——–
יד. רוב הראשונים סוברים שמצות עשה דאורייתא לדעת את אחדות השם בידיעה גמורה, כלומר שאין די באמונה באחדותו, מתוך שכך חינכוהו וגידלוהו הוריו, אלא שיש חיוב לחקור ולהוכיח בהוכחות שכליות את אחדות הבורא.
הן אמת כי ישנה בכך מחלוקת גדולה ורבה מזמן הראשונים ועד אחרוני האחרונים, פשטנים, מקובלים וחסידים, שיש אומרים שחובה לחקור זאת, ויש אומרים שעדיף לחקור, ויש אומרים שאמנם עדיף לחקור אך רק מעט, ויש אומרים שעדיף שלא לחקור כלל, כי התמימות משובחת, חוץ ממי שהתעוררו לו שאלות, הוא לבדו מוכרח לחקור כדי לפרוך את קושיותיו, ויש אומרים שאסור לחקור כלל בשום אופן. מכל מקום העיקר להלכה כרוב הראשונים, שחיוב תורה לדעת בהוכחות שכליות את אחדות האל, וכאמור.
(((חובת חקירת יחוד ה')))
א. במקום אחר [בכת"י] עמדנו על חקירת מציאות השם בדעות הפוסקים, וכן הוא אף כאן, שכל האוסרים שם את החקירה, או מחייבים אותה, או השיטות האמצעיות אשר באו שם, כן הם בכלליות אף כאן, ועל כן לא שבנו להביא את כל השיטות כאן, רק הבאנו ליקוט קצר של מחייבי החקירה שדיברו להדיא על יחוד ה' , וכיון שהם רוב הראשונים, וכמעט שאין עומדים מנגד, כן עיקר להלכה.
(((הרמב"ם)))
הרמב"ם בתחילה המשנה תורה (יסודי התורה פ"א הלכה ז) לענין מצות יחודו כתב וז"ל, וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וכ"כ לפני כן במנין המצוות (שבריש יסודי התורה) יש בכללן עשר מצוות וכו' א', לידע שיש שם אלוה וכו'. ועיקר הדבר מבואר להרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א פ"נ) שעמד לבאר באורך פירוש המילה "אעתקאד" [שתרגומה "דעה" או "אמונה" וכדלהלן] וביאר, שהיא ידיעה מתוך הבנה, ולא קבלה. ושהתכלית בה קביעה בלב, ולא אמירת שפתים. ושאין קביעת דעה, כי אם לאחר ההשכלה, כי קביעת הדעה היא אימות מה שהושכל וכו'. ואם הושג עם דעה זו, שלא יתכן היפך הדעה הזו כלל, ולא ימצא במחשבה מקום לדחיית דעה זו, ולא השערת אפשרות הפכה, יהיה זה נכון. ע"כ. ואחר מושכל זה, שהדעה הנ"ל היא המוכרחת, טורח הרמב"ם להוכיח לאורך ספרו, את כל יסודי הדת שקבעם בקצרה במשנה תורה, בהוכחות שכליות, אשר נצרכות להן הקדמות רבות, כאשר מבאר שם באורך. ועוד הרחיב הרמב"ם במורה (ח"ג פרק נא) שאלו מקיימי המצוות שמאמינים בקבלה בלבד בלא הוכחות, דומים למי שנכנס לפרוזדור ארמון המלך, אך לא הגיעו אל התכלית, שהיא להגיע אל המלך. ובעלי התכלית המגיעים אל המלך, הם רק בעלי הידיעה, ושזה אומרו, אתה הראת לדעת כי ה' וגו', ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך, ואמר דעו כי ה' הוא אלהים, דע את אלהי אביך ועבדהו, אם תדרשנו ימצא לך. וע"ש באורך.
(((חובות הלבבות)))
בספר חובות הלבבות (בהקדמה) מעורר על כך שאנשים מזניחים את חובות הלבבות, ואף העוסקים בתורה, עוסקים בהגדלת שמם. וממשיך וז"ל, והניח לעיין בשורשי דתו ויסוד תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצוות אם לא ידעם ויעשה, כמו אמונת היחוד, אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו, או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלהינו אחד, כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת. או אם אנחנו חייבים לחקור על ענין האחד האמת , והאחד העובר, להבדיל הענין הזה אצלנו משאר עניני האחדים הנמצאים, אם לא. והענין הזה אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו דכתיב (דברים ד,לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וכו'. ועוד כתב (בהקדמה ד"ה ואני שאלתי) וז"ל, מי שבכח שכל והכרתו, לעמוד על בירור מה שקבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו, העצלות והקלות במצות האל ובתורתו, הוא נענש על זה, ואשם על אשר התעלם ממנו וכו'. אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על בירור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משרשי הדת וקטבי המעשים, אתה מצוה להשתמש בהם, עד שתעמוד על הענין ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך, וזה יתבאר משני פנים וכו'. ועוד האריך הרחיב (ריש שער היחוד) על הפסוק שמע ישראל, ולא התכוון באמרו שמע, לשמע האוזן, אך התכוון לאמונת הלב וכו', להאמין ולקבל, ואחרי אשר חייבנו להאמין באמיתת מציאותו, חייבנו להאמין שהוא אלהינו, כמו שאמר "אלהינו", ואח"כ חייבנו להאמין כי הוא אחד אמתו, כמו שאמר "ה' אחד". ע"כ. ועוד כתב (בשער היחוד פרק הראשון) בגדר היחוד, וז"ל, שיהיו הלב והלשון שוים ביחוד הבורא, אחר אשר יבין בדרכי הראיות ברור מציאותו, ואמיתת אחדותו מדרך העיון וכו' ע"ש. ועוד לו (פרק ב), החלק הרביעי הוא יחוד האלהים בפה ובלשון, אחר אשר ידע להביא ראיות עליו, ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות , וזהו החלק השלם והחשוב שבהם וכו', כאמרו (דברים ד,לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו'. ועוד כתב (פרק ג) שחייבים לחקור על היחוד בדרך העיון, כי כל מה שיוכל לחקור על הענין הזה והדומים לו מן הענינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו. וכבר הקדמתי בתחלת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב הענין, מה שיש בו די, והמתעלם מחקור זה, הרי זה מגונה , ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה, ודומה לחולה וכו', וכבר חייבתנו התורה בזה, כמו שכתוב, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד,לט). והראיה שההשגה אל הלב הוא עיון השכל, הוא מה שאמר הכתוב, ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו', ואמר דוד המלך ע"ה, ואתה שלמה בני, דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וגו'. ואמר דעו כי ה' הוא האלהים וגו'. ואמר הנביא, הלא ידעת אם לא שמעת וגו'. ואמר אשגבהו כי ידע שמי. ואמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ואמרו רבותינו ז"ל, הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס. ואמרה תורה, ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו', וא"א שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמתת תורתנו ואומן אמונתנו. וכבר הבטיחנו יוצרנו לגלות מסך הסכלות מעל שכלם, ושיראה כבודו הבהיר לאות לנו על אמתת תורתנו, כאשר אמר, והלכו גוים לאורך וגו', ואומר והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וגו'. וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, שאנו חייבין לעיין במה שנוכל להשיג ברורו בדעתנו. עכ"ל. ומעתה פשוט ומובן השם שנתן לספרו הוא חובות הלבבות, כי זו חובה גמורה, לחקור על היחוד, ושה' הוא האלקים.
(((עוד ראשונים רבים)))
ב. כתב רבי עזרא מגרוניא (בריש מנין מצוותיו) וז"ל, מצוה ראשונה מצות עשה שחייב אדם לדרוש ולתור ולחפש ולהכיר אלהותו, ולדעת אותו, ומצינו לה מצות עשה וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים. ועל זה רומז אנכי י"י אלהיך, כי הידיעה היא היסוד והשורש לכל דבר. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל כל אדם שיש בו דעה , כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו, והכוונה בזה, לפי שיודע לייחד שם המיוחד, הוא כאלו בונה פלטין של מעלה ושל מטה וכו'. ואתכם לקח י"י ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, הרי בפסוק זה נרמז שלשה מצוות עשה , לדעת אותו ולייחדו ולאהבה, ושלשתן נאמרו בק"ש, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, וכו'. עכ"ל ועע"ש (מצוה ב). והכי הוא בספר הישר (שער שמיני) המיוחס לר"ת בידיעת הבורא יתברך וז"ל, כל הרוצה לעבוד הבוי"ת, צריך לדעת מה הוא, ואז ידע לעובדו וכו', ומאריך בהוכחות בהשגת אחדות השם, עיין שם. וכ"כ הרוקח (באורך בשער החסידות שורש היחוד) וז"ל, חייבין לדעת יחודך, להכיר כבודך וכו'. ובהמשך כתב וז"ל, כל חכם לב יש לו לדעת בשביל מדעו לכל הפחות קצת יחודו אמת וכו'. עכ"ל. גם הרמב"ן בהאמונה והבטחון (פרק יט) כתב וז"ל, ואל תתמה על זה, כי כל תרי"ג מצות של תורה כולן רמוזות בעשרת הדברות, רצוני לומר, שתחלתן לדעת שהוא נמצא. שניה לה לדעת יחודו שהיא מצות עשה , שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ודבר זה נרמז בדבור ראשון באמרו אנכי ה' אלהיך, כלומר דעו אותי כי אני מצוי ואני אחד. כמו שמורות שתי המלות, אנכי, מורה על המצוי, ה', מורה על יחודו. עכ"ל. וכן הראב"ן במאמר השכל (מצוה ב) על הפסוק שמע ישראל ביאר, כי עניין שמע בכאן הוא התאמת הדבר במחשבת הלב והצטיירו בשכל וכו'. והכוונה השנית, שנדע שהוא נמצא והשם המפורש יתעלה וכו', שנדע שהוא האחד האמתי, פשוט מבלי הרכבה וכו', שאינו גוף, ושהוא קדמון לכל, ואינו דומה לדבר מן הדברים בשום צד. ובאמת כי אנחנו חייבים לבחון ולחקור על אלה הדברים ודומיהן מדרך השכל , עם מה שבא בקבלה, כמו שאמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. וכבר חוברו בו ספרים רבים, ואני אגיד לך פה שמץ ורמז דבר, כדולה טפה מן הים הגדול וכו'. עכ"ל. ועוד כתב שם (דף יג ע"ב על אנכי ה') כי אם יאמר אדם כל היום אני מאמין שה' אחד, ואינו גוף, והוא קדמון, מה מועיל לו אם לא הצטייר בלבו. ועליו נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני . ואמר, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. אבל אני חושב כי ענין "שמע" [המילה שמע, בשמע ישראל, פירושה] בכאן הוא, התאמת הדבר במחשבת הלב, והצטיירו בשכל . עכ"ל. וכ"כ גם בספר תולעת יעקב (גבאי בסוף ההקדמה) וכמו שביאר הרב ז"ל [היינו הרמב"ם הנ"ל] כי האמונה אינה הענין הנאמר, אבל הענין המצויר בנפש. ואין אמונה אלא אחר הציור. עכ"ל.
וכן כתב בשו"ת הרשב"א (החדשות מכת"י סי' שסח, נדפס גם בספר מאמרי אמונה הוצאת פלדהיים תש"ע מאמר ב עמ' קמא) וז"ל, חזר עוד וטען [הכופר השואל], ואנה מצאת אתה בכל ספריכם בין בספר תורה בין בספרי התלמוד שהוא ית' אחד, על הצד שלקחתם אותו שאין בו רבוי ואחדות. אמרתי, נתבאר זה באור אמתי באמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כאן העמידנו על היחוד והזהירנו לשמוע ולהבין מצד החקירה האמתית , ונקבל להאמין, כי מלת שמע כוללת שלשה ענינים אלה: שמיעת האזן, שנאמר אזן שמעה ותאשרני. והבנת הלב, שנאמר ונתת לעבדך לב שומע. וקבלת הדבר והאמנתו, שנאמר אם שמוע תשמעו אל מצותי. ותכלית כל זה שתשמע ותבינהו ותזכרהו, ואחר החקירה וההבנה נאמין כי הוא ית' אחד. ואי אפשר להוציא בלשון מלה שוללת הרבוי בשום צד יותר ממלת אחד. עוד באר יותר הלשונות במקום אחר, והוא אמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אמר וידעת היום והשבות אל לבבך לכונה שאמרתי, לשמוע ולדעת ולבחון אותו מצד החקירה , כדי שנדע אמתתו ושלא נתפתה בהבאתו בחקירה ראשונה, עד שנקבל על הכל מה שאי אפשר לחלוק עליו, ונשיב אותו אל הלב, ונחקיר אותו חקירה אמתית הסותרת כל הספורים וכל המחלוקות, כי כל שתוסיף בחקירה , תוסיף אמונה ונצוח על כל מי שיטעון בהפך, ואז תביאך החקירה האמתית ליחדו על הכל. עכ"ל. ועוד לו בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן נה) כתב וז"ל, ועוד צריכין אנו להתבונן, שאין אמונתו וייחודו מצות אנשים מלומדה, שהלימוד שלימדוהו והרגילוהו עליו, יביאהו להאמין ככה, שלא הונח [הכוונה ושלא הותר] על חקירת דעתו, וחכמתו יחויב בהפך, כאשר יקרה לרוב האמונות. רק אנחנו חייבים לשמוע ולחקור אחר השמיעה והחקירה, שהחקירה האמתית תחויב ותכריע על ככה. והוא אומרו, שמע ישראל, שמלת שמע, כולל ג' ענינים, הנחתה הא' היא שמיעת האזן, אזן שמעה ותאשרני. והושאלה, לדעת הרב, ונתת לעבדך לב שומע. והושאלה גם לקבלה והאמונה בו, שמע בני מוסר אביך, אשרי אדם שומע לי, אם שמוע תשמעו אל מצותי. וכאן, ר"ל באומרו, שמע ישראל, כולל ג' ענינים שנצטוינו לשמוע וללמוד, כי לולי שנשמע ונלמוד, לא נתבונן אליו. ואחרי השמיעה והלימוד וחיקור היטב אם יש ראיה סותרת ח"ו . ואחר שנבא מתוך השמיעה אל החקירה באמת , תביאנו החקירה ותכריחנו הכרח אמתי, לקבל ולהאמין כי הוא ית' נמצא, וכן הוא משגיח על פרטי מעשנו. והוא אומרו, "אלהינו", שלטין, אלהות, מנהיג, ודיין. כמו נתתיך אלהים לפרעה, תרגם אנקלוס, רבה. אלהים לא תקלל, תרגום, דיינא. ולפי שהמתפלספים משתבשין, וגוזרין שהוא ית' אינו משגיח בפרטים התחתונים, ואפי' במין האנושי, והוא כדעת האומרים, עבים סתר לו ולא יראה, וחוג שמים יתהלך. על כן אמר, "אלהינו", כי הוא משגיח בנו. ומצטרף לזה שהוא מנהיגנו, ולא כוכב ולא מזל ולא שר משרי מעלה, רק הוא ית'. ושהוא הבדילנו לשמו, ולקחנו לחלקו. כאומרו, בהנחל עליון גוים וכו', כי חלק ה' עמו. ושהוא ית' אחד , ואין עוד. וכבר ביאר כל מה שאמרנו באומרו, וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, אין עוד. "וידעת היום" כולל הלימוד והשמיעה. "והשבות אל לבבך", על החקירה . "כי ה' הוא האלהים", כולל האמונה והקבלה, שהחקירה תביא לדעת, שאין עוד זולתו , אדון בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, אין עוד . עכ"ל.
וכ"כ בספר החינוך (מצוה תיז) וז"ל, זו מצות עשה היא, אינה הגדה, אבל פירוש שמע, כלומר קבל ממני דבר זה, ודעהו , והאמן בו, כי ה' שהוא אלהינו, אחד הוא. עכ"ל. וחזינן דבעינן ידיעה גמורה. וכ"כ בעל התניא הקדמון בספר מעלות המדות (המעלה הראשונה ד"ה וכן צריכין אנו) וז"ל, כענין שנאמר שמע ישראל וגו', והשמיעה הזאת היא לשון קבלת הלב , שנכוון לבנו ונקבל בשכלנו שהקב"ה נמצא תמיד, כלומר היה והוה ויהיה וכו', אחד ומיוחד בכל מין יחוד, בלא שותף ולא דמיון וכו', בלי הרכבה ושנוי וכו', וכן הזהירנו המקום בתורתו הקדושה לידע ולבחון בשכלנו את יחוד השם, כענין שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וכן הוא אומר, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו וכו'. ועוד צריכין אנו להאמין ולידע שאין לבורא יתברך לא גוף ולא גשם ולא תמונה ולא שום דמות וכו'. הואיל והדבר כן, שה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו, והוא אחד ושמו אחד, אם כן חייבין להשתדל להכירו ולידע אותו במה שנוכל להשיגו בדעתנו, מצד פעולותיו ולא מצד עצמו וכו'. עכ"ל. וכ"כ החזקוני (דברים פרק ו,ד) על הפסוק שמע ישראל וגו', "שמע" והבן לדבר זה , ה' שהיה מאז מאין תחלה, הוא ה' של עכשיו, והוא ה' שיהא חי וקיים באין סוף ותכלה, ובענין זה הוא אחד, כלומר יש בו לבדו אחדות כזה, מה שלא היה ולא יהיה כן בשום דבר שבעולם. עכ"ל. [ברם על החזקוני יש לבעל דין להשיב, שאינו מוכרח.]
ג. והכי כתב רבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן בריש ספר המצרף (עמ' 118, והוא מן הראשונים לפני כאלף שנים) וז"ל, וחייבין אנו להאמין שהוא אחד בעולם בעצמו בלא רבוי ובלא מיעוט, ובלא חיבור ובלא פירוד ובלא שינוי, וכל זולתו יתרבה ויתמעט, ואין לו ראש וסוף, ובוראינו יתברך זכרו ראשון ואחרון, ואין מבלעדיו, דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ורבו לנו ראיות מצד השכל וכו', ויתברר כי הצור נמצא שאין לו תמונה ואין לו דמיון ואין להביט זולתו. עכ"ל. וכן רבנו דוד בן שמואל הכוכבי בספר הבתים בהקדמת חלק האמונה (עמ' ו) חקר, האם יחקור את יסודות הדת, את מציאות האל ואחדותו, או יהיה תמים בהם. ומסיק, כי החקירה ועיון ביסודי התורה ובכוונת המצוות ותכליתן, הוא דבר מחוייב אלינו, ושלכן נתעורר לחבר את ספרו. ועוד לו בספר המצוה (מצוה ב עמ' מח) כתב, כי "שמע" שם משותף, ולחקור ולדעת היחוד הגמורה באו כל המלות הנאמרות בפסוק זה, ר"ל בפסוק שמע ישראל, כי אמרו ה' אלקינו, ששם "ה'" יאמר על העילה, ו"האלקים" על המנהיג, בא לבאר של אלקינו, ר"ל למנהיגנו. הכוונה בו לאותו שנראית הנהגתו אלינו יש ה', ר"ל עילה, ואותו שהוא עילה אליו, הוא אלקינו ומנהיגנו. ועם חקירתנו בזה, גם כן לא השגנו אמתת היחוד, כי יובן ממנו שעילת האלוק ר"ל המנהיג הוא האלוק וכו'. עכ"ל. וכן רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ערך יחוד השם ד"ה וצריך אתה לדעת) מביא בקצרה את החובות הלבבות וכתב וז"ל, וצריך אתה לדעת, כי ענין היחוד מתחלק לד' חלקים. החלק הראשון הוא שיגיע אליו הקטן והפתי אשר אינו יודע ענין האמונה, ואין אמתתה קבועה בלבו. החלק השני הוא יחוד השי"ת בלב שלם ובלשון ע"י הקבלה, ומפני שהוא מאמין במי שקבל מהם, ואינו יודע אמתת הענין מצד שכלו ותבונתו, הוא כמו העור הנמשך אחר הפקח, שאפשר שיכשל כמותו, והוא כחברת העורים שם כל אחד ידו על שכם חברו, עד שיגיעו אל הפקח שבראש החבורה המנהיג אותם, שמא יפשע זה הפקח בהם, ויתעלם מהם, ולא יזהר בשמירתם, או אם יכשל אחד מהם ויפול, או אם יקרהו מקרה, יקרה לכל המקרה ההוא, ויתעו מן הדרך, ואפשר שיפלו בבור או בגומץ, או שיכשלו בענין שימנעם מלכת. כן המייחד מצד הקבלה, אין בוטחין בו שלא יבא לידי שיתוף, שאם ישמע דברי המינין וטעותם, אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר. ומפני זה אמרו (אבות פ"ב) הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. החלק השלישי הוא יחוד השי"ת בלב ובלשון, אחר שיוכל להביא עליו ראיות על אמתת מציאותו מדרך העיון מבלי דעת ענין האחד האמת והאחד העובר, וזה דומה למי שהוא הולך בדרך ורוצה ללכת בדרך רחוקה, והדרך מתחלקת לדרכים רבים מסופקים, ואינו יודע ואינו מכיר הדרך הנכונה אל העיר אשר שם מגמתו אליה, אע"פ שיודע הצד ההוא והפאה ההיא, הוא ייגע עד מאד ולא יגיע אל חפצו, מפני שאינו יודע הדרך, כמו שאמר הכתוב (קהלת י) עמל הכסילים תיגענו, אשר לא ידע ללכת אל עיר. החלק הרביעי הוא יחוד השי"ת בלב ובלשון, אחר שידע להביא עליו ראיות ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות, וזה הוא החלק השלם המעולה ועליו הזהיר הכתוב באמרו (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך. זה כתב החכם הגדול רבי בחיי בן בקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחבר. עכ"ל. ועוד הכי מבואר לרבנו בחיי בפירושו על התורה (דברים ו,ד) על הפסוק שמע ישראל וגו' וז"ל, ועל דרך הקבלה, שמע ישראל, כוף אזניך ושמע. בפסוק שמע ענין היחוד האמתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן, ולחבר הכל כאחד, אם ממטה למעלה אם מלמעלה למטה. ומלת "שמע" מלשון חבור, כענין (שמואל א,טו,ד) וישמע שאול (תהילים יח,מה) לשמע אוזן ישמעו לי. עכ"ל. ולעיל מינה התם כתב, וצריך אתה לדעת, כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב , כענין שכתוב (דברים יא,יג) ולעבדו בכל לבבכם. ע"כ. ועוד לו (דברים ד,לט) על הפסוק, וידעת היום והשבות וגו' כתב וז"ל, זה מצות עשה מן התורה בידיעת השם יתברך, שנצטוינו לדעת אותו, ולחקור על אחדותו, ושלא נסמוך על הקבלה בלבד. והידיעה הזו היא מתוך פעולותיו ומעשיו הנוראים, ונבראיו העליונים והשפלים. עכ"ל.
ד. וכ"כ בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב א) וז"ל, שמע ישראל פי' קבל והאמן שיש ה', כלומר שיש נמצא מחויב המציאות, והנמצא הזה הוא אלהינו, כלומ' שופטינו ומנהיגנו המשגיח עלינו. והוא ה' אחד, כלומ', לא יעלה על לב שעם היותו משגיח בכל, יהא לו חדוש רצון והפעלות ושום מקרה ממקרי הגשמות, אלא הוא בתכלית האחדות, והוא יסוד האחדים, כי כל דבר שיש בו רבוי, הרבוי ההוא מורכב, וכל מורכב היה פשוט קודם הרכבתו, אם כן ההרכבה ההיא סיבה למציאותו, וכל שיש סבה למציאותו, אינו מחויב המציאות, אך החיוב בא לו מאחר וכו'. עכ"ל. ועוד שם (נתיב ג) כתב כן להדיא ובאורך וז"ל, מי שיאמר בפיו שהשם יתברך אחד ולא יצייר לו ענין, הרי זה מכת שנא' עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיהו יב,ג). אבל צריך שיצייר האמת וישיגהו , ואף כשלא ידבר, כמו שנ' אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה (תהלים ד,ה). והאריך בענין זה הרב המורה, אמ', דע והבן שאין אחדות כלל, אלא בהאמין עצם אחד פשוט אין הרכבה בו, ולא רבוי ענינים, אבל ענין אחד מאיזה צד שתביט בו, ובאי זו בחינה שתבחנהו תמצאהו אחד, ולא ימצא בו רבוי לא חוץ לשכל ולא בשכל. וההקדמות הצריך אליהם בקיום מציאות האלוה ית' והמופתים על היותו לא גוף ולא כוח בגוף ושהוא יתברך אחד, חמש ועשרים הקדמות, כולם בא עליהם המופת וכו'. ומביא האהל מועד שם, את תמצית כה' הקדמותיו ע"ש. ועוד ממשיך שם (נתיב ה) וז"ל, ואמ' הפילוסוף להעיר בני האדם על היחוד השלם, לא יוכל לעבוד עלת העלות והתחלת התחלות כי אם נביא או פילוסוף אמיתי במה שקנה מן החכמה, אבל זולתם עובדים זולתו, על שאינם מכירים נמצא אלא מורכב, והם מיחדים בלשונם ובמיליהם, ויחשבוהו רבים במחשבותיהם. וזה דומה למאמר הנביא ע"ה שאמר, מי חכם ויבן אלה נבון וידעם (הושע יד,י), שהידיעה היא העיקר ולא האמירה בלבד , ולפי שלא תושג הידיעה בלתי התורה, אמרו רבותינו ע"ה כל המשמר את התורה, כלו' שעוסק בה ומקיים מצותיה, נפשו הוא משמר וכו'. עכ"ל. וממשיך ומביא את ראיית הרמב"ם בריש המשנה תורה, מכך שמניע את הגלגל בכח שאין לו קץ, ושזה מכריח שאינו מורכב. ושם (נתיב ו) כתב וז"ל, כל אדם שירצה חלק בתורת משה רבינו ע"ה, יש עליו להאמין אמונה שלימה באלו העיקרין, ואם לא יאמין בכולם, אפי' קיים כל התורה כולה מלבד שלא האמין בעיקר ההוא, הרי זה מין גמור. א, אמונת מציאות השם ית'. ב, אמונת היחוד, וזהו להאמין שהוא אחד מכל צד וענין, כמו שאמ' החכם, לא כאחד הקנוי והמנוי, לא כאחד המין הפרטי, ולא כאחד המורכב ומתחלק לאחדים רבים, ולא כגוף הפשוט אשר הוא אחד במספרו, אבל הוא ית' אחד בכל מיני אחדות. ודברים הללו עמוקים מאד, ועל כן טוב לקצר הדבור בהם . [ויפרש להלן, משום שהם סודות התורה.] ג. הרחקת הגשמות ממנו יתברך. ד. שאין לו לא תחילה ולא סוף ותכלית וכו'. עכ"ל. ואין מכאן סתירה לדרישתו לדעת, כי כאן בא לצורך ההמון, שהם צריכים לדעת את הכללים ולא יכולים להבין את הראיות, וכמו שעשה כן הרמב"ם גופיה, בפירוש המשניות (ריש פרק חלק) למנות יג' יסודות הדת באמונה ולא בידיעה. וכך כתב הרב אוהל מועד להדיא להלן (נתיב ז) וז"ל, כשם שצריך להתפשט בהמון , ויחנכו הנערים על שהשם ית' אחד, ושצריך לאדם שלא יעבוד זולתו, כן צריך שימסור להם דרך קבלה , שהשם ית' אינו גוף ולא כח בגוף, ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מהדברים, ואין מציאותו מציאותם, ולא חייו בדמות חיי מהם, ולא חכמתו בדמות מי שיש לו מהם חכמה, ושאין חילוף בינו לבינם ברב או במעט לבד, אבל במין המציאה. וזה השיעור יספיק לקטנים ולהמון בישוב דעותם , שיש נמצא שלם, בלתי גשם, ולא כח בגשם, הוא האלוה, לא ישיגהו מין ממיני החסרון, ולזה לא ישיגוהו הפעולות כלל. אמנם הדברים בתארים, ואיך ירוחקו ממנו, ומה ענין התארים המיוחסים לו, וכן הדברים בבריות מה שברא, ובתואר הנהגתו לעולם, ואיך השגחתו לזולתו, ועניני רצונו והשגתו וידיעתו בכל מה שידעהו, וכן ענין הנבואה, ואיך הם מעלותיה, ומה ענין שמותיו המורים על יחודו, אלו כלם סתרי תורה, ואין מדברים בהם אלא בראשי פרקים, שכלם ענינים עמוקים. ע"כ מלשון הרב מורה צדק [הרמב"ם במורה]. עכ"ל האהל מועד.
ה. וכ"כ רבי יעקב ב"ר אבא מרי אנטולי תלמיד וחתן ר' שמואל אבן תבון, שחי בזמן הרשב"א בספרו מלמד התלמידים (פרשת יתרו) וז"ל, זה הדבור השני בא לקיים הדבור הראשון ולשמרו, והוא כולל ארבע מצות לא תעשה ממין אחד, והמין הזה הוא הרחקת השניות מכל צד, וכבר באה מצות עשה על זה בתורה בפסוק שמע ישראל וגו' באמרו אחד. וזה כפי מה שסובל הדעת כל אחד ואחד מבני אדם. כי על החכמים להרחיק השניות הרחקה אמתית, והוא שאינו גוף ולא כח בגוף, ושהוא אחד בלא שום ענין ממשיגי הגוף. אבל לשאר בני אדם שאינם מציירים בלבם מציאות רק בדמות המורגש, יאמר להם שיש בעולם אלוה אחד שמושל בכל ומנהיג את הכל, והוא בלא ערך ובלא דמות, ולא ידקדקו עליו בענינים המשיגים את הגוף, כי זה היה רצון השם בתורה, אחר שדברה תורה כלשון בני אדם. עכ"ל. ועוד שב וכפל משנתו (בפרשת ואתחנן) על הפסוק שמע ישראל וז"ל, כי אמרו שמע ישראל, הוא קריאה לישראל לשמוע שתי מצות שבאו בפסוק זה, והוא שהושם טעם אתנחתא במלת ישראל. ובא "שמע" הנה, בדרך שני הענינים הנזכרים, והיא קבלה אמתית וקיימת, וידיעה מושכלת , הכל כפי מה שהוא אדם, כי על כל ישראל מצוה לקבל זה באמת בלא הרהור ספק, עד שיציירו בלבם כפי מה שמוציאים בפיהם, כאלו ידעו זה ידיעה מושכלת. ואמנם חכם לב מצוה עליו לחקור ולדעת זה ידיעה מושכלת , עד שמתוך כך מצוה עליו להתבונן ולדעת כל החכמות, לפי שכלן צריכות לזה. והוא אומרו וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. ודוד אמר, דע את אלהי אביך ועבדהו. וכבר קדם שאין העבודה עבודה באמת מאין ידיעת הנעבד, והוא שהקדים תחלה, דע, ועל דרך זה באה מצות שמע על שתי המצות. ומה הן שתי מצות אלו, האחת להאמין ולדעת שהאל המחויב ההויה הנצחי, שמציאותו מחוייבת, הוא אלהינו, כלומר מושל בנו, ר"ל בכל הנמצא זולתו. והוא משגיח במעשינו, ושופט ומנהיג כל אחד ואחד ממנו, והוא המצוה אותנו והמזהירנו על יד נביאיו, כי שם אלהינו נופל על ענינים אלו. והמצוה השנית, לדעת ולקבל קבלה אמיתית וחזקה, שאלהים זה הוא אחד, כפי מה שסובל איש איש ממנו, כי כל המון העם אנשים ונשים גדולים וקטנים צריך שיקבלו קבלה אמיתית שיש אלוה אחד בעולם אין שני לו, והוא בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, כי לזה נתקנה התנועה. והוא מאין ערך ודמות, רואה ואינו נראה, יודע הכל ואינו נודע, כפי מה שהוא ית' אחד הוא בכל מקום וכו'. עכ"ל.
גם הצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג) כתב וז"ל, "שמע", לשון זה בא בכתוב על שלשה ענינים, האחד, שמע קול בלבד, או שמע דבור מאין ידיעה בדבר הנשמע, כמו שכתוב קול דברים אתם שומעים והדומה לו. השני, ידיעת הדבר הנשמע, כמו שכתוב והם לא ידעו כי שומע יוסף, גוי אשר לא תשמע לשונו, והדומה לו. השלישי, בקבלת הדבר הנשמע באמת, ושיחזיק בו, כמו שכתוב, דבר אתה עמנו ונשמעה, נעשה ונשמע, ויש מהם רבים. וכאשר קרא משה לכל ישראל ואמר להם שמע ישראל, רצה בזה שישמעו קבלת עול מלכות שמים, ויבינוהו על מתכונתו כל אחד כפי שכלו , ושיקבלוהו עליהם קבלה קיימת. וזאת המלה, ר"ל מלת "שמע", כוללת כל השלשה ענינים שכתבתי. ושמע ישראל היא קריאה לישראל לשמוע ולהבין ולקבל עליהם עול מלכות שמים בלא ספק, עד שיציירוהו בלבם כפי שמוציאין מפיהם, וכאלו ידעוהו ידיעה משכלת , והוא להאמין שהאל מחויב הוויה וכו'. זה צריך שיקבלו כולם, קטנים וגדולים, אנשים ונשים אמונה קיימת, ומי שאינו מאמין זה אינו ממשיגי התורה. ואמנם כל חכם לב "צריך" שיחקור חקירה עצומה לידע פשיטותו, ולהרחיק ממנו הרכבה ותואר הנופלים על הגוף, והוא שידע שאינו לא גוף ולא כח בגוף, ולא ישיגהו ממשיגי הגוף וכו'. עכ"ל. אולם כתב כן בלשון צריך, ולא בלשון חייב. ואי תימא דהוא בדוקא, יצא שלו שיטה חדשה אמצעיתא, אך לאור כל האמור, נראה שהוא לאו בדוקא, ולחכם לב הוא חיוב, וכאשר נקטו כל ההולכים בשיטה זו, וכתב צריך כי אין זהו חיוב על כולם, אלא על מי שהוא בר הכי וכאמור. וכן משמע בספר מלחמת מצוה (בביאור ק"ש) לבעל המאורות שכתב וז"ל, תחלה אמר שמע ישראל, כלומר שישמע ויקבל כל עם ישראל ויאמין וכו', והביא ראיות פילוסופיות לכך, ושהם נתבארו ביתר הרחבה בספרי חכמי המחקר, ואין אנו צריכין להאריך בהן, רק שהוצרכנו לדבר בזה בקצרה בענין מתבאר לכל ההמון, להודיע להם מה יש לנו להאמין באחדותו האמיתית. ע"כ. ועוד דיבר בהרחקת ההגשמה, וכתב בקצרה ראיות פילוסופיות, ושהרמב"ם וגאונים גדולים רבים האריכו בראיות רבות על זה, אין צורך לנו בזה להאריך בהם. ע"כ. ונראה שכוונתו שאין זו תכלית חיבורו, וראה שם, ברם דעתו שהיא מחוייבת לחכמים, כדכתב בריש אמיר, וכפי שהוא בעצמו טרח להביא ראיות אפילו להמון עם. וכ"כ האבודרהם (דיני קריאת שמע ד"ה והטעם) וז"ל, דבר אחר, שמע יתפרש לג' ענינים נגררים זה מזה. הא', הכנסת הקול בחוש השמע, כמו (שמות יח,א) וישמע יתרו. והב', נגרר אחר השמע, והוא ההבנה , כמו (דברים כח,מט) גוי אשר לא תשמע לשונו. והג', נגרר אחר ההבנה, והיא הקבלה, כמו (דברים יא,יג) והיה אם שמוע תשמעו. ושלשתן ישנן בפסוק הזה, שמצוה על כל איש ישראל לשמוע הדבר הזה, ולהבין אותו, לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, ולקבל עליו עול מלכותו. עכ"ל. וכן מבואר בהמשך דבריו שם במשלו של הרוקח, וכאמור דגם איהו ס"ל ידיעה.
גם הרדב"ז בתחלת ספרו מצודת דוד (מצוה ג) במצוה לייחדו כתב, וענין מצוה זו, לידע דרך יחודו ית'. וכ"כ הרב [הרמב"ם] ז"ל, וידיעת דבר זה וכו'. מצוה זו נתבארה במופתים חזקים, וראיות בריאות וטובות וכו'. עכ"ל. וכן האברבנאל (דברים פרק ו,ד) כתב וז"ל, המדע הראשון הוא יחוד אלהינו יתברך, ושלילת הרבוי ממנו. ועל זה אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ר"ל ישראל הטה אזנך ושמע והבן בלבבך. כי כל זה נכלל בלשון שמיע' וכו', וכבר עשו המעיינים מופת על אחדות הש"י וכו'. עכ"ל. ועוד ראה לעיל (סעיף ז אות י) דברים מופלאים מפי קמאי.
(((האוסרים חקירה בראשונים)))
ו. הריא"ז (סנהדרין פי"א אות ג) אחר שכתב לאסור את לימוד הפילוסופיה, שמא יבא לידי כפירה. הוסיף וז"ל, וכן צוה עלינו רבן שלנביאים ע"ה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ולא אמר להשכיל ולהתבונן בידיעת האלהות בדרך חכמה, אלא להאמין הייחוד על פי שמועה ועל פי קבלה [היינו ש"שמענו" מאבותינו ש"קיבלו" איש מפי איש] כשם שאנו מקובלים כל התורה והמצוות על פי שמועה ועל פי קבלה וכו'. יתהלל המתהלל השכל "וידוע" אותי, כי באלה חפצתי נאם ה'. וה"ידיעה" הזאת [הנ"ל וידוע אותי] היא שמירת התורה והמצוות, כאשר אמר הנביא הזה במקום אחר, דן דין עני ואביון אז טוב, הלא היא "הדעת" אותי נאם ה'. עכ"ל. והרי שמהפסוקים שלמדו הראשונים דלעיל את חיוב החקירה, איהו יליף מינייהו על הרחקתה, והעדפת התמימות והקבלה. ושב והניף קסתו בקונ' הראיות שבסוף פסקיו לסנהדרין (דף צ ע"א) לענין יחוד ה', שלא לחקור בזה, אלא להאמין בתמימות וז"ל, אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן, שאמר משה ע"ה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ושמע לשון שמועה ולשון קבלה, שעל פי שמועה ועל פי קבלה יאמין דבר זה. ולא נתן משה תורה לישראל אלא בדרך אמונה ובדרך קבלה [דהיינו שלא נתן לעם ישראל הוכחות וחקירות שכליות על היחוד, אלא רק אמונה שכך הוא, והוראה על העברת הקבלה איש מאיש, ומשם אנו יודעים זאת עד היום.] וכן חכמי המשנה וחכמי התלמוד לא נתעסקו אלא בדרך קבלה ובדרך אמונה, ולא הורו לדרוש ולחקור על ענין האלהות, ועל ענין שאר החכמות כלל. ואם היו יחידים שהיו בקיאין בהם, לא היו מורין בהם לרבים, שלא צותה תורה להורות על אלה הדברים. עכ"ל. וחזינן דמגוף פסוק שמע ישראל מסיק להיפך, להרחיק את החקירה ולקרב את התמימות. גם בספר עבודת הקודש לר' מאיר ן' גבאי (ח"ג פרק טו) דיבר נגד החקירה, כי השגת התכלית היא יחודו ורצונו. והרצון ההוא אי אפשר לדעתו, והשגתו מנועה אפי' לאדון הנביאים ע"ה להשלימו, אם לא יודיענו בעליו ית'. וא"כ שוא שקדו, ולריק יגעו החושבים כי בחקירתם ובשיקול דעתם ועיונן הפלוסופי יגיעו אל מחוז חפצם. ידמו בעצמם כי הם קרובים אל הרצון העליון, והם רחוקים ממנו וכו'. וכ"ש שהטעות והשגיאה אשר יקרה בהשגתו [בדרך חקירתית], כי בכל דור ודור התחלפו דעות אנשי העיון וכו', ע"ש באורך.
(((עדיפה תמימות)))
ז. הראב"ד הקדמון בספרו האמונה הרמה, אפילו שכל ספרו סובב סביב החקירות הפילוסופיות, בסוף הקדמתו כתב לשבח את התמימות על פני החקירה, ורק מי שמתחיל להתעסק בהם, עדיף שיעסוק בספרו זה בדרך הפילוסופיה. וכן בשו"ת הרא"ש (כלל נה סימן ט ד"ה ועל שכתבת) כתב שצריך להיות תמימים. וראה בשו"ת חות יאיר (סימן קכד) שכתב וז"ל, והנה בדורות הראשונים לפי מה ששמעתי, היו שומעים ולומדים בבחרותם ספר העקידה והעיקרים והכוזרי ודוגמתן, מפני שהיה כל מגמתן להשלמת נפשם שהוא האמונה בשורשי הדת, לכן למדו ספרים המדברים וחוקרים בה. ובזה יפה עושין דורות הללו שמתרחקים מאותן הלימודים, כי טוב ויפה לנו ולבנינו להאמין האמונות המוטלים עלינו בלי חקירה. והארכתי בזה במקום אחר. עכ"ל. ועוד כתב (סימן רי ד"ה ויפה) על דברי הרמב"ם שצריך לידע היחוד, ומ"מ אנו טוב לנו האמונה בלא שום חקירה, ונבין פירוש המילות של השיר "יגדל" כמשמען. ע"כ. וכ"כ בספר הברית (מאמר דרך אמונה אמצע פרק ז) לחלוק על הרמב"ם והחובות הלבבות בחיוב ידיעת היחוד, וכן הוא לו שם (סוף פרק יח) ובעוד דוכתי התם באורך. ועוד ראשונים ואחרונים האוחזים בדרך זו, הובאו בשו"ע המדות חלק האמונה קחנו בשם.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5