——–
יז. מצוה זו של אמונת היחוד, אינה רק מצות עשה, אלא היא יסוד הדת, וההיפך ממנה היא עבודה זרה גמורה, שהיא כנודע אחת מג' עבירות החמורות, ועל כן מחוייב איש הישראלי למסור עצמו למיתה על מצוה זו.
(((חיוב מסירת נפש על יחוד שמו)))
א. כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה ט) במצות ונקדשתי בתוך בני ישראל וז"ל, וזאת היא מצות קדוש השם, המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית', ואמונת יחודו . עכ"ל. הנה לפנינו, שציווי ונקדשתי, שהוא יהרג ובל יעבור על ע"ז, בכללה הוא על מצות יחוד הבורא, ששלילת היחוד היא ע"ז, כמו שביאר כן להדיא שזו כוונתו בהנ"ל בספר המצוות (ל"ת סג) במצות חילול השם, ע"ש. וכיוצ"ב כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"י ה"ב), וכ"כ היד רמה (סנהדרין עד ע"א) וז"ל, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר בכל נפשך, אפילו נפשך ניטלת על ייחודו . עכ"ל. וזו גם כוונת החינוך (מצוה תיז) במצות אחדות ה' וז"ל, מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה, שחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד , לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא, כאילו כופר בעיקר, שאין שלמות הממשלה וההוד, אלא עם האחדות הגמור. ולב כל חכם לב יבחן זה. ואם כן הרי מצוה זו מכלל איסור עבודה זרה, שאנחנו מצווין ליהרג עליו בכל מקום ובכל שעה. עכ"ל. וכן מבואר בדברי תלמיד המהר"ם מרוטנבורג ר' חיים פלטיאל בפירושו על התורה (שמות לד,ט) על הפסוק, כי עם קשה עורף הוא וז"ל, הזכיר זכותם, כי עם קשה עורף לפשוט צוארם על יחוד השם . עכ"ל. וכ"כ התורת חיים (סנהדרין עד ע"א) שעל דברי הגמ', אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך. דפירש"י התם בזה"ל, ואהבת את ה' אלהיך, משמע שלא תמירנו בעובד כוכבים. כתב התורת חיים וז"ל, נראה דקאי ארישא דקרא, דכתיב ברישא, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, דאיירי בייחוד השם, ועליה קאי ואהבת, שלא תמיר ייחודו באחר. וכן משמע בפרק הרואה, גבי ר' עקיבא, דקאמר שהיו סורקין את בשרו, והיה מתכוין וקורא את שמע. א"ל תלמידיו, עד כאן, פירוש, עדיין אי אתה מניח כוונתך, א"ל, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ובכל נפשך, ואפילו הוא נוטל את נפשך וכו', יצתה נשמתו באחד. משמע, דבכל נפשך ארישא דקרא קאי, שחייב אדם לכוין בייחוד שמו יתברך, אפילו הוא נוטל את נפשך . עכ"ל. [ועוד ראה בספר האשכול (אלבק ע"ז דף קפט עמוד א) לגבי מי שהולך בדרכים לפרנסתו, ויש סכנת שודדים, ואם ילבש בגדי גוים בזה לא יעשו לו דבר וינצל מהם, כתב לאסור, והוסיף וז"ל, וכל שכן, לתפור צורת הצלוב בבגדו שחדשו מלכות הרשעה, שאיסורו חמור, וקרוב להיות כופר בעיקר. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח הנפש, חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. עכ"ל. הרי לנו שנחשב זה לעוע"ז, ולכן מחוייב למסור נפשו על כך, אף במקום פיקוח נפש.]
ועוד ראה להלן בסמוך (סעיף יח) שאין חולק שהמשתף [שהיא שלילת היחוד] עוע"ז, כל המח' שם היא, האם גוי משתף עוע"ז. ממילא לכו"ע שלילת היחוד היא ע"ז, ומחוייבים למסור נפש עליה. ועוד ראה להלן (סימן ג סעיף יג) מפי ראשונים ואחרונים שיכוון במסירת נפש באומרו "אחד", ורבים מהם כתבו שזהו חיוב מסירת נפש על יחוד שמו, ומהם, המהר"ם חאגיז בספרו אלה המצוות (מצוה תיז עשה קעב) והרמח"ל בדרך ה' (חלק ד פרק ד), וכ"כ בריש קונטרס הנקרא צעטיל קטן (נמצא בסוף ספר נועם אלימלך) וכ"כ בספר טהרת הקודש (מאמר תיקון היסוד פרק י) ועוד.
(((עדות שהנהרג על קידוש ה' אינו מרגיש צער)))
ב. בבואנו הלום נזכיר דבר פלא, שהעיד עליו הר"מ מרוטנבורג, והעתיקוהו הראשונים, שהנהרג על קידוש ה', אינו מרגיש את צער ההריגה. שהנה כתב הארחות חיים (חלק א ליקוטים מספר הכפרות שחבר הרוקח) בשם הרוקח שכתב וז"ל, וראיתי לכתוב זה בכאן, אעפ"י שאינו מן הספר, כתב הר"ם נ"ע, כשיגמור אדם בלבו לעשות תשובה, ולקדש השם, כל מה שעושין לו, הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תלייה, אינו כואב לו כלל . והביא ראיה מן המסורת, הכוני בל חליתי (משלי סוף פרק כז) הכוני פצעוני, פי', כשהם הכוני פצעוני, לא היה לי כאב, וזה הכוני בל חליתי. וגם הביא ראיה ממה שאירע לר' חנינא בן תרדיון, שהיה במקום קיסר ו' חדשים, והרג ב' אלפים דוכסים והגמונים, לסוף ששה חדשים נלקח בעלילה ושרפו אדם אחר בדמותו במקומו. והוסיף ראיה מן המציאות בזמנו שתדיר היו היהודים נשרפים על קדושת שמו, וז"ל, תדע שכן הוא, שאם היה אדם נוגע אפילו באבר קטן [באש] היה צועק, אפילו היה בדעתו לעכב את עצמו מלצעוק, לא היה יכול לסבול. ורבים מוסרין עצמן למיתה ולשריפה על קדושת השם, ואין צועקין, לא אוי, ולא אבוי. והר"פ ז"ל כתב, ואומר העולם, שאם כיוון שם המיוחד בתחלה, מובטח שיעמוד בנסיון, ולא יכאב לו. ע"כ אינו מן הספר. עכ"ל הארחות חיים. וככל האמור כ"כ גם הכל בו (ס"ס סז) בשם הר"מ, ובספר תשב"ץ קטן (סי' תטו), והסמ"ק מצוריך (סימן מו). ולכאורה יש להקשות על כך מדברי הגמ' כתובות (לג ע"ב) אמר רב, אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא, ומבארת הגמ' דמיירי בהכאת מלכות שאין לה קצבה, בשונה ממלקות ארבעים שיש להן קצבה. ולכאורה מבואר כאן שהמוסרים נפשם על קידוש שמו, כן מרגישים צער היסורים. די"ל, דהר"מ מיירי על יסורי מיתה ממש, ולא על יסורים כדי להכריח לעבוד ע"ז וכדומה. אלא שיש להשיב גם על כך, שהרי חילו וכוחו של הר"ם מרוטנבורג הוא מדכתיב, הכוני בל חליתי וכנ"ל, ופירש, כשהם הכוני פצעוני, לא היה לי כאב. ע"כ. הרי דמיירי על ייסורין לבדם, ולא רק על יסורי מיתה.
עוד צ"ע ממעשה דר"ע בברכות (סא ע"ב) שמסר נפשו על קידוש ה' שסרקוהו במסרקות של ברזל, ופשט הגמ' שהיו אלו לו יסורים קשים ומרים, ועל כן שאלוהו תלמידיו עד כאן, דהיינו, וכי גם בעת יסורים קשים כאלו, על האדם לעסוק בעבודת הבורא, והכי מבואר בירושלמי (שם) שהיו אלו יסורים קשים, והובא בתוס' (סוטה דף לא ע"א) ע"ש, וכן הוא בתוס' כתובות (לג ע"ב ד"ה אילמלי) בשם ר"ת, ובשיטמ"ק (כתובות דף לג ע"ב ד"ה ובקונטריסין) מר' אלעזר ומקושיית ר"ת עליו, ע"ש, וכן מבואר בתוס' רא"ש (כתובות שם), ועוד לו בפירושו על התורה (דברים כו,טז) שר"ע חווה יסורים קשים. הרי לפנינו שהמוסר נפשו למיתה ממש, בכל אופן חש את יסורי המיתה.
וחזי הוית בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב בהקדמה) שעמד על הפסוק, כי עליך הרגנו כל היום, שקשה שמיתה שייכת פעם אחת, ומהו "כל היום". וישב זאת על פי כוונת מסירת נפש בק"ש, שבזה נחשבים כי עליך הרגנו כל היום. והוסיף וז"ל, ובזה פירשתי כבר מה שאחז"ל בסוף ברכות ברע"ק שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, ואמרו לו תלמידיו רבי עד כאן, וא"ל כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. ויש לדקדק על לשון הייתי מצטער, דהול"ל הייתי מצפה מתי יבא לידי וכו'. אך נודע מ"ש בתשו' הראשונים, שמקובל שהנהרגים על ק"ה בעת בואם לסוף למס"נ הגמור, אינם מרגישים שום צער ויסורין שעושים להם האנשים, וכאשר יסופר גם כזה עוד מעשה רב. אמנם מי שמקבל עליו מס"נ, ורוצה ליהרג על קידוש שמו ית', צריך לקבל עליו שיסבול כל היסורים קשים ומרים, דאל"כ הרי הוא כמו הרן שהלך ע"מ להנצל מאור כשדים, ועל כן נשרף, לא כן אברהם שהלך לאור כשדים על מנת לישרף באמת, על כן ניצל. וזהו שאמר ר"ע כשראו תלמידיו שסורקין את בשרו במסרקות של ברזל, ותמהו איך הוא סובל יסורים גדולים כאלו. ועל זה השיב להם (כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה) עכשיו, היינו שאתם מתמיהים על שסורקין את בשרי וכו' בשעת ק"ש ביסורים גדולים כאלו, אין זה תמוה, ואדרבא, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, היינו שצייר במוחו ומחשבתו הד' מיתות עם כל היסורים מרים וגדולים על קידוש שמו ית', וציירם בנפשם כ"כ באמת, עד שהרגישם כל היסורי מות. וכיון שחשב באמת ע"מ ליהרג ולהרגיש כל אלו היסורים, וא"כ כשהיה מגיע לפסוק זה, היה מצטער באמת בכל יסורי הד' מיתות (ועכשיו שבא לידי) בנקל בלי יסורים כנז' ממה שמקובל שאינם מרגישים עוד בעת מס"נ האמיתי (לא אקיימינו) בתמיה. הרי עכשיו בא לידי בנקל, ואדרבא, כל ימי הייתי מצטער ביסורים בעת פסוק זה ולא עתה. כנז'. עכ"ל. הרי שמבאר שר"ע לא הרגיש עתה יסורים, בגלל שכל ימיו התכוון באמת למסור נפש, גם אם תהיה זו מסירת נפש עם יסורים. ואומרו להם כל ימי "הייתי" מצטער, הוא דוקא שבכל ימיו היה מצטער בצער, אולם עתה לא הצטער. ע"כ. ברם פשוט שאין דבריו פשט הגמ', וגם נסתרים מדברי הראשונים הנ"ל. ושמא על פי מהלכו של הגאון מנחת אלעזר ניתן ליישב, שכיון שר"ע התאווה כל ימיו למות על קדושת ה', עם יסורים קשים ומרים, ה' נתן לו את תאוות ליבו, להגדיל שכרו, הן על מיתה זו, והן על כל מסירות נפש שחש בכל ק"ש במשך ימי חייו, שיעלו לו למסירת נפש ממש, אחר שעשה בפועל את תאוות ליבו. ברם לאדם רגיל, בעת מסירת נפש, לא יחוש צער. וצ"ע.
שוב ראיתי לידידי וחביבי הרה"ג יוסף חי סימן טוב שליט"א בספרו מעדני יוסף על ברית מילה, שעמד על מדוכה זו, ואגב חביבותיה גבן, נביא תו"ד, שעמד שם על ראייתו של התשב"ץ מר' חנניא בן תרדיון הנ"ל, שאינה עולה עם דברי הגמ' שלפנינו (ע"ז יח ע"א) במעשה זה, שהוא נפטר על קידוש ה'. וביארו על פי מדרש בתי מדרשות (ח"א פרק ח) ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ' קז) בשם ספר היכלות, ששם סיפור המעשה בר' חנניא בן תרדיון כתוב בדרך אחרת, שה' החליף בינו לבין הקיסר, ור' חנינא מלך על רומי חצי שנה עד שנפטר, ועע"ש, ושכן יישב בספר סדר הדורות (ערך ר' חנניא בן תרדיון), ועע"ש. ואת ר"ע שנתייסר, יישב כאמור, שזה היה לחפצו בייסורים ואהבתו אותם, ושכיוצ"ב כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד סי' קפח) על מילתו של אברהם שנצטער, ע"ש. והביא עדות מפליאה כיוצ"ב, מספר המסעות של נחום סלושץ, שבטריפולי שבלוב בשנת תקצ"א, יהודה ארביב אלכושאנא הגויים טחו את גופו בדבש שיעקץ, ותלוהו באחת מידיו על הקיר במשך שעות, ולפני יציאת נשמה, נשמט החבל וניצל בנס. ואח"כ סיפר כי ניטלו ממנו כל חושיו, ולא הרגיש לא בתליה ולא בייסורים ולא בהצלתו. עכת"ד ועע"ש.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5