——–
תשובה: אכן, שאלה זו לצערנו מאוד אקטואלית בזמנינו. שהתרבו הנוכלים והרמאים, ותפסו את נושא הצדקה – בתור "מקצוע" מכובד, שמכניסה רווחים טובים…
תופעה זו כ"כ לקויה, עד שכבר א"א להבחין באחד שנכנס לבהכנ"ס, ומכריז "הכנסת כלה" למה כוונתו ?
האם באמת להכנסת כלה, או שרוצה הוא לרמוז בדבריו, שצדקה זו היא הכנסה "קלה", שבקלות מכניסים כסף לתוך הכיס…
אמנם, אי אפשר להתעלם מן העובדה, שישנם אנשים שבאמת נזקקים, ונתקיים בהם הפסוק "ולרש אין כל" כפשוטו, "תפרנים", שבקושי משיגים את פת לחמם, ולהם ודאי שמצוה לתת צדקה.
הבעיה שעומדת בפנינו: שאנו נמצאים בין ה'פטיש לסדן'! איננו יודעים להבחין מיהו האמיתי – ומיהו הזייפן, מיהו הנזקק – ומיהו הצבוע, שמתחפש כדי לאחוז את עיני הבריות.
וזו בעיה שיש להתייחס אליה בכובד ראש, ובס"ד ננסה לענות עליה כפי השגתנו, ונשתדל ככל האפשר, שנצא מפרק זה, עם מסקנות ברורות ביד.
ראשית לכל, יש לנו כבר "חצי נחמה", שבעיה זו התעוררה כבר בזמן חז"ל הקדושים, הם נתקלו באנשים רמאים, והסיקו מכך מסקנות. ולתועלת הדברים, נעתיק כאן את דברי חז"ל במקורם.
הנה הגמרא במסכת כתובות דף ס"ז: (וכעין זה ממש, בתלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פ"ח ה"ח. ע"ש) מספרת לנו את העובדא הבאה:
איש עני היה גר בשכונתו של ר' חנינא בן דוסא, אשר היה לבוש קרעים, והולך ומקבץ נדבות מבית לבית. ר' חנינא מרוב רחמיו עליו, היה רגיל לשלוח לו בכל ער"ש 4 זוז, כדי שיהיו לו להוצאות השבת.
ערב שבת אחת, שלח ר' חנינא את אשתו במקומו, כדי שתמסור לעני את התמיכה הקבועה. והנה כעבור דקות אחדות האשה חוזרת הביתה עם הכסף בידה, וכשכולה מלאה תדהמה, ניגשה לבעלה והחזירה לו את הכסף חזרה…
מה קרה? העני לא בבית? – שאל ר' חנינא.
לא זו הסיבה – ענתה לו אשתו, אלא פשוט מאד העני הזה לא זקוק כלל לצדקה שלך, בכספו הרב שיש לו, הוא יכול לפרנס גם את משפחתו, וגם אותך!
– מהיכן את יודעת זאת? שאל ר' חנינא בהשתוממות.
– גיליתי זאת מהשיחה שהיתה בניהם, כשהגעתי לדלתו של העני, שמעתי את אשתו ששואלת אותו: "באיזה ספל רוצה אתה היום ליטול את ידך, האם בשל כסף או זהב?
כלומר, שהם עשירים כקורח, עד שאפי' כלי הנטילה שלו עשוי מזהב, ורק כלפי חוץ מתחזה הוא כעני, כדי לרמות את הבריות!
ר' חנינא נרעש כולו לשמע הגילוי המסעיר, שנגלה לו באופן מפליא שכזה, ומיד פנה ואמר לאשתו: היודעת את, שאנו צריכים להכיר טובה לכל הרמאים מהסוג האלו? ומדוע? כיון שאלמלא הרמאים, היינו חוטאים בכל יום, בזה שאנו לא נותנים צדקה לעניים!
שכן חז"ל החמירו מאוד, במי שמעלים עינו מן הצדקה, והענישו אותו בעונש חמור – שלא יפטר מן העולם, עד שיגיע הוא בעצמו לידי עניות!
ואולם עכשיו אנו "משוחררים" מהעונש הזה, כיון שיותר אין עלינו שום תביעה מדוע אנו מעלימים עינינו מן הצדקה. שהרי הרמאים גורמים לנו, להפסיק לתת לגמרי כסף צדקה, כיון שבגלליהם איננו יודעים מי נזקק באמת, ומי לא.
נמצא, שעל ידם יש לנו "תירוץ", מדוע אנו מעלימים עין מן הצדקה! זוהי תשובת חז"ל, על הבעיה שיש בכל עיר "מכת הרמאים". ואולם גם זה עדיין לא פתרון מושלם, להעלים את עינינו מן הצדקה בגלל הרמאים?
נכון, 'עונש' לא נקבל על זה, וכמו שהבטיח לנו ר' חנינא, ואולם מה יהיה על מצות הצדקה שלנו? וכי נפסיד אותה? והרי היא שקולה כנגד כל המצוות! (וכמו שכתבו חז"ל, במסכת ב"ב דף י'. ע"ש). וכי נהיה אכזריים וקשוחים כלפי כל עני שמתחנן אלינו, ונעלים את עינינו ממנו?
ודאי שלא! אז מה העצה? 2 עצות יש בדבר:
א. לבדוק אם אנחנו לא מדברים "מהרהורי ליבנו". כלומר, יתכן שבאמת טענה זו נובעת ממידת הקמצנות שאנו נגועים בה, לא רוצים לתת צדקה! ורק בגלל שלא נעים לומר זאת 'גלוי', לכן מחפשים כל מיני "תירוצים", ומנחמים את עצמנו שהסירוב לתת צדקה – זה נובע בגלל הרמאים, שסוחטים לנו את הכסף, ולכן איננו יודעים למי לתת. (וכפתגם העולם, שאדם שלא יודע לרקוד, אינו מאשים את עצמו, אלא אומר שהריצפה עקומה…)
ודורשי דרשות, רמזו את כל זאת בפסוק: "הקול קול יעקב" כלומר, הטענות נשמעים שהם באים מחמת יראת שמים, שלא רוצים לסייע בידי רמאים עוברי עבירה, וכו' וכו', ממש קול יעקב הצדיק! בעוד שלאמיתו של דבר, הסיבה האמיתית למניעה זו, היא בגלל שה"ידיים ידי עשיו", אכזריות וקשוחות, שלא יכולים ליפתח בפני עני מסכן! וכל בעל נפש, יודע ומכיר את עצמו, אם באמת הוא נגוע במחלה הנ"ל!
ב. גם אם נניח, שטענות אלו אמיתיות, ונובעות מתוך דאגה ואיכפתיות לחסרונם של העניים האחרים, גם אז – עדיין אנו לא צודקים! ומדוע? משום שעלינו להתדבק במידותיו של הקב"ה, ולהתנהג איתם כפי שמתנהג הקב"ה עם אלו שמרמים כנגדו!
כלומר, אם אנחנו נתחיל לעשות "ביקורת" על כל אחד, אם הוא באמת אמיתי, או סתם שקרן, אז אוי לנו! ואבוי לנשמתינו!!!
מדוע? בואו ונהיה גלויי לב עם עצמנו:
וכי אנחנו לא זקוקים לבקש "נדבות" מהקב"ה? לא זקוקים לרחמיו של הבורא שימשיך להשפיע עלינו טובה, ויאפשר לנו להמשיך להתקיים, ע"י שיעניק לנו "נדבה", שכוללת: בריאות, בנים, אושר, חכמה, וכו' וכו'?
נמצא, שגם אנחנו ברשימה של "מבקשי נדבות". וכעת, הבה נבדוק את עצמנו:
האם אנו תמיד "אמיתיים" עם הקב"ה, מדברים בכנות ומכל הלב, או שג"כ נוהגים כמו אותם הרמאים, עושים את עצמנו "מסכנים" כלפי הקב"ה, מבטיחים לו הבטחות שנתחזק, והכל אינו אלא מהשפה ולחוץ, למחרת הכל פורח מהראש, לא זוכרים דבר, כאילו לא היה כלל "הסכם" עם הקב"ה…!
וא"כ לאחר חשבון זה, עדיף לנו לשתוק, ולרחם על כל עני שבא לבקש מאיתנו צדקה. שאם נתחיל לדקדק אחריו אם הוא ראוי לקבל, גם בשמים יתחילו לדקדק אחרי בקשותנו, אם אנו ראויים לקבל, והאם אנו אמיתיים עם עצמנו, – ואז אתם כבר יודעים מה יהיו התוצאות…
העני יפסיד ממך ב'מקרה הטוב' רק כמה שקלים… ואולם אתה תפסיד מהקב"ה – בריאות של חיים!!!
ולכן עדיף לטובתנו "להרפות" את הנידון, ולא לעלות אותו כלל על שלחן הדיונים!
הנה, נלמד מוסר מאבותינו הקדושים, ניקח מהם דוגמא חייה – איך הם העניקו חסד לכל אחד, אפי' לאנשים מושחתים ביותר, ולא עשו כל מיני "חשבונות ותירוצים" שהם רמאים, נוכלים, מתחזים, וכו'.
ונעתיק כאן דוגמאות מספר:
1. אברהם אבינו – עשה חסד עם ערבים, רמאים ונוכלים, עובדי עבודה זרה, שונאי היהודים, שאין כל סיכוי כלל לקבל מהם טובה חזרה.
ואעפ"כ, הוא שחט לכל אחד מהם – פרה שלימה(!) כדי שכל אחד מהם, יאכל "לשון" של פרה עם חרדל…
2. וכן אצל יעקב אבינו, אותה תמונה: הוא עשה חסד, עם אבי אבות הרמאים שקמו בהסטוריה של עם ישראל, הלא הוא: לבן הארמי!
מאה פעמים – רימה אותו לבן, ועשה לו כל מיני תחבולות "מתחת לאדמה"! ובכ"ז יעקב נשאר נאמן כלפיו, יושב ועושה עמו חסד עם צאנו, ושומר לו אותם במסירות נפש, במשך 7 שנים, בקור ובשלגים, לא נותן שינה לעיניו, עד שמחזיר לו את הצאן שלם לעדרו, אפי' בלי שריטה אחת!
3. משה רבינו – עושה חסד, עם מי? עם זה שמרמה אותו 9 פעמים!!! פרעה הרשע!
תשעה מכות, הוא מרמה ומהתל בו, ועושה ממשה רבנו כביכול צחוק ח"ו, מסכים ולא מסכים לשחרר את בני ישראל…
ובכ"ז, איך התייחס אליו משה רבינו? בסבלנות יתירה, נזהר לא לפגוע בכבודו, והיה מוכן לחזור ולהתפלל להקב"ה, במשך כל תשעה התקופות של המכות, שיסיר מפרעה את המכה!
וכמו כן, היה מדבר אליו ביראת כבוד, משום כבודה של מלכות!
וכל זה, מעשה אבות, שצריכים להיות סימן לנו הבנים. ללמוד מדרכיהם, ולדעת שגם אם נתקלים באנשים שלא כ"כ הגונים, באנשים שרואים שהכסף העביר אותם על דעתם, ויש להם כבר "מחלה" להרויח כסף דרך 'נדבות' מאנשים, אעפ"כ, צריך לרחם על האומללים האלו, ולהבין גם את מצבם השפל, כדי שגם אנו, אם ח"ו, נהיה פעם בשפל המדרגה בגלל חטאנו, גם אותנו יבינו בשמים וירחמו עלינו אף על הכל. שכן כלל ברזל נקוט בידינו "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים"! מידה כנגד מידה!!!
ובאמת, שכל דברינו הנ"ל, מתומצתים בכמה מילים, בתוך תורתינו הקדושה:
בחומש דברים (פרק טו, פסוק י') אומרת התורה "נתן תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך" וכו'.
מה כתוב כאן? התורה מצווה אותנו: נתון תתן לו צדקה, "ולא ירע לבבך" כלומר, שלא תתן מרוע לב, וישארו לך אח"כ יסורי מצפון, שמא זה שנתת לו הוא עני רמאי, שסוחט כספים?
אסור לך לתת צדקה עם מחשבות רעות כאלו! ולמה? על זה ממשיך הפסוק להסביר "כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה' אלוקיך". כלומר, כי בגלל שאתה שותק ולא בודק אחריו – גם הקב"ה יוכל לברך אותך, ולא לבדוק אחריך, אם באמת אתה הגון וזכאי לכך, או לא.
במידה שאדם מודד – בה מודדים לו!
והדברים מאירים ונפלאים!
השתכנעתם? אשריכם! ואם עדיין לא, אז גם אשריכם! ומדוע? כיון שגם הטרדה הזו היא מעלה גדולה! שכך גילה לנו דוד המלך בתהילים "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". כלומר, אם נגזר עלי צער ועגמת נפש, יה"ר שנצא 'ידי חובה' בצער שנגרם לי ע"י "טוב וחסד", בזה שאני נותן לאנשים מפוקפקים…
וזו הברכה הגדולה לאדם: שהרודפים שלו, האויבים והרמאים שלו יהיו רק סביב "טוב וחסד" שהוא עושה בעניני המצוות, ולא בענינים אחרים, שיכולים להיות גרועים פי כמה, ודי בזה למבין.
נסיים במעשה מבדח קצת, אשר יעודד אותנו מאד, להמשיך בנתינת הצדקה לכל סוגי האנשים פושטי היד, מכל גווני הקשת:
פעם, ביום פורים, כאשר היה ר' זושא במצב רוח מרומם, אמר בבדיחות הדעת לאשתו הצדקת: היודעת את שבזכותך אזכה לגן עדן בעוה"ב?
ואם תשאלי הכיצד? אסביר לך:
כאשר תעמדי לאחר אריכות ימים ושנים לפני ב"ד של מעלה, וישאלו אותך איזה 'נחת רוח' עשית להקב"ה במעשיך, כאן בעוה"ז? תשיבי להם: כל ימיי, עזרתי וטרחתי בכל כוחותי, למען בעלי שהיה תלמיד חכם, כדי שיוכל לשבת וללמוד את התורה במנוחה ובישוב הדעת, ולכן מגיע לי בשביל זה גן עדן!
וכשישאלוך: וכי זה נקרא "תלמיד חכם"? תראי איך נראית התורה שלו! איך נראים המצוות שלו! פגומים ולקויים!!!
תשיבי לעומתם: וכי מהיכן יכולתי לדעת, שכך הם פני הדברים? אני הייתי אשה פשוטה ותמימה, ושמעתי שכל הבריות אומרים שבעלי ת"ח, ולכן היתה לי כוונה כל ימיי לשרת ת"ח, וכי מאין לי לדעת, מה מסתתר מאחורי כל המעשים שלו?
בשמים יקבלו את טענתך, ויפסקו לך גן עדן!
ואולם אז תמשיכי לטעון: איזה גן עדן זה בשבילי, בשעה שבעלי מתענה בגיהנום? לא שווה לי כל זה, אם אני יודעת שבעלי מתייסר ומתענה בגיהנום! בשמים יתחשבו גם בטענה זו, ויוציאו אותי מגיהנום לגן עדן!
נמצא – סיים ר' זושא את דבריו בענוה, שאזכה לקבל את חלקי בגן עדן – בזכותך!!!
ותשובה זו – צריכה לחזק גם אותנו:
כשנבוא לאחר אריכות שנים לב"ד של מעלה, ונָרְאֶה להם את כל מצוות הצדקה שעשינו בכל ימי חיינו, יבואו ויטענו לנו: וכי זה נקרא "צדקה"? והלא איש זה כלל לא היה עני, אלא נוכל ורמאי, וא"כ עם מי עשיתם צדקה? עם רשעים?
אף אנו נשוב ונטען להם: וכי מאין לנו לדעת, מה מסתתר בליבו של כל אדם? אנו איננו אלא יהודים פשוטים, שריחמנו על כל יהודי שהתחנן אלינו לפרוטת צדקה!
בשמים יקבלו את טענתנו, ויפסקו לנו גן עדן!
זהו הלקח, שאותו אנו צריכים לקחת ביד בסיום פרק זה: לזכור תמיד שאנחנו הקובעים איך יתייחסו אלינו בשמים! אם אנו מתחילים למתוח "ביקורת" על כל ניזקק – גם בשמים יחזירו לנו אותו יחס, וברגע שנזדקק לטובותיו של הקב"ה יתחילו למתוח ביקורת על כל מעשינו, לראות אם אנו באמת זכאים לכך, ואז המצב 'מסוכן'…
וכך גם בצד ההפוך: אם אנו ניתן את פרוטת הצדקה, ללא כל חשבונות והתחכמויות, ניתן זאת רק בגלל שכך ציונו הבורא, להיות "רחום" כלפי אדם שמתחנן אליך לצדקה – במילא גם בשמים יתנהגו בהתאם, ובשעה שנתחנן ל"צדקה" מאת הקב"ה – לא ישיבו פנינו ריקם!
בידך הדבר – לקבוע את גורל מזלך!
אלו הם העצות המעשיות שהעלנו בפרק זה בס"ד. "ושומע לעצה חכם".
תסתכל על חברך "בגובה העיניים"
אם אדם הסתכל מתוך מבט 'נכון' על האנשים, הוא יראה אותם אחרת לגמרי! הם יותר לא יהיו נחשבים בעיניו, כרמאים וסחטנים! ואיזה סוג "משקפים" צריך להרכיב, כדי שדרכם נוכל להסתכל במבט נכון על האנשים, כפי שהתורה דורשת?
ה"בן איש חי", שהיה מומחה גדול לבעיות הנפש, ובקי בכל חדרי התורה, נתן לנו (בספרו בן איש חי, שנה ראשונה, בהקדמה לפר' ניצבים) עידכון מפורט, כיצד יוכל האדם לזכות, לעין טובה, שתראה רק את הטוב שבאדם.
הוא כתב דברים ברורים בנושא זה, ונצטט את תוכנם:
האדם צריך לערוך לעצמו חשבון, ולמדוד את חברו לפי גילו בשנים. וכך הוא יוכל להעריך ולכבד אותו. והרי 3 דוגמאות להבנת הדברים:
1. אדם "מבוגר" ממך – אתה חייב לו כבוד, משום שס"ס הוא חי יותר הרבה שנים, ומסתמא הספיק לעשות 'יותר מצוות' ממך!
2. אדם "צעיר" ממך – ג"כ אתה חייב בכבודו. ומשום עצם העובדא שהוא עוד לא הגיע לגילך, מימלא הוא עבר 'פחות עבירות' ממך!
3. אדם "בגילך ממש" – ג"כ אתה מחוייב בכבודו. שאע"פ ששניכם באותו גיל, ומספר המצוות והעבירות הוא "מאוזן", מ"מ "איכות" העבירות שלך חמורות יותר משלו!
ומשום שאתה חרדי יותר, ויודע ומכיר את הבורא יותר ממנו. א"כ יוצא: שהוא עושה עבירות מאונס – ואתה מרצון! הוא בשוגג – ואתה במזיד!
ממילא כל מאמר הפרק הזה – יהיה מיותר לחלוטין!
… כפי היחס שלך לחברך – כן יחסו של אלוקים אליך!
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט"א
אמרי יחזקאל
הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5