לאוין – יג – ספר חפץ חיים

וּפְעָמִים הַרְבֵּה מָצוּי עוֹד לָאו אֶחָד, וְהוּא לְפִי מַה שֶּׁרְגִילִין הַרְבֵּה פְּעָמִים לְבַזּוֹת לַחֲבֵרוֹ ((יג)) בְּמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים אוֹ בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אוֹ בְּמִעוּט חָכְמָתוֹ בַּתּוֹרָה אוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ, כָּל אִישׁ לְפִי עִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר נֹאמַר לוֹ דְּבָרִים, אֲשֶׁר יַכְעִיסוּהוּ וְיַבְהִילוּהוּ, וְלֹא יוּכַל לְהֵעָזֵר מֵהֶם, אֲפִלּוּ אִם הָיָה הַדָּבָר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, עוֹבֵר עַל לָאו {ויקרא כ"ה י"ז} דְּ"לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" דְּאַיְרֵי בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא מְצִיעָא {דף נ"ח:}, וְקַל וָחֹמֶר אִם הָיָה זֶה בִּפְנֵי אֲנָשִׁים. וְנִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁהַמְגַנֶּה לַחֲבֵרוֹ בֵּין בִּרְכִילוּת וּבֵין בְּלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו וּבִפְנֵי אֲחֵרִים, מִלְּבַד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו לָאו דְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, עוֹבֵר גַּם כֵּן בְּלָאו זֶה.

(יג) ופעמים הרבה וכו' במעשיו הראשונים או בפגם המשפחה וכו'. כדאיתא בב"מ (דף נ"ח ע"ב) במשנה כשם שיש אונאה בממון כך יש אונאה בדברים וכו' היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו' לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך וכו' ומה שכתבנו במיעוט חכמתו וכו' דבאמת הא דנקט הגמרא בעל תשובה או מעשי אבותיך לציור בעלמא נקט וה"ה לשאר דברים אשר יצער בזה את חבירו כדאיתא בח"מ בסי' רכ"ח כגון אם נשאל שאלה לא יאמר לו מה תשיב אתה בדבר הזה והוא יודע שאינו יודע וכיוצא בזה עיי"ש.

ומ"ש אשר נאמר לו דברים אשר יכעיסוהו ויבהילוהו הוא ממה שכתב הרמב"ם בספר המצות במצוה רנ"א וזה לשונו הזהירנו מהונות קצתינו את קצתינו והוא שנאמר לו דברים אשר יכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם וכן כתב בספר החינוך במצוה של"ח וז"ל שלא להונות לאחד מישראל בדברים כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם וכו' וסיים החינוך ע"ז והעובר על זה והכאיב את ישראל באותן שפירשו ז"ל כנ"ל וכיוצא בהם עובר על לאו ואין לוקין לפי שאין בו מעשה, וכמה מלקות בלי רצועה של עגל יש ע"ז ביד האדון המצוה ית' ויתעלה עכ"ל. ובאמת לאו של אונאת דברים גדול מאונאת ממון כמ"ש בב"מ שם עי"ש ומ"ש בפנים וק"ו אם היה זה בפני אנשים כן איתא להדיא בש"ת לר"י במאמר רי"ד עי"ש. ומ"ש בין בלשה"ר משום דכל אלו הדברים שכתבתי באות זה הוא לשה"ר גמורה ג"כ מן הדין לבד מהאיסור של אונאת דברים כמ"ש בש"ת במאמר הנ"ל וכן מוכח מהרמב"ם בפ"ז מהלכות דיעות הלכה א' ובהלכה ה' עי"ש שכ' בין בגופו או בממונו או להצר לו וכו' וכמו שנבאר הכל איה"ש לקמן בהלכות לשה"ר בכלל ה'. ומ"ש בין ברכילות היינו שאומר לו בפניו ובפני מי שדיבר עליו מה שאמר לו עליו מתחלה בינו לבין עצמו דמן הסתם מצטער על זה כי הטבע שאין החי יכול להכחיש את החי ואין בו כח להעזר מזה הצער וכנ"ל.

ודע דלאו זה שייך בד' אופנים הראשונים ולהמספר בלבד ורק בפניו

לזכות נשמת רבנו ישראל מאיר הכהן בן דובורושה זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ולזכות כל ישראל החיים ומתים..

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מו"ל ששמו שמור במערכת תורת אמת

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5