——–
ט. לאור האמור, כל מי שעולה בדמיונו איזה דמיון בהשם, מלבד שאין דמיון זה נכון בהשם כלל, חמור הדבר עשרת מונים, לפי שדמיון זה הוא הגשמה וכפירה גמורה. שכנזכר ביכולת הדמיון להשתמש רק בדברי גשם שאותם המדמיין מכיר בחושיו. ואף אם בדמיונו עולה מראה "רוחני" דק מן הדק, כגון שבעיני רוחו רואה אור זך ומצוחצח וכדומה, מיד ידע שמגשים הוא את הבורא, וחובה עליו לסלק דמיון זה מדעתו. כי האור הזך שדמיונו מעלה, גם הוא גשם, אמנם גשם דק, אך עדיין גשם. וזהו הנזכר בחז"ל רבות, שלהשם אין דמות הגוף, פירושו, שאינו דומה לשום דבר גשמי, ושלכן אי אפשר לדמיין אותו כלל, בשום אופן.
באיסור זה נכשלים רבים, היות ובדעתם עולה שמה שביכולתם לדמיין, קיים, ומה שלא, אינו קיים. ולכן בחושבם על השם, מוכרחים הם לדמיין איזה דמיון זך שהרשה להם שכלם. ולכן יש צורך לחזור ולשנות אזהרה זו, שאין בו יתעלה דמיון כלל, ושכל דמיון בו הוא הגשמה.
(((כל דמיון בה' הוא כפירה)))
א. לאור האמור בסעיף קודם, שכח הדמיון תלוי בחושים, וממילא בגשם, לכן הזהירו שכל דמיון שעולה עלי לב בה', הוא כפירה. ואף אם דמיון זה יהיה בתכלית הזכות, כגון שמדמה שה' הוא אור זך ביותר, הוי הגשמה. [וכנ"ל, שכוחו של הדמיון הוא רק בגשם]. שהנה כן כתב ר"א מגרמיזא בעל הרוקח (בשער היסוד) וז"ל, והשם בלבו שעל השי"ת שייך לשון צלם ודמות , אין לו אלוה כלל. ע"כ. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם במלחמות השם, על התולה גשם בו, שהוא מין, ואין לו חלק, ופירש וז"ל, ואני אגלה אל בעלי השכל והבינה, דעת אלו הטפשים [המגשימים], הם דמו שאין קרוי גוף אלא גוף האדם או הידות בלבד. ולא תמונה, אלא תמונת איברים בלבד. וכשהכבוד הוא אש מלהטת, או בעל אור בהיר, אינו גוף [כך הם סברו, ושוללם מכל]. ולא הרגישו אלו עניי הדעת, שכל עצם וממש שיש לו אורך ורוחב וגובה, הוא הגוף, בין שיהיה מרובע כבית, או עגול כעמוד, או ככדור. או שיש לו חיתוך איברים כחיות, או אין לו. כשמים, וכאש , וכמים, וכרוח, הכל גופים הם, מפני שיש סיום מקום, ותמונה מן התמונות וכו'. עכ"ל. וא"כ כל דמות שעולה בדעתו של אדם, אינה אלא הגשמה וכפירה.
(((רבים טועים בכך)))
ובהרחבה ביאר זאת השומר אמונים (ח"ב פי"א בעיקר החמישי) וז"ל, הנה הרחקת הגשמיות מן האלוה היא הסכמה מכל חכמינו ז"ל, מוכרחת מן הסברא ומן הכתובים. אמנם לא הכל יודעים מהו ענין המוגשם, ומהו ענין הרוחני הפשוט. ולכן רצוני להאריך מעט בענין זה, כדי להצילך מעט מן הטעות שטועים בו כמה וכמה אנשי זמנינו. הנה רבים חושבים לדמות האלוה שהוא אור גדול זך ובהיר, וכיוצא, בחושבם שענין זה אינו גוף. והוא תכלית השבוש והטעות, כי האור עם היותו יקר שבמחושים, עם כל זה הוא גשמי, ואין לך שום דמיון מתדמה שלא יהיה דמות הגוף, וכמש"כ האר"י זלה"ה (בסוף ספר מבוא שערים) כי הכח המדמה שבאדם אינו יכול לצייר רק ציור גשמי וחומרי, לא בציור רוחני הנקרא צורה ונפש, אבל השכל שבאדם ישיג מציאות הצורה עצמה, וישיג החומר כמותו ותכונתו. אך זהו דוקא על ידי כח הדמיון שהוא כלי השכל וכו'. עכ"ד. דהיינו שלעולם כל צורה של דמיון שידמה בדעתו האדם את הבורא, הרי יש בדמיון זה הטלת גשם בו יתעלה ח"ו. כי הדמיון משתמש בצורות גשמיות שהעין מכירה, ואינו יכול לדמיין ציור שלא מכירו, כי אמנם יכול הוא להרכיב בדמיונו כמה חלקי ציורים בצורה שאין לה מציאות. אך סוף סוף הציורים הם חלקים גשמיים שהעין מכירה, מאחר והדמיון משתמש בציורים שהעין הראתה לו. ונמצא שכל דמיון בבורא שיעלה עלי לב, יהיה בו הגשמה.
כך ביאר זאת רבנו יוסף חיים בדעת ותבונה (פתיחה שניה ד"ה המשל) וז"ל, המשל בזה, הנה השכל ישכיל על פי טענות וראיות שיש מציאות צורות נפרדות מן החומר. אמנם אם תרצה לדמות בדמיונך שום צורה מהצורות הנפרדות, אפילו שתזכך אותה כל הזכוך שדמיונך יכול לדמות, עם כל זה הרי הוא גוף, ואין ממין המציאות ההוא לא המלאכים ולא הנשמות. ולפיכך לא תשתמש מהדמיון בעניינים הרוחניים, כי לעולם לא יראה לך אלא דמויים גשמיים. עכ"ל. ועוד כתב בדעת ותבונה (פ"א ד"ה ואחרי כתבי) שכ"כ הרמ"ק בספר הפרדס, שהכוונה בתפילות אינה לספירות, כי אם אליו וז"ל, כי איך אפשר לכוון במדות, והלא כאשר יראה האדם בדעתו ספירה מן הספירות, בהכרח יגבילה ויגשימה, כי מה יוכל לדמות בענין הרוחניות, כי כל מה שהאדם חושב בדעתו הוא גשמי, ואין ראות שכלו יכול לדמות הרוחניות, בלתי אם יגשימהו ויגבילהו. עכ"ל. וע"ע להרמ"ק בספר אור נערב (ח"ג פ"א) בשלילת ההגשמה, ובספר פתח שער השמים (פ"א אותיות ה,ו) וציין לעץ חיים (שער א סוף ענף ד די"ד רע"ג).
(((גם המלאכים לא יודעים את יוצרם)))
ויתרה מכך כתבו המקובלים, שאפילו הברואים הרוחניים הגבוהים ביותר, לא מכירים יוצרם, שכ"כ מהרח"ו באדם ישר (ענף א) והרמ"ק באלימה עין כל תמר (א, פ"ג) האריך בזה, וכאשר הביאם השומר אמונים (אירגאס ח"ב פי"א ד"ה העיקר הו') והבא"ח בדעת ותבונה (פתיחה ב ד"ה העיקר הו'), ושכ"כ כל המקובלים. וכ"כ הרמח"ל בקל"ח פתחי חכמה (פתח ה) ובריש ספר דרך ה'. וכ"כ הרמב"ם (ביסודי התורה פ"ב ה"ח) שההפרש בין דרגות המלאכים הוא בהכרתם את הבורא, ושאפילו המעלה הראשונה אינה משיגה את אמיתות הבורא. ע"כ. וכ"כ ועוד רבים, ואכ"מ.
(((רץ לבך שוב למקום)))
ב. וזהו שהזהירו רבים על העיסוק באלהות, שכל העוסק בכך, טיבעי הדבר שהדמיון יעלה דמיון ליוצר, ואז חובה לחזור לאחור, ולברוח מן הדמיון, שהדמיון בהכרח הוא גשם וכפירה בבורא. שהנה כתב הרוקח (סוף הלכות חסידות שורש הייחוד) למד ברייתא הנקראת ספר יצירה ואמר, דע וחשוב יצור והעמד דבר על בוריו וחשב ויצר על מכונו, כי הוא היוצר ובורא לבדו ואין זולתו, ומדתו עשר שאין להם סוף, עשר ספירות בלימה, בלום לבך מלהרהר, בלום פיך מלדבר. ואם רץ לבך, שוב למקום. דע וחשוב שהאדון יחיד, והיוצר אחד ואין לו שני, ולפני א' מה אתה סופר, פי' כשתחשוב בלבבך על בורא עולם היאך חכמתו למעלה למעלה עד אין קץ, ועמוק עמוק למטה עד אין סוף, בס' יצירה עשר שאין להם סוף, עומק ראשית, עומק אחרית, עומק טוב, עומק רע, עומק רום, עומק תחת, עומק מזרח, עומק מערב, עומק צפון, עומק דרום. ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולן, על זה אמר החכם, וראיתי את כל מעשה האלקים, כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה, אל ישיאך לבך להרהר בעשר ספירות שמניתי, רחוק מה שהיה, עמוק עמוק מי ימצאנה, לבך אל ימהר להוציא דבר, אם רץ לבך שוב למקום כהרף עין והשתחוה לו, כי הוא אחד ואין שני לו וכו'. עכ"ל. וכתוכן זה כתבו עוד רבים, וקשה עלי עתה לאוספם.
(((הקושי להמון עם)))
ג. וזו אחת הסיבות שהתנו את הלימוד בכגון אלו, בתנאים רבים, שהנה הרמב"ם במורה (ח"א פמ"ו, ור"פ מז) עמד באורך אודות הקושי להמון עם להבין את עומק הדברים, ועוד לו (פרק מט) וז"ל, וכבר ידעת, כי השגת המנוקה מן החומר, המעורטל מן הגשמיות לגמרי, קשה על האדם, זולתי לאחר הכשרה ממושכת, ובפרט אצל מי שאינו מבחין בין מושכל לדמיון, ורוב הסתמכיותיו על השגת הדמיון בלבד. ויהיה כל מה שהמדמה מדמהו מצוי, או אפשרי המציאות. ומה שאינו נתפש ברשת הדמיון אצלו, נעדר ונמנע המציאות. כי האנשים הללו, והם רוב המעיינים, לא יתאמת להם עניין לעולם וכו'. וראה עוד שם (סוף פרק נא, ובפרק עג בהקדמה העשירית בהערה) באורך. ובח"א (סוף פרק כו). ובדומה כ"כ הרמב"ם באיגרת הנדפסת באגרות הרמב"ם (מהדו' שילת עמ' תיד) וז"ל, ומה ששאלת שאבאר לך איך הוא השארות הנפש בעולם הבא. כל מה שאפשר לנו לומר בו, ולהקריבו להבנה, כבר אמרנוהו במה שחברנו. ואני איעצך, שלא תעסק באלו העמוקות, לפי שמציאות הנפרדים מן הגלמים איך היא, יקשה ציורו מאד על רוב בעלי החכמה המפורסמים, ולפיכך הם מכחישים בו, ולא ידמו אלא גשם. וכל שכן המתחילים, ומי שלא קדם לו חינוך. ואל תטריח דעתך אלא במה שאתה יכול להבינו וכו'. עכ"ל.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5