לחשוב ולדבר על השם במקום טינופת

——–

ב. מותר לחשוב על הבורא במקומות המטונפים, כגון לחשוב כמה רב כוחו של הבורא, או כמה אני חייב לו, או כמה הוא עוזר לי, מחייה אותי וכדומה. ואף מותר לדבר על הבורא במקומות המטונפים [במקומות שמותר לדבר] כגון לומר לחבירו את כל הדוגמאות הנזכרות, או לומר "השם יעזור" וכדומה. ואף להזכיר את הבורא בכינויים המיוחדים לו, כגון חנון, ארך אפים, רב חסד וכו', מותר, וגם הכינוי רחום בכללם להיתר, כגון לומר "הרחום ירחם עליך", וכדומה. מלבד הכינוי "שלום" שאסור להזכירו במקום הטינופת, כשכוונתו אל השם. וקל וחומר שאסור להזכיר במקומות המטונפים את השם באחד משמותיו שאינם נמחקים [שהם אדנות, אל, אלוה, אלהים, אלהי, שדי וצבאות (יסודי התורה פ"ו ה"ב)].

(((לדבר על השם במקום הטינופת)))

א. להזכיר במקומות המטונפים שם שאינו נמחק, הדבר אסור לכו"ע, ואין מי שחולק בכך, וכמפורש ברמב"ם (ק"ש פ"ג ה"ד,ה) ובשו"ע (או"ח סי' פה), וכיון שזקוקים אנו ללשונותיהם בהמשך, נעתיקם כבר עתה בריש דברינו, כתב הרמב"ם (ק"ש פ"ג ה"ד,ה) וז"ל, דברים של חול, מותר לאמרן בלשון קדש בבית הכסא. וכן הכנויים כגון, רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן, מותר לאמרן בבית הכסא. אבל השמות המיוחדים, והן השמות שאינן נמחקין, אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ ישן. עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' פה) וז"ל, אפי' להרהר בד"ת אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים. דברים של חול, מותר לאמרם שם בלשון הקדש. וכן הכנויים, כגון רחום, נאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם. אבל השמות שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם. עכ"ל. ומאידך מבואר מן האמור ששמות הנמחקים מותר להזכירם במקומות המטונפים, וכאשר עוד יבואר להלן ברצות ה' וישועתו.

(((הגמרא שבת)))

מקור דינים אלו משבת (י סוע"א, והיא תוספתא ברכות פ"ב ה"כ, והובאה עוד בשבת קנ ע"ב) הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדים ערומין ולבושין, יש שם שאילת שלום וכו'. מקום שבני אדם עומדין ערומים אין שם שאילת שלום וכו'. ושם (ע"ב) מסייע ליה לרב המנונא משמיה דעולא דאמר, אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום. אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא, דכתיב האל הנאמן. וכי תימא הכי נמי, והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, שרי למימר הימנותא בבית הכסא . התם שם גופיה לא איקרי הכי, דמתרגמינן אלהא מהימנא, הכא שם גופיה איקרי שלום, דכתיב ויקרא לו ה' שלום . עכ"ל הגמרא. דהיינו שפשט הפסוק "ויקרא לו ה' שלום" הוא, ששמו של ה', שלום [כ"כ להדיא הרי"ף ורש"י במקום, וכן מבואר שם בתוס', ובעוד ראשונים רבים. וזאת אע"פ שעל הפסוק עצמו, יש ראשונים שפירשו אחרת, מ"מ כן נוקטת כאן הגמ'.] ואינו רק כינוי, משא"כ השם "נאמן" אינו שם השם, אלא כינוי, כמשל אב המכנה שם לבנו "מלאך" "רחמן" וכדומה, שאין זהו שמו, אלא כינויו. ולכן מחלקת הגמ' בין השם שלום שהוא שם ה' ממש, ואינו רק כינוי, בשונה מנאמן שהוא כינוי.

ולפי"ז יוצא, שאף כינויי השם המופיעים בתנ"ך, מותר להזכירם במקום טינופת, רק מה שהוא שם ה' ממש אסור. ומכאן יצא פסקו של הרמב"ם הנזכר, לחלק בין שמות הנמחקים לאינם נמחקים, שהנמחקים הם רק כינויים, ושאינם נמחקים הם שמותיו ממש. אע"פ שגם השמות שאינם נמחקים, יש בהם גם שימוש חולין, כגון אלהים, הוא גם שם לדיינים, שלטון, וכדומה, מ"מ הוא גם שמו ממש של הבורא, ומכאן קדושתו היתירה, האוסרת הזכרתו במקומות הטינופת.

(((אמירת שלום לרמב"ם)))

ב. וצ"ע על הרמב"ם, למה השמיט את איסור אמירת שלום בבית המרחץ הפנימי, ויתירה מכך, מדכתב הרמב"ם שאסור להזכיר את השמות שאינם נמחקים, מבואר יוצא דס"ל שאמירת שלום מותרת, שהרי הוא שם הנמחק (כמבואר ביסודי התורה פ"ו ה"ב), וכנגד זה הנה לפנינו גמ' ערוכה. וכך הקשו על הרמב"ם הכס"מ (ק"ש פ"ג ה"ה) והלחם משנה (ק"ש פ"ג ה"ג) ונשארו בצ"ע. [וקשה להלום שהיתה לרמב"ם גירסא אחרת בגמ' שבת, לפי שכל הראשונים גורסים כאשר הוא לפנינו, ובפרט שכן היא הגירסא ברי"ף ובר"ח.] והרמב"ם הוא יחידי ממש בדרך זו, לפי שכל הראשונים שנביא בעז"ה להלן (אות ח), אף אלו הדורכים בדרכו של הרמב"ם בהיתר אמירת כינויים במקום הטינופת, כולם פסקו את איסור אמירת שלום, היחידים שראינו שעשו בדומה להרמב"ם הם, ספר הבתים (ק"ש שער ה), וגם הוא לא פסק כן, אלא הביא את הרי"ף שאוסר אמירת שלום, ושוב כתב, והרמב"ם לא הביא זה. עכ"ל. ולא ברור לי אי כוונתו שיש כאן מח', ועל כן דעתו כהרמב"ם מדהביאו בסיפא, וכדרכו להמשך אחריו, או דלא ברירא ליה אי השמטת הרמב"ם היא בדוקא היא או לאו דוקא. ועוד ראינו שבספר אור זרוע (תפילין סי' תקפז) נמשך אחר הרמב"ם, וגם השמיט את דין אמירת שלום במרחץ. ברם לכאורה גם השמטתו אינה מכריחה, לפי שעוד השמיט שם את איסור אמירת מקרא ותפילה, שכתב הרמב"ם, ובפשטות ספרו אינו מיועד לקבץ את כל הדינים, אלא רק את ראשיהם, וכמו שכתב בהקדמתו (סוף הקדמתו למצוות ל"ת, ובהקדמתו למצ"ע) שתכלית ספרו ללמד את האדם יסודי ההלכות, ולא כל חילוקיהן, ועל כן השמטתו אינה מכרחת.

(((סתירה בין שבת לשבועות ופסק כשבועות)))

איתא בשבועות (דף לה) אלו הן שמות שאין נמחקים כגון אל וכו', והשם שלום לא כתוב שם, הרי, ששם זה הוא כינוי, ונמחק, ואינו בכלל השמות שאינם נמחקים. והכי פסק הרמב"ם (יסודי התורה פ"ו ה"ב). והנה הר"ן בחידושיו לשבת (י ע"ב) פסק כרוב הראשונים שהשם שלום אסור להזכירו במקום הטינופת, והביא שכתב רבינו יחיאל שאסור לכתוב באגרת שלומים שלום, דשם קודש הוא, ומצוי אדם לזורקן באשפות ובמקומות המטונפים, וכן אנו נוהגים שלא לכתוב שלום שלם. ומכאן הוקשה לו, למה השם שלום לא נמנה באותן שמות שאינם נמחקים בשבועות, ונשאר בצ"ע. הרי שהגמרות סותרות. והכי חזינן עוד בכמה ראשונים שמכח הגמ' שבת, כתבו שגם השם שלום אינו נמחק (ויובאו להלן אות ט בעז"ה), והכי יוצא מתוס' סוטה (דף י ע"א ד"ה אלא מעתה) שיישבו סתירה זו, דתנא ושייר את השם שלום, ואה"נ הוא אסור במחיקה. והיות ופסק הרמב"ם כגמ' שבועות ולא כשבת, הן דהכי פסק ביסודי התורה (ריש יסודי התורה) ופירשם במניינן ושמותם [וא"כ לא ס"ל דתנא ושייר], והן בהלכות ק"ש (הנ"ל פ"ג ה"ד,ה) השמיט את איסור שאילת שלום, יש לומר שהעדיף להלכה את הברייתא דשבועות, על פני הברייתא דשבת, היות והגמ' שבת קשה להולמה, וכמו שהתוס' ועוד עמדו עליה ויישבוה בדוחק [ועוד ראה בזה בסמוך (אות ג)]. והכי כתב לבאר את הרמב"ם הפר"ח (סי' פה אות ב), דלדעת הרמב"ם תירוץ הגמ' שהשם שלום הוא שם ולא כינוי, הוא דיחוי בעלמא, ואינו להלכה, וכאשר הקשו על תירוץ זה התוס' במקום, ותירוצם אינו מספיק. ועוד כתב, דכן מוכח בפרק קמא דסוטה (י ע"א) דגרסינן התם, א"ר יוחנן שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא, שנאמר (תהלים פד,יב) כי שמש ומגן. ופרכינן, אלא מעתה לא ימחה. מכאן מוכח, דכל שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא ממש, שאינו ראוי שימחה, וכיון דקיימא לן דשם שלום נמחק ואינו מהשמות המיוחדין, משמע ודאי, שאינו שמו של הקדוש ברוך הוא ממש. ע"כ. וכ"כ בספר זיו משנה (ק"ש פ"ג ה"ה) שהוא יישב זאת בספרו תפארת זיו (סי' ה) בדומה להנ"ל, שהיות ובשבועות (דף לה) וכ"פ ביסודי התורה (פ"ו) רק ז' שמות אינם נמחקים, א"כ השם שלום נמחק, והברייתות חלוקות, ותפס הרמב"ם להלכה כשבועות, ועל כן בכוונה השמיט את אמירת שלום, כי היא מותרת. וכ"כ לבאר את הרמב"ם שהגמ' חלוקות ותפס כשבועות בספר כתב המלך (ק"ש פ"ג ה"ה). וכ"כ על דרך אפשר ליישב את הרמב"ם המעשה רקח (ק"ש שם), וכ"כ בספר מקראי קודש (ק"ש שם) וכן כתב במעשה רוקח (אלפנדרי שם) ושכ"כ הרב מהר"י הכהן שהסוגיא דסוטה (דף י) חולקת על הסוגיא דשבת. וכ"כ בספר קובץ על יד (שם), ושכ"כ בספר לחם יהודה, שמהסוגיא דסוטה (דף י) חזינן דרק שמו לא ימחה, ובפ"ד דשבועות לא נמנה השם שלום בשמות שאינם נמחקים, הנה ששלום הוא כינוי ודלא כדאיתא בשבת.

(((תפס כתרגום נגד שבת)))

ג. ובפרט שפשט הגמ' כאן קשה עד מאוד, מה חילוק יש בין שלום לבין כינויים אחרים, וכפי שעמדו על כך תוס' (שם) ותירוצם דחוק עד מאוד, ולכן הוכרחו הריטב"א והמאירי דלהלן (אות ח) ליישב קושיה זו בדרך חדשה. ושוב ראיתי שבדומה ביאר הב"ח (סוף סימן פד) את הרמב"ם, שהיות והגמ' שבת (י ע"ב) קשה מאוד, שגם על הפסוק ויקרא לו ה' שלום מתרגמינן דעבד ליה שלום, ויישוב תוס' שם (ד"ה דמתרגמינן) לא ניחא ליה להרמב"ם כלל, שהוא תירוץ דחוק, ולא סומכים עליו, אלא על התרגום המפורש, ועל כן מותר לומר שלום לדעת הרמב"ם. ע"כ. וכ"כ ליישב במרכבת המשנה (חעלמא שם) שהרמב"ם למד שהתרגום חולק על הבבלי, ותפס כוותיה דהתרגום, לפי שתירוץ התוס' שם, אינו מספיק.

(((מפני התארים)))

ונראה לחזק דבריהם, למה עזב הרמב"ם את דברי הגמ' שבת, מפני שיטתו של הרמב"ם בנושא התארים, ועל כן מוכרחים אנו להקדים בקצרה את תוכן דברי הרמב"ם בתארים, שהנה במורה הנבוכים (ח"א פרקים סא,סב) ביאר שרק שם הויה הוא שם עצמי, משא"כ שאר השמות הם שמות פעולותיו. כגון ה' מכונה "רחום", היות ואנו רואים בפעולותיו מעשי רחמים, ולא ששמו העצמי הוא "רחום", וכן על זה הדרך בשאר שמות [ושלכן גם כל י"ג מדות הם תארי פעולות, וכל זה שונה מהתואר רחום הנאמר על בני אדם, שהוא תואר על עצמיות האדם, ולא תואר פעולה] כן ביאר שם (פרק נד). וזאת בהתבסס על דבריו שבאו לפני כן בארוכה (ח"א פרקים נ-סד) בביאור כל סוגי השימוש בתארים, ושכולם לא שייכים בבורא, ושהתארים השייכים בבורא הם רק תארי פעולות (כגון הנ"ל רחום), ותארים שליליים (כגון שאינו אנושי, שאינו בדעה שהיא חוץ ממנו וכדומה, כאשר ביאר שם פרקים נח-ס). וסיבת הדבר שלא שייך לקרא לה' בשם עצמי, לפי שכל שם עצמי מגדיר מהות, ואין לנו ידיעה במהותו ית', וביתר עמקות ביאר זאת שם (פרקים נו,נז) ואין כאן מקומו. ואף על פי כן ביאר, ששם הויה הוא כן שם עצמי, ולכן איננו יודעים את פירושו המדוייק, ואף לא את ניקודו (פרק סא). [ואת הבנת שם הויה לימדו במקדש רק לתלמיד הגון אחת לשבע שנים, כדאיתא בקידושין (דף עא), משום שלימוד זה הוא שיא מעשה מרכבה, דבר המצריך את כל ההכנות המדותית והשכליות (פרק סב), ולכן רק על העתיד כשתתפשט הנבואה נאמר (זכריה יד,ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, היינו שאז בני האדם ישתמשו רק בשם הויה, לפי שאז יבינו את עצמות שם הויה, ולא יצטרכו לתארים אחרים (פרק סא).] ועל כן שאר כל שמותיו, אינם שמות עצמיים, אלא שמות משותפים גם לדברים אחרים [שם משותף הוא שם המשמש גם לשמו יתברך, וגם לשימושים אחרים, כגון השם "אלהים", מלבד שמשמש הוא אליו ית', עוד משמש הוא לשמם של דיינים, כנאמר (שמות כב,ח) עד האלהים יבוא דבר שניהם. וכן משותף שם זה גם לע"ז, שהם אלהים חולין, כמופיע אין ספור בתנ"ך. וגם משותף לשילטון, כאשר אמר ה' למשה, שאהרן יהיה לו לדובר, בפסוק (שמות ד,טז) והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלהים. ופרש"י, לאלהים, לרב ושר. ע"כ. וכך כתב רש"י (בראשית ב,ב) כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח, ואתה תהיה לו לאלהים (שמות ד,טז), ראה נתתיך אלהים (שם ז,א). עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם במורה (ח"א פ"ב, וח"ב פ"ו) שכבר ידע כל עברי, כי שם אלהים משותף לה', ולמלאכים, ולדיינים מנהיגי המדינות. ע"כ. ושכן פירש אונקלוס ע"ש. וכאמור גם השם אלהים אינו שם עצם, אלא שם תואר פעולה, על שם שאנו רואים פעולות שילטון שה' פועל בעולם, על כן מכונה ה' אלהים.] וכן הוא בוודאי בכל הכינויים. ויתרה מכך, אף בשאר שמות שאינם נמחקים, כן הוא, שאינם שמות עצם לבורא, אלא שמות משותפים.

ומעתה שוב נשוב לנידו"ד, הרמב"ם בהלכות ק"ש חילק בין שמות הנמחקים שמותר להזכירם במקום הטינופת, לבין שמות שאינם נמחקים שאסור, והיינו מפני קדושתם היתירה, כדמוכח מכך שאינם נמחקים, על כן עצם הזכרתם במקום הטינופת הוא איסור, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פרק ג הלכה ד), ולא קריאת שמע בלבד, אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא, ואפילו אמרו בלשון חול. עכ"ל. חזינן דכל דברי קדושה אסורים. וזאת אע"פ שגם השמות שאינם נמחקים אינם שם עצם, אלא שמות תואר פעולותיו [על שם פעולותיו ית', וכנ"ל כגון רחום] וגם הם שמות משותפים. ויוצא לדעתו, ששאר הכינויים אין מעלה בין אחד לרעו, שכן כולם הם תארי פעולותיו.

(((אמירת שלום)))

ד. ובזה יבואו הדברים נפלא, למה עולה מדבריו שמותר להזכיר את השם שלום במקום הטינופת, והלא בגמ' שבת (י סוע"א הנ"ל) מבואר שאסור לשאול שלום בבית המרחץ. זאת משום שהשם שלום אינו שם ממש, רק כינוי, שאין שם ממש רק שם הויה. ואע"פ שהגמ' שבת הנ"ל הוכיחה מפסוק שהשם שלום הוא שמו ממש, הרמב"ם סובר שמלבד שעצם פשט הגמ' שבת תמוה עד מאוד, כאשר תמהו התוס' ועוד ראשונים במקום, וכאשר נתבאר לעיל בסמוך בעז"ה. זאת ועוד נראה, שעיקר משענתו של הרמב"ם היא, על מערכתו הגדולה הנ"ל בתורת השמות, שבמורה העלה, שכל השמות הם תארי פעולותיו, חוץ משם הויה שהוא שם עצמי, וכנזכר, ועל כן אף אם שמו שלום, מ"מ הוא כינוי, ולא שם ממש, וגם הסברא הפשוטה מורה כן, שהמילה שלום היא כינוי, ולא שם. ואילו כל חילוק הגמ' שבת דידן היא, בין השם שלום שהוא שם ה' ממש, לבין שאר כינויים שאינם שמותיו, אלא כינויים. והיות וזה סותר את מהות התארים אצל הרמב"ם, לא יוכל לתופסו כנגד תורת התארים שלו, המושתתת על יסודות עולם, כפי שמבאר במורה הנ"ל, על כן לא תפס הרמב"ם להלכה את הגמ' שבת שאסרה לומר שלום, כיון שבסיסה הוא שהשם שלום הוא שם ממש של הבורא, ובסיס זה לא יכון לדעתו בשום אופן. ומוכרחים אנו להרחיב מעט, כיון שסוגיית שמותיו יתעלה היא סוגיא שעמד עליה הרמב"ם באורך וברוחב במורה, והרמב"ם סבור שתורת השמות היא חלק מלימוד מעשה מרכבה, שהיא פיסגת עבודת ה' [שהנה במורה (ח"א פרק לה) פירט את חלקי הסוד, ושאין ללמדם לאינם ראויים, וכתב וז"ל, אבל הדיבור בתארים, ואיך לשלול אותם ממנו, ומה ענין התארים המיוחסים לו , וכן הדבור על בריאתו מה שברא, ועל אופן הנהגתו את העולם, והיאך השגחתו במה שזולתו, וענין רצונו והשגתו וידיעתו בכל מה שהוא יודעו, וכן ענין הנבואה וכיצד מעלותיה, ומה ענין שמותיו שמורים בהם על אחד, אף שעל פי שהם שמות רבים . כל אלו דברים עמוקים, ו הם סתרי תורה באמת, והם הסודות הנזכרים תמיד בספרי הנביאים ובדברי חכמים ז"ל, ואלה הם הדברים אשר אין ראוי לדבר בהם אלא בראשי הפרקים כפי שהזכרנו, ורק עם האדם שקדם תאורו. עכ"ל. ועוד כתב בפירוש המשניות (חגיגה פ"ב מ"א) ושמע ממני מה שנתברר לי לפי דעתי, ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה. וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי, והוא הדבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו , וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הדבק באדם, ומה שאחרי המות. עכ"ל. הרי שתורת התארים היא מעשה מרכבה, והיא גם לימוד העומק של מצות יחוד ה', שהיא אחד מיסודי הדת.] ולדעתו על השלמים חובה לחוקרה וללומדה מצות עשה דבר תורה [כאשר התבאר לעיל (סימן א סעיף יד)], ובנושאים כאלו משנתו של הרמב"ם סדורה וברורה, שכן עליה השתית את מהות החיים, וביססה בהוכחות חלוטות שאין עליהם תשובה, ועל כך מרחיב שיחתו במורה הנבוכים, וכמו שהבאנו ראשי פרקיו בנידון זה לעיל. ועל כגון אלו שיסתרו לרמב"ם יסודות תבל באיזו גמ', הרמב"ם יכריע בין הגמרות, ויעדיף לדחוק את הגמ', ואפילו לדחוק פסוק, וכאשר כתב הרמב"ם להדיא על כגון דא , ראה כאן בהערהאת ליבו גילה הרמב"ם בתשובתו הנפלאה לרבנו עובדיה הגר (שו"ת הרמב"ם בלאו סימן תלו) שהיא סותרת את כל המוסכמות בנושא זה בימינו אנו, וכפי שנראה גם אז בזמנם, ששאלו איך מאמר חז"ל בת פלוני לפלוני מסתדרת עם הבחירה. והשיבו, שבוודאי שהאדם בוחר לגמרי את בת זוגו, ואין בזה גזירת מרום כלל, שהרי חז"ל אמרו, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וכל מעשי האדם הם יראת שמים, לפי שכל מעשי האדם הם או מצוה או עבירה, ועל כן על כרחך שאמרם הכל בידי שמים, כוונתם על פעולות הטבע, שהם בידי שמים, ולא לגבי פעולות האדם שהם כולם בחיריים. וממשיך הרמב"ם בזה"ל, וכבר הרחבנו בפי' מסכת אבות ענין זה, והבאנו ראיות, וכן בתחלת החבור הגדול אשר חברנו בכל המצות. וכל המניח דברים שביארנו שהם בנויים על יסודי עולם, והולך ומחפש בהגדה מן ההגדות, או במדרש מן המדרשים, או מדברי אחד הגאונים ז"ל, עד שימצא מלה אחת ישיב בה על דברינו, שהם דברי דעת ותבונה, אינו אלא מאבד עצמו לדעת, ודי לו מה שעשה בנפשו. וזה שאמר לך רבך בת פלוני לפלוני, וממון של פלוני לפלוני. [וזה סותר את האמור] אם גזרה השוה בכל היא זאת, והדברים כפשוטן, למה נאמר בתורה פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה, ואיש אחר יחללנו. וכי יש בעולם בעל דעה יסתפק לו דבר זה אחר מה שכתוב בתורה [איך יתכן שבעל דעה יעדיף גמ' על פסוק מפורש]. אלא כך ראוי, למי שהוא מבין ולבו נכון לטול דרך האמת, שישים ענין זה המפורש בתורה עיקר ויסוד, שלא יהרוס בנין ויתד התקועה אשר לא תמוט, וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי רז"ל חולק על עיקר זה, וסותר ענין זה, ידרוש ויבקש בעין לבו, עד שיבין דברי הנביא או החכם, אם יצאו דבריהם מכוונים בענין המפורש בתורה, הרי מוטב [אם יצליח להעלות את פסוקי הנביא, או את דברי הגמ', שיכונו יחד עם פסוקי התורה, מוטב.] ואם לאו, יאמר דברי הנביא הזה או דברי חכם זה איני יודע אותם, ודברים שבגו הם, ואינם על פשוטיהם. [ואם לא הצליח ליישבם יחדיו, עליו לתפוס את הפסוק בתורה, ועל הפסוק בנביא, או על המימרא בגמ' יאמר שלא הבינה, או שבאו לא לפשט. ולכן מבאר עתה..] וזה שאמר החכם בתו של פלוני לפלוני, דרך שכר או דרך פורענות הוא זה [אין הכוונה לגזירה מרום, אלא שכר לפלוני על מעשיו הטובים, שיקבל את פלונית הטובה, או להיפך עונש], שאם זה האיש, או זאת האשה, עשו מצוה שראוי ליתן שכרה בהם זיווג יפה ומשובח, הקדוש ברוך הוא מזווגן זה לזה. וכן אם ראוי ליפרע מהם בזיווג שיהיה בו קטטה ומלחמה תמיד, מזווגן. וזה כענין שאמרו רז"ל אפילו ממזר אחד בסוף העולם, וממזרת אחת בסוף העולם, הקדוש ברוך הוא מביאן ומזווגן זה לזה. ואין דבר זה השוה לכל [המימרא הנ"ל בת פלוני וכו', אינה אמורה על כל האנשים, אלא..], אלא לאלו שנתחייבו, או שזכו, כמו שיישר בעיני אלהים יתעלה. וכל אלו הדברים הם בנויים על מה שפירשנו בפירוש משנת אבות כמו שהבנת. וחכם גדול אתה ולב מבין יש לך שהבנת הדברים וידעת דרך הישרה. וכתב משה ב"ר מימון זצ"ל.ועוד כתוכן זה על נושא אחר יסודי כתב הרמב"ם באגרת (מהדו' שילת ח"ב עמ' תפח, ולפנ"כ בדפו"ר של אגרות הרמב"ם דף ב ע"א), שאין בחזיון הכוכבים גילוי עתידות, ואע"פ שיש גמרות המורות שיש בהם ממש, כתב וז"ל, ואל יקשה זה בעיניכם, שאין הדרך שיניח אדם הלכה למעשה [היינו דברים שנתאמתו, וכמו שכתב שם, שהוכח מן המחקר שאין בכוכבים עתידות] ויהדר אפירכי ואשנויי. וכן אין ראוי לאדם להניח דברים שלדעת, ושכבר נתאמתו בראיות, וינער כפיו מהן, ויתלה בדברי מי מן החכמים [דהיינו ישען על גמרא נגד השכל], שאפשר שנתעלם ממנו דבר [דהיינו אפשר שלא הבין את הגמ' כהוגן], או שיש באותן הדברים רמז [שהגמ' לא באה לפשוטם של דברים, אלא לסודם], או אמרן לפי שעה, ומעשה שהיו לפניו [מקרה קרה שחזיון הכוכבים היה בו אמת, וזו כוונת הגמ', ולא שחזיון הכוכבים הוא אמת בעצם]. הלא תדעו, שהרי כמה פסוקים מן התורה הקדושה אינן כפשטן, ולפי שנודע בראיות של דעת, שאי אפשר שיהיה הדבר כפשוטו, תרגמו המתרגם תרגום שהדעת סובלו. ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעינים לפנים הן, ולא לאחור, וכבר הגדתי לכם את כל ליבי בדבר זה. עכ"ל. הרי לנו שלא הוצרך אפילו לנסות ליישב את הגמרות המורות שיש בחזיון הכוכבים עתידות, על אף שהן גמרות רבות, וזהו פשטן, וזאת לפי שביאר שאין הדרך להניח דבר שכלי ברור, עד שנקרא הלכה למעשה, ולחפש קושיות ותירוצים על דבר זה מדברי הגמ'. וגם אם תבא לפניו סתירה מהגמרא, נבאר את הגמ' באיזו דרך שתהיה, כגון שהיא באה לומר סוד, משל, רעיון פנימי, לאו דוקא, למשוך את הלב, עיקרו לדבר הנראה שולי בו וכדו'. וגם אם לא נראה שום דרך ליישבה, לא מפני זה נשליך את השכל אחורה, ונאמר שבודאי יש תשובה, ואיני יודעה. ובפרט שכאמור פשט הסוגיא בשבת קשה, וגם התרגום מתרגם אחרת, בודאי שלא יתפוס הרמב"ם את הגמ' שבת על פני הגמ' שבועות, מפני שהגמ' שבת אינה עולה בקנה אחד עם כללי התארים.

(((השגת הראב"ד)))

ה. הראב"ד במקום (ק"ש פ"ג ה"ה) על אף שהסכים עם עצם חילוק הרמב"ם בין שמות הנמחקים שאסור להזכירם במקום הטינופת, לבין שמות שאינם נמחקים, בפרט אחד פליג ארמב"ם לגבי השם "רחום" [שלהרמב"ם מותר להזכירו במקום הטינופת], וראייתו, היות ולא נמצא בתנ"ך שם זה, רק על הבורא. דהיינו כוונת הראב"ד שהשם רחום אינו כינוי, אלא שם ה' ממש, שהרי לא מצינו בשום מקום שיוזכר על דבר אחר השם רחום. והכס"מ במקום משיבו בשם רבינו יונה, שכן מצאנו בתנ"ך על בן תמותה שמכונה "רחום" ע"ש. ועל הכס"מ יש המשיבים שאין ראיה מהפסוק [ראה בזה להלן (אות טו)].

ולדרכנו, שיטת הרמב"ם תעלה כמין חומר, דקושיא מעיקרא ליתא, ויענה הרמב"ם על השגת הראב"ד, שאף אם לא מצינו בתנ"ך שהשם רחום נקרא על דבר אחר מלבד הבורא, מ"מ מהות שם זה הוא כינוי, שהרי שם עצמי אין לבורא חוץ משם הויה, וכל שאר השמות הם שמות פעולותיו, וממילא באמת אינם מיוחדים לבורא, וכל מה שמייחד שם משמותיו שנדע שהם שמותיו ממש [ואינם רק כינוי מושאל, אע"פ שיש שימוש בשם זה לדברים אחרים, שהרי בין כה, כל השמות כינויי פעולותיו המה], הוא מה שהורונו חז"ל שהם שמות שאינם נמחקים, כלומר גם הם כינויים, ומ"מ קדושה יתירה יש להם [ושמא משום שהם נחשבים כינויים ששמו באמת נתכנה בהם, ואינם רק תארים מושאלים כדי לתאר לנו את פעולותיו.]

(((סיכום ביאור הרמב"ם)))

הרמב"ם לא פסק את הגמ' שבת, שהשם שלום הוא שם ממש, משום שסובר שגמ' זו דחויה מפני הגמ' שבועות שאמרה שרק שבעה שמות אינם נמחקים. וגם היות והשם שלום הוא כינוי ולא שם ממש.

(((החילוק בין שבעה שמות לשאר שמות)))

בבואנו הלום, צריך ביאור לדעת הרמב"ם, על שום מה נתקדשו השמות שאינם נמחקים ומהי מעלתם על שאר כינויים, הלא גם האינם נמחקים הם כינויים ומשותפים, וניחא להר"ן ודעימיה שלמדו ששם שאינו נמחק הוא שמו של הבורא, ולא רק כינוי, ולכן השם שלום שאמרה עליו הגמ' שבת שהוא שם ולא כינוי גם בכללם, שהרי גם הוא שם ממש. אולם הרמב"ם הסובר שכולם כינויים הם, אף שמות שאינם נמחקים, וכאשר ביאר באורך במורה הנ"ל, מאיזו סיבה יש להם קדושה יתירה.

ולא מצאתי ברמב"ם סיבה לכך, ושמא למד כביאור העיקרים (מאמר ב פרק כה) שמעלת השמות שאינם נמחקים היא, לפי ששמות אלו שאף שגם הם כינויי תוארים, מ"מ התארים האלו הם מתארים דברים בעלי חשיבות יתירה. או שמא ס"ל, כתורת המנחה (לך לך דרשה ח' בדברו על המילה "אתה") שלמד שמעלתם היא, היות והשימוש בהם להדיוט הינו מועט, ולכן קידשו אותם חז"ל יותר. משא"כ שאר כינוים, כגון צדיק, קדוש, רחום וחנון וכדו', שכל אלו התיבות משתמשים בהם רבות להדיוט, לכן לא כללו אותם בשמות הקדושים. ע"כ. וכיוצא בזה עולה מבואר מדברי המאירי (שבת שם) שהתיר לומר כינויים במקום הטינופת, ומאידך אסר לומר שלום, וביאר טעמו, שאע"פ שגם שלום הוא שם תואר, אך הוא שם שנתייחד בפי ההמון יותר, ונאסר בגלל ייחוד זה. ע"כ. הרי שאיסורו אינו מפני קדושת שם זה בעצם, אלא מפני שהציבור יותר מקשר שם זה אל הבורא. ומעתה רגלים לדבר, שכן ילמד כתורת המנחה גם בסיבת קדושת שמות שאינם נמחקים. או שמא מעלת אלו השמות, משום שהתייחדו שהשם נקרא בכינויים אלו ממש, משא"כ שאר כינויים, אין הבורא קרוי בשמות אלו ממש, אלא ששואלים מושגים אלו על הבורא בכינוי.

(((((ביאורים נוספים ברמב"ם בהשמטת שאילת שלום)))))

(((האיסור לשאול שלום ולא אמירת המילה שלום)))

ו. עתה ראיתי ביאור אחר ויפה ברמב"ם, למה השמיט את איסור שאילת שלום במקום טינופת, בספר זכרון יעקב (על הרמב"ם ק"ש שם) וכ"כ מדנפשיה גם בספר דברי ירמיהו (על הרמב"ם ק"ש שם) ביתר הרחבה, שהרמב"ם למד בגמ' שבת שהאיסור הוא לא אמירת המילה שלום, כי זו מותרת כשאר כינויים, אלא האיסור הוא לשאול בשלום חבירו, לומר לו שלום עליך וכדומה, לפי שפירושה תפילה שה' ששמו שלום, יהיה עמך, ותפילה כבר פסק הרמב"ם לאוסרה במקום טינופת בהלכות ק"ש (פ"ג ה"ד) וז"ל, ולא ק"ש בלבד, אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש וכו'. ושאלת הגמ' שיאסר לומר המנותא, היינו שגם זה בגדר ברכה ותפילה. שוב ראיתי שכ"כ בספר כבוד יו"ט (על הרמב"ם ק"ש שם) ליישב שדוקא לשאול שלום אסור, ובזה ביאר את לשון הרי"ף שם שכתב אסור לאדם שיתן שלום בבית המרחץ, שנאמר ויקרא לו ה' שלום, כלומר שמו של הקב"ה שלמא הוא. ע"כ. ולא כתב הרי"ף שמו של הקב"ה שלום, משום שאין שמו שלום, וכל האיסור הוא לשאול שלום, ושכ"כ בביאור הרי"ף בספר הלכות קטנות (ח"א סי' סז) שלומר שלום שרי, רק לשאול שלום אסור. ע"כ. [וכחילוק זה ס"ל להלכה מדיליה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רכ) שנשאל על שנהגו שלא לכתוב שלום מלא בכתבים, ואמנם בתחילה כתב שיפה עושים, ע"פ הגמ' שבת. אלא ששוב הקשה על כך, שא"כ גם במילה אמת יש להזהר. ולכן כתב שהגמ' שבת מדברת בשאילת שלום, כשאומר לחבירו שלום כוונתו לתת שלום לחבירו מבעל השלום, אך המילה שלום בעלמא משרא שרי.]

ברם לדרך זו יקשה עד מאוד, שהרי הגמ' שבת שם דוחה זאת, ומתירה לומר הימנותא. וא"כ לכאורה ירדו להציל את הרמב"ם מהגמ' הנ"ל באמירת שלום, ושוב נסתר הרמב"ם מגמ' זו מדין הימנותא. גם עוד יקשה כאשר דחה תירוץ זה בספר משרת משה (עטייה ק"ש שם), שא"כ היה לרמב"ם להזכיר שאסור לשאול שלום, שעד שמכח קושיא על הרמב"ם למה השמיט איסור אמירת המילה שלום במקום הטינופת, הגענו לתרץ שלומד שהסוגיא אינה מדברת על אמירת שלום אלא על שאילת שלום, עצם הקושיא נשארה בעינה, דא"כ למה השמיט הרמב"ם איסור שאילת שלום במקום הטינופת.

עוד הביא בספר זכרון יעקב, שבפירוש ר' דוד ערמאה יישב את הרמב"ם, שהרמב"ם השמיט שלום, היות והוא בכלל השמות שאינם נמחקים, כמבואר ביסודי התורה (פ"ו ה"ט) שכל שלמה וכו' קודש. אך הרב זכרון יעקב סיים על כך שהוא דוחק. ע"כ. ואת"י, וכנראה סיומו והוא דוחק, משום שהרי הרמב"ם פירש שם להדיא בזה"ל, כל שלמה האמור בשיר השירים קדש, והרי הוא כשאר הכנויין. ע"כ. הנה שהוא כינוי כשאר הכינויין דהיינו שם הנמחק, וכל שביאר הרמב"ם שם, הם אלו שמות הם קודש ואלו חול, דהיינו ע"ז, ולא אם הוא שם גמור או כינוי ששניהם הם קודש. ויתרה מכך מבואר ברמב"ם, שכל שלמה האמור בשיר השירים דוקא, ומה גם שעל השם שלום לא כתב. והעיקר שביסודי התורה (פ"ו ה"א,ב) שם בסמוך ממש לעיל מינה, כתב במפורש, שיש רק שבעה שמות שאינם נמחקים, ופירשם בשמותם, ולא כתב את השם שלום, ולהדיא דלא ס"ל הכי.

ז. השפת אמת (שבת י ע"ב) יישב את הרמב"ם, שאיסור שאילת שלום, ששמו של הבורא שלום, חמור משאר כינויים שהותרו במקום הטינופת, לפי שכל היתרם הוא להזכירם בלא כוונה אל הבורא, כגון לומר לחבירו כמה רחום אתה, שרי, אבל לדבר על הבורא ממש, זה אסור, שכן זהו דיבור קודש האסור במקום טינופת. ולכן שאילת שלום היינו שמזכיר את שמו של הבורא על חבירו בכוונה, וכמו שתיקנו לשאול בשם, ולכן נאסר שאילת שלום, שגם להרמב"ם אסור לדבר על הבורא במקום הטינופת. שהרי פתח את דבריו בהלכות ק"ש, שדברי חול רשאי להזכירם בלשון הקודש, משמע שברוצה לדבר על הבורא, שהוא דברי קודש, אסור. ולכן השמיט הרמב"ם את איסור שאילת שלום, שהוא כלול בדבריו. עכת"ד. אך מלבד שאף אחד מכל הראשונים לא פירש כן [אם כי לפום ריהטא כ"כ ר' פרחיה (שבת שם) וז"ל, שרי ליה לאיניש למימר הימנותא. הטעם, כי אין איסור למחוק הכינויין. וכן מותר לאומרן בבית המרחץ או בבית הכסא בלא תורת שבועה, אלא כמו שמשבחין אדם שהוא נאמן, או רחמן, או יש לו חנינה. כי אלו הכינויים אינם שמות להקב"ה ממש, אלא הם לו כמו שבח והודאה בלבד. אבל שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כגון אל ואלהים, אסור לאומרן בבית המרחץ הישן או בבית הכסא. עכ"ל. לכאורה מבואר שלומד כשפת אמת את הסוגיא, שהחילוק בין שלום לנאמן הוא, ששלום הוא כינוי, ואילו נאמן אינו כינוי אלא שבח, ולא שזה כינוי וזה שם, ולפי"ז יוצא מדברי ר' פרחיה, שאסור לכוון אל הבורא. ברם זה אינו, וחילוקו אחר, בין כינוי ממש, לבין כינוי של שבח, ומש"כ כמו שמשבחים אדם, אינה דוגמא לאופן המותר לומר נאמן בבית המרחץ, אלא אחרי שכתב שנאמן אינוי כינוי ממש, אלא כינוי של שבח, נותן דוגמא לשימוש של שבח במילה זו "כמו שמשבחין אדם שהוא נאמן", דהיינו כן הוא גם כאן, כשאנו מכנים את הבורא "נאמן" הוא כינוי של שבח, ולא כינוי ממש.] וגם הוא כתב כן על דרך "לכאורה", "ואם היה אפשר לומר", וגם ברמב"ם אינו נראה ביאורו, שהרמב"ם אוסר לכוון אל הבורא, וכאשר הוכחנו מלשונו שמתיר כינויים כשכוונתו אל הבורא. זאת ועוד, גם פשט הסוגיא שבת שם לא מובן, שלדרכו מה הקשתה הגמ' על איסור אמירת שלום, שא"כ גם הימנותא יהיה אסור לומר, והרי באמירת הימנותא לא מתכוון אל הבורא. ואם כוונת הגמ' לדרכו להקשות כשמתכוון אל הבורא, א"כ למה למעשה התירה הגמ' לומר הימנותא, הרי לדרכו למעשה זה באמת יהיה אסור. והנה השפת אמת שם יישב זאת, על דרך אולי י"ל, שהשם "נאמן" אינו שם כלל, ולכן אותו כן מותר להזכיר גם אם כוונתו אל הבורא, כמו שמותר לומר שבחו של מקום בלשון לע"ז, משא"כ השם שלום שהוא שמו, כשכוונת האומר לבורא אסור. ע"כ. דהיינו מחלק בין לדבר על הבורא בלא לנקוט בשם, כגון לומר במקום הטינופת "תודה לך על כך וכך", "כמה הוא עוזר לי" "כמה הוא אוהב אותי" וכדומה, אף שכוונתו לבורא, שרי, היות ולא מזכיר שמו, ולכן אמירת "נאמן" התירה הגמ', כגון לומר "כמה הנאמן אוהב אותו", שהמילה נאמן היא שבח ולא שם, ושרי. משא"כ שלום שהוא שמו אסור. ע"כ. כלומר, לדרכו לומד את הגמ' בדרך חדשה, שקושיית הגמ' מנאמן היתה, שאחרי שאסור לומר שלום כי הוא שמו, הקשתה משבח ולא משם, שגם הוא יהיה אסור, כיון שהכוונה בשבח היא על הבורא, וא"כ כשם שאסור להזכירו, כך אסור לדבר עליו גם ללא הזכרתו בפירוש. ועל כך משיבה הגמ', שדוקא להזכירו בפירוש אסור, אבל לדבר עליו ית' בלא הזכרתו מותר, ולכן מותר לומר נאמן.

(((((דברי הראשונים)))))

(((ראשונים כהרמב"ם המתירים כינויים)))

ח. ועתה נבא לאסוף את שיטות הראשונים העומדים בשיטת הרמב"ם, שמותר לומר שמות כינויים, כגון, רחום וחנון במקום הטינופת, שהנה כ"כ הריטב"א (שבת י רע"ב ד"ה אבל), אולם מאידך איהו אסר שם לומר שלום, וכן בספר השלחן (ק"ש שער ג ד"ה שלשה) כתב כלשון הרמב"ם בשינוי לשון מועט, ברם גם איהו אסר שם לומר שלום, וכ"כ בספר הבתים (ק"ש שער ה) כלשון הרמב"ם, ולענין אמירת שלום המשיך בזה"ל, פסק הרי"ף אסור ליתן שלום בבית המרחץ ובבית הכסא, ששלום שמו של הקב"ה, שנא' וקראו לו ה' שלום. והר"מ לא הביא זה. עכ"ל. וכ"כ רבינו פרחיה (שבת שם) על לשון הגמ', שרי ליה לאינש למימר הימנותא וז"ל, הטעם כי אין איסור למחוק הכנויין, וכן מותר לאומרן בבית המרחץ או בבית הכסא בלא תורת שבועה. עכ"ל.

(((ביאור שיטתם)))

אלא שלאור ביאורנו ברמב"ם בהבנתו בסוגיא, יוצא עתה שצריך להבין את הני ראשונים, שאמנם דרכו בדרכו לחלק בין שמות הנמחקים לשאינם, ברם מאידך אסרו לומר שלום. והרי באמת גם שלום אינו שם עצם של הבורא, אלא שם פעולתו, וא"כ הוא כינוי ככל הכינויים, ואין זאת אלא משום שהם למדו את הסוגיא בשבת כפשוטה, שחילקה בין כינוי, לבין שמו של ה', ולכן אסרו לומר שלום, שהגמ' הוכיחה שהשם שלום הוא שם ממש, ולמדו מסברא שהשמות שאינם נמחקים הם שמות ממש, מתוך שייחדו אותם חז"ל בזה שאינם נמחקים, וממילא גם הם אסורים, משא"כ שאר שמות הנמחקים, ואין שום פסוק שכתוב עליהם במפורש שהם שמו ממש, ממילא המה כינויים בעלמא ושרו. והכי מבאר הריטב"א (שבת י ע"ב ד"ה אבל), אך עוד בא בדרך חדשה, שמה שהגמ' כתבה ששלום הוא שם ולא תואר, כתבה כן מסברא, אלא ששוב הגמ' חיזקה זאת מהפסוק. וכן מבאר המאירי (שבת שם), אך גם הוא דרך בדרך חדשה, שאע"פ שגם שלום הוא שם תואר, אך הוא שם שנתייחד בפי ההמון יותר, ונאסר בגלל ייחוד זה. ע"כ.

(((עוד ראשונים רבים האוסרים אמירת שלום)))

ט. ולמעשה לענין אמירת שלום כן אוסרים כל הראשונים [ולענין היתר כינויים לא דיברו] וכדלהלן, חוץ מהנזכ"ל, וכאמור כ"פ גם השו"ע, שאסורה אמירת שלום בבית המרחץ והכסא, שהנה כ"כ הר"ח (שבת י רע"ב) והרי"ף (שבת פ"א דף ד ע"ב מדפיו, ובברכות יז ע"ב מדפיו) וכן מבואר בתוס' (שבת שם ד"ה דמתרגמינן) וכדבריהם כתב גם התוס' רא"ש (שם) ובשו"ת הרא"ש (כלל ג סימן טו) והכי הוא לו בפסקיו (שבת פ"א סי' כא, וברכות פ"ג סי' נז) וכ"כ כתוס' הנמוק"י (שבת שם). וכן כתבו עוד ראשונים שאסור לומר שלום שם, שכן הוא בפסקי הרי"ד (שם) ובפסקי ריא"ז (שם) ובמאורות (שם) ובספר השלחן (ק"ש שער ג) ובאגודה (שבת פרק א אות ו ובמסכת דרך ארץ פרק ה) ובאשכול (ירושלים הל' תפילה) וכ"כ לאסור אמירת שלום ר' יחזקיהו ממגדיבורג (שם), וכן מבואר בריבב"ן (שם), ובאהל מועד (ק"ש דרך ה), וברבינו ירוחם (דף קג ע"ג) ובמנורת המאור (פרק כ דרך ארץ), ובראשונים שבסמוך. וכנ"ל הכי הוא גם בריטב"א (שם ד"ה אבל) ובהמאירי (שם ד"ה מרחץ חדש), ועוד לו בברכות (שם).

(((ראשונים שהשם שלום אסור למוחקו)))

יתירה מכך יש ראשונים שלמדו מסוגיא דידן, שהשם שלום חמיר טפי, ושלכן אסור למוחקו ולהביאו במקום מטונף, שכ"כ בחידושי הר"ן (שבת י ע"ב) וז"ל, אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ. וכתב רבינו יחיאל ז"ל, דמהכא שמעינן, דאסור לכתוב באגרת שלומים שלום, דשם קדש הוא, ומצוי אדם לזורקן באשפות ובמקומות המטונפים, וכן אנו נוהגים שלא לכתוב שלום שלם. עכ"ל. וכ"כ בפסקי מהרי"ח (שבת שם) לגבי המילה שלום, שר"ת היה נזהר באגרת שלומים וכו', ואותם כתבים רגילות הוא לזורקם במקום טנופת. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תיח) שמכאן דקדק רבנו יחיאל, דאסור לומר שלום שלם באגרות, משום דזמנין דנפלי במקום טנופת. ע"כ. וכן מבואר בתוס' סוטה (דף י ע"א ד"ה אלא מעתה) דס"ל דשם שלום אסור למוחקו. ולמעשה כן כתב הרמ"א (יו"ד ס"ס רעו) ממהרי"ל בשם התשב"ץ וז"ל, ויש נזהרין אפילו במלת שלום שלא לגמור כתיבתו.

אולם מאידך בשו"ת הרא"ש (כלל ג סי' טו) כתב, ששלום הוא שם הנמחק. וכן עולה מכל הני ראשונים הנ"ל העומדים בשיטת הרמב"ם גבי שמות שאינם נמחקים. וראיתי שהביאו שהריטב"א (שבת שם מהדורת רייכמן) מביא תוספות, ששלום הוא מן השמות הנמחקים, וכן אין נזהרין לכתבו בשטרות של רשות וכיוצא בו, וכן מוכח בשבועות, ויש שנזהרים לכותבו חסר באגרות של רשות. ע"כ. עוד ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רכ) שנשאל על שנהגו שלא לכתוב שלום מלא בכתבים, ואמנם בתחילה כתב שיפה עושים, ע"פ הגמ' שבת. אלא ששוב הקשה על כך, שא"כ גם במילה אמת יש להזהר. ולכן כתב שהגמ' שבת מדברת בשאילת שלום, כשאומר לחבירו שלום, כוונתו לתת שלום לחבירו מבעל השלום, אך המילה שלום בעלמא משרא שרי. שוב ראיתי שעמד על כך בברכ"י (סי' פה אות ח) והקשה על הרא"ש והריטב"א הנ"ל שלא הזכירו מדברי תוס' סוטה, וכתב שם מראה מקום לנושא זה, ובשיוריו (שם אות ב) הוסיף שהוא הרחיב בזאת ביו"ד (סי' רעו אות מא) ויישב שתוס' סוטה אינם התוס' העיקריים ועע"ש.

(((ביאור הגמ' שבת לאוסרים למחוק שלום)))

י. ולהני קמאי שפסקו שאסור למחוק שלום, ברורה שיטתם בהבנת הגמ' שבת, שהשם שלום הוא שם ולא כינוי, ולכן חמיר טפי. וגם תפסו להלכה כגמ' שבועות שמות שאינם נמחקים, ומה שלא נכתב שם גם השם שלום, הוא משום שהמסדר השאיר שמות שלא כתב, כמו שתירצו כן התוס' סוטה.

ורוב הראשונים שכתבו שאסור לומר שלום בבית המרחץ, ולא גילו דעתם אי מותר למוחקו, וכן לא גילו דעתם לעניין שאר כינויים, יכולים לבאר את הסוגיא בכמה מן הדרכים הנזכרים, או כתוס' ודעימיה שחילוק הגמ' הוא בין כינוי לבין שם ממש. או כמאירי שם, שגם שלום הוא שם תואר, אך הוא שם שנתייחד בפי ההמון יותר, ולכן החמירו בו חז"ל יותר. או כרבינו פרחיה (שבת שם) שחילוק הגמ' בין שלום לנאמן, הוא חילוק בין כינוי גמור [שלום] לבין כינוי שאינו גמור [נאמן] כי עיקרו הוא שבח שמשבחים את הבורא ולא כינוי גמור.

ועדיין דרכו של הרא"ש בסוגיא צריכה ביאור, דמחד הרא"ש בתשובה התיר למחוק את המילה שלום, ומאידך בפסקיו לשבת (הנ"ל) אסר לאומרו בבית הכסא, ויישב את הגמ' שבת כתוס', שזהו שם ה' ולא כינוי. וא"כ ממ"נ, אי אסור אסור, ואי לאו שרי? וניחא על פי המאירי דלעיל שיישב שאין לשם זה קדושה יתירה, אלא דינו ככינוי. ותוספת קדושה שהוסיפו עליו חז"ל שלא להזכירו במקומות המטונפים, הוא מפני שהעולם נהגו בשם זה כבוד. ברם לתוס' שם ודעימיה שהרא"ש דרך בדרכם, צ"ע כאשר הקשה הר"ן, למה לא נכלל השם שלום בכינויים. וצ"ל דס"ל לרא"ש, שהשם שלום יש לו קדושה יתירה משאר כינויים, היות והוא שם ממש כדאיתא בשבת, ואולם שבעה שמות יש להם קדושה יתירה מכך, שרק עליהם נאמר שאינם נמחקים. ובפותחי שנית את שו"ת הרא"ש (כלל ג סימן טו) כך עולה מדבריו שם, שתוכן דבריו, שהשם שלום הוא שם ויש בו קדושה, ובכל זאת לא מצינו מי שאוסר למוחקו, ובכל אגרות כותבים שלום וזורקין ונמחקים. ושוב מביא את הגמ' הנ"ל, ומבאר שמחולק בין השם שלום שהוא שמו יתעלה, לבין השם נאמן שהוא כינוי, ועל כן מותר להזכירו בבית המרחץ. ע"כ. הנה שהשם שלום הוא במצב ביניים, בין שמות שאינם נמחקים ובין כינויים. ועוד ראה כאן בהערה (((השם "שלמה" בשיר השירים)))ובבואנו הלום אגב גררא נביא בדדמי דבשו"ת הרא"ש (כלל ג סימן טו) כתב בשם רבי מצליח, דשלמה האמור בשיר השירים אינו נמחק, ואולם איהו הרא"ש פליג ומשיבו מדחזינן שלא מקפידים בשם זה, ושכן מוכח מתוס' שבת דידן. ועוד לגבי שלמה שבשיר השיר כן כתב שמותר למוחקו בפסקי הרי"ד (שבועות לה ע"ב) וז"ל, כל שלמה האמור בשיר השירים קודש, שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, חוץ מזה, כרמי שלי לפני האלף לך שלמה, לדידיה, ומאתים לנוטרים את פריו, רבנן, הניחם שיעסקו בתורה אחד מששה שבהם. פי' ולא עדיף האי שלמה ממי ששמו רחום וחנון, שהן נמחקין, ולא אתא אלא לפרש המקראות, שהן מדברין כנגד השכינה. עכ"ל. והמהדיר ציין בטובו שכ"כ הרמב"ן בחידושיו כאן וז"ל, נראה לי דלאו לענין מחק קאמר, שהרי זה כינוי ואינו שם, ודמי לחנון ורחום ומותר למחקו, שהרי מלך גדול אני והמלך הקדוש מותר למחקן, ולא שמענו בו איסור, אלא לענין שבועה קאמר וכו', ואף בשלמה האמור בשיר השירים לא ראיתי הסופרים נמנעים מלמחוק בהן, וכן נראה מדברי הרב ר' משה ז"ל (רמב"ם יסודי התורה פ"ו ה"ט) ועיקר. וכן דעת הרשב"א והריטב"א (שם). ע"כ. אודות השם "שלמה".

המורם עד כה הוא, ששמות שאינם נמחקים אסור להזכירם במקום הטינופת, וגם השם שלום אסור, ושאר כינויים מותרים.

(((אמירת כינויים במקום מטונף כשכוונתו לה')))

יא. לענ"ד מבואר מלשונו של הרמב"ם [שהוא מקור השו"ע, וממנו גם שאב את לשון ההלכה בשו"ע] שהיתר הזכרת כינויים הוא, אף כשכוונתו באמירתם לה', ועל כן נשוב ונעתיק את לשון הרמב"ם (ק"ש פ"ג ה"ה), דברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש בבית הכסא, וכן הכנויים כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן, מותר לאמרן בבית הכסא. אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקין, אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ ישן. עכ"ל. הנה מלבד שפשט דברי הרמב"ם המה גם בדברו על ה' ממש, שהרי קראם "כינויים" וכינוי סתם הוא באומרו על השם, וגם המשיך "אבל השמות המיוחדים וכו' אסור", ואומרו "אבל" מורה שדבריו קודם המה על גם על שמות ממש, רק שמות שאינם מיוחדים. וגם שאם דעתו שלדבר על ה' ממש בכינויים אלו אסור, איך כתב שמותר לאומרם, ולא סייג זאת במה דברים אמורים דוקא בשימוש מושאל [מושאל הוא כגון השואל בשלום חבירו ששאל את השם "שלום" לא לה' אלא לברך את רעו, שיהיה לו שלום], ולומר שכוונתו רק על שימוש מושאל, היא אוקימתא בדבריו. זאת ועוד, בסוף ההלכה אסר הרמב"ם להזכיר שמות המיוחדים, ושמות המיוחדים מלבד שכמעט ולא שייך להזכירם בשימוש מושאל שלא על השם, יתרה מכך השמות הויה ויה שייך להזכירם רק על ה' [השמות אלהי, אלוה, שייכים בשימוש מושאל, כגון על ע"ז], ועל כן דברי הרמב"ם שאסר להזכיר שמות שאינם נמחקים, על כרחך שאסר לאומרם כשכוונתו לה', וממילא הרישא בשמות הנמחקים שהתיר להזכירם במקומות המטונפים, מיירי אף כשכוונתו לה' ממש, ולא רק בתור שם מושאל. שהרי כתב "אבל השמות המיוחדים וכו' אסור", והלשון "אבל" מורה, שמה שהותר מקודם נאסר כאן, ואחרי שאיסור שמות המיוחדים הוא כשכוונתו לה', ממילא ההיתר בשמות הנמחקים הוא גם כשכוונתו לה'. ועל כן נלע"ד ברור בדברי הרמב"ם שמתיר להזכיר כינויי ה', גם כשכוונתו לה' ממש.

(((ביאור הסוגיא שבת להרמב"ם ודעימיה)))

יב. ברם לכאורה פשט הגמ' שבת (י ע"ב) הנ"ל הוא, שכל הדיון רק כשמשתמש בכינוי לא לשם ה', אלא לצורך אחר, שהרי הכל מדובר שם לענין שאילת שלום, דהיינו הזכרת המילה שלום בברכה לרעו, ולא לדבר על הבורא בכינוי. ויתרה מכך, הגמ' הקשתה מדברי רב, שאמר שרי למימר הימנותא בבית הכסא. ע"כ. ופרש"י התם, הימנותא, להזכיר אמונה בבית הכסא. ע"כ. הנה מדובר על המילה אמונה, ללא כוונה כלל אל כינוי של השם. וכ"כ גם רבנו יהונתן מלוניל שם "להזכיר אמונה בבית הכסא", וכן הוא בריבב"ן (שם) ובר"ן על הרי"ף (שם), וכן בנימוק"י (שם) כתב, הימנותא להזכיר אמונה בביה"כ. ובפרט ראה ברבינו ירוחם (דף קג סוע"ג), וכן מבואר באשכול (אלבק קריאת שמע י ע"ב) דכתב, ושרי ליה לאינש למימר הימנותא בבית הכסא. ע"כ. אם כן מדבר ממש על המילה "הימנותא". וכן יוצא מבואר במאירי (שם) דכתב, יש בנ"א בדבריהם דרך שבועה לומר הימנותא, וביאור ענינה כלומר "באמונה", או כמי שהוא נאמן. [הכי הוא בברכות (נה ע"א) אמר לה הימנותא וכו', ופרש"י התם, לשון שבועה, כלומר באמונה], א"כ בכלל לא מדובר שמזכיר כינוי, אלא מילה ששורשה כשורש כינוי. וא"כ צריך ביאור מנין הוציאו הרמב"ם ודעימיה, את היתרם לומר כינויים במקום הטינופת, אף כשכוונתו לה' ממש.

אולם באמת נראה שפירוש הסוגיא בדברי רב לומר "הימנותא", שנוי במח' ראשונים, שנמצאו ראשונים שפירשו שהכוונה לומר את השם "נאמן" שהוא כינוי גמור, ולא כרש"י וסיעתיה הנזכרים שמדובר על אמירת המילה "אמונה". שהנה הר"ח במקום כתב, אבל לומר נאמן בבית הכסא, מותר שאינו שם וכו', וכן הוא בר' פרחיה (שבת שם, וכאשר יבואר בסמוך באות יג), וכן הוא בשיטת הקדמונים בפירוש בן דורו של ר' פרחיה (שם) שכתב, פירוש הימנותא, האל הנאמן וכלי'. ולמעשה כן מבואר בלשון הרמב"ם דידן (ק"ש פ"ג ה"ה), שכתב וז"ל, דברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש בבית הכסא, וכן הכנויים כגון רחום וחנון "ונאמן" וכיוצא בהן, מותר לאמרן בבית הכסא וכו'. ע"כ. וניכר שהסיבה שאחרי שהביא את הכינויים המפורסמים ביותר מתוך י"ג מדות, שהם "רחום וחנון", לפתע בחר דוגמא לא שיגרתית של כינוי "נאמן", ועזב את ההמשך המתבקש לכינויים "רחום וחנון" שהוא "ארך אפים" וכו', זאת מפני הגמ' שבת דידן, שדיברה על הכינוי "נאמן". והיינו שלמד את הגמ' כר"ח ודעימיה, שמדובר על הכינוי "נאמן". [ועוד ראה בראשונים שבסמוך] ולכל הני אשלי, יש לבאר בפשטות את כוונת הגמ' "הימנותא" היינו הכינוי "נאמן" בארמית, ואם הוא שם האסור, אסור לאומרו בכל לשון, ולכן דיברה הגמ' בל' ארמית כדרכה. [ברם עדיין קשה פשט הגמ', לפי שתרגום המילה "הימנותא", אינו נאמן, אלא נאמנות, ושמא יש להם גירסא אחרת.]

והיות ולהני אשלי רברבי דברי הגמ' הימנותא, נסובים על אמירת הכינוי נאמן, כשכוונתו לה', על כן מתירים לומר כינויים אף כשכוונתו לה', והרמב"ם שלא תפס להלכה את המשך הגמ' שאסרה לומר שלום, משום שהוא שמו של ה', שזה אינו להלכה, וכאמור לעיל, ממילא כשם שמותר לומר נאמן, כן מותר לומר שלום, וכל שאר הכינויים, זה הנלע"ד דרכו של הרמב"ם בסוגיא. ושאר הראשונים שנקטו כרמב"ם את היתר הכינויים, ומאידך אסרו לומר שלום, היינו שנקטו כגמ' דידן בשלמות, שכינוי נאמן שרי, וה"ה שאר כינויים, ושלום אסור, כי זהו שם ממש, ולכן דינו חמיר טפי, וק"ו שמות שאינם נמחקים שאסורים.

(((ראשונים העומדים בשיטת הרמב"ם)))

יג. וכן לכאורה מבואר בעוד ראשונים, שהיתר אמירת כינויים הנמחקים הוא אף כשכוונתו לה' ממש, מתוך שהעתיקו את לשון הרמב"ם, או בדומה לו, שהנה כ"כ כלשון הרמב"ם בספר השלחן (ק"ש שער ג), ובספר הבתים (ק"ש שער ה), וכן מבואר בחידושי הריטב"א (שבת י ע"ב) דכתב וז"ל, וחנון ורחום מותר להזכירם בכל מקום, דשמות תואר הם, וכן אדם נקרא כן, כאמרם ז"ל, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, וכן פירש הרב החסיד ז"ל [היינו רבינו יונה המכונה החסיד, שכ"כ כאן, וכדהביאו הכס"מ (ק"ש שם). והב"ח (ס"ס פד) כתב שר' יונה נמצא בסוף פרק מי שמתו (יז ע"ב ד"ה אבל)] [דאשכחן] זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק (תהלים קיב), דאירא את יי' דלעיל מינה קאי. עכ"ל. הנה שכתב שמותר לומר כינויים, אף כשכוונתו ממש לה', כיון שהם רק שמות תואר, ומוסיף ראיה שהם רק שמות תואר ולא שמות עצם, שהרי מצינו שימוש בשם זה על האדם. וכן מבואר בר' פרחיה (שבת שם) דכתב וז"ל, שרי ליה לאיניש למימר הימנותא, הטעם, כי אין איסור למחוק הכינויין. וכן מותר לאומרן בבית המרחץ או בבית הכסא בלא תורת שבועה, אלא כמו שמשבחין אדם שהוא נאמן או רחמן או יש לו חנינה. כי אלו הכינויים אינם שמות להקב"ה ממש, אלא הם לו כמו שבח והודאה בלבד. אבל שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כגון אל ואלהים, אסור לאומרן בבית המרחץ הישן או בבית הכסא. עכ"ל. וביאור דבריו שנאמן הוא כינוי של שבח, שאינו כינוי גמור, ועל כן גרע מכינויים גמורים, ומש"כ כמו שמשבחים אדם, אינו דוגמא לאופן המותר לומר נאמן בבית המרחץ, אלא אחרי שכתב שנאמן אינוי כינוי ממש, אלא כינוי של שבח, נותן דוגמא לשימוש של שבח במילה זו "כמו שמשבחין אדם שהוא נאמן", דהיינו כשם שכך דרכם של אנשים להתבטא, כן הוא גם כאן כשאנו מכנים את הבורא "נאמן", הוא כינוי של שבח, ולא כינוי ממש. וכן יש להוכיח מדברי הראב"ד בהשגות (ק"ש שם) שמסכים עם הרמב"ם שכינויים מותר להזכירם במקום הטינופת, וכל שהוא חולק על הרמב"ם לגבי הכינוי רחום, היות וכינוי זה נאמר רק על הבורא, לכן ס"ל דאסור להזכירו במקום הטינופת. ע"כ. דהיינו שלמד את הגמ' שבת כתוס' ודעימיה שהחילוק בין שלום לנאמן, שזה שם ממש וזה כינוי, ולכן בא ואסר גם רחום, כי לומד שזהו שם ממש, וראייתו משום שלא מצינו שם זה רק על הבורא.

(((ראשונים האוסרים הזכרת כינויים במקום טינופת)))

יד. ראשונים העומדים מאידך גיסא, וס"ל לאסור הזכרת כינויים במקום הטינופת, כמעט ולא מצאנו, רק לענין הזכרת השם שלום הובאו לעיל (אות ט) סיעת הסוברים שדינו חמור כדין שמות שאינם נמחקים, אך בשאר כינויים לא מצאנו גילוי. מלבד ברבינו מנוח (על הרמב"ם במקום) שהקשה על הרמב"ם דניחא נאמן שהוא כינוי, אך רחום וחנון אי אפשר לומר, שהם מכנויין הגדולים הנאמרים בי"ג מדות. ע"כ. אלמא דס"ל שכינויים גדולים שהם י"ג מידות, אסור להזכירם במקום הטינופת, ומאידך גם איהו גופיה ס"ל דכינויים "קטנים" מותרים. ואין להוכיח לאיסור אמירת כינויים במקום הטינופת משו"ת הרא"ש (כלל ג סימן טו) דכתב ששלום מותר למוחקו ואסור להזכירו בבית המרחץ, והוסיף וז"ל, והשם שלום הוא כמו הגדול הגבור והנורא האדיר האמיץ והחזק חנון ורחום ארך אפים ורב חסד שנמחקין, וכ"ש שלמה שאינו קדוש, אלא בשביל שהשלום שלו, שהוא נמחק. עכ"ל. ומשמע שמשווה אותם, וגם שמות אלו יהיו כדין שלום שאסור להזכירו בבית המרחץ. דזה אינו, כי כוונתו להשוותם עתה לענין מחיקה, אולם לענין הזכרתם בבית המרחץ, הביא שם את הגמ' שבת הנ"ל שחילקה ביניהם. והיות ורוב הראשונים מתירים וכן דעת השו"ע, כן נראה עיקר.

(((אחרונים המתירים)))

וכדרכנו להתיר אמירת כינויים אף כשכוונתו אל הבורא, כן מבואר בדברי שולחן ערוך הרב (סי' פה סעיפים ב,ג) דכתב וז"ל, וכן הכינויים כגון רחום וחנון ונאמן, וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם מן הדין, לפי שגם בני אדם מכונים בהם לפעמים, כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק. שמות המיוחדין להקב"ה, והן ז' שמות שאינן נמחקין, אסור להזכירן שם אפילו בלשון חול, דהיינו שם שהקב"ה נקרא בפי כל עם ולשון שיהיה (כגון גא"ט בל"א, או בוג"א בלשון פולין ורוסיא) וכו'. עכ"ל. הנה שמתיר לומר כינויים, אף כשכוונתו לה' ממש. וכדי להסיר ספק, נכריח זאת מדכתב "לפי שגם בני אדם מכונים בהם לפעמים", ואם אוסר כינויים על הבורא, היה לו לכתוב לפי שהם אינם על הבורא, ומדכתב טעם היתרו לפי שבני אדם לפעמים מכוונים בהם, היינו שמדבר על כינוי כשכוונתו לבורא, וטעם היתרו כי שם זה אינו קדוש כל כך, כיון ששם זה משמש גם לדברים אחרים, ועע"ש בהמשך דבריו, שלכן המילה שלום היא בדרגה אמצעית, ואסור להזכירה אף שלא על הבורא, כשכוונתו על עשיית שלום. ועוד מוכרח הדבר מדכתב ששמות המיוחדים אסור להזכירם אף בלע"ז כגון גא"ט וכו', וכאן מיירי בודאי כשכוונתו לבורא, שרק עליו שייכים שמות אלו בלע"ז ואין להם שום השאלה, וממילא מה שהתיר קודם, הוא אף כשכוונתו לבורא. שוב אחר מופלג אינה ה' לידי שו"ת ארץ צבי (פרומר סי' נב) שהסתפק האם מותר לחשוב על ה' במקומות המטונפים, ואחר הפילפול שוב כתב (ד"ה שו"ר) להוכיח ש"מפורש להיתר" מדברי המ"א והשו"ע הרב (סי' פה הנ"ל) שמותר לומר חנון ורחום בבית המרחץ, אף כשכוונת על השי"ת. ע"כ ועע"ש, הנה שלמד כדרכנו, הן בהבנת השו"ע שמדובר בכינוי לה', והן שמכאן הביא ראיה לפשוט את נידו"ד, ברוך שכיוונתי לדעתו הרחבה.

(((אחרונים האוסרים כינויים במקום הטינופת כשכוונתו לה')))

טו. איברא דבמרכבת המשנה (אלפנדרי ק"ש פ"ג ה"ה) כתב בפשטות להיפך מכל דברינו, שדברי הרמב"ם שמותר לומר כינויים במקום הטינופת, המה כשאין כוונתו לה', אך כשמתכוון אל ה' ממש, בזה אף כינויים אסורים. דהיינו מותר לומר בבית הכסא ובבית המרחץ כגון "כמה ראובן רחום" וכדו', אך לומר "הרחום עזר לי" וכדומה אסור. וכן מבואר בברכי יוסף (סי' פה אות ז) שעל דברי מרן בס"ב שכתב, וכן הכינויים כגון רחום ונאמן וכו', כתב וז"ל, דוקא שכוונתו לדבר של חול. כן כתוב בספר גור אריה בהגהותיו עש"ב. ועמ"ש מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרן (סי' עב). עכ"ל. וכן כתב גם הפמ"ג (סי' פה א"א ס"ק ג) ונמשך אחריו המ"ב (שם ס"ק יא) שלומרו לה' אסור. ע"כ. וכן נמשך אחר הני אשלי רברבי בספר הלכה ברורה (סי' פה סעיף ו) ועוד ציין לשו"ת זקן אהרן הלוי (סי' עב) ולמג"ג (שלטי הגיבורים ס"ק ג). ע"כ.

(((הפמ"ג)))

ונביא את תוכן דברי הפמ"ג, ודבריו המה דוקא בדעת מרן, דמחד חזינן דמרן בשלחנו הטהור העתיק את ל' הרמב"ם, ומאידך בסו"ס פד אסר מרן אמירת שלום, ולומר רחום מבואר שמתיר כאן בשו"ע, שהוא בשאר כינויים, והיינו כמבואר בכס"מ ששם זה אינו של ה'. על כן הוקשה לפמ"ג כיצד לומד מרן את הסוגיא שאוסרת אמירת שלום, ומהי חומרתו היתירה על שאר כינויים? ולהרמב"ם דשרי אמירת שלום, לא קשה קושית הפמ"ג, ולכן דבריו לא באו על הרמב"ם אלא על מרן. ולכן מחדש הפמ"ג [ולא ידעתי למה לא יישב את קושיתו במרן כתוס' ודעימיה, שהשם שלום הוא שם עצם, וכך הוא הפשט הפשוט של הסוגיא, ובא בדרך חדשה, כמעט לא דרך בה אדם מעולם.] שעל כרחך ששאילת שלום בגמ' הכוונה במברך את חבריו בשם שלום, כגון שאומר לו השלום יהיה עמך, דהיינו שמתכוון אל הבורא הנקרא שלום, וזו חומרתו, שמתכוון כאן בכינוי אל הבורא, ואסור להזכיר את הבורא במקום טינופת. דהיינו החומרא היתירה של אמירת שלום היא מפני שמכוונים בה אל הבורא, והוא הדין כל הכינויים שאסורים כשכוונתם אל ה', והיתרם הוא כשלא מתכוונים אל הבורא. ולכן חידש שמי ששמו שלום, מותר לקרותו בשמו במקום הטינופת, גם לדעת מרן שאסר שאילת שלום, שכאן אומר שלום ולא מתכוון אל הבורא, אלא לרעו [ועיין בדין זה מפי ספרים בברכ"י (סי' פה אות ט), ובפסקי תשובות (סי' פד אות ה) ציין בזה למ"ב (סי' פד ס"ק ו) ושו"ת באר משה (ח"ד סי' ח)]. עכת"ד.

(((קושיות)))

וצריך להבין את דברי הפמ"ג, שהרי לשון השו"ע היא לשון הרמב"ם, ולשונו מורה להדיא להתיר כינוים, גם אם כוונתו לבורא. ועוד הרי גם הפמ"ג מודה ברמב"ם דשרי כינוי גם כשכוונתו לבורא [שהרי הרמב"ם פסק שמותר לומר שלום, וכל מהלכו של הפמ"ג יצא מתוך שהשו"ע אסר לומר שלום] והשו"ע נקט את לשון הרמב"ם, וא"כ כוונתו בלשון ככוונת הרמב"ם. ומה גם שלשון השו"ע לא סובל את שתי האוקימתות שעשה הפמ"ג בהם, ראשונה שהאיסור לומר שלום העמידו דוקא כשכוונתו לבורא, ושנית שההיתר לומר כינוים, העמידו דוקא כשאין כוונתו לבורא. ועוד בה, כל חידושו במרן יצא לו מכח הקושיא מדוע חמור שלום, והיות והתוס' ושאר הראשונים ביארו זאת מטעם אחר, ולדרכם לא יוצא חידושו הדיני, למה יצא בחידוש חדש, ובמהלך חדש, ומכוחם הוציא הלכה חדשה. וגם ללא החידוש תקשי, דדבריו המה כנגד התוס' ודעימיה. וגם הבאנו לעיל (אות ח) שהריטב"א והמאירי שהתירו כינויים ואסרו שלום ביארו שיטתם כאמור, וממילא נדחה פירושו מהם. ועוד לדרכו פשט הגמ' שאסרה שאילת שלום קשה, שהציור המציאותי שהשואל שלום חבירו משתמש במילה "שלום" בכוונה אל הבורא, רחוקה וקשה עד מאוד, רק אם יאמר אדם לרעו כגון "מי ששמו שלום יברכך" או "השלום יעשה לך שלום", וכדומה, ואולם הפשט הפשוט של "שאילת שלום" הוא או שאומר "שלום", "יה"ר שיבא עליך שלום" וכדו', או שדורש בשלומו "מה שלומך" "איך אתה מסתדר" וכדומה, אך כפירוש הפמ"ג, הוא קשה עד מאוד להולמו, וכמדומני בשום מקום אין הפשט שאילת שלום כן.

(((השפת אמת)))

טז. שוב ראיתי שבדומה לדרכו של הפמ"ג, כ"כ מדנפשיה גם בספר שפת אמת (שבת דף י עמוד ב) [אך על דרך לכאורה] ועמד על קצת מהנזכר, ועל כן נביא את דבריו ככתבם וכלשונם, דבריו נסובו על הרמב"ם הנזכר וכתב וז"ל, בגמ' אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ כו', והרמב"ם לא הביא האי דינא [ועי' בכ"מ (פ"ג מה' ק"ש) שעמד ע"ז והניח בתימה.] ומשמע דס"ל דלאו הלכתא הוא. ועי' בחי' הר"ן שהקשה למה לא נחשב בשבועות (לה ב) שלום בהדי השמות שאינם נמחקין, אם איתא שהוא שם, והניח בצ"ע. [דהיינו שמכאן חיזוק להנחה שהרמב"ם השמיט שלום מפני שאין זה להלכה]. ולכאורה היה נראה דהטעם דאסור ליתן שלום בביה"מ, ע"פ מ"ש בסוף ברכות, התקינו כו' שלום חבירו בשם, א"כ נראה דבתיבת שלום היה התקנה דהוא ג"כ שם. וכן מצאתי להדיא שם בפירוש המשניות להרמב"ם, וכדבריו נראה, דהא מצינו בגמ' שאילת שלום לרב שלום עליך רבי כו', א"כ משמע דלא אמרו יותר, וקשה הלא התקנה הי' לשאול בשם, וצ"ל דשלום הוא השם. ולפ"ז א"ש, דנהי דאינו שם גמור, אלא כמו חנון ורחום, מ"מ הא האמירה הוא להזכיר שמו ית', ולא דמי לנאמן דמותר להזכיר בביה"כ, משום דלא הוי אלא כדברי חול הנאמרים בלשון קודש, משא"כ במכוין להזכיר שמו ית', נראה דודאי אסור . אלא דלפ"ז צ"ע תירוץ הגמ' שלום גופיה שם הוא, הא גם רחום אי יאמר אותו לשמו ית', ודאי ג"כ אסור, דלא מיקרי דברים של חול, כיון שחפץ להזכיר שמו. ואולי י"ל דנאמן כיון דאינו שם כלל, רשאי להזכיר גם בכה"ג, כמו להזכיר שבחו בלע"ז דנראה דמותר. ואם היה אפשר לומר הפירוש בגמ' ג"כ כנ"ל כטעם שכתבתי, משום שחפץ להזכיר שמו, יתיישבו דברי הרמב"ם מה דלא הביא האי דינא, דהא פשיטא, ולא הוצרך להודיענו, כיון שכתב דדברי חול רשאין להזכיר בלשון הקודש, ממילא משתמע דברוצה לומר לשון הקודש בעצמו, להזכיר שמו ית' אסור [דהיינו כי זה פשוט, שהוא דברי קודש, ולא דברי חול]. עכ"ל. דהיינו האיסור לומר שלום לרעו, אף כשלא מכוין ביודעים אל ה', אך היות וזהו שורש האמירה להזכיר שמו של השם בברכו את רעו, לכן אסור. ולכן כשאומר כינוי, וכוונתו לבורא, אסור. ולכן נאמן כשכוונתו לבורא אסור. והגמ' שהתירה לומר נאמן, היינו דוקא כשאין כוונתו לבורא, וכשם שמותר אף לברך את רעו בשלום בלע"ז, היות ואז אין כוונתו לבורא, רק לברכו "שלום" בלשון הקודש אסור, וכאמור.

והנענ"ד שלהעמיס זאת ברמב"ם אי אפשר בשום אופן, וגם נדחק טובא בביאור הגמ' מאי שנא שלום מנאמן, ואיהו גופיה הרגיש בדבר, ועל כן יישב על דרך "ואם היה אפשר לומר וכו'". וגם בסיס דבריו הינו על הנחתו, שאף שהשמטת הרמב"ם את איסור אמירת שלום, מורה דלא ס"ל, אך בוודאי שזה לא יתכן, שהרי גמ' ערוכה לפנינו שאסור. ומכח כן יצא לחדש את דרכו, ושלפיה השמטת הרמב"ם היא מפני שפשוט שכשאומר שלום לרעו, היות ושורשה נתקן להזכיר את הבורא, והדין שכשמזכירים את הבורא אסור, הוא פשוט ולא הוצרך הרמב"ם להביאו. וכמה יש להקשות על דרכו זו, והלא נודע שמפני קושיא לא מוציאים דין, וכאן הוציא כמה וכמה דינים, ואכן על קושיא זו הראנו לדעת לעיל מן הפוסקים שנוקטים ובאים שאכן להרמב"ם מותר לומר שלום, וממילא בנפול היסוד נפל הבנין. ועוד בה, הרי מהלכו ששלום אף כשכוונתו אינה לה', היות ושורשה נתקן להזכיר ה', לכן אסור, הוא מהלך דק ומחודש, ואיך לכזה חידוש גדול כותב שלכן לרוב פשיטותו לא הוצרך הרמב"ם להזכירו, ועל כן השמיטו מספרו, וזה לא יתכן. והרי הוא היחידי שהגיע לחידוש זה ברמב"ם, ואם כה פשוט הוא, למה אף אחד לא חשב על כך. ועוד יש להקשות, אולם די בזה.

המורם מן האמור: מותר לדבר על ה' במקום הטינופת, ואף להזכירו בכינויים, כגון לומר "הרחמן ירחם עליך", או לומר "השם יעזור" וכדומה. מלבד הכינוי "שלום" שאסור להזכירו במקום הטינופת, כשכוונתו אל ה', כיון שנאסר בשו"ע, אף שלהרמב"ם גם הוא בכלל הברכה להיתר.

והשמות שאינם נמחקים [שהם אדנות, אל, אלוה, אלהים, אלהי, שדי, וצבאות, (יסודי התורה פ"ו ה"ב)] אין צריך לפנים, ופשוט שאסור להזכירם במקום הטינופת.

(((הכינוי "רחום")))

יז. כבר הובאה לעיל השגת הראב"ד (ק"ש פ"ג ה"ה) על הרמב"ם, לענין הכינוי רחום, שהיות ולא נזכר בתנ"ך רק על הבורא, לכן אסור להזכירו במקום הטינופת. וכבר מילתנו אמורה לעיל, שהרמב"ם ישיב דלשיטתו דקושיא מעיקרא ליתא, שאף אם לא מצינו בתנ"ך שהשם רחום נקרא על דבר אחר מלבד הבורא, מ"מ מהות השם רחום הוא כינוי, לפי שאין שם עצמי לבורא חוץ משם הויה, וכל השאר הם שמות פעולותיו, וממילא באמת אינם מיוחדים לבורא, ואף השמות שאינם נמחקים הם רק כינויים ולא שמות עצמיים. [והמייחדם הוא מה שהורונו חז"ל שהם שמות שאינם נמחקים, כלומר גם הם כינויים, ומ"מ קדושה יתירה יש להם], וממילא אף השם רחום הוא בכלל הברכה, שמותר להזכירו במקום הטינופת, אף שבתנ"ך לא נזכר על אדם.

והכס"מ הביא שר' יונה יישב את השגת הראב"ד, לפי שכן נמצא שהשם רחום נאמר גם על האדם, ככתוב בתהלים (קיב,ד) זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק, והאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו. ע"כ. והב"ח (ס"ס פד) הראה שר' יונה נמצא בסוף פרק מי שמתו (יז ע"ב ד"ה אבל). וכן ראינו לריטב"א (שבת דף י עמוד ב) שיישב כן את השגת הראב"ד וז"ל, וחנון ורחום מותר להזכירם בכל מקום, דשמות תואר הם, וכן אדם נקרא כן, כאמרם ז"ל, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, וכן פירש הרב החסיד ז"ל [דאשכחן] זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק (תהלים קיב), דאירא את יי' דלעיל מינה קאי. עכ"ל.

מאידך הפר"ח דחה יישוב זה, לפי שבמסכת שבועות (לה ע"א) מבואר שכינוי זה כן נאמר רק על הבורא, ולכן כן יש לבאר גם את הפסוק בתהילים הנ"ל, שגם הוא נאמר על הבורא, ולכן פסק הפר"ח כראב"ד. ע"כ. וכן הקשה משבועות (לה ע"ב) בספר כתב המלך על הרמב"ם (ק"ש פ"ג ה"ה) ונשאר בצ"ע. וכן הקשה במעשה רוקח (שם). [אולם בספר נחל איתן (שם) דחאם על פי הריטב"א (שבועות שם).]

שוב ראיתי באבן האזל (ק"ש פ"ג הלכה ה) שלמד אחרת את הראב"ד, וז"ל, אלא דבאמת נראה דאין כונת הראב"ד לומר דרחום הוא שם משמות הבורא, דהא גמ' מפורשת הוא בשבועות (דף לה ע"א) דאינו שם רק כינוי, וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' יסודי התורה הל' ה) דהוא מהכנויין, ולא השיג שם הראב"ד, וכן בפ"ב מהל' שבועות, פסק הרמב"ם שהוא מן הכנויין, והראב"ד השיג שם בענין אחר, אבל על זה לא השיג. לכן נראה דהראב"ד השיג כאן רק לדין לאמרן בבית הכסא, ודימה כנויין אלו לדין שלום, דאמרו בשבת (דף י ע"ב) דאסור לאומרו בבית הכסא, וזה ודאי דאין כונת הגמ' דשלום הוי שם גם לענין שאר דיני שמות, דהא לא הוזכר בגמ' רק לדין זה, ובודאי שלדין מחיקת השם אין שם שלום שם גמור, אלא דהגמ' חידשה שלדין בה"כ חמיר, ודינו כמו שם גמור, ולכן כתב הראב"ד דגם שם רחום הוא כן, דאף דהוא כנוי, אבל כיון דלא מצינו רחום אלא על הבורא, אסור לאמרו בבה"כ. עכ"ל.

עוד ראה לגבי הכינוי רחום בבאר היטב (סי' פה ס"ק ג) מפי ספרים, והעטרת זקנים בגליון השו"ע (סי' פה) כתב שראוי להחמיר, והמשנה ברורה (סי' פה ס"ק י) פסק ויש להחמיר ובכף החיים (סי' פה ס"ק יג) ליקט את המדברים בכך ע"ש. ומ"מ מרן פסק בשו"ע להקל שהרי העתיק את הרמב"ם, והיינו על פי הכס"מ הנ"ל. וכן פסק בספר הלכה ברורה (סי' פה סעיף ו) וכדרכו בקודש ליקט את המדברים בכך, והקל על פי מרן הכס"מ.

ועל כן כן עיקר, שאף הכינוי רחום דינו ככל שאר הכינויים, שמותר להזכירם במקומות המטונפים, אף כשכוונתו אליו יתעלה ויתברך.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5