——–
רבים מאיתנו, מרגישים לפעמים בתוך תוכם, איזה דחף פנימי שמעורר אותם לקום ולהודות להקב"ה, לתת לו תודה, על כל הטוב שהוא גומל ומעניק לנו במשך החיים.
ואולם הבעיה היא, שבשעה שאנו באים לפתוח את הפה – אנו נעצרים! לא יודעים בדיוק, על מה בעצם אני בא לתת הודאה להקב"ה? והלא, לא עבר עלי בתקופה האחרונה שום דבר "חריג", שאראה בו צורך מיוחד להודות. לא הייתי ב"ה בפיגועים, לא יצאתי מביה"ח, לא נצלתי מתאונת דרכים, וכו'. כל היום עבר עלי פשוט ורגיל, ללא כל תופעה חריגה.
וא"כ, על איזה נס בדיוק אני בא להודות להקב"ה בתפילתי- – -? הרהורים כאלו, עולים במוחנו, ומשאירים אותנו בשאלה ללא מענה.
וזהו כל עיקר מטרת המאמר הזה!
לעורר אותנו מן תרדמת החיים, לצאת מן ה"שיגרה" היום יומית, שמערפלת לנו את העיניים, ולהתחיל לשים לב על אלפי החסדים שהקב"ה עושה עמנו, כל שניה ושניה, רגע רגע…
שורש הבעיה שלנו מתחילה בזה, שאנו התרגלנו להודות להקב"ה רק על דבר חריג, שאנו מתפעלים ממנו. וכגון – נס שיוצא מגדר הטבע הרגיל, וכל כיוצא בזה. ואולם על החיים התקינים – היום יומיים שהוא נותן לנו, אנו רואים זאת כדבר "פשוט" ומובן מאליו, שכך מתנהל טבע הבריאה, וכך הוא מנהגו של עולם, ולא מעלים על דעתנו, שיש בכלל צד – שיכול להיות אחרת !
וכאן נעוץ שורש הטעות האיומה שלנו!!
שהרי בזה אנו עושים "צחוק" מעצמנו!
היודעים אתם למה? משום ששלש פעמים ביום, אנו חוזרים ואומרים להקב"ה, שאנו מודים לו על כל "מערכת הטבע" שהוא מנהיג אותנו. שבעצם – לפי האמת, אין זה טבע, אלא שרשרת ארוכה של ניסים נסתרים, שהיצה"ר משתדל בכל כוחו לטשטש זאת מעינינו, כדי שלא נודה להקב"ה.
וכך אנו אומרים בעמידה, 3 פעמים ביום: "מודים אנחנו לך ה' אלוקינו… על נִיסֶךָ שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת…
מה הכפילות הזו – "נִיסֶךָ" "ונפלאותיך"? מה ההבדל בין "נס" ו"פלא"? אלא שכאן אנו באים להודות להקב"ה, על שני סוגי ניסים שעושה עמנו, סביב כל החיים:
הסוג הראשון הוא: נִיסֶךָ שבכל יום. כלומר, הניסים שאנו רואים אותם באופן ברור במו עינינו, שהם חורגים ממערכת הטבע הרגילה, ורואים בהם במוחש את יד ה', ועל זה אנו נותנים הודאה להקב"ה על כך.
ואולם, יש גם ניסים, שהם בגדר "נפלאותיך", כלומר, ניסים שהם נפלאים מאתנו, ומכוסים במעטה של דרך "הטבע והמקרה". וזה גורם לנו לא לשים לב, שבעצם יש כאן תרכובת של נס טבעי! וגם על ניסים מסוג זה, אנו נותנים הודאה להקב"ה.
הודאה כפולה! ולמה? משום שניסים גלויים עושה עמנו הקב"ה במקרה הטוב – רק פעם ביום, ואולם ניסים "נסתרים" אנו אומרים בתפילה, שהקב"ה עושה עמנו – בכל עת כלומר, בכל שניה ושניה, רגע רגע…
ובאמת, חז"ל התבטאו בלשון חריפה, נגד אלו שלא יודעים להעריך את טובתו של הקב"ה. ונעתיק כמה מקומות מהם:
א. הגמרא במסכת מכות (דף כ"ג.) אומרת, שמי שמתעלם מלהודות על טובותיו של הקב"ה, הרי הוא פחות מהחמור! שכן: "ידע שור – קונהו. וחמור – אבוס בעליו". כלומר, שור – מכיר טובה למטיבו – קונהו. ואפי' החמור, שהוא גס וטיפש יותר ולא יודע להכיר מיהו בעליו, עדיין הוא מחזיק טובה לפחות לאבוס (חציר והתבן) ממנו הוא אוכל. ואולם ישראל – לא יודע, ולא רוצה להתבונן מיהו המהנה אותו !
ב. וכן מצינו בתורה עצמה, שג"כ כתבה נגד האנשים מהסוג הנ"ל. בחומש דברים (פרק ל"ב) כתוב בפסוק "הל'-ה' תגמלו זאת"? כלומר, הקב"ה הוא אביך, הוא עשך ויכוננך, וכך אתם גומלים לו? רעה תחת טובה – אשר הוא גומל אתכם? וממשיכה התורה לתאר לנו, שבנ"א כאלו מוגדרים: "עם נבל ולא חכם". ופירש הרמב"ן במקום, שמי שכופר בטובתו של הקב"ה, הרי הוא נחשב כנבלה המתה, שהיא מאוסה, ואין ממנה שום תועלת!
מזעזע ממש לראות, שמי שלא מכיר טובה להקב"ה – יורד ממדרגת "אדם" למדרגת "נבילה"! ה' ירחם! והטעם הוא, משום שהכרת הטוב – זהו הבסיס וההתחלה לכל בניינו של האדם!
ג. ובאמת מצינו עוד, שרבינו הרמב"ן עצמו, חוזר שוב על עצמו במילים יותר חריפות, במקום אחר.
הנה, בסוף פרשת בא, כותב הרמב"ן בלשון חריפה מאוד, נגד אותם אנשים שחושבים, שיש הנהגה "טבעית" בעולם. ומדמים לעצמם, שהקב"ה הניח לטבע להתגלגל לבד, ע"פ דרך המזל, ח"ו. וזה לשון הרמב"ן שם "…מחובת האדם, להודות גם על ניסים "הנסתרים", שהם יסוד התורה כולה. ואין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומיקרנו, שכולם ניסים, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל". עכ"ל.
שמעתם את ביטוי הרמב"ן? הרמב"ן הקדוש מגלה לנו, שמי שחושב, שכל רצף החיים שלנו, וכל רגע ורגע שאנו חיים, זה בגלל "דרך הטבע ומנהגו של עולם", חורץ עליו הרמב"ן את משפטו, שאדם כזה "אין לו חלק בתורת משה רבינו"! ובמילים אחרות – הוא נקרא "כופר" בהשגחה העליונה!!!
מבהיל ממש לראות, עד כמה הדברים חמורים, שהם תלויים בכל אמונתינו בתורת משה רבנו ע"ה!
ולכן, מי שרוצה שיהיה לו חלק בתורת משה רבנו, יואיל ללמוד היטב את הקטעים הבאים, אשר ביררנו שם בס"ד, לפרטי פרטים, איזה ניסים "נסתרים" טמונים בכל גלגל החיים שלנו.
ראשית יש להבהיר, שנושא זה מתפצל לשני חלקים:
א. הכרת הטוב להקב"ה – בחלק הגשמיות.
ב. הכרת הטוב – בחלק הרוחניות של האדם. ונתחיל לבאר בס"ד, למה כוונתנו.
הכרת הטוב בחלק ה"גשמי" של האדם:
ענין זה מורכב מפרטים רבים, ונתחיל לחלק זאת, לפי סדר גוף מבנה האדם. נתבונן היטב, איך מתפקד כל מערכת גופו של האדם, וכבר מזה אפשר ממש להשתומם, ולהגיע לאמונה בהשי"ת. וכמו שאומר הפסוק (באיוב, י"ט – כ"ו) "מבשרי אחזה אלוה"!
הנה ניקח בתחילה דוגמא פשוטה: כל ערב שהאדם הולך לישון, קבעו לנו חז"ל בגמרא (מס' ברכות, דף נ"ז:) שהוא נכנס בזה לאחד חלקי שישים של "מיתת הגוף".
ובמה זה מתבטא? זה מתבטא בשעה הוא רדום, שאז כביכול משתתקין כל אבריו, וכל חושיו נרדמים, והוא מתחיל לקבל תחושה של עיור, חרש, ואילם. הוא גם מאבד את הדעה וההכרה שלו, ואין לו שכל כלל להבין, בין ימינו לשמאלו. ובלשון חז"ל זה נקרא, שהקב"ה מחזיר את הנשמות – לפגרים מתים!
והנה, בבוקר, מתגלה לנגד עינינו נס מפליא: אותו גוף, שהיה מוטל כל הלילה כאבן דומם, מתחיל פתאום לקבל רוח חיים, וכל האברים שלו חוזרים שוב לתפקד, הם מתחילים שוב – לראות, לשמוע, ולדבר. וגם המח, מתחדשת בו דעה צלולה, והוא מתחיל להשכיל, ולהבין, את כל אשר מתרחש מסביבו !
איך זה קרה? האם היה כאן איזה "חוזה התחייבות" מצד הקב"ה להחזיר לנו את הנשמה, ולהוריד אותה שוב לתוך גופנו, כדי שתפעיל את מערכת הגוף – לעוד יום נוסף ?
ואם אכן לא היה חוזה כזה, א"כ זה "חסד" מושלם מצד הקב"ה שריחם עלינו, ונתן לנו עוד יום נוסף של חיים!
והיכן "הכרת הטוב" שלנו להקב"ה על חסד עצום כזה? והרי הרגש האנושי ג"כ מחייב, שמי שהחייה אותך, והפך אותך מפגר מת – לאדם חי ותוסס, זה מחייב לתת לו לפחות איזה מילה של תודה! והרי חז"ל הגישו לנו את המילים עד הפה, וקבעו לנו להודות כל בוקר: "מודה אני לפניך… מלך חי וקיים – שהחזרת בי נשמתי"!
* ברוך אתה ה', שפקחת עת עייני, שהיו עיורות! (פוקח עוורים).
* ברוך אתה ה', שהתרת את גופי, שהיה כל הלילה במאסר מרותק למיטה (מתיר אסורים).
* ברוך אתה ה', שנסכת בי כוחות רעננים לעוד יום נוסף של עבודת ה' (הנותן ליעף כח).
* ברוך אתה ה', שזקפת את קומתי, שאוכל ללכת זקוף, ולא אהיה כמו בהמה שהולכת כפופה, עם הראש לעפר (זוקף כפופים).
וכן הלאה, כל סדר ברכות ההודאה של השחר.
והאמת, שהתביעה עלינו היא יותר חריפה, אם נבחון קצת את עצמנו, מה אנחנו היינו עושים, אם איזה "פקיד" בבנק (שלפעמים בקושי יודע לחתום את שמו…) היה עושה לנו איזה טובה קטנה, הרי כבר אנו יודעים, איך שהיינו מתחילים להודות לו, ולהחניף לו עשרות פעמים!!! ואילו למלך מלכי המלכים, שעושה עמנו כל בוקר, לא רק טובה קטנה, אלא מחזיר לנו במתנה את כל קיום החיים – וכי הוא פחות חשוב (ח"ו) מאותו פקיד פשוט שמשרת בבנק???
וכעת, נמשיך הלאה את החשבון:
האם חושבים אתם, שחסדיו של הבורא נגמרים בזה בלבד שהוא מחזיר לנו את נשמתנו במתנה? לא ולא! הוא ממשיך להשפיע לנו חסדים מרובים בחינם! מבלי כל "התחייבות" מצידו כלפינו!
והרי דוגמאות מספר:
כיום, עם כל התקדמות ה"טכנולוגיה" והמדע בעולם, לא יצליחו המדענים להמציא – מכונה משוכללת, שתעבוד כמה שנים באופן שוטף ורצוף, מבלי כל הפסקה כלל!!!
וכעת, ניתן הצצה קטנה, ונראה איזה "מכונה" מסתתרת מאחורי הבשר שלנו: מערכת מכונה משוכללת, שמורכבת מחלקים רבים של: לב, ראות, כבד, קיבה, כליות, מעיים, מח, מערכת עצבים, וכו' וכו'. וכל המכונה הזו עובדת ברציפות וללא הפסק – לא רק כמה שנים, אלא 70 שנה!!! רצוף, ואף פעם לא מתקלקלת, אף פעם לא צריכים להחליף בה חלקים, או לשלוח אותה לתיקון!
נוּ, וכי לא צדק המדרש (בבראשית רבה, תחילת פר' לך לך) שאמר בזה הלשון: אם התאספו כל חכמי העולם, לנסות לברוא אפי' "יתוש קטן" אחד ולהצמיח בו נשמה חיה – אין יכולים בשום אופן! "גרגיר חיטה" אחת, כגודל שעורה – אינם יכולים!!
ובזה זה עדיין לא ניגמר – – –
בתוך כל מערכת הפלאים הזאת, יש חלקים רבים, שבנויים לפי תכנית מדויקת ומחושבת. ממש מסובך ומורכב עד להדהים!
ונעתיק כאן כמה דוגמאות, אשר מרוב השתוממות והתפעלות, יצאו המילים מפינו ונקרא "מה רבו מעשיך ה'"!
א. המעיים: זה ה"מיקסר" שעובד אצל האדם, במשך 70 שנה רצוף! תפקידו "לברור" את האוכל ולהוציא מתוכם את החומרים שהגוף זקוק להם, כגון: החלבונים, הפחמימות, שומנים, מינרלים. וכן את כל סוגי הויטמנים, שהם כוללים: סידן, ברזל, זרחן, וכו'. ואת כל המרכיבים האלו, שולחים המעיים לכל אבר, את החלק הדרוש והמועיל לו. הם גם יודעים בדיוק, כמה כל אבר חסר, ואת זה הם מספקים לו. ואת הפסולת שנשאר – הם מוציאים החוצה.
ב. הלב: מכשיר המשוכלל ביותר, הוא פועם במהירות של כ – 90 פעם לדקה! ובכך הוא מזרים דם, דרך צינורות הגוף, לכל העורקים והורידים של האדם. ובלא זה, לא היה מי שיספק את הדם החיוני לכל חלקי הגוף, והאברים היו מתנוונים, ח"ו. איזה "קפיץ", המציאו לאחרונה המדענים, שיכול לעבוד במהירות מסחררת כזו, במשך עשרות שנים של חיי האדם??
ג. שיניים – ראיתם פעם, בשר שצומח עליו חומר של "אבן"? אם לא, תתפלאו לשמוע – שזה בדיוק השיניים שלכם! ולשם מה ברא אותם הקב"ה? משום שאנו זקוקים למכונת "חיתוך", ו"ריסוק", שתעזור לנו להוריד את האוכל, לתוך חדרי הבטן. ועל זה עזר לנו הקב"ה, וברא לנו תחילה "סכין" שנוכל לחתוך בו את המאכל, ולהצליח להכניסו לפה. והיכן הוא הסכין? הם השינים הקידמיות שלנו, שהם חותכות תחילה את המאכל כמו סכין חיתוך, ונותנים לנו את הגודל המתאים, כדי שהאוכל יהיה ראוי ללעיסה.
ואחרי שקבלנו מהם את הגודל המתאים, הוסיף לנו הקב"ה עוד "מכונה" והפעם כדי שתפורר ותרסק לנו את המאכל, לחתיכות דקות מאוד, עד שיהיה כבלילה סמיכה. וכל זה בכדי, שיהיה קל לנו להעביר את האוכל שחתכנו, דרך צינור ה"וושט" של בית הבליעה.
ואולם, רק רגע! יש עדיין בעיה! המאכל כולו "יבש" ונדבק לנו לפה, ולא מרגישים באכילתו שום טעם ומתיקות, וא"כ כיצד יֶרֶד לנו האוכל למטה?
גם לזה כבר דאג לנו הקב"ה וברא לנו – איבר רכה ועדינה, הלא היא הלשון! היא עשויה כולה ריר נוזלי, שמנעים לנו את המאכל בפה, ומלחלח אותו, כדי שירד בקלות לתוך המעיים !
ד. ועוד דבר מופלא, שהעניק לנו הקב"ה במתנה: מכונה משוכללת, שמופעלת ע"י כמה מרכיבים, והיא מייצרת "מילים ואותיות"!
ניחשתם מה זה? אכן כן, אלו הם קולות הדיבור. שכידוע, בשעה שהאדם מדבר, הוא מפעיל אוטומט את שש המכונות, שיש לו בתוך פיו, ואלו הם: החיך, הגרון, הלשון, השפתים, השינים, ומיתרי הקול. (וכל אחת מהם, מרכיבות לו – סוג אותיות אחרות, כידוע.)
ובעזרת כל המכשירים האלו, מצליחים אנו להוציא מפינו, בפחות מחצי שניה – משפט שלם! ממש, מערכת "סטרייאו" שלימה, שמקופלת בכמה איברים קטנים!!!
ה עוד דבר פלאי נוסף – הוא: שתי הכליות. מדוע? הנה דבר ידוע הוא, שיש "גבול" מסויים, עד כמה שגוף האדם דורש לצורך קיומו. וכשהאדם מעמיס יותר מדי, העודף שכבר הגוף לא צריך, עובר לכליות, ותפקידם להחזיק לנו את "הפסולת", שנוצר אחר הברירה של העיכול.
וחסד עשה עמנו הקב"ה, ששם לנו "שסתום", שיעצור את הפסולת, עד שנגיע למקום הראוי (בית הכסא), ואז המח נותן פקודה, והנקבים הסתומים נפתחים, ומוריקים את הפסולת.
ועכשיו, תארו לעצמכם אם ח"ו האדם מרגיש שהוא צריך לנקות את הפסולת מגופו, ואולם הוא לא יכול לצאת! למה? משום שחלילה נסתם הנקב!
היודעים אתם איזה צער זה? הרי הפסולת עצמה עלולה להרקיב, ולהרעיל את כל הגוף, ואז כל חיי האדם בסכנה! ובמצב כזה, הוא עלול להתפוצץ מרוב כאבים, חודשים ע"ג חודשים צריך להיסחב עם תרופות, כדי לרפא מחלה שכזו. ואילו אצלנו, הקב"ה ריחם עלינו וחסך לנו את כל הסבל הזה, והכליות והנקבים פועלים אצלנו טוב מאוד !
ומה הקב"ה מבקש מאיתנו, תמורת הטובה הגדולה שהוא עשה עמנו? שנעמוד ונעצור את מירוץ החיים שלנו, ונקדיש למענו בסך הכל 20 שניות ונתחיל להודות לו:
"… ברוך אתה ה'… אשר יצר את האדם בחכמה… שגלוי וידוע לפניך, שאם יסתם אחד מנקבים אלו – א"א להתקיים ולחיות אפי' שעה אחת! מודה אני לפניך ה', שאתה רופא כל בשר, וגם אתה "מפליא לעשות", שבראת לי אברים תקינים שפועלים ללא בעיות, ובכך אני לא נזקק כלל לרפואה!
זהו תוכן הברכה הנפלאה, 45 מילים, כמנין "אדם" – שברכה זו נתקנה עליו!
ואילו אנו מה עושים? אומרים את הברכה הזו ב"חצי פה", מנגבים באמצע ידיים, הולכים לעסקנו, ותוך כדי הליכה נזכרים אגב גם לעשות "טובה" להקב"ה ולברך אשר יצר.
למה אנו לא תופסים, שדבר כזה הוא ממש כפיות טובה כלפי הקב"ה! וכי אנו לא יכולים לעצור ולעמוד 20 שניות בלי לעשות כלום בידיים, ולהודות להקב"ה? והרי בהלכה נפסק מפורש (באו"ח סי' קצ"א, סעי' ג') "שאסור לאדם לעשות שום מלאכה בידיו, בשעה שהוא מברך"!
נעמוד ונחשוב קצת: אם להקב"ה לא נאמר תודה, אז למי כן נאמר תודה? לרופא שבקופ"ח? והרי גם הרופא בעצמו, צריך להגיד תודה להקב"ה, וא"כ אנו נלך להודות לאדם שזקוק בעצמו לחסדי השי"ת? שהרי כולנו חייבים להקב"ה, את הנשימה של כל רגע ורגע מהחיים!!!
הבעיה אצלנו, שאנו לא מתבוננים (או שלא רוצים להתבונן, כי זה אח"כ יחייב אותנו) בכל חסדי השי"ת, את המצוות והברכות אנו עושים "חפיף", את התפילות חפיף, הכל חפיף, חפיף, עד… "שיחפפו" אותנו מלמעלה…!
וכי עד שלא נרגיש פעם, ח"ו איזה מחלה שנקראת "עצירות" בנקבים, לא נדע עד אז, להעריך ולהכיר טובה להקב"ה? למה לחכות, עד שח"ו נקבל איזה קלקול במכשירים, ורק אז נתחיל להבין, איזה חסד עצום, היה עושה עמנו הקב"ה כל הזמן!
אלא מה? הבעיה היא, ש"השיגרה" של החיים מרדימה את האדם, ומקפיאה לו את כל רגשי ההתפעלות שיש לו, עד שכבר אנו נכנסים לתוך "עילפון" רוחני, וכבר לא מרגישים שבעצם יש כאן מישהו מלמעלה, שכל יום מעניק לנו את החיים מחדש!
וניתן דוגמא פשוטה לדברינו:
רופאים העובדים בבתי חולים, שעוסקים "בניתוחים" על גוף האדם, הם הרי רואים באופן מוחשי וגלוי את נפלאות הבורא. איך סידר בתוך גוף האדם, מערכת מופלאה כזו, ובכ"ז הם ממשיכים להשאר אדישים ואטומים!
אינם מתרגשים בכלל, בראותם איך גוף כזה קטן, יכול להחזיק מערכת כזו מסובכת! מהו הדבר, שמכבה להם את הרושם של ההתפעלות? זהו כוחו העצום של השיגרה וההרגל! הם התרגלו כבר לתמונות כאלו, וממילא חושבים הם, שכך הוא טבעו של עולם, וכך צריך להתנהל ע"פ חוקי הטבע, ולכן אין ממה להתרגש !
וחז"ל שהיו מודעים לבעיה זו, נתנו לנו שרשרת של ברכות, שמלווה את האדם לאורך כל היום, והם "מזריקים" לאדם זריקת התעוררות, ומעוררים אותו לצאת מן התרדמה, ולהתחיל לשים לב, שגם פעולות פשוטות שהוא עושה במשך היום, הם ג"כ מחסדיו של הבורא יתברך.
הנה, כדי לחזק את הלבבות, שנדע להעריך ולהכיר בטובותיו של הקב"ה, נעתיק עוד דוגמא "אקטואלית" לגבינו:
הגמרא במס' ברכות (דף ז':) אומרת: "אמר רשב"י, מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאה לאה והודתה לו, שנאמר "הפעם אודה את ה'"!
פלאי פלאים! וכי מיום בריאת העולם, אף אחד לא הודה להקב"ה חוץ מלאה? והרי את כל סדר התפילה (שכולה מלאה בהודאות ותשבחות) קיבלנו אותם מהאבות הקדושים, שהיו מודים ומשבחים את הקב"ה בתפילתם, וכיצד יתכן שלאה היתה הראשונה בזה? (וע"ע בפירוש "תורה תמימה" שם).
אלא – תירצו המפרשים, שההודאה של לאה, היתה הודאה מסוג אחר לגמרי: היא נתנה תודה להקב"ה, גם על דבר שנראה "טבעי" ביותר, וזה הלידה. נכון, זה דבר שיגרתי מאוד שאשה יולדת, ואולם מי שמתבונן היטב רואה, שכאן מסתתר נס נסתר!
עצם העובדא, שהוולד יצא בריא ושלם, וגם האשה בריאה, ולא ניזוקה ממהלך הלידה, גם על זה צריך ליתן הודאה להקב"ה! [שהרי הלידה, שוברת את כל גופה של האשה, והיא נשארת תשושה במשך 24 חודש – שנתיים ימים! כך קבעו חז"ל בגמרא מס' נידה (דף ט'.) ומטעם זה, פטרו אותה חז"ל מלהתענות, בכל ד' הצומות שחיובם מדרבנן].
וזהו מה שחידשה לנו, לאה אמנו הצדקת: גם על דבר שנראה בעינינו כ"סטנדרט", ו"נורמל", שכולם עוברים אותו באיזה שלב בחיים, גם בזה צריך להכיר את טובתו של הקב"ה ולהודות לו!!!
ועד כמה חובת ההודאה להקב"ה? תשמעו סיפור מעניין, מהגמרא מסכת בבא מציעא (דף פ"ו.):
מספרים לנו שם חז"ל, על ר' שמעון בן חלפתא, שהיה יושב ונח על ראש ההר, ולומד ומעמיק שם בתורה. אותו יום, היה יום חמסין, שרב כבד מאד הורגש בחלל האויר, והחום היה מעיק מאד לר' שמעון, מה עשה? קרא לבתו ואמר לה: בתי! הניפי לי קצת ב"מניפה", כדי שאקבל קצת אויר, ובתמורה לזה אתן לך במתנה – זר של שושנים!
ומספרים חז"ל, שעד שהלכה בתו להביא את המניפה, בנתיים נשבה כבר הרוח, ור' שמעון נרגע קצת מהחום, שהיה מכה על פניו.
כשראה זאת ר' שמעון, אמר בהתרגשות: "כמה זרים של שושנים, אני חייב עכשיו לבעל הרוח"!
כלומר, ר' שמעון לימד אותנו, שאפי' על דבר פעוט כזה, שרוח מנשבת עליך כשחם לך, ואתה נהנה מזה, עליך להודות להקב"ה. ולמה? בגלל שגם לאדם בשר ודם, שהיה עושה לך רוח במניפה, היית מודה לו, ועוד נותן לו מתנה, וא"כ לבעל הרוח עצמו – שהוא הקב"ה, על אחת כמה וכמה, שאתה מחויב להודות לו !
זהו סיכום כל ענייני הגשמיות שהאדם צריך להתבונן בהם, ולהודות לבוראו על כך.
ואולם, גם בחלק ה"רוחני" שהקב"ה מעניק לאדם, גם על זה חייבים להודות להקב"ה! וכדי שנבין על מה כוונתנו, נעתיק כאן דוגמא אחת: אדם, שהקב"ה זיכה אותו, והוא לומד תורה בישיבה קדושה, או שבניו לומדים בישיבות, עליו לרקוד משמחה, ולהודות ולשבח על כך להקב"ה!
ולמה? פשוט מאוד! תתבונן קצת: מליארדים של אנשים מסתובבים בעולם, ומתוכם הקב"ה בחר לו קומץ מצומצם של אנשים, שיהיה להם גישה חופשית אליו, ויוכלו לשרת אותו, ולהיות בקרבתו כל היום, ללא הפסקה! ואתה – זכית שתהיה מבין המעומדים האלו, שיזכו להיות תמיד, תחת ה"חממה" של ארמון המלך!
והאמת היא שיש כאן הודאה כפולה: כל בחור ישיבה, צריך להודות להקב"ה, גם על כך, שזיכהו וגלגל את נשמתו להורים טובים, שיודעים לתת לו את האפשרות והאמצעים ללמוד בישיבה !
כמה מסכנים אותם בחורים, שלרוע מזלם, נולדו להורים בורים ותמימים, שלא קבלו כל הערכה לתורה ומצוות, ולכן הילדים שלהם, נאלצים להתחנך במקומות שלא מקנים שום ידיעה מתורת ה', משאירים את הנשמה ריקה ומנוערת, רעבה לטיפת טל של תחייה מהתורה, ואין מי שיעניק לה את זה!
אָאָה! כמה מסכנים הם, שלא זכו לטעום מה נקרא שמחה ואושר אמיתי בחיים!
ולכן, מי שנפל בחלקו להתחנך – או לחנך את ילדיו בישיבות הקדושות היכלי התורה, חייב להכיר טובה כפולה ומכופלת להקב"ה, ששם בליבו להכיר את האמת, ולא להשאר ב"ריקנות" בתוך החושך הגדול של העוה"ז. וברוך ה' היום מספר בני הישיבות נאמד בכ – 25.000 תלמידי ישיבות קדושות כ"י. (ולר"ע, היו 24,000 תלמידים, ע' בגמרא יבמות דף ס"ג). וכל אחד מהם, חייב להכיר טובה באופן אישי להקב"ה, שזיכהו על כך!!
הנה, זו דוגמא אחת מתוך אלפי החסדים, שהקב"ה מעניק לנו במישור ה"רוחני".
וכעת, נגלה לכם סוד גדול, ב"תכונות הנפש" של האדם: מי שמרגיש, שכל הדברים שנאמרו עד עכשיו לא מדברים אליו, והוא לא מסוגל לעמוד 20 שניות ביום, ולהודות בכוונה לבורא עולם – יידע לו אותו אדם, שדבר זה נובע מחמת הגאוה שטמונה בתוכו. שהוא חושב בדעתו: אני אשפיל עצמי להודות? והרי כולם זקוקים לי, ולא אני זקוק להם!
וכשזה מתחיל ממחשבת גאוה כזו – כלפי בני אדם, זה נגמר בסוף, שכבר לא מסוגלים להודות אפי' להקב"ה בורא העולם! שכן כלל מסור בידינו: מי שיש בידו מידה רעה, והוא לא עוצר אותה בזמן, היא תדרדר אותו בסוף עד התהום!
היודעים אתם, ממי למדנו יסוד זה? מפרעה הרשע! פרעה היה שיא ה"כפוי טובה", שיכול להיות בעולם (שכפר בטובתו של יוסף הצדיק, שהציל אותו ממוות של רעב). ומצד שני, היה טבוע בו גם שיא הגאוה שיכול להיות, עד כד כך, שהפך את עצמו לאליל, והיה מכריז "לי יאורי, ואני עשיתיהו".
לומר לך – שהָא בהָא תליא, מי שגאוותן – הגאוה שלו, לא תתן לו להרגיש, שהשני עשה לו טובה, והוא נשאר "חייב" לו. וסופו להיות כמו פרעה שכפר גם בטובתו של הקב"ה! בר מינן.
וצריך לזכור, שחוץ מזה שאדם הזה הוא "גאותן" ו"כפוי טובה" – הוא עוד עתיד להענש "פיזית" בגופו!
אדם כזה, שזכה בחיים שקטים ושלוים, והכל אצלו הולך על מי מנוחות, ובכ"ז הוא לא מרגיש "נקיפות מצפון" של מחויבות להודות להקב"ה על כך, יידע לו שבסופו של דבר, גם ענוש יענש על כך מהשמים!!!
ויש לנו על כך 3 ראיות מדברי חז"ל:
א. אדם הראשון, הוא היה הראשון שכפר בטובתו של הקב"ה, ואמר לו: "האשה שנתת לי, יש לי ממנה רק צרות, שהרי היא גרמה לי לחטוא כלפיך". וזהו כפיות טובה! שהרי הוא בעצמו התחנן להקב"ה, ואמר לו "לכולם יש להם בן זוג, ולי לא"? ואז הוסיף לו הקב"ה את בת זוגתו האשה. וכעת הוא הולך ובועט בטובה שעשו עמו?
ובאמת, מגלים לנו חז"ל במדרש (משנת ר' אליעזר דף ל"ב, וע"ע בגמרא מסכת עבודה זרה דף ה':) שבגלל שאדם הראשון כפר בטובה, העניש אותו הקב"ה, וגירש אותו מגן עדן, וקנס אותו ב"מיתה", לדורי דורות! הנה ראו, לאיזה תוצאות קשות עלולים להגיע, כשלא יודעים להעריך את הטובה שהקב"ה נותן!
ב. וגם אצל יעקב אבינו, מצינו בחז"ל אותה תביעה: הקב"ה עשה עמו הרבה טובות: הציל אותו מ4- אנשים שרצו להרוג אותו, והם: עשיו,
אליפז, לבן, ושרו של עשיו שנאבק עמו. שמר עליו במשך 20 שנה שהתגורר בבית לבן, שלא ירמה אותו, והכפיל לו את הטובות עמו, שהרי בתחילה הוא יצא לחרן – רק עם מקל ותרמיל, וכעת הוא חוזר לביתו, עם כל טוב שבעולם, 4 נשים, 11 ילדים, ומקנה כבד מאוד!
נו, צריכים להודות על כל הטובות האלו לפני בורא עולם, או לא? בודאי שצריך להודות, וגם יעקב אבינו הודה, אלא מה? הוא לא הודה מיד, אלא הוא התעכב קצת בעיר "סוכתה" 18 חודש (עיין בגמרא מסכת מגילה, דף י"ז.) סידר את המקנה והנכסים שלו בעיר, ורק אח"כ עלה לבית אל, לבנות מזבח, ולהקריב קרבן תודה להקב"ה.
אומר המדרש תנחומא (הובא ברש"י, פרק ל"ה-א) שהקב"ה הקפיד על יעקב אבינו, ואמר לו: מכיון שהתעכבת, ולא מיהרת להודות מיד על כל הטובות שגמלתיך, הריני מסבב לך, שיקחו את ביתך דינה, יטמאו אותה, ורק אז תדע להעריך כמה צריך להודות להקב"ה! [וכעין אותה תביעה, מצינו שנתבע יעקב אבינו, גם כשעמד לפני פרעה, והתלונן בפניו שימי חייו – "מעט ורעים" וכו'. (ולא הזכיר גם את טובותיו שהקב"ה עשה עמו, שהצילו מלבן ועשיו, והחזיר לו את יוסף, וכו'). ונענש על זה, שהורידו לו משנותיו 33 שנה! עיין בזה בפירוש "דעת זקנים" בשם המדרש, וע"ע ברמב"ן שם.]
נורא נוראות! עד כמה מקפידים בשמים על אדם שלא נותן דעתו להודות להקב"ה, שהרי גם יעקב אבינו, שהיה קודש קדשים, ומרכבה לשכינה, ובכ"ז דקדק עמו הקב"ה, ותבע אותו על כך! וא"כ אנו אזובי הקיר, יתמי דיתמי, מה נענה ונאמר – – – ? ? ?
ג. והצדיק השלישי, שנתבע ג"כ מהקב"ה על כך, היה חזקיהו המלך. מספרת לנו הגמרא במס' סנהדרין (דף צ"ד.) שחזקיהו היה מלך צדיק וישר, עד שמרוב צדקתו, רצה הקב"ה לעשות אותו משיח!!! ואת סנחריב הרשע ל"גוג ומגוג". ובכ"ז בסוף היה איזה תביעה קטנה על חזקיהו, שגרמה לו להפסיד את כל הזכות הגדולה הזו!
מה קרה? מספרים לנו חז"ל, שמידת הדין עמדה וקיטרגה עליו, וטענה: עשית לחזקיהו כ"כ הרבה ניסים, הצלת אותו מסנחריב הרשע, ביטלת מעליו גזר דין של מוות, שהיה מרחף על ראשו (בגלל שלא נשא אשה) ובכ"ז הוא לא התעורר לומר לפניך אפי' שירה אחת, על כל הטובות שגמלת אותו !
ואכן הקב"ה קיבל את דברי המקטרג, וביטל בגלל זה את כל הטוב הגדול, שרצה להעניק לחזקיהו!!!
רואים מה אפשר להפסיד כשלא מודים להקב"ה על חסדיו וטובותיו? את הזכות הגדולה ביותר להיות מלך המשיח, אפשר לאבד בידים, בגלל חוסר תשומת לב של "הכרת הטוב"! מזעזע ממש!
ולכן, מי שלא רוצה להענש על כך (כמו שנתבעו אדם הראשון, יעקב אבינו, וחזקיהו המלך) ימהר להודות להקב"ה על כל הטובות שגמל איתו, ולא יחכה עד שיקבל על כך "זירוז" מן השמים! [ובאמת, בתקופת המלחמה שהיתה בשנת תשנ"א (מחמת הצורר הבגדדי, מעירק.) בתום תקופת המלחמה, כשהקב"ה הציל אותנו ממנו ממש בניסים, עוררו כל גדולי הדור, לא לשכוח להודות להקב"ה על הצלה זו, שאם לא כן, עלול זה ליהפך להיות "קטרוג" על עם ישראל, ח"ו]
ויש כאן עוד דבר שראוי לעורר עליו:
מי שזיכה אותו הקב"ה לראות בנשואי ילדיו, יקפיד ג"כ להכיר טובה להקב"ה על כך, ויערוך לילה קודם לכן, סעודה לעניים ולעמלי תורה. או שיחלק ממון כשיעור סעודה זו לצדקה, ובכך יבטא את תודתו להקב"ה, שזיכהו לראות בשמחת בניו – בזה שגם הוא ישמח את בניו של הקב"ה העניים.
ומי גילה לנו שהקב"ה מקפיד מאד בענין זה? שוב חז"ל בגמרא בסנהדרין! חז"ל מספרים לנו שם (בדף פ"ט:) שבזמן שנולד לאברהם אבינו בנו יחידו – יצחק, היה אברהם שמח שמחה גדולה, וערך סעודה כיד המלך, לכבוד הברית מילה של יצחק, ומרוב שמחתו, נשכח ממנו לרגע, שצריך לומר תודה להקב"ה – בתחילה וראש לפני שמתחילים לשמוח בשמחתו הפרטית, ולהקריב להקב"ה קרבן תודה, שזיכה אותו בבן זקונים!
מספרים לנו חז"ל, שמעשה זה עורר קיטרוג על אברהם, ומיד עלה השטן לפני הקב"ה והתחיל לקטרג בזו הלשון: "רבש"ע! זקן זה חוננת אותו במתנת חינם, ונתת לו לגיל מאה שנה פרי בטן, ובכ"ז, מכל הסעודה הגדולה שבזבז ממון רב לכבוד בנו, לא היה לו איזה יונה אחת, או גוזל קטן, להקריב לפניך"!!!
ואכן, קיבל הקב"ה את דברי השטן, ומיד אמר לאברהם: כיון שלא הזדרזת להקדים להקריב לפני קרבן תודה, אעניש אותך ואעמיד אותך בנסיון מר וקשה, שעכשיו תיאלץ להקריב לי לקרבן את… בנך יחידך – את יצחק!!! וזה היה הגורם העיקרי, שסיבב לכל הנסיון הקשה של "עקידת יצחק"!
ומזה ילמד לקח כל בר דעת, ויזכור בעת שחוגג במשפחתו איזה שמחה משפחתית שתהיה: ברית מילה, בר מצוה, נישואין, וכיוצ"ב, שלא ישכח להקריב מכל "אלפי השקלים" שמבזבז לצורך שמחתו – לפחות איזה סעודה קטנה של יונה אחת, או גוזל קטן, ויחלק את זה לעניים, לכבוד השי"ת. וישתף גם אותם בשמחתו, שהרי הקב"ה הוא זה שהביא לך את הבן, שתוכל לחגוג לו ברית, בר מצוה, וחתונה, וכעת אתה "שוכח" ממנו ולא מתעורר להודות לו?
וכל אדם שנוהג בחכמה, ויאמץ לעצמו הנהגה יקרה זו, הרי בזה הוא מסיר את קטרוג השטן מעל ראשו, שהרי הודה להקב"ה ונתן גם לו את חלקו, ולא שימח רק את "בטנו" בשמחתו האישית והפרטית!
[ושוב ראיתי, שכעין זה כתב ב"כף החיים" (באורח חיים, סימן רע"ב, אות י"א). וזה לשונו: "יש להזהיר ביותר, בסעודת ז' ברכות (של חתן וכלה) שלא לקחת כוס לברהמ"ז – מיין מגולה.
ומדוע? מסביר הכפה"ח שכאן יש בעיה לא רק מצד ההלכה, שאומרת שיין מגולה (שעבר עליו לילה שלם) פסול לקדש עליו, אלא יש כאן עוד בעיה חמורה יותר, והיא: סכנת נפשות! כן! כאשר השטן יראה, שמכל השמחה של השבע ברכות, לא מצאו לקדש להקב"ה, אלא רק ביין שהיה "מגולה", מיד יקטרג השטן על בעל השמחה – ואז חייו נמצאים בסכנה !
ולכן מסיים הכפה"ח: שבקידוש בזמן שמחה – יש להזהר בזה יותר, מאשר קידוש בשבתות וכיוצ"ב. עכ"ל.
הרי לנו, שממש אותו "רעיון" שהזכרנו – כבר אמר אותו בעל "כף החיים" (וברוך שכיוונו)].
ולכן: חכם עיניו בראשו, וכל סוף מעשה במחשבה תחילה, לראות את הנולד, ולהודות להקב"ה בהקדם האפשרי על כל טובה בחיים!
ולסיום המאמר, נעתיק כאן "סגולה" מאת רבינו הקדוש הבן איש חי שהביא בספרו (פר' תולדות, שנה שניה, אות ג') וכתב שהיא סגולה בדוקה ומנוסה:
"מי שנמצא ח"ו בעת צרה, ממליץ לו הבן איש חי, שידור נדר להקב"ה, שאם יציל אותו ויוציאהו מהצרה הזו, הוא מבטיח להודות לו אח"כ על כך, ולומר לפניו את מזמור השיר של "נשמת כל חי", שכולו דברי הלל והודאה להקב"ה.
אדם כזה – מבטיח לו הבן איש חי, שבודאי סגולה זו תועיל לו להנצל מאותו צרה! כיון דשבח זה "דנשמת כל חי" הוא יקר וחביב מאד אצל הקב"ה!
רואים אתם איזה מעלה יש למי שמכיר טובה להקב"ה, ומודה לו בשירות ותשבחות? זה מסוגל לבטל מעליו את כל הגזירות, ולהוציא אותו מכל הצרות שיש עליו!
מי פתי וישאר אדיש, למשמע כל הדברים הנפלאים האלו…!!
"שיחת טלפון" פשוטה ותמימה, מה חסר בה?
– הלו – – –
– כן !
– מר שמעון…
– כן… מדבר…!
– מה נשמע? איך הבריאות, האשה, הילדים?
– "בסדר, כרגיל"…
עד כאן "ציטוט" של חלק משיחת הטלפון, שנשמעת בהרבה בתים בישראל, וכעת אנו שואלים שאלה פשוטה: איזה מן תשובה זו "בסדר – הכל כרגיל"? מי "התחייב" לך, שהבריאות שלך תמשך כל הזמן 'כרגיל' – מבלי כל בעיות ומכאובים?
אדם שמאמין בהקב"ה ויודע שכל רגע ורגע אנו תלויים בחסדיו של הבורא יתברך, אצלו – גם ה"שיחת טלפון" נשמעת לגמרי אחרת! הוא עונה בטלפון: מה נשמע? "ברוך ה' – הכל בסדר, ישתבח שמו לעד"! בדיוק כמו יעקב אבינו שתמיד 'שם שמים' היה שגור בפיו! אדם כזה, שיודע להכיר טובה להקב"ה אפי' בשיחת טלפון פשוטה – הוא זה שיזכה להמשך סייעתא דשמיא, ולהמשך מענק של חיים טובים ומאושרים מהקב"ה!
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט"א
אמרי יחזקאל
הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5