——–
תוכן התשובה בקצרה
א. איתא בסנהדרין (קא ע"א) דהתורה חוגרת שק על הקורא פסוקים כמין זמר. ופרש"י והנמוק"י, דדין זה אמור על המשנה בקריאת הפסוק מהטעמים שבו, לניגון אחר. וא"כ יש לאסור בנידו"ד. ב. ואולם משמע דרב האי גאון ועוד פליגי, וס"ל להתיר כל שהוא שר שיר שבח לבורא עולם. ג. וכן הוא במהרי"ל ועוד. ומ"מ זה יוצא, דכששר להנאתו אסור, ושרי רק בשר לשבח את חי העולמים. איברא דבשו"ת שמן המשחה ס"ל להקל אף בשר להנאתו, אולם יש להשיבו. ד. ומעתה תקשי על מנהג העולם שמקלים אף לשיר להנאתו. והן אמת כי כמה פוסקים נמשכו אחר שמן המשחה הנ"ל, אך יש להשיבו וכאמור. ה. ויש ללמד זכות על המנהג ע"פ הרמב"ם דס"ל להקל בהכל, ורק כששר פסוקים לשם תאוה אוסר. וכן מפורש בתניא רבתי ועוד. ומעתה כן יש להשוות אף את רב האי גאון והנמשכים אחריו באותה שיטה להקל.
(((ראיתי))) ונתון על ליבי לחקור ולדרוש, איך נהגו העולם מקצה לשורר בסעודות שבת ובשאר זמנים פסוקים בפה מלא, ואין פוצה פה ומצפצף. והרי שנינו בסנהדרין (דף קא ע"א) כי התורה חוגרת שק על כך ואומרת עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו לצים. וא"כ איסור חמור יש בדבר. וכיון שדרכי חכמה נעלמו ממני, אמרתי אשיחה וירווח לי. ומעזר אל אשאל שלא אכשל בדבר הלכה, ואזכה לכוין לאמיתה של תורה.
א. (((איתא))) בסנהדרין (דף קא ע"א) תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק, [ע' ברבינו יונה ברכות (דף כא ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה מפני), שביאר כי הוא דרך משל, מה שהתורה יכולה לומר, ומה שיש לו להקב"ה להשיב. וכ"כ ביד רמ"ה (סנהדרין שם) דהוא דרך משל. ועוד כתב, שמדת הדין אומרת כן, ותובעת עלבונה של תורה . ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים וכו'. וע"ש בפרש"י ד"ה הקורא שיר השירים וז"ל, שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה, ועושה אותה כמין שיר. אע"פ שמשיר השירים הוא, ועיקרו שיר, אסור לעשותו כמין שיר אלא בקריאתו. ע"כ. ובד"ה הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, כתב, במיסב על יינו עושה שחיקותיו (מל' שחוק) בדברי תורה, וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה וכו'. ע"כ. וא"כ פרש"י דמה שנאסר לשיר שירים של פסוקים, הוא אף בקורא את הפסוק בניגון אחר מניגון הטעמים, ולכן בדין הראשון לא תלה זאת בכך שעושה לשם שחוק, ואילו בדין השני בדין הקורא פסוק בבית המשתה תלה זאת בשחוק. ונראה דהוא מפני שבדין הראשון מיירי שקורא במנגינה, משא"כ בדין השני שקורא בלא ניגון, ואולם נאסר מצד אחר משום השחוק. ונמצא שאסור לשיר שירים של פסוקים. [ואומנם ראה לשו"ת שמן המשחה (סימן סה ד"ה הרי), ומיירי התם בפסוק שמשוררים בסעודות מצוה. ואחר שציטט את כל אלו דברי רש"י כתב, מבואר בדבריו דאם עושה הפסוק בניגון שנקוד, וכן אם אינו קורא הפסוק כדי לשחק כמו שעושים התינוקות, אינו אסור. וכן ראיתי להרב תוי"ט בספר פלפולא חריפא וע"ש. עכ"ל. ומבואר דלמד ברש"י דמש"כ ניגון, היינו הניקוד, ולא הטעמים. ולכאורה זה אינו ברש"י, כי אינו נופל בזה הלשון נגינה, וגם בלאו הכי פירושו קשה להולמו. וכן מבואר בספר יד רמ"ה סנהדרין (קא ע"א ד"ה ת"ר), ע"ש. ומה שציין לפלפולא חריפתא שעל הרא"ש (פי"א ס"ק ח), אין משם ראיה. וע"ע לקמן (אות ד) במובא משו"ת דברי דוד טהרני (ח"ב חאו"ח סימן לז). וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ד סימן מה) דיליף ברש"י בדין שירת פסוקים (מהד"ה השני הנ"ל) דכל שאינו דרך שחוק שרי. ולכאורה לא אחז את רש"י בד"ה הראשון, דמפורש לאסור, ואלו שני דינים שונים. וכן עביד התם הרב להורות נתן בדברי היד רמ"ה דלקמן, והוא פלא. ועוד הביא ראיה לכך מרש"י (שבת דף קיח ע"ב ד"ה הרי זה מחרף), דנאסר רק דרך שחוק. ואין משם ראיה.] ואם יקחך ליבך להשיב, כי כל שנאסר הוא רק בשיר השירים, אך שאר פסוקים משרא שרו, וכמש"כ בסנהדרין הנ"ל "הקורא פסוק של שיר השירים" וכו'. אף אתה אמור לו, הלא הדבר מבואר ברש"י הנ"ל דכתב, אע"פ שמשיר השירים הוא, ועיקרו שיר, אסור לעשותו כמין שיר אלא בקריאתו. ע"כ. וא"כ מש"כ בגמרא שיר השירים הוא לאשמעינן רבותא, דאפי' שיר השירים שכולו שיר, אסור לשנות נגינתו, וק"ו שאר פסוקים. וכ"כ ללמוד ברש"י בשו"ת אג"מ (חיו"ד ח"ב סימן קמב). וכ"כ כדברי רש"י הנמוקי יוסף סנהדרין (דף יט סוע"ב מדפי הרי"ף). וכ"כ להאי דינא המחזור ויטרי (סימן תקכח), ועוד ראשונים רבים, וכבסמוך בעז"ה. ויתר על כן ראה לרבינו יונה בסוף ספר היראה (הנדפס יחד עם שערי תשובה) שאסר אפי' לקרא פסוקים בלא טעמי המקרא מהאי טעמא וז"ל, והמקרא [בשנים מקרא ואחד תרגום] יקרא בנגינותיו, כי הקורא בלא זמרה, התורה חוגרת שק. עכ"ל. ובאמת שכן אסר בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א חאו"ח סימן ה), ונכתב גם בפסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן ה) מכח הנ"ל להשמיע פסוקי תפילה ברשם קול. ועוד הוא לו במשפטי עוזיאל (תנינא או"ח ח"א סימן לד אות ד) תשובת הגר"א וולדינברג שליט"א, והסכים עמו הגאון משפטי עוזיאל. וכ"כ לאסור בזה האיסר בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק יד הל' לה) לשיר פסוקים (למעט בסעודות מצוה). וכ"כ הגר"נ קרליץ שליט"א בספר חוט שני שבת (ח"ב עמ' שלד) שאסור לזמר פסוקים בשמחת חתן וכלה וכדו', אא"כ יש לו התעוררות בזמרת הפסוקים. ויתר על כן אסר אף לשמוע אחרים שרים.] עכת"ד.
ב. (((איברא))) דהנה בהרי"ף ברכות (דף כא ע"ב מדפי הרי"ף) משמע דכל שהוא שיר ושבח לבורא עולם משרא שרי, והוא משם רבי האי גאון. (דכ"כ בספר איי הים שעל שערי תשובה לגאונים (סימן קנב) גבי הרי"ף, שכשכותב סתם גאון, על הרוב הוא רב האי). דהנה ז"ל הרי"ף, פירש גאון, הא דאמרינן זמרא בפומא אסיר, ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח יפה ביופיו, כגון שהישמעאלים קורים להם אשעא"ר. אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה, אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנים ובבתי משתאות, בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמיחה בזאת. והמשיך והביא להא דאיתא בסנהדרין הנ"ל, הקורא פסוק משיר השירים וכו'. ע"כ. וכן העתיקו הרא"ש ברכות (פ"ה סימן א), וכן פסק עוד הרא"ש בסנהדרין (פי"א סוף סימן ג), וכ"כ האשכול (אלבק הל' תפילה דף יד ע"א) דכל שהוא שבח שרי, וכ"כ הראבי"ה ברכות (סימן צא), דבסוף סוטה (דף מח ע"א) אמרינן זימרא בביתא חורבנא בסיפא, והני מילי זמר של לעג, אבל זמירות המיוסדות מחיבת כנסת ישראל וקודשא בריך הוא וענין גלות שרי, וכן פסק גאון. ובפרק חלק גרס, הקורא פסוק ועושה אותו כמין זמר וכו'. ע"כ. ומכל הני לכאורה מבואר דפליגי ארש"י וס"ל, דאם הוא שבח לבורא עולם אז מותר. ואולם יש להשיב על כך בפשיטות, שאין הכרח לעשות מח', כי יש לדחוק, דכל שתלו זאת הני ראשונים הוא כששר שירים בעלמא, אך כששר פסוקים, בזה לכו"ע אסור. ולכן חילקו את הדינים לתרי בבי, כי הדין הראשון הוא כששר שירים בעלמא, וזה נאסר רק שירי תאות וכדו'. ואילו הדין השני הוא כששר פסוקים, ובזה חמיר טפי, והוא כדי שלא לעשות מח'. ומ"מ הכרח לעשות מח' אין לנו, ואפושי פלוגתא לא מפשינן וכידוע וכמו שפשוט בספרים, ורק לדוגמא ראה לשו"ת התשב"ץ (ח"ד סימן יג ד"ה ובאמת), דכתב דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכל מאי דמצינן למעבד לקרב הסברות ולהשוות דעות הפוסקים עבדינן. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תשצד) כפי הכלל המסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ע"כ. וע"ע בשד"ח (ח"ד עמ' 225 ד"ה לאו), וכ"כ בספר ברכת יעקב סופר (עמ' 106), והפוסקים מלאים מזה.
(((והנה))) זאת תשובת הגאון לא ידעתי איה מקום מושבה, ולשם נשאני ליבי כי היא המקור. ושוב האיר ה' את עיני כי הרב המהדיר לספר ראבי"ה (ברכות סימן צא הע' 5) ציין למקורה, והיא נדפסה בתשובות הגאונים הרכבי (סימן ס) וזה לשונה, והא דשלחו ליה למר עוקבא (גיטין ז ע"א) זמרא מנא לן דאסיר וכו', הכין חזינן כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם, וכל שכן בית חתן וכלה, שמשמחין בקולות של שמחה, ואומר דברי שירות ותושבחות להקב"ה, וזוכרין אותותיו וחסדיו עם ישראל מקדם, וקיווי גילוי מלכותו, והבטחותיו הטובים, ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל, ופיוטין הרבה על אילו הדברים וכיוצא בהן בקול נגינות ובבתי חתנים וכלות שמחות וזכר חופות, וברכות להצליחם ולהכשירם, ואין אדם בעולם מישראל שימנע מכל אלה. אבל זמרא דאסר מר עוקבא, דברים שאינן כסדר הזה, אלא נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח יפה ביופיו, ולקלס גבור בגבורתו, וכיוצא בזאת, כגון של ישמעאלים הללו שנקראין אשעאר אלגזל (בערבית שירי צחות שירי מליצה), לא מבעיא במנא דאסיר, אלא אפילו בפומא בלחוד אסיר וכו'. ע"כ. וע"ע כזה באוצר הגאונים (גיטין דף ז). ע"ש. ופשטות הלשון והבטחותיו הטובים ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל, היינו ששרים את ההבטחות והנחמות, דהיינו ששרים פסוקים והתיר בזה. וביותר לפי מאי דמסיים, "ופיוטין הרבה על אילו הדברים" מורה כן, ואת"ל דהכוונה ששר את תוכן ההבטחות והנחמות, ולא את הפסוקים וחצאי פסוקים ממש, א"כ שוב מה כופל את הדברים באומרו ששרים את הפיוטין על אלו הדברים, הרי בזה דיבר קודם. ובפרט שכן פשטות דבריהם של כל הני ראשונים שציינו לגאון הוא רב האי הנ"ל, שכל שהוא שבח, שרי לשיר אף פסוקים גמורים. וכן נמצא למהרי"ל, וביד רמ"ה להדיא אשר יובאו בעז"ה בסמוך (אות ג), ובזה גם ייושב מנהגנו להקל, ועל כן כן נראה עיקר. (אך לא אכחד כי יש להשיב על כך שאינו מוכרח בהכרח גמור, מ"מ לענ"ד כן נראה וכמבואר).
ג. (((וכן))) מבואר בתוספתא דסנהדרין (פי"ב ה"ה) רבי עקיבא אומר, המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתה, ועושה אותו כמין זמר, אין לו חלק לעולם הבא. ע"כ. והלשון מורה כי הקפידא עליו היא משום שמנענע קולו לטובתו והנאתו, שעושה כן בבית המשתה, הא אם הוא שיר ושבח לבורא עולם שרי. והיא המימרא הנ"ל דסנהדרין. וביתר ביאור הוא במסכת כלה רבתי (פי"א) דעל הברייתא הקורא פסוק משיר השירים וכו', ביארה הגמ' שם, היכי דאמי כמין זמר, כגון דזמיר ביה, ודעתיה על הרהור. ע"כ. וא"כ מפורש דכל שנאסר לשיר את שיר השירים, הוא כשאומר את הפסוקים של שיר השירים (שמשולים לאהבת האדם), וכונתו להרהור. וכן הוא ביד רמ"ה סנהדרין (קא ע"א) גבי הקורא פסוק משיר השירים, דכתב בפירוש השני, ויש לפרש, דהני מילי מאן דקרי ליה דרך שחוק, אבל מאן דמכוין לשבוחי ליה לקב"ה דרך ניגון, שפיר דמי. ואולם סיים, ומילתא צריכא עיונא. ע"כ. כי בפירושו הראשון אסר לשיר אף במכוין לשבוחי לקב"ה. ואולם מאי דמספקא ליה פשיטא למהרי"ל, והוא לו בליקוטי מהרי"ל (אות יא) דכתב כי שלא כדין הוא ששוררין במשתאות אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ומתאוננת לפני הקב"ה לומר בני עשאוני כמין זמר. אך בבתי כנסיות לרגלים ולמועדים, מצוה לשיר ולנגן שירות ותשבחות לכבוד המלך הגדול והנורא יתברך. ע"כ. ופסקו המ"א (סימן תקס ס"ק י), והא"ר (שם), והמ"ב (ס"ק יד), ועוד. ומפורש דס"ל לחלק הכי אף בפסוקים, דכל שהוא בדרך שבח שרי. ונראה דמה שחילק בין ביהכ"נ לסעודת מריעות, כוונתו לתלות הדבר בכוונתו של המשורר, לשם מה שר, האם שר להנאתו ולצורכו, או להודות ולשבח. דניזיל בתר טעמא, דאם שר לשבח לה', אף בסעודת מריעות מה בכך. אלא דבסעודת מרעות היו שרים מפני ההנאה שבשירה, ולא ההודאה והשבח לחי העולמים, משא"כ בביהכ"נ. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סימן טו אות ה) בביאורו בזה.
(((ונמצא))) עד כה, כי לכל הראשונים (למעט את משמעות מסכת כלה רבתי), כששר להנאתו אסור, אף ששר מילים שמשמעותם הם שבח לבורא עולם, מ"מ כיון שאינו מכוין לשבח אסור, ועל כך חוגרת התורה שק ואומרת עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו לצים. ואולם בספר שד"ח (ח"ז דף 397 ע"א ד"ה וגזרו), הביא את שו"ת שמן המשחה (סימן סה הל' תענית) דלומד במהרי"ל להקל אף בשר פסוק להנאתו, כיון שאינו עושה כן בדרך ליצנות. דשם הוה עובדא בסעודת ברית מילה שהתחיל החזן לנגן פסוק אודך, ואחד מן החכמים המסובים גער בו והשתיקו, ע"פ המ"א הנ"ל, והרב שמן המשחה הוכיח מדברי הרי"ף ברכות הנ"ל בשם גאון, דמותר לנגן פסוקים דרך שבח והודאה להשי"ת. ואותה שאמרו סנהדרין (קא ע"א) התורה חוגרת שק, היינו בעושין דרך שחוק. ע"כ. והוסיף שכ"כ הריטב"א (גיטין דף ז ע"א), ובס' חסידים (סימן קמז) בשם הגאונים, שאינו אסור אלא שיר של חשק. [ויש להעיר שאין ראיה לכאורה מהריטב"א והספר חסידים, לפי שכלל לא דיברו משום עשאוני בניך ככינור, רק בשירי חשק האסורים. וכן העיר בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סט"ו אות ה). וזה מבואר כי הרב שמן המשחה לא נחית להכי כולי האי דמחולק בין שר שיר בעלמא, דבו שרי כל שאינו שירי ליצנות ותאות. לבין כששר פסוקים שבו חמיר טפי, ואף כשאינו שר דרך ליצנות אסור. ושרי רק כשמתכוין לשבח את חי העולמים. ואולם לגבי הראיה מהרי"ף ע' לעיל (אות ב). ולעצם ראיותיו מהראשונים שאמרו לאסור שירי חשק, כ"כ עוד ראשונים רבים, דע' בשערי תשובה לגאונים (סימן קנב) שגם שם אסרו שירים של חשק, וכדביאר שכן הכונה שם באורך באיי הים, והביא שכ"כ עוד הארחות חיים (סימן עא), והכל בו, ובשם הרי"ף בתשובה (סימן רפה). וע"ע בזה באוצר הגאונים (גיטין דף ז ע"א) ראשונים רבים שכתבו כן. ע"ש. וע"ע באוצר מפרשי התלמוד (גיטין ז ע"א), וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן מה) בשיטות הפוסקים.] ואולם ע"פ המבואר זה אינו, לא מבעי לדעת רש"י והנמוק"י דאסור בכל ענין לשיר פסוקים, ואף אם מכוין לשבח את הבורא יתברך ס"ל דאסור. אלא אף למהרי"ל וסיעתיה תלוי לפי הענין, כי אם שר לשבח את בורא עולם שרי, ואם להנאתו אסור לשיר פסוקים. ובאמת קשה למצא פייטן שישורר ברבים לשם שמים לשבח ולהלל לה' יתברך. וכן הוא בשו"ת מערכי לב (עמ' תעז) לגאון רבי יהודה ליב צירלסון, והביאו בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן סח) שאסר לענות אמן אחר המשמיע קולו ברדיו, שמסתמא לא נעשה לשם שמים אלא להשמיע קולו הנעים, ועובר על הא דאיתא בפסחים (נז ע"א), ובסנהדרין (קא ע"א) הנ"ל. ונראה שכן מסכים והולך הרב ביחו"ד.
(((ומעתה))) יצוא יצא, כי כר נרחב יש לנו להקל כשכוונתו לשורר ולשבח לבורא עולם לשורר פסוקים, שכל כה"ג ס"ל להקל למהרי"ל, ונמשכו אחריו אחרונים רבים, (והיד רמ"ה מסתפק בכך), וכן נראה דס"ל לרב האי גאון, והרי"ף, והרא"ש, והאשכול, והראבי"ה. וכן מבואר בתוספתא דסנהדרין (פי"ב ה"ה), וכן מנהג העולם. ודלא כרש"י ונמוק"י.
ד. (((ואולם))) כל זה יועיל לבאר את מנהג העולם כשכוונתו באמת לשיר לבורא עולם, וכפי שמצוי בשירים הקרואים שירי רגש וכדו'. אך רוב השירים אשר שרים העולם בכל עת, וכפי שהמציאות כיום שהשירה התפתחה מאוד, ונשמעת בכל בית כמעט במשך כל היום, דרך הרדיו או הטייפ, ושרים עמהם או בלעדיהם פסוקים לשם הנאה, ולא לשיר ולשבח לבורא עולם, בזה לכאורה יש לאסור האיסר. כי כל הני ראשונים אסרו בזה, וכל שהתירו הוא רק כשמשבח. וזהו שהמהרי"ל בליקוטין (אות יא) אסר את מנהג העולם בזמנו, לשיר במשתאות פסוק אודך כי עניתני, ונמשכו אחריו האחרונים. ומעתה היא פליאה נשגבה, על מה סמכו העולם, ומהי משענתם להקל בהא, ואין פוצה פה ומצפצף, וכאשר מבואר בשו"ת אג"מ (חיו"ד ח"ב סימן קמב) כי היה פשוט לו שיש סמך למנהג זה, אע"פ שלא ידעו. ולא רק שלכן לא אסר, אלא דימה מילתא למילתא ממנהג זה להקל אף בדבר אחר (בשמיעת קלטות). אומנם סיים דראוי לבעלי נפש להחמיר. ע"כ. [ולפום ריהטא נראה דחזר בו בזה ממש"כ בח"א (חיו"ד סימן קעג) לאסור להקליט שירים של פסוקים, משום עשאוני בניך כמין זמר. ע"ש.] והן אמת כי נמצאו כמה וכמה פוסקים דתפסו כשמן המשחה להקל בכל אופן, אף כששר פסוקים להנאתו, ועל פי זה אתי שפיר מנהג העולם, שכ"כ בשו"ת שרידי אש (ח"א עמ' לה) גבי עשיית קונצרטים בבית הכנסת ושם (אות כא) דן בענין קונצרט דתי של מזמורים ותפילות, דעל פי המ"א בשם המהרי"ל אסור, ואולם כתב כי מ"מ כבר נהגו להקל בזה, וסמכו על שמן המשחה, והביאו השד"ח, שמותר לנגן פסוקים דרך שבת והודיא. עכת"ד. וכן העלה להקל בשו"ת דברי דוד טהרני (ח"ב חאו"ח סימן לז) לשיר שיר המורכב מפסוק של שיר השירים או תהלים, ובלבד שיהא דרך קדושה ושבח להשי"ת. וסמך על היד רמ"ה והשמן המשחה הנ"ל. (והעמיד בפשטות את רש"י והנמוק"י ביחד עימהם. ולענ"ד המה חלוקים, כי לרש"י אסור אף בדרך שבח וכדלעיל (אות א). ע"ש). וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סימן טו אות ה). וכ"כ להקל בשירה בפה של פסוקים בשו"ת להורות נתן (ח"ד סימנים מה,מו) ע"פ המהרי"ל ושמן המשחה. ועע"ש. וכ"כ בשו"ת הרי יהודה (חאו"ח סימן טו אות כד), וע"ע בשו"ת מקוה המים (ח"ה דף יב ע"א).
ה. (((אך))) תקשי על כך טובא, כי הן אמת שראיותיו של הרב שמן המשחה הנזכ"ל (אות ג) מן הראשונים נאמנו מאוד, אך המה רק בשר ומשבח לבורא עולם, ולא כמו שהתיר שם מ"מ, כל ששר אף להשמיע קולו, כיון שאינו שר דרך ליצנות וכדלעיל (אות ג). וכן הקשה בדומה בשו"ת להורות נתן (ח"ד סימן מו) דאע"פ שכתב (בסימן מה) להקל כל שהוא דרך שבח, אך מ"מ על מה שנפוץ כעת בהשמעת שירים ע"י כלי נגינה ברדיו, כתב כי בזה שוב לכאורה יש איסור של עשאוני בניך ככינור.
(((ועדיין))) יש ללמד זכות על המנהג, והוא כי בשו"ת דברי דוד טהרני (ח"ב או"ח סימן לז) הביא עוד להרמב"ם דס"ל להקל, והוא לו בפירוש המשניות לאבות (פ"א משנה יז) שכתב, כי מה שאסרו לעשות כמין זמר, הוא כשמסיים את הפסוק לדברים פחותים ומגונים. ע"כ. [ואגב, מאלו דברי הרמב"ם הוכיח בספר איי הים שחובר על תשובות הגאונים שערי תשובה (סימן קנב) דמותר לשיר בלע"ז, ובלבד שלא יהיו שירי תאוה. וע"ש באורך בהאי מילתא מפי הראשונים, דברים יפים ומתוקים.] ומבואר דס"ל להקל לשיר פסוקים, ורק היכא דשר פסוקים ומשאילם לשירי תאוה אסור, כי למד את איסור עשאוני בניך ככינור, רק כשמיסב את הפסוק לצורך תאוות וכדו'. וכן הוא מפורש במסכת כלה רבתי (פי"א) שאיסור זה הוא רק כשמכוין בדעתו באמירת הפסוק להרהור עבירה. דגבי הברייתא הקורא פסוק משיר השירים וכו', ביארה הגמ' שם, היכי דאמי כמין זמר, כגון דזמיר ביה, ודעתיה על הרהור. ע"כ. וא"כ מפורש דכל שנאסר לשיר את שיר השירים, הוא כשאומר את הפסוקים של שיר השירים וכונתו להרהור. ובאמת שהוא פלא, כי לא ראיתי לשום חד דמן קמאי או בתראי, שהביא את דברי מסכת כלה הנזכרת, ושם הלא מפורש להקל. ומעתה בראותנו כן, שוב אפשר לבאר נמי את דברי רב האי גאון בתשובה, ופסקוה הרי"ף, והרא"ש, והראבי"ה, המובאים לעיל (אות ב), כי לעיל (אות ג) למדנו בהם כשיטת המהרי"ל, אך בראותינו לרמב"ם דפליג אמהרי"ל וס"ל להקל, כן אפשר גם לבארם. ואדרבה דבריהם יותר מורים כרמב"ם מאשר כמהרי"ל. ועוד יש לצרף כי הרמב"ם והשו"ע השמיטו דין זה, וראה בדברינו בספר קובץ מאור ישראל (עמ' קיב והלאה, בהוצאת כולל מאור ישראל), גבי תשובת הקבלת פני רבו, שדנו הפוסקים בהשמטת השו"ע דין המפורש בגמ', שזה מוכיח דלא ס"ל. ועוד יש להוסיף כי לפי הרב שמן המשחה, והדברי דוד טהרני, ושו"ת
להורות נתן, דילפי ברש"י כי גם איהו ס"ל להקל כיון ששר פסוק, והתוכן של הפסוק הוא שבח לבורא עולם, אף אם המשורר אין כוונתו לכך, אלא לשם השירה וכאשר הבאנום לעיל, ולדידהו נמצא דלכל הראשונים שרי כל ששר שירי שבח, אף שאין כוונתו לשבח. (ומ"מ אלו הדברים אינם אלא לסניף בעלמא). ושוב ראיתי שכוונתי לדברי הרב ציץ אליעזר (חכ"ב סימן י) דנשאל בהאי מילתא, וכתב דהך מימרא דסנהדרין לא. נפסקה לא ברמב"ם ולא בטור ושו"ע כנראה משום שאין למדין מן האגדות וע"ע אליו שם, ואל מול סוף הביא למאירי (גיטין דף ו ע"ב ד"ה כל מיני זמר) דכתב, ומ"מ כל שיש בו שבח ותהלה לשם כגון מיני פיוטים ומזמורים מותר אף בבית חתנים ומשתאות וכו', ואף המקראות מלמדים, שלא נאמר אלא דרך פריצות וכו'. ע"כ. הרי להדיא דכל שאינו דרך פריצות שרי. עכת"ד. ושוב מצאתי תשובת הרמב"ם (מהדו' בלאו סימן רכד) דעמד בארוכה בזה, ועוד לו (שם ר"ס רסט) בקצרה, וכן הוא גם בתשובות הרמב"ם (מהדו' פריימן סימן שע, וסימן שפב), ובאיגרות הרמב"ם (הוצאת שילת סוף ח"א) ע"ש באורך, ויצא לחלק בשורש הדבר בין דברי הרי"ף והגאונים הנ"ל שהמה שירת דברי שירות ותשבחות דשרי, לשירת דברי חול. והיה מן הראוי להעתיקו ולהראות שכן כוונתו, אך יאריך הדבר, והארכנו די. רק זאת אומר, שהרי ציין שם לדבריו שבאו בפירוש המשניות הנ"ל, שהם דבר אחד עם דבריו שם. ע"ש ודו"ק, ושוב ראיתי שכן הבין בו להדיא הטור (או"ח סוף סימן תקס), ע"ש. [ברם יש מקום לבעל דין להשיב שלא דיבר הרמב"ם שם לגבי פסוקים, רק גבי שירי שבח לה'. אך בראותינו לעיל את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, ששם מפורש לו להיתר אף בשל פסוקים, באים הדברים יחדיו להקל אף בשל פסוקים, היכא שכוונתו אינה לשם פריצות.] (((וכששומע))) דרך רדיו, או כשמפעיל טייפ (ואינו שר עמו), יש להקל יותר, והוא ע"פ המבואר בשו"ת אג"מ (חיו"ד ח"א סימן קעג ד"ה מדבר), ובשו"ת להורות נתן (ח"ד סימן מה,מו) עיין להם. וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א חאו"ח סימן ה). ומצד איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, כתבנו בזה בתשובה בכת"י והעלינו להתיר. ומצד איסור שמיעת שירים ע"י כלי שיר אחר החורבן, כבר האריכו בזה בפוסקים, וע' בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן מה) דבא בכוחא דהיתרא. ולענין כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן, כבר עמדו בכך הפוסקים, לך ראה לגיסי יקירי וחביבי בשו"ת הרי יהודה (חאו"ח סימנים יד-יט) מערכה לקראת מערכה באורך וברוחב, וראה אליו (שם סימן טו אות כד) דאף בשירת חצאי פסוקים משום כל פסוקא וכו' ליכא, כיון שאין כוונתו לומר הפסוק כקורא בתורה, אלא דרך שבח ושירה, לך קחנו משם ויערב לך. ואגב ראה כאן בהערה א גבי אלו מנגינות נשארו משירת ביהמ"ק שיבבב"א.
כללו של דבר, מותר לשיר פסוקים כשכוונתו לשבח ולהלל לה' יתברך ויתעלה. ומה שנהגו העולם לשורר פסוקים אף בלא כוונה להלל ולשבח לחי העולמים אלא לשם הנאה וכיוצ"ב, יש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר בזה, תע"ב.
אלו מנגינות נשארו לנו מביהמ"ק
עצור במילין לא אוכל, והוא גבי דבר נפלא אשר ראיתי בעוסקנו בהאי מילתא, דהנה בספר איי הים, שעל תשובות הגאונים שערי תשובה (סימן קנב) לגאון רבי ישראל משה חזן זצ"ל מחבר שו"ת כרך של רומי עסק בענין לקיחת ניגון של כנסיות להסבתם לשירי קודש, בנתינת מילים אחרות תחתיו, והעלה להתיר, וכאשר האריך על כך בכרך של רומי (וע' בזה בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן ה) בכחא דהיתרא). והביא ראיה מתשובת רב האי גאון (היא הנ"ל בשערי תשובה סימן קנב) שלא אסר לחזן הכנסת אלא לשון שאינו לשון הקדש, אבל על גוף הניגון במילות קדושות, לא איכפת לן ולא מידי. וא"ת דהתשובה שם מיירי במשורר מחוץ לכתלי ביהכ"נ, אך בביהכ"נ חמיר טפי. על כך השיב וז"ל, אין הסברא מכרחת כן, דאם תאמר דגם הנגון של העמים אסור. ימצא בעל דין מקום לחלוק ולומר, ומאין נשארו לנו הישראלים הנגונים והקולות הערבים של שירי דוד, אשר היו נשמעים בערי קדשינו. והלא מקרא מלא דיבר הכתוב, איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, וממילא נשתכחו ואבד כל למו. ואומרים שלא נשאר לנו כי אם נגון לדוד ברוך ה' צורי, הנאמר בכל תפוצות ישראל במוצאי שבתות קודם ערבית, ורק הוא לבדו נשאר מנגוני ישראל הקדמונים, מתרי טעמי הא', שנראה שהוא קול ממהר ומתגבר כקול נגון
שירי המלחמות הנקראים מארגאטי מיליטארי, והמזמור הוא תודות להמלמד ידיו לקרב. וזאת שנית, והיא פליאה באמת, והיינו שכל ישראל בכל מקום שהם, באסיא, ואפריקא, ובאירופא, ספרדים, אשכנזים, איטלקים, כולם משתוים בניגון מזמור זה באיזה שינויים נכרים. והוא באמת דבר פלא שמשתוים בנגון זה מה שאין משתוים בשום נגון מנגוני התפלות והעבודות. כי בארצות הערב, קולות ערביות. ובטורקיא, טורקיות. ובאדום, אדומיות. ואני שסבבתי כמעט בכל חלק וחלק מהנז"ל, שיעור מספיק מעיירות גדולות שבהם, דקדקתי בזה, ומצאתיהו אמת ויציב. והוו ידים מוכיחות שזה הקול נשאר לנו ירושה מאבותינו ותו לא. וא"כ בכל מקום שגלו, נתלמדו ישראל נגוני ארץ מגוריהם. ובא"י וכל הערביא, וארץ מצרים מכללם, קול נגוני התפלות והקדישים כולם הם קולות ערביות, אפי' על קול נגוני המאוול הנקראים בשער אל ערב. וכן בטורקיא, קולות טורקיות. וישתנו בכל דור ודור לפי שינוי הדורות, ורצון המשוררים הישמעאלים, כנודע. וכן ע"ז הדרך בכל הארצות, ממזרח שמש ועד מבואו. האם נאמר שכל ישראל שגו ברואה, וטעו בדין פשוט כזה. אלא ודאי דלא קפדינן כי אם על הלשון שיהיה בלשון הקדש, אפילו במשתאות, וכ"ש בביה"כ. אבל על הנגון, מה נוכל לעשות אחרי כי לא נשאר לנו זכר מהניגונים הקדושים. עכ"ל.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5