——–
קוראי הספר ודאי תמהים לעצמם, על מה ולמה – חרג בעל מחבר הספר ממנהגו, ובמקום להתייחס לעוד מאמר "אקטואלי" נוסף, שעולים בחלל האויר מידי יום – מוצא לו זמן לנכון להקדיש מאמר שלם, המתייחס רק "למעשיות" בעניני גמ"ח?
ואולם, אין זו האמת! שהרי מקובלים אנו מאת רבינו החזו"א זצ"ל, שהיה חוזר ואומר, שאין דבר שמטביע רושם – על נישמתו של האדם – כמו סיפורי מעשיות על גדולי עולם. אשר ההתרשמות מגדלות הצדיק נחקקת בליבו, וממריצה אותו ללכת בעקבותיו. ועוד, שבזה הוא רואה תמונה חיה של "דוגמא אישית", כיצד צריך להראות יהודי עובד ה' באמת.
וכמו שכבר אמרו חז"ל בספרי (פרשת עקב) "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד אגדה, שמתוך כך אתה מדבק בדרכיו"!!!
נקוה שתפיקו את ה"מוסר השכל" מכל מעשה שנעתיק במאמר זה. אשר טמון בתוכנם הרבה לקח עבורנו, וצריך רק לפקוח קצת את העיניים – כדי לגלות אותם.
קריאה מהנה !
נתחיל תחילה ב – 2 מעשיות, על גדולי ישראל, שימחישו לנו עד כמה הרגישו את כאבו של הזולת, עד שהיו מוכנים אפילו לסבול עבורו – ובלבד שלא יצטער.
א. תלמידו של החזו"א מספר, שפעם אחת ליוה את רבו מביהמ"ד לכיוון ביתו. והחזו"א כדרכו מיהר לביתו, וכפי שידוע שכל זמנו היה מחושב על הדקה.
והנה לפתע באמצע הדרך, האט החזו"א את הילוכו, והחל ללכת בנחת ובקצב יותר איטי, עד שעבר כיברת דרך – ושוב הגביר החזו"א את מהירות הליכתו.
התלמיד ששם ליבו לשינוי קצב ההליכה של רבו, התפלא ופנה אל החזו"א בשאלה: רבי! ידוע לי שזמנך יקר, ולכן הלכת מהר מאד, אלא שאם כך – מדוע פתאום האטת את קצב ההליכה, ואח"כ שוב חזרת למהר? אנא למדני רבי, פשר תעלומה זו, כדי שאוכל ללמוד ממנה אורחות חיים!
חייך החזו"א, והשיב לו במתק שפתיו: כשהגענו לסמטא שבה האטתי את הילוכי, לא שמת לב שהיה הולך לפנינו אדם "צולע" בעל מום?
היודע אתה איזה צער יכול ליגרם לו, ברגע שיבחין שאנו הולכים במהירות יותר ממנו? הוא יתחיל להרהר לעצמו בעצב, שהנה יש אנשים שבריאים ברגליהם, ויכולים להניע אותם ללא כל קושי, וזה רק יעורר לו את צרתו הפרטית, ויפזר לו מלח ע"ג פצעיו!!!
ולכן האטתי גם אני את קצב ההליכה, כדי לתת לו הרגשה שגם אנשים בריאים הולכים בקצב שלו, והעובדה שהוא מוגבל ברגליו, אינה פוגמת במהירות ההליכה שלו…
וכך עשיתי, עד – – – שהוא עבר בעיכול הבא, ואז – שוב חבל לי על הזמן, והגברתי את המהירות. סיים החזו"א את דבריו.
התלמיד היה נרעש ונדהם מגדלותו של רבו. הוא גילה ברגע זה, שהחזו"א גאון לא רק בתורה, אלא גם במצות גמילות חסדים, גם שם הוא ידע לרדת לעומק נבכי נפשו של השני…!
ב. עוד מסופר על אדמו"ר צדיק (כמדומני – המהרי"ל דיסקין) שפעם אחת התארח בשבת אצל הגביר העשיר של העיירה. וכשהגיע ליל שבת וכולם ישבו להסב על השלחן, כיבדו את האדמו"ר תחילה, והביאו לפניו צלחת חמין ("צ'ולנט").
הרב התחיל לטעום ו… פתאום קרא בהתפעלות: איזה חמין טעים! מימי לא בא אל פי – חמין כ"כ משובח!
ומיד הוא ביקש עוד צלחת.. ועוד צלחת… ולבסוף הוא שאל אם נשאר משהו מן החמין בסיר… כ"כ מוצלח יצא החמין, עד שהוא רצה לאכול את כל הסיר!
המסובין יצאו מדעתם מרוב תדהמה, הם לא הבינו איך בן אדם אחד יכול להשתלט על סיר שלם של חמין… אחדים מהם העלו "השערה", שמן הסתם מתקן הרב "תיקונים" באכילתו, ולכן הוא רוצה לערוך תיקון לכל סיר החמין כולו…
הרב גמר לאכול, והנה הוא רמז לאחד מתלמידיו, שיאחז בידו ויוציאנו החוצה, בשארית כוחותיו הצליח הרב להגיע למקום מסתרים, שלא יראוהו, ואז הוא הקיא בכמויות ענקיות את כל מה שאכל…
התלמיד נבהל ונרעש בראותו את אשר קרה לרבו, והוא פנה לרבו מתוך כאב: רבי! מדוע העמסת על עצמך לאכול יותר מכפי יכולתך, ובכך הזקת לעצמך, על מה ראית לעשות כן? השיב לו הרב: תראה, ברגע שטעמתי את החמין, הרגשתי מיד שהמבשלת טעתה, ובמקום להכניס שמן בחמין, היא שפכה מתוך בקבוק של – נפט !!!
ושיערתי לעצמי, מן הסתם המבשלת הזו היא איזה אשה אלמנה עם עשרה ילדים (שכן מי הולכת לבשל בבתים אחרים? אשה אלמנה שצריכה פרנסה).
וידעתי שמרוב התרגשות לרגל המאורע, התחלף לה שמן בנפט, וגם עוד ידעתי, שרע ומר יהיה גורלה באם יעלה בעה"ב על טעותה, שהרי בזה היא הרסה לו את כל ההכנסת אורחים שציפה לזה כ"כ הרבה זמן, וגם גרמה לו בזיונות לעיני כל המסובין וכו'. ולכן רציתי לאכול את כל הסיר, ע"מ להעלים כל סימנים מהאוכל הזה… למחוק כל עקבות של חשד כלפיה!
התלמיד התרשם עמוקות מגדולת רבו, ואולם פנה אליו בשאלה נוספת: רבי! כל השיקולים האלו נכונים ואמיתיים, ואולם במקרה שלך, הרי סיכנת את חייך, בזה שהכנסת לתוך גופך נפט צורב שכזה! ובתורה נאמר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"! השיב לו הרב: צודק אתה, ואולם במקרה כזה, כבר פסקו לנו חז"ל (במסכת סוטה דף י: וע"ש עוד בתוס') "נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים"!
במקום שיש הלבנת פנים אין שום חשבונות אישיים, ואפי' שאלות של חיים – ג"כ אין!!! את הכל צריך להקריב למען השני, כדי למנוע שלא יאדימו פניו מרוב בושה בגללך.
הנה, זהו "ראש הפיסגה", בדרגות של בין אדם לחברו, ואליה אנו צריכים לשאוף, לטפס ולהגיע, להתקדם צעד אחר צעד, בעקבותיהם של רבותינו הגאונים, במעשי גמילות חסד, והטבה לזולת.
נמשיך להעתיק כאן עוד 3 מעשיות, שמתייחסים לתופעה השכיחה של מידת הקמצנות, בעניני צדקה:
א. עשיר אחד, סירב ליתן לקרובו העני צדקה, בטענה שקרוב זה הוא "קרוב רחוק" שלו, שיש לו קירבה משפחתית רק מהצד של האמא של הסבתא שלו, וכו', ולכן אין הוא מכירו!
השיב לו הרב: אתה מתפלל כל יום להקב"ה? אל מי אתה פונה בתפילתך, ומבקש שהקב"ה יענה לך בזכותם? לאבות הקדושים, אלוקי אברהם יצחק ויעקב, וא"כ גם הם ישיבו לך באותה תשובה, כשתבוא לבקש את עזרתם, הם יאמרו להקב"ה שלא ישמע לתפילתך, כיון שהם אינם מחויבים לבא לעזרתך! וכשתתרעם ותאמר – מדוע? והלא גם אני יהודי, בן אברהם וכו' – הם ירגיעו אותך בטענה שאתה כבר "קרוב רחוק" שלהם… הרבה דורות עברו מזמניהם ועד זמנך, ולכן אין הם מכירים אותך…
ב. רב אחד הלך לאסוף צדקה לטובת ישיבתו, והנה אנשי העיר הצביעו לפניו על בית עשיר אחד, קמצן גדול, שאיננו תורם לצדקה אף לא פרוטה שחוקה אחת.
אמר הרב – אני 'אסדר' אותו! מה עשה? הדליק נר, החזיק אותו בידו, וכך נכנס לביתו של העשיר. העשיר, שהיה ניצב על פתח הדלת, ראה להפתעתו, שהרב עומד בפתח, ולאור היום מחזיק הוא נר דלוק בידו.. התפלא העשיר, ושאל את הרב: יאמר לי רבנו! על מה ולמה יש לו להחזיק נר דולק בצהרי היום,לאור השמש המסנוורת!
ענה לו הרבי: לפני שנכנסתי לכאן, הודיעו לי האנשים שכבודו חס מאד על ממונו, ועד שמוציא פרוטה מכיסו "יוצאת" לו ממש הנשמה, ולכן הקדמתי והדלקתי נר, כדי שאם אצליח להוציא פרוטה מכיסך – הנר הזה כבר יהיה ל"עילוי נשמתך"…!
ניכלם העשיר מדברי הרב, הבין את הרמז הנוקב, ומן היום ההוא ידו נפתחה לכל נצרך לצדקה.
ובאמת, היודעים אתם, מהו סיבת התופעה שנותנת לאדם את תחושת הקמצנות? היודעים אתם למה קשה לאדם להוציא פרוטה לצדקה?
למה האדם מרגיש שידיו 'קשורות' בעניני צדקה, ופתאום נכנסים בו רגשות אהבה עזים אל ממונו, עד כדי שמוכן הוא להקריב את חייו למען הממון! מה הסיבה לכל התופעות האלו ?
ועוד נשאל: היודעים אתם – מי דוחף את האדם לעבוד כל היום, ולאסוף עוד ועוד ממון, ולא להיות שבע?
מה באמת התשובה לכל השאלות האלו? בואו ותשמעו כעת תשובה מעניינת:
כידוע, בכל אדם קיימים שני כוחות יסודיים – "גוף" "ונשמה". שני כוחות אלו, שונים לגמרי במהותם: הנשמה – חוצבה מהקב"ה. והגוף – חוצב מהאדמה. ויש גם השלכות מעשיות לעצם העובדא שזה בא מהאדמה, וזה מהקב"ה:
הגוף – שיסודו מעפר, הוא גם מקבל את "תכונת" העפר: הוא נהפך להיות חומרי, ארצי, וגשמי. וגם הוטבע בו כוח המשיכה. כלומר, את אותו כוח, שיש בעפר כדור הארץ, כח מגנטי של משיכה – כוח זה הועבר גם לאדם שנברא מהעפר, ולכן האדם מרגיש כל הזמן מטבעו שהוא נמשך תמיד רק לקבל כסף, לקחת ולקחת, ולא מסוגל לתת ולהעניק. כח זה מוגדר בחז"ל בשם – כוח "הנטילה".
זה החלק שהגוף קיבל מהעפר, ואולם הנשמה שנוצרה מאת הקב"ה, קיבלה ממנו את הכח והרצון להטיב, לתת, ולהעניק, לרחם ולעשות צדקות, רצון זה מקורו נובע מתוך הנשמה.
וכעת, הכל תלוי באיזה שיטה פועל האדם: יש אדם, שממשיל את הנשמה על הגוף, כלומר, הוא מֶפָתֵח לעצמו יותר ויותר את כח הנתינה, ובזה הוא הולך ומחליש את כח הנטילה שטמון בגופו.
ואולם, יש אדם שפועל הפוך: הוא נותן לגופו להתנהג כפי טבע בריאתו, ואז 'כח המשיכה' פועל בו, ומגיע לשיאים אדירים! הוא תמיד מרגיש את היד כמו "מגנט" שרוצה רק להכניס לתוך הכיס כסף, ואינה מסוגלת להוציא ולהעניק!
כמה אומלל אותו אדם, שלא זכה להשליט את כח הנשמה – על גופו, ואיפשר לחומר של הגוף שינהיג אותו לפי הטבעים שלו. הוא דומה ממש לאותו עגלון שפעם אחת החמור שלו השתולל, השתלט על בעליו, ורכב 'עליו'… מסכן ממש!!!
אלא שכאן צריך להעמיד דברים על דיוקם: האמנם חושבים אתם שכל הקמצנים הם באמת רשעים ורעי לב? הנה המעשה הבא יוכיח לכם, שיתכן שיהיה קמצן גדול – ומצד שני צדיק גמור! כיצד? קיראו:
בזמנו של הרב בעל תוס' יום טוב (שחיבר פירוש על המשניות) היה גר במדינתו יהודי בשם שמעון, שהיה גם עשיר גדול. ואולם דא עקא, שלפי גודל עושרו כן גודל קמצנותו. לא היה מסוגל להוציא מטבע כסף לצדקה, וכל העניים שהיו מתדפקים על דלתו, היו שבים ופניהם ריקם. תופעה זו גרמה, שבפי כל אנשי העיר, היה מכונה אותו עשיר בשם "שמעון הקמצן".
באותה עיירה עצמה, התגורר שם גם קצב, שהיה נדיב לב. ואף שלא היו לו הרבה רווחים – בכ"ז היה נוהג בכל יום שישי לחלק לכל עניי העיר עופות לכבוד שבת קודש, חינם אין כסף! וכל אנשי העיר היו מהללים ומשבחים אותו על טוב ליבו.
והנה ביום מן הימים, עברה שמועה בעיר שהעשיר הקמצן שהיה כבר בגיל הזקנה, נפטר והלך לעולמו. אנשי העיר קיבלו את הידיעה באדישות קרה, שכן שנאוי על כולם, היה שמעון הקמצן.
אלא שאז ארע דבר מוזר: הקצב שהיה מחלק עופות לעניים בחינם, הפסיק מאותו שבוע את חלוקתו, וסגר את הדלת בפני העניים.
וכשתמהו בפניו, להיכן נעלם כל טוב ליבו? השיב להם בצער: החושבים אתם שאני הייתי מפרנס אתכם? לא ולא!!! העשיר שמעון, הוא זה שהיה נותן לי כסף בסתר, כדי שאחלק לכם עופות בחינם. צדיק היה שמעון, והתנה עימי שלא אגלה שמץ דבר מכל מעשהו זה. וכעת שנפטר העשיר, נפסקה גם התמיכה, ושוב אין לי כסף לתת לכם בחינם.
נרעשו כולם מעצם הידיעה, והורידו ראשם למטה מרוב בושה, רק כעת נתגלה להם מיהו היה אותו "שמעון הקמצן". צדיק נסתר, שלא רצה להנות בעוה"ז ממצות הצדקה, עד כדי כך שהיה מוכן לסבול עלבונות ובזיונות, וישימו אותו בתור לעג בשם "קמצן". והעיקר להרויח מצוות צדקה "לשמה" ממש!
וכשנודע הדבר לרב העיר, הרב בעל תוי"ט, הזדעזע כולו לשמע העובדה המפליאה, ולכן ביקש, שלאחר שיסתלק הוא מן העולם, יקברוהו ליד אותו "שמעון הקמצן", שכן זכות עצומה היא, להקבר ליד צדיק נסתר!
מה הלקח שאנו לומדים ממעשה זה?
ישנם הרבה אנשים שיודעים לתת צדקה, ואולם הם גם מקבלים הרבה "כבוד" תמורת זה, וזה מגרע להם משכרם לעוה"ב!
וניקח דוגמא:
ישנם נדיבים, שתורמים כסף לבהכנ"ס, ואולם הם עושים זאת בפרהסיה, בפני קהל רב, שכולם התפעלו ממנו, שפלוני קנה השנה מצוות "כל נדרי" ב – 3,000 ש"ח!!! או למשל, אדם תורם "פרוכת" לבהכנ"ס, וחורט עליה באותיות גדולות, שכולם ידעו שפלוני הוא הנדבן של הפרוכת! כל האנשים מסוג זה – בודאי שקיימו מצוות צדקה, ואולם עליהם לקחת בחשבון, שאת כל הכבוד שהם קיבלו מחמת המצוה – זה עולה להם על חשבון שכרם בעוה"ב!
תשאלו מדוע? משום שכבוד זה דבר "רוחני", שגם הנשמה נהנית ממנו, ואם היא נהנית כאן בעוה"ז, הולך ומתמעט גם כמות הכבוד שנקצב לה בעוה"ב!
[וזהו עומק דברי חז"ל, שאמרו בגמרא מסכת ברכות (דף נ"ה.) "שלשה דברים מקצרים ימיו של אדם… ואחד מהם – המנהיג עצמו ברבנות". כלומר, כל רב בהכרח שמקבל גם "כבוד" ממישרת הרבנות, וזה ממעט לו את זכויותיו, וכנ"ל, ולכן נתקצרו שנותיו, ודו"ק].
מצוות צדקה מושלמת – פירושה: שתורם כסף לעניים מבלי כל "רעש" "ופרסומות". אלא רק בגלל שהקב"ה ציוה לרחם על העניים!
רוצים דוגמא 'מעשית' מה נחשב צדקה "לשמה"? בבקשה: לתרום כסף לישיבות הקדושות, כדי שיקנו 'אוכל' לבחורי הישיבה, שיהיה להם כח ללמוד, ממצוה כזו לכאורה לא רואים שום תועלת עצמית, לא מקבלים מזה שום "כבוד" מהציבור, וגם לא "הנצחה" על גבי פרוכת…
ודוקא באנשים כאלו, יש לקנא הרבה מאד, בשכרם בעוה"ב! אשר ישלמו להם כפל כפליים על המצוה שהם קיימו לשם שמים בלבד, ועל מצוה כזו, נאמר "והלך לפניך צדקך"! אז, הם יבחינו ויגלו – שאכן הם עשו עסק משתלם מאד!
והאמת היא, שיש כאן עוד סיבה, להעדיף לתת את הצדקה דוקא עבור ישיבות: שהרי לתרום "פרוכת" לבהכנ"ס זה רק "תשמיש דתשמיש" דקדושה (הפרוכת – תשמיש להיכל, וההיכל – תשמיש לס"ת).
ואולם, הבחורי ישיבות שלומדים תורה, הרי הם בעצמם מתקדשים ונהפכים להיות חפצא של קדושה, ולא רק תשמיש דתשמיש. וכמו שאמרו לנו חז"ל במס' יומא (דף ע"א.) "כל מי שמשקה את התלמידי חכמים יין כאילו ניסך יין ע"ג המזבח". (וע"ע כעין זה בגמ' בכתובות דף ק"ה: ודו"ק).
א"כ רואים שחז"ל החשיבו את גופו של הת"ח, כמו קדושת מזבח, ומעתה – כל מי שמאכיל מכספו תלמידי חכמים ובחורי ישיבות הייגעים בתורה – מקיים מצוה פי שנים ממי שתורם פרוכת מהודרת לבהכנ"ס!
…ואשרי מי שזוכה!
עד כאן ביארנו מעלה אחת בנתינת הצדקה, שתהיה "לשמה", מבלי כל נגיעות אישיות של כבוד, וכדומה. וכעת נעלה כאן עוד מעלה שנייה במצוות הצדקה, ובזה נחתום את הפרק.
חשוב מאד, כשנותנים לעני את הצדקה, לתת לו את זה בהרגשה טובה, בפנים שופעות חן וחיוך, וכמו שאמרו חז"ל במס' בבא בתרא (דף ט':) "שהנותן פרוטה לעני מתברך ב – 6 ברכות, ואולם המפייסו בדברים – מתברך ב – 11 ברכות"!
– פי שניים!!
ולכן, יש תמיד לזכור לפני נתינת הצדקה: העני מחכה למילה טובה שלך – הרבה יותר ממטבע הצדקה שתעניק לו זאת כלאחר יד! כדי להיפטר ממנו!
ובאמת, זהו בדיוק מה שאנו מבקשים מהקב"ה בכל יום בברכת המזון: "האל הזן את העולם… בחן – בחסד וברחמים". כלומר, קודם כל שזה יהיה בפנים של חן, ורק אח"כ בא החסד והרחמים, תמיד יש להקדים חיוך של "חן" לפני שעושים "חסד ורחמים"!!!
ואז – כל התמונה של מתן הצדקה, תראה לגמרי אחרת! נסו – ותווכחו!!
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט"א
אמרי יחזקאל
הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5