לשם מצות ולא תתורו אחרי לבבכם

——–

מצות ולא תתורו "אחרי לבבכם" להלכה היא שלא להסתקרן בדברי האפיקורסים והמינים ובתורותם, ושאם באה אליו מחשבת מינות ידחאה. וחידש החינוך שכל המתחזק במחשבת אמונה, יקבל שכר על מצות ולא תתורו אחרי לבבכם. על כן נכון ויפה קודם קוראו פסוק זה, להתחזק במחשבת אמונה, כדי לקיים מצוה זו בעת קריאתה, ודבר בעיתו מה טוב. אך כמובן להאמור לא די שיכוון לשם מצוה, ואף לא די שבשעה שקורא את הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם שיבין את המילים שהוראת התורה היא להרחיק מחשבות כפירה, אלא כדי לקיים את המצוה, עליו לחשוב בפועל בה בשעה מחשבת חיזוק באמונה, כגון שיחשוב השם הוא האלהים, וכדומה, ובזה יקיים מצוה זו. [אע"פ שרבים נמשכו אחרי החינוך הנזכר בשש מצוות תמידיות, שכתב במצוה השישית התמידית שהיא הן על הציווי אחרי לבבכם, שכאמור הוא ציווי על הרחקת מחשבות כפירה, והן על הציווי אחרי עיניכם, שלומד שהיא מצוה שלא לרדוף אחר תאוות העולם. ברם אף שנוקטים כמותו להלכה לענין אחרי לבבכם, לא כן לענין אחרי עיניכם, לפי שרוב הראשונים נוקטים שהוא ציווי על שמירת העינים. ומה שבעל החינוך כללן במצוה אחת, הן במנין מצוותיו, הן בשש מצוות התמידיות שהחשיבם מצוה אחת, היא המצוה התמידית השישית. היינו לשיטתו ששתיהן הן לאו להמנע ממחשבות המקלקלות, מחשבות מינות וכפירה, ומחשבות רדיפת התאוות, על כן סובר שהן לאו אחד.]

(((לשם מצות אחרי לבבכם ואחרי עיניכם)))

א. בספר פסקי תשובות (סוף סימן ס) כתב, ובספרים כתבו שמהנכון קודם ק"ש, לכוין על כל המצוות הקשורים בה, דהיינו שש מצוות תמידיות וכו', ושלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. ומקורו הערה מספר שולחן הטהור (סי' ס סעיף א) וטהרת הקודש (מאמר תיקון היסוד פי"א) וחלקת יהושע (מאמר ו אות ח). ע"כ. הנה ס"ל דקודם אמירת פסוק ראשון דק"ש, נכון שיכוון גם לשם מצות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

ולכאורה קשה עד מאוד לפי שמצוה זו לא שייכת בעת אמירת ק"ש, שבוודאי אין כוונתו לפי דעת רוב הראשונים שואחרי עיניכם הוא לאו על שמירת העינים (נאספו בשו"ע המדות חלק אהבת הבריות עמ' רעב והלאה), שאין קשר להכא כלל, אלא כוונתו לדעת הרמב"ם (ע"ז פ"ב ה"ג, ול"ת מז) והחינוך (מצוה שפז) [והרי החינוך הוא מקור המושג שש מצוות תמידיות] ודעימייהו, שואחרי עיניכם הוא לאו על ההמנעות מרדיפת תאוות העולם, ואחרי לבבכם הוא לאו שלא להסתקרן בדרכי המינות והאפיקורסות ושיסירם ממחשבתו. וא"כ גם לדעתם מה שייך לכוון קודם פסוק ראשון של ק"ש לשם מצוה זו, והרי ללא עשיית המצוה בפועל, דהיינו שיסיר מליבו תאוות העולם, וידחה מחשבות אפיקורסות ומינות, לא מקיים שום מצוה. וכשם שהמכוון לשם מצות סוכה ללא ישיבה בסוכה לא עשה דבר, כן הוא הכא, וא"כ מה מועילה, ומהי התכלית בכוונה זו.

(((איך שייך מצוה תמידית בל"ת)))

ב. ובבואנו הלום אעיקרא דדינא צריך בירור בעצם מצוה זו, שהרי החינוך (בהקדמתו) כתב שהיא מצוה תמידית, ואיהו גופיה החינוך (מצוה שפז) כתב בביאור לאו זה וז"ל, אם יעלה על לבו לחשוב באותן דעות הרעים, יקצר מחשבו בהם וכו'. ע"כ. הרי שקיומה הוא כשבאה לו מחשבת איסור ודוחה אותה, וכן סיים שם שהעובר על זה ויחד מחשבות בעניינים אלו וכו'. וא"כ צריך ביאור כיצד שייך לקיים מצוה זו בכל עת, ופשוט שאין מחשבות כפירה בכל עת בליבו כדי שיסירם בכל עת.

(((יישובי האחרונים)))

וחזי הוית להרב ערוך השלחן (סימן א סעיף יד) שהתקשה באמור, ולכן בכותבו את שש המצוות התמידיות, הוסיף ביאור וז"ל, ששה מצות חיובן תמידי וכו', והששית, שלא לתור אחר הלב ואחר העינים, כדכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות. עכ"ל [החינוך]. והכוונה, לבלי להעלות על הדעת מחשבת מינות, ואם מעצמו יעלה על הלב, יסיחנה מדעתו ויתחזק בתורה ויראת ה', וירחיק עיניו מעניני זנות, ואם במקרה יעלה על עיניו יסיח דעת ויתחזק וכו'. עכ"ל. הרי שהוקשה לו, מה שייך מצווה תמידית בולא תתורו, ושולל את האפשרות שהאדם יעלה מחשבת כפירה וידחה אותה "לבלי להעלות על הדעת מחשבת מינות", שכן לא יתכן שהחפץ לקיים מצוה זו, יתחיל לייצר מחשבת מינות, ומיד ידחה אותה, שבוודאי אין לו לייצר מחשבה כזו, לגרות את עצמו ואז ידחאה. ועל כן מבאר שכוונת המצוה היא, שאם מעצמו עולה מחשבה כזו, ידחאה. וא"כ קשה כיצד שייך לקיים מצוה זו בכל עת, ועל כך מיישב, שהיות ובכל עת יכול להכשל בהם, ממילא בכל עת יכול לקיימן, אף שבפועל לא שייך לקיימם בכל עת. עכ"ד. ברם אם כן הוא, למה בחר החינוך רק שש מצוות תמידיות, והלא הרבה מן הל"ת הם כן, כגון כל מאכלות אסורות, עבודות הקרקע האסורות כל השנה, לא תנאף לא תחמוד, לא תתאוה וכו' וכו' שכולם "בכל עת יכול להכשל בהם, אף שבפועל לא מקיימם בכל עת".

וחזי הוית בירחון קול התורה (חלק נא עמ' רצו) מאמרו של הרה"ג ישראל מאיר דוב גומבו שליט"א שגם הוא התקשה באמור, כיצד מקיים מצות תמידית בל"ת. וכתב, שכנראה מהאי טעמא החרדים השמיט מן השש מצוות את הל"ת, והוסיף שני עשה מדיליה. ושוב כתב ליישב על דרך אולי י"ל בדוחק, שמי שלא זיכך לבבו תמיד, נכנסים אל לבבו מחשבות כפירה ותאוות, ולכן מצוות אלו תמידיות אצלו. עכת"ד. [ולדבריו יוצא שאכן לא שייך לקיים מצוות ל"ת אלו, רק בעת דחיית מחשבות אסורות, ובלאו הכי לא. ועצם התירוץ קשה, כי גם אדם שהינו "בהמה", לא בכל עת עולות לו מחשבות כפירה ומחשבות תאוה. ועוד יקשה כדהקשה איהו גופיה, דלדבריו החינוך דיבר רק לאנשים שאינם צדיקים, ופשט דברי החינוך הם לכל העולם.]

עוד יישב על דרך אפשר, דל"ת התלוי במחשבה, כיון שהאפשרות להכשל בו קרובה, ובנקל יכול לבא אליה, בשונה מל"ת התלויים במעשה, שאינם כה בנקל לעבור עליהן. לכן במצוות אלו, בכל פעם שמקבל על עצמו להיזהר בהן, נחשב כמקיימן. עכת"ד. כלומר, בכל עת שמקבל על עצמו שה' הוא האלהים אין אל אחר, ושברצונו רק לעובדו, ולסור מעל תאוות העולם, בכל מחשבה שכזו מקיים מצוות לא תעשה אלו, ולכן מצוות אלו תמידיות ובכל עת אפשר לקיימן. ולפי"ז מש"כ החינוך על ל"ת שלא לתור אחר מחשבת הלב והעינים, ועובר על זה תמיד בכל עת עסקו. ע"כ. לא בא לבאר כיצד מקיים את מצוה זו תמיד, אלא רק להראות את חומרתה, שדרך מחשבה גרידא עובר עליה, ולא ביאר כאן כיצד מקיימה תמיד. וכוונתו בהקדמת ספרו שזו מצוה תמידית, שבכל עת שמתחזק בשלילת מחשבות התאוה והכפירה, מקיים את מצות הל"ת, וזה ניתן לחשוב בכל עת, ולהרוויח מצות ל"ת בכל עת. ואע"פ שקיום ל"ת אינו בהתחזקות במחשבה שלא לעבור עליה, אלא בעת נסיון שדוחה אותה מעליו, שהמתחזק במחשבה שלא לאכול חזיר, בודאי שלא מקיים ל"ת, רק בעת שפורש מאכילת חזיר, ראה כאן בהערהכדאיתא בקדושין (לט ע"ב) גבי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, ומפרש לה, כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנא. ופירש רש"י וז"ל, ההוא ישב ולא עבר עבירה דקאמר נוטל עליה שכר, בעבירה שבא לידו, וכפה יצרו, ולא עבר, אין מצוה יתירה מזו. עכ"ל. והכי הוא בלשון מתני' (סוף מכות דף כג ע"ב) גבי שכר על אי אכילת דם, גזל, ועריות "הפורש מהן", וכן ברש"י שם (ד"ה לזכות את ישראל, כתב שפורשין מהן). והכי הוא בפירוש המשניות להרמב"ם (שם) וגם המאירי בחדושיו (שם) הביאו בשתיקה. וכ"כ העיקרים (מאמר ג פרק כז) וז"ל, שהאדם היושב ובטל, בלי ספק אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות. אבל אם בא לידו דבר עבירה, ונמנע ולא עשאה, מפני יראת השם, הנה הוא זוכה בזה לחיי העולם הבא, כאילו עשה מצוה. ומזה הצד יתנו כל מצות לא תעשה שבתורה שלמות בנפש. כי מי שישב ולא אכל בשר חזיר, לפי שהיה לו מה יאכל, או שהיתה נפשו קצה בו, איננו ראוי לקבל שכר בזה. אבל אם היה מתאוה לאכול בשר חזיר, או שלא היה לו מה יאכל, ונזדמן לפניו בשר חזיר, ונמנע מלאכלו מפני יראת השם, ולהשלים מצותו שצוה שלא לאכלו, אף על פי שהיה רעב ותאב אליו, הרי זה ודאי ראוי לקבול שכר. עכ"ל., לכך הוצרך החינוך לחדש, דשאני מצוות ל"ת דידן, שהן תלויות במחשבה גרידא, לכן בהן הוי ל"ת בכל עת.

(((יישוב החינוך)))

ג. ואשר נלע"ד בביאור דברי החינוך [ותחילה נכתוב את התירוץ, ואח"כ נוכיחו בעז"ה], שהחינוך סובר שמקיים מצות ל"ת דולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם בחיזוק החשיבה ההפוך, והיות ול"ת זה תלוי במחשבה, לכן אפשר לקיימו תמיד. כגון החושב להתרחק מתאוות העולם, בעצם חשיבה זו מקיים מצות ולא תתורו אחרי עיניכם, וכן החושב מחשבות חיזוק האמונה, בעצם חשיבה זו מקיים אחרי לבבכם. ושונה ל"ת זה משאר ל"ת שרק אותו מנה החינוך במצוה תמידית, לפי של"ת דולא תתורו תלוי במחשבה, וממילא האדם יכול בכל עת לעורר את מחשבתו בזה, ולקיים את המצוה. משא"כ שאר לא תעשה, היות ותלויים הם במציאות ובפרטים טכניים, בלעדיהם לא יכול לקיימן, כגון כשאין לפניו מאכלות אסורות, לא יכול לקיים מצוותן, לכן אינן מצוות תמידיות.

(((מצוות תמידיות קיומיות ולא חיוביות)))

ועתה נבוא להוכיח כן, ותחילה נקדים שכבר עמדנו לעיל (סימן ב סעיף א אות ג בהערה) על הבנת דברי החינוך באומרו שהן שש מצוות תמידיות, שאין כוונתו שהן שש מצוות חיוביות תמידיות, אלא שהמקיימם עושה מצוה, והיות והן תלויות במחשבה, ומחשבות האדם תמיד עימו, על כן הן מצוות ששייך לקיימן בכל עת. ובקצרה נזכיר מנין הוצאנו כן, והלא בכמה דוכתי כתב החינוך להיפך שהן מצוות חיוביות, וזה מורה שלא כפירושנו, שהנה כתב החינוך (בריש ספרו בהערת המחבר), שיש מצוות שאינם נוהגות בזמן הזה, ויש שכן, ואף הם, יש שחיובם מגיע על ידי סיבה, ופעמים שלעולם לא תבא הסיבה, ויש מצוות שכל ישראל חייבים בהם ללא שיתחדש בהן סיבה, אך חיובן תלוי בזמנים. והוסיף וז"ל, חוץ מששה מצוות מהן שחיובן תמידי, לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו, ואלו הן, א, להאמין בשם. ב, שלא להאמין זולתו. ג, לייחדו. ד, לאהבה אותו. ה, ליראה אותו. ו, שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם. וכך בסוף מצות האמונה במציאות ה' (מצוה כה) כתב, וזאת מן המצוות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב להיות במחשבה זו. עכ"ל. ברם צריך ביאור, שלא יתכן שכוונתו מצוה חיובית של מחשבה פעילה בכל עת, שלא יתכן חיוב כזה, וא"כ מה כוונתו שהמצוה בכל עת? ואי תימא שבכל עת שייך שתעלה אל ליבו מחשבת כפירה, ועל כן בכל עת יש חיוב הל"ת, הרי כן הוא גם בעוד הרבה מצוות ל"ת, כגון מאכלות אסורות, בכל עת שייך שיתאוה להן, ולהן לא קרא מצוות תמידיות? גם בסוף מצות יחוד ה' (מצוה תיז) כתב וז"ל, וזאת אחת מן המצוות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן. עכ"ל. [וקשה כהנ"ל?] וכן בסוף מצות אהבת השם (מצוה תיח) כתב, וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם. [וקשה כנ"ל]. והנה אור חדש האיר החינוך את כוונתו במצוות התמידיות במצות יראה ה' (מצוה תלב) שכתב וז"ל, וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם, שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם, אפילו רגע אחד. ומי שבא עבירה לידו, חייב להעיר רוחו, ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם, כפי רוע המעשה. ועובר על זה, ולא שת לבו בכך באותן שעות [שהתעורר לעבירה, הנ"ל], ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה, לעמוד זריז ונזכר עליה. עכ"ל. הרי שכאן פירש שיחתו, ומכאן נלמד על שאר דוכתי הנ"ל, שאומרו שאלו המצוות חיוביות, כוונתו כמו שפירש כאן, שבשעה שקרוב לעבירה, אז חייב לעורר מחשבה פעילה של היראה, ובשאר זמנים אין חיוב להפעיל מחשבה זו. אולם אם חושב ביראת השם, בכל מחשבה, עושה מצוה. והחידוש במצוות אלו, שהיות והן תלויות במחשבה, בכל עת יכול לעורר את מחשבתו להתחזק באמונה ולקיים את מצוות אלו, על כן הן שש ערי מקלט לאיש היהודי, שיכול בכל עת לרוץ אל הרי מקלט אלו, ולהתייחד עם קונו בעשייתן בכל מקום ובכל זמן, גם אם אין עמו שום חפץ מצוה. וה"ה בשאר המצוות הנ"ל, חיוב מחשבת האמונה, יחודו ואהבתו, הם בשעה שהאדם עומד מול מחשבות או מעשים הסותרים אותם, ובלא כן אמנם אין חיוב, אולם אם חושב, מקיים מצות עשה.

עוד כתב החינוך במצות ולא תתורו (מצוה שפז) בסיום המצוה, כל מי שהוא הולך בדרך זה, עובר על לאו זה תמיד, בכל עת עסקו במה שאמרנו. עכ"ל. ואמנם פשט דבריו שקיום המצוה רק בעת נסיון, וכן הוא פשט דברי הרמב"ם (ע"ז פ"ב הלכות ב,ג) שביאר שאיסור ולא תתורו אחרי לבבכם הוא מי שמסתקרן לדעת את דרכי העבודה זרה, ללא סיבה, רק לסקרנותו. וה"ה לגבי כל מחשבת מינות או דעות שעוקרות את התורה, שמסתקרן לשמוע מה אומרים הכופרים והמינים, ומהו הלך מחשבתם, בזה עובר על איסור ולא תתורו. ונראה שלומד כן מפשט הפסוק ולא תתורו, לפי שהמילה לתור פירושה לחפש, א"כ הפסוק אוסר לחפש במחשבות המינות, ולחפש תאוות עינים, וה"ה כל תאוות העולם, אסור לחפשם, רק שבתאוות, אסר מסברא רק את הרודף אחריהם, ואילו במינות, בפשטות אסר גם חשיבה חד פעמית.

ולהאמור יבואו הדברים יחדיו, שסובר החינוך, שלעבור על הל"ת הוא רק בשעת התמודדות, שאז מחוייב להפעיל מחשבה הסותרת, אך לקיים את המצוה אפשר בכל עת. וכשם שבל"ת של שלא להאמין זולתו (מצוה כו) ההתחזקות במצות האמונה בהשם, על ידי חשיבה הסותרת את ההאמנה בזולתו, כגון שומע קולות וברקים, מתחזק באמונה שה' הוא השולט על כוחות נוראים אלו, ולא שיש להם כח עצמי, ח"ו. רואה את השמש וצבא השמים וחושב כן, עד שאפילו רואה את השולחן וחושב שחיותו השלחן היא מאיתו יתברך, וכדומה, כל זה חיזוק האמונה באל יתברך, וסתירת הטענה שיש כח אחר ח"ו. ומחשבות אלו ניתן לחושבם בכל עת ובכל שעה, ובהם מקיים מצוות עשה. וכן הוא אף בולא תתורו אחרי לבבכם, ההתחזקות במחשבה ביסודי הדת, היא סתירת הכפירה, וממילא המתחזק במחשבות אמונה, מקיים מצות ל"ת של ולא תתורו אחרי לבבכם. וכן מבואר שלמד הגאון מקאמרנא בשלחן הטהור (סי' ס סעיף א) שיובא בסמוך ראה שם.

ברם דברינו הם נגד החיי אדם (פ"א אות ב) והביאור הלכה (סימן א ד"ה הוא כלל גדול) בשם החינוך, וז"ל, שש מצות חיובן תמידי, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן, קיים מ"ע, ואין קץ למתן שכר המצות, ואלו הן וכו'. עכ"ל. הנה לנו, שהן מצוות חיוביות בכל עת. ברם לשונותם הם לשון החינוך גופיה (סוף מצוה תלב) ומשם העתיקוהו, וכיון שהכרחנו את פירושנו מהחינוך גופיה, שהרחיב שיחתו במקום אחר, מה שאמרנו בחינוך נימא אף בהו, שאין כוונתם למצוה חיובית, אלא למצוה קיומית השייכת בכל רגע.

(((כוונה לשם מצות ולא תתורו קודם ק"ש)))

ד. ומעתה נשוב אל נידוננו, אף לפי החינוך שאפשר לקיים מצות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם בכל עת, מ"מ המזכיר בפיו את הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ומכוון לקיים מצוה זו, לא די בכוונה למצוה בשביל לקיים את המצוה, אלא צריך להתחבר אל המילים בכוונתו, להתחזק במחשבות האמונה ובמחשבות הרחקת התאוות. ומעתה מה יעזור אם קודם ק"ש יכוון לקיים מצות עשה של ולא תתורו וכו', ממ"נ אם מכוון עתה בעת חשיבתו קודם ק"ש, במחשבות התחזקות באמונה, הרי שאז בעת חשיבתו קיים את המ"ע, ואין זה קשור לק"ש. ויתרה מכך אף בעת שיקרא את הפסוק, לא יקיים את המצוה. ואם בעת הקריאה יחשוב לקיים את המצוה, הרי שעתה מקיימה, גם ללא מחשבה לשם מצוה שחשב קודם ק"ש, וכדלעיל (סימן ג סעיף ב). ועל כן לא מובן על מה הדברים אמורים, לכוון קודם ק"ש לצאת יד"ח מצות ולא תתורו.

על כן אל המקור נכספה נפשי, והוא ספר שלחן הטהור קאמרנא (סי' ס סעיף א) והנה שם כתב בזה"ל, שיכון במצות ק"ש לששה מצוות הנוהגין בכל רגע, א, לידע שיש שם אלוה וכו', ה, לאהבה אותו וליראה אותו בפסו' השמרו לכם, ו, לקיים מצות לא תתורו, שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיות העין, להיות כאין ממש בטל. עכ"ל. ומעתה פירש במצוה ה', שאת מצות אהבה ויראה יעשה בעת אומרו השמרו לכם וכו', וא"כ במצוה ו' כוונתו ג"כ על דרך זו, שבעת אומרו ולא תתורו יקיימה. ויתירה מכך מפורש בדבריו, שאין כוונתו לכוון סתם לשם מצוה קודם ק"ש, כאשר סברנו, אלא כוונתו שבעת אומרו פסוק זה, נכון וישר לקיים את מצות הפסוק, ובפועל לקיים את ולא תתורו, על ידי ביטול תאוותיו, ובלשונו "להיות כאין ממש בטל". מעתה סרה תמיהתנו אזלא לה. ודין גרמא לנו לתמוה לשון הפסקי תשובות הנזכר, שלצורך הקיצור ואסיפת כמה דברים יחד כתב וז"ל, ובספרים כתבו, שמהנכון קודם ק"ש לכוין על כל המצוות הקשורים בה, דהיינו שש מצות תמידיות וכו'. עכ"ל. ובדברי השלחן הטהור זה אינו וכאמור, אלא לקיים בפועל את מצות ולא תתורו, ולא לכוון לשם מצוה. ושני הספרים הנוספים שציין שם, שהם טהרת הקודש (מאמר תיקון היסוד פי"א) וחלקת יהושע (מאמר ו אות ח) את"י. שוב השגתי ספר טהרת הקודש והוא לאדמו"ר בעל השומר אמונים, ושם מנה את המצות עשה שבק"ש, וכלל לא הזכיר את מצות ולא תתורו.

ה. ומ"מ עוד עולה מדברי הגאון מקאמרנא הנזכרים, שלמד בחינוך כהבנתנו, שקיום ולא תתורו הוא במחשבות התחזקות באמונה, ובמחשבות התחזקות ביטול התאוות, שכאמור בשלחן הטהור (סי' ס סעיף א) שם עסק בשש מצוות תמידיות "הנוהגין בכל רגע", וכתב במצוה ולא תתורו וז"ל, לקיים מצות לא תתורו, שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיות העין, להיות כאין ממש בטל. עכ"ל. דהיינו שקיום מצות ולא תתורו היא כשעושה עצמו כאין ממש בטל, כלומר כשמסרס את תאוותיו, בזה מקיים ולא תתורו, ולא כשמכוון לשם מצות ולא תתורו וקורא את הפסוק, וזה כאמור.

מאידך גיסא הגאון רבי ירוחם פערלא זצ"ל למד ברמב"ם ובחינוך, שלא כדרכנו, שולא תתורו מקיים החושב לעשות איזו עבירה שתהיה, בזה עובר על לאו דולא תתורו. שהנה בביאורו על ספר המצוות לרס"ג (לאוין א) כתב וז"ל, מ"מ מבואר דלדעת הרמב"ם וסמ"ג וחינוך, גם למחשבת ע"ז לא איצטריך קרא, אלא ללאוי יתירי. ועוד, דבלא"ה יש לאו על המחשבה בדבר עבירה, אפילו שלא במחשבת ע"ז אלא בשאר עבירות, מדכתיב, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, כמש"כ הרמב"ם (ע"ז פ"ב ה"ג, ובסה"מ לאוין מז) עיין שם, ובחינוך (מצוה שפז), ובסמ"ג (לאוין טו). ולאו זה מנאוהו הבה"ג וסייעתו ז"ל, וגם כל שאר מוני המצות. וכן כתב רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (שער שלישי סי' מ"א) דהך קרא הוא אזהרה שלא לחשוב לעשות עבירה בכל דבר פשע וחטא, עיין שם. הן אמת דרבינו הגאון ז"ל [הרס"ג שעליו נכתב הספר] לא מנה לאו זה במנין הלאוין, וכנראה ס"ל דאין בזה אזהרת לאו, שאינו אלא טעם למצות ציצית, כדמשמע מפשטיה דקרא. וכן מתבאר וכו'. עכ"ל. והביא עוד ראשונים שכן למדו שאינו לאו, ושמאידך הרס"ג גופיה בהאמונות והדעות (מאמר י פ"ד) כותב שהוא לאו. וצ"ל דס"ל שזו אסמכתא, וזו כוונתו בספרו האמונות והדעות, ע"ש. ברם לכאורה אף שכדבריו כן הוא ברבינו יונה שהביא, מ"מ זה אינו בחינוך וברמב"ם (ל"ת מז ובמשנה תורה ע"ז פ"ב ה"ג) ובסמ"ג (לאוין טו), וכאשר פירשו להדיא שלאו זה הוא על מחשבות כפירה, ומינות, ולא על מחשבות עבירה של כל עבירה, וזה פלא על גאון הגאונים רבנו ירוחם פערלא זצ"ל, שכללם יחד עם רבינו יונה בחד שיטתא.

(((להלכה מהי מצות אחרי עיניכם)))

ו. אולם גם לביאורנו זה במצות אחרי עיניכם, מ"מ אין הלכה כוותייהו, אלא כרוב הראשונים שהוא לאו על שמירת העינים, וכאשר נאספו הפוסקים בהאי מילתא בשו"ע המדות (אהבת הבריות עמ' רעב והלאה). וא"כ אין להורות לכוון לשם מצות ולא תתורו וגו' אחרי עיניכם קודם קוראו פסוק זה, כיון שלא שייך כלל לקיים מצוה זו בעת קריאת פסוק זה, שאינו לאו התלוי במחשבה.

(((להלכה מהי מצות אחרי לבבכם)))

ברם לגבי המצוה דולא תתורו אחרי לבבכם, נראה שכן הלכה כוותייהו, שהוא לאו מחשבתי, שכן מנוהו כמעט כל הראשונים, שכן הוא בסמ"ג (לאוין טו) ששם את ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם בלאו אחד, ובביאור אחרי לבבכם נקט כרמב"ם, שהוא חיוב הרחקת מחשבות מינות, ובאחרי עיניכם כתב וז"ל, ואחרי עיניכם זו זנות. עכ"ל. הנה לנו שאף שהוא סובר שולא תתורו אחרי עיניכם, הוא לאו המחייב את שמירת העינים, מ"מ את אחרי לבבכם לומד כרמב"ם, דהוא חיוב שמירת המחשבה ממינות. [ברם צ"ע בסמ"ג, שכיון שלדעתו הן מצוות שונות בתכלית, איך כללם בלאו אחד? וניחא לחינוך (מצוה שפז) ודעימיה שכללום בלאו אחד, כי כאמור הם למדו שולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הוא אותו לאו, להרחיק את האדם ממחשבות קלוקלות של שני הסוגים, של מינות ושל תאוות, ועל כן מובן למה למנותם בלאו אחד, לא כן לסמ"ג שצריך להבין את שיטתו.] וכן עביד הסמ"ק (במצוה ל) שואחרי עיניכם היא מצות שמירת העינים, ובמצוה (יב) כתב, שאחרי לבבכם הוא שלא לשאול מה למעלה וכו'. וכן מנו אחרי לבבכם בלאו, רוב מוני המצוות, וכאשר אספם הגאון רבנו ירוחם פערלא הנ"ל בספרו על הרס"ג (ל"ת א) שכן הוא ברמב"ם (ספר המצווה לאוין מז, ובמשנה תורה ע"ז פ"ב ה"ג) החינוך (שם) והסמ"ג (לאוין טו). והבה"ג וסייעתו ז"ל, וכל שאר מוני המצות. ורבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (שער שלישי סי' מ"א). למעט הרס"ג שלא מנה לאו זה במנין הלאוין, וכנראה ס"ל דאין בזה אזהרת לאו, שאינו אלא טעם למצות ציצית, כדמשמע מפשטיה דקרא. ושכן ביארו את פשט הפסוק האבן עזרא ורבינו בחיי (שלח שם). עכת"ד. ומעתה שרוב רובם של הראשונים סוברים שואחרי לבבכם הוא לאו גמור, וכמעט כל מי שראינו שפירש לאו זה, פירשו כרמב"ם, שהוא לאו להרחיק מחשבות כפירה, למעט רבינו יונה שלמד שהוא לאו לחשוב לעשות עבירה. על כן כן עיקר להלכה, שואחרי עיניכם הוא לאו המחייב הרחקת מחשבות כפירה. ממילא כאשר אדם בקריאת שמע קורא את הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם, שפיר שייך לכוון שם לשם מצוה זו. אך כמובן להאמור, לא סגי בכוונה זו כדי לקיים את המצוה, ואף לא די שבשעה שקורא את הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם, שיבין את המילים, שהוראת התורה היא להרחיק מחשבות כפירה. אלא כדי לקיים את המצוה, עליו לחשוב בפועל בה בשעה מחשבת חיזוק באמונה, כגון שיחשוב ה' הוא האלהים, וכדומה, ובזה יקיים מצוה זו, לדברי החינוך שהיא מצוה תמידית.

(((((הכוונות בעת אמירת פסוק ראשון)))))

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5