——–
עיקר מטרת פרק זה, הוא לברר לעצמנו פעם אחת ולתמיד: אדם שמכניס עצמו "למקום נסיון", וסומך על עצמו שיוכל להתגבר על יצרו, האם עמידה כזו במקום נסיון זה דבר:
* חיובי – או שלילי ?
* זה בונה את האדם – או רק הורס?
* יש בזה קיום מצוה, או רק עבירה?
נתחיל לענות בס"ד על שאלה זו, לפרטי פרטים, ונשתדל שהדברים יהיו באופן ברור, מתומצת וקצר:
על עצם הנידון, מצינו בדברי חז"ל שני דעות, שלכאורה מנוגדות וסותרות זו לזו. מצד אחד, תיקנו לנו חז"ל להתפלל כל יום בתפלה "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו… שאל תביאנו לידי נסיון" וכו'.
וא"כ רואים שנסיון זה דבר שלילי שהאדם צריך לברוח ממנו. ואילו מצד שני, כל דברי חז"ל במדרשים, מלאים במאמרים על חשיבות הנסיונות, שבונים את האדם, וכל העוה"ז מלא נסיונות, ותפקיד האדם להתגבר ולנצח אותם, וכו' וכו'.
ולפני שנעתיק מדברי חז"ל אלו, יש להעיר, שראשית לכל דבר זה מפורש כבר בתורה, על ראש האומה היהודית אברהם אבינו. שרק לאחר שעבר עשרה נסיונות, רק אז זכה לתואר של "ירא אלוקים אתה"!!!
וכן אצל כל יתר האבות הקדושים. רק בזכות הנסיונות שעברו – זכו שהקב"ה ייחד שמו עליהם. (וכמבואר במס' סנהדרין דף ק"ז.)
וכעת נעבור להוכחות מן המדרשים:
1. במדרש רבה שמות (ב-ג) – נאמר: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם, אלא עד שמנסה אותו בדבר קטן"!
2. במדרש רבה שמות (ל"א-ג) – נאמר "אין בריה, שאין הקב"ה מנסה אותה"!
3. בספר משלי (כ"ד-ט"ז) "כי שבע יפול צדיק, וקם" ופירש בספר היראים, שדוקא ע"י הנפילה זה מה שנותן לצדיק את הדחיפה לקום ולהתעלות יותר ויותר, ולא להשאר באותה דרגה של רוחניות !
4. וכן בספר מיכה (ז-ח) – "אל תשמחי אויבי לי, כי נפלתי קמתי", כי אשב בחושך ה' אור לי". ופרשו חז"ל (בילקוט תהלים, ובשוחר טוב תהלים – ה) אילולי נפלתי לא קמתי, ואלמלא ישבתי בחושך, לא היה ה' אור לי". א"כ רואים שדוקא הנפילה של אדם זה מה שדוחף את האדם לראות את האמת, ביתר שאת וביתר עוז.
5. וכן בספר "חוק לישראל" (חלק מוסר, פר' וישב, יום ג') כותב בזה הלשון "דע, בן אדם, כי כל יום הבא לקראתך, הוא נסיון חדש לך".
6. ובאמת, שכבר רבנו הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים" (פרק א') כתב דברים ברורים בנושא זה, והא לך לשונו "…כי כל עניני העולם, בין טוב ובין רע, הם נסיונות לאדם וכו'".
ובהמשך דבריו סיכם "…נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעוה"ז – הוא רק לקיים מצוות, ולעבוד ולעמוד בנסיון" וכו'. [וכך גם רגילים העולם לומר: "כל העולם כולו מלא נסיונות, והעיקר שלא להכשל כלל", וכן אומרים העולם "אין חכם כבעל הנסיון" וכו' וכו'].
ולאחר כל העובדות הנ"ל, עומד הבן תוהה ונבוך, ושואל בפליאה: אם באמת חז"ל מדגישים כ"כ את נחיצות הנסיונות לאדם בעוה"ז, א"כ מדוע אנו מתפללים כל יום בתפילתנו, "אל תביאנו לידי נסיון"? והרי כל עיקר מציאותנו בעוה"ז, זה רק בשביל לעבוד ולעמוד בנסיון?
ואכן, שאלה קשה זו, מובילה אותנו לידי מסקנה מחייבת: שבאמת יש 2 סוגי נסיונות: יש נסיון שהקב"ה מביא על האדם, ויש נסיון שהאדם מביא על עצמו. ונבהיר את הדברים:
נסיון שהקב"ה מביא על האדם – זה הנסיונות שאדם ניתקל איתם על כל צעד ושעל בחיים. ונסיונות אלו ניתנו לטובתו של האדם, לבנות את בנין האדם. ולייצב את מעמדו הרוחני. ו – 2 הטבות נתן לנו הקב"ה בנסיונות אלו:
הטבה ראשונה – שלעולם לא יביאו לאדם נסיון, שיודעים מראש שזה למעלה מכוחותיו לעמוד בהם. אלא אם נותנים נסיון – נותנים גם כוחות נפש לאדם, שיהיה מסוגל להתמודד עם הקושי שבנסיון !
ויש על זה שני הוכחות מפורשות מהתורה:
א. בתחילת פר' בשלח. מבואר בפסוקים שם, שהיה להקב"ה שני דרכים להוליך את עם ישראל: 1. דרך קצרה, לעבור דרך ארץ פלשתים, ולהכנס משם מיד לא"י. 2. דרך שניה – ארוכה, לסובב דרך המדבר, ולהתעכב שם במשך 40 שנה.
ובאיזה דרך בחר הקב"ה? בדרך הארוכה של המדבר! ומדוע לא יותר נח ללכת בדרך הקצרה? על זה מסביר הפסוק "כי אמר אלוקים, פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה". כלומר, אם הם ילכו בדרך הקצרה, הם יכנסו לידי נסיון גדול באמונה, בזה שיראו שהפלשתים נלחמים עמם, ואז עלולים לכפור בהקב"ה, ולחזור חזרה לפרעה, וכיון שהקב"ה צפה מראש, שזה נסיון יותר מדי קשה עבורם, והם לא יוכלו לעמוד בו, לכן הוא ויתר על התכנית, והיה מוכן להקיפם במדבר הנורא במשך 40 שנה, ובלבד שלא להכניסם לידי נסיון שהיה קשה למעלה מכוחותם!
ב. עוד הוכחה: "אשת יפת תואר" תוכיח! שהסבירו לנו חז"ל במס' קידושין (דף כ"א:) שכיון שידעה תורה, שאם נאסור על אדם שיוצא למלחמה, לקחת בשבילו שבויה גויה יפת תואר, הוא לא יוכל לעמוד בנסיון הזה, [שבדרך כלל, אומרת התורה: אל תסתכל – וממילא לא תחמוד! משא"כ במלחמה, שחייב לראות, ואנוס הוא.] והוא יקחנה בסוף באיסור! לפיכך, התירה לו התורה מעיקרא, לקחת אותה, אף ללא שום גיור! כיון שידעה מראש – שלא יוכל להתמודד עם הנסיון הזה!
ומכאן יש גם הוכחה לכיוון ההפוך: שאת ייתר שמירת המצוות, שהתורה צוותה עלינו לעשותם, ולא ויתרה עליהם, בהכרח משום שידעה, שהאדם כן יכול להתמודד איתם, ויש בכוחותיו להתגבר, ולעמוד על המשמר ולא לעבור על האיסורים !
[ובאמת, דבר זה כבר מפורש במדרש בראשית רבה (ל"ב-ג) "שאין מנסים את האדם מהשמים, בנסיון שיודעים מראש שהוא לא יוכל לעמוד בו". עיי"ש. וכן מוכח ממאמר חז"ל שאמרו "לפום גמלא שיחנא", שלפי כוחו של הגמל – כן כובד המשא שמטעינים עליו.]
ודבר זה מעודד אותנו לדעת, שאם ח"ו יש לאדם יסורים, הרי יש בכוחו להחזיק מעמד ולהתמודד איתם, אחרת – הקב"ה לא היה שולח לו אותם! (אלא שגם בזה יש להתפלל להקב"ה, שיחזירהו בתשובה, אבל לא ע"י יסורין וחולאים רעים, "דלא הן ולא שכרן".)
הטבה שניה: שלאחר שהאדם באמת מצליח להתגבר ולעמוד בנסיון שהקב"ה ניסה אותו, הוא מרויח שעי"ז הוא מתעלה עוד דרגה ברוחניות !
ולהבדיל, כמו חייל שמשרת בצבא. שכמה שיותר עובר "אימונים" מפרכים, ועובר בהצלחה מקומות מסוכנים, וכגון: שדה מוקשים, גדרות תייל, מדברות שוממים, וכו'. כך הולך ומתפתח אצלו הגבורה הנפשית, להחזיק מעמד מול האויב בשדה הקרב !
וכך גם מתנהל בצבאות ה'. כמה שהאדם יעבור יותר בהצלחה את נסיונות החיים, ולא ייכשל בהם, הוא יהיה יותר ויותר "מחוסן" ו"עמיד" נגד היצה"ר, נוספים לו בזה יותר כוחות נפשיים להמשיך להתמיד בעבודת ה' יתברך !
ומטעם זה, קראו לזה בשם "נסיון", מלשון "התנשאות", שהאדם מתנשא ומתרומם בדרגות רוחניות, עקב החיזוקים שמקבל בעת ששובר את רצונו, בשעת הנסיון !
ועל נסיון מסוג זה – דיברו חז"ל במדרשים, שהוא נחוץ מאוד לתכלית האדם בעולמו. ומשום שבכל פעם שהאדם מראה גבורה נפשית בנסיון – זה מֵחָסֶן ומחזק את הכח הרוחני שבו, להחזיק מעמד, ולשמור מצוות אף בתנאים קשים שעוברים בחיים !
נמצא, שנסיון מסוג כזה, הוא חיובי, הוא בונה את האדם, ואפשר לומר שהוא מקיים בזה אף מצוה, בזה שניצח את יצרו בשעת הנסיון.
וכעת נעבור לסוג הנסיון השני: יש נסיון, שהאדם הוא זה שגורם ומביא אותו על עצמו, הוא סומך על כוחותיו הרוחניים, ומכניס את עצמו בידיים לידי מקום של פיתוי, וגירוי היצה"ר בעצמו !
נסיון מסוג כזה – אין בו את שני ההטבות הנ"ל! כלומר, לא נותנים לו על זה שום סיוע מהשמים, אלא מניחים אותו שיתמודד לבד עם היצה"ר, בכוחות עצמו. ואז במצב כזה, הוא נוחל כשלון חרוץ, ונכשל בודאות בחטא, כיון שהוא לקח על עצמו נסיון שהוא למעלה מכוחותיו!
ועל נסיון מסוג כזה אנו מתפללים להקב"ה בכל יום: "אנא! אל תביאנו לידי נסיון, ולא לידי בזיון" כלומר, אל תביאנו לידי מצב כזה שנעשה שטות, ונכניס את עצמנו לסכנה של מקום פיתוי היצה"ר, כיון שבמקרה כזה מובטח לנו, שסופנו לבוא לידי "בזיון", בזה שלא נצליח להחזיק מעמד בנסיון !
וישנן הרבה דוגמאות בתנ"ך ובש"ס, על מקרים שבהם בנ"א הביאו על עצמם נסיון, ובסוף באמת מעדו ונפלו בו! ונעתיק כאן כמה מהם, בקיצור נמרץ:
א. בפר' בראשית (פרק ה', כ"ד) נאמר בפסוק "ויתהלך חנוך את האלוקים" כלומר, חנוך (שהיה בנו של קין, ע' פרק ד'-י"ז). היה צדיק גמור לפני הקב"ה, עד כדי כך שמספר לנו המדרש (מדרש תלפיות, ערך "חנוך") שעל כל תפירה שהיה תופר בעשיית מנעלים, היה מייחד את שם הקב"ה עליו!
אעפ"כ, כתוב בהמשך הפסוק "ואיננו, כי לקח אותו אלוקים" (והפך אותו להיות מלאך בשמים, ע' מדרש אגדה, בראשית ה'-יח).
ואולם מדוע הקב"ה לקח אותו חי מהעוה"ז? וכי לא חבל על צדיק כזה, שהיה מסוגל להשפיע רבות על בנ"א, לחזור בתשובה?
מגלה לנו רש"י (שם) את התשובה: "צדיק היה, ואולם קל בדעתו לשוב להרשיע". כלומר, הוא היה סומך על גבורתו, והיה מכניס עצמו לנסיונות קשים, מתוך כוונה לשם שמים: שאם הוא יתגבר ויצליח לעמוד בנסיון, הרי הוא יוסיף בזה קידוש שם שמים!
ואולם הקב"ה שחשש שמא הוא יהיה "קל להרשיע", כלומר, הוא עלול להכשל בנסיונות, ואז הוא יפול בקלות מכל הצידקות שלו, ולכן העדיף לקחת אותו למעלה עוד בהיותו צדיק !
ב. וכעין זה מצינו גם אצל יוסף הצדיק, הוא היה נמצא במצרים, מקום מסוכן מאוד מבחינה רוחנית, שיא הזוהמה והתועבה, ומבחינה הגיונית הוא היה צריך לחשוש במקום כזה יותר שמא ח"ו הוא יפול בטומאה של מצרים, ולא לגרות בעצמו את היצה"ר.
ואעפ"כ אומרים לנו חז"ל, שיוסף העמיד את עצמו בנסיונות קשים, והיה מסלסל בשערו, כלומר, מתייפה ומקשט את עצמו! (עיין רש"י בראשית, ל"ט-ו).
בחור בן 17, עם שיא המרץ והחשק, נמצא בארץ זרה, לבד ללא משפחה וחברים, ומוקף מכל הצדדים בתועבות, ובכ"ז הוא הולך ומתקשט? הרי בזה הוא מביא על עצמו נסיון קשה, שמא ח"ו הוא יפול בחטא!
[ובאמת שאין הדברים כפשוטם ח"ו, שחלילה לעלות על הדעת שיוסף הצדיק היה מסלסל ומתייפה בשערו?! אלא הכוונה, שכיון שמיום שפירש יוסף מאחיו קיבל עליו נזירות, שלא לשתות יין, ולא לגזוז השיער, ולהתנהג כמו באבילות, וכמש"כ בפסוק (בראשית, מ"ט-כ"ו) "תיהיינה לראש יוסף, ולקדקד נזיר אחיו", ודרשו חז"ל במסכת שבת (דף קל"ט.) שקיבל עליו נזירות. ומרוב שהיה לו הרבה שיער, היה מסדר את זה לצדדין, והיה נראה כמו מי שמסלסל בשערו, ואכמ"ל יותר].
ואולם הקב"ה שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה, תבע את יוסף גם על דבר כזה, ואמר לו: "אתה סומך על כוחותיך, ומראה את יופיך בפני אחרים? הריני מגרה בך את הדוב"!
ומיד שלח לו את הנסיון המר – של אשת פוטיפר, שרק ע"י מסירות נפש, ובניסי ניסים הצליח אח"כ לצאת מזה. [ואת קושי הנסיון הגדול, שהיה ליוסף הצדיק, תיארו חז"ל באריכות במס' יומא (דף ל"ה:) וכן במס' סוטה (דף ל"ו:) ובירושלמי הוריות (ב'-ה'). וכן במדרשים: בראשית רבה, מדרש תנחומא, וילקוט שמעוני, פר' בראשית. ע"ש באריכות].
ג. עוד מצינו כעין זה, בחומש במדבר בפר' נזיר. "נזיר" פירושו: אדם שרוצה לקדש את עצמו. ולהזיר את עצמו מן היין. והתורה ידעה כמה קשה לאדם, לפרוש מדבר שהוא רגיל לשתות במשך כל השנה, ולכן הרחיקה את הנזיר, ואסרה עליו לאכול אפי' את החרצנים והקליפות של הענבים!
ויותר מזה: אם הנזיר צריך לחצות בדרכו דרך כרם של ענבים, אומרים לו – אל תכנס למקום נסיון!!! שמא תתפתה ותאכל מהענבים. ולכן התרחק ממקום העבירה, תעשה "סיבוב" ותקיף את הכרם!
וכמו שהתבטאו על זה חז"ל, במס' שבת (דף י"ג.) "סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב"!!! אל תכניס את עצמך למקום נסיון, תקיף את המקום, ותלך מסביב לכרם, ואפי' אם אתה בטוח בעצמך, שתצליח לעבור את המקום בשלום, מבלי להכשל, בכ"ז – אל תכנס!!!
ד. עוד מצינו כעין זה אצל דוד המלך, חז"ל מספרים לנו במס' סנהדרין (דף ק"ז.) שדוד המלך ביקש מהקב"ה, שיביא עליו נסיון. כלומר, זה לא בא מצד הקב"ה, אלא דוד מצד עצמו, רצה להוסיף על עצמו "נסיונות", כדי לכבוש את יצרו יותר ויותר.
ומה קרה בסוף? הקב"ה הביא עליו את הנסיון של בת שבע, והוא נכשל בזה. ומדוע? כיון שהוא הסתמך על עצמו, ולקח סיכון גדול מאוד ברוחניות, ועל סוג נסיון כזה לא מוסיפים לאדם מהשמים כוחות, כדי שיוכל להתגבר! (כיון שהוא גרם לעצמו את זה) ולכן בסופו של דבר, אפי' דוד המלך, שאין לנו כלל מושג בגדלות ובצדקות שלו, ואעפ"כ הוא נכשל, ולא יכול היה לעמוד בפני יצה"ר של הנסיון. (וע"ע במס' סנהדרין שם, שיש דעה בגמ', שדוד עשה כן, רק משום שלא יאמרו "שיש עבד שמנצח את רבו", ע"ש).
ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר – – -? ? ? מי יכול להיות בטוח בעצמו, שהוא יכנס למקום נסיון, ויתמודד עם היצה"ר פנים מול פנים, ויצא משם נקי ושלם, מבלי להכשל כלל?
ויש כאן עוד נקודה, שחייבים לדעת אותה:
מי שרוצה בכ"ז להתחכם ולהתגרות ביצה"ר, וסומך על עצמו שהוא כבר אין לו את כל הפיתויים של יצה"ר, אדם כזה, אפי' אם בסוף התברר שהוא צדק בהשערתו, ובאמת הוא עבר את מקום הנסיון בשלום, ולא התפתה כלל לכל גירויי היצה"ר. איך אנחנו היינו מסתכלים על אדם כזה?
אנחנו היינו נותנים לו תואר של צדיק! כזה גיבור שכובש את יצרו! ואולם חז"ל הקדושים, נתנו לו את התואר ההפוך: "רשע"! כן – רשע! ומסיבה פשוטה: נכון שבסוף עברת את הנסיון בהצלחה, ואולם איך אתה יכול לסמוך על עצמך, ולהכנס לכתחילה למקום סכנה? והרי אתה בשר ודם, שנמשך תמיד אל החומריות, ועלול בקלות להיכשל, ואיך לא חסת על נשמתך, והולכת אותה על "גבול" התהום, שיש שם סכנת התרסקות!
והיכן חז"ל נתנו לו את התואר הזה? בגמ' מסכת בבא בתרא (דף נ"ז:) שם מלמדים אותנו חז"ל, אם מזדמן לאדם שני דרכים לעבור בהם, דרך אחת יש בה פריצות. ודרך שניה נקיה, אבל קצת יותר ארוכה. והאדם הזה, רוצה לחסוך לעצמו זמן, ועובר דרך מקום הנסיון שיש שם פריצות!
אבל רגע! לא לשכוח, שהאדם הזה הוא צדיק, והוא עוצם עיניים כל הדרך, לא מרים כלל את הראש, הולך כמו עיור, ומצליח בסוף לעבור את המקום בשלום, ללא פגם בעינים !
על אדם כזה, מגלים לנו חז"ל, שבשמים נותנים עליו "חותמת" של: רשע! שכן יש עליו תביעה: איך סמכת על כוחותיך, והכנסת את נשמתך לידי סכנה רוחנית? והרי היה לך סימטא אחרת, שהיית יכול לחצות משם את דרכך!
וכדי שנבין יותר את חומרת הדבר, עד כמה זה מסוכן שהאדם מכניס עצמו למקום נסיון, נעתיק כאן את דברי ר' יונה (מגדולי רבותינו הראשונים) אשר נתן לנו הגדרה קולעת בענין זה. בפירושו על ספר משלי (פרק ו', כ"ד) הוא מדמה אדם כזה "ליונה פותה (פתי וחסרת דעת) שהולכת במדבר, ופתאום רואה שמפוזר על הארץ זרעונים טעימים למאכל, היונה שאין לה הרבה שכל, נוחתת מיד על הזרעונים כדי לאכול. ואולם היא לא שמה ליבה אל המלכודת שטמון בתוך הזרעונים! "הרשת" שלוכדת את רגליה!!! (ושו"ר שר' יונה חזר על משל זה, בפירושו למס' אבות, פ"א מ"ה, ע"ש).
וזוהי בדיוק התמונה בכל נסיון בחיים: מבחוץ זה נראה טוב וטעים למאכל, וגם תאוה הוא לעיניים, והאדם מסתנוור כבר מזה, ולא שם ליבו למלכודת שמטמין לו היצה"ר בתוך הנסיון, כדי ללוכדו ברשתו!
ואם תשאלו: מה כל זה נוגע לנו, בחיי היום יום "הלכה למעשה"? הנה נפרט לכם דוגמאות "אקטואליות", שהאדם נתקל בהם הרבה במשך החיים, ולצערנו אף נכשל בהם:
א. כותב הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצוק"ל, בספרו "חכמה ומוסר" (עמוד רי"ח): אם מזדמן לאדם להגיע לחנות, בנק, מרפאת שינים, קופ"ח, וכיוצ"ב, ויש שם לפניו שני אפשרויות של בחירה: במחלקה אחת יש גבר, שמשמש כפקיד או רופא, או בעל מכולת. ומצד שני יש גם אישה, שג"כ משמשת כרופא, פקידה, ובעלת מכולת.
כותב הר' בן ציון, שאדם שהולך למחלקה השניה, ומקבל שירות ע"י האשה, בשמים נותנים עליו חותמת של "רשע"! שכן יש לך דרכא אחרינא, בקלות אתה יכול לקבל את אותו שירות ע"י גבר, ומדוע אתה מכניס עצמך למקום של נסיון בעריות?
ולכן אפי' אם תעצום עיניך, ולא תסתכל, ג"כ תקרא אצל הקב"ה רשע, שס"ס גירת בך את היצה"ר!
ומוסיף הר' בן ציון, שרק אם אין ברירה, ומקום העבודה שם מנוהל רק ע"י פקידות וכדו', בלית ברירה יקבל את השירות אצליהם, ואולם אז יזכור שני דברים: א. ישמור את עיניו מהסתכלות יתירה. ב. ישמור את פיו משיחה יתירה. אלא יגמור את הדבר המבוקש, ויסתלק ממקום הנסיון.
ואותו עיקרון נאמר, גם לגבי אדם שיוצא לרחוב, לכמה "סידורים", ויש לפניו שני דרכים שבהם הוא יכול להגיע לבנק או לחנות: דרך אחת רועשת בפריצות, ועל כל צעד ושעל נכשלים במראות והרהורים אסורים. ודרך שניה – המקבילה, יותר שקטה, ויותר נקיה.
במקרה כזה, אם האדם בוחר בכ"ז ללכת בדרך הראשונה, היות והוא בטוח על עצמו, שעליו היצה"ר כבר לא שולט, ואין לו כבר את כל הפיתויים האלו, גם אדם כזה, נחשב לפי דברי חז"ל בתואר של "רשע"! כיון שיש לו דרכא אחרינא, ויכול היה להציל נפשו מאבדון !
ואפי' אם כלפי חוץ, האדם הזה נראה כ"ירא שמים", ושומר תורה ומצוות, בעל חזות חרדית: חליפת פארק, זקן ארוך, פאות, וכו', אין זה משנה כלל וכלל, בשמים יש עליו תביעה נוקבת על מעשהו זה, ומטביעים עליו את החותמת – "רשע"!
ואותו יסוד נאמר גם לאותם אנשים, שמשחיתים את נפשם, והולכים לראות במכשיר המתועב הנקרא "טמבלויזיה", או לראות בהקרנת סרטים, או בקריאת עיתונים המזוהמים בתועבה, והוא יודע מראש, שמראים שם דברים לא נקיים, מראים דברים שישחיתו לו את כל עדינות נפשו הטהורה, ויאבדו ממנו כל זיק של קדושה!
ובכ"ז הוא הולך לשם, ומרגיע את המצפון שלו, בזה שאם הוא יראה דבר לא נקי, אז הוא "יעצום את עיניו" באותה שעה… אדם אומלל כזה, ג"כ נחשב בשמים לרשע! וכל המצוות והתורה שהוא לומד לא שווים כלום, כיון שחז"ל הקדושים כתבו עליו (במס' ב"ב דף נ"ז:) שהוא נקרא – רשע!!!
[וכל זה, מבלי להתייחס לכל דברי הכפירה והליצנות, שמשמיעים במכשירים אלו נגד תורה"ק. וכבר פסקו כל גדולי דורנו, שכל מי שקונה עיתונים אלו, או שמביט או שומע למכשירים אלו, הרי הוא נעשה: "שותף במרד נגד מלכות שמים"! והוא נכלל במה שאמרו חז"ל במשנה בסנהדרין (פרק חל"ק) "דכל הקורא בספרים חיצוניים, אין לו חלק לעוה"ב!" ה' ישמרנו].
ואותו יסוד, נאמר גם באדם שהולך לגור, במקום שהוא מודע לכך מראש, שיהיו לו שם נסיונות קשים, לשמור את מצוות השי"ת.
אדם כזה, חייב לעשות שאלת רב, אם מותר לו לעבור לגור במקום כזה, שהרי הוא מביא על עצמו את הנסיון במו ידיו, ועל סוג נסיון כזה – לא נותנים סייעתא דשמייא מן השמים להתגבר עליו, וכמו שהוכחנו לעיל, בס"ד.
בענין זה, צריך לזכור תמיד את הנהגת אברהם אבינו: הוא היה טוב לב, ובעל החסד הענק ביותר שיכול להיות בעולם. ובכ"ז, כשהוא רק הרגיש שבנו הרשע "ישמעאל", או בן דודו מיסטר "לוט", מקלקלים את בני ביתו ברוחניות, מיד הוא ציוה עליהם "הפרד נא מעלי"! ואת ישמעאל הוא סילק, אע"פ שהיה "חולה" וקודח מחום (ע' רש"י פרק כ"א, י"ד-ט"ו) ובכ"ז שלח אותו עם פרוסת לחם וזרק אותו לרחוב!
למה? בגלל שהוא ידע, שאדם שחי בחברה רעה, מעמיד את עצמו בנסיון גדול, ויש יותר הרבה סיכויים שהוא יהיה "מושפע" מהם, מאשר שהם יושפעו ממנו לטובה, ולכן סילקם מעל פניו !
הכלל הוא: כל אדם יחשב את צעדיו בחכמה, ויזהר מאד שלא להכניס את עצמו לידי נסיון בכל תחום בחיים: במקום מגורים, בלכתו ברחוב, בעסקיו, בחנות מכולת, וכו'.
ויש עוד הרבה להאריך בזה, ומפאת חוסר המקום, נאלצים אנו לקצר, ורק נסיים את המאמר, בעוד שני נקודות חשובות:
א. צריך לדעת, שאדם שמכניס עצמו לנסיון, התביעה עליו לא על שעת הנסיון, שהרי אז הוא אנוס לחטוא, מחמת התגברות היצר עליו, אלא עיקר התביעה היא על – ההתחלה מדוע הסכמת לצעוד בדרך הזו!!!
וניקח על זה דוגמא מהחיים: נהג מכונית, נסע במהירות מופרזת של 200 קמ"ש, וכתוצאה מכך, פגע בעובר רגל, ופצע אותו אנושות.
כשהעמידו אותו אנשי המשטרה לפני בית המשפט, והגישו לפניו את כתב האישום, חרץ לו השופט את דינו: "הנאשם מתחייב בשנה וחצי חודשי מאסר + שלילת הרשיון לצמיתות + קנס כספי גבוה של 3000 ש"ח!
מששמע הנהג את חומרת העונש שקיבל, קפץ ממקומו וזעק לעבר השופט: איזה עוול אתה עושה במשפט? וכי כזה עונש מגיע לי? והרי הייתי אנוס, ולא היה באפשרותי לבלום באופן מיידי מכונית שהיתה "דוהרת" במהירות של 200 קמ"ש? ובכלל, אף אדם לא מסוגל לבלום את מכוניתו במרחק קצר כל כך, וא"כ איך אתה מעוות את הדין, ונותן לאדם אנוס – עונשים כ"כ חמורים?
ליגלג השופט על טיפשותו של אותו נהג, ואמר לו: "הוי כסיל! הלא תבין שאמנם אין עליך תביעה מדוע נכשלת במהירות כזו, שזה ברור לכולם שהיית אנוס, רק התביעה עליך מדוע הכנסת את עצמך לידי מהירות כזו – שידעת שלא תוכל להשתלט עליה אחר כך"!
ואותה תביעה בדיוק תובעים אותנו בשמים: לא מענישים אותנו על זה שנכשלנו בנסיון, שכן מה יכולנו לעשות? והרי אנו בשר ודם, קרוצי חומר, שמתפתים ונמשכים לכל דבר קטן! "ורוח שטות" מסנוורת את עינינו לחטוא. (וכמו שאמרו חז"ל במס' סוטה דף ג'). אלא עיקר התביעה עלינו: מדוע הכנסת את עצמך למקום כזה, שאתה יודע שזה יביא לך נסיונות שלא יהיה לך שליטה עליהם! על זה מוגש עלינו "כתב האישום", ועל זה חותמים עלינו בשמים פסק דין של – רשע!
ולקראת הסיום, נסיים את הפרק בדבר מעודד: כיון שכידוע, לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואדם הוא בסך הכל אדם, ולפעמים הוא עלול להקלע למקום נסיון, לכן נכתוב כאן הוראות מחז"ל, כיצד יש להתנהג בשעה זו:
א. ראשית לכל, צריך לבקש סיעתא דשמייא מהקב"ה, שיעזרנו שלא יחטא במקום הנסיון. וכמו שאמרו חז"ל במס' סוכה (דף נ"ב.) "שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"! [ור"ח מוואלוזין, בספרו "כתר ראש" (שאילתא ע"ג) תיקן נוסח תפילה מיוחדת לזה, ע"ש].
ב. להזהר לא להכנס "למשא ומתן" עם היצה"ר, אלא להחליט בתוקף ובנחישות: לא! אני מסרב! אני לא אאבד את עולמי בשביל הנאת רגע שנגמרת במהירות!
ואם הוא יהיה חזק ואיתן בדעתו – בזה הוא סגר את הדלת בפני היצה"ר, והיצה"ר עצמו מתייאש ממנו והולך, בראותו שהוא נחוש וחזק בדעתו, ואין טעם להמשיך לפתות אותו.
ג. יגמור מה שצריך, ויצעד בזריזות להסתלק מן המקום. (בזריזות – אבל בישוב הדעת, כדי שלא יהיה ללעג בפני הבריות).
ד. ובנתיים, כל עוד שהוא נאלץ לעמוד במקום, יעסיק את מוחו בדברי תורה. יפתח ספר לימוד ויעיין, ואם אין לו, יחשוב במוחו על איזה רעיון יפה מהפרשה, או חידוש מהגמ', וכיוצ"ב. שכן כך הבטיח לנו הרמב"ם (פכ"ב מהל' איסורי ביאה, הכ"א) "שאין מחשבת עריות מתגברים על אדם, אלא רק אם הלב – פנוי מן החכמה"!
[ועצה זו כבר מפורשת בגמ' מסכת עבודה זרה (דף י"ז.) על התנאים הקדושים ר' חנינא ור' יונתן. כשנאלצו לעבור בדרך של פריצות, לא חשו על עצמם, והסבירו זאת משום שראשם היה מוטרד ב"דברי תורה", ע"ש].
ולסיום, נעתיק כאן סגולה נפלאה, שהבטיח לנו אותה הרב הקדוש ר' אהרן בעל "שומר אמונים", (הובא בספר "לשכנו תדרשו" עמוד קי"ט).
הוא היה אומר, שמי שנמצא במקום נסיון, ובכ"ז כובש את רגשותיו, ולא נכשל ופוגם באבריו ובעיניו – באותה שעה נעשה רעש גדול בשמים, ושעה זו היא עת רצון, וכל מה שיבקש באותו זמן יתקבל למעלה ברצון!!!
מי פתי שמוכן להפסיד סגולה נפלאה זו???
ואין מזרזין אלא למזורזין!
מעשה בשועל טיפש…
מעשה היה בשועל אחד, אשר בהיותו שוכב להנאתו בין עצי היער, קלטו אוזניו קול יריות של ציידים, שיצאו לצוד חיות. אולם השועל שהיה עייף מאוד התעצל לקום ולברוח מהמקום, וניחם את עצמו ואמר: אני יכול לסמוך על הפיקחות שיש לי, אני אסדר אותם!
מה עשה? שכב ועשה עצמו כ"מת" מוטל על הארץ, בלא נוע לזוז כלל, וכשהתקרבו אליו הציידים, ראו פיגרת שועל זרוקה על הארץ ושכובה כמת. אמר אחד הציידים: הנה! איזה "זנב" יפה יש לשועל, אקח אותי לי, ואתלה לי אותו לקישוט בסלון ביתי !
שמע זאת השועל, וניחם את עצמו: נו, שיקח את זנבי, העיקר שאותי ישאיר בחיים.
והנה שומע השועל קול שני של צייד אחר: "ואני דוקא מוצא חן בעיני "השינים" של השועל, אקח לי שן אחת, ואעשה ממנה תיק יפה מתנה לאשתי!
והשועל, בשומעו זאת, ניחם גם בזה את עצמו, ואמר: נו, גם על זה אוותר, העיקר שאת נפשי יניחו לשלל.
והנה, קולטות אזניו צייד שלישי שקורא: ואני מוצא חן בעיני "עורו" של השועל! אפשוט ממנו את עורו, ואעשה לי ממנו שטיח יפה לביתי.
כשמוע זאת השועל, קרא בבהלה: אוי ואבוי!!! עכשיו הם כבר רוצים להפשיט מעלי את עורי! מיד תפס את רגליו והתחיל לברוח, ואולם אז כבר היה מאוחר מדי…!
וזה גם סופו, של כל מי שמעמיד את עצמו במקום נסיון. חושב הוא לעצמו: הכי הרבה, אאבד שם איזה "זנב", או "שן" אחת, אבל עדיין אשאר אני בצדקותי! ובקדושתי! הוא אינו יודע, שבסופו של דבר, יפשיט ממנו היצה"ר את כל הרוחניות שבו! ואז כשיתפוס את עצמו, וירצה לקום ולברוח מהמקום – יהיה כבר מאוחר מדי…!
ואל תאמר מחר, פן יהיה מאוחר!
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט"א
אמרי יחזקאל
הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5