כי המקרים הפשוטים והמצויים במוקצה מחמת חס"כ הם במלאכתם לאיסור, ואילו כלים שמלאכתם להיתר הם מקרים רחוקים. ואומנם אין הכרע בשו"ע, אך לכאורה בב"י מבואר כצד השני, דהנה הב"י (ר"ס שח) בהקדמה כתב הא' כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם, כגון סכין של שחיטה ומילה ושל סופרים. עכ"ל. והלא אף במלאכתו להיתר שפיר שייך טעם זה שמקפיד, ולא ביאר כי כוונתו לאסור דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור, וכל כה"ג אם הוה ס"ל, הו"ל לפרושי, אלמא דס"ל דהוי מוקצה אף במלאכתו להיתר. וכן משמע מפרש"י שהביאו הב"י (ר"ס שח) וז"ל, משום דקפיד עליהו, ומייחד להם מקום, דלא חזו למלאכה אחריתי. עכ"ל. וטעם זה שייך אף בכלים שמלאכתם להיתר. וכן משמע מהרא"ש (פ' כל הכלים סימן ד) ע"ש, והביאו הב"י (שם). וכן משמע ברמב"ם (פרק כה ה"ט) וז"ל, כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו, אסור לטלטלן בשבת, וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול. וכו' עכ"ל. ולא התנה שהוא דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור. ועוד דפשטות דבריו כי מיירי אף בכלים שמלאכתם להיתר דכתב, כלים העומדים לסחורה, וכלים יקרים. א"כ כתב כלים יקרים ומשמע בין של איסור ובין של היתר. והביאו הב"י, וא"כ משמע כי כן דעתו. וכן כתב הראש יוסף (שבת דף מו ע"א) להוכיח מל' הרמב"ם הנזכר, דכתב הרמב"ם "דמים יקרים" ולא התנה דדוקא במלאכתם לאיסור, ומשמע דס"ל דאף במלאכתן להיתר. ולמעשה כן משמע בפשטות דס"ל לעוד ראשונים רבים, דע' בר"ן (שבת דף מז סוע"ב מדפי הרי"ף) דכתב לגבי טעם איסור מוקצה מחמת חס"כ וז"ל, כל הני קפדי עלייהו משום דפגמי ומקצי להו ביום. ע"כ. ולא התנה דדוקא במלאכתם לאיסור. וכ"כ המאירי (שבת דף קכג ע"ב) וז"ל, חוץ מן המסר הגדול וכו' שבכלים אלו הוא קפיד עליהם ומיחד להם מקום, שאם יתקלקלו הפסדן מרובה, ומתוך כך אסורים אף לצורך גופן ומקומן. עכ"ל. וכ"כ בפסקי הריא"ז (שבת פרק יז הל' ג) וז"ל, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, לפי שאדם מקפיד עליהן שלא יתקלקלו בטלטולן, ואדם מקצה להם מקום. עכ"ל. וכ"כ תוס' הרא"ש (דף קכג ע"ב ד"ה סכינא דאשכבתא) פירוש, ששוחטין בו ומקפיד עליו שלא יפגם, מכאן שיש להזהר מלטלטל סכין סופרים וסכין מילה, דכולהו קפיד עליהו לעשות בו תשמיש אחר. ע"כ. וכן משמע בר' יהונתן מלוניל (דף מז ע"ב) ע"ש. ובארחות חיים (סימן שס), ובאור זרוע (סימן פו), ובאהל מועד (ספר שלישי, שער א, דרך י, נתיב א, דף מט ע"ב) וז"ל, מוקצה מחמת ח"כ כמסר הגדול וכו', בכל אלו וכיוצ"ב שהבעלים מקפידין עליהם כדי שלא יתקלקל, אסורים. עכ"ל. וכל הני ראשונים סתמו דטעם איסור מוקצה מחמת חס"כ הוא מפני ההקפדה, וטעם זה שייך אף בכלים שמלאכתם להיתר, דהלא מקפיד עליהם, ולא התנו שיהיו הכלים שמלאכתם לאיסור, וכל כה"ג הו"ל לפרושי. ומפורסמים דברי הבית מאיר (או"ח סימן תמג אות ב ד"ה ואולם), כי נח לי ללמוד מסתימת הראשונים, יותר מפירושם של אחרונים. והביאו מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סימן כ אות ג) ונשען עליו. ועוד הביאו (בחלק ז יו"ד סימן לח אות א) ושכ"כ עוד אחרונים. ועתה יצא לאור עולם שו"ת יבי"א ח"ט, ושם בחאו"ח (סימן נט אות א), שב וכתב כן.
(((ואולם))) נמצאו פוסקים רבים שהלכו בדרך ההפוכה לגמרי. דהנה הפנ"י (שבת דף מו ע"א) כתב, כי מדברי הטוש"ע מוכח דמוקצה מחמת חסרון כיס שייך דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור. ואמנם הראש יוסף (שבת דף מו ע"א) כתב על דברי הפנ"י האלו כי לא ידע מנין לו דבר זה. אך נראה פשוט דכוונתו היא להוכיח מתוך שנקטו הם דוקא דוגמאות של כלים שמלאכתם לאיסור. וכ"כ המנורה הטהורה בקני מנורה (ס"ק א) דמתוך שבשו"ע נקט דוקא דוגמאות של כלים שמלאכתם לאיסור, משמע דס"ל דרק בכלים שמלאכתם לאיסור שייך דין מוקצה מחמת חס"כ. אך ע"ש דהסתפק לדינא. וכ"כ להוכיח מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ז סימן לט אות ג), ועוד בספרו הליכות עולם (ח"ג פרשת מקץ סעיף ה), וכ"כ בשו"ת דברי יואל (או"ח סימן יט), ובשו"ת קנה בשם (ח"א סימן יח סוף אות ב), ובשו"ת באר משה (ח"ח ר"ס ע), ובספר מנוחת אהבה (ח"א סימן יב סעיף יח), ובספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' שלב) ובשם מו"ר שליט"א.
(((ויש))) להוסיף עוד, דהלא הבאנו לעיל כי מוכח מרש"י (דף קיג), ומתשובת הרא"ש, דס"ל כי מוקצה מחמת חסרון כיס הוי רק בכלי שמלאכתו לאיסור. וא"כ אע"ג דכתבנו לעיל כי פשטות רש"י (דף קכג), והרא"ש בפ' כל הכלים (סימן ד), ס"ל כי מוקצה מחמת חסרון כיס הוא אף בכלים שמלאכתם להיתר, מתוך שלא התנו זאת, וע"כ לומר דלא ס"ל הכי, כפי שהוכיח הרב אור לציון מדברי רש"י בדף קיג, וכמבואר בתשובת הרא"ש, דמוקצה מחמת חסרון כיס הוי רק בכלי שמלאכתו לאיסור. (אך לכאורה על הרא"ש צ"ע, כיון דהובא לעיל כי התוס' רא"ש ס"ל כרשב"א דלעיל, וא"כ מבואר דס"ל כי אף בכלי היתר הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ואולי חזר בו הרא"ש וצ"ע). וא"כ על פשטות לשונותיהם נאמר דהוא לאו דוקא, וא"כ גם בשאר הראשונים שפיר נוכל לומר דמה שלא התנו כי דוקא במלאכתו לאיסור אסור, הוא לאו דוקא, וס"ל דמוקצה מחמת חס"כ הוי רק במלאכתו לאיסור. מה גם דיש לומר שסמכו על הדוגמאות שנקטה הגמ' שהם של איסור. וגם ובעיקר סמכו על הסברא כיון דתלו זאת בקפידא, ועל כן מקצה מדעתו משימוש, וכשמלאכתו להיתר לא הקצה מדעתו שהרי בדעתו להשתמש לתשמיש ההיתר ושוב אינו מוקצה, ופשוט שלא יהיה מוקצה לשאר תשמישים.
האם בעלי התוס' הוו פסקנים או פרשנים
ה. (((ועוד))) יש להוסיף דכתב הכנה"ג בכללי דרכי הפוסקים (אות טז) וז"ל, מקובלני מפי אבא מרי שאין לסמוך למעשה על דברי התוס', אם לא שביארו בהדיא שדבריהם הלכה למעשה. וע"ע בספר יד מלאכי (כללי התוספות אות יד) וז"ל, דע שאין דרך התוספות שלנו תוספו' טוך לפסוק הלכה, כי אם לפרש שמעתתא בדרך שקלא וטריא, וכן קבלנו מרבותינו. ע"כ. ולפי"ז אין לפסוק מתוך דברי התוס' הנ"ל שהביאו לרשב"א והוכחנו כי ס"ל דמוקצה מחמת חס"כ הוי אף במלאכתו להיתר. אך לכאורה כללים אלו צ"ע ע"פ שאר הכללים שהזכירו שניהם, כגון דבמח' רש"י ותוס' תפסינן כתוס', ושתפסינן כתירוץ שני של תוס', ועוד כללים ע"ש. והוי סתירה מניה וביה. אך אין לבא ולסתור זאת ע"פ דברי הרב חיד"א בחיים שאל (ריש סימן ח) וז"ל, העידותי בכם היום שכל דין מראשונים ואחרונים אשר הבאתי בס' הקטן ברכי יוסף, אין כוונתי בד"ל מסכים הולך לענין דינא, דאפשר דלא עמדתי בתשובה או בדין ההוא כפי עיוני הקצר, רק אגב רהטא עין לו ראתה, והבאתיו להקל מעל המעיין טורח החיפוש. ומזקנים אתבונן הרב כנסת הגדולה, והרב יד אהרן, ואבזרייהו , כי כל ישעם להורות משפט גבר איה מקום כבודו, ולא שבא בדין ההוא במצרף כור חכמתם שהם מסכימים עמו, וזה נודע לכל. וגם אני בעוניי זה דרכי זולת כשאומר וכן עיקר, וכיוצא, אז אני מגלה דעתי הקצרה. אבל בלאו הכי רק שאני כותב בסתם הדין ההוא בשם אומרו, עדיין טעון לינה בעומקה של הלכה. עכ"ל. וא"כ מבואר דכ"כ על ספר הכנה"ג, ואף על שאר ספרי הליקוטים. וכ"כ ג"כ בספר שדי חמד (ריש חלק א) בהתנצלות המחבר ע"ש. אך כל זה לא שייך כאן, דהלא הכנה"ג כתב כאן מקובלני מפי אבא, וכן היד מלאכי כתב, וכך קבלנו מרבותינו.
(((ומ"מ))) הרב ים של שלמה בודאי דלא ס"ל הכי, דמפורסמים דבריו בהקדמה ראשונה למס' חולין וז"ל, אבל מצאתי בתשובת הרא"ש שכתב שהאיש רמב"ן גדול היה מאוד בכל החכמות, אכן כשהוא חולק עם ר"ת ור"י, שלא לשמוע אליו, אלא לילך אחר בעלי התוספות, כי קבלה בידו שר"ת ור"י וצרפתים היו גדולים בחכמה ומנין יותר מן הרמב"ן. עכ"ל. וע"ע בהקדמת הדרכי משה וז"ל, כתב מהרי"ו בתשובה סימן קעא, דעל הרוב פוסקים ע"פ התוספות, מוהר"ם וראבי"ה. וכתב הדרכי משה וכן עשיתי אני. ע"כ. ופוק חזי בספרי הפוסקים, אשר מלאים ראיות מדברי התוס' להלכה. וכל כה"ג א"צ ראיה, דזיל קרי ביה רב אמרינן. שוב נזכרתי כי כבר דיבר בכך מו"ר שליט"א בספרו שו"ת יחו"ד (סוף ח"ה כללי מרן השו"ע אות ד) ע"ש מפי ספרים. והעולה מדבריו לכאורה כי תפסינן לתוספות להלכה, אלא במקום שחולק על הרמב"ם או הרי"ף תפסינן דלא כוותיה ע"ש. וא"כ מ"מ חזי לאצטרופי הכא, דיש לנו לתפוס כרא"ש וסיעתיה ולא כתוס'.
(((וע"פ))) האמור יוצא, כי כיון שדעת מרן שנויה במח', ואין הכרח גמור כמאן, א"כ בכה"ג אין לכלל שקבלנו עלינו הוראות מרן וכמש"כ בשו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד סימן יט סוף אות ה), וכיון שכן עלינו להסתכל על שאר הפוסקים, וכיון דרוב הראשונים ורוב רובם של האחרונים ס"ל להקל, ועוד דהוי הכא מילתא דרבנן, לכן העיקר להקל, דכל ששייך מוקצה מחמת חסרון כיס הוא רק בכלים שמלאכתם לאיסור.
למחמירים יאסר אף שימוש ההיתר
ו. (((ועוד))) יש להוכיח דקי"ל כן, והוא דהלא עיקר הצד לטעון דשייך מוקצה מחמת חסרון כיס אף בכלים שמלאכתם להיתר, הוא מתוך דברי התוס' (דף מו ע"א) בשם הרשב"א, ושכ"כ התוס' רא"ש וכנ"ל. אך המעיין בדבריהם מוכח עוד דיסברו, דבכלי שמלאכתו להיתר והוי חס"כ, אסור לגעת בכלי בשבת אף לצורך התשמיש של ההיתר, וכדיבואר בעז"ה בסמוך. ולפי"ז א"א לומר דקי"ל הכי, דא"כ יצא דכלי פורצליין וסכו"ם יקר וכיוצ"ב, יהיה אסור להשתמש בהם בשבת אפי' לצורך תשמישם. ובדבר זה וודאי דלא קי"ל הכי, דמנהג העולם להקל בכך יוכיח, דהרי שום חד מן הפוסקים לא אישתמיט למימר הכי לדינא, וא"כ כן המנהג כבר מדורי דורות וקי"ל כמנהג אפי' נגד מרן, וק"ו כאן שדעת מרן לא ברורה. והראיה לכך דסבירא להו לאסור להשתמש בכלי היתר אף לתשמיש של היתר היא, דהלא הרשב"א והתוס' רא"ש ביארו את הסוגיא (שבת דף מה סוע"ב) דמנורה אסור לטלטלה מצד מוקצה מחמת חס"כ, ועל כך שאלה הגמ', דא"כ כילת חתנים נאסור לפותחה בשבת, והלא "אמר שמואל משום רבי חייא כילת חתנים מותר לנטותה, ומותר לפרקה בשבת". ותרצה הגמ', דמנורה אסורה מטעם אחר, ולא מצד חסרון כיס. ע"ש. ומבואר כי כילת חתנים הוי מלאכתה להיתר (ולכן שרי לפותחה). וכ"כ שם רש"י להדיא [וז"ל, דסתם כילת חתנים אין לה גג טפח, שנקליטין יוצאין לשני ראשי המטה באמצעה, אחד לכאן ואחד לכאן, ונותן כלונסאות מזה לזה, ומשליך האהל עליה והוא שופע לכאן ולכאן, וכיון שאינו רחב טפח אינו אהל, ואין בו לא בנין ולא סתירה. עכ"ל] . והגמ' חשבה לאסור לפותחה בשבת מצד דהוי מוקצה מחמת חס"כ, ומפורש דאפי' לתשמיש של ההיתר אסור להשתמש במוקצה מחמת חס"כ, ולכן אסור לפתוח כילת חתנים בשבת, ואף שזהו התשמיש שלכך היא מיועדת, וזה תשמיש היתר. [ומכאן דחיה לדברי התוספת שבת (סימן שי סס"ק יג), דביאר כי כילת חתנים הוי מלאכתה לאיסור, כיון שעיקר תשמישה לאהל האסור ע"ש, וברש"י מפורש דלא כן, וכן מבואר בפני יהושע שדחאו שם הרב תוספת שבת, וכן מבואר בחזו"א (שבת סימן מג אות יז) דהוי מלאכתה להיתר] . וכ"כ להוכיח מהרשב"א כי אוסר אף לצורך שימוש ההיתר בשו"ת קנה בשם (ח"א סימן יח אות א) ושכן כתב להוכיח בספר מנורה טהורה (סימן שח בקני מנורה ס"ק א), והוסיף הרב קנה בשם עוד להוכיח כן מהשו"ע, דאת"ל דשייך מוקצה מחמת חסרון כיס אף בכלים שמלאכתם להיתר, יאסור אף לצורך תשמישם הרגיל, והוא מתוך השו"ע (סימן שח ס"א) דפסק כי כלים המוקצים מחמת חס"כ, אסור לטלטלם לצורך גופם ומקומם. וא"כ אף לצורך גופם אסור. ואין לומר כי שאני התם דכל הדוגמאות דהזכירם מרן השו"ע הוו בכלים שמלאכתם לאיסור, ולכן שם אסורים לגמרי אף לצורך גופם, אך אה"נ בכלים שמלאכתם להיתר יותר לצורך גופם. דהיא הנותנת, דאת"ל כדבריך כיצד סתם מרן לאסור, וכל כה"ג הו"ל לפרושי ולומר, דכל דאסור אף לצורך גופם הוא רק בכלים שמלאכתם לאיסור.
כלים העומדים לסחורה
ז. (((אולם))) עדיין צ"ע, כי לכאורה יש כמה ראיות מהשו"ע והראשונים דס"ל דאף כלי שמלאכתו להיתר הוי מוקצה מחמת חס"כ. דהנה הב"י (ר"ס שח) הביא לרמב"ם (פרק כה ה"ט) דפסק, כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר וכו'. עכ"ל. ומבואר דכלים המוקצים לסחורה, אף דהוו כלים שמלאכתם להיתר, מ"מ שייך בהו דין מוקצה מחמת חסרון כיס, וכמו שמבואר עוד שם בהמשך הב"י, דמיירי אף בכלי היתר ע"ש. וכ"פ הרמ"א (סימן שח ס"א) דכלים העומדים לסחורה, הוו מוקצה מחמת חס"כ.
(((ונראה))) לתרץ זאת, ע"פ המבואר לעיל בטעם הדבר דדוקא בכלים שמלאכתם לאיסור שייך דין מוקצה מחמת חסרון כיס. והוא דרק אז הוקצה מדעתו לגמרי בשבת, דהלא למלאכתו הוקצה כיון דהוי לאיסור, ולשאר מלאכות הוקצו כיון דמקפיד שלא להשתמש בכלי אלא למלאכתו, וא"כ הוקצה לגמרי בשבת, ולכן חמיר דינו מדין סתם כלים שמלאכתם לאיסור, דמותרים לצורך גופן ומקומן. (משא"כ אם נאמר דשייך דין מוקצה מחמת חס"כ אף במלאכתו להיתר, אז לא הוקצה לגמרי לשבת, דלא הוקצה למלאכתו). וכמו שהובאו לעיל פוסקים רבים דכתבו להאי טעמא. וא"כ ניזיל בתר טעמא, דה"ה דיש לאסור כלים שהוקצו לסחורה אף שמלאכתם להיתר, כיון שהוקצו לגמרי לשבת, ואין בכוונתו כלל להשתמש בהם, לא למלאכתם דהלא מיועדים לסחורה, ולא לשאר מלאכות כיון שמקפיד עליהם. וכ"כ לתרץ על קושיא זו מכלים העומדים לסחורה, דהוו מלאכתם להיתר, בספר תהל"ד (ר"ס שח), ובשו"ת קנה בשם (ח"א או"ח סימן יח), ובספר ברכת השבת (הלכות מוקצה סעיף ד), ובספר ילקו"י (שבת ב' עמ' שלב), וכ"כ בביאורים שעל התוספת שבת (סימן שח אות ט), ובספר משמרת השבת (סימן שח עמ' ג).
סכינא דאשכבתא
ח. (((ועוד))) צריך ביאור, דאיתא בשבת (דף קכג ע"ב) אמר אביי, חרבא דאושכפי, וסכינא דאשכבתא, וחצינא דנגרי, כיתד של מחרישה דמי. ע"כ. דהיינו דדינם הוא דהוו מוקצה מחמת חסרון כיס. ופרש"י, סכינא דאשכבתא, סכין של בית המקולין שהקצבים מקצבים בו בשר. עכ"ל. ומבואר א"כ, דהוי כלי שמלאכתו להיתר. דהלא שרי להשתמש בסכין זה לקצב בשר בשבת, דהלא בשר חי אינו מוקצה דחזי לכוס, כדאיתא בשבת (דף קכח), וכדפסקו הטוש"ע (סימן שח סימן לא). וכ"כ כפירוש רש"י דסכינא דאשכבתא הוא סכין של טבחים, ראשונים רבים. דכ"כ המאירי (שבת קכג), ובפסקי הרי"ד (שם), ובפסקי הריא"ז (פרק יז הל' ג), ובארחות חיים (סימן שס), ובאור זרוע (סימן פו). ואומנם התוס' (שם ד"ה סכינא) פירשו דמיירי לגבי סכין שחיטה, והוא הלא הוי מלאכתו לאיסור. וכ"כ רבינו חננאל (שם), והר"ן (דף מז ע"ב מדפי הרי"ף), וכן כתב התוס' רא"ש (שם). מכל מקום לפי כל הראשונים המובאים לעיל מאי אית לך למימר. ואומנם בשולחן ערוך מרן כתב (סימן שח ס"א) סכין של שחיטה. אך בבית יוסף הביא את פירוש רש"י, ולא השיג עליו כי יש מח' בזה, אלמא דאף הב"י ס"ל הכי.
(((ואולם))) ע"פ המבואר לעיל בטעמו של דבר כי שייך מוקצה מחמת חסרון כיס דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור שפיר מיושב כאן. דכיון דסכין של טבחים אין משתמשים בו כלל בשבת, דהלא אין דרך להשתמש בו לחתוך בשר מבושל, רק בשר חי. ואומנם יש שכוססים בשר חי, אך מעט מאוד כוססים בשר, וגם הכוססים אינם משתמשים בסכין טבחים, דהלא אין חפצים לאכול הרבה בשר חי אלא מעט, וא"כ משתמשים בסכין קטנה לחתוך חתיכת בשר קטנה, וא"כ נמצא דסכין זו מוקצה מדעת לגמרי בשבת, ובכה"ג שפיר שייך דין מוקצה מחמת חסרון כיס אף בכלים שמלאכתם להיתר, וכמבואר לעיל בדין כלים העומדים לסחורה, וכמו שביארו שם הרבה פוסקים כן. וכ"כ לישב בשו"ת קנה בשם (ח"א או"ח סימן יח אות ג), ובשו"ת באר משה (ח"ח סימן ע אות ג), ובשו"ת אז נדברו (חלק יא עמ' מ), וע"ע בספר שש"כ (פרק כ הערה נב) דתירץ דהוי מלאכתה לאיסור כיון שבזה שמקצבים בה למכור בשר, חשיב כסכין העומד לסחורה, וכ"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' שט) וסיים ע"כ, וצ"ע. וע"ע בספר משמרת השבת (סימן שח עמ' ו), וע"ע בספר שבתותי תשמורו (ח"א פרק כד הערה ב). שוב ראיתי לספר משחא דרבותא (ר"ס שח) דכתב לדייק את מרן דכתב סכין של שחיטה, ולא כתב סכין של בית המקולין שהקצבין מקצבין בו, דבזה מוכח דס"ל דסכין של קצבים אינו מוקצה מחמת חס"כ. ע"כ. ולפי"ז לא קשיא מידי והכל אתי שפיר. רק שלענ"ד אין בזה הכרח וכנ"ל, וגם דאז יצא מח' בראשונים הנזכ"ל, ואפושי פלוגתא לא מפשינן.
כלי שמלאכתו לאיסור והיתר
סכין של מילה
ט. (((עוד))) קשה מדין סכין של מילה שכתבו מרן (סעיף א) דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ולכאורה הוי כלי שמלאכתו להיתר, כיון שמילה בשבת הוי היתר גמור, וסכין זה עומד רק למילה של היתר. ואף את"ל דהוא עומד אף למול מילה שלא בזמנה, וא"כ כלפי זה בשבת הוי מלאכתו לאיסור. מ"מ לכל היותר הוי כלי שמלאכתו לאיסור והיתר, ורובא להיתר ובזה פשוט דינו דחשיב כלי שמלאכתו להיתר, וכמבואר במ"א (ס"ק ט) בשם השלטי גיבורים (פרק יז דף מח ע"א אות ב) והכנה"ג. וכ"כ הא"ר (ס"ק ד), וכ"כ הפמ"ג (סימן שח א"א ס"ק ט), ועוד במשב"ז (ר"ס שח ד"ה וכלי שמלאכתו), ורק דהוכיח מהרשב"א (שבת קכג ע"א ד"ה הא דתנן) ע"ש כי כשרובו עומד לאיסור חשיב כלי שמלאכתו לאיסור. וכ"כ ג"כ מדנפשיה הרב גדולות אלישע (ס"ק יט) להוכיח מהרשב"א, והוכיח עוד מהרא"ש בתשובה (כלל כב סימן ח), והביאו הב"י (ר"ס שח דף סג ע"ב ד"ה כתב הרא"ש בתשובה). ודלא כרב חיי אדם (כלל סו סעיף ג), וקצוש"ע (סימן פח סעיף ח), דס"ל דכיון דמשתמש בו גם להיתר אף באופן ששימוש זה הוא מועט ורובו עומד לאיסור, מ"מ לא הקצה דעתו ממנו ושרי. (אך סיים שם הרב גדולות אלישע דבעירו נוהגים להקל, ויש להם ע"מ שיסמוכו. וכוונתו דידחקו בפירוש הראשונים הנ"ל ע"ש). וכן ראיתי עוד למהרש"ם בדע"ת (סעיף ד) דפסק כי אזלינן בתר רובא, והביא כן מפי ספרים. וכ"פ בספר מנוחת אהבה (פרק יב סעיף יג), וע"ע בספר שבתותי תשמורו (פרק כה סעיף ו), וכ"כ המ"ב (ס"ק כ, וס"ק קפז ודו"ק), וע"ע בביה"ל (ס"ג ד"ה קרדום), דכלי שמיועד למלאכת איסור והיתר, אף שרוב תשמישו לאיסור, שרי לטלטלו. וכל שנאסר ברובו לאיסור, הוא באופן שהכלי אינו מיועד למלאכת ההיתר, אלא בדרך עראי משתמשים בו להיתר. עכת"ד. וכן מבואר להקל בכה"ג בספר בני ציון ליכטמן (סימן שח ס"ק עד) ע"ש. וע"ע למו"ר בספרו הליכות עולם (ח"ג מקץ סעיף ד) דעמד על מדוכה זו, ע"ש ובשו"ת משנה הלכות (חט"ו סימן קו). וע"ע בזה (בריש סימן כו). וא"כ יוצא, דכלי מילה הוו מלאכתם להיתר, כיון דרוב תשמישם הוא להיתר, וא"כ קשיא טובא מדוע סכין של מילה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס.
(((שוב))) אחר ההתבוננות נראה דסכין של מילה חשיב רוב מלאכתו לאיסור, שהרי אין לו סכין מילה המיוחדת לשבת, ונמצא שרוב השימוש בו הוא בימי החול. ואלו המילות אשר נעשות בימי החול הם מלאכות של איסור לעשותם בשבת, שהרי מילה דחויה אינה דוחה שבת (סימן שלא ס"ד), ונמצא שרוב מלאכת הסכין משמשת למלאכת איסור. ואולם עדיין אין בכך לישב, והוא ע"פ הביה"ל הנ"ל, דאף במלאכת היתר מועטת אך תכלית הכלי מיועד לכך, ואינו שימוש עראי, שפיר הוי מלאכת היתר. ועוד ע"פ דברי מו"ר בהליכות עולם (הנ"ל), דפסק כי המקלים י"ל ע"מ שיסמוכו אף ברובו איסור להחשיבו ככלי שמלאכתו להיתר, והוא בהשען על הארחות חיים (הל' שבת סימן שסח) והתוס' שבת (לה ע"ב ד"ה והתניא), בדעת רש"י. [וכנראה מה שלא סמך על כך בשופי, כי דבריהם נסתרים מן המשנה (דף קכב ע"ב) דקורנס וקרדום הוו כלים שמלאכתם לאיסור, ולטעמייהו הו"ל למשרי אף בהא, כיון שפעמים משתמשים בהם להיתר. וכיון שאיננו מבינים את חידושם של הארחות חיים ורש"י, שוב א"א לדמות מילתא ולהקל על פיהם. ברם ע' בב"י (סוף סימן שח) דמפורש בו דהיתר טלטול שופר הוא רק לצורך גופו ומקומו, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, אף דחזי לתת לתינוק לגמע. וזה להדיא נגד הארחות חיים והתוס' הנ"ל, וכן פסק גם הרמ"א (סימן שח סס"ד), וא"כ לדידן העיקר לאסור בזה. והגדולות אלישע שכתב דהמקלים יש להם על מה שיסמוכו, הוא כי נהגו כן בבגדאד, ולמנהג שפיר הוי סמך, משא"כ כאן בא"י. שוב ראיתי שכן הוא בתוספתא (שבת פט"ו הט"ו), וכמש"כ במנחת ביכורים שם.]
(((ואף))) את"ל דמילה דחויה היא אצל שבת ולא הותרה, ע' בזה בספר לוית חן (סימן לח), דהוא מח' הפוסקים, וע"ע בספר הליכות עולם (ח"ג מקץ אות ז), וע"ע בספר מנוח"א (ח"א סימן כא הע' 26) דהוכיח כי דעת מרן דמילה דחויה ע"ש. וא"כ סכין של מילה הוי מלאכתה לאיסור אף במל בהיתר בשבת. אך זה אינו, דאף לצד דמילה דחויה בשבת, מ"מ הוי מלאכתה להיתר, דאף שהיא דחויה, מ"מ מותרת.
(((וי"ל))) דע"כ לומר מכח הנ"ל, דסכין של מילה הוי מלאכתה לאיסור, כיון שחיתוך בשר המילה הוא מלאכת איסור, (וכמבואר בב"י סימן שלא (סעיף ג), ובסוף הסימן), ואף שהותר לו בשבת חיתוך זה, מ"מ הוי מלאכת איסור, וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן יז סוף אות ד) בענין אחר ע"ש. וכן ראיתי דכתב הפמ"ג (סימן שח משב"ז ס"ק ב) דסכין של מילה הוי כלי שמלאכתו לאיסור, וכ"כ התו"ש (סימן שי ס"ק יג), וכן מבואר בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כ הערה מח) ע"ש. וע"ע בשו"ת אור לציון (ח"ב סימן כו הערה ב, והודות מש"כ שם לענין סכין שחיטה ביו"ט, ע' בספר שש"כ פרק כ הערה מח, דברים יפים). שוב ראיתי שכ"כ לבאר בספר שלמי יהודה (פתיחה הערה ג) דהמלאכה היא לאיסור, רק דהמצוה דוחה שבת ועע"ש, וע"ע בספר טל תחיה (עמ' רלט) בזה. וע"ע לקמן (בסימן כו אות ג) מש"כ בזה. ושוב ראיתי לספר ברכת השבת (הל' מוקצה סעיף ד) דג"כ כתב כנ"ל, דהוי מלאכתו לאיסור, כיון שחיתוך בשר הוי איסור. והביא שכ"כ הגר"א יו"ד סימן רסו וז"ל, ובאמת מוקצה הוא (האיזמל), אלא שמותר, משום צורך מצוה. ועע"ש בדבריו.
תפילין האם הוו מוקצה מחמת חסרון כיס
י. (((עוד))) דבר הצ"ע הוא לענין תפילין, כי לכאורה תפילין הוו מוקצה מחמת חסרון כיס. ואולם ברור שההלכה אינה כן, דע' בב"י (ר"ס שח) דלא מבעי לראשונים דס"ל דתפילין הוו היתר, אלא אף לאוסרים, מ"מ מותר ליטלו לצורך, ע"ש. וא"כ ס"ל דהוי מלאכתו לאיסור, ולא דהוי מוקצה מחמת חס"כ. וכ"פ המ"א (סימן שח ס"ק יא), והט"ז (ס"ק ג), וע"ע בספר פתח הדביר (ס"ק ה), ובספר מימי שלמה (ר"ס שח), ובספר דע"ת (עמ' קמט, ועמ' קנ), ובספר גדולות אלישע (ס"ק לא, וס"ק לג), ובספר ערוך השלחן (סעיף יז), ובשו"ע הרב (סימן שח סעיף יט), וע"ע בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' תל). וע"ע גבי טלטול תפילין בשו"ע (סימן לא), וכן (סימן רסו סעיף י) ועוד (סימן שא סעיפים ז,מב) וגם (סימן שח ס"ד). ותקשי ממ"נ, הן לסוברים דתפילין הוו היתר, והן לסוברים דהוי מלאכתן לאיסור. ולכאורה יש לומר, דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שבשבת מקצהו לגמרי לתשמישו, ולתשמישים אחרים מקצהו מפני שמקפיד עליו, ככל מוקצה מחמת חסרון כיס. (ואף לסוברים דהוי היתר יש לאוסרו מהאי טעמא דדמי לכלים העומדים לסחורה, שכיון שמוקצים לגמרי אף דהם מלאכתם להיתר הוו מוקצה מחמת חס"כ, וה"ה הכא).
(((וע"פ))) דברי הפמ"ג (סימן שח משב"ז ס"ק ג) מיושבת קושיא זו, דשם עמד על קושית האחרונים על דברי מרן דבסימן לא פסק דאסור להניח תפילין בשבת. וכאן בב"י (ר"ס שח) מבוארת דעתו להתיר לטלטל תפילין, וכ"פ הרמ"א (סימן שח סעיף ד). ותירץ הפמ"ג דבסימן לא מיירי לגבי להניח תפילין בשבת, דבזה פסק מרן דאסור, וה"ט, דמניחו לשם מצוה, וכבר השבת הוי אות. משא"כ המניח תפילין בשבת כדי לשומרו מפני המזיקין, שרי להניחם כיון דאינו לשם מצוה. וא"כ תפילין בשבת לא הוו מוקצה, כיון דיש להם גם מלאכת היתר לשומרו מן המזיקין. וכבר ביארנו לעיל דהעיקר כי אזלינן בתר רובא. וע"פ אלו דברי הפמ"ג נמצא דתפילין לא הוו מוקצה מחמת חסרון כיס, כיון דמלאכתם להיתר, דיש להם תשמיש נוסף, לשמור מפני המזיקין. וכ"כ לתרץ השבילי דוד (סימן שח סעיף יט) ע"ש. אך לכאורה קשה על תירוץ זה, תחילה על הפמ"ג גופיה, דכאן מבוארת דעתו כי כלי העומד לאיסור והיתר, אפי' דרובו לאיסור, דינו ככלי היתר. ואילו באשל אברהם (ס"ק ט, ובמשב"ז ס"ק א) פסק דאזלינן בתר רוב תשמישו, וא"כ לכאורה נפל פיתא. ויותר דתירוץ זה לא יכון לימינו אנו, דהלא כלל לא נוהגים היום להניח תפילין כדי לשמור מפני המזיקין. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סימן קו) הנדפ"מ דתירץ את קושייתנו הראשונה, וע"ע מש"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' תלב) לישב קושיא זו מדוע תפילין לא הוו מוקצה מחמת חס"כ, וכתב כי תפילין יש להם תשמיש נוסף והוא של היתר, והיינו ללמוד כיצד דרך הנחת תפילין (לילד אשר נמצא לפני התחלת הנחת תפילין), וכן ללמוד כיצד עושים קשר, וצורת הבית, וכיוצ"ב. ושכ"כ הגרש"ז אויירבך ע"ש, וע"ע בזית רענן (סס"ק יז שעל ספר שתילי זיתים). אך לכאורה זה אינו, דא"כ אף סכין של שחיטה לא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, דשפיר יש לה מלאכת היתר, והוא ללמוד כיצד לבדוק הסכין מפגימה וכיוצ"ב, וע"כ שדבר זה לא חשיב תשמיש. ופוק חזי דגדולה מכך גבי טלטול מגילה נחלקו הפוסקים ע' שע"ת (סימן שח ס"ק ב), וע"ע משנה ברורה (ס"ק כב), ובספר הליכות עולם (ח"ג מקץ סעיף ב), וכאן חמיר טפי עשרות מונים וכאמור. שוב ראיתי למהרש"ם בדע"ת (ס"ג ד"ה תפילין) דהביא לשו"ת מהר"י ברונא (סימן מ) דתפילין שרו לטלטלם משום דאיכא למילף מינהו כמה דינים בקשר ורצועות הבתים וכו', ודמי לספרים. וכתב הדע"ת דמבואר דס"ל לדמותם לכתבי הקדש, ולפי"ז שרי לטלטלם אף בלא שום צורך. ועע"ש. וכ"כ התוספת שבת (סימן שח ס"ק כא) מטעם דתפילין דמו קצת לספרים וכתבי הקדש. וא"כ שוב אבטל דעתי בפני דעתם דעת עליון, ומה גם שיעלו הדברים בקנה אחד עם דברינו דלעיל. וע"ע דרכ"מ (סימן שז ס"ק ח) דגט מותר בטלטול אפי' כתוב בל' לע"ז, דיכול ללמוד ממנו דיני הגט, וכ"כ המ"א (סימן שז ס"ק כד), והפמ"ג (שם), והמ"ב (ס"ק סג). וע"ע בזה באורך בשו"ת משנה הלכות הנדפ"מ (חט"ו סימן קי) מפי הראשונים כמלאכים באורך, ומינה ניקום ונידון לנידו"ד, דלא הוי מוקצה. שוב ראיתי לשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן יח) דהעלה כי לדעת מרן אסור להניח תפילין אף לשמירה ע"ש. ולפי"ז עוד מתחזקת קושיתנו דתפילין הוו מוקצה מחמת חס"כ, ועמד על קושיא זו (אותיות ה-ז) ע"ש באורך מש"כ לישב.
(((מסקנה:))) מוקצה מחמת חסרון כיס הרי הוא רק בכלים שמלאכתם לאיסור. [או בכלים שמלאכתם להיתר והקצם לגמרי מדעתו שלא להשתמש בהם אף תשמיש היתר, כגון כלים העומדים לסחורה, שאין בכוונתו להשתמש בהם בשבת אף למלאכת ההיתר.] ולכן יוצא לענין נידוננו כי כלי כסף העומדים לשימוש כגון גביע של קידוש וכיוצ"ב, וכן כלי פורצליין העומדים לשימוש כגון צלחות וקערות וכדו' אף שנזהר ומקפיד עליהם, אינם מוקצים, ומותר לטלטלם בשבת.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5