מאמר שמיני – שמירת העיניים ברחוב: האם זה חובה גמורה מהתורה, או רק – חסידות וצדקות?

——–

תשובה: בפרק זה, באנו לעורר ולחזק את עצמנו, ואת כל הקוראים יחד איתנו, בנסיון הקשה ביותר, שכמעט כולם נכשלים בו. ובמיוחד בדורנו, דור עזוב ויתום, אשר ההפקרות בו רבה עד למאד. נוצר כבר מצב, שאשה שהולכת בבגדים בולטים ברחוב, אין לה כלל יסורי מצפון, אדרבא – היא מתגאה בזה, שהיא "שומרת" בדקדוק רב – על "אופנת פריז". וכך מָבּוּל הפריצות הולך וחוגג ברחובות, ועל כל צעד ושעל שאתה פונה (אפי' ברחובות של ערים חרדיות!) אתה נתקל בתמונה או בראיה של פריצות. ["ופריצות" – פירושו: אפי' בגדים שמכסים את כל הגוף, אולם אם צבע הבגדים: צבעונים, אדומים, רועשים, צעקניים, וכיוצ"ב. הרי זה "פריצות" שכל הלובשות אותם – זה רק מתוך מטרה ברורה, כדי למשוך את עין הרואים!].

וכך אנו הולכים ונכשלים, בעל כורחנו, במאות ואלפי עבירות של "לא תתורו אחרי עיניכם", וחוזרים הביתה עם "שק" מלא עבירות. ולפעמים כבר בוקעת מליבנו זעקה: מה יהיה? עד מתי נמשיך כך?

ישנם כאלה, שבלית ברירה, משלימים עם המצב העגום, ומנחמים את עצמם בטענה שאין מה לעשות, שהרי זוהי צרת הכלל, וכלל מסור בידינו ש"צרת רבים – זה כבר חצי נחמה"!

וכך עוברים וחולפים להם הימים, החיים עושים את שלהם, ובנתיים, משקל העבירות שלנו בפגימת העיניים – תופח ועולה, ואין לנו על מי להשען, אלא רק על אבינו שבשמים !

כך נראה, המצב העגום שלנו, בתחום זה.

והבעיה שכואבת שבעתיים בדור שלנו, שאפי' מי שכבר כן מדבר על הנושא הזה, ומעלה את הבעיה על שלחן הדיונים, מכל מקום – השתמטו מלדבר באופן גלוי ומפורט על נושא זה. הם לא לקחו בחשבון, שיש להתאים את דברי המוסר – למציאות שקיימת ברחוב, ולהיות ערים לפירצה הנוראה, שמשתוללת ברחוב בתחום זה!

וכל כך למה? מדוע אנשים שכואב להם באמת, לא קמים להביע באופן גלוי, מה דעת התורה בנושא זה? מפני "שלא נעים" לדבר, על דבר שנהפך להיות "נורמה" בעיני הבריות, ועוד באים לך עם כל מיני טענות "תלמודיות", שנותנים להם גיבוי מלא – על שתיקתם בנושא זה. ולמשל:

* "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים, ואל יהיו מזידים"! (גמרא מסכת שבת, דף קמ"ח:)

* "תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט – תפסת"! (גמרא מסכת סוכה, דף ה'.) וגם בשמירת העיניים, עדיף לתפוס "ציפור ביד, מאשר שניים – על העץ"!

* "אין גוזרים גזירה על הציבור, אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה". (גמרא מסכת בבא קמא, דף עט:, וע"ש). וגם שמירת העיניים – לטענתם – זוהי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

* ויש גם טענה של "כוחא דהיתרא עדיף" (גמרא מסכת ביצה דף ב':) ולכן יש לחפש קולות של היתרים בנושא זה.

ומחמת כל אלו הטענות, מעדיפים הם לתפוס את מידת השתיקה, ולא לגלות לעם – את חומרת העוון של שמירת העיניים.

ובאמת, שלא זו הדרך, ולא זו ההנהגה שיש ללכת בה. שהרי מדברי חז"ל אנו רואים שהנהגה זו פסולה היא! ולשם הבהרת הדברים, נסביר את הנושא, קצת יותר במפורט:

יש רב, שהוא מאד "נחמד" בעיני קהילתו, בליל שבת הוא נותן דרשה, עם "וורט" יפה מפרשת השבוע, מספר סיפור נחמד, וזה דוקא מאד מוצא חן בעיני השומעים. ואולם עיקר הבעיה – שמעולם הוא לא אומר להם מילה להוכיח אותם!

רב כזה – יתבעו אותו בשמים, על כל העבירות שחוטאים בני קהילתו! שהרי אתה ידעת את המצב! וגם ידעת את חומרת האיסור! א"כ – מדוע לא הוכחת? מדוע לא דיברת? אולי אם היית מדבר, והאנשים היו שומעים שהדבר הזה כ"כ חמור, הם היו נמנעים מלעשות זאת. או לכה"פ היו "נזהרים" יותר. א"כ מדוע שתקת? עכשיו אתה תישא באחריות של כולם! וכל העבירות שלהם – יפלו על הכתפיים שלך!!!

ודברים אלו, לא בדינו מליבנו, אלא הם כתובים מפורש בדברי חז"ל בגמרא מסכת כתובות (דף ק"ה:), שם לימדו אותנו חז"ל "האי צורבא מרבנן, דמרחמין ליה בני מתא – לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא". [ובתרגום לעברית: תלמיד חכם, שבני העיר אוהבים אותו, אין זאת משום דהוא נעלה יותר מאחרים, אלא משום שהוא לא מוכיח אותם ביראת שמים!]

אתה רואה רב, שכולם אוהבים אותו, כולם "מָפְסוּטִים" ממנו, כולם אומרים עליו: איזה רב נחמד, שקט, מבדח, שתמיד מצחיק אותנו בדרשותיו, זה בטח! זה כולם אוהבים!

ואולם חז"ל הקדושים הסתכלו עליו במבט לגמרי אחרת: תבדוק קצת אחריו, ומיד תגלה שזה נובע מחמת שהוא לא מוכיח אותם במילי שמים! לא אומר להם כמה מילים נוקבות על עוונותיהם!!

אז מה העצה? מהי הדרך שבה צריך הרב להנהיג את בני קהילתו?

גם על בעיה זו, מצאנו את העצה בדברי חז"ל הקדושים, הנה בגמרא מסכת סוטה (דף מ"ז.) הדריכו אותנו חז"ל בשיטה זו: "לעולם תהא שמאל דוחה, וימין מקרבת"! כלומר, קודם כל תהא "שמאל דוחה", חייבים להעמיד את היהודי במקום, להראות לו את החומרא שבדבר, ואת גודל הסכנה שהוא נמצא בה, ואח"כ "ימין מקרבת", לרומם אותו משם, ולהראות לו מָהֵם האפשרויות, שבהם הוא יכול להתקדם ולעלות!

וכדי להמתיק יותר את הדברים, נוסיף לזה דוגמא מהחיים: אדם תמיד צריך לדעת, שיש הבדל מהותי בין רופא לרב: "רופא" צריך להגיד לפציינט שלו, מה שהוא רוצה לשמוע. "רב" – צריך להגיד לפציינט שלו, מה שהוא לא רוצה לשמוע! כלומר, רופא אומר לחולה: תראה, כמה נשארו בחיים מזה! הוא לא אומר לו שהרוב מתו! כי מה החולה רוצה לשמוע? כמה נשארו בחיים. ולכן הוא לא מראה לו את גודל הסכנה, כי זה תפקידו של רופא! אבל רב מתפקידו להעביר לו מסר הפוך: כמה אנשים נפלו מזה, ואיבדו את עולמם! שרק דרך כך הוא ישיג את המטרה, שהאדם ירתע, ויחזור בתשובה. שאם לא כן – מה הועיל?

ולכן – גם בפרק זה, ננקוט באותה שיטה:

נציג תחילה, את גודל הסכנה העצומה, שיש בפגימת העיניים. כמה אנשים כבר מתו (מבחינה רוחנית) מדבר זה, ואח"כ נחזור להשתמש בשלב השני שהורו לנו חז"ל "ימין מקרבת". כלומר, להראות לו גם את הצד ההפוך: כמה עצום ונורא שכרו של כל מי שנזהר בדבר זה. וכמה גדול אושרו בעוה"ז ובעוה"ב.

סמוכים אנו ובטוחים, שדברי מאמר אלו, יוסיפו בס"ד חיזוק עצום, למי שקצת רוצה להתחזק ולהשתפר בנושא זה. וזאת משום שכל דברינו מבוססים ע"פ דברי חז"ל הקדושים, ומן הבאר ההוא, שאבנו מים חיים, כדי להרוות בה את צמאוננו הרוחני, ולשאוב מטען רוחני לכל המשך מירוץ החיים שלנו.

ויה"ר, שחפץ ה' בידנו יצלח, שיהיו הדברים לתועלת, ומיניה ומינה – יתעלה ויתקלס שמו יתברך.

לשם בהירות סדר הדברים, נחלק את הנידון – לשבעה סעיפים עקרוניים, שיקיפו לנו את כל הסוגיא לפרטיה:

1. על מה כל הרעש, הרי בסך הכל רק "הסתכלתי"!
2. אם התגברתי, ושמרתי על עייני, מהו השכר שהבטיחו חז"ל?
3. אדם שפגם בעיניו, איזה הרס וחורבן הוא גרם לעצמו?
4. למה יש נסיונות ופיתויים כל כך קשים וחזקים, בנושא הזה של "שמירת העיניים"?
5. מהם העצות הבדוקות, שיכולות לעזור לנו, להתגבר על המכשולים, ולהצליח לשמור על קדושת עינינו?
6. אתה רוצה לפגום בעיניך? בבקשה, אבל לא בעיניים שהקב"ה העניק לך!
7. האם גם לאשה, יש איסור להרהר אחרי גבר?

אלו הם כותרות המאמר, וכעת ניגש בס"ד, לנתח כל נקודה – לשרשיה ולטעמיה.

שאלה א' – על מה כל הרעש, הרי בסך הכל רק "הסתכלתי"?

תשובה: ישנם הרבה אנשים, שמהלכים ברחובות אשר פרוצים בנשים לא צנועות, והולכים בשאננות, מסתכלים פה ומביטים שם, ומטמאים את עיניהם. וכשמעירים להם על גודל האסון שהם מביאים לעצמם, הם מושכים כתפיהם בתימהון, ואינם מבינים כלל על מה יצא הקצף? ועל מה כל הפחד הגדול הזה? ובכלל, למה להיות כל כך "חשדניים" על כל דבר קטן, הרי בסך הכל אני רק מסתכל! – – –

אותם אנשים דומים ממש, לאותו תינוק שמהלך בשלווה בתוך יער של אריות טורפים, ואינו מבין על מה הרעש הגדול… ואולם כיון שכל מטרת הפרק, לפקוח לאנשים את העינים ולהראות להם את גודל הסכנה, לכן גם לשאלה זו -נתייחס בכובד ראש, ונשתדל לענות תשובה מלאה, שתניח את דעתם של כל השואלים.

ראשית, ברצוננו לגלות, ששאלה זו כבר כתובה בספרו של הרמב"ם הקדוש (בפרק ד', מהל' תשובה, הלכה ו') וזה לשונו שם "…המסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, הוא מתפלא ושואל: מה עשיתי? וכי קרבתי אליה? וכו', ע"כ. ולפני שנמשיך את תשובתו של הרמב"ם, רצוננו להקדים הקדמה קצרה:

אילו המציאות היתה, שזה נגמר רק "בראיה" בלבד, יתכן באמת שהשאלה היתה בצדק, שהרי הוא רק הסתכל, ויותר מזה – לא נפעל אצלו כלום!

ואולם, הבעיה שזה לא כך! זה לא נגמר בראיה בלבד, אלא זה חודר לעומק פנימה – בפנים המח, וכמו שלימד אותנו רש"י הקדוש (בפרשת במדבר, פרק ט"ו – ל"ט) "שכל זה מתחיל מעין רואה, ואח"כ הלב חומד, וזה נגמר בסוף בגוף, שפועל את העבירות למעשה. [וכעין זה, מפורש גם בירושלמי ברכות (פ"א ה"ה) שהלב והעינים, הם שני הגורמים העיקריים, לחטא הידוע, ע"ש.]

ומחמת שזוהי המציאות בשטח, יכלו חז"ל (בגמרא מסכת נדרים, דף כ'.) לומר בבטחון גמור "כל המסתכל בנשים, בודאי שסופו לבא לידי עבירה"! כיון שהראיה מעבירה את התמונה ללב, ואז – ההרהור והמחשבות הזרות, פועלות בראשו בצורה מדהימה, ומשם הוא יכול להגיע לידי עבירה!

ואם תבקשו הסבר "הגיוני" בדבר, ותשאלו: מדוע באמת זה פועל כך? מה הקשר בין העיניים – ללב?

גם על דבר זה, נסביר לכם איך זה פועל בדיוק:

נשאלה תחילה שאלה תמימה: כיצד האדם מצליח לראות את חברו, או שאר חפצים גולמים, האם ע"י העיניים, או ע"י הנשמה? כולם ישיבו – ודאי ע"י העיניים!

ואולם, לתדהמת כולם, תשובה זו – טעות! ומהוכחה פשוטה: אם האדם ח"ו מת, אפי' אם יפקחו לו את העיניים, הוא לא יראה כלום! למה? מה חסר לו? והרי העיניים שלו "פתוחות"?

ללא ספק, דבר זה מוכיח לנו, שבעצם הנשמה היא הרואה, רק היא עושה זאת "דרך" העינים! כלומר, הגוף משמש לנשמה רק כאמצעי – שדרכו היא תוכל להוציא את הכוחות הרוחניים שלה, שזה מתבטא בכוח הראיה, השמיעה, הדיבור, וכו'.

[וזה ממש דומה, לאחד שלוקח חתיכת בד בצורה של בובה, מכניס את אצבעותיו בתוך הבובה, וע"י כך -הוא מזיז את כל איברי הבובה. בזה ברור לכולם, שהאיש העומד מאחורה – הוא זה שמפעיל ומזיז את הכל, והבובה לא עושה כלום, כיון שאינה אלא חתיכת בד. ואותו רעיון בדיוק, פועל אצלנו באברי הגוף, הנשמה – היא זאת שמתפקדת ומזיזה את כל האברים הדוממים, ואם היא תצא, ישאר רק "חתיכת עפר", ותו לא].

וא"כ, לאחר שגילנו גילוי מדהים כזה, שהנשמה היא זו שצופה ומסתכלת החוצה, ורק עושה זאת דרך "חלונות" העיניים, שדרכם היא מקבלת מידע מן העולם החיצוני והגשמי, א"כ לאור זה – יצא לנו גילוי מסעיר ומבהיל:

כל אדם שפוגם בעיניו – הוא בעצם פוגם ישירות בנשמתו, שמסתתרת אחרי כל מערכת הראיה שלו, והוא מאלץ אותה לראות מראות מקולקלות! ובמילים קצרות: בכל הסתכלות אסורה, מקבל האדם ישירות – "כתם" על נשמתו, שקשה מאד אח"כ, לכבס ולהוריד אותו!

והאמת היא, שההיזק של ראיה אסורה, לא ניגמר בזה שרק הנשמה מתקלקלת, אלא כל המח של האדם סופג את הדברים, והוא נהפך להיות מטושטש ומבולבל!

ונסביר את הדברים:

כל תמונה, וכל ראיה שהאדם נתקל בה, כשהוא מתחיל להתפעל מהמראה שהוא ראה, באופן אוטומט – העין מצלמת את זה, והמח "מפתח" את התמונה בין רגע, וזה נשאר ספוג במוחו לעוד עשרות שנים!

תשאלו מאין אנו יודעים זאת? מדברי חז"ל הקדושים! הנה רבותינו בעלי התוס' כתבו לנו בגמרא מסכת סוטה (דף ח', ד"ה "גמירי") שכל פעם, שהאדם רואה תמונה של ערוה – "שוב מהרהר אחריה ל-ע-ו-ל-ם" !!! ואם חז"ל כתבו לנו כך, הרי בהכרח זו האמת המציאותית!

כן! כך ברא הקב"ה את עולמו, שלכוחות הטומאה יהיה יותר שליטה על האדם, מאשר כוחות הקדושה. ואנו רואים זאת בחוש יום יום: כדי לזכור ולקלוט את הלימוד תורה שאנו לומדים, כמה מאמץ, עמל, ויגיעה – אנו צריכים להשקיע, עד שהתורה תיספג במוחנו, ונזכור את לימודנו. ובלי כל העבודה הזו – התורה לא תשאר במוחנו אפי' לכמה שעות!

אבל כשמגיעים לצד של הטומאה, שם המח קולט וזוכר – מהר מאד! כל תמונת תועבה או מראה פריצות שהוא רואה, זה אוטומט נספג במוח לעולמי עד, לא צריך על זה שום "מאמץ מיוחד" כדי לזכור את תמונות התועבה!

ויותר מזה, לא רק שזה נקלט במוחו בלי שום מאמץ, אלא אפי' ירצה להתנתק מזה, וישתדל לשכוח מזה – הוא לא יוכל! בעל כורחו זה ישאר מצולם במוחו כל הזמן. וכל החיים שלו, הוא יסבול – בזה שתמיד הוא יזכר בתמונה, וזה יעמוד לו מול עיניו בצורה "חיה" ממש!

שמעתם מה יכול לגרום הסתכלות אחת מיותרת, שמסתכלים ברחוב ללא צורך?

ואם הקורא יחשוב שאנו מגזימים בדברינו, ולא יתכן שעד כדי כך הדברים נקלטים מהר בראש, א"כ בואו ונקרא ביחד את מכתבו של הסטייפלר הקדוש (הובא בספר "קריינא דאיגרתא", ח"א סימן קט"ז) ואז תווכחו לראות, שאין בדברינו שום גוזמא, ושום מליצה מיותרת, אלא זו המציאות ממש! וזה לשונו הקדושה של הסטייפלר, מילה במילה:

"…וְרֵאִיָת כל דבר פשע… ובפרט מה שהאדם רואה בהתפעלות, נחקק הדבר בדמיונו לכל ימי חייו, עד כאן שאפי' אם יזכה להיות שומר תורה ומצוות, ואפ'י אם יזכה גם לשקוד על התורה ובמקום של תורה – מ"מ נפשו ויהדותו תסבול מרורות, מאותם ציורי התועבות החקוקים לו בדמיונו, הם יהיו ניצבים לפניו כמו חי, ויביאו אותו לבלבולים ונסיונות נוראים. רחמנא ליצלן וכו'.

לב מי לא יזדעזע, בשומעו דברים מחרידים כאלו? מיהו הפתי וחסר דעת, שמוכן לאבד את כל יהדותו ורוחניותו, בשביל מבט אחד של תמונת תועבה שתיקלט במוחו!

כל בר דעת, מחוייב לשקול היטב, את שכר העבירה "הרגעית" – כנגד הפסדה העצום שיגרם לו בגינה, ולשמור על קדושת עיניו ברחוב בשֶבָע עינים, כדי להציל נפשו מרדת שחת!

וכעת נגלה לכם סוד גדול: מי שבכ"ז, לא איכפת לו לאבד את קדושתו, והוא נשאר פרוץ בענין זה, ומאפשר לעיניו לראות באופן "חופשי", ככל העולה על רוחו, היודעים אתם למי הוא דומה? לעשיו הרשע – – -!!! שכך מעיד עליו הפסוק (בבראשית פרק ל"ג ה') "וישא (עשיו) את עיניו, וירא… את הנשים!

מבט ראשון, הוא ישר מסתכל על נשים! כך נראית הנהגתו של אדם רשע, שהעינים שלו הם בבחינת "הפקר"! ומצד שני, להבדיל בין הטמא לטהור, הסתכלו על הנהגת אברהם אבינו, הוא היה בדרגה כזו גבוהה של שמירת העינים, עד שאפי' על אשתו הוא לא הסתכל, להביט ביופיה!

כן! כך גילו לנו חז"ל בגמרא מסכת בבא בתרא (דף ט"ז.) שבזמן שאברהם בא למצרים, ופתח את התיבה להוציא את שרה, רק אז הוא גילה את יופיה, ואמר לה "הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את", ודרשו חז"ל, "הנה נא ידעתי" – שרק כעת ידעתי מזה, ולא קודם לכן! כזו דרגה עצומה, בשמירת העינים!

לא יאומן! אילולי שחז"ל הקדושים דרשו כך מהפסוק, קשה היה להאמין, שאדם מסוגל להגיע לכזו דרגה גבוהה!!

ובאמת מה היה סוד ההצלחה אצל אברהם? כיצד הוא זכה להגיע לדרגה גבוהה כזו?

גם על שאלה זו, מצינו תשובה בדברי חז"ל. הנה רבותינו במדרש תנחומא (פרשת וישב, אות ו') גילו לנו במה היה כוחו גדול: דרשו שם חז"ל מהפסוק (בבראשית, פרק כ"ב- י"ג) "וישא אברהם את עיניו, וירא והנה איל וכו'" מה פירוש המילה "וישא" אברהם את עיניו? וכי כדי להסתכל על איזה דבר, צריך לשאת את העינים? היה צריך להיות כתוב "ויראה אברהם, והנה איל וכו'? אלא – למדו מכאן חז"ל, שאצל אברהם העינים לא היו מתרוממות סתם כך, הוא היה צריך לעשות "פעולה מיוחדת" כדי לשאת ולהרים אותם, שיראו את המתרחש מולו, אחרת – העינים לא היו זזים סתם, הם לא היו הפקר!

אצל אברהם אבינו, כל מבט בעינים, היה לקוח בחשבון מדוקדק מראש, העיניים שלו – לא היו זזים סתם ככה מאליהם באופן "אוטומטי", מבלי הביקורת של בעליהם!

נו, למי אנו רוצים להדמות בשמירת העינים? לעשיו הרשע, או לאברהם אבינו?! הדבר נתון לבחירה, בידי כל אחד ואחד!

עד כאן, כתבנו נימוקים מוסריים, שיחזקו אותנו לשמירת העינים. ואולם, גם מי שעדיין לא השתכנע מכל זה, יש לנו דבר אחר בשבילו, שבודאי ישכנע אותו!

ומהו אותו דבר? הגילוי המדהים של הרמב"ן הקדוש! הרמב"ן לימד אותנו, שלא כדאי להסתכל בעריות, לא רק מבחינה "הלכתית", אלא גם מבחינה רפואית! שכן, אם האשה הזו היא באותה שעה – נידה, היא יכולה להזיק בעיניה, על כל דבר שמביטה בו! נשמע מפחיד? בבקשה תשמעו את לשונו של הרמב"ן בעצמו, מילה במילה:

הרמב"ן בפירושו על חומש ויקרא, בפרשת העריות (פרק י"ח – י"ט) כותב בזה הלשון: "…ועוד הגידו בו נסיון אמיתי… כי הנידה בתחילת זיבה, אם תביט במראה, ותאריך לראות בה, יִרָאוּ במראה טיפות אדומות כשל דם, כי טמון בנידה – טבע רע שמזיק, ומזה תוליד את הגנאי הזה… והרי היא (באותה שעה) כאפעה (נחש) ה"ממית" במבטו…!

נו, מי רוצה לקחת על עצמו סיכון, ולהסתכל על נשים ברחוב? והרי בימינו כל הבתולות (וגם חלק מנשים נשואות) הם בחזקת "נידות", והם עלולות להזיק לנו במבטן, וכמו שכתב הרמב"ן הנ"ל.

ולכן, כל בעל נפש יחוס על עצמו, הן מבחינה רוחנית, והן מבחינה רפואית, וישמור היטב על עיניו ברחוב! [וכל זה, מבלי להתייחס לשאר הבעיות, שנגרמים מפגם העינים, ובכללם: עוון מהתורה של "לא תתורו אחרי עיניכם" – על כל מבט, שהאדם מתכוון להסתכל על האשה. שכך נפסק להלכה אצל כל גדולי פוסקי זמנינו, ומהם: המשנה ברורה (בסימן ע"ה, סק"ז) וכן בביאור הלכה (סימן רכ"ה, סעי' י'), שו"ת יביע אומר (חלק אורח חיים, ח"א סימן ז' אות ה'. וח"ג סימן ז' אות ג'. וחלק ו', ס' י"ג, אות ג'.) וכן בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ח"א, סימן מ'). ועוד].

ובעיה נוספת – שנגרמת מפגימת העינים, זה הסכנה, שח"ו יכול להגיע לידי הוצאת זרע לבטלה, וכמו שהעידו לנו חז"ל בגמרא מסכת עבודה זרה (דף כ':) "שכל המהרהר ביום, בא לידי טומאת קרי בלילה". ומלבד גודל עוון שז"ל שזה החמור ביותר מכל העבירות שבתורה, (וכמו שנפסק כן בהלכה, בשו"ע אבן העזר, סימן כ"ג, סעי' א'). והסיבה שהחמירו דוקא בעוון זה, משום שבימינו גילו חכמי המדע, ע"פ מיקרוסקופ, שבטיפת הזרע יש את כל גוף תבנית האדם, והמשחית זרעו – הרי הוא כהורג נפש, חלילה, וכן מפורש בשו"ע (אבהע"ז שם, סעי' ב') שהעושה כן, עליו נאמר "ידיכם דמים מלאו", וכאלו הרג את הנפש, ע"ש. ולא לחינם דרשו דורשי רמזות, שר"ת של המילה "מזל" זה: מוציא זרע לבטלה, כלומר, שמי שנגוע בעוון זה, מאבד ח"ו את מזלו!

עוד בעיה – שקיימת מתופעה זו, בקשר ללימוד התורה. שכן בעל קרי נאסר בלימוד התורה מתקנת עזרא, וכמבואר בגמרא מסכת ברכות (דף כ"ב:). ואע"פ שביטלו אח"כ את אותה תקנה (וכן פשט המנהג, כמבואר בשו"ע או"ח סימן פ"ח) מ"מ כבר כתב המשנ"ב במקום [ס"ק ב'-ד'] ש"המחמיר לטבול – תבוא עליו ברכה, ושכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה". עי"ש. ובפרט ראוי לטבול, לפי מה שכתב הכף החיים (סימן ע"ו, אות כ"א-ב) "שכל מי שטובל באותו יום שראה קרי – זוכה למחות ולבטל את אותו מזיק של קרי"! ע"ש. הרי לנו, עד כמה טבילה זו נחוצה ומועילה!

וא"כ, למה לו לאדם להכניס ראשו לכל ה"בעיות" האלו? וכי לא עדיף שישמור עיניו, ובזה לא יבוא כלל לטומאת קרי, ויחסוך לעצמו את כל הבעיות הנ"ל? נקודה למחשבה – למי שרוצה קצת להתבונן!]

לא לחינם, דרשו דורשי מליצות – "נשים" – ר"ת – שומר נפשו ירחק מהם ! וזה לא רק מליצה בעלמא, אלא כך נפסק גם בהלכה, בשו"ע (אבן העזר, סימן כ"א) וזה לשונו "צריך האדם להתרחק מן נשים – "מאד מאד". ע"ש.

וצריך לדעת, שמי שח"ו גורם לעצמו חטא, ע"י הרהור נשים, סופו שיתקיים בו הפסוק: "ופורץ גדר (של העינים) ינשכנו נחש"! איך נכנס נחש לכאן? פשוט מאד: תכניס את האות ח' למילה נשים – מה יצא לך?

"נ ח ש י ם"! בר מינן!!!

הנה, כדי לחזק הלבבות, תשמעו עוד דבר מדהים, מדברי רבותינו הקדושים:

הגמרא במסכת ברכות (דף ס"א.) אומרת "אמר ר' יוחנן, אחורי ארי, ולא אחורי אישה"! וביאר המהרש"א שם, שהדברים הם כפשוטם, ללא כל הגזמות: במקום שאין לו דרך אחרת, אלא רק ללכת דרך גוב האריות, או דרך שיש בהם נשים פרוצות, פוסקים לנו חז"ל, אחורי ארי! ואפי' שידוע מראש, שיכולים האריות לאכול אותו חי, ולרסק כל עצמותיו, מכל מקום, אצליהם הוא יאבד רק את העוה"ז שלו, ואולם אם ילך אחרי אשה, ויהרהר אחריה, בזה הוא יאבד את כל העוה"ב, שזה נצח נצחים!

מדהים ממש לשמוע, שההסתכלות בעריות, יותר מסוכנת מאשר התרסקות בידי חיה טורפת!!! [ולכן, כשהאדם הולך ברחוב, ורואה שלפניו הולכת אשה – לא ימשיך ללכת אחריה! אלא יבחר לו אחת מהשתים: או שיעבור ללכת בצד השני של הרחוב, או שיגביר את מהירות הליכתו, ויעבור אותה. כך למדנו מדברי הגמרא הנ"ל].

ומי שזוכה ושומר את עיניו, מובטח לו שלא יחטא בענין זה, שכן כלל קבעו לנו חז"ל בגמרא מסכת סוטה (דף ח'.) "שאין יצה"ר יכול לשלוט על האדם, אלא רק במה שעיניו רואות!

ולאחר שבארנו חומר האיסור בהסתכלות על עריות, נעבור לפרט את "התכל'ס" שיוצא מכל זה, מהם ההשלכות למעשה, שמצוי מאד שבנ"א נכשלים בהם מחוסר ידיעה:

ניקח דוגמא פשוטה ומצויה: בכל מאורע של שמחת חתונה, היצר הרע מזמין לאדם כמה הזדמנויות, שבהם הוא עלול לבא לפגום בקדושת העיניים, ולכן נפרט אותם כאן, כדי שהאדם יהיה ער לסכנה, וינקוט בזהירות יתירה בזמנים אלו:

א. בזמן החופה כשכל הנשים והגברים מצטופפים סביב המקום שנערך שם טקס החופה, בזמן הזה יש להישמר משני דברים:

1. יש לעמוד בצד הנגדי של הנשים, במקום שלא יוכלו לראות משם את הנשים, או את בגדיהם. ואוי להם ולנשמתם, אותם אנשים שעומדים ממש בצידי הנשים או מאחוריהם, שבכך משחיתים הם את נפשם בעשרות עבירות מהתורה של "לא תתורו", ובמעמד כזה קדוש, של עריכת חופה וקידושין, בו בזמן הם צוברים לעצמם עבירות חמורות, ומורידים את נפשם לבאר שחת!

2. וקל וחומר, שיש להזהיר לאותם אנשים שעומדים סמוך ממש לחתן ולכלה, שאין כל היתר להסתכל על הכלה, ומי שיודע בעצמו, שלא יוכל להזהר בזה, א"כ ינוס ויברח משם, ולא יביא את עצמו למקום נסיון.

[ומה שמובא בגמרא מסכת כתובות (דף י"ז.) שחז"ל התירו לעצמם להסתכל בפני הכלה, ומתוך כוונה לחבבה על בעלה – הלא כבר מפורש שם בגמ', שדוקא הם בדרגה הגבוהה שלהם, שעבדו הרבה על עצמם לדכא את יצר הרע של עריות, עד כדי כך, שכבר אשה היתה נראית בעיניהם כמו "קרש" בעלמא, ולכן התירו לעצמם לעשות זאת. ואולם לגבינו, נפסק שם בגמרא, שודאי אסור להסתכל בכלה, אפי' מתוך מטרה לחבבה על בעלה. שכן אסור לו לאדם להשחית את נפשו, בעבור טובתו של השני].

ב. ואותה בעיה קיימת גם בסיום החתונה, כשבאים לברך ברהמ"ז ושבע ברכות, ליד שלחן הכבוד. אז נעשה שורות של אנשים, מול שורות של נשים, ומביאים גם את הכלה לפני כל הרואים, וכולם יחד שומעים את הברכות.

מי התיר את זה? והרי דבר כזה גורם מכשול של הסתכלות זה על זה, ומיהו "הגיבור" שיכול לומר, שעליו זה לא משפיע לרעה? ובפרט, שהמדובר כאן בשעת שמחה, שיש יותר קלות ראש, והנשים באות במיטב קישוטיהן, ונתון תמרוקיהן, שאז היצה"ר חוגג להחטיא את האדם, לפחות בהסתכלות אחת אסורה, וכל שומר נפשו, ירחק ממקומות אלו! (והעצה היעוצה בזה, שהכלה לא תשב בשלחן הכבוד מול כל הגברים, אלא לשבת בצד השני של האולם, קרוב לשלחן הכבוד, כשמחיצה מפרידה בין הנשים לגברים).

[ואיננו מדברים כאן, על המנהג שנפרץ בכמה חוגים דתיים, שבאמצע השמחה, מביאים את כלה לתוך אולם הגברים, ורוקדים סביב החתן וכלה!]

והרי אפי' אם לא מסתכלים בפניה, מ"מ עצם זה שהיא מלובשת במיטב הבגדים היפים, זה עצמו מעורר הרהור לאדם, והרהורי עבירה – קשים מעבירה, והיאך יתכן לעשות פירצה כזו, בגלל טענה של "שמחה"? וכי אז הותרה הרצועה, והעינים צריכים להיות הפקר?

אמנם נכון שהרמ"א פסק בשו"ע אבן העזר (סימן ס"ה, סעיף ב') שאסור להסתכל בכלה, אבל מותר להביט בתכשיטים שעליה, או בפריעת ראשה (ומטעם כדי לחבבה על בעלה).

ואולם גם על פסק זה אסור לנו לסמוך!

ולמה? משום שאיך האדם יכול להכניס את נשמתו, בסכנת אבדון, בטענה שכל כוונתו רק "כדי לשמח את הכלה, ולחבבה על בעלה"? ובפרט בדורנו, דור שהפריצות בו בשיא עוצמתה, וכל מבט קטן של איסור – כבר מבלבל את מוחו של האדם, ולא מאפשר לו לתפוס אח"כ את לימוד התורה, ולא יעזור לו כל "התירוצים" האלו, שיאמר שמתכוון לשם מצוה, וכדו', הַרֶגָשוֹת שלו יפעלו עליו בעל כורחו!

וכבר לימדו אותנו חז"ל באבות דר' נתן (פרק ב', הלכה ב') שבעניני עריות, צריך האדם לתפוס את הכלל: "התרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור, ומן הדומה לדומה לו"!

ולכן, כל המיקל לעצמו בענינים כאלו, בטענה שהוא סומך על שיטת הרמ"א הנ"ל, מקיים בעצמו את מאמר חז"ל שהובא בגמרא מסכת פסחים (דף קי"ב.) "אם ביקשת ליחנק – התלה באילן גדול"!

ואשריו מי שיודע, לשמור את עיניו גם בענינים כאלו, ולא להיות "נבל ברשות התורה", ואז טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב.

ג. נקודה נוספת שיש לעורר בנושא החתונות: כל בעל שמחה שעורך שמחת חתונה, עליו להשתדל לעמוד על כך, שגברים לא ישרתו במקום של הנשים. וזה כולל, את כל סוגי השירות, כגון:

* הסרטת וידאו במחלקת הנשים.
* צילום המאורע בתמונות במחלקת הנשים.
* שירות חלוקת תפריט המאכלים, במחלקת הנשים.
כל השירותים האלו, צריך להשתדל שיתבצעו אצל הנשים אך ורק ע"י אשה, שהרי ע"י גבר ישנם הרבה תקלות שנגרמות מדברים אלו, וכמפורט להלן:

יש להבהיר, שמבחינת ההלכה, יש להחמיר על הגבר, שלא ילך לצלם בצד של הנשים, שהרי כשרוצה לכוון במדוייק את התמונה, שתצא מוצלחת (ב"פוזה" הנכונה, וב"גודל" המתאים, וב"צבע" המרשים). א"כ מוכרח הוא להסתכל היטב על האשה המצטלמת, ובזה הוא נכשל בהרהורי עבירה מחמת זה!

[וכבר דן בשאלה זו בשו"ת עולת יצחק (חלק ב', אבהע"ז סימן רל"ה) והעלה שם, ש"דבר זה מסור ללב, ומי שיודע שיצרו גובר עליו, כשמתעסק בענינים כאלו, א"כ מה לו ולצרה הזו? ושומר נפשו ירחק מזה, ולא יאבד עולמו בשכר כמה פרוטות של מקצוע מסוכן כזה", וכו'. ע"ש].

וכמו כן, יקפידו לבקש מבעל האולם, שרק נשים מלצריות ישרתו את חלק הנשים, ולא מלצרים. ומחשש הנ"ל. [ואמנם, בזה יש עדיין להשגיח, שלא תהא קלות ראש בין המלצרים והמלצריות כשהם יחד במטבח, אלא שדבר זה, כבר מוטל על כתפיו של מנהל האולם, והוא נושא באחריות עוון זה].

ועוד נקודה שיש לעורר: כשמפתחים את תמונות החתונה, יקפידו לחלק את התמונות ב – 2 אלבומים: אלבום אחד – תמונות של החתן וחבריו. אלבום שני – תמונות של הכלה וחברותיה. שכן, אין שום היתר, אפי' לחתן בעצמו, להסתכל בתמונות שנשים זרות מצולמות שם. ובפרט אם הם מצולמות כשהן רוקדות, וכדו', שדבר זה יכול להכשיל אותו בהרהורים אסורים (ובפרט, אם התמונות הם צבעוניות, שאז כח הדמיון, פועל חזק על האדם)!

ואם כלפי תמונות כך, כלפי הסרטת וידאו – על אחת כמה וכמה! שאסור באיסור חמור, להסריט את הנשים בשעה שרוקדות לפני הכלה, כיון שלאחר החתונה, יושבים גם גברים, וצופים בריקודים שלהם, ורואים בתנועה חיה את כל התנועות של הנשים, וכו', והרי זה ממש עוון פלילי, שהרי הוא מגרה את היצה"ר בעצמו !

וכבר יצא פסק מאת פוסקי דורנו (הובא בספר "הבית היהודי" (להרה"ג אהרן זכאי שליט"א) חלק ד', עמוד 327) "שכל אשה שנקלעת לחתונה, ורואה שיש שם מסרטת וידאו לנשים, אסור לה לרקוד בשעה שהמסריט מכוון את אורות המסרטה לעבר הנשים, שהרי בזה היא מכשילה את כל הרואים אח"כ, שיכשלו באיסורים חמורים. וכל העבירות שיחטאו האנשים עקב כך – לוקחת האשה הזו על צוארה! כיון שהיא בריקודיה, גרמה להכשיל אותם. (ואף לאחר מיתתה, אישה זו תסבול, כיון שהסרטת הוידאו נשארת לנצח, וכל אדם שיצפה בזה בעוד עשרות שנים – יכשל מחמתה, ובשמים יזקפו זאת לחובתה, והיא תמשיך ליתן את הדין בשמים, על כל אחד ואחד, שפגם את עיניו בגללה!)

מי מוכנה, לשאת באחריות כה כבידה? [ומצאתי דבר מבהיל, שפסק הבן איש חי, בספרו "רב ברכות" (דף קל"א ע"ב) "שראוי לנשים, שלא להצטלם בתמונה פוטוגרפית (כעין "תמונת דרכון" בימינו) מחשש פן תגיע התמונה לידי אינשי דלא מעלי, ונמצאת מכשילה את הרבים, בעוון הרהור בתמונתה"! עכת"ד. ואם הבן איש חי, אמר כן לגבי תמונה – קל וחומר – לגבי הסרטת וידאו, ששם רואים את התמונה יותר חי, ויותר מוחשי, שבודאי שראוי לכל אשה כשרה, להמנע מלרקוד בעת שהמסרטה מכוונת כלפיה!]

אלו הם מקצת מן המכשולות, שיש להתחזק בהם, בתחום שמירת העיניים – בעת שמחה של חתונה. [ומיותר לציין, שאם החתונה מתנהלת באופן בלתי צנוע, וכגון שיש שם מכת "ערוב", ויושבים בערבוביא – נשים וגברים ביחד, וק"ו אם מתחילים גם לרקוד ביחד, שבודאי הגמור שחובה על אדם לברוח ממקום זה! והנשאר במקום כזה – הוא ממש "משחק באש" של עריות, וחייב הוא להיכוות מזה! ויותר מזה: הוא לא רק משחק באש, אלא הוא משחק עם איבוד העוה"ב שלו, לא פחות! וכמו שגילו לנו חז"ל, בגמרא מסכת נדרים (דף ט':) שהשלטון של יצר העריות – הוא נורא, עד כדי ש"פחז עלי יצרי, וביקש לטורדני מן העולם"!!! וא"כ מי זה שרוצה לֶהִטָרֵד מן העולם, בעד הנאה של ערב אחד?!]

ועוד צריכים לדעת החתן והכלה, ובעלי השמחה, שאם מתנהלת אצליהם חתונה מעורבת, הם נושאים באחריות הכבדה הזו! כל המכשולים והעבירות שיגרמו בערב זה, נופלים על כתפיהם! שהרי הם אלו, שאירגנו ואפשרו לעשות חתונה שכזו, ועתידים הם ליתן את הדין, על כל אחד ואחד, שנכשל מחמתם! [והנסיון הוכיח, שבמקום שהחתן ביקש דרך הרמקול, שדבר זה מהווה "פגיעה" עבורו, אם לא ישמרו על גדרי הצניעות ביום שמחתו, שאז באמת דבריו נשמעו – אפי' אצל חילונים גמורים]!

ויקחו זאת בחשבון, בעיקר הזוג הצעיר, אם החתונה שלהם מתנהלת נגד רצון הקב"ה, (מעורבת – אנשים ונשים) הרי שגם השכינה – מסתלקת משמחתם! הם עושים חופה וקידושין ללא שותפותו של הקב"ה במקום!

ואתם כבר יודעים, שכאשר מסתלקת השכינה מבני הזוג, כבר בלילה הראשון של חייהם, קשה מאד מאד להצליח אח"כ, להקים בכוחות עצמם, בית עם יסודות איתנים, שיחזיק מעמד לאורך כל חייהם!

ומנין אנו יודעים, שבחתונה שיש בה "תערובת" הקב"ה מסלק את שכינתו מהמקום? מהפסק שפסק הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, בספרו יביע אומר (חלק ג', אהע"ז סימן י' אות ט'). שם הביא הרב פסק דין בשם ספר חסידים, שכל חתונה שיש בה פריצות של תערובות, אסור להזכיר בזימון של ברהמ"ז "שהשמחה במעונו" (של הקב"ה) כיון שהקב"ה לא שמח במקום כזה, ומסלק את שכינתו מבניהם! ע"ש.

צריך תמיד לזכור את הכלל: אם רוצים את עזרתו ושותפותו של הקב"ה, שיעזור לזוג הצעיר בבנין ביתם בעתיד, יש לזה "תנאי" בסיסי, שלא שייך בכלל לדבר בלעדיו, והוא: "ולא יראה בך ערות דבר! שלא יעשו שום פירצה בחומת הצניעות, שיכולה להביא לידי גילוי עריות. ואם הם בכ"ז רוצים לעשות – הם ישאו בתוצאות שיהיו אחר כך!!!

וכל בר דעת, ישקול היטב היטב את הדברים, ויחשוב האם כדאי לו בשביל חגיגה של ערב אחד (שבין רגע היה, ובין רגע נעלם) לאבד בשביל זה, את שותפותו של הקב"ה מן הבית – לצמיתות???

ולשם תוספת חיזוק הדברים, נעתיק כאן את מכתבו של הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, שהתפרסמה בזמנו ברחבי הארץ, והועתקה בחוברת "ילקוט יוסף" (תשמ"ו, הוצאת "אור ודרך"). וזה ציטוט לשונו, מילה במילה:

"הנני לעורר בזה, בדבר המכשול החמור של ריקודים מעורבים. דבר שלפי דיני ישראל, איסורו מוחלט וברור, מעל לכל ספק. והעובר על זה, עוונו גדול מנשוא, והיא פירצה חמורה בחומת הצניעות, ואף המסתכלים ברקודים אלו – לא ינוקו מעוון, ועתידים הם ליתן את הדין על כך!

"…וחובה מוטלת על המשתתפים בחתונה, וביחוד – קרובי המשפחות של החתן והכלה, למנוע בכל תוקף ריקודים כאלו, ואם לא ירצו לשמוע להם – עליהם לעזוב באורח "הפגנתי" את המקום מיד, ואף אם הם קרובים לחתן והכלה, אסור להם להשאר במקום פריצות כזו… וכו'.

הרי לנו, דברים ברורים וגם נוקבים, מאת פוסק הדור. ומי הוא זה אשר ניסה להמרות את פי הצדיק, וניקה מעונש? ולכן כל בר דעת, יחוס על נפשו, ויברח ממקומות כאלו, ואז מבוטח לו שיזכה לברכתו של שלמה המלך, שבירך אותו בספרו משלי (פרק י"א, ב') "ואת צנועים – חכמה"! מי שצנוע בכל הליכותיו, ומצניע את עיניו מלראות במראות אסורות, שכרו – שיגיע לידי חכמת התורה!

יהודי צריך תמיד, בכל מקום, ובכל מצב, ובכל זמן, להציב לנגד עיניו, סימן של 5 אותיות: ס', ע', פ' – צ', ק', כלומר:

"סמ"ך" – אם האדם נזהר לסגור ב"מעגל סגור", כמו האות סמ"ך, שסגורה מכל צדדיה. ואת מה הוא סוגר?
"עין" – את העינים הוא סוגר – בזמן שיש פריצות.
"פה" – וגם את פיו, הוא סוגר ולא מדבר דיבורים אסורים.
אז מה שכרו?
"צדיק" – הוא נקרא צדיק ! – – –
"ק" – וגם קדוש ! ! !

(וכעין כל זה נמצא כבר בחז"ל, עיין בגמרא מסכת שבת (דף ק"ד.) שג"כ רמזה לכל רמז האותיות הנ"ל.) נזכור תמיד: "מעגל סגור" על העין והפה – מזכים לאדם להיות: צדיק וקדוש!

x x x

ונעבור לשאלה ב': אם התגברתי, ושמרתי על עיניי, מהו השכר שהבטיחו חז"ל?

תשובה: ראשית, יש לדעת ברור, את דברי התנא באבות "הוו משמשין את הרב, שלא ע"מ לקבל פרס", ויהודי צריך לקבל עליו את המצוות "כחוק", ואפי' ללא כל טעם ונימוק, וללא כל צפייה לקבל שכר. אלא הכלל הוא: "עשה מאהבה, וסוף הכבוד לבוא"!

ואעפ"כ, לא נמנענו מלפרט את שכר המצוה בנושא זה, כיון שדורנו, לצערנו – הוא דור שיש בו פיתויים חזקים לצד של הטומאה, וכנגד זה צריך חיזוק ועידוד רב – כדי להתגבר, ולהמשיך להחזיק בצד של הקדושה. ולשם כך, הננו מפרטים כאן, את גודל שכרו העצום, של כל מי שכובש יצרו, ועוצם עיניו מראות ברע. ורק מי שאין לו מוח בקדקודו, יהיה מוכן לוותר על כל השכר האדיר הזה – תמורת הנאה נבזית של רגע אחד!!!

ראשית, צריך לדעת, שהתורה עצמה כתבה לנו, את שכרו של מי שזוכה לשמור עיניו: שהרי כך מפורש בפסוקים: "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם! ומי שמצליח, ולא תר אחרי ליבו ועיניו, מה שכרו? על זה ממשיך הפסוק ומבטיח: "למען תזכרו… והייתם קדושים לאלהיכם"! כלומר, הקב"ה מבטיח לנו, שמי שלא יכניס למוחו מראות אסורות, הוא ירויח בתמורה לזה, שמוחו יתקדש, ויצליח לשמור בתוכו את כל דפי הגמרא וההלכות שהוא לומד! הוא יזכור את כל הלימוד שלו, שום דבר לא יִשכח מהמוח שלו! ולמה? בגלל שהמוח שלו נקי ממראות והסתכלויות אסורות!!!

נתבונן רגע ונחשוב: כמה מאמצים, וכמה טירחה, וכמה עמל ויגיעה, משקיעים לומדי התורה, כדי שיזכו לזכור את לימודיהם! והנה כאן, הקב"ה מבטיח להם, סגולה נפלאה וקלה מאד, לשפר את כח הזיכרון, ולזכות להיות קדושים, וזאת ע"י – שמירת העינים!!!

[ומכלל הן – אתה שומע גם לאו, שמי שלא שומר את עיניו, א"כ חבל לו על כל הלימוד שהוא לומד! אמנם, "שכר" תלמוד תורה – הוא יקבל, שכן הקב"ה לא מקפח שכר כל בריה, אולם התורה לא תישאר להתקיים בידו! התורה לא תיקלט במח מלוכלך, שנספג בתוכו מראות אסורות! ומכאן תוכחה מגולה, לאברכים שלומדים בכוללים מחוץ לעיר, ונאלצים לנסוע דרך כבישים שמלאים בפריצות ובפרסומות תועבה. עליהם לזכור היטב: בהסתכלות אחת, שמביטים לרחובות, ומטמאים את עיניהם, הם עלולים לאבד את כל לימוד התורה שלמדו במשך כל היום בכולל!!! וחכם עיניו בראשו, להשמר מאד בזה, שלא יאבד הוא ותורתו, ב"מ.]

והאמת היא, שיש כאן עוד רווח, כפול ומכופל, למי שזוכה לשמור את עיניו: הוא לא רק יזכור את תורתו, אלא הוא עוד יזכה לדבר עצום ונורא, שא"א כלל להעלות על הדעת: לזכות להיות מוכתר בשמים, בתואר של "צדיק", שכל הבריה כולה, פוחדת ויראה ממנו!!!

וכל כך עבור מה? עבור זה שהוא זכה לשמור את עיניו, ובכך הוא לא פגם באות ברית קודש! וא"כ חותם המילה – שזהו חותמו של אברהם אבינו נמצא עליו בשלימות ובטהרה, וזה עצמו – משרה עליו "צלם אלוקים", עד שכל הבריה, פוחדת ורועדת, מזיו פניו הקדושות!

[ומטעם זה, אמרו חז"ל בגמרא מסכת שבת (דף קנ"א:) "שאין חיה רעה יכולה לפגוע באדם, אא"כ נדמה לה כבהמה" כלומר, שכבר איבד את הצלם האלוקי שבו, ע"י – שפגם באות הברית!]

ויסוד זה, שמי ששומר את עיניו ובריתו – כל הבריאה "כפופה" אליו, לא בדינו מליבנו, אלא הוא מוצק על יסודות נאמנים של דברי רבותינו, וכדי לא "למתוח" את הקורא, נעתיק כאן כמה ראיות לזה, מן התורה, ומן התלמוד הבבלי:

הנה, בתורה שבכתב מצינו, אדם שעבר את שיא ההצלחה, בנושא הזה של שמירת העינים והברית. היה זה – יוסף הצדיק! חז"ל מתארים לנו (בספרי המדרשים, פרשת וישב) שהנסיון הקשה שהיה ליוסף בשמירת העיניים, זה היה עניין, לא רק של יום אחד או יומיים, וגם לא שבוע ולא שבועיים, ואף לא חודש וחודשיים… שנים עשר חודשים רצופים, הוא היה בתוך הגיהנום הזה!

יום אחר יום, היתה באה לפניו אשת פוטיפר, עם בגדים חדשים, ועם כל מיני איומים ופיתויים שונים, שלפחות יסתכל עליה! ויוסף התמודד בגבורה עילאית, במשך כל זמן הנסיון הנורא הזה, והיה מרכין את ראשו, ומוריד את עיניו למטה, כדי שח"ו לא יכשל בהסתכלות עליה, ואפי' את ראשו – הוא לא היה מפנה לעבר הכיוון שלה. [ומסָפֶר מדרש תנחומא, שעל דבר זה, הוא שילם ביוקר: אותה רשעה, העמידה לו "שיפוד" דוקר מתחת לסנטרו, ובכל פעם שיוסף היה מרכין ראשו למטה, היה נדקר בחוד של השיפוד! כלומר: יוסף היה מוכן לפצוע את עצמו, עד זוב דם! ובלבד שלא לטמא את עיניו!!!]

כך נמשך הגיהנום הזה, במשך 12 חודשים תמימים! ! ! ומה חושבים אתם? לאיזה דרגה זכה יוסף הצדיק להגיע, בזכות שמירת העינים עצומה כזו? הוא זכה לעלות בדרגה גבוהה כזו, שאפי' משה רבינו ואהרן הכהן, לא זכו לה!!

והיכן ראינו זאת? בשעה שברחו בני ישראל ממצרים, ועמדו על שפת הים, ורצו לעבור אותו. מספרים לנו חז"ל (במדרש ילקוט שמעוני, פרשת בשלח, אות רל"ד) שהתפתח ויכוח בין משה רבנו לשרו של ים, האם להסכים לשנות את מערכת הטבע, ולבקוע את הים לשניים, או לא. שרו של ים טען למשה: אני גדול ממך! שאני נבראתי ביום השלישי לבריאה, ואתה רק ביום השישי, וא"כ איני מוכן לשמוע בקולך ולהבקע! ומוסיף המדרש, שמשה רבינו הראה לו את "מטה האלוקים" שהיה בידו, ועדיין לא נרתע הים, ולא רצה להבקע!

והיודעים אתם, מה בסוף "שיכנע" את הים להבקע? דורשים חז"ל במדרש (מדרש שוחר טוב על תהלים, אות קי"ד) "הים ראה וינוס"!

איזה דבר הים ראה, עד כדי כך שהוא כבר נס מפניו?

דורשים חז"ל – את ארונו של יוסף! הוא ראה את עצמות יוסף, ומיד – בלי שום ויכוחים ושידולים, הוא נרתע לאחוריו, והסכים להכנע מפניו, ולהקרע. מאף אחד הוא לא נירתע!!! לא ממשה רבינו שעמד שם, ולא מאהרן הכהן, ולא ממטה האלוקים שהיה ביד משה, ולא משישים ריבוא שניצבו במקום. רק מאדם אחד, הוא פחד והתיירא! ממי? ממי ששמר על עיניו, ולא פגם בבריתו! היה זה יוסף הצדיק, שבזכות זה, שהוא נס וברח מהנסיון של אשת פוטיפר גם הים נס וברח מפניו!!! ממש להשתומם לראות, עד היכן מגיע כח "שלטונו" של מי ששומר את עיניו ובריתו, ולא פוגם בהם! הוא זוכה לשלטון מלא, על כל הבריאה כולה, ואפי' עד לשינוי מערכת הטבע! כולם נכנעים מפניו!

וכעת, נגלה לכם עוד דבר מדהים: היודעים אתם, ממי יוסף קיבל את הכוחות העצומים האלו, לעמוד ולהיות יציב כמו "ברזל", בענין הזה של שמירת העינים והברית? מאביו הצדיק – יעקב אבינו!

כן, יעקב אבינו ג"כ שמר על בריתו, באופן מופלא, והוא העיד על עצמו (בחומש בראשית, פרק מ"ט – ג') שבנו ראובן היה כוחו, "וראשית אונו"! והסבירו זאת חז"ל, בגמרא מסכת יבמות (דף ע"ו.) שיעקב לא ראה קרי מימיו, ובנו ראובן, היה הטיפה הראשונה של כוחו וראשית אונו!!!

מדהים ממש! הרי יעקב התחתן רק בגיל 84 (עיין רש"י בראשית ל"ה – כ"ט), וא"כ 80 שנה הוא הצליח להתגבר ולשמור על קדושת עיניו, ובריתו!

ובמקרה שלו, זה לא היה דבר פשוט כל כך, שהרי מיום שיעקב עשה "וורט" עם ארוסתו רחל, ועד יום הנישואין שלו – איתה, עברו 7 שנים תמימות! (ואחרי הנישואין, התחיל לעבוד עוד 7 שנים נוספות, עיין רש"י פרק כ"ט – כ"ז). ובכל השנים האלו, יעקב מעיד, שהוא שמר על עצמו, ולא חטא ולא פגם לא בעיניו, וממילא גם לא בבריתו !

מדהים לראות, איזה כוחות עצומים טמונים באדם, שנותנים לו את היכולת לשמור על עצמו, בכל המצבים ובכל התנאים.

והיודעים אתם, איזה שכר עצום קיבל יעקב, בזכות זה ששמר על בריתו?

בדיוק כמו אצל יוסף הצדיק: כל הבריאה היתה כפופה אליו, ורצתה לשרת אותו! והיכן ראינו זאת? כשיעקב יצא ללכת לחרן, ונטה ללון בדרך, פתאום מתגלה דבר מדהים: אבנים דוממות החלו לריב ביניהם, מי יזכה להיות תחת ראשו של הצדיק! ממש, כל הבריה כולה, משתוקקת לשרת אדם כזה, ששומר על בריתו, ונשאר עליו צלם אלוקים!

וא"כ לא פלא, שגם בנו יוסף הצדיק, ירש מאביו את הכוחות האלו, לעמוד בנסיונות הקשים ביותר, ובלבד שהעינים והברית קודש לא יפגמו.

ואותו רעיון ממש, מצינו ג"כ בתורה שבע"פ. בגמרא מסכת תענית (דף כ"א:) מספרים לנו שם חז"ל, שהיה אדם פשוט, שהיו קוראים לו "אבא אומנא", והוא היה "מקיז דם" במקצועו. ובכל זאת, הוא זכה להגיע למדרגה הגבוהה ביותר, אפי' יותר מהאמוראים הקדושים אביי ורבא, וכך מתארים לנו חז"ל:

רבא – היה זוכה, שתצא לו בת קול מהשמים לשאול בשלומו, פעם אחת בשנה, בכל ערב יום כיפורים. אביי – היה זוכה לדרישת שלום מהשמים, לא פעם בשנה, אלא כל ערב שבת. [והטעם שהוא זכה יותר, הסביר היעב"ץ, שאביי עסק גם בתורה, וגם בגמ"ח. משא"כ רבא שהתייחס בעיקר ללימוד התורה, וכמבואר בגמרא מסכת ראש השנה, דף י"ח. ע"ש.]

ואולם – לאותו פועל פשוט, שלא למד כלל תורה, הוא היה זוכה למה שאף אחד לא זכה: אצלו כל יום ויום היתה יוצאת בת קול מהשמים, כדי לדרוש בשלומו! מספרים חז"ל, שאביי ורבא קיבלו מזה חלישות הדעת, כיצד יתכן שאדם כזה פשוט – יותר גדול מהם, עד כדי כך, שכל יום ויום ברציפות, הוא זוכה לגילוי מיוחד מהשמים? במה כוחו גדול יותר מהם?

ענו להם מן השמים: שאותו אדם פשוט, יש לו זכות גדולה שעומדת לו, והיא: זכות שמירת העינים! וכך מתארת הגמרא: כשהיו באים אצלו אנשים ונשים כדי לעשות בדיקת דם (שזה היה מקצועו "הקזת דם"), ראשית, היה מפריד ביניהם הפרדה גמורה, ועושה חדר מיוחד לגברים, וחדר המתנה נפרד לנשים.

וכשהיה רוצה להקיז דם לאשה, דרך "הוריד" שבפנים ידה, היתה לו בעיה של שמירת העיניים, שלא יביט על בשר ידה. מה עשה? לקח בד, כעין גרב ארוך, והלביש זאת לאשה על כל אורך ידה, ורק באמצע הבגד היה חור קטן, שדרכו היה מכניס את המחט, ועושה לה את הקזת הדם. ובמסירות כזו, הוא שמר על עיניו, ולא הביט כלל בבשר גופן של הנשים.

שמירת העינים בדקדוק נפלאה כזו – עוררה רעש גדול בשמים, ומחמת כך הוא זכה, שכל יום יהיה לו גילוי מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו! כדי לדרוש בשלומו. דבר שאפי' האמוראים הקדושים אביי ורבא שכל חייהם עסקו בתורה, לא זכו לו!

ללמדך, כמה מעריכים בשמים, אדם שמקפיד לשמור על עיניו, אפי' באופנים שהוא מוכרח ואנוס להסתכל, ויש לו "מורה היתר", וכגון שהוא רופא נשים, או מקיז דם, וחייב לראות את מקום הפצע, ואעפ"כ הוא עושה את כל התחבולות כדי שלא יבוא לידי הסתכלות, אדם כזה חביב מאד אצל הקב"ה! [ובאמת, חז"ל גילו לנו, בגמרא מסכת פסחים (דף קי"ג.) שכל אדם ואדם שמצליח לשמור על עיניו, זוכה כל יום ויום, לגילוי של בת קול מהשמים! שכך לימד אותנו ר' יוחנן: "שלשה מכריז עליהם הקב"ה בכל יום, ואחד מהם, זה על "רווק שדר בכרך – ואינו חוטא"! וא"כ מי מוכן לוותר, על בת קול כזו מן השמים?]

והנה, תראו עוד דוגמא מעניינת בנושא זה: האם ביקרתם פעם אצל צדיקים אמיתיים (לא "מקובלים" זייפנים, שמתחזים כצדיקים) וכוונתנו לשאול, אפי' על צדיקים שהיו בדור שלנו (ולמשל: בבא סאלי, בבא מאיר, הרב מרדכי שרעבי, החזו"א, הסטייפלר הקדוש, וכו'). כל מי שהיה נכנס אליהם, והיה מבחין בזיו פניהם הקדושות, יהיה מי שיהיה, מיד היתה תוקפת אותו פחד ובהלה, ושיניו היו רועדות ונוקשות זה לזה, ברגע שהיה מתחיל לדבר עם הצדיק! !

מה קרה? מה יש לפחד ממנו? מה הוא מרביץ? הרי הוא כבר זקן! וא"כ מדוע הנך "רועד" כולך? תגיד!

התשובה לתופעה מוזרה זו, היא חד משמעית: יש עליהם אור אלוקי של שמירת הברית! הם לא איבדו את "הצלם אלוקים" שלהם, הם שמרו בקפידא רבה על העינים, ועל הברית קודש שלהם, ולכן הם נדמים בעיניך כמו מלאך אלוקים!

יהודים יקרים ! צריכים אנו לדעת נקודה אחת, באופן ברור: אותם אנשים גיבורי החייל, שיידעו להשליט את השכל על "הרגש", ויצליחו להזהר בשמירת העינים ברחוב, וכן בשמירת ברית קודש (ודבר זה רק הקב"ה יכול לדעת, שהוא בוחן כליות ולב) הם אלו שבסוף יזכו, לכל הרשימה הארוכה של השכר העצום, שפירטנו לעיל בשם חז"ל, כלומר:

* הם יזכו – שכל תלמודם יתקיים בידם.

* הם יזכו – שכל מערכת הבריאה, תשרת אותם.

* הם יזכו – ללכת "בביטחה" ברחוב, כשהם יודעים, שהם שמרו על הצלם אלוקים שלהם, ולכן אין להם לפחד מאף אחד!

* והם אלו שיזכו בסוף, לראות פני שכינה. וכמו שהבטיחו חז"ל במסכת דרך ארץ (פרק א') "כל הרואה דבר ערוה, ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר "ועוצם עיניו מראות ברע…מלך ביופיו תחזינה עיניך"! שימו לב, שחז"ל כאן לא אמרו "יזכה" לראות פני שכינה, אלא "זוכה"! באותה שניה, שהוא העביר עיניו מלראות ברע, תיכף ומיד הוא זוכה ומקבל הארת השכינה. ואז היא "שעת רצון" למעלה, וכל מה שיבקש -יתקבל ברצון ! ואשרי ילוד אשה שזוכה לזה.
אשריו ואשרי חלקו !

x x x

ונעבור לשאלה ג': אדם שפוגם בעיניו, איזה "הרס וחורבן" הוא גורם לעצמו?

תשובה: ראשית צריך לדעת, שנושא זה של פגם העינים, והמכשול במראות אסורות של עריות, זה חמורות שבחמורות ממש, ומעורר קיטרוג לא רק עליו, אלא על כל כלל ישראל, רחמנא ליצלן.

ועד כמה עוון זה חמור מאד? זאת נלמד מדברי חז"ל: הנה בגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"ו.) גילו לנו חז"ל, שאפי' בלעם, הגוי המזוהם (שהיה עושה מעשה זימה עם אתונו) גם הוא ידע, את כלל "הברזל" הזה:
אלוקיהם של אלו – שונא זימה הוא!

ולצערנו, מה שפשוט וברור כ"כ לאדם גוי – אצלנו זה לוקח הרבה זמן כדי להחדיר לנו זאת לראש. אנו לא לומדים לקח, עד שמרגישים זאת על "בשרנו".

הנה, למשל, ניקח לדוגמא את חטא בנ"י עם בנות מדין. עם ישראל התפתה, ועבר על איסור עריות, עם בנות נכר המשוקצות. היודעים אתם, איזה מכה חזקה הם קיבלו על זה, כתגובה מהשמים ?

טרגדיה נוראה של – 24.000 איש שניספו במגיפה! אפי' בחטא העגל, שהיה זה חטא חמור ביותר של עבודה זרה, ובכ"ז לא היו שם כ"כ הרבה נפגעים, מתו שם בסך הכל 3.000 איש. ואילו כאן בגילוי עריות מתו פי 8! 24.000 איש !

אכן, בלעם ידע יפה מאד, איך עם ישראל מחסל את עצמו ע"י חטא העריות! ללמדך, שהקב"ה יכול לוותר ולהשלים עם כל העבירות, חוץ מהעבירה החמורה הזו!

ובאמת, כאשר אנו נותנים הצצה קטנה, לתוך מדרשי חז"ל, אנו נדהמים לגלות, עד כמה חז"ל התייחסו בחומרה רבה לנושא זה, ואפי' עד כדי איבוד העוה"ז, וגם העוה"ב שלו – יחד! (ובמלים קצרות: לרשת פעמיים גיהינום!)
והרי לפניכם פירוט מלא – בחומרת הנידון:
נתחיל תחילה לבאר, איך האדם מאבד את חלק העוה"ב שלו, ע"י חטא פגם העיניים בעריות:

ראשית לכל, צריך לקחת בחשבון, שכל מי שמתכוון להסתכל וליהנות מעריות, על כל ראיה וראיה כזו הוא עובר במכה אחת על – 7 לאוין מהתורה! וכל מי שנבהל מהמספר, וחושב שהגזמנו בדברינו, הרי לפניו רשימה מעודכנת של כל הלאוין:

א. לאו ראשון: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו) [כך היא שיטת ר' יונה, בשערי תשובה, שער ד', אות ס"ד. והובא בבית יוסף, אבהע"ז סימן כ"א. וכן הוא בספר המצוות להרמב"ם (לאוין מ"ז). וכן פסק המ"ב בסימן ע"ה (סק"ז)].

ב. לאו שני – "לא תחמוד אשת רעך" (באופן שמתכוון גם לשם חימוד).

ג. לאו שלישי – "ולא תתאוה בית רעך… וכו' (דברים ה' – י"ח).

ד. לאו רביעי – "לא תנאף". (שהנואף בעיניו, ג"כ נקרא "נואף" וכדאיתא במדרש רבה, פרשת אחרי מות, פרק כ"ג אות י"ב)

ה. לאו חמישי: "לא תקרבון לגלות ערוה". (ופירש הרמב"ם (פכ"א מאיסור"ב, ה"א) שבכלל האיסור הוא, גם שלא להתקרב לדברים המביאים לידי גילוי ערוה. ובכלל זה, גם ראיה והרהור בעריות, שזה הגורם העיקרי לגילוי ערוה"!)

ו. לאו שישי "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג). ופירשו חז"ל בגמרא מסכת עבודה זרה (דף כ:) ש"דבר רע" הכוונה ל"עריות". שהאדם צריך להשמר, שלא להסתכל באשה נאה, ואפי' פנויה, וכו'. [ואע"פ שלא נאמר כאן לשון של איסור "לאו", אלא רק "ונשמרת", מ"מ כבר כתב רש"י במסכת כתובות (דף מ"ו.) שכל מקום שכתוב לשונות של: השמר, פן, ואל, הכוונה לאיסור "לא תעשה". כלומר, "לאו" מהתורה] וכ"כ הסמ"ק (במצוה ל'), דמהלאו הנ"ל, ילפינן איסור הסתכלות בנשים, ע"ש.

ז. לאו שביעי: עוד לאו מהתורה, לפי דעת הזוהר הקדוש (בפרשת קדשים, סוף דף פ"ג:) כותב רשב"י בזה הלשון: "וכל מאן דיסתכל באיתתא ביממא, אתי להרהורי בליליא, ואיעבר משום "ואלהי מסכת לא תעשו לכם". [וההסבר ללאו זה, ע"פ הפשט, שידוע שבכל ראיה של האדם, ישנה השפעה הדדית זה לזה, ואם האדם ממשיך להרהר אחרי מה שראה, הרי הוא סופג אל קרבו את מהות המראה לאורך זמן, ודומה כמי שעשה עליו "אלהי מסכה"!]

מזעזע ממש! 7 מלאכי חבלה, יוצר לו האדם, תמורת הנאה "אפסית" של רגע אחד!!!

האם כדאי ומשתלם כל העסק?

ועדיין יש לעורר ולהזכיר לעצמנו, שגם בזה עדיין לא נגמר חומרת העוון, חז"ל הוסיפו להתבטאות במילים חריפות מאד נגד מי שפוגם בעיניו, ומטמא אותם.

וראשית לכל, אסור לנו לשכוח, שהתורה עצמה התייחסה לזה בחומרא רבה, עד כדי כך שהשוותה את הראיה למעשה של זנות!, וכמש"כ בפסוק "ולא תתורו אחרי עיניכם… אשר אתם זונים אחריהם"!

ואחרי ביטוי כזה של התורה, המשיכו חז"ל, והוסיפו להתבטא בחומרא כנגד פגם שמירת העינים, והרי ציטוט חלק מדבריהם בש"ס:

* בגמרא מסכת ברכות (דף ס"א.) ובעירובין (דף י"ח:) קבעו חז"ל, ש"כל המסתכל אפי' באצבע קטנה של אשה, במטרה כדי ליהנות, אפי' יש בידו, תורה ומצוות כמשה רבנו, אעפ"כ לא ינקה מדינה של גיהנום"!

* וכן עוד בגמרא מסכת ברכות (שם) הוסיפו חז"ל, "דהעובר אחרי אשה בנהר, כדי להסתכל עליה, אין לו חלק לעוה"ב! (וכאן לא עוזרת הטענה ש"לכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב", כיון שחז"ל הפקיעו את האיש הזה, מהכלל הנ"ל!)

* וכן מובא בזוהר הקדוש (חלק ב', אות רס"ג) שלאחר מות האדם, באים מלאכים אכזריים, ורוצצים את עיני המת, בגלל הראיות האסורות שפגם במשך חייו בעיניו. [וכן הביא החת"ס, (בהקדמתו לחומש בראשית) שמה שמובא בחז"ל, בגמרא מסכת עבודה זרה (דף כ':), שבשעת פטירתו של האדם, נראה לפניו מלאך שחור שכולו "מלא עינים", כל זה נוצר מהאדם עצמו, שהוא ע"י ראיות אסורות שפגם בעיניו ברא לו מלאך משחית, מלא עינים פגומות! מזעזע!!!!].

אלו הם חלק מדברי חז"ל, שהראו לנו את גודל הסכנה, עד כמה האדם עלול לאבד את כל העוה"ב שלו, ועוד לסבול יסורים למעלה בשמים, הכל בשביל עוון פגם העינים!

וכעת נעבור לשלב השני, ונבאר כיצד האדם מסוגל לאבד גם את העוה"ז שלו, בעבור רגע אחד של "הנאה" (?) בהסתכלות בעריות:

הנה, כבר העתקנו לעיל, את מכתבו של הסטייפלר הקדוש, שביאר לנו, שאם נקלט לאדם במח אפי' תמונה אחת שלא נקיה – אזי חייו אינם חיים! הוא יסבול על זה "מרורות" כל ימי חייו, ואפי' אם יזכהו הקב"ה, ויזכה אח"כ לחזור בתשובה, מ"מ הוא יצטרך להלחם מלחמה קשה עם עצמו, כדי לסלק ממוחו את התמונות שיעלו לו בעת שיעסוק בתורה ובמצוות. הרבה עמל, וזיכוך הגוף, והתקדשות יתירה – הוא יצטרך לעבור כדי לסלק את המראות הזועתיות האלו!

ואף אנו נוסיף על דברי הסטייפלר, ונאמר, לא רק שמוחו יהיה מבולבל במחשבות זרות, ולא יתנו לו להתרכז בעבודת השם, אלא הוא עוד יהרוס את בריאותו מחמת זה, וכל גופו יסבול מזה!

ודבר זה, התחדש לנו ע"פ דברי חז"ל, בגמרא בסנהדרין (דף צ"ב.) שם קבעו לנו: "אמר ר' אלעזר, כל המסתכל בערוה, קשתו ננערת"! ופירש שם רש"י "…כל המסתכל בערוה, כלומר, מסתכל באשת איש שדינה כערוה, אזי סופו ש"קשתו" כלומר – כוחו וגבורתו – "ננערת", נינער ממנו, ואוזל במשך הזמן!

[וכעין זה ממש, מצינו בגמרא בסנהדרין דף ע"ה., שם מספרים לנו חז"ל, על אדם שנתן עיניו באשה, ומחמת זה "נחלה", וכוחו היה הולך ואוזל ממנו, עד שלבסוף מת מאותו חולי! ע"ש.]

ואם נרצה, לתרגם דברי חז"ל אלו, ללשוננו אנו, נבוא ונאמר: כל ראיה אסורה, מכניסה לאדם תשוקות ורצונות, עד שבכל פניה לרחוב, הוא כבר לא מסוגל לשלוט על עיניו! הם "מכתיבים" לו מה לראות! וכך הוא הולך עם יסורי מצפון – כל הזמן, עד שהוא נכנס לדיכאון, וזה הורס לו את בריאותו!

ודבר זה, מפורש גם בגמרא מסכת יומא (דף כט:) שם אומרים לנו חז"ל, "הרהורי עבירה – קשים מעבירה"! מדוע? והרי הרהורים זה רק במחשבות, ומדוע זה יותר קשה מגוף העבירה עצמה? [ועיין בזה תירוצו הנפלא של הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג', פרק ח') עיין שם].

ואולם מצאנו תירוץ על זה, גם בלשונו הזהב של רש"י, שהוסיף להסביר שם "הרהורי נשים, קשים "להכחיש את בשרו" יותר מגופו של מעשה"!

כלומר, רש"י מתרץ לנו, שמה שאמרו "שהרהורים" הם יותר קשים – הכוונה מבחינה גופנית! שהרהורי נשים, אם האדם נשקע בהם, הם מטרידים את מנוחתו, וגוזלים את שלוותו, וכתוצאה מזה, בשרו ניכחש, וכוחותיו לאט לאט מתנוונים ואוזלים…

נו, אחרי סיכום כל התוצאות המדהימות האלו:

* 7 לאוין – בפעם אחת, שמתחייב בהם 7 מלקויות מהתורה.
* איבוד העוה"ב, וגם העוה"ז של האדם, מחמת פגימת העינים.
* הרס הבריאות והשלווה (וכמו שנתבאר לעיל).

ובקיצור: לרשת פעמיים גיהנום! וכי משתלם עוד לפגום בעינים??? ודאי שלא! וא"כ מדוע אנו "ממשיכים" לחטוא?

תשובה לזה, נתנו לנו חז"ל בגמרא מסכת ערכין (דף ל:) ש"כיון שעבר אדם עבירה, ושנה בה, נעשית לו כהיתר"! הוא עצמו, כבר לא מרגיש בכלל, שהוא נמצא בבעיה! הוא לא מודע כלל, לאיזה "תהום" הוא מוביל את עצמו, כשהוא פוגם בעיניו!

נתפס לו בראש, השקפה משובשת של הגויים, שכל עוד שלא עושים "מעשה" עבירה בפועל – עדיין העסק לא חמור כל כך, העינים יכולים להמשיך להיות כהפקר!

אין מה לעשות! הגוף שלנו הוא מחומר, ונמשך תמיד לחומריות, ולכן צריך תמיד לחזור ולהזכיר לעצמנו: כל ראיה אסורה (כשמתכוון ליהנות) תעלה לנו ביוקר רב! 7 לאוין במכה אחת, ינחתו לנו על צוארנו! כך שאם נמשיך בקצב הזה, א"כ עד יום המיתה, הוא יצבור לעצמו – אלפי אלפים של מלאכי חבלה, שיבראו רק מהעבירות של הסתכלות אסורות!

נכון, א"א להתעלם גם מהעובדא הקיימת, שיצר זה קשה מאד להתגבר עליו, וגם חז"ל הקדושים, היו מודעים לבעיה זו, והתבטאו על זה, בגמרא מסכת ברכות (דף ס"א.) בסגנון: "אוי לי מיוצרי! ואוי לי מיצרי"! מצד אחד – אוי לי מיוצרי אם אעבור את העבירה, שהרי עלול אני לאבד את שני העולמות שלי, בחטא זה. ואולם מצד שני – אוי לי גם מיצרי! שגם הוא לא עוזב אותנו, ותמיד מגרה בנו את "הדוב", מנסה להכשיל אותנו בעריות, ולהורידנו לבאר שחת!

אז מה באמת העצה? האם תמנו לגווע? והפחד תוקף אותנו כפליים, כשאנו שומעים שיוצרנו הקב"ה, מבקש מאיתנו דרישות שלכאורה נראים לנו מאד "גבוהות"! הוא תובע מאיתנו: קדושים תהיו! ממלכת כהנים וגוי קדוש! פרושים מהעריות לגמרי, עד הצד "הקיצוני", לא הסתכלות! לא הרהור! לא מחשבה! כלום!!!

הוא תובע מאתנו, לטפס ולהגיע, עד למדרגת: "כי קדוש אני ה' אלוקיכם"! עד מדרגת קדושת הקב"ה בכבודו ובעצמו!

איך אפשר להשיג דבר כזה? מנין לנו הכוחות, לעמוד בזה?
התשובה: היה צדיק אחד, בהסטוריה של עם ישראל, שהוא כבר עבר את הנסיונות הכי קשים, שהאדם רק מסוגל "לחלום" עליהם, והוא עבר אותם בגבורה נפלאה! בכוחות נפש עצומים! והוא זה שהשריש לנו בתורשה, את הכוחות הגדולים האלו, לעמוד בנסיונות של עריות!

ומיהו היה אותו הצדיק? יוסף הצדיק! הוא נכנס בתוך האש של "יצר העריות", ועמד בנסיונות נוראים כאלו, ששום אדם לא יכול להאמין!

תארו לעצמכם, נמצא יהודי לבד יחיד ומבודד, ללא הורים, ללא קרובים, וללא כל חברים. הוא לבדו נמצא בתוך מליונים של אנשים מצריים ששטופים בזימה! עד כדי כך הם שטופים בזימה, שכבר הארץ שלהם (מצרים) נקראת בלשון "ערוות הארץ"! הם היו פרוצים מאד, בנושא הזה של ערווה. וכנגד כל זה – צריך יוסף להתמודד בכוחות עצמו בלבד, וללכת נגד הזרם!!

וחשוב להזכיר, שכאן לא מדובר באדם "סטנדרט" רגיל, כאן מדובר בבחור צעיר, בן 17, עם שיא הכוחות, ועם שיא היופי – שהיה קיים בהסטוריה! [שהרי אם תשימו לב, תגלו שהאדם היחיד בכל התנ"ך כולו, שהתורה מגדירה אותו בתואר של "יפה תואר ויפה מראה" זה רק ביוסף! והרי לפניכם חשבון מפורט:

אצל דוד המלך – נאמר "והוא אדמוני, עם יפה עינים וטוב רואי". (שמואל א', פרק ט"ז, פסוק י"ב).

אצל אבשלום – נאמר "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל". (שמואל ב', פרק י"ד, פסוק כ"ה).

אצל אדונייה – נאמר "וגם הוא טוב תואר מאד וכו'. (מלכים א' פרק א', פסוקים ה'-ו'.)

אצל דניאל, חנניא, מישאל ועזריה – נאמר עליהם "טובי מראה" (דניאל, פרק א', פסוק ד').

ואולם אצל יוסף הצדיק, התורה מדגישה, שהוא היה גם "יפה תואר", וגם "יפה מראה"!

רק שתבינו, איזה נסיון עצום וקשה, עמד בפני יוסף הצדיק! ובאמת במדרש תנחומא מתואר, שהמצרים השתגעו מיופיו של יוסף, עד כדי כך – שאם היו קולפים מלפפונים באותה שעה, והיו מביטים על יוסף, הסכין היה ממשיך לקלוף להם את בשר האצבעות, והם לא היו מרגישים! כל כך היו שקועים ביופיו!]

ומי שיעיין קצת במדרשים, יבהל לראות איזה נסיונות קשים היו לו:

* אדונו פוטיפר, חמד אותו למשכב זכר, אלא שנעשה נס, והוא הסתרס! (מדרש, והובא ברש"י, פרק מ"א, פסוק מ"ה).

* ואם הבעל נראה כך, אשתו לא נופלת רחוק ממנו! גם אשתו של פוטיפר חמדה אותו, והיתה עושה לו כל יום את המוות כדי שישמע לה! (עיין במפורט במדרש, דברים נוראים. ומחמת האריכות, נאלצים אנו לקצר).

[ובאמת, מובא במדרש רבה (ב"ר, פרק ז'-ו') שאחת הַשָרוֹת הגויות לא האמינה לתורה, שהיא כותבת על יוסף הצדיק שהוא לא חטא! היא לא היתה מסוגלת לעכל, שיש לאדם כוחות כאלו עצומים, לעמוד בפיתויים נוראים כאלו. והיא שאלה זאת בפני התנא ר' יוסי, וגם הוא לא היה לו שום הסבר הגיוני לשכנע אותה שהיא לא צודקת! ההוכחה היחידה שהוא יכול היה להוכיח לה – זה רק בזה שהוא פתח לפניה ספר תורה, ואמר לה: הנה, ראי בעצמך! כשראובן חטא במעשה בילהה, וכן יהודה במעשה תמר, התורה לא "חיפתה" עליהם, וכתבה זאת במפורש. וא"כ ק"ו על יוסף (שהוא היה קטן שבאחים, ופחות חשוב מהם) שאילו הוא היה ח"ו חוטא, שודאי שהתורה לא היתה מחפה עליו!

זו התשובה היחידה, שהיה לו להוכיח לה! כלומר: הוא הבין בעצמו, ששום הסבר שיכלי לא יוכל להסביר תופעה כזו! רק "ציון העובדות" בשטח – זו היתה ההוכחה היחידה, להשיב לדברי הגויה הזאת! מדהים!]

וגם כשיוסף עלה לגדולה – הוא לא התבלבל! הוא המשיך לשמור על עיניו! כשהעבירו אותו במרכבת המלך, בכל ארץ מצרים, יצאו כל בנות מצריים, וזרקו עליו כל מיני תכשיטי זהב וכסף וטבעות יקרי ערך, הכל במטרה שיביט עליהם. ואולם גם אז, יוסף לא הרים את עיניו הקדושות! (וזהו ששבחו יעקב בברכתו "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור").

והאמת, ששמירת העינים – התחילה אצל יוסף, כבר מקטנות! כשאביו יעקב, העביר את כל נשיו לפני עשיו, אמר יוסף: עשיו הרשע, יתן את עיניו באימי רחל (שהיתה יפת תואר) ויחשוק בה? היו לא תהיה! מה עשה? עמד לפני אמו, והתאמץ להגביה את קומתו, כדי להסתיר את אמו רחל מעיני עשיו הרשעות!

והוא היה אז, בסך הכל "ילד" כבן 8 – 7 (שהרי לאחר שנולד יוסף, יעקב עבד ללבן עוד 6 שנים נוספות עבור הצאן, ובדרכו לעשיו השתהה עוד שנה ו – 8 חודשים, וא"כ יוצא, שבפגישתו עם עשיו, היה יוסף כבן 7 שנים), ובכ"ז יוסף הקטן הזה, התאמץ להגביה ולהבליט את גובהו, העיקר שהרשע לא יפזול בעיניו על אמו הצדקת!]

עכשיו אתם מבינים היטב, מדוע דוקא יוסף, הוא היחיד שהוכתר בתואר של "צדיק"? משום שכל חייו הוא שמר בקפידא גדולה, על שמירת העינים והברית! כשהיה קטן בגיל 7, וגם כשהיה עבד במצרים, וגם אח"כ כשעלה לגדולה, ונעשה משנה למלך!

וכוחות עצומים אלו, העביר לנו יוסף הצדיק "בתורשה" לנו! אמנם, לא בדרגות הגבוהות של יוסף עצמו, אבל עכ"פ ניצוץ קטן מגבורתו הנפשית – כן קיבלנו!

ולכן מאז, אין כבר שום תירוצים! אף אחד לא יכול לבוא בטענה: אני לא מסוגל להחזיק מעמד, בנושא הזה של שמירת העינים! זה לא בשבילי! זה למעלה מכוחותי!

וזה הכל שקר! אתה מסוגל, ועוד איך! אחרי שיש לנו מאחורנו, את יוסף הצדיק, שעמד בנסיונות פי כמה יותר קשים משלנו, א"כ הוא מחייב את כולנו!

[וזהו ג"כ עומק דברי חז"ל, שאמרו בגמרא מסכת יומא (דף ל"ה:) "שלשה באין לדין…רשע, אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי, וטרוד ביצרי! משיבים לו – כלום נאה היית יותר מיוסף? וכו'.

פלאי פלאים! תובעים מכל אדם, למה לא התגברת על יצרך כמו יוסף? והרי יוסף, היה יחיד בהסטוריה, שהיה לו זכות אבות להתגבר ולהינצל, ומנין לנו יש את הכוחות הללו?

ולפי מה שבארנו לעיל, הדברים 'כפתור ופרח'! כוונת חז"ל לומר, שלאחר שכבר יוסף עמד בנסיון הקשה ביותר, יותר אין לנו שום תירוצים מדוע לא שמרנו את עצמנו מעריות! שהרי היה לנו את אבינו הצדיק – יוסף, והוא "הכשיר" לנו את הקרקע, והוריש לנו כבר את הכוחות, לעמוד בנסיונות הקשים ביותר!]

ואותו רעיון, כותב המהרש"א, על הגמרא במסכת ברכות (דף נה:) שם אומרים לנו חז"ל, שכל אדם שמפחד מעין הרע, יעמוד ויאמר: "אנא מזרעא דיוסף הצדיק! דלא שלטא ביה עינא בישא".

דברי חז"ל מופלאים! מה זאת אומרת לומר "אני מזרעו דיוסף הצדיק שלא שולט בו עין הרע", וכי כולנו מזרעו של יוסף? הרי יש 12 שבטים שלמים, וכל אחד מתייחס לשבט שלו בלבד?

מתרץ המהרש"א – כן! מבחינה זו של "עלי עין", כולנו מזרעו של יוסף! כולנו קיבלנו ממנו את הכוחות לעמוד בנסיונות של עריות! ולכן כולנו יכולים לקרוא לעצמנו, כמו אצל יוסף "עלי עין", שעולים ומעלימים את עינינו, כשנתקלים במראה אסור, וזה מה שעומד להציל אותנו מעין הרע!

וגילוי זה, צריך להוסיף לנו הרבה עידוד וחיזוק, ולנסוך בנו כוחות מחודשים: יש לנו "בסיס נרחב" מאחורינו, שאכן אפשר הרבה ללמוד ממנו, שעדיין לא אפסה כל תקוה, עדיין יש לנו סיכוי לנצח במערכה, מול פיתויי היצר של עריות. ומדוע? משום שיש מאחורינו "גב חזק", שממנו אנו יכולים לקחת דוגמא נפלאה – לעמידה בנסיונות!

יש לנו ממי ללמוד, ובמי להתגאות!

וזה חובתו של כל יהודי: לאמץ לעצמו – במידה מסויימת – וכפי כוחותיו, את דרכו של יוסף הצדיק, עד אשר יזכה להגיע לתכלית המבוקשת מאתנו "קדושים תהיו" !

x x x

ונעבור לשאלה רביעית: למה הקב"ה טבע בנו, נסיונות ופיתויים כ"כ קשים וחזקים, בנושא הזה של עריות?

תשובה: ראשית יש להבהיר, עצם קביעת העובדה, שהנושא של עריות זה הדבר הקשה ביותר, וגם הנקודה החלשה ביותר אצל האדם, שבקלות אפשר לפתות אותו אליה – זו עובדה מציאותית, שמוסכמת על כולם, ללא כל עוררין!

כולם מודים, שיש לאדם יצרים מאד חזקים, ומשיכה עצומה לדבר הזה (ומי שאין לו את זה, הרי הוא "חולה" ברגשות שלו!) ועד כדי כך זה קשה, שכבר נוצר אצלנו מצב – שהפעולה הקלה ביותר, מבין כל איברי הגוף, שהיא: "סגירת עפעף העין", או "הטיית העין" לכיוון השני – נעשתה אצלנו למלאכה הקשה ביותר בעולם!

צריך להיות הרבה מאד 'ירא שמים', בכדי להסכים להעצים את עיניו, ולא להסתכל במראות פרוצות ברחוב. מה קרה? מדוע קשה לנו כ"כ, לסובב את הראש הצידה, ולא ללכלך את עינינו בכל הזוהמה הזו?

התשובה: כך טבע הקב"ה בבריאה, שהאדם יהיה פועל בו "מנגנון משיכה", בעל כח רב עוצמה, שידחף אותו בעל כורחו לענינים האלו, וכמעט שקשה מאד לאדם להשתחרר מזה!
ודבר זה, הוא מציאותי בשטח, ולא זקוק כלל להוכחות. ואעפ"כ, נעתיק כאן את דברי חז"ל הקדושים, שג"כ הודו בפה מלא, שהנסיון של יצר העריות זה הנסיון הקשה ביותר, שהאדם צריך לגייס כוחות גדולים, כדי להתמודד איתו.

והרבה יותר מזה: דברי חז"ל שנעתיק כאן, יוכיחו לנו שגם אנשים שהיו מלאים בתורה, ענקי רוח, גם בהם טמון 'כח המשיכה' לנושאים הנ"ל. ומדהים ממש לראות, על אנשים שהיו גדולי הדור, ענקים בתורה, שאין לנו כלל מושגים בדרגה הגבוהה שלהם, ובכ"ז הם כמעט נפלו כשהגיעו לדברים האלו, אף אחד, לא יכול להיות בטוח בעצמו בדבר הזה!

שלוש עשרה(!) דוגמאות יש לנו, מכל סוגיות הש"ס, שיותירו את הקוראים נדהמים ממש, כשיווכחו לראות עד כמה עצום ונורא הוא, כח הפיתוי של יצר העריות!
והרי פירוט מלא בנידון:

1. בגמרא מסכת יומא (דף ס"ז:, ועל פי פירוש רש"י שם.) מספרים לנו חז"ל, על שני מלאכים, שהיו קוראים להם עוזא ועזאל. והקב"ה ניסה אותם, והורידם לארץ (בדמות בנ"א) כדי לראות האם הם יעמדו בנסיון של עריות. ובסוף, מה היו התוצאות? כתוב בפסוק (בראשית, פרק ו', פסוק ב') "ויראו בני האלוהים את בנות האדם, כי טובות הנה, ויקחו להם נשים".

מזעזע ממש! אפי' מלאכים קדושים, לא יכלו לעמוד בפני יצר זה, ונפלו ממדרגתם, ונכשלו בבנות האדם! וא"כ , מה יאמר האדם, שהוא כולו עשוי מחומר מגושם, האם הוא יותר "גיבור" מהמלאכים?

2. הגמרא במסכת שבת (דף ק"ל.) מספרת לנו על דור אנשי המדבר, שהיו דור דעה, דור שזכו לראות, עין בעין את הקב"ה, במעמד הר סיני, ולקבל את תורתו. דור, שזכו כל יום ויום, לראות ניסים גלויים מאת הקב"ה. (וכגון הניסים של: הבאר, השליו, המן, ענני כבוד, וכו'). ובכ"ז תשמעו דבר מעניין שקרה איתם: כשהקב"ה נתן להם את כל ה – 612 מצוות, הם קיבלו זאת באהבה וברצון, והקדימו "נעשה לנשמע".

ואולם, רק מצוה אחת, הם לא היו מסוגלים לקבל! ומהי אותה מצוה? זוהי מצות "פרישות מעריות"! חז"ל מתארים לנו (שם), שברגע שהם שמעו שהם נאסרים על קרובותיהם, מדין ערוה, הם התחילו לבכות מרוב צער!

עד כדי כך, נמשך האדם מטבעו אחר תאווה זו, שאפי' צדיקים גמורים, שזכו שהקב"ה פתח להם את כל הרקיעים, במעמד הר סיני, והראה להם בבירור – "שאין עוד מלבדו" – צדיקים אלו, ג"כ לא היו מסוגלים לשלוט על יצר העריות שלהם, ואנחנו – האם יותר צדיקים מהם?

3. הגמרא במסכת סוטה (דף מ"ד:) מתארת לנו, איזה "חיילים" צדיקים, היו נבחרים לצאת להלחם עם האויב, בזמנו של משה רבנו.

רק גדולי וצדיקי הדור, שהיו נקיים מכל עבירה, הם אלו שהיו נבחרים לחיילים, לשלחם לחזית הקרב.

ואת גודל צדקותם, מתארים לנו חז"ל, שאפי' עבירה קטנה לא היתה בידם! אפי' עבירה של "לדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש", גם זה לא היה בידם, וק"ו, שלא עברו על שאר עבירות יותר חמורות.

קשה להאמין, אם אפשר למצוא צדיק אחד כזה, בדורנו שלנו, שאפי' עבירה כזו קטנה לא תימצא בידו! ממש – צדיקים קדושי עליון!

ואולם, היודעים אתם מה קורה לצדיקים האלו, אם הם רק יפגשו במשך זמן המלחמה בראייה אחת של "אשה פרוצה" ממחנה האויב?

חז"ל גילו לנו בזה גילוי מדהים, ומסמר שיער!

הנה בגמרא מסכת קידושין (דף כ"א:) דרשו חז"ל, שברגע שצדיקים אלו יראו שבויה גויה במלחמה – הם כבר לא יוכלו לשלוט בעצמם! יצר העריות יבער בהם, ויפיל אותם מכל דרגת קדושתם, הם יקחו את השבויה הזו – בכל מחיר! אפי' שבזה הם יעברו על:

* איסור עריות!
* איסור נידה!
* איסור אשת איש!
* איסור נישואי תערובת!

על כל העבירות האלו, הם יהיו מוכנים לעבור! ובלבד שהם יתחתנו עם הגויה הזו, שהם ראו בשעת המלחמה!

והתורה, שחזתה את כל זה מראש, התירה להם מלכתחילה, לקחת את השבויה הזו לתוך ביתם, ולהתחתן איתה בהיתר, ע"י שיגייר אותה. וכל זה, מתוך ידיעה ברורה: שאם לא מתירים להם לקחת אותה בהיתר הם יקחו אותה באיסור! עם כל העבירות שבה: גויה, אשת איש, נידה, וכו'.

נורא ואיום! איך אפשר ליפול ממדרגה כזו גבוהה – לדיוטה כזו תחתונה, שפילה ונבזית?

תשובה לדבר, מגלה לנו התורה הקדושה, בתחילת פרשת כי תצא: "כי תצא למלחמה… וראית אשת יפת תואר… וחשקת בה"!

שומעים? זה חייב תמיד ללכת ביחד צמוד – "וראית" – "וחשקת"! מי שרואה בעיניו איזה דבר פריצות חייב לחטוא! לא יעזור לו בית דין! זה כמו אדם שמשחק "באש", אם הוא מכניס אצבע – הוא חייב להשרף!

ולא משנה כלל, באיזו דרגה גבוהה ברוחניות, נמצא אותו אדם, הכל – התמוטט לו כמו "בנין קלפים" – אם רק הוא יתחיל להתגרות ביצר של העריות!

4. עוד מצינו בגמרא מסכת סנהדרין (דף ק"ז.) מספרים לנו שם חז"ל, על החסידא קדישא דוד המלך! שיום אחד הוא בא וטען לפני הקב"ה: רבש"ע! הצלחתי לעבוד על עצמי, עד שליבי נהיה 'חלל' בקרבי! אין לי כבר יצה"ר!

וכהוכחה לכך, אתה יכול לנסות אותי בכל נסיון שיהיה, ואפי' בנסיון של עריות! אני תמיד אנצח! אצלי היצה"ר, לא עובד אפי' במישור של "עריות"!

ומה קרה בסוף? הוא נכשל בחטא בת שבע!

תשימו לב על מי מדברים כאן: על דוד המלך, שחיבר את כל ספר התהילים ברוח הקודש! גם אותו הצליח יצר העריות להפיל! [ואמנם, בגמרא מסכת שבת (דף נ"ו.) הצהירו לנו חז"ל "שכל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה". כיון שבזמניהם, כשהיו יוצאים למלחמה, היו החיילים כותבים לנשותיהם, גט על תנאי, מחמת ספק – שמא ח"ו לא יחזור מהמלחמה, ואז שלא תשאר האשה עגונה. וא"כ גם בעלה של בת שבע, כתב לה גט, והיא לא היתה כבר אשת איש, מכל מקום כתבו התוס' שם, דכיון שהיו מגרשים את נשותיהם בצינעא, (כדי שאף אחד לא יידע מזה) וא"כ יש כאן עדיין מראית העין של "אשת איש", ועל זה נתבע דוד המלך. עיין שם.]

5. עוד מספרים לנו חז"ל, בגמרא מסכת קידושין (דף פ"א.) על האמורא ר' עמרם. חז"ל מכנים אותו בתואר "חסיד". כלומר, שהיה צדיק ומתחסד עם קונו. [ובמאמר המוסגר: צריך לדעת, שחלוקת "התוארים" בימי חז"ל, לא היה כמו שנוהגים היום, שיש הפקרות גדולה בנושא הזה. כותבים גוזמאות של: הרב הצדיק, הקדוש, רבן של כל בני הגולה, וכו'. אלא אצל חז"ל הקדושים, אם הם נתנו לאדם את התואר "חסיד" – פירושו של דבר, שהוא עבר בהצלחה את כל המדרגות הרוחניות, שֶמָנָה ר' פנחס בן יאיר, בגמרא מסכת סוטה (דף כ':) זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה. ורק אחרי שהוא "עבד קשה" על עצמו, וזכה להגיע לכל הדרגות הנ"ל, רק אז הוא זוכה לקבל את התואר "חסיד". כך שתבינו, באיזה צדיק גדול וקדוש, אנו מדברים כאן!]

ובכ"ז, מספרים לנו חז"ל על אותו ר' עמרם החסיד, שברגע שהוא נתקל במבט של פרצוף אשה יפה, שהיתה אצלו בעליית הגג, מיד התעורר אצלו יצר התאוה של עריות, והוא רץ והרים סולם כבד מאד, שכדי להרים אותו, היה צריך כוחות משותפים של 10 אנשים! והוא, מכח התלהבות העבירה, הצליח להרימה בכוחות עצמו בלבד!

וכך הוא הניח את הסולם ליד עליית הגג, ורצה לעלות למעלה. ורק ממש ברגע האחרון, קרה לו נס, והוא הצליח להשליט את השכל, על הרגש שלו, ואז הוא התחיל לתפוס, שבעצם הוא הולך לאבד את עולמו במעשה זה! מיד תקע בחזקה את שני רגליו בשלבי הסולם, ותפס את עצמו מרותק חזק לסולם, וכך הצליח להציל את נשמתו, מסכנת האבדון, בשניה האחרונה!

תראו מה גדול כוחו של היצה"ר! אפי' על אדם "חסיד", שפרוש מכל עינייני החומר של העוה"ז, גם עליו אין "ביטוח"! גם הוא יכול להכשל, אם הוא מגרה בעצמו את היצר, ע"י הסתכלות בעריות!

6. עוד מספרים לנו חז"ל, בגמרא מסכת סוכה (דף נ"ב.) על האמורא אביי, שיום אחד שמע, שאדם אחד עם הארץ, מציע לאשה אחת, אם תוכל להתלוות עמו בדרכו, כדי שיוכלו קצת לשוחח, ולא יהיה משעמם בדרך.

אביי ששמע זאת, אמר לעצמו: אעקוב אני אחריהם, לראות מה הם זוממים לעשות, ואם אראה שבאים לידי עבירה -מיד אפרישם!

וכך הלך אחריהם אביי, ועקב אחריהם כל הדרך, ולתדהמתו – האיש הזה לא חטא כלל וכלל! כשהם הגיעו לפרשת דרכים נפרד האיש מן האשה לשלום, מבלי לנגוע בה, אפי' באצבע קטנה!

כשראה זאת אביי, התעצב מאד אל ליבו, עמד ליד הקיר, והתחיל לבכות בדמעות שליש, באומרו: אם אני הייתי במקום האיש הזה – לא הייתי מסוגל לעמוד בנסיון, והייתי ודאי חוטא בה!

וא"כ – הצטער אביי – כיצד יתכן, שאיש פשוט כזה, הצליח לשלוט ברוחו לאורך כל הדרך? וכי יש לו יראת שמים יותר ממני? כך היה אביי עומד ומהרהר, ומזיל דמעות על חולשתו ביראת שמים!

בא ההוא סבא, וניחמו: אל תדאג! אדרבא, בגלל שאתה יותר גדול ממנו, ויותר שומר על עיניך, לכן היצה"ר מתגרה בך יותר מכולם! ושואף מאד להכשילך. שכן כלל בידינו "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול ממנו"!

שמעתם? האמורא אביי, שהיה מסוגל מרוב קדושת תורתו להחיות מתים, הוא העיד על עצמו, שאם הוא נכנס לנסיון של עריות – הוא לא יוצא מזה בשלום!

ואילו אנו, עומדים מסומרים ומזועזעים, ושואלים את עצמנו: האם אנו "מחוסנים" נגד יצה"ר, יותר מהאמורא אביי? ואם לא, כיצד אנו מרשים לעצמנו, לגרות בנו את יצר העריות, ע"י הסתכלות במראות אסורות – – -?

7. עוד מספרים לנו חז"ל, בגמרא מסכת קידושין (דף פ"א:) על ר' טרפון, שאירח פעם בבתו את כלתו, ותמיד היו שומעים אותו, שהוא מזהיר את תלמידיו: "תשגיחו עלי, שח"ו לא אתייחד עם כלתי"! תשימי לב עלי, שלא אכשל בה"!

התנא הקדוש ר' טרפון! הוא היה כבר זקן מופלג, מלא וגדוש בתורה, והוא צריך לחשוד בעצמו שמא הוא יכשל ח"ו עם כלתו?

התשובה היא חדה ונמרצת: כן! כנגד היצר הזה, אף אחד בעולם – לא יכול להיות בטוח בעצמו! אם רק תתן לו דריסת רגל אצלך – וכבר אתה "אבוד" מקדושת עיניך!

8. עוד מספרים לנו חז"ל, בגמרא מסכת תענית (דף כ"ג:) על האמורא "אבא חלקיה" (נכדו של חוני המעגל) שהיה צדיק וקדוש, עד שמרוב דביקותו בתפילתו, היה מסוגל להוריד מטר וגשמים, בשנות בצורת!!!

ואעפ"כ, מספרים לנו חז"ל, שכשהיה חוזר לביתו, היתה אשתו יוצאת לקראתו, כשהיא מקושטת ומבוסמת!

שאלו אותו תלמידיו: מדוע אתה דורש מאשתך, שתצא לקראתך כשהיא מקושטת, ומלובשת במיטב התכשיטים והמלבושים?

ענה להם אבא חלקיה, תשובה מדהימה ביותר: כדי שלא אתן עיניי באשה אחרת!

אנחנו, היינו מתביישים לומר דבר כזה על עצמנו. מה? צדיקים כמונו, יתנו עיניהם באשה זרה? אולם אבא חלקיה, שהכיר היטב את כוחו של היצה"ר, אמר את האמת – ולא התבייש: כן! גם אדם גדול בתורה, יכול להכשל, ולתת עיניו באשה אחרת! ולכן הוא חייב למצוא לו, כל מיני תחבולות ודרכים, כדי להשקיט את היצרים שלו!

9. עוד מספרים לנו חז"ל במדרש "ילקוט שמעוני" (פרשת ויחי) על הצדיק מתתיא בן חרש, שהקב"ה בעצמו העיד עליו, שאין צדיק כמוהו בכל הארץ. ובכ"ז, כשהוא ראה, שיצה"ר רוצה להכשילו בנסיונות של עריות (שנדמה לו שם היצה"ר כאשה יפה, והיתה עומדת מולו להכשילו, עיין שם במדרש.) והוא פחד, שמא הוא כבר לא יוכל להחזיק מעמד נגד פיתוי זה, ואז הוא החליט לעשות מעשה נועז בעצמו: הוא לקח שני שיפודים חדים, ליבן אותם באש חזקה, עד שיצאו מהם ניצוצות, ואז לקח אותם, והכניס אותם לתוך שני עיניו, ונתעוור!

מזעזע! הוא היה מוכן להקריב, את כל מאור עיניו, ולהשאר "עוור" כל החיים, ובלבד שלא לחטוא. ואילו אנו, לא מסוגלים להקריב לפחות כמה שניות ממאור עינינו, בשביל הקב"ה, ולעצום את עינינו שלא להביט בעריות – – -? ? ?

10. עוד תיקנו לנו חז"ל (בגמרא מסכת מגילה, דף ל"א.) שביוהכ"פ, בשעת המנחה, מוציאים ס"ת, וקוראים בפרשת איסור עריות. וכתבו שם התוס', מדוע דוקא פרשת עריות? לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם – כדי שלא יכשלו בהם!

הבא ננסה לצייר לעצמנו, את אותו מעמד:

יוהכ"פ – שעת המנחה, כל הקהל נמצאים בבהכנ"ס אחרי 20 שעות של צום, ועומדים כל היום, עם טלית על הראש, יחפים בלי נעלים, פרושים מכל עניני העוה"ז, ומתפללים בדביקות להקב"ה. ממש כמו מלאכים! (ורק יש לנו מזל, שיש "תיקרה" מעל ראשנו, אחרת כולנו היינו גם עפים למעלה, כמו מלאכים…) ובכ"ז, תראו דבר מעניין:

כשבאים לקרוא בתורה, איזה פרשה בחרו לנו חז"ל, לקרוא אותה דוקא ביום הקדוש הזה? פרשת איסור עריות! ללמדך, שגם ברגעים נעלים אלו, שאדם מרגיש את עצמו כבר "מלאך", וכולו פרוש מעניני העוה"ז, עדיין חובה עליו לזכור: זה הכל בפנים, בבית הכנסת, ואולם כשרק תצא בחוץ, עלול אתה לאבד הכל, ע"י הסתכלות אחת במראה של פריצות!

כן! גם בעצם יוהכ"פ הקדוש, עם כל הקדושה שהשגת – עדיין אתה מסוגל לחטוא בעריות! ולכן, קוראים אז את הפרשה הזו, כדי לעורר את העם, שיהיו ערים לסכנה זו!

מדהים ממש לראות, איזה משקל כבד יש לחטא הזה! עד כדי כך, שאפי' בעצם יוהכ"פ, כשהאדם עומד לפני הקב"ה, ומפרט לפניו את כל חטאיו, ואומר על עצמו, שהוא "עפר ואפר", "רימה ותולעה", וכו' וכו', גם אז – הוא יכול להכשל, באותם רגעים ממש – בחטא התאוה של ראיית נשים!

11. עוד מלמדים אותנו חז"ל, במשנה מסכת מכות (דף כ"ד:) גילוי נוקב שמחייב את כולנו. וזה לשונם "גזל ועריות, נפשו של האדם מתאווה להם,ומחמדתן"! והוסיפו על זה חז"ל, בגמרא מסכת חגיגה (דף י"א:) דבר מחריד: הנסיון של עריות קשה הרבה יותר לאדם מאשר הנסיון של "גזל ממון". ומשום, שהתאוה לממון יכולה לשלוט על האדם, רק כשהוא רואה כסף, מול עיניו ממש, שאז הוא מתחיל לחמוד זאת בשבילו. מה שאין כן בתאוה של עריות, היא עולה לאדם במוחו, אפי' אם לא נמצא לפניו שום גירוי של עריות. מספיק שהוא רק יתחיל להרהר ולחשוב על זה ומיד הוא יבוא לידי מכשול!

ולכן, דוקא תאוה זו, זקוקה לשמירה קפדנית מאד מצד האדם, שצריך להיות מוגן היטב, מפני ההשפעה ההרסנית של היצר הזה!

זהו הלימוד הגדול, שלמדנו מדברי חז"ל אלו, והוא משמש עבורנו "תמרור אזהרה", לדעת כיצד להתייחס בעיקר ליצר זה.

12. עוד דבר מעניין, גילנו מתוך הגמרא מסכת סנהדרין (דף ל"ז.) שם קבעו לנו חז"ל, כלל ברזל: כל מי שמתקרב לעריות, זה ממש דומה ל"אש בנעורת". כלומר, כמו שמקרבים ניצוץ אש ליד נעורת פישתן, שבודאי האש תשרוף את הפשתן!

וכך בדיוק, הדבר פועל באש של יצר העריות: היא חייבת לשרוף את נשמתו של כל מי שמתגרה בה! וכבר הזהירו אותנו חז"ל, בגמרא מסכת כתובות (דף י"ג:) "שאין אפוטרופוס לעריות"!

העצה הבדוקה היא: לא להכניס את העיניים למקום "האש"! לברוח לתוך אש התורה, לקפוץ לתוך "החממה" של התורה, ואז הוא מעצמו, יאמר "בוז", לכל התאוות הניבזות האלו.

13. עוד גילוי מדהים, גילה לנו רבינו הרמב"ם (בפרק כ"ב מאסור"ב, הי"ח) וקבע לנו במילים נחרצות: "אין לך דבר בכל התורה כולה, שהוא קשה לרוב העם לפרוש ממנו – אלא העריות"!

שמעתם את המשפט המבהיל הזה? הרמב"ם שהיה בקי בכל חדרי תורה, הוא מֵסָכֶּם וקובע לנו, שאין בכל התורה כולה, דבר יותר קשה להתמודד איתו, יותר מהנסיון הקשה של עריות!

ולאחר דברי הרמב"ם האלו, אתם כבר מבינים היטב, מדוע הקדשנו דוקא לנושא זה – מאמר שלם, ארוך ונרחב!

עד כאן הבאנו, סידרה של ראיות מהש"ס, שהבליטו לנו, באופן חד וברור – לאיזה תהום עמוקה, רוצה לדרדר אותנו היצה"ר של עריות!

וכן הוכחות אלו, הבהירו לנו בצורה חד משמעית, שאסור לו לאדם לחיות באשליות, ולסמוך על היראת שמים שלו ש"לי זה לא יקרה"! "עלי זה לא ישפיע, אם אביט ראיה אחת על נשים"!

חלילה לומר כן! שהרי הוכחנו למעלה, שאפי' על גדולי תורה, וענקים בקדושה ויראת שמים, ובכ"ז – זה כמעט השפיע עליהם, ועלינו זה לא ישפיע? וכי אנחנו יותר גדולים מהם? מחובתו של האדם, לשמור על עיניו, ובכך הוא יחסוך אסונות טרגדיות, לו ולנשמתו!

ובאמת, מי שקצת מתבונן באופן מעמיק יותר בדברים, רואה בחוש, איך התאווה הזאת משתוללת וכובשת את העולם, באופן נורא ומבהיל! היא חודרת לתוך כל החוגים, ולתוך כל המחנות, ואפי' למחנה הדתי/חרדי. וכובשת כמעט את כל אנשי העולם, בכל שיטחי כדור הארץ!

הנה לדוגמא: אם תשימו לב, תגלו שכל העולם מסתובב ומשתגע סביב הנקודה הזו של עריות! כל "הפרסומות" ברחובות, כל הרעש, המוזיקה, אופנת הבגדים למיניהם, ההנאות, הבילויים, המסעדות ובתי קפה, הכל הכל אם תבדקו היטב, מה "ממריץ" את כל המפעל הגדול הזה, ומה דוחף את הכל, תגלו שזה נובע מתאוות יצר העריות! הכל חוגג סביב זה! את זה מעמידים במרכז התאוות!

ומה זה מלמד אותנו? זה רק מגלה לנו, שהתאווה של עריות, זה הדבר הכי "מפתה" שיש, יותר מכסף,יותר מאוכל, יותר מכל ההנאות בעולם!

וכעת – הגענו סוף סוף לשאלה המרכזית שהעמדנו בתחילת דברינו:

לאחר שגילנו מדברי חז"ל, וכן הוכחנו מהמציאות בעולם, שתאוות העריות זה הדבר היחיד שיכול כ"כ למשוך ולהחטיא את האדם, ממילא בוקעת וזועקת כאן השאלה: למה? למה הקב"ה טבע בנו, כח משיכה כ"כ חזק לדברים כאלו? כדי שנתגבר ונקבל שכר? לא הם ולא שכרם! שהרי אנו מכירים טוב מאד את עצמנו, כמה "שכר" הספקנו להפיק משמירת העינים! הרי החטאים והעוונות שנגרמים לנו מזה – עולים פי עשרות מונים, משכר המצוה שיש לנו מזה. וא"כ, מדוע הקב"ה טבע בברואיו, משיכה כזו מסוכנת, שיכולה להוליך אותנו לשאול תחתית?

הסבא מקלם, בספרו "חכמה ומוסר" (ח"א, מאמר ד') נתן לנו תשובה מדהימה על שאלה זו, ואלו תוכן דבריו: רצון הקב"ה היה, שהמשך קיום העולם, יהיה דוקא ע"י נישואי איש ואשה יחד, וכמש"כ בפסוק בבראשית (פרק ב' – כ"ד) "על כן יעזוב איש, את אביו ואמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

אלא שכאן היתה ניצבת בעיה: עצם הזיווג בין איש לאשה, הוא ענין נמאס לכל בעל שכל [כן הוא לשונו החריפה של הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (פרק ג'-ח'). והרי קטע נוסף מדבריו: "…ובכל עת, שיחייבוהו צרכי החומר (הגוף) לטינופו וחרפתו המפורסם (תאות נשים) הרי הוא מצטער על מה שנתקע בו, ובוש ונכלם ממה שנוגע בזה, ומשתדל למעט באותה החרפה כפי יכולתו וכו'. עיין שם עוד, ודי בזה למבין].

וא"כ, כיון שזה ענין נמאס, מה עשה הקב"ה, כדי שהעולם יוכל להתקיים? נטע באדם, 'משקל נגדי' של תשוקה גופנית עזה מאד (נגד השכל וההגיון!) וכל זה, כדי שיוכל להתגבר על המיאוס הנ"ל.

ואולם מה עושים בני אדם? הם מנצלים את התשוקה הזו, ועושים מזה "ענין גדול", והופכים את ההנאה הזו – בתור "מטרה" לכשעצמה, כדי לספק את היצרים שלהם. ובזה הם החטיאו את עיקר המטרה, שלשמה ברא הקב"ה תשוקה זו.

איננו יכולים להרחיב את הדיבור, בדברים שהשתיקה יפה להם. ואולם גילוי מעט זה, נותן לנו לפחות תמונה, כיצד להסתכל על כל הנושא הזה של "יצר העריות"!

יש לדעת ולזכור: שכל הענין הזה, הוא מאוס, בזוי, ומטונף (וכלשון הרמב"ם הנ"ל) ורק בשביל הכרח קיום המין האנושי, נטע בנו הקב"ה משיכה זו. וא"כ, רק מי שטיפש וכסיל, יכול להתגולל בכל גופו באותו הזבל והלכלוך, ועוד להנות מזה! (וכלשון הרמב"ם הנ"ל).

ובאמת, שכל דברינו הנ"ל, זוהי גמרא מפורשת במסכת יומא (דף ס"ט:) מספרים לנו שם חז"ל, שאנשי כנסת הגדולה (שהיו בניהם הרבה נביאים) טענו לפני הקב"ה: רבש"ע! כלום הבאת לנו את יצר העריות, אלא רק בכדי שנתגבר עליו ונקבל שכר, אנו לא רוצים, לא אותו ולא את שכרם! אנא, תן לנו רשות לבטלו מן העולם! ובאמת, היה אז שעת רצון בשמים, והגמרא מספרת, שהקב"ה מסר בידיהם, את היצר שגורם לאדם תאוה ותשוקה לעריות. תפסוהו, והחליטו שיחבשו אותו בנתיים 3 ימים במאסר, ונראה מה יהיו התוצאות.

מספרים לנו חז"ל, שבמשך 3 ימים אלו – אף אדם בעולם, לא התקרב אל אשה! כלומר, כשהיצר ירד מהם, אז הם ראו את האמת הברורה, איזה ערך "שכלי", יש לתאות נשים! אז הם ראו, שכל זה דבר נבזה ושפל, ולכן אף אדם לא היה חושב, אפילו, להסתכל כדי "להנות" מאשה!

כשראו כן הסנהדרין, הבינו שאם ימשך כך, לא יהיה לעולם קיום! לכן, החזירו את יצר העריות לתפקידו, אלא רק "ניקרו" לו את העיניים. והחלישו לו בזה את כוחו, שאין לו שליטה על האדם, להכניס בו תאוה לגבי קרובותיו שלו, שהם: אמו, אחותו, וביתו.

שומעים אתם, מי דוחף אותנו כל הזמן לפגום בעינינו ולהסתכל במראות מאוסים? יצר העריות, שנשאר חי ולא הרגוהו!

ומעתה, כיון שגילנו את הסוד, שכל הענין פועל ע"י אותו יצר, שהוא מכניס לאדם דמיון ותשוקה, וע"י כך מצליח להחטיאו, א"כ אם האדם יידע להתגבר על עצמו, ויסתכל על כל הנושא בעיני השכל – אז הוא כבר מעצמו ירגיש נבזות ושפלות, לעסוק בדברים כאלו!!

ואשרי ילוד אשה, שזוכה ויודע לתת מגבלות בנפשו, לשלוט על רוחו, גם בנושאים כאלו!

ונעבור לשאלה מס' 5: מהם העצות, שיכולות לעזור לנו "להתרומם" מכל המכשולים והמפריעים, ולהצליח באמת, לשמור על קדושת העיניים?

תשובה: לאחר שביארנו בשאלה הקודמת, את גודל המשיכה והנסיונות שטבעו בנו, בנושא של יצר העריות, משערים אנו, שמן הסתם כל מי שקרא זאת, קיבל מיד תחושה של יאוש ורפיון, והתחיל להרהר מתוך עמקי ליבו:

אז מה באמת העצה? רבש"ע! איך הקב"ה שם אותנו בתוך "שדה מוקשים", של נסיונות כאלו, ועוד דורש מאתנו לצאת מתוך כל זה בשלום, ללא כל פגע ופגם בנשמה – – -? ובמלים אחרות, נשאל: מהו הנשק הסודי, שיכול לאבטח אותנו, לאורך כל הדרך?

וכדרכנו בקודש, חיפשנו בדברי חז"ל, מה הם אומרים – על בעיה זו, ומצינו שהם נותנים לנו 3 עצות, אשר מי שיבצע אותם למעשה – מובטח לו שהדרך תהיה פתוחה ונקייה בפניו, לעלות ולהתעלות בטהרה ובקדושה, בתורה וביראת שמים!

עצה ראשונה: הקב"ה בעצמו, עזר לנו בבעיה זו, והביא לנו 2 סגולות נפלאות, שיכולים לעזור לנו הרבה להתגונן מפני חטא זה. וסגולות אלו, נקראות בשם: לימוד התורה, ולשאת אשה.

ונפרט את המושגים, כדי שהדברים יהיו ברורים:

אין ספק כלל, שמי שזכה, ומכיר את עצמו, שהוא יכול לשבת בצעירותו וללמוד כמה שנים טובות, ולהיות שקוע בלימוד – ודאי שזה עדיף! ואדם כזה – לא צריך בנתיים להזדקק גם לעצה השניה של הנישואין.

ולמה? בגלל שהתורה לבד, יש לה כח להגן עליו מחטא זה! קדושת התורה, תקדש את גופו, את מוחו, את עיניו, עד כדי כך שהוא יהיה כבר בז ולועז, לכל הדברים הגשמיים "הבזויים" האלו!

וא"כ, אדם כזה שמסוגל ליישם בעצמו את העצה הזו – אשריו! הוא כבר מסודר, ויכול לשבת ללמוד בישיבה 5-6 שנים טובות (שזה מגיל 17, עד גיל 23 בערך) ורק אח"כ, כשהוא בנה את עצמו, בתורה, ביראת שמים, ובאישיות מכובדת, אז הוא יכול להתחיל את המצוה הראשונה בתורה, ולשאת אשה. [וצריך לדעת ברור, שאין תחליף כלל לאיכות הגבוהה של לימוד התורה, שלומד בימי הבחרות. שאז הראש פנוי, בלי טרדות, ובלי עמל הפרנסה, וכל התורה נקלטת ונספגת לו בראש. ואלו שנים יקרות מאד מאד, שבהם האדם בונה את ה"בסיס" ליהדותו – לאורך כל ימי חייו!]

ואולם, יש אדם שמכיר את עצמו, ויודע שהוא עדיין לא שליו ורגוע. הוא לומד תורה, ואולם עם עין אחת "פוזלת" גם לרחוב, ובקיצור: הוא לא מסוגל לקפוץ לגמרי לעומק הים של התורה, ולהיות שקוע בתוכה.

לאדם כזה, יש לייעץ, שעדיף לו שישלב את שני העצות יחד: כלומר, ישא אשה בתחילה [ובתנאי שהוא מרגיש כבר את עצמו, "בשל", ודי "בגרותי" בשביל זה. דהיינו, שהוא יודע לקראת מה הוא הולך, והוא חושב שהוא יודע לנהל בית, ולשאת באחריות. שאם הוא עדיין ילדותי, וענין החתונה מסתכם אצלו, באולם, ותזמורת, ומילוי הרצונות, אחד כזה, עדיף שלא ימהר להתחתן כעת, מאשר שיתחתן ואחר תקופה קצרה יהרוס את ביתו, בר מינן! וכל אדם,צריך להתייעץ עם רב מומחה – בעל נסיון, שמכיר את כוחותיו הנפשיים, והוא יורה לו את הדרך הטובה עבורו].

וא"כ, כשהוא נושא אישה, ומרגיש את עצמו יותר רגוע, ויותר מיושב בדעתו, אז – יכול להתחיל להשתמש עם התרופה העיקרית, שזהו לימוד התורה. (ואז הוא גם ירויח, שרמת לימוד התורה שלו, תהיה יותר בטהרה, ויותר באיכות גבוהה. וזה יעזור לו להשפיע עליו יותר, להנצל מהרהורים ועבירות).

ואולם, דבר אחד צריך להיות ברור: ניצלים מהרהורים של עריות – רק ע"י עסק התורה! (וכל הנידון כאן, האם צריך את הנישואין, שיתנו יותר מרץ ללימוד התורה, או שיכול הוא להעזר בתורה עצמה לבד).

ותדעו לכם, שאדם שלא עוסק בתורה [ו"עוסק" פירושו: לא רק ששומע שיעורי תורה, אלא גם בדרכו ברחוב חושב על דברי תורה וכו']. בלי תורה – לא יהיה מה שיציל אותו מהרהורים!

היום הרחוב כל כך פרוץ, הזוהמה וההפקר כל כך מרובה, החוצפה והבהמיות כל כך בולטים, ומצד שני גם התאוות והרצונות של האדם כל כך גדולים, שממש אם לא יהיה לו את ביטוח המגן של עסק התורה – אין לו שום סיכוי שינצל! הוא חייב ליפול! לא יעזור לו בית דין! שיהיה עשוי אפי' "מפלדה" בסוף הוא ישבר ויפול! כח התאווה העצום של עריות ימשוך אותו בעל כורחו, ובלי רצונו, והוא יהיה חייב להכשל! ובמקרה הטוב – זה יגמר אצלו רק בעבירות של הרהורים רעים, ובפגימת העיניים!

שאף אחד לא יספר לנו "סיפורים", שהוא לא עוסק בתורה, ובכ"ז אין לו הרהורים רעים! שקר וכזב! לא יתכן! האדם הזה בדאי ורמאי! הוא בסך הכל, עובד על עצמו בעיניים!

ברור לנו במאת האחוזים, שהאדם הזה חוטא ופוגם במחשבותיו – על ימין ועל שמאל! לא יתכן שינצל לגמרי מהתאווה הקשה הזו, אם אין לו את ה"חממה" של התורה!

זה ממש דומה לאדם חולה, שצריך לקחת כדורים, כדי לדכא את המחלה, ואם הוא יפסיק לקחת – אוטומט תתגבר עליו המחלה. כך גם האדם, הוא חייב כל הזמן לטפטף לעצמו, את טיפות הקדושה של התורה, כל הזמן ללא הפסק! עד – שהוא יצליח למוטט את הכח הזה, שנקרא בשם תאוה!

נזכור זאת לאורך כל החיים: רק קדושת התורה בלבד, יש בה את הכח, לרסן את האדם מתאוות אלו, שום דבר אחר – לא!

ואפי' אדם נשוי, שכבר יש לו פת בְּסָלוֹ, אעפ"כ, אם אין לו גם את הכח העיקרי של התורה שתחזיק אותו, הוא לא יצליח להתמודד לבד! הוא ימשיך לפגום בעיניו! (ואצלו, זה יעלה ביוקר, על חשבון ה"שלום בית" שלו!)

והטעם בזה פשוט: נישואי אשה זה רק תוספת חיזוק ללימוד התורה, שתהיה יותר בקדושה ובטהרה, וע"י כך יהיה לתורה, יותר כח להגן עליו מהרהורים רעים. ומי שמבין עניין, תופס היטב עד כמה דברים אלו אמיתיים!

ואם תשאלו: מהיכן שאבנו את הבטחון הזה, להיות בטוחים במאה אחוזים, שרק ע"י עסק התורה, יתכן להנצל מהיצר הזה? התשובה: הקב"ה בכבודו ובעצמו, גילה לנו זאת! כך מסרו לנו חז"ל, בגמרא מסכת קידושין (דף ל'.) ואלו תוכן דבריהם: אמר הקב"ה לישראל, בָּנַי! בראתי יצה"ר, בראתי כנגדו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו. ואם אין אתם עוסקים בתורה – אתם נמסרים בידו!

הרי לנו עדות מפורשת, "מהיצרן" בעצמו, שיצר וברא את היצה"ר, והוא קובע, שאם לא נשתמש בכח התורה נגדו – הרי אנו מסורים בידו!

ומי שרוצה להתחכם, וחושב שהוא מבין יותר טוב מהיצרן בעצמו, ומחפש עצות אחרות, כדי להנצל מהמוקשים שמניח לו היצה"ר, (וכגון: עצות של: טבילות במקוה, התבודדות בהרים, צומות וסיגופים, וכו'.) יידע לו שהוא טועה, טעות חמורה ביותר!

לא יתכן לדעת – יותר טוב מזה שייצר את המכשיר בעצמו! ואם הוא קובע, שהעצה היא רק ע"י שהאדם יעסיק את מוחו בדברי תורה, א"כ שום תחבולות אחרות, לא יעזרו לו בנידון זה! [ואם תבקשו קצת הסבר להוראה זו של היצרן, בבקשה: צריך לקחת בחשבון, שחוץ מזה שנתנו בתוכנו יצר רע, עוד בראו בתוכנו "כלים", שבהם הוא משתמש להחטיא אותנו. ומהם אותם כלים? זה העיניים! שמטבעם להיות סקרניות, ורוצות כל דבר לראות ולהתעניין, ולכן אם לא נסקרן אותם בדברי תורה הם יחפשו דברים אחרים, וילכו לרעות בשדות זרים! הכלל הוא: שצריך תמיד להעסיק את המח והעיניים, ואם לא – הם הולכות לראות בכל הפריצות והזוהמה!].

ולכן, בכל פעם שאנו מוכרחים לצאת לרחוב, יעסיק כל אחד את מוחו באיזה חידוש בגמרא, או על איזה הלכה שנתחדשה לו. וכן כשעולה לנסוע באוטובוס, או ממתין בתור אצל המכולת, או הרופא, או כל דבר אחר, צריך שידאג מראש, שיהיה לו בכיס איזה ספר קטן של ד"ת, או רעיונות במוסר, שיעסיק את ראשו בזה, ועיניו לא ישוטטו אנה ואנה.

ובזה הוא ירויח 2 דברים:

א. הידיעות שלו בהלכה, ילכו ויתרחבו, ולאט לאט הוא בעצמו יהפוך להיות כמעיין המתגבר.

ב. במשך הזמן שהוא טרוד בקריאה, הוא חוסך לעצמו, כל מיני הסתכלויות של פריצות.

ואמנם, אין להתעלם מהעובדא, שבן אדם הוא בסך הכל בשר ודם, וגם כשהוא קורא בספר, עדיין עלול להכשל באיזה ראיה אסורה. אלא שמכל מקום הוא עדיין מרויח, שראיה זו לא תשפיע עליו כל כך, כיון שמוחו מרוכז בדברים אחרים!

יש תמיד לזכור את מאמר הפסוק: מי שהבור (המח שלו) ריק ממים של תורה, אזי מתקיים בו, המשך המאמר: מים – אין בו, אבל נחשים ועקרבים – יש בו!!

עצה שניה: למי שהשתמש בעצה של לימוד התורה, והוא רואה שזה לא הולך לו, ועדיין יש לו הרבה מכשולים בפגימת קדושת העינים – אזי יש לנו עצה נפלאה בשבילו, שהיא ודאי תצליח להשפיע עליו לטובה, ומה שהתורה לא הצליחה לעשות לו היא תעזור לו!

ועצה זו נקראת בשם: "הרגשת החשיבות". כלומר, שיפעיל אצלו את ההרגשה, שזה "לא מכבודו" לסובב את העיניים לכל אחד ברחוב! לא כל דבר קטן יכול למשוך אותו, כמו שלוכדים איזה 'דג מסכן' בתוך רשת! יש לו חשיבות עצמית! העיניים שלו, הם לא סמרטוט, שחייבים להתלכלך מכל איזה פרוצה ניבזת, שהולכת ברחוב! העיניים שלו מתפקדים, אך ורק לפי מה שהמח והשכל מכתיבים להם! הם לא מסתכלים, אפי' מטר אחד קדימה, אא"כ קבלו על כך פקודה, מאת השכל שנמצא בתוך הראש!!.

הנה, נגלה לכם סוד! היודעים אתם, את מי אפשר לקנות בכל קריצת עין קטנה? בהמה גסה! כן! כך לימדו אותנו חז"ל, בגמרא מסכת קידושין (דף כ"ב:) וזה לשונם: "כיצד קונים בהמה גסה? פשוט: קורא לה ומיד היא באה! רק בהמה שפועלת על פי טבע 'ספונטני' מבלי להעביר בביקורת של השכל וההגיון, רק היא מסוגלת לרוץ לכל מי שקורא לה, או רומז לה!

בן אדם חייב להתרומם, ולעלות בדרגה יותר נעלה מהבהמה, ולהשליט את המח על רגשות הלב. לתפוס חזק ברסן התאוות, ולא לתת להם להשתחרר מתי שירצו! לא לתת לעיניים שלו להיות עצמאיות, שיובילו אותו בסופו של דבר לתוך התהום!

וכעת, נגלה לכם את הסוד: היודעים אתם, ממי למדנו את העצה הזו? מיוסף הצדיק! כשהעמידו אותו בנסיון הקשה של אשת פוטיפר, היודעים אתם באיזה כח הוא השתמש נגדה, שבזכות זה הוא ניצל?

מגלה לנו המדרש (בראשית רבה, פ"ז-ה') שהוא הפעיל אצלו, את הכוח של הרגשת החשיבות העצמית! הוא החל לומר לאותה ארורה (מתורגם ללשון שלנו): רגיל הוא הקב"ה, שהוא בוחר לו את "המובחר" שבאחים, מתוך כל בני אבא, כדי לקרב אותו אליו, ולקדש אותו כקרבן עולה!

הנה ראי, אצל סבא אברהם אבינו הוא בחר בבנו יצחק, שיתקדש לפניו בקדושת קרבן עולה. וגם אצל הסבא יצחק אבינו גם אצלו הוא בחר בבנו – יעקב, שיהיה חקוק אצלו, על הרגל של מרכבה העליונה.

וא"כ, חושש אני, שמא גם אנו מתוך בני משפחתנו, ירצה הקב"ה להקדיש לו אחד לפניו. ושמא אני ייבחר מתוך כל אחי, לֶמַעָלָה נשגבה זו, ואם אשמע ואתפתה לך, יגלה אותי הקב"ה שאני טמא, ויפסול אותי מלהיות לו קדוש כקרבן!

ובזה עדיין לא נגמר "דרשתו" של יוסף, הנה שמעו עוד קטע מהדרשה, ע"פ מה שמסרו לנו חז"ל, בגמרא מסכת סוטה (דף ל"ו:) אמר לה יוסף: עתידים כל 12 השבטים, שֶיִכָּתֵבוּ שמותיהם על אבני האפוד, ויהיו מונחים על ליבו של כהן גדול בבית המקדש. רצוֹנֶךְ שימחה שמי מבניהם ואקרא "רועה זונות"?

פלאי פלאים! בהסברים כאלו משכנעים גויה פרוצה? היא בכלל לא מבינה מה זה נקרא "קרבן עולה", "אבני אפוד", וא"כ איך יוסף חושב לשכנע אותה בדברים כאלו?

התשובה: ודאי שלא! יוסף ג"כ ידע, שכל הסברים דתיים, או שאיפות רוחניות, לא יעצרו את הפרוצה הזו, וזה בכלל לא היה מדבר אליה. אלא כאן הוא פשוט דיבר את דברי החיזוק האלו לעצמו! הוא עודד את עצמו במילים כאלו: לא מתאים לאדם חשוב כמוני, לחטוא בחטא 'בזוי' כזה! שהרי אני נחשב בעיני הקב"ה לאדם חשוב ומכובד מאד, שהוא כותב את שמי על אבני החושן, שיהיו בבית המקדש! והיותר חשוב מכל: הוא חושב לבחור אותי מתוך כל אחי, להיות לו כקרבן עולה! וא"כ, האם מתאים לי, שאני אטמא את עיניי וגופי, עם איזה אשה פרוצה, בזויה ושפילה?

והדברים מפליאים ממש! "יראת שמים" של יוסף הצדיק לא היתה מספיקה בכדי לעצור אותו מלחטוא, ואולם "הרגשת החשיבות" שהוא העניק לעצמו, שהוא אדם מרומם ונכבד, כן הצליחה לעצור אותו שלא יחטא! [ושיטה זו עובדת גם בתחום חינוך הילדים: אם מרוממים להם את ה"מורל", ומראים להם עד כמה "לא מתאים" לילדים חכמים כמותם להתנהג כך, הסבר זה יש לו כח שיכנוע חזק מאד, יותר מכל אמצעי חינוך אחר! בדוק ומנוסה].

וזהו הסוד הנפלא, שיכול לעבוד גם אצלנו, אנו הגדולים: אפשר בקלות מאד, להנצל מכח השכנוע של יצה"ר. וזאת ע"י שנתחיל ללכת על "גדול"! נייחס לעצמנו הרגשה של "חשיבות", שלא מתאים לאדם כמוני לטמא את קדושת עיניו בדברי הבל! לא מתאים לאדם כמוני, שעיניו ישוטטו בכל פינה, וירעו בשדות כלאים!

בושה וחרפה לאדם חשוב כמוני, שיודע ללמוד הרבה תורה, ובכ"ז לא יכול להשתלט על 'עפעף העין', ולהסיט אותה לכיוון אחר!

אם האדם יסתכל על הדברים, מתוך נקודת מחשבה כזו – מובטח לו שינצל מראיות אסורות, והנסיונות שלו ילכו ויקטנו, בעז"ה.

עצה שלישית: והיא מיועדת לאדם שכבר נאלץ לעבור ברחובות, שהנשים שם הולכות בפריצות, או באופן בולט ומושך. (ולדאבוננו, רוב הרחובות כיום, הם מסוג זה. אוי לנו שכך עלתה בימינו!) וא"כ אחת העצות הטובות, שיכולות לעזור לו מאד בשמירת העינים, זה תלוי הרבה באופן ההליכה שלו ברחוב! כלומר, לא מבקשים ממנו שירוץ באופן מוזר ברחוב, שילעגו ממנו, חס ושלום! ואולם, לכה"פ ללכת כמו אדם שממהר לעסקיו, לא הליכה בסגנון של "טיול", בצורה איטית ומשעמם, שדבר כזה הוא הגורם העיקרי של אדם לחטוא, כיון שראשו ועיניו "פנויים" בשביל מראות אסורים.

ולכן, מי שפיקח, ויודע ללכת מראש בקצב קצת יותר מהיר, אדם כזה – לא מתפנה לתת את דעתו, על כל מה שרואות עיניו ברחוב, כיון שראשו תפוס למטרה אליה הוא הולך. ועי"ז הוא חוסך לעצמו, הרבה ראיות אסורות, שיכול היה להכשל בהם, אילו היה מתפנה להסתכל עליהם!

וזהו שאמרו חז"ל: 'הבטלה' מביאה את האדם לידי שעמום, ולידי זימה! ואף אנו נוסיף: הטיול ברחוב פרוץ באופן שהולך להנאתו מבלי שום מטרה מסוימת – ג"כ יכול להביא את האדם, לידי זימה, וכל המסתעף מזה!

נסכם בקצרה את 3 העצות שהעלנו עד כה:

1. כשיוצאים לרחוב, לא לתת למחשבות לרוץ לבד, תמיד להעסיק אותם בד"ת!

2. לפתח את הרגשת "החשיבות": שאני כאן השולט על העיניים!

3. לא ללכת ברחוב פרוץ, מתוך מטרה של "טיול לשם טיול", שבזה הוא נותן פתח נרחב ליצה"ר להאחז בו! (ואם הוא צריך לצאת לטיול, לצורך בריאותו לנשוף אויר, יעשה זאת ברחובות שנקיים מכל הזוהמה הנ"ל).

אלו הם, שלושת העצות הטכניות, למי שרוצה להשתפר, בנושא החשוב של שמירת העינים. וכידוע הבא ליטהר מסייעים בידו, לא דורשים ממך הרבה, רק תתחיל לעשות את הצעד הראשון של אחת מג' העצות הנ"ל – וכבר תרגיש עזרה משותפת מן השמים!

בברכת הצלחה, וסייעתא דשמיא!

x x x

ונעבור לשאלה מס' 6: אתה רוצה לפגום בעיניך? בבקשה, אבל לא בעינים שהקב"ה נתן לך!

בשלב זה, באנו לעורר עוד נקודה נוספת, שמחזקת מאד לשמירת העינים: אדם שלא שומר את עיניו, לא רק שהוא חוטא, ובורא לו בזה מלאכי חבלה, והוא עתיד ליתן את הדין על כל ראיה וראיה, אלא חוץ מכל החשבון הזה, הוא עוד חוטא כלפי הקב"ה, בחטא 'מוסרי'. הוא "כפוי טובה" להקב"ה! הקב"ה העניק לו טובה, והוא משלם לו רעה תחת טובה!

הקב"ה נתן לו זוג עיניים, כיד שיוכל לראות איתם, לקרוא, לאכול, וללכת, וכו'. והוא לוקח את הטובה שהקב"ה העניק לו, ומשתמש בה למרוד נגד הקב"ה!

מי העניק לך, את המכשיר המשוכלל הזה, שקוראים לו "עיני ראייה"? מתי נפגשת לאחרונה, באדם שנפגע בחוש הראייה שלו, והוא נאלץ לשלם לרופאים הון תועפות, כדי שיחזירו לו את מאור עיניו? מתי נפגשת לאחרונה, באדם שנכנס 'לאופטיקאי', ומשלם לו הון תועפות, כדי שיתקין לו "משקפים", שישפרו לו את מספר הראיה?

ואצלך? הכל הולך תקין, מבלי לשלם אף פרוטה! ולא מספיק שאתה לא מודה להקב"ה על כך, אלא אתה עוד לוקח את הטובה הזו ומשתמש בה כ"כלי עזר" להמרות את פיו? זה ה'תודה רבה' שלך?

נעתיק כאן מעשה נפלא, והוא ימחיש לנו היטב את חומרת הדבר: מעשה באדם אחד, שחיתן את בתו וכרגיל בזבז הון תועפות על אולם, תזמורת, וידאו, וכל סוגי המותרות למיניהם. אולם מחמת זה, הוא נאלץ לשקוע בים של חובות! סכומי החוב, התבטאו בסכומים רציניים מאד, והלווה התחייב להחזירם, לא יאוחר מ – 30 יום, ממועד משיכת ההלואה.

ואולם, עברו וחלפו להם ה – 30 יום, ומועד הפרעון קרב ובא, ולרש אין כל! הוא לא הצליח לממן אפי' שליש ורביע מסכום החוב, ובנתיים החובות מתחילים "לטפוח" עם קנסות, ריבית, הצמדה, עיכול נכסים, וכל המסתעף והמשתמע מזה.

בקיצור: הבן אדם הזה, הסתבך לגמרי בתוך מערבולת החובות, ותוך תקופה קצרה מאד, הוא התחיל להרגיש את כל האיומים והצער על בשרו ממש: כל כמה זמן, דופק איזה 'בעל חוב' אחר על הדלת, ותובע את חובו בתוספת אזהרה: שאם תוך 24 שעות לא יכוסה החוב – הוא ינקוט נגדו באמצעים משפטיים!

וכך התקליט הזה, היה חוזר על עצמו כל רבע שבע, עשרים דקות. כל פעם 'אורח' אחר, עד שהלווה כבר יצא מדעתו, מרוב לחץ! הוא התחיל לקבל נדודי שינה, ולא היה מסוגל להרדם בלילות, מרוב פחד ודאגה, שהנה עוד מעט הוא יאלץ למכור את ביתו כדי לכסות את החובות, ואז מה הוא יעשה עם ילדיו הקטנים?

וכך הוא היה שרוי כל הזמן במתח ועצבים, ולא ידע מה ילד יום.

והנה, למזלו, אחד מבעלי החובות, שג"כ הלווה לו כסף, היה במקרה גם קרוב משפחה שלו, וכשהוא ראה את המצב שבו נקלע קרובו המסכן, ריחם עליו, ופנה אליו יום אחד לביתו, ובישר לו שהוא מצא עצה נפלאה עבורו, כיצד יוכל להפטר, משאר בעלי החובות שלו.

הלה, שהיה כבר שבור ורצוץ, אמר לקרובו ביאוש: מה אני צריך עצות? מה זה יעזור לי? עכשיו אני צריך צ'יק להשתחרר מכל החובות, ולא עצות! אמר לו: מה איכפת לך? בין כה וכה המצב אבוד, וא"כ תנסה את עצתי, ואם לא תרויח – גם לא תפסיד!

שיכנע אותו, ובסוף הלה הסכים לשמוע. ומה היתה העצה? להשתמש במחלת השגעון! כלומר, תעשה את עצמך "משוגע", כל בעל חוב שיבוא לביתך – תתחיל להשתגע לפניו, תיפול ברצפה, 'תשחה' על הבלטות, תוציא ריר מהפה, תשמיע 'קרקורים' של תרנגול, ועוד כל מיני הצגות של משוגעים. ההוא יראה שהמצב שלך גרוע ("פיוזים שרופים") והוא כבר יבין לבד, שאין כאן עם מי לדבר, ובלית ברירה הוא יברח החוצה…

מיודענו הלווה, התלהב מאד מהעצה, וקיבל עליו לפעול בהתאם. הוא אף התחיל להתאמן במראה לפני כן, כדי לראות איך זה להיות משוגע (ובמצב שלו, הוא לא היה צריך להתאמן הרבה בשביל זה….)

וכך באמת היה, כאשר בא הקליינט הראשון, התחיל הלווה לעשות לו כל מיני סימנים של שגעונות, קפץ, צעק, "טיפס" על הקירות, הוציא לשון בחוץ, וכו' וכו'.

הבע"ח נבהל מאד, ושאל את אשתו בדאגה: מה קרה לבעלך? ענתה לו האשה בקול בכי: אינני יודעת הוא קיבל שגעון מוחי, וא"א בכלל להתקרב ולדבר אתו…

ראה זאת הבע"ח, והבין שבאמת הבנ"א זקוק לטיפול "פסיכיאטרי" דחוף, ואין עכשיו עם מי לדבר על כסף, ומתוך רחמנות לקח את רגליו והלך לו…

ואותה הצגה, חזרה על עצמה, גם כשבא הבע"ח השני… השלישי… עד שכולם יתייאשו ממנו, והלכו להם…

וכך אט אט הדפיקות על הדלת נשמעו פחות, ולאחר יומים שלשה – אף אדם כבר לא דפק יותר…

והנה, אותו קרוב שנתן לו את העצה, הוא ג"כ הלווה לו כסף. ולכן כששמע שעצה זו פעלה טוב, וההוא התפטר מכל בעלי חובותיו, ניגש הקרוב בשמחה לביתו של ידידו, בתקווה שעכשיו הוא יוכל לקבל את כספו חזרה.

ואולם – שוד ושבר! כאשר הבחין בו הלווה הוא התחיל לעשות גם כלפיו, את השיגעונות שעשה לקודמים, ועשה עצמו כאילו לא מבין כלל, מה ההוא רוצה ממנו…

הלה בראותו זאת, התרתח עליו מרוב זעם, קם וסטר לו על לחיו בחזקה, והתפרץ עליו בכעס גדול: טיפש! עלי אתה רוצה 'לעבוד'? הלא אני נתתי לך את העצה הזו לטובתך – כדי שתוכל להשתחרר מכל בעלי החובות שלך, וכעת אתה בא ומשתמש בה – נגדי?!

עד כאן המעשה. וממש כאותו אדם טיפש, מתנהגים גם אנו כלפי בוראנו: הקב"ה עשה עמנו טובה, ונתן לנו זוג עיניים, בשביל מה? לטובתנו! כדי שנוכל לראות בהם, להעזר בהם בכל פעולה שאנו עושים, וגם לקרוא בהם את התורה הקדושה, ובכך נזכה על ידם לחיי הנצח.

ומה אנו עושים בטובה זו? לוקחים אותה, ומשתמשים בה – נגדו! נגד רצון הקב"ה! נעזרים במכשיר הראיה שלנו – לטמא בה את עינינו, ולעבור בכך על רצון השי"ת!

"טיפש", זועק עליו הקב"ה! הלא אני הענקתי לך את כח הראיה. שתוכל לראות דרכם חפצים ואנשים. ואילו אתה הולך, ומשתמש בעיניים האלו עצמם נגדי, כדי לחטוא לי?

מה נשיב לו על טענה איומה זו? אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה! ועל זה, צווח שלמה המלך, וכתב בספרו קהלת (פרק י"א-ט') "שמח בחור בילדותך וכו', והלך בדרכי ליבך, ובמראי עיניך… ודע! כי על כל אלה, יביאך אלוקים במשפט"!

ודרשו חז"ל בגמרא מסכת שבת (דף ס"ג:) שתחילת הפסוק אומר היצר הרע לאדם: שמח בחור בילדותך, והלך בדרכי ליבך, ובמראי עיניך! אל תעשה 'חשבון' לאף אחד! תנצל את ימי הבחרות, תלך לאן שליבך חפץ, ותסתכל לאן שעיניך רוצות לראות! הכל מותר! לא צריך להיות חשדניים וקיצוניים כל כך!

ואולם, בא יצר הטוב ומזכיר לו: "ודע! כי על כל אלה, יביאך אלוקים במשפט"! על הכל אתה תצטרך ליתן דין וחשבון! על כל הסתכלות בעריות, שהסתכלת כדי להנות תצטרך ללקות 7 מלקיות, שכן עברת בזה על 7 לאוין מהתורה!

ועוד, עצם הדבר, שייראו לך איך כפרת בטובה שהקב"ה העניק לך, והלכת והשתמשת בה נגדו להכעיסו, הבושה מזה בלבד, יהיה העונש הגדול ביותר!

ולכן על האדם לשקול היטב את הדברים, ולקחת בחשבון גם את הטענות של יצר הטוב, ולשקול היטב האם משתלם לו לפגום בעיניו ? ? ?

נזכור נגד עינינו, את מאמר החכם מכל אדם: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". יראת שמים, ושמירת העיניים זה כל האדם, וכל שאר הדברים שנראים "נוצצים" אינם אלא הבל, ושוא נטעה!

x x x

ונעבור לשאלה שביעית: האם גם לאשה, יש איסור להרהר אחרי גבר?

תשובה: לאחר שביררנו במפורט בס"ד, דין חובת שמירת העיניים אצל האנשים, נותר לנו לברר האם חובה זו נוהגת גם אצל נשים? ואם כן, באיזו מידה, ובאיזה כמות של הגבלה? ונעמיק לברר דבר זה משורש הדברים, עם כל ההשלכות המעשיות המסתעפות מזה, בס"ד.

הנה, זה מוסכם פשוט, שגם על האשה חל אזהרת התורה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". שהרי גמרא ערוכה שנינו במסכת קידושין (דף ל"ה.) "שהשווה הכתוב (התורה) אשה לאיש, לכל עונשים (לאוין) שבתורה". ומה נשתנה הלאו הזה מכל הלאוין?

ואם התעקש הקורא, וירצה לדעת הוכחות על דבר זה, נציג לפניו 3 הוכחות מדברי רבותינו, שהורו לנו במפורש, שגם האשה מוזהרת להצניע ולשמור את עיניה:

1. המדרש בילקוט שמעוני (שמואל א', רמ"ז – ק"ח) כותב במילים ברורות: "כשם שאסור לאיש לזון את עיניו – מאשה שאינה שלו, כך אסור לאישה לזון את עיניה, מאיש שאינו שלה!

2. ר' יהודה החסיד (מגדולי רבותינו הראשונים) בספרו "חסידים" (סימן תרי"ד) ג"כ מזהיר שאשה לא תשמע קול זמר של גבר, ומשום חשש הרהור אחריו. שהרי מכל דבר שהאיש מוזהר האשה ג"כ מוזהרת! (וא"כ, גם לגבי רֵאִיָה אחרי גבר, שזה גורם לאשה להרהר אחריו, הרי זה נכלל באיסור הנ"ל).

3. בספר החינוך (בסוף מצוה קפ"ח) כשבא לבאר את הלאו של עריות, הוא מסכם בסוף "…ואזהרה זו נוהגת בזכרים ובנקבות, שגם לנשים אסור להרהר אחרי האנשים, חוץ מבעליהן, שעליהם ראוי להם להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות"! עד כאן לשונו.

הרי לנו 3 מקורות נאמנים, בשם: המדרש, ור' יהודה החסיד, וכן ספר החינוך, שכולם אומרים במפורש, שגם הנשים מצוות ומוזהרות שלא להרהר אחרי גבר, שזה נכלל בלאו התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם".

אלא, שכאן נעוץ הבדל "הלכתי" בשמירת העינים בין איש לאשה: שכלפי האיש – אזהרת התורה חלה עליו בכל האופנים, אפי' בראיה בלבד, מבלי שום כוונה להרהר ולחמוד ג"כ נאסר עליו. (ובתנאי שמתכוון לעצם הראיה, ולא מבט של העברה בעלמא.) והטעם בזה, משום שאצל הגבר טבוע בו מזג חם, והוא עלול להיות מושפע לרעה, ולבוא לידי הרהורים אפי' מהסתכלות בלבד!

משא"כ אצל אשה – קבעו לנו חז"ל, בגמרא מסכת נדה (דף י"ג.) "שנשים לאו בנות הרגשה נינהו". כלומר, שאצלהם אין את הרגש החם, שישפיע עליהם להרהר מכל ראיה בלבד. ולכן מותר להם להסתכל על גברים (וכגון שמסתכלות דרך עזרת נשים, על ציבור האנשים).

ואולם ברור, שגם להם אסור להסתכל על גברים, מתוך מטרה של תאוה וחימוד, ח"ו. שדבר זה ודאי משפיע גם על הרגשות שלהם, ובמקרה כזה, חל עליהם אזהרת התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם" וכמו שכתבו לנו חז"ל, במקורות שהבאנו לעיל.

וכמה וכמה השלכות מעשיות, נובעות מהלכה זו. וכדי לזכות את הרבים נעתיקם כאן בקיצור:

1. באופן שמוזמנים לחתונה מעורבת, ח"ו – צריכים בני הזוג לדעת, שהאיסור ללכת לאירוע חל גם על האשה לא פחות מהגבר! שהרי בחתונה זו, רוקדים במעורב אנשים ונשים, והאשה עלולה להכשל שם בהסתכלות לשם תאוה, ולהכשל בזה בלאו מן התורה של "לא תתורו"!

2. וכן אותם פֶּתִיוֹת, שהולכות לים מעורב (בר מינן) אע"פ שאת בעליהם הם מקפידות לשלוח לים נפרד, מכל מקום לעצמן הם סומכות להתיר, בטענה "שלאשה" אין איסור להסתכל על גברים חסופים". וזו טעות חמורה! שמלבד מה שהאשה מכשילה שם את הגברים שיסתכלו עליה, עוד היא בעצמה עוברת איסור מפורש מהתורה, על כל הסתכלות שנכשלת שם, לשם תאוה וחימוד, בר מינן! [וכבר התריע פוסק הדור, הרב עובדיה יוסף (בשיעוריו ברבים) שהאיסור הזה בתוקף, גם כשהאשה הולכת לים נפרד של נשים בלבד, שגם שם אם המציל שם הוא גבר, הרי האשה מכשילה אותו בכל הסתכלות, בלאו של "לפני עור לא תתן מכשול". ולכן פסק שם, שחייבת האשה ללבוש חלוק כל משך זמן שהותה בים כזה!]

3. עוד קלקול שנפרץ בזמנינו, שהאשה עובדת מחוץ לביתה, במפעל או במשרד, ולפעמים עיניה תרות, אחרי כל מיני אנשים יפים וכו'. ואוי לה לאותה אשה, שבכל הסתכלות שמסתכלת לשם מטרה זו – הרי היא עוברת בלאו מפורש של התורה "ולא תתורו אחרי עיניכם", וכמו שנתבאר לעיל. [וכל זאת, מבלי להכנס לכל ההרס והחורבן, שגורמת אשה זו בתוך ביתה, כתוצאה מדברים כאלו. ודי למבין].

אלו הם סיכום 3 הדוגמאות, שנכשלים הנשים מחוסר ידיעה. וכל אשה שאיכפת לה קצת מעתיד נשמתה – תפשפש במעשיה, לראות האם אין היא לקויה במכשולים אלו, ואין מזרזין אלא למזורזין!

סיימנו בס"ד פרק זה. נקווה שהדברים נכנסו לליבנו, חדרו לנימי נשמתינו, והותירו בנו רושם השפעה לטובה. בטוחים אנו, שכל מי שיקרא את כל פרק המאמר הזה ברצינות, עם קצת רצון להתחיל להשתנות באמת, בתחום הזה של שמירת העיניים, מובטח לו, שגם שמירת העיניים שלו ברחוב, תיראה לגמרי אחרת! הוא יתחיל להרגיש, אושר וסיפוק אמיתי, בכל מהלך חייו!

וצריך לזכור שאסור לנו לפספס שעת כושר זו, אסור לנו להיות כמו אומות העולם, שכאשר שמעו את נס קריעת ים סוף הם מאד נרעשו, והיו המומים מגודל הנס! וכפי שהפסוק מתאר "אז נבהלו אלופי אדום, אֶלֵי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען"!

כולם – שמעו, נבהלו, רעדו, ונמסו – ואולם מה יצא מכל זה? שום דבר! הם המשיכו לשבת על מקומם, ולהמשיך עם מעשיהם הרעים!

רק אחד שמע והסיק מסקנות, שמע – התעורר ובא ! מי זה היה ? יתרו! כשהוא שמע על גודל הנס, והבין שהדברים "מחייבים" אותו, אז הוא קם לבצע אותם בפועל!

ואף אנו, צריכים ללכת בעקבותיו! לשמוע את חומרת פגם העיניים – ולא להמשיך לחטוא! אלא לשמוע ולבוא, לרצות להשתנות ולהשתפר! ואז יקוים בנו מאמר חז"ל, שהבטיחו לנו בגמרא מסכת שבת (דף ק"ד.) הבא ליטהר מסייעים בידו! תאמין שאתה יכול – ואז תצליח!

"אני רגל אחת בקבר, ורועד מראיית נשים"…!!

לפני כ- 40 שנה, חי צדיק אחד בשם ר' אליהו לופיאן, שכיהן במשרה של משגיח רוחני, בישיבת "כפר חסידים". יום אחד בא אליו תלמיד אחד, וביקש ממנו רשות ללכת לחתונה של קרוב משפחתם, שעתידה להערך באזור הצפון.

התעניין ר' אליהו, ושאל: ומה עם שמירת העיניים? האם ביררת לפני כן, שזו חתונה נקייה, ששומרים שם על גדרי הצניעות, ויושבים בנפרד? "לא" – השיב התלמיד הנבוך, בעלי השמחה הם חילוניים מובהקים, והחתונה מתנהלת במעורב, כולם יושבים בצוותא.

א"כ, כיצד הינך רוצה ללכת לשם – התפלא המשגיח, וכי אינך חס על נשמתך?

"כבוד הרב יכול לסמוך עלי" – השיב הבחור בבטחון מופרז, אני אדאג לשמור על עיניי בכל מחיר, ולא אסתכל כלל במראות של פריצות!

כשמוע זאת המשגיח, נזדעזע כל גופו, ביד רועדת הצביע על זקנו הלבן, ואמר לתלמידו בבהלה:

"ראה, הזקן שלי כולו כבר לבן, וזה כבר 'איתות' בשבילי מהשמים שעוד מעט אני נמצא למעלה, ובכ"ז, כשאני עובר ברחוב סואן – אני כולי רועד מפחד שמא ח"ו יתגבר עלי יצרי, ואתפתה להביט על מראות אסורות. ואילו אתה, בחור צעיר, עם שני עיני בשר, ועם שיא הכוחות והמרץ, ובכ"ז לא מפחד על נשמתך, שמא תכשל בפגימת העיניים?

ממש להשתומם, איך הצדיקים של פעם חששו לפגום בקדושת עיניהם! ואילו אנו, האם משתדלים לשמור על עינינו, לפחות חצי ממה שהם שמרו?- – –

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט"א
אמרי יחזקאל

הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5