מאמר שישי – תרי"ג "מצוות" – או תרי"ג "בעיות"?

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר אמרי יחזקאל מאמר שישי – תרי"ג "מצוות" – או תרי"ג "בעיות"?
תוכן עניינים הצג

——–

במאמר זה, רצוננו להתייחס ולתת את הדעת, על מערכת תרי"ג המצוות המקיפות את האדם, והמלוות אותו לאורך כל היום. מרגע שפוקח את עיניו בבקר – ועד לרגע שסוגר שוב את עיניו בלילה. על כל צעד ושעל ניתקל הוא במצוה של הקב"ה. ובתור דוגמא: יש לנו הוראות, איך לדבר, מה לדבר, מתי לדבר, עם מי מותר לדבר. כמה לאכול, איך לאכול, מה לאכול , איפה מותר לאכול. ויש לנו הוראות – גם איך ללכת: לא בפסיעה גסה, ולא בקומה זקופה, ולא בגילוי ראש, ולא בהסתכלות אסורה, וכו'.

ועל זה אנו עומדים לברר: מה נשתנה? מדוע הקיפו אותנו בכ"כ הרבה מצוות? וכי לא היה מספיק לנו ב – 7 מצוות בני נח, כמו שיש לשאר אומות העולם? [7 מצוות, שמורכבות ע"פ הא'-ב': א. אבר מן החי. ב. ברכת ה' (שלא לקלל את ה'). ג. גזל. ד. דינים. (העמדת שופטים) ה. הריגה (שפיכות דמים) ו. ועבודה זרה. ז. זנות. (גילוי עריות). ופרטי ייתר הדינים – עיין ברמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט'.] האם זה לא יותר מדי "עומס" עלינו, "לסחוב" 613 מצוות?

ובכלל, מהו היחס שיש לתת לכל תרי"ג המצוות? האם נדרש מאיתנו לפעול כמו "רובוטים" ולבצע את 613 התפקידים שהטילו עלינו? או שאולי מסתתר כאן משהו יותר עמוק: נתנו לנו 613 זכויות לטובתנו! זה לא סתם "חלוקת תפקידים" כדי שיהיה במה להעביר את שעות היום, אלא הם ניתנו בגלל שהם תורמים הרבה מאוד, לנו ולנשמתנו!

וכדי להבליט יותר את השאלה, נעתיק לכם כאן שני מקורות מדברי רבותינו, אשר יראו לנו, איך חז"ל הקדושים, התייחסו לכל מערכת המצוות:

א. המשנה (בסוף מסכת מכות) אומרת בשם ר' חנניא בן עקשיא, שהסיבה היחידה, שהקב"ה הוסיף והרבה לנו כ"כ הרבה מצוות, זה אך ורק בשביל לזכות את ישראל, ע"ש.

ב. ואותה השקפה, אנו מוצאים בנוסח התפילה שקבעו לנו חז"ל, ואנו אומרים זאת בכל יום "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", כלומר, שהקב"ה אוהב אותנו אהבת עולמים!

ובמה מתבטא אהבה זו? על כך אנו ממשיכים ואומרים "תורה ומצוות, חוקים ומשפטים אותנו לימדת"! כלומר, בגלל שהקב"ה אוהב אותנו, לכן הוא העמיס עלינו כ"כ הרבה תפקידים לעשות: תורה, מצוות, חוקים, ומשפטים! שמעתם – – – ?

ואם חז"ל מגלים לנו, שריבוי המצוות הם לטובתנו בגלל שהקב"ה מחבב אותנו, א"כ חייבים אנו לגלות, היכן טמון האושר הגדול הזה? איזה זכויות של "הטבה", אנו מקבלים מכל ה – 613 מצוות?

ועל זה, נשתדל בס"ד לענות בפרק זה, ולהקיף את כל הנושא לפרטיו, כולל בירור מעמיק – על היחס המתאים שהאדם צריך להתייחס לכל תרי"ג המצוות, ונקווה שמאמר זה אכן יביא לתוצאות המצופות, ויוסיף לנו חיזוק גדול בשמירת תרי"ג המצוות.

ראשית, נתחיל לבאר את 2 ההטבות העיקריות שתורמות המצוות ליהודי. הם בתחום "הרוחני", והן בתחום "הגשמי".

א. טובה מבחינה רוחנית: הנה, זה דבר פשוט לכולם, שהקב"ה ברא את העוה"ב, שכולו מלא עונג והנאה רוחנית ניצחית, והכל נברא רק בשבילנו כדי שנקבל לעתיד לבא, חיי נצח, שמלווים באושר ותענוג נצחי – להנות מזיו השכינה, שזהו תכלית כל בריאת האדם.

ורק מה? יש כאן בעיה! בדרך כלל, אדם שנזקק לקבל איזה טובה או חסד מהשני, הוא מרגיש את עצמו "נחיתי ומסכן", שמרחמים עליו, ועושים לו טובה בנדבה. איזה פנים יש לו לאותו אדם? הרי הוא מעדיף לקבור את עצמו באדמה, ובלבד שלא להזדקק לטובות כאלו!

והקב"ה שאוהב אותנו, ורוצה לתת לנו את כל תענוגי העוה"ב – בצורה מכובדת, ולא בדרך של טובת נדבה, לקח את כל זה בחשבון, ומצא לזה פתרון:

אתן להם הרבה מצוות לקיים למטה בעוה"ז, ואז הם ירגישו שהם מקבלים את שכר העוה"ב – בגלל שמגיע להם! עבדנו קשה בעוה"ז, וקיימנו את המצוות, ולכן אנו זוכים בכל ההנאות האלו – ע"פ דין!

ואז ההנאה שלנו תהיה מושלמת, אנו גם נהנה, וגם ה"מצפון" שלנו יהיה נקי ושקט. יהיה לנו הרגשה שאנו מרוצים מעצמנו, שהרי עבדנו – והרווחנו!

וכל זה, מתומצת כבר בזוהר הקדוש בשני מילים: נהמא דכיסופא. כלומר, לחם של "חסד", של "בושה", של "בזיון" – כאדם שנזקק לאכול מהקיצבה. ולכן הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות, והפך לנו את אכילת הלחם, מהרגשה של בושה – להרגשה של בעלות ושלטון – אני הוא בעל הלחם! זכיתי בו ע"פ דין!

וכדי להמתיק יותר את הדברים, נוסיף לזה דוגמא מן החיים שלנו, ובזה נבין באופן מוחשי יותר, את הדברים: ראיתם פעם אדם זר, שמרגיש רעב, ונכנס "לאולם שמחות" לאכול ללא כל הזמנה. איך הוא מרגיש? בכל מהלך האירוע הוא אוכל, אולם הוא לא נהנה הנאה מושלמת מהאוכל, ומשום, שתמיד מלווה אותו הרגשה לא נעימה: אני אוכל לחם של חסד, בגלל שהבעה"ב כאן עושה עימי טובה, ולא מגרש אותי החוצה!

כל הזמן הוא יושב באי נוחות על הכסא, מתנדנד מצד אל צד, ומדי פעם הוא גם "פוזל" עם העינים אחורה, לראות האם מסתכלים עליו בעלי השמחה…

ואולם, יש אדם מסוג אחר לגמרי, הוא נכנס לאולם החתונה, עם "ראש מורם" למעלה, וכל כולו שמח, ובטוח בעצמו. ומדוע?

מפני שהוא הוזמן לחתונה ע"פ דין! הוא גם הביא עמו מתנה יקרת ערך, ועוד זרק למלצרים "טִיפְּ" מהצד, אדם כזה מרגיש שהוא "קנה" את כל האולם, הוא אוכל בהנאה מושלמת, בשמחה, בכיף, למה לא? הרי זכותו לאכול כאן, שהרי הוא שילם על המנה, ועוד מעבר לזה…

ואותה הרגשה בדיוק, נרגיש אנו באולם התענוגים הנצחי, של העוה"ב. הקב"ה ברא בשבילנו את הגן עדן, והבטיח לנו (במשנה, מסכת סנהדרין, דף צ'.) שלכל ישראל, מובטח חלק בעוה"ב. רק מה? כל אחד ירגיש שם הרגשה אחרת:

ישנם אנשים, שמרוב בושה – הם יסתירו את עצמם ב"קרן זוית", ויאכלו מהצד. הם ירגישו כל הזמן, שהם אוכלים לחם של חסד, שריחמו עליהם, והכניסו אותם לתוך אולם המעדנים, רק כדי להשקיט את רעבונם. מרוב בושה – הם לא ירגישו כלל מה הם בולעים… תמיד תלווה אותם ההרגשה, שהם מסכנים ותלוים בחסדי השני!

ואולם כעת, שאנו טרחנו ועבדנו קשה בקיום המצוות, אזי אנו נבוא לעוה"ב עם ראש למעלה! מגיע לנו! נתבע את חלקנו בשכר – בפה מלא! ולא נרגיש כלל, שמישהו "מרחם" עלינו פה, ואז הנאתנו תהיה מושלמת!

ובאמת, שמי שמתבונן עוד קצת לעומק, מבחין שהקב"ה עשה עמנו כאן טובה כפולה: לא רק שהוא נתן לנו את האפשרות לזכות בשכרנו ע"פ דין, אלא הוא אף הגדיל לנו את הסיכויים לזכות, על ידי שהעניק לנו 613 "אופציות", שמגדילים לנו את מספר האחוזים, לזכות בחלקנו בעוה"ב.

תארו לעצמכם, אם הקב"ה היה נותן לנו מספר קטן של מצוות בודדות, הרי אז היינו צריכים לחפש אותם ב"נרות", ומי יודע אם היינו זוכים לעשותם, ולזכות בשכר.

ובקיצור נסכם: תרי"ג מצוות – הם לא תרי"ג "בעיות", אלא בדיוק הפוך, הם בסך הכל אפשרויות רבות, שנותנים לנו יותר סיכויים לקבל את שכרנו בעוה"ב – בהרגשה טובה, מתוך סיפוק עצמי, ולא בדרך של בושה!

ב. וכעת נעבור לטובה השניה, שיש לנו מכל ה – 613 מצוות, והפעם טובה זו מתבטאת בחלק הגשמי של האדם. הנה, הגמרא במס' מכות (דף כ"ג:) מוסרת לנו גילוי מדהים:

248 (רמ"ח) מצוות עשה – כנגד 248 אברים שיש באדם.

365 (שס"ה) מצוות לא תעשה – כנגד 365 גידים שיש באדם. וכל מצוה שאתה מקיים, אתה מתקן את אותו אבר, שמכוון כנגד מצוה זו.

ולדוגמא, איסור "לא תתורו אחרי עיניכם", אם אתה נזהר בו כראוי, תיקנת כנגד זה את האיברים של העינים, שיהיו יותר בריאים וחזקים, ואף פעם לא יזדקקו למשקפי ראיה. וכך, בכל אבר ואבר – אתה מתקנו ע"י עשיית המצוות!

יוצא, שאנחנו מרויחים רווח עצום מכל ריבוי המצוות הללו: אנו מקבלים מהם "ביטוח" של בריאות! שאם נשמור על כל התרי"ג מצוות, במקביל גם האיברים והגידים שלנו, ישארו תמיד בריאים ולא נצטרך ללכת לרופאים!

מי לא מחפש היום רופא? תסתכלו על קופות החולים – כולם עמוסים! ועוד מזמינים תור אצל רופאים פרטיים, מבזבזים הון תועפות, ובסוף – יוצאים מהרופאים, עם סלים מלאים – רעל!!!

כן! רעל! כל התרופות והכדורים הם שמרעילים את גופנו, מצד אחד מרפאים לנו את המחלה – ומצד שני גורמים נזק לשאר האברים! [כך קבעו לנו חז"ל בגמרא (פסחים מ"ב:) שכל תרופה שמועילה לרפא איבר מסוים – קשה לאיבר אחר. עיי"ש].

למה שלא ניקח את הרצפט שהקב"ה נותן לנו, שהוא הרופא הראשי שנמצא מעל כולם, והוא התחייב לנו מפורש, וחזר על דבריו בשני מקומות שכתב בתורה הקדושה:

1. פרשת בשלח (ט"ו – כ"ז) הוא מבטיח לנו: "אם שמע תשמע לקול ה' אלוקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך"!!!

2. וחזר שוב על הבטחתו, בפר' עקב (ז'-ט"ו) וכתב "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלו… והסיר ה' ממך כל חולי, וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת – לא ישימם בך "ונתנם בכל שונאיך"!

הרי לנו הבטחות מפורשות מהקב"ה, שחוזר ואומר לנו: אתה מחפש רפואה? אני רופא כל בשר! ואני אומר לך, שיש בהישג ידך תרופה קלה ופשוטה, בחיני חינם!

ומהי התרופה? פשוט מאוד! לכל אבר וגיד שבגופך, תן לו את המצוה ששייכת לו, קיים אותה בשלימות, ומצוה זו תגן על אותו אבר וגיד – שלא יחלה כלל!!!

הנה לפנינו "שטר התחייבות" מפורשת מהקב"ה, ורק מי שאין לו מח בקדקדו, יכול להפסיד הזדמנות פז זו!

עכשיו אתם כבר מבינים איזה תועלת מרובה יש לנו בקיום התרי"ג מצוות? הם מזרימים לנו בריאות, ונותנים לנו "המשך תפקוד" לכל האברים והגידים שלנו!

אלא, מה בכ"ז הבעיה שלנו? מדוע באמת אנו מזניחים את העצה של הרופא הראשי, והולכים לחפש עצות אצל רופאים אחרים? פשוט משום שאנו לא רואים בחוש מול עינינו, שאכן זהו כוחם של המצוות! והבעיה הכפולה שלנו, שכל מה שאנו לא "רואים" – אנו גם לא מאמינים! שכן, אם באמת היינו מאמינים בכל זה, איך יתכן שאנו ממשיכים לעשות את המצוות באופן "חפיף" וכלאחר יד? עושים אותם בפזיזות ובבהילות, העיקר לגמור!

לא מאמינים שכך הוא מצבנו? נוכיח לכם זאת מתוך המציאות בשטח, מכמה עובדות שאנו נכשלים בהם יום יום.

א. וניקח לדוגמא את מצות – נטילת ידים לסעודה:

ישנם הרבה אנשים, שנוטלים ידים לפני הסעודה. הם ממלאים את הספל מים, ושופכים על צד אחד… צד שני. והוא כבר "מפסוט!" ורגוע!

אבל רק רגע! אתה יודע שקיימת את המצוה הזו, באופן חפיף? מדוע? נסביר לך:

עליך לדעת, שאם שפכת מים, והם לא הגיעו לכל הפינות והסדקים של כף היד, (מכל הצדדים, כולל גם האיזור של בין אצבעות היד) אם לאחד מן המקומות הללו, המים לא הצליחו לחדור, אז – – – במקום לקיים מצוה, עברת על – שלש עבירות:

א. הנטילה לא נחשבת לנטילה, וממילא אכלת בלא נט"י.

ב. המים שעל הידים נטמאו (מחמת פיסת היד, שנשארה יבשה) ונמצא שאתה אוכל לחם טמא !

ג. הברכה שברכת "על נטילת ידים" נתגלה שהיא היתה ברכה לבטלה!

אלו הם התוצאות החמורות, כשעושים מצוה במהירות, באופן שיטחי, מבלי לחשוב רגע אחד קודם!

הרי אתה בלא"ה נוטל ידים, וכבר שופך מים, וא"כ מה איכפת לך להקדיש קצת "מחשבה" – לְמָה שאתה עושה? הרי בשלחן ערוך (סימן קנ"ח, סעי' ט') מובא, שחז"ל מאוד החמירו בנושא זה, עד כדי שאמרו "כל המזלזל בנטילת ידים, חייב נידוי! וסופו לבוא לידי עניות! ונעקר מן העולם"!

זו דוגמא אחת, של זלזול מצידנו בקיום המצוות. ולשם חיזוק הדברים, נמשיך להעלות על הכתב, עוד כמה דוגמאות של מצוות, שבנ"א מזלזלים בהם מחוסר ידיעה:

ב. אתה בלא"ה כל יום נועל נעלים, וא"כ מה איכפת לך לנעול אותם כפי שההלכה דורשת? הנה, בשו"ע (סימן ב', סעיף ד') נפסק "ינעל תחילה מנעל ימין, שהיא חשובה יותר, ורק אח"כ מנעל שמאל", ובזה אתה מרויח עוד מצוה – במעשה כזה פשוט של "נעילת נעלים"!

ג. כשאתה יוצא מבית הכסא, אתה בלא"ה מנקה את עצמך, וא"כ מדוע שלא תעשה זאת כפי שההלכה דורשת: א. לקנח קודם עם נייר היטב, ואח"כ להרטיב את המקום עם מים! ואם האדם איסטניס, ולא מסוגל לזה, לכה"פ ירטיב את הנייר במים, וינקה. ובלא זה, נפסק בשו"ע (סימן ע"ו, סעי' ה') שאסור להתחיל להתפלל!

הרבה רבנים שמוּדָעים להלכה זו, מתביישים לדרוש זאת בציבור, ולוקחים על צוארם את האחריות של כולם! ועל כגון זה נאמר: "ההכרח לא יגונה"!

עוד דבר שיש להזהר בבית הכסא, בשולחן ערוך (סימן ג', סעי' י') נפסק, שישתדל לא לקנח ביד ימין, כיון שיש בה חשיבות שקושרים בה את התפילין, אלא יקנח ביד שמאל – באצבעות שלא כורך עליהם את רצועות התפילין, עיי"ש.

ד. כשאתה מניח תפילין, עליך לזכור שאם התפילין יורדות אפי' קצת מהם על המצח – זה נחשב כאילו לא הנחת תפילין כל ימיך, אלא רק "רצועות" בעלמא. והברכה נהפכת להיות ברכה לבטלה! (כך נפסק בהלכה, בשלחן ערוך, סימן כ"ז סעי' ט', וע"ש במשנ"ב שכבר התריע על זה). [ואם בכ"ז אתה רואה, שהרצועות של תפילין של ראש גדולות מדי, ויורדות לך קצת לכיוון המצח – אל תתבייש! פנה מיד לאברך ת"ח שבבהכנ"ס, ובקש ממנו ש"יקטין" לך מעט את רצועת התפילין, ובזה הצלת את נפשך, מאיסור הנחת תפילין לבטלה!]

ה. דוגמא נוספת: כל סדר הברכות, שמברכים במשך היום, והם: מזונות, שהכל, בפה"ע, בפה"א, וכו'. להשתדל לברך אותם, כמו שלימד אותנו הר' יהודה צדקה זצוק"ל, (הובא בספר "וזאת ליהודה" עמוד 192) להקפיד לחלק את הברכה לשלשה שלבים:

* "ברוך אתה ה'".
* "אלוקינו מלך העולם".
* "שהכל נהיה בדברו".

שהרי אנו מדברים ישירות אל הקב"ה, ופונים אליו בלשון נוכח "ברוך אתה!" ואיך אנו מסוגלים באותו רגע, לחטוף ולבלוע את המילים? וכי כך מדברים לפני מלך? לכן נזכור תמיד, רק ע"י שנחלק את הברכה, לשלשה משפטים, רק אז תקבל הברכה חיות ונשמה!

ו. עוד נקודה שיש לשים לב: אדם שרוחץ את גופו בכל יום, מדוע שלא יקדיש לזה קצת מחשבה, ויעשה זאת כפי שההלכה דורשת?

הנה, הכפה"ח (בסימן ר"ס, אות א') וכן הבן איש חי, (שנה ראשונה פרשת וישלח אות י"ז) פסקו להלכה בשם האריז"ל, שבשעת רחיצת הגוף, יש לו לאדם להקפיד לרחוץ תחילה את החלק המקודש יותר, וכמפורט להלן:

ירחץ תחילה את ראשו, שהוא החשוב מכל האברים, שבו האדם לומר וחושב בתורה. אח"כ, יקדים את הימין לפני השמאל, כלומר, ירחוץ יד ימין ואח"כ יד שמאל. וכן ברגלים, תחילה ימין ואח"כ שמאל. [וגם בסדר הלבישה ינהג כן, שיקדים תחילה ללבוש בגדים העליונים. אלא דבזה יש לעורר, שאם הוא נמצא בבית מרחץ ציבורי, בזה ילבש תחילה בגד הפנימי לכסות ערותו, כדי שלא לעבור ב"לפני עור", בהכשלת אחרים בהסתכלות].

ממש להשתומם, איך הקב"ה הגדיל לנו את הסיכויים לזכות בשכר. עד כדי כך שאפי' את המעשה הפשוט ביותר – הפך לנו אותו, לעוד אפשרות לזכות במצוה נוספת! [ולא לחינם, אמר הלל הזקן לתלמידיו (הובא במדרש רבה, ויקרא, פרק ל"ד) שהוא הולך לקיים מצוה! וכששאלו אותו – איזו מצוה? ענה להם בפשיטות: להתרחץ!!

ואחרי כל ההקדמה הנ"ל, מובן לנו היטב, איך הלל הפך את המקלחת שלו ל – מצוה!].

אלו הם מקצת מן הדוגמאות, שמראים לנו את גודל הרפיון שלנו בקיום המצוות, שעושים אותם מתוך הרגל ושיגרה, מבלי להקדיש קצת מחשבה לקיום המצוה.

ובאמת כשהאדם מקיים את המצוות באופן כזה, מבלי תשומת לב, התביעה עליו היא יותר נוקבת:

הנה – תתבונן בעצמך, כמה מחשבה היית משקיע, אילו היה מדובר כאן בכבודו של חברך! איך היית מתייחס לכבודו של בשר ודם! ולמשל, אם היית רוצה לשלוח "מתנת הוקרה" לחברך, או לשמחה משפחתית, כמה זמן ומחשבה היית מאמץ את מוחך, עד שהיית שולח את המתנה! היית מקפיד לעטוף את המתנה, בגליל של נייר משובח! ואח"כ שם על זה, עוד "צלופן"! ועוד "סרט", ועוד "פרח יפה" לקישוט. ועדיין לא היית מסתפק בכל זה, אלא בשביל להוסיף למצוא חן בעיני חברך, היית מהדק ומצרף למתנה גם "מכתב ברכה", וגם בזה, עדיין לא היתה נחה דעתך על כבוד חברך, אלא עוד היית מקפיד, שהגלויה תהיה "צבעונית", "ומקושטת", וגם "ריחנית"!

ובשביל מי, הוא עושה את כל הרעש הגדול הזה? בשביל כבוד חברו – בשר ודם, שיסודו מעפר! נו, וכי כבודו של בורא עולם, פחות חשוב מכבוד חברך??? וכי אצלו לא צריך להקפיד שהמצוות שאתה שולח לו במתנה, יהיו ג"כ עם מעט "כוונה"? עם מעט "מחשבה והתבוננות"?

כבוד מי יותר יקר בעיניך, כבוד הקב"ה, או כבודו של החבר שלך? מהמציאות בשטח, מגלים שהצד השני יותר חשוב לנו, לדאבוננו!

הנה, בואו נעבור לחשבון נפש – פרטי יותר, ונבחון את השעות והימים שלנו, האם אנו "שורפים" כל יום שעובר, או מקדישים את המקסימום לכבוד השי"ת?

ניקח לדוגמא, אדם שנקרא ברחוב יהודי טוב, שמקדיש מזמנו שעתיים כל ערב, לכבוד השי"ת, והולך לשיעורי תורה.

אם נעשה חשבון יצא לנו, ששעתיים מתוך 24 שעות של היממה, זה מסתכם: ש – 11 חלקים של היממה, הוא לוקח לעצמו, ורק חלק אחד הוא נותן להקב"ה. הבורא עולם משקיף על מעשיו, ואומר לו בכעס: טיפש! אני הבאתי לך את כל ה – 24 שעות ואני הבאתי לך גם את הכוחות והבריאות, שתוכל לתפקד במשך ה- 24 שעות האלו! אני נתתי לך את הכל!!! ומתוך כל זה, לא מצאת זמן לתת לי, אלא רק שעתים בלבד, והשאר אתה לוקח הכל לעצמך!? אתה לא מתבייש לפטור אותי ככה?

מה יענה האדם על תביעה קשה זו?

ומסתמא, הוא ישלוף את הטענה שמביאים חז"ל בגמרא ביומא (דף ל"ה:) "רבש"ע! עני הייתי, וטרוד במזונותי!" כלומר, הייתי עוסק לפרנסתי, היה לי 8 ילדים, וטרוד הייתי לפרנס אותם, כדי שיהיה להם מה לאכול!

– קשה יום הייתי, פרנסה, דוחק, לחץ, עבודה, וכו' וכו'. ולכן לא היה באפשרותי להקדיש לך, אלא רק שעתיים בלבד. תאמין לי – רבש"ע, שאם היית מאפשר לי, שיהיה לי יותר זמן פנוי, הייתי ברצון מקריב אותו בשבילך, ומקדיש אותו לעליה בתורה ויראת שמים! כך טוען האדם המסכן, ואכן טענה זו נראית בעינינו הגיונית ומשכנעת, וכמעט צודקת.

ואולם, כך זה נראה, רק לפני שופט בשר ודם! אצל הקב"ה, שהוא בוחן כליות ולב, הוא רואה את התמונה מכל צדדיה, והוא רק יכול לדעת את האמת לאמיתה!

הוא יכול לפרוך ולסתור את טענתו מיניה וביה, ולהוכיח לו איך שהמעשים שלו עצמם – עומדים בסתירה לכל טענותיו! וכך ישיב לו הקב"ה: טוב, אני לא אקח בחשבון כל יום אצלך, אלא רק נראה איך התנהגת בימים שנתתי לך בהם זמן, ושחררתי אותך מכל הלחץ של העבודה, האם אז כן ישבת ללמוד?

ואיזה ימים אלו? הם השבתות והחגים! שם אין כבר תירוצים של פרנסה ועבודה, מה עשית אז? אם נמצא שבאמת ניצלת אותם כראוי, להתעלות רוחנית, אז באמת אתה תצא "זכאי" בדינך, משום שזה יוכיח לנו, שאתה אדם אמיתי, ומה שלא למדת תורה בימי החול – זה רק מחמת שהיית אנוס, והיית מאולץ לעבוד, ולהביא פרנסה. ואז, השבתות והחגים שלך, יצליחו להגן ולחפות עליך, על כל משך ימי השבוע.

ואולם, אם יִמָצֶא שגם בשבתות לא ניצלת אותם ללימוד תורה, אז אתה תיהפך להיות – שקרן בעיני הקב"ה!

עובדא זו תוכיח לו, שכל התרוצים שלך היו רק כדי להתחמק מהעונש, הכל "סיפורים" בעלמא, ותו לא! שהרי בשבתות היה לו זמן, ובכ"ז הוא לא ניצל אותם, וא"כ בודאי, אם היו נותנים לו זמן פנוי בימי החול – בטוח שג"כ לא היה מנצל אותו ללימוד!

ואז, בשעה כזו שמראים לאדם, איך הוא מרמה את עצמו, ואיך מעשיו "סותרים" את הדיבורים שלו, והופכים אותו ללעג וקלס בפני כולם, אז הוא מתמלא בושה וכלימה! ועל כיוצ"ב, אמרו חז"ל במדרש (פר' ויגש): "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה"!

ובאמת שכל דברינו הנ"ל, מרומזים ומקופלים בתוך כמה מילים, שאמר דוד המלך בתהילים: הנה, במזמור ע"ה, מגלה לנו דוד המלך, איך הקב"ה מודד את האדם, אם הוא דובר אמת או לא – אומר הפסוק – "כי אקח מועד – אז – אני מישרים אשפוט"!‎!

ולכן, כל אדם שאיכפת לו קצת מעתיד נשמתו, חייב לעשות לעצמו חשבון קצר, ולחשוב, אם כבר הוא סומך, שיהיה לו איזה טענה להפטר בב"ד של מעלה, שיידע מראש, שזה לא ילך לו כ"כ פשוט! הוא חייב לבדוק תחילה את השבתות והחגים שלו, אם הם מלאים ושלמים, ורק אז יהיה לו "פיתחון פה" בב"ד של מעלה!

ואם נהיה כנים ואמיתיים עם עצמנו, ונמתח "ביקורת" על כל השבתות שלנו, נגלה מהר מאד, שאנו רחוקים הרבה, מלנצל את השבתות כפי שדורשים מאתנו באמת!

הנה, נעתיק לכם כאן תיאור קצר, איך בדרך כלל עוברת השבת, ומזה נלמד לקח לגבינו אנו:

מגיע יום שישי, היהודי שלנו לא חושב אפי', לפתוח דף של איזה חומש או ספר, שהרי הוא לחוץ בהרבה דברים, עליו להספיק לערוך: קניות, טבילה במקוה, סידור כל הבית, והכנתו לשבת קודש.

….והנה, סוף סוף מגיע ליל שבת. היהודי עושה קידוש, מברך, סועד, מהדר מאוד במצות "עונג שבת", ואוכל את כל סוגי המטעמים (עופות, דגים, קוּבֶּה, ג'חנון, סיגרים ממולאים בבשר, וכו'). הוא אוכל מנה ראשונה. שניה. משחרר את החגורה… ודוחס עוד ועוד… מעמיס עד שהוא מרגיש, שבאמת קיים מצות עונג שבת לדעת כל הפוסקים…

נו, אחרי אוכל כבד כזה – גם הראש מתחיל קצת להסתחרר, הוא בקושי שר שיר אחד או שתים לכבוד שבת, מסלסל בקולו, סוחב ועושה מקמים ועג'מים, וכשמסיים נפנה לברך ברהמ"ז, גומר לברך ו… העיניים שלו כבר נעצמות מאליהם, הוא כבר לא מסוגל לפתוח ספר… הוא נזרק למיטה – ונרדם…

אשתו מתחננת לפניו, תקום! תלמד עם הילדים שלך קצת פרשת השבוע, קצת דברי תורה, הם חיכו לזה כל השבוע… יש שיעור של הרב בהלכות, בפר' השבוע, תלך קצת לשמוע!

והוא עונה לעומתה: מה? את לא יודעת איזה שבוע קשה ומפרך עבר עלי? עד שיש לי הזדמנות לנוח, את גם מבקשת שאני יהיה בפעולה?

ובזה נגמר ליל שבת – – –

מגיע יום שבת בבוקר, היהודי הצדיק חוזר מבהכנ"ס, מקדש, ומתחיל להתענג על סיר החמין… מערכת העיכול שלו מתחילה לעבוד במהירות של תעריף 2… וכשהוא גומר את סעודת השבת, הוא מברך ברהמ"ז ו…ויפתח ה' את פי העתון! הוא מביא את העתונים שקנה ביום שישי (2 עתונים, אחד כנגד "זכור", ואחד כנגד "שמור") ומתחיל לקרוא "שנים מקרא – ואחד תרגום". מעלעל בעתון, גומר, ופותח אח"כ עתון שני, ומתחיל להקשות מעתון על עתון, מקשה ומפלפל (פה כתוב כך, ובעתון שני כתבו הפוך? אלא לא קשיא, שניהם רמאים!). וכך הוא ממשיך להסביר בהתלהבות, כל "כתבה" וכל "אימרה" שבעיתון, עד – – – שהכובד של החמין – מערפל לו את כל החושים של הראש – ואז הוא מרגיש שהוא חייב לחטוף איזה שינה קצרה, כדי להוריד מעליו את הכבדות של החמין.

הוא אומר לאשתו, תיראי! אני אקפוץ רגע לנוח, ואת תהיה השומרת שלי, להעיר אותי ל"מנחה"…

וכך, הלכה ופרחה לה כל השבת!

נו, אחד כזה עוד רוצה גן עדן! על מה יתנו לו גן עדן? הרי היה לו גן עדן כבר כאן למטה… אכל, שתה, ישן, בילה, ומה עוד הוא רוצה? הדברים נשמעים מצחיקים, ואולם כאשר אנו מגלים שבעצם כך אנו מתנהגים בשבתות שלנו, הם נהפכים להיות עצובים…!

ומי שנגוע במחלה זו, והשבתות עוברות עליו ברוב שינה, יש בעבורו 2 עצות לעשות:

א. או שיאכל משהו קל, כדי שישאר עֶירָנִי ללימוד, ורק אח"כ יאכל מאכל כבד.

ב. או שלא ישאיר את עצמו לבד, אלא יציב לעצמו "מחייבים" ללמוד. [כגון: שיזמין חברותא לבית ללמוד ביחד, או שילך לבהכנ"ס ללמוד בחבורה, העיקר שלא ישאר ללמוד לבד, שבדרך כלל, זה הגורם העיקרי, שמפיל את השינה על האדם].

יהודי חייב להחדיר תמיד לעצמו: הנשמה לא שבעה, ולעולם לא תשבע, משום תענוג גשמי של העוה"ז, ההנאה היחידה שממנה היא שבעה, זה רק מקיום תרי"ג המצוות, שהקב"ה נתן לנו!

וגם בזה, לעולם היא לא שבעה לגמרי, כמה שתכניס עדיין יש לה מקום! אל דאגה! ומה עושים בני אדם? מנסים לדחוס רק לתוך הגוף, (הכרס) והנשמה נשארת ריקה! וכתוצאה מזה, אנשים נכנסים אח"כ לדיכאון, שיברון, עצבות, מרירות, וכו' וכו'.

ולמה? בגלל שהוא רואה שאין תכל'ס, הוא כל הזמן רק ב"מקום דרוך"! עומד תקוע, ולא מתקדם ועולה אלא רק במשקל הגוף בלבד..! והנשמה – לא מוותרת! היא ממשיכה לשוטט ולחפש את המאכל המקורי שלה… וכשהיא לא מוצאת, היא מכניסה לאדם תחושת "דיכאון", ששוברת אותו מבחינה נפשית!

אז מה העצה?

* כיצד נוכל להגיע למצב, שבו נרגיש משיכה "מגנטית" לקיים את תרי"ג המצוות?

* מהי תרופת הפלאים, שנותנת את המתיקות והשמחה בקיום המצוות?

* כיצד נוכל 'להשתחרר' מן ההרגשה שתרי"ג המצוות, נראים בעינינו כתרי"ג בעיות ח"ו, שהאדם מנסה להיפטר מהם?

כיצד אפשר להשתחרר מכל הבעיות הנ"ל?

התשובה היא: תלוי באיזו גישה אתה ניגש למצוות! האם אתה מקיים מצוות, בגלל שמרגיש מוכרח לקיים, בגלל כל מיני לחצים שונים (לחץ משפחתי, חברתי, או סתם אילוצי מצפון, או שיתכן בגלל הפחד מעונש העתיד). או שאתה מקיים את המצוות, פשוט בגלל שאתה אוהב את ה', ויש לך משיכה רוחנית להיות דבוק במצוות שלו!

והבדל תהומי – יש בן שני סוגי האנשים הללו: מי שמקיים את המצוות, בגלל כל מיני לחצים, זה נותן לו הרגשה שהוא מסכן, שצריך "לסחוב" על עצמו ערימת ציווים ואיסורים. וכתוצאה מכך, כל הזדמנות קטנה שתהיה לו, הוא מחפש את הדרך להתחמק ולהשתמט, בכל עבירה הוא יראה 70 פנים של היתר, כדי למלאות את רצונותיו, ובכל מצוה הוא יעשה רק את המנימום לצאת ידי חובה, ויותר מזה – לא!

רוצים לדעת בדיוק מה כוונתנו? ניתן לכם דוגמא קטנה: כשהוא יעשה "בר מצוה" לבן שלו, על כל ההוצאות המיותרות של, אולם יוקרתי, תזמורת, הסרטת וידאו, הוא לא יעשה חשבון כלל! שהרי אם חסר אחד מהפרטים הללו – הנער לא נחשב לבר מצוה!…

ורק על מה הוא מתחיל לעשות חשבון ודקדוקים? על זוג התפילין שהוא צריך לקנות. כאן הוא ניצב בפני "בעיה", שהרי יש בפניו שני סוגי תפילין. יש תפילין שאפשר למצוא בשוק, אפי' בשווי של 300 ש"ח, ומאידך יש תפילין עם השקעה טובה, שנעשו בהידור רב, והם עולים 500 דולר!

וכאן מתחיל ה"פשרן" שלנו לעשות חשבון: מה זה כבר משנה – איזה תפילין הוא יניח? והרי בשניהם יש את אישור הרבנות, ושניהם נחים לו אותו דבר בדיוק על הראש!

על שמחה שעוברת בלילה אחת הוא מוציא הון תועפות, ועל מצוה שמלווה את הבן שלו לכל אורך חייו – הוא לא מוכן להוציא אפי' 1/3 מתוך כל ההוצאות, שהוא ביזבז לאולם והתזמורת ! ! !

עוד דוגמא: "בדיקת מחשב" לתפילין – בשביל מה? לא צריך להיות חשדן כל כך, יש לסמוך על הכלל ש"סתם תפילין בחזקת כשרות"!

וכך גם חוזר הדבר על עצמו בעניני כשרות, שם הוא מסתפק במועט, ומנחם את עצמו, שהעיקר שהמוצר יהיה כשר – תחת חתימת רב כל-שהוא, ומדוע צריך להיות "קיצוניים" ולחשוד בכל רב, שהוא לא ירא שמים, ולא איכפת לו להכשיל את הבריות במאכלים מפוקפקים? מספיק להיות "מסורתי" ולקנות מאכלים תחת הכשר, ואולם לא חייבים את ההכשר של "המהדרין"!

וגם בעניני תפילות חוזר הדבר על עצמו. באמצע שהוא עוסק במסחר, הוא פונה לעובד שלו, ואומר לו בחצי פה: תשגיח רגע אחד על הקלינטים, אני "קופץ רגע" להתפלל מנחה, ומיד חוזר!

הוא מרגיש שתפילת מנחה בשבילו, זה כמו שנמצא מולו "מחסום כבד", שמפריע לו בהמשך מהלך העבודה, וצריך להיפטר ממנו, ולכן הוא "קופץ לרגע" להתפלל מנחה !

כך נראים אורח חייו של היהודי הפשרן, הוא חי חיים מסורתיים, ויחד עם זה הוא גם "מנסר" את המצוות, ועושה אותם לחצאין, עושה רק את המנימום, העיקר להיפטר!

וצריך לדעת שזה לא נגמר בזה, אדם שלוקח את המצוות בצורה כזו – הוא לא יחזיק הרבה זמן מעמד, אלא בסופו של דבר אם הוא לא יעצור את עצמו, עתיד הוא לבעוט בסוף בכל המצוות, ולהתדרדר עד התהום, ח"ו!!

ודברים אלו לא המצאנו מלבנו, אלא כך לימד אותנו רש"י הקדוש בחומש דברים (פרק ו', פסוק ה') על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך", מפרש רש"י שם "עשה את המצוות מאהבה, שאינו דומה אדם שעושה מאהבה לעושה מיראה, שמי שעושה מיראה (בסופו של דבר), כשרבו מטריח עליו – הוא מניחו והולך לו!!!

הרי דברים מפורשים, שמי שעושה את המצוות בגלל שכפו עליו הר כגיגית, א"כ כשקצת יתחילו המצוות להיות "כבדים" עליו – הוא כבר לא יוכל לסבול אותם, אלא יזרקם וילך לו!

והדוגמא הבולטת לזה, מצינו אצל לוט שהתחיל לקיים את המצוות, רק בגלל "נוחות" שהיה לו מהם, ובסופו של דבר כשהגיע לפניו נסיון קל (לסתום ולפתוח את הפיות של אלפי עדרי צאן, כדי שלא ירעו בשדות אחרים) הוא כבר התמוטט ולא היה יכול לעמוד בזה, והתוצאות היו, שהוא התדרדר בסוף עד התהום, וכפר באלוקים, ואמר: "אי אפשי – לא באברהם, ולא באלוקיו"! נורא נוראות לאן אפשר להגיע!]

וכעת, נציץ לתוך עולמו של האדם מהסוג השני, שמקיים את המצוות בחשק ובאהבה, מתוך סיפוק ורצון, הוא כבר לא רואה את התורה כמו ספר חוקים שצריך "איך שהוא" להסתדר איתם, אלא הוא מהדר, ומשתדל לקיים את המצוות, עד למקסימום שהוא יכול, את הכי מהודר הוא יבקש, לא יתפשר על פחות!

וכאן נשאלת השאלה: איך האדם יכול לזכות להגיע לקיים את המצוות, מתוך רגש של אהבה? איך אפשר לפעול על "הרגשות", ולעורר אותם לאהוב את הקירבה הרוחנית להקב"ה?

האמת, שעל שאלה זו אין מענה כלל, כי אם רק להציג את הפסוק: "טעמו – ואז רק – תראו כי טוב ה'"! תתחיל לפעול ואז תיראה שאתה נמשך מאליו אל הרוחניות, מבלי כל מאמצים מיותרים!

ואעפ"כ, נעלה כאן את העצות שממריצים את האדם לאהוב את הקב"ה: מי שיתבונן בדרכיו של הקב"ה עצמו, איזה "אהבה" הוא מעניק עמנו! בכמה "תוארים" הוא משבח אותנו! עשרות שבחים משתבח בנו הקב"ה, ושמח מאד, שנבחרנו להיות לו לעם!

והרי חלק מן השבחים:

* ואבדיל אתכם מכל העמים, להיות לי סגולה !
* כי עם קדוש אתה, לה' אלקיך!
* קדושים תהיו!
* ממלכת כהנים !
* גוי קדוש !
* בנים אתם, לה' אלוקיכם !
* ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו!
* ואוהב את יעקב, ואת עשיו שנאתי!

כמה שבחים! כמה מילות חיבה ואהבה! ואחרי כל זה, מה אנחנו צריכים להחזיר להקב"ה? אהבה – תחת אהבה! לקיים את תרי"ג המצוות, שהוא העניק לנו מתוך אהבתו אלינו, לא "למרוח" את המצוות, ולעשות אותם חפיף, אלא להדר בהם ככל האפשר!

להדר במאכלים, ולקנות את ההכשר האמין ביותר, שאפשר באמת לסמוך עליו! לא להתפשר על כל מיני סמכות של הכשרים, שיודעים שהם בעצמם עושים "פשרות" בכל מיני מצוות! (והיודע את המציאות בשטח, מבין היטב את הדברים!)

תמיד יש לשאוף להגיע לטוב ביותר בעבודת ה', לעשות את המצוות בהידור ובשמחה, גם כשאתה לא רואה מול עיניך שיש לך ריוח כלשהוא מהמצוה.

נלמד לקחת דוגמא מאברהם אבינו. איך שהוא קיים את מצוות ה': הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו, שאם הוא יקיים את מצותו, ויעזוב את בית אביו, ואת ארץ מולדתו, וילך לו לדרכו, הוא ירויח רווח עצום:

* הוא יתן לו בן שימשיך את דרכו בעולם, (חלום חייו של אברהם אבינו, שלזה הוא חיכה במשך 100 שנים תמימות)!

* הוא יפרסם ויגדל את שמו בעולם, וכולם יכרעו לפניו ברך!

* אם הוא ילך, הוא יתעשר עושר וממון רב!

ובכ"ז, אברהם אבינו לא "התרגש" כלל מכל ההבטחות האלו, אלא הפסוק מעיד עליו, שהוא קיים את מצוות ה', אך ורק בגלל "כאשר דיבר אליו ה'", רק בגלל ציווי ה', שזהו רצון השי"ת, מבלי שום חשבונות של הנאה ושכר, שיבואו לו כתוצאה מכך!

וכך בדיוק, צריך להראות קיום המצוות שלנו: אנו מודעים שקיום המצוות, תורמים לנו הרבה מאד, בכל התחומים. וכמו שסיכמנו בכל המאמר הזה, שיש לנו שני הטבות עיקריות מהמצוות:

1. תרי"ג המצוות שומרים לנו על תקינות ושלימות כל תרי"ג "אברים וגידים" שלנו.

2. והם גם מבטיחים לנו כרטיס "הזמנת כבוד" שאיתו נוכל להיכנס לאולם התענוגים הנצחי של העוה"ב.

ובכ"ז, האדם צריך להתרומם מכל השיקולים האלו, ולעשות את המצוות אך ורק בגלל "כאשר צווה אותו ה'", רק בגלל שאנו אוהבים את הקב"ה, ומשיבים לו – אהבה תחת אהבה!

מתקרב ל"בר מצווה"?
שני סוגי הזמנות – לבחירתך!

קבלתם פעם הזמנה לבר מצוה? האם הבחנתם שיש שני סוגי "גרסאות" בהזמנות הללו? יש שכתוב בהם, שהנער נכנס לעול המצוות. ויש שכתוב בהם, שהנער נכנס לנועם המצוות. מה משמעות ההבדל בין שני גירסאות הללו? הבדל מאד משמעותי יש ביניהם:

"עול המצוות" פירושו, להיות צמוד ורתוק תמיד להלכה. על כל צעד ושעל לשאול מה ההלכה אומרת בענין זה. בדיוק כמו שהעול צמוד לשור, וכל הזמן מונח עליו, ולא יורד ממנו כלל!

ואולם "נועם המצוות" פירושו, אני מתחיל היום לקיים את המצוות, בגלל שהם נעימים בשבילי, נוח ונחמד לקיים אותם, יש בהם הרבה מועדים וזמנים שממש "חוייה" לעבור אותם, יש בהם מצוות וחיובים מוסריים, שמאד "נעים" להעביר בהם את החיים, וא"כ למה שלא נעשה אותם?

אם מסתכלים על המצוות בהשקפה מוטעית כזו, אזי בסופו של דבר, כשיהיה איזה "התנגשות" קלה בקיום המצוות, בין הרצונות שלי – לבין הרצון של הקב"ה, אז – – – הרצון שלי יכריע ! כיון שבמצב כזה, המצוה הזו – לא נעימה ונוחה בשבילי !

וקביעה זו, כבר קבעו לנו חז"ל בגמרא מסכת ראש השנה (דף כ"ח.) והגדירו זאת בלשון "מצוות – לאו להנות ניתנו"! ופירש שם רש"י "לא ניתנו להם המצוות לשם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו"!

זוהי ההסתכלות הנכונה, שכל נער מתחיל צריך להתייחס למצוות בצעדים הראשונים שלו. ואז אם הוא יוצא מתוך נחישות כזו, מבטיח לו כבר הקב"ה בתורתו (הובא ברש"י, שמות י"ט – ה') שמכאן ואילך – יערב לו המצוות שרק כל ההתחלות קשות!

רק תכנס "כולך" לעולם המצוות, ותתחיל קצת לטעום מהם – וכבר תרגיש את הערבות והמתיקות שהמצוה תתן לך! אל תאמין! נסה – ותווכח!!

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט"א
אמרי יחזקאל

הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן