——–
טז. טוב ויפה לכוון בעת הנחת התפילין את הנזכר בשו"ע (סימן כה סעיף ה) שצוונו הקב"ה, להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. עכ"ל. כל כוונה זו היא לשלימות מצות התפילין, ולא לעיכובא, ואף לכתחילה מי שאינו חפץ לכוון כוונה זו רשאי [אך שיכוון לכל הפחות לשם מצוה] קל וחומר ענין יחוד השם הנזכר בכוונה זו, שרשאי להשמיטה. אולם כוונה זו היא הידור מצוה, שטוב ויפה לכוונה.
וטעם הדבר הוא, לפי שמקור כוונה זו יצאה מכך שהתורה נתנה טעם למצות הנחת תפילין, כדי שנזכור את יציאת מצרים, הכתובים בפרשיות שבתוך התפלין, ואז נבא לקיים את כל התורה, ככתוב (שמות יג,ט) והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת השם בפיך, כי ביד חזקה הוציאך השם ממצרים. והמניח תפלין בלא זכירת טעם המצוה, קיים את המצוה במושלם, וטעם המצוה ממילא מתקיים, ועל כן אין חובה לזכור את טעמה בעת הנחת התפילין. אולם יש בכך הידור, שבעת עשיית המצוה, יזכור את הטעם שאמרה התורה למצוה זו. ולכן מה שנתווסף בכוונת המצוה יחוד השם, הוא לתוספת הסבר וביאור, על שום מה יציאת מצרים גורמת לקיום התורה. ולכן אפשר להשתמש גם במילים אחרות בכוונה זו, וכלל לא להזכיר את יחוד השם, כגון "כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על אלהות השם, ועל השגחתו" וכן כיוצא בזה שאר לשונות, ואין הזכרת יחוד השם, תנאי בכוונה זו.
(((התמצית דלהלן)))
א. בתוך כוונת התפילין הנזכרת בשו"ע הנ"ל, החלק של יחוד ה', צורף כאן לתוספת שלימות המצוה, לתת טעם ולתבל את מצות התפילין. כי לשלימות המצוה, די לזכור את יציאת מצרים. אולם מהי תכלית זכירה זו? להביא לעבודת ה', שכן היא מוכיחה את יסוד הדת, שה' הוא האלהים היחיד, ולו שלטון גמור, ואין מונע לו. ועל כן החפץ לקיים מצות תפילין בשלמותה, וזכר את יציאת מצרים, ולא זכר את יחוד ה', קיים את המצוה בשלימותה.
(((מקור כוונה זו והכוונה של יחוד ה')))
פסק השו"ע הנזכר [עד וישתעבד וכו'] מקורו טהור מלשון הטור מילה במילה, רק שהטור הוסיף "שהם מורים על יחודו, שהוא יחיד בעולמו וכו'", והב"י השמיט את הסיפא, לפי שראה בכך כפילות. ובאמת צריך עיון, מנין הוציאו חיוב לכוון כן בתפילין, והטור שהוא המקור, לא כתב מקור לפסקו, גם הב"י לא הראה שום מקור. [מה שציין בבאר הגולה לרבינו יונה (והוא בברכות דף ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה הרוצה), הוא מקור לפרט בדברי הטור, שה' ציוה להניחם על הזרוע כנגד הלב וכו', ולא לענין יחוד השם, כי רבינו יונה שם לא דיבר בזה, ובכלל לא כתב שיכון בעת הנחת התפילין לכך, כאשר גם הובאו דבריו בב"י (סי' כה על סעיף ד).]
והנה הב"ח במקום, הפנה לדברי הטור במקומות נוספים (סימן ח, ושם ציין לסימן תרכה) שכתב בדומה לכאן, שיש לכוון במצוות ציצית לזכור את מצוות ה', ושתכלית הישיבה בסוכה זכר ליציאת מצרים ולענני הכבוד. וביאר הב"ח, שדין זה הוא חידוש של הטור שלמדו מתוך פשט הפסוקים, דכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך וגו', יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונה שיכון בשעת קיום המצוה. ע"כ. דהיינו, התורה כתבה שטעם מצות הנחת תפילין היא לזכור יציאת מצרים, שעל ידי זכירה זו נקיים את כל התורה. וכן פירש הרמב"ן על התורה (במקום). ומעתה יש ללמוד כן אף מן הפסוק הסמוך שם (שמות יג,טז) שנאמר, והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך, כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים. וכ"כ הלבוש (סי' ח סעיף ט) לגבי כוונת הציצית, דילפינן לה מקרא. וכן הפרישה במקום (סי' כה אות י) כתב על דברי הטור, שצונו המקום להניח ד' פרשיות וכו', דכתיב והיה לאות על ידך. ע"כ. לאמור, שלמד את פשט הפסוקים, שהם הוראת התורה שהתפילין צריכים להיות לנו לזכרון על הכתוב בהם. וכ"כ העטרת צבי (סי' ח ס"ק יא) לפי שכתוב בפרשת ציצית למען תזכרו. ומרן הב"י (בסימן כה) לא הראה מנין הוציא הטור שיכון בתפילין, ואולם בהלכות ציצית (סימן ח) על דברי הטור ויכוין בהתעטפו שצוונו המקום להתעטף כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, כתב, פשוט הוא. ע"כ. וכנראה כוונתו משום שזהו פשט הוראת התורה. והכי ביאר את מרן השו"ג (ס"ק יא) הביאו כף החיים (ס"ק לא) כלומר זיל קרי בי רב הוא, דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וכו'. וא"כ י"ל ששתיקת הב"י בהלכות תפלין שלא הראה מקור לאלו דברי הטור, היא כאמור, שכן מורה פשט פסוקי התורה, וכל כך פשוט הדבר, שלא הוצרך להזכירו. וכן יוצא מבואר שמקור הטור מהפסוק, בדברי הפמ"ג (סי' תרכה א"א ס"ק א) "ובאמת כתוב מפורש (ויקרא כג,מג) למען ידעו דורותיכם וכו'", וכן מבואר במחצית השקל (שם ס"ק א).
ומעתה מש"כ הטור ויכוין בהנחתן וכו', מקורו הוא מכך שאמרה תורה, והיה לך לאות על ידך וגו', למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך וגו'. שנתנה התורה טעם למצות הנחת התפילין, כדי שנזכור יציאת מצרים, ועל ידי זה תהיה תורת ה' בפיך, דהיינו תגרם שמירת התורה. והבין הטור, כיצד על ידי זכירת יציאת מצרים תקויים התורה, כיון שנסי יציאת מצרים "מורים על יחודו, שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים, לעשות בהם כרצונו" עד כאן לשון הטור. דהיינו נסי יציאת מצרים מוכיחים את יסודות דת ישראל, וממילא מביאים לידי שמירת התורה. וא"כ המילים שבחר הטור שמורים על יחודו וכו', הם מילותיו של הטור, ואין לכך שום מקור אחר.
וממילא אין מצוה לזכור את יחוד ה' בעת הנחת התפילין, אלא המצוה היא לזכור את יציאת מצרים, ומה שהוסיף הטור לזכור את היחוד, זהו לתוספת הסבר, מה התועלת בזכירת יציאת מצרים, וגם לדעת הטור, מי שלא יכוון את היחוד, רק את יציאת מצרים, קיים את המצוה בשלמותה, ויכל הטור להשתמש במילים אחרות, וכלל לא להזכיר את היחוד, כגון לומר שיציאת מצרים מוכיחה את אלהות ה' והשגחתו וכדומה. [אם כי היה מקום להבין שהטור למד זאת מדכתיב "לאות", ואות הוא סימן, והבין שהתפילין מהוות "סימן" על הכתוב בהם, ובהם הלא נזכרת פרשת יחוד ה'. ולדרך זו, לזכור את יחוד ה' בעת הנחת התפילין, הוא חלק מהכוונה, שיש ענין לזכור את יציאת מצרים הכתובים בפרשיות, ובאותה מידה לזכור את יחוד ה' הכתובים בפרשיות. ומעט סיוע לכך, היה ניתן להביא מדברי הפרישה הנ"ל. אך אם כן, למה הזכיר רק את יחוד ה', ולא את שאר הפרטים הרבים הכתובים בתפילין. וגם אז יש הבדל בין כוונת המצוה בהנחת תפילין, לבין ציצית וסוכה, דהא מדכתיב "לאות", והא מדכתיב "למען", וסתימת כל הפוסקים דלעיל, מורה שהם למדו מהפסוקים באותה דרך.]
(((האם זכירת יציאת מצרים בעת הנחת התפילין מעכבת)))
ב. ובבואנו הלום, לכאורה היות והתורה כתבה, שהמטרה בהנחת התפילין לזכור את יציאת מצרים, שעל ידי זכירה זו נבא לידי קיום התורה. על כן המניח תפילין, ולא מכוון לזכור את יציאת מצרים, בטלה עיקר כוונת התורה, ובפשטות הוא לעיכובא, כי המטרה נחסרת.
ברם נראה לדחות זאת, דפירוש הפסוק למען תהיה, היינו שעל ידי הנחת התפילין, ממילא ידעו את המטרה, ולא שבשעת ההנחה צריך לכוון לכך. שהרי לא צוותה התורה שתי מצוות, להניח תפילין, ולכוון את הכוונה הנזכרת, אלא להניח תפילין, והלמען ממילא קא אתי. כי מהנחת התפילין מוכיחים את מעמד הר סיני, בשעה שהנושא עולה לדיון. ברם בעת קיום מצות תפלין, גם אם לא זכר בה בשעה את יציאת מצרים, מ"מ מצות תפילין קיים, ואת המטרה לא חיסר, שכן עצם הנחת התפילין משקיעה בלב את זכירת יציאת מצרים, וממילא מביאה לעשיית רצון ה'.
וכן ניתן להוכיח, מן הטוש"ע, שבהלכות ציצית ותפילין כתבו שיכוון כנ"ל, ברם בהלכות סוכה לא כתבו שיכוון, רק ביארו את טעם המצוה לישב בסוכה, זכר ליציאת מצרים. ואם הכוונה לעיכובא, איך לא כתבו את ההלכה שיכוון בעת הישיבה בסוכה, והיא לעיכובא. אמנם האחרונים בהלכות סוכה למדו בטוש"ע, שמתוך שכתבו את כוונת המצווה, הרי זה מורה שיש לכוונה בעת העשיה [ונעמוד על כך בהמשך נקי נדר.] מ"מ אי לעיכובא, היתה חובה לכתוב כן בפירוש ולא ברמז, מתוך דיוק דבריהם. ובר מין דין, גם אי נימא בדעת הטור דלעיכובא קאמר, מ"מ בדעת מרן, אי אפשר לומר כן, אף שנמשך אחר הטור והעתיקו, שהרי בב"י כלל לא הראה מקור לטור, ואי הוא למד שכוונת הטור דבעינן כוונה ושהכוונה לעיכובא, איך לא הראה מקור לכך בבית יוסף, ויתרה מכך איך בבית יוסף לא ביאר שכוונת הטור לכך. שוב אחר מופלג חזי הוית למו"ר בחזון עובדיה סוכות (עמ' צז) שהביא כן משם שו"ת ערוגת הבושם (סי' קפו אות ב) על דרך אפשר, דמה"ט לא כתבו מרן והרמ"א בש"ע שצריך שיתכוין כן בישיבתה, לפי שאינו לעיכובא. ועוד ראה בסמוך עוד ראיות והכרחים לכך.
(((הסוברים לכתחילה לא לעיכובא)))
ג. והנה עמד הב"ח (סי' תרכה) על דברי הטור, ששינה מדרכו בקודש לכתוב רק פסקי הלכות, ואילו כאן ביאר את כוונת המקרא בסכות תשבו שבעת ימים וגו', למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו', שתלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, לפי שהוא יסוד התורה וכו'. ע"כ. וביאר הב"ח שהטור טרח בכך, משום שסובר שאם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשט הפסוק, לא קיים המצוה כתיקונה . והוסיף הב"ח שהטור הולך לדרכו, ומטעם זה בסימן ח לגבי ציצית כתב הטור, יכוין וכו', לפי שכתוב (במדבר טו,מ) למען תזכרו וגו', וכן לגבי תפילין (סי' כה) כתב הטור, שיכון וכו' לפי שכתוב למען תהיה תורת ה' בפיך, שפשט המקרא הוא, שהתפילין הם אות וזכרון כדי שתהא תורת ה' שגורה בפיו, כי ביד חזקה הוציאך. עכת"ד. ומבואר בלשונו שהוא לכתחילה ולא לעיכובא. ועל כן אע"פ שיש מקום לשמוע מדברי הב"ח בסימן ח שסובר שהכוונה לעיכובא, דכתב וז"ל, "יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה, משא"כ שאר מצוות דיוצא ידי חובתו, אע"פ שלא יכוין בה דבר וכו'" ע"כ. אולם היות וסיים שם בזה"ל, ועיין במה שאכתוב בהלכות סוכה בס"ד. ע"כ. ובסוכה הנ"ל הרחיב שיחתו, ומבואר בו כאמור שאינו לעיכובא, על כן כן עיקר. ומש"כ בסימן ח "עיקר המצוה" ו"יוצא ידי חובתו" הם ל"מצוה כתיקונה" ולא לעיכובא. שוב ראיתי שכן למד בדברי הב"ח הפמ"ג (סימן ח משב"ז ס"ק ז) שהביא את הב"ח בזה"ל, שאם לא כיון כן, אין עושה "כתקנה" [הגרשיים מהפמ"ג] יע"ש. עכ"ל. יתרה מכך ראה להט"ז (סי' תרכה) שכתב בדעת הטור והשו"ע וז"ל, וזה פשוט שאין גוף מצות ציצית להזכיר יציאת מצרים, אלא שהכתוב ייחס המצוה אחר יציאת מצרים וכו', שתלה מצוה זו ביציאת מצרים כמו בהרבה מצוות, שאין בהם אלא התלייה ביציאת מצרים, לא שזה טעם המצוה . וכו'. [ברם איהו ס"ל בסוכה, שחלק מהמצוה לזכור ענני כבוד, ע"ש בפילפולו, וסיים, שכן נראה לי נכון מאוד. ע"כ. אולם זה שלא ככל הני אשלי רברבי דבסמוך, וכמו שהמשב"ז במקום כתב, המעיין בב"ח (וממילא בכל הני אשלי רברבי שנמשכו אחריו) יראה להיפך וכו', עיקר הודעה שידעו שישבו בסוכות ממש, וזהו שצריך שנדע בכוונתה.]
וכ"כ בספר עולת תמיד (סי' ח ס"ק יא) לבאר את כוונת הטור דלאו לעיכובא קאמר. והוכיח ממנחות (מג ע"ב) שלמדה את הפסוק וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם, שהראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה לידי עשיה. ולשון הגמ' "מביא" משמע שמעצמו יבוא לידי זכירה, ולא שצריך לזכור בפועל בעת עשיית המצוה. ע"כ. איברא דהא"ר במקום (סימן ח אות ט) על דברי העולת תמיד כתב שיש לדחותן בקל. ע"כ. היינו את ראייתו ממנחות. ברם גם הוא מודה דאין הכוונה מעכבת, שהנה הא"ר (סי' ח ס"ק ט) גופיה כתב שם, ואם לא כיוון כך, משמע דלא קיים המצוה "כתיקונה". ע"כ. אלמא דאינו לעיכובא, וכלשון הב"ח הנ"ל. וכן דעת הפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ו) דבדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא. וכן מבואר לו עוד במשב"ז (סימן ח ס"ק ז) וכ"כ עוד הפמ"ג (ר"ס תרכה באשל אברהם) היינו שלצאת ידי המצוה כתיקונה צריך לכוין גם את זה, הא דיעבד יצא, כל שכיון לצאת לבד. וכ"כ שם (סי' תרכה במשב"ז) וז"ל, וכל זה לצאת המצוה כתיקונה על צד היותר טוב, ודיעבד אם לא כיון רק לצאת במצוה שצונו השם יתברך, יצא, דמצות צריכות כוונה לצאת, כבסי' ס סעיף ד. ע"כ. ובכף החיים (סי' ח ס"ק לב) הביא שכ"כ החסד לאלפים, ומי שאינו מכוין כך, עליו נאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ונמצא שאינו מקיים כוונת הבורא, שהרי פירש ואמר, וראיתם אותו וזכרתם, וכתוב למען תזכרו. עכ"ל. וממנו הוא מקור דברי הבא"ח (ריש הלכות תפילין) שכתב, וכתבו האחרונים ז"ל, מי שאינו עושה כך, עליו נאמר ותהי וכו'. וגם לשונם מורה שאינו לעיכובא. וגם המ"ב (סי' כה ס"ק טו) נמשך אחרי הפמ"ג להקל בדיעבד, וכן פסק בהלכה ברורה (סי' ח סעיף כד ועוד לו בסי' כה סעיף כ).
(((הסוברים לעיכובא)))
ד. אולם בהערות וביאורים על הטור הביאו את דברי הערוך לנר בספרו ביכורי יעקב (סי' תרכה ס"ק ג) שמצדד להחמיר שגם בדיעבד הכוונה מעכבת, ושזו דעת הב"ח. גם המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' ס סעיף ד ד"ה ויש אומרים) נראה שחושש לו, וכן נראה גם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן א) שחושש לו. ולכאורה יש להשיב כאמור. ואל ספר ביכורי יעקב שהוא המקור, נכספה נפשי אלא שאת"י, שוב ראיתי בחזון עובדיה סוכות (עמ' צז) שציטט את הביכורי יעקב, והנה טענתו מושתתת על הבנתו את פשט הפסוק, למען ידעו דורותיכם, שהוא ציווי הכתוב שיכוין כן, ולכן כתב, שאם לא כיון אפילו בדיעבד לא יצא, דלא כפמ"ג. ובלילה הראשון אם לא כיון, יש להחמיר ולאכול שוב בכוונה. ע"כ. והוסיף הרב (שליט"א) זצ"ל, שכ"כ גם בספר דרך פקודיך (הקדמה א אות ה עמ' י). ואולם מו"ר דחאם, שאין זהו ציווי התורה, מדברי הגמ' (ריש סוכה), שנחלקו האמוראים מנין למדו שסוכה הגבוהה מכ' אמה פסולה, ורבה יליף לה מדכתיב למען ידעו דורותכם וגו' [שזהו הפסוק שאנו עסוקים בו], עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא. ואמוראים אחרים למדו ממקומות אחרים. ובריש עמ' ב מבארת הגמ', מדוע הם לא למדו כרבה, וז"ל הגמ', כולהו כרבה לא אמרי, ההוא ידיעה לדורות היא. ופרש"י, ההוא, לאו בידיעה דישיבת סוכה קא אמר, אלא בידיעות דורות הבאין היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות. ע"כ. ולא דחתה הגמ' דקרא אצטריך לגופיה, שצריך לכוין בישיבתו זכר לענני כבוד, מוכח שאין פשט הכתוב מחייב את הכוונה. והביא את סיעת המקלים, והוסיף על האמור שעמהם עומד גם שו"ת ערוגת הבושם (סי' קפו אות ב), ושאפשר דמה"ט לא כתבו מרן והרמ"א בש"ע שצריך שיתכוין כן בישיבתה. וכן משמע מש"ע הרב, שכתב שיכוין זכר ליציאת מצרים, ולא כתב לכוין זכר לענני כבוד. וסיים הרב, וכן עיקר. ועל כן בהלכה (שם עמ' צה) כתב בזה"ל, טוב שיכוין שציונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים, וזכר לענני כבוד שהקיפם הקב"ה. עכת"ד, ועע"ש.
לאור האמור עד עתה, דעת הטור והשו"ע שנמשך אחריו היא, שהכוונה זכר ליציאת מצרים בעת הנחת התפילין היא חלק חשוב מהמצווה, ברם אינו לעיכובא. [והכוונה ליחוד ה', כבר כתבנו לעיל שהיא תוספת יפה לזכירת יציאת מצרים, ושפיר יקיים בשלימות את זכירת יציאת מצרים, בלי זכירת יחוד ה'.]
(((הכוונה היא לתוספת שלימות והידור המצוה)))
ה. יתרה מכך נראה להוכיח, שאף הכוונה שכתב הטור, אינה כוונה שצריך לכוון לכתחילה, אלא להידור מצוה, דבר שיפה ונכון לעשותו. דלכאורה תקשי טובא, שלדרכו של הטור, היה לו לכתוב שיש לכוין בעוד מצוות כן, הרי באותה פרשה גופה (שמות יג) [שמהם הוציא הטור את הצורך לכוון זכרון יציאת מצרים, בעת הנחת התפילין] פסוקים אלו ממש נאמרו, גם על מצוות פטר חמור, ועל בכור בהמה, ועל בכור אדם, ולא שמענו ולא ראינו שום חד [לפי מיעוט ידיעתי], ואף לא בטור ובשו"ע גופייהו, שכותבים שיכוון במצוות אלו זכר ליציאת מצרים.
ועוד דלדרכו של הטור, מצאנו שפירשה התורה בדומה לגבי מצוות אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ בפסח, כנאמר (דברים טז,ג) לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ושם במצות אכילת מצה כמדומני אין מי שהורה שיש לכוון זכר ליציאת מצרים. ועוד כיוצא כתוב בתורה בשמירת שבת (שמות פרק כ,ט-י) כנאמר, ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. וכן הוא עוד בשמות (לא,טז-יז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל, אות הוא לעלם , כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. ולא מצאנו מי שאומר שיש לכוון בעת שמירת שבת זכר לבריאת העולם. ועוד אמרה תורה באיסור עשיית מלאכה ביו"כ (ויקרא כג,כח) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם. ולא מצאנו מי שאומר שבעת פרישה ממלאכה ביו"כ, יכוון משום שהוא יום כפרה. וכן מצות אהבת הגר שנצטווינו בתורה (ויקרא יט,לד) כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם. ומצות כיסוי הדם ואיסור אכילת דם ככתוב (ויקרא יז,יג-יד) ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו, וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא, כל אכליו יכרת. ולגבי נשיית בעל חוב (שמות כב,כה-כו) נאמר, אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לערו, במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני. וכן על זה הדרך עוד מצוות רבות שפירשה בהם התורה טעם והפוסקים לא הזכירו לא מינה ולא מקצתיה, שזכירת ההטעם הוא לכתחילה בעשיית המצוה, ק"ו שלא כתבו שהוא לעיכובא.
שוב מצאתי שבאמת כ"כ הפמ"ג (סימן ח משב"ז סס"ק ז) על דברי הטוש"ע שיכון בהתעטפו וכו', כתב, ולפ"ז בפדיון הבן נמי כתיב ביה טעם יציאת מצרים. ע"כ. לאמור שאכן לדברי הטור יש לכוון כן גם שם. ברם באמת א"כ, על שום מה השמיט זאת הטור שם, ועוד בדוכתי טובי הנזכרים, שאף הפמ"ג לא עמד עליהם, ולא הזכיר לכוונם, וכאמור, וזה דבר השמיטה מצריך עיון רב לשיטתם. מה שמורה את גודל חידוש הטור, ודאף איהו גופיה והמחזיקים בדרכו, לא תפסו במושלם כחידוש זה בכל דוכתי. ואין זאת אלא שאף הטור וההולכים לרגליו, כוונתם לכוון כן לצורך תוספת שלימות המצוה, ולא רק שאין כוונה זו מעכבת, אלא שאף לכתחילה לא צריך לכוונה, אלא לשלימות המצוה, ראוי והגון לכוון כן.
(((דברי הראשונים)))
ו. ועוד ראיה לכך, דאי תימא דלעיכובא קאמר, או לכתחילה בעינן שיכוון זכר ליציאת מצרים, שזהו פשט הכתוב, הן לגבי תפילין, הן לגבי סוכה, ולגבי זכירת המצוות בעת לבישת הציצית, א"כ מדוע שום חד דמן קמאי לא כתבו, בה בשעה שפירטו את כל דיני ציצית, תפלין וסוכה, מה שמכריח דלא ס"ל הכי. ואז אף אי נימא בדעת הטור דלעיכובא קאמר [מה שאינו], מ"מ להלכה אזלינן בתר רובא.
ועוד ניתן להוכיח כן, מפסק רבינו יונה, שמותר ללבוש את הטלית קטן לכתחילה תחת הבגדים, והוא מטעם שלמד את הפסוק וזכרתם וכו', בדרך אחרת מחידוש הטור הנ"ל, וממילא לדעתו אין צורך לכוון כן בעת הלבישה, שהנה כתב רבינו יונה (ריש ספר היראה) וז"ל, וילבש בגדיו, ויהיה לו טלית קטן וילבשנו מתחת למדיו, כי עיקר מצות ציצית לזכרון ללבשו תמיד, כי לזכרון המצוה נתנה, ולמען לא יסור האדם אחרי שרירות לבו, ואחרי מראה עיניו המחטיאים את הגוף. והדרך הזה לא ימצא כי אם בלכתו בדרך, אשר דברי ערוה מצויים שם וכו'. עכ"ל. חזינן דיליף את פשט הכתוב וראיתם אותו וזכרתם, בדרך אחרת מהטור, או שבעת שלבוש בציצית, זוכר לעשות רצון השם, גם אם לא רואה את הציצית בפועל. או שבעת שרואה את הציצית, ממילא זוכר את מצוות ה', ולא שצריך לכוון לזכור את מצוות השם. [וכמעשה דוד במרחץ הנזכר במנחות (מג ע"ב) ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה לפתחיהן. ועליהן אמר דוד, שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר, אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא, אמר עליה שירה. ע"כ. וכשם שהמילה מזכירה אף שלא רואה אותה, כן יש מקום לומר דס"ל אף בציצית, ולא שיש ציווי לזכור.]
ומעתה לאור דברי רבינו יונה, לכאורה כן נוכיח מכל העומדים בשיטה זו, וס"ל דשרי ללבוש טלית קטן תחת הבגדים, דלא ס"ל כטור בכוונת המצוה, שכן כתב המרדכי (ציצית סי' תתקמב, ותענית סי' תרלז) בשם המהר"ם מרוטנבורג, שהטלית קטן תחת הבגדים. וכן הוא על פי הסוד ככתוב בשער הכוונות (דף ז ע"ב) הביאו המ"א (סי' ח ס"ק יג) ונמשכו אחריו האחרונים, וכ"כ עוד רבים, ראה בשו"ת יחו"ד (ח"ד סימן לו) ובספר פתיל תכלת, ובהלכה ברורה (ח"ב אוצרות יוסף סי' כז). ברם באמת מלבד רבינו יונה שמפורש בו כאמור, בשאר פוסקים ניתן להשוותם עם הטור, דס"ל דסגי בראיית הציצית בעת שלובשה, ובזה מקיים וראיתם אותו, שגם הטור יכול לסבור כן, ולכן סובר שיזכור לכוון לזכור את מצוות ה' בעת הלבישה. וכמו שהעיטור (הלכות ציצית סוף החלק השלישי) סובר שילבש הטלית קטן תחת בגדיו, ויקיים וראיתם אותו בעת שלובש, שכתב להשיב על הסוברים שאין לכסות את הטלית תחת המקטורן שאינו כן, ומה שנאמר וראיתם אותו, היינו רק על הציציות, שבשעה שלובש הטלית ומתעטף בו, הרי הציצית בראיה אצלו ואצל אחרים.
ובאמת פסק השו"ע (סימן ח סעיף יא) עיקר מצות טלית קטן ללבשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות. והב"י (ד"ה ומתוך) למד כן מדברי הטור (סימן כד) שכתב שילבש ציצית כל היום, כי עיקר מצותה על זכירת המצוות, ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך. ע"כ. משמע שהציצית נראית. ושכ"כ הנמוקי יוסף בהלכות קטנות (יב ע"א דיבור הראשון) בשם הריטב"א. ע"כ. הנה לנו שמרן עומד בזה בדעת הטור. ובאמת כי בביאור הגר"א על דברי השו"ע שיכוון בציצית לזכור את מצוות ה', ציין לסעיף זה, והרי שהוא סובר שהיינו הך, שהוא עיקר המצוה, ומעתה אדרבה דעת מרן עולה בזה עם דעת הטור, בקנה אחד, עם הצורך לכוון בעת לבישת הציצית לזכור את מצוות השם. ברם באמת אין הכרח שהסוברים שצריך שהציצית תראה, סוברים שצריך לזכור את יציאת מצרים, דשפיר אפשר שיסברו שהציצית צריכה להראות, ככתוב וראיתם אותו, ומאידך אין זכירת המצוות תנאי במצוה, ואף לא לכתחילה, אלא להידור מצוה. ודרך ראית הציצית ממילא נזכרים במצוות, ואין זה תנאי במצוה לזכור בפועל את המצוות, וכאשר דחינו לעיל.
ומ"מ לא היה ברצונינו לבא ולהוכיח מכאן שההלכה אינה כטור, אלא להביא ראשונים שבודאי אינם עומדים בשיטתו אף לענין ציצית. וזאת חוץ ממה שכל הראשונים חולקים עליו [אם נלמד בו דלעיכובא קאמר] לגבי הכוונה בתפילין ובסוכה ואף לגבי ציצית, מדלא הזכירו שיכוון כן, וכן מדלא הזכירו בעוד מצוות וכנזכר לעיל. זאת ועוד יש לפלפל, דאי תימא דהכוונה הנ"ל לעיכובא כפשט הכתוב, א"כ לפי פשט הכתוב הנ"ל נוציא הלכות שלא שמעתן אוזן, שמאחר ומפורש בפסוק טעם הדבר, א"כ מעתה בגד של ד' כנפות תחת הבגדים לא יהיה חייב בציצית, ואף אי תימא דיטיל בהם ציצית, לפחות שלא יברך עליו. וזה פשוט שאינו בגמ' ובכל הראשונים, רק בגד המונח בארון לא חייב בציצית, כי ציצית חובת גברא בעת לבישתו ולא חובת מנא (שו"ע ר"ס יט) כנודע, ואין צריך לפנים.
(((ראיה מהרא"ש)))
ז. עתה מציאה מצאתי בדברי הרא"ש אבי הטור [ובפרט שידוע כמה אדוק הטור במשנת אביו, עד שאמרו הפוסקים ששניהם נחשבים כח אחד, נ"מ לטענת קים לי ולספיקות.] שנשאל בשו"ת הרא"ש (כלל כד סימן ב) למה אין מברכים על סיפור ההגדה, והשיב וז"ל, הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים, ואין אנו מברכין עליהן, כגון, הפרשת בכורות, וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב"ה לעשות המעשה, ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים). עכ"ל. והביאו בשו"ת תשובת חן (שצוצין סימן ט ד"ה ולכאורה אכתי) וביאר את דבריו, שמה שאמרה התורה על מצוות רבות שהן זכר ליציאת מצרים, אין זהו תנאי במצוה, אלא שזכרון יציאת מצרים יוצא מהן ממילא, כי קיום מצוות בכור וציצית, מביאים לזכירת יציאת מצרים [ולדעת הרא"ש, ה"ה אף בהגדה של פסח, שאם לא ישאל הבן, אין מצוה לספרה, רק שבסיפור יציאת מצרים נחלקו עליו קמאי, ברם לא על עצם היסוד האמור, שבו לא ראינו חולק.] וא"כ מכאן נמצא מפורש בדעת הרא"ש ככל האמור ב"ה, שאין זכירת יציאת מצרים תנאי במצוות שאמרה תורה שהן זכר ליציאת מצרים, אלא שכך יוצא ממילא מהן. ולכן מי שלא זכר את יציאת מצרים, בעת קיומו מצוות אלו, שפיר יצא ידי חובה לכתחילה. ומכח דברי הרא"ש האמורים הכי מסיק בשו"ת תשובת חן הנ"ל (סי' ט ד"ה ולכאורה אכתי) שמצוות תפילין וציצית ושאר מצוות שנזכר בהן זכר ליציאת מצרים, אין חובה לזכור בעת עשייתן את יציאת מצרים, וכתב, בשאר המצוות [חוץ מהגדה] שהם לזכר יציאת מצרים, לית מאן דפליג, דאפילו לא כיון כלל לזכרון בשעת מעשה, נמי יצא, דעיקר המצוה מתקיים בפעולה המורה על יציאת מצרים.
(((הנלע"ד בפשט הטור והשו"ע)))
ח. לאור האמור, הנראה בדעת הטור שכוונה זו לשלימות המצוה גרידא, אחר שהתורה אמרה שכוונתה כדי שנזכור, ואין כוונה זו חלק מהמצוה [בשונה מלעיל שכתבנו בדעתו, שכוונה זו היא חלק חשוב מהמצוה, אולם לא לעיכובא]. וכשם שאם יבא מי שיאמר, שלשלימות מצות שמירת השבת, יפה לזכור בעת שמירת השבת שבבריאת העולם ביום השביעי שבת וינפש, וכמבואר בפסוקים, ואף אחד לא יחלוק על כך, כן היא כוונת הטור אף כאן במצוות תפלין ציצית וסוכה, לשלימות המצוה להידור, ולא שזהו תנאי במצוה, לא לכתחילה, וק"ו שלא בדיעבד. וממילא אין שום מחלוקת בכך, והכל יבא יחדיו כפתור ופרח, שלכן שאר הראשונים לא כתבו לכוון כן, ואמירת התורה למען תזכרו, הוא טעם המצוה ולא ציווי, וטעם זה מתקיים ממילא בעת העיטוף בטלית, ולבישת התפילין, והישיבה בסוכה, וכן בשאר מצוות התורה, פטר חמור, פדיון הבן, בכור בהמה, שמירת שבת, ויו"כ, ועוד מצוות שפירשה התורה את טעמם, ואין צריך בפועל לזכור זאת. ולכן, אף אחד לא הצריך לכוון כן באלו המצוות, ואף הטור גופיה שהוא מחדש כוונה זו, לא הצריך בהם כוונה. ואפי' בישיבת הסוכה לא כתב לכוון כן [רק האחרונים למדו בו שלשיטתו מש"כ בציצית ותפילין שייך אף כאן]. כי התורה צוותה על קיום המצוה, ונתנה טעם לציוויה, ולא ציוותה לכוון את הטעם בעת עשיית המצוה, והטעם ממילא קא אתי.
(((להלכה כוונת סוכה תפילין וציצית)))
לפיכך בכוונת המצוה בישיבת הסוכה, אין חיוב כשיושב בסוכה לזכור את יציאת מצרים וענני הכבוד, אלא שבכלליות יודע ידיעה זו, וממילא ישיבת הסוכה מחזקת את ידיעת יציאת מצרים, אף שעתה אינו זוכר בשעת הישיבה. וכשיעלה נושא יציאת מצרים, מיד ידע שהסוכה שישב בה, הוא ואבותיו ואבות אבותיו עד יציאת מצרים, מוכיחה את יציאת מצרים. וכן לגבי הכוונה בתפילין ובציצית, היא ג"כ על דרך זו, ולא שבכל פעם שיניח תפילין עליו לזכור את יציאת מצרים, ובהתעטפו בציצית לזכור את מצוות ה'. ומ"מ לתוספת הידור מצוה, מה טוב ויפה הדבר, לכוון בכל פעם שיושב בסוכה, לזכור את יציאת מצרים וענני הכבוד. ובשעת הנחת התפילין, לזכור את יציאת מצרים. ובעת התעטפו בציצית לזכור את מצוות ה', וכאשר כתוב בשו"ע, וזה לכו"ע טוב ויפה.
(((הזרוע כנגד הלב וכו' חובה לכוון?)))
ט. ובבואנו הלום, נימא עוד מילה בכוונת התפילין, מנין הוציא השו"ע (סי' כה סעיף ה), שצריך לכוון "לשעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". והטור כתב רק שמניחים תפילין "על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח", וגם את זה השו"ע הנ"ל העתיק, ועוד הוסיף השו"ע את הכוונה האמורה, ועל כן צריך עיון מנין מקורה. ובבאר הגולה הראה מקור לכך מדברי תלמידי רבינו יונה (ברכות דף ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה הרוצה, והובא בב"י כאן באות ד, וצריך להגיה שם אות ה), שעל דברי ר' יוחנן (ברכות יד סוע"ב) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יניח תפילין, ויקרא ק"ש ויתפלל, כתב רבנו יונה לבאר זאת בזה"ל, טעם הדבר, מפני שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא יתברך הנשמה שהיא במוח, ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו. ומפני כך צוו להשים אותם כנגד הלב, שהלב היא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא, וימעיט הנאותיו וכו'. וכשקורא ק"ש ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו, זו היא מלכות שמים שלימה. עכ"ל. וחזינן דדברי רבינו יונה כלל לא באו מתוך הפסוקים דלעיל למען וכו', אלא משום דברי הגמ' לקבל עליו מלכות שמים שלימה. והשו"ע שילב בדבריו שיכון בעת הנחת התפילין שני נושאים, האחד, לזכור יציאת מצרים משום הפסוק, וכמו שכתב הטור. והשני, את חסידות הגמ' הרוצה לקבל עליו מלכות שמים שלימה, לפי פירוש רבנו יונה. ומעתה אף להני אשלי רברבי הנזכרים לעיל, שסוברים שהכוונה שהזכיר הטור היא לעיכובא, או שהיא עיקר המצוה, כל זה נכון לגבי זכרון יציאת מצרים, ולא לגבי דברי הטור שיכוון שהתפילין של ראש כנגד המחשבה, ושעל הלב כנגד התאוה, כי כוונת מחשבה זו, לכו"ע היא הידור מצוה ואינה לעיכובא, שהרי הטור כלל לא הזכירה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5